יבמות פא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
כולן ידלקו דברי ר' מאיר וחכ"א איעלו באחד ומאתים שהיה ר"מ אומר כל שדרכו לימנות מקדש וחכ"א אינו מקדש אלא ששה דברים בלבד ר"ע אומר בשבעה אלו הן אגוזי פרך ורמוני בדן וחביות סתומות וחלפי תרדין וקולחי כרוב ודלעת יונית ור"ע מוסיף אף ככרות של בעה"ב הראוין לערלה ערלה לכלאי הכרם כלאי הכרם ר' יוחנן סבר את שדרכו לימנות שנינו וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנינו מאי חתיכה דתניא גחתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאות טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טמאה שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהורות תעלה רבי יהודה אומר לא תעלה אבל דחתיכה של חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין טהורות וכן פרוסה של לחם הפנים טהורה שנתערבה במאה פרוסות של חולין טהורות דברי הכל לא תעלה קתני מיהת רישא תעלה אמר רבי חייא בריה דרב הונא בנימוחה אי הכי מאי טעמא דר' יהודה
רש"י
עריכה
כולן ידלקו - דלא בטלי כדקתני טעמא שהיה רבי מאיר אומר כל שדרכו לימנות מקדש את המתערב עמו ואין בטל ברוב שכלאי הכרם בדבר שאין במנין בטלין באחד ומאתים כדאמר בפסחים באלו עוברין (דף מח:) מן המאתים ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור מיכן לערלה וכלאי הכרם שבטלים במאתים:
מקדש - מאתים או שלש מאות דלא בטל:
פרך - מקום:
הראוין לערלה - כגון אגוזים ורימון וחביות מקדשין ואוסרין את הכשרים משום ערלה:
הראוין לכלאי הכרם - כגון תרדין וכרוב ודלעת:
רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות - שמיוחד במנין שנינו דלא בטל הלכך חתיכות ועיגולים אע"ג שדרכן לימנות הואיל שדרכן נמי לימכר באומד בטלי:
ור"ל סבר כל שדרכו לימנות - אפילו לפרקים שנינו דלא בטיל הלכך עיגול אי ס"ד תרומה בזמן הזה דאורייתא לא היה בטיל:
ר' יהודה אומר לא תעלה - דקסבר ר' יהודה בכל דוכתא מין במינו לא בטיל:
דברי הכל לא תעלה - ת"ק מודה הואיל ואפשר למוכרן לכהן בהפסד מועט וחתיכה ופרוסה דרכן לימנות משום הפסד מועט לא מבטלינן איסורא דאורייתא ואע"ג דעיגול בטל בחולין ולא מזבנינן ליה לכהן התם הוא דעיגול גופיה תרומה דרבנן היא ורישא תעלה דאין להם תקנה אלא שריפה ואיכא הפסד קדשים:
קתני מיהת רישא תעלה - קשיא לר"ל דאמר כל שדרכו לימנות שנינו דהא הכא דרכן לימנות ובטיל:
תוספות
עריכה
כולן ידלקו. וליכא למימר דלניידינהו דגזרינן שמא יבואו עשרה בני אדם בבת אחת כו' כדאמר בריש פ' התערובות (זבחים דף עג: ושם) וא"ת ומ"ש דלא פליג ר' אליעזר הכא וכן אכל הנהו דמס' ערלה (בפ"ג מ"ו) כדקאמר לענין עבודת כוכבים בסוף כל הצלמים (ע"ז דף מט:) דיוליך הנאה לים המלח ומיהו רבינו שמואל פירש שם דה"ה בכל איסורין ונראה דדוקא גבי עבודת כוכבים אית ליה הכי משום דתופסת את דמיה וכשמוליך הנאה נראה כאילו הוליך האיסור ועוד יש לפרש דדוקא בתנור שהסיקו בעצי עבודת כוכבים ואפה בו את הפת ונטל ממנה כרכר וארג בו את הבגד אמרינן יוליך הנאה לים המלח כשנתערב לפי שאין ממשות האיסור בעין וההוא דאיתערב לו חביתא דחמרא דקאמר (שם) דיוליך הנאה היינו משום דאין נהנה מגוף האיסור דאסור בשתיה אלא או למכור או ליתן לפועליו וא"ת ומה טעם לא אמרי' בכל הנך דמס' ערלה (פ"ג מ"ו) ימכרו כולן לעובד כוכבים חוץ מדמי . איסור שבו כדאמר רשב"ג בפרק בתרא דמס' ע"ז (דף עד. ושם) גבי יין נסך בירושלמי פריך לה ומשני דחיישינן בכולהו אם ימכור לעובד כוכבים שמא יחזור וימכור לישראל וכן בפת ובגד דפרק כל הצלמים (שם דף מט:) אע"ג דפת של עובד כוכבים אסור כיון דשרי בהנאה חיישינן שמא יקנה ממנו ישראל ליתן לפועליו וחבית דההוא גברא אם היה חפץ למכור כל יינו ביחד ה"ה דהוה מצי למכור חוץ מדמי איסור שבו:
פרך. פירש בקונטרס שם מקום ור"י אומר על שם שנפרכים כדאמר בפסיקתא דפרשתא דיהודה וישראל רבים אחר פרשת כי תשא דריש על אל גנת אגוז ירדתי שנמשלו ישראל לאגוז שיש בו ג' מינים של פרך שנפרך מעצמו:
ככרות של בעל הבית. אבל של נחתום שהם קטנות אפי' ר"מ מודה דלא מקדש דהא תנן במס' ערלה (פ"ג מ"ז) דתעלה באחד ומאתים והא דמשמע לקמן דחתיכה של לחם הפנים לא בטלה בשל חולין שאני לחם הפנים דחמיר טפי וראוי להתכבד בו ואפה בו את הפת דפ' כל הצלמים (ע"ז דף מט:) דקתני נתערבה באחרות כולן אסורות צריך לאוקמא בככרות של בעל הבית:
הראויה לערלה ערלה. בירושלמי מדקדק אמאי לא תני נמי הראוי לתרומה תרומה דכיון דחשיבי לא בטלי באחד ומאה ומשני משום דכולהו שייכי בתרומה ולא מצי למיתני הראוי לתרומה תרומה ועוד מצי לשנויי דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסור הנאה כדאמר בפ' בתרא דמסכת ע"ז (דף עד.) אמתניתין דהתם:
רבי יוחנן אומר את שדרכו למנות שנינו. בירושלמי משמע דלא הוי אלא עשרה דברים את שדרכו ונראה דהיינו אותן ששה דברים דקאמרי רבנן וחבילי תלתן הרי שבעה ובגד שצבעו בקליפי ערלה ונתערבה באחרים וצובע מלא הסיט בקליפי ערלה וארגו בבגד ותרי מילי חשיבי הרי ט' ואורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ואית דחשיב ככרות של בעל הבית בעשירית וקשה לר"י דהא איכא טובא טבעות וכוסות של עבודת כוכבים דהתערובות (זבחים עד.) וכל הנהו דתנן בפרק בתרא דמסכת ע"ז (דף עד. ושם) יין נסך ועורות לבובין וכו' וקאמר התם דהאי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכל הנהו הוו את שדרכו דאי לאו הכי תקשה ההיא משנה לרבי יוחנן ודוחק לומר דתנא דליטרא קציעות היא דא"כ הוה ליה לאקשויי ולשנויי הכי כדפריך אההיא דהתערובות ובריש מסכת ביצה (דף ג: ושם) ועוד נראה דעדיפי מאת שדרכו מדפריך התם וליתני נמי אגוזי פרך ורמוני באדן וליתני נמי ככרות של בעל הבית ומשני אכולהו הא תנא ליה התם ומחבילי תלתן דחשיב הכא ברישא לא פריך משמע דכרבנן בעי לאוקמי דלא סגי להו באת שדרכו ואמר רבינו יצחק דבירושלמי לא חשיב אלא אותן ששנויים שם במסכת ערלה (פ"ג) אבל אכתי איכא טובא וא"ת יין נסך דחשיב התם במסכת ע"ז ע"כ בחביות סתומות איירי דהא כרבנן בעי לאוקמיה וא"כ אמאי חשיב לה הא תנא ליה במסכת ערלה ואמר רבינו יצחק דאיצטריך לאשמועינן דמחמרינן ביין נסך ואע"ג דלא כתיב איסוריה בדאורייתא אלא מדברי קבלה או שמא אשמועינן דדוקא ביין נסך מחמרינן ולא בסתם יינן ואם בסתם יינן הוי דינא הכי כ"ש דאיצטריך לאשמועינן משום סתם יינן א"נ אשמועינן דלא שרי על ידי פדיון לאפוקי מדר' אליעזר וא"ת והא קתני שור הנסקל ובפ' התערובות (זבחים עב. ושם) משמע דשור הנסקל וחטאות המתות לא חשיבי אפילו כחבילי תילתן ואמר ר"י דדוקא מחטאות מתות הן כבש קטנות פריך בהתערובות דלא חשיב שבמנין לפי שרגילים למכור כל העדר יחד ואפילו יחשב כשהוא שחוט כחתיכה הראויה להתכבד בה כשהוא חי גריע טפי אבל שור הנסקל שהוא גדול חשיב הוא אפילו אליבא דרבנן ובירושלמי מוקי ההיא דפרק בתרא דמסכת ע"ז בשור הנסקל שחוט דראוי להתכבד בו ומיהו אמר ר"י דלפי הש"ס שלנו משמע שמעמידה בחי דבפ' התערובות (שם דף עא:) עביד צריכותא ממתני' דהתם דאשמועינן שור הנסקל שנתערב בקדשים ודפרק בתרא דמס' ע"ז דאשמועינן שור הנסקל בחולין ואי בחתיכה איירי ההוא דמס' ע"ז לא הוה צריך לטעמא דהפסד קדשים דקאמר התם:
רבי יהודה אומר לא תעלה. פי' בקונטרס משום דקסבר מין במינו לא בטיל ואין נראה דדוקא בדבר המתערב אית ליה לר' יהודה דמין במינו לא בטיל כמו שאפרש בסמוך אלא השתא טעמא דר' יהודה דקסבר כל שדרכו למנות לא בטיל דר' יהודה לטעמיה דאמר בליטרא קציעות דלא בטלה בריש התערובות (שם עג.) ובריש מס' ביצה (דף ד. ושם) וכי מוקי לה בנימוחה הוא דקאמר דטעמא דר' יהודה משום דמין במינו לא בטיל:
דברי הכל לא תעלה. נראה לפרש דטעמא דסיפא שנתערבה בשל חולין משום דלאחר שנתבטלה ראויה להתכבד בה לפיכך לד"ה לא בטלה אבל רישא שנתערבה בחתיכות טהורות של חטאות דכי נמי תעלה אין ראויה להתכבד בה דלא שייך כיבוד בפני כהנים במקדש ולהכי לת"ק תעלה דהוי כל שדרכו והא דפליגי בתוספתא במס' תרומות (פ"ה) בחתיכה של חטאת בין טהורה בין טמאה שנתערבה בחולין דרבנן אמרי תעלה ור' יהודה אומר לא תעלה צריך לאוקומה בנימוחה ור' יהודה לטעמיה דאמר (חולין קח.) מין במינו לא בטל וק"ק לפי זה אמאי לא נקט טמאה בשל חולין ד"ה לא תעלה דאין לומר דטהורות בטהורות עדיפא ליה דמשמע דלא צריך האי טעמא אלא לר"ל ונראה דלר' יוחנן הוי חידוש טפי לאשמועינן דבר שבמנין ולא איסור הנאה דמקדש מבטמאה דהוי דבר שבמנין ואיסור הנאה דאין חידוש כל כך והא דלא חשיב במסכת ע"ז חתיכה של חטאת טמאה בשל חולין דההוא תנא תרתי אית ליה כדקאמר התם איכא למימר דבקדשים לא מיירי ולפי טעמא שבקונטרס שתולה בהפסד מועט לא מצי למינקט בסיפא טמאה בחולין:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/יבמות/פרק ח (עריכה)
קכז א מיי' פט"ו מהל' מאכלות אסורות הלכה י"ד:
קכח ב מיי' פט"ז מהל' מאכלות אסורות הלכה ט', טור ושו"ע יו"ד סי' ק"י סעיף א':
ראשונים נוספים
רבי יוחנן סבר את שדרכו לימנות שנינו וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנינו: קשיא לי וכי אליבא דר' מאיר פליגי והא דר"מ ליתא והיכי פליגי אליביה. וליתא דלאו במאי דקתני ר' מאיר את שדרכו לימנות מקדש פליגי ולומר היכי תניא בדר"מ. אלא בדרבנן פליגי והכי קאמר, הא דשנינו בדרבנן אינן מקדשין אלא ששה דברים הני ששה משום דאת שדרכן לימנות הן הוא ששנו אותן, ודתנן תנן דלא תנן לא תנן. וריש לקיש סבר כל שדרכו לימנות שנו ולאו הני דוקא אלא כללא שנינו הני והוא הדין לכל שדרכו לימנות. ותלתא גווני איכא, יש שדרכו לימנות לעתים אף על פי שרוב פעמים אין דרכו לימנות כחבילי תלתין, ובהא הוא דפליגי דרבנן עליה דר' מאיר, אבל כל שדרכו לימנות לעולם כגון הני ששה דתנינן, והוא הדין אפילו לכל שדרכו לימנות ברוב הפעמים, אף על פי שנמכר לעתים בלא מנין כגון עגול וחתיכה כולי עלמא מודו בהו. ורבי יוחנן סבר דלא אלא הני ששה בלחוד הוא ששנינו. והנך דמנינן במתניתין דפרק השוכר שבמסכת ע"ז (סד, א) דאוסרין בכל שהן כגון יין נסך וע"ז ועורות לבובין ושור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ושער נזיר ופטר חמור ובשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, איכא למימר דאפילו רבנן מודו בהו בכולהו, ואפילו לרבי יוחנן דאמר את שדרכו לימנות שנינו. ואף על גב דהנהו מכל שדרכו לימנות הן כדמשמע במסכת זבחים פרק כל התערובת (עב, א) מדאקשינן התם גבי חטאות מתות ושור הנסקל ששנוין שם ונבטלו ברובא וכי תימא חשיבי ולא בטלי הניחא למאן דאמר כל שדרכו לימנות שנינו אלא למאן דאמר את שדרכו לימנות מאי איכא למימר. אלמא שור הנסקל וחטאות מתות לאו מאת שדרכו לימנות הוא אלא מכל שדרכו לימנות, והתם הא קא חשיב שור הנסקל וחולין שנשחטו בעזרה, מכל מקום מודו בהו רבנן דלא בטילי, ולא מצד מנינן אלא מצד חשיבות אחר שיש בהן או מצד חומר איסורן, ולא שנו כן במסכת ערלה (פ"ג מ"ז) אלא דברים שחשיבותן מצד מנינן, אבל בהנך דמס' ע"ז יש מהן אוסרין בכל שהן לחומר איסורן כיין נסך וע"ז ועורות לבובין אי נמי התם בחבית סתומה של יין נסך וצורה חשובה של ע"ז שדרכן לימנות לעולם כמו שפירש רש"י ז"ל שם (ע"ז עד, א ד"ה עבודת כוכבים). אלא שהראשון נראה עיקר וכמו שכתבתי שם במקומה בס"ד (בד"ה מתניתין).
ועגלה ערופה וצפורי מצורע ושור הנסקל ופטר חמור, אי חיים נינהו בעלי חיים לא בטילי וכדאמר רב אשי התם בפרק התערובות (עג, א) אפילו תימא רבנן בעלי חיים חשיבי ולא בטילי. ואי מתים נינהו מוקמינן להו בשבישלן והן ראויין להתכבד בהן בפני האורחין. וכן בשר בחלב וחולין שנשחטו בעזרה, בחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחין מוקמינן לה, כמתניתין דגיד הנשה (צו, ב) דקתני חתיכת נבלה שנתבשלה עם החתיכות בזמן שאין מכירה כולן אסורות, ומוקמינן לה התם (ק, א) בראויה להתכבד בפני האורחין. ושער נזיד מצד חשיבותו שמציירין בהן את הבגדים וכדאמרינן בשלהי מסכת תמורה (לד, א) גבי הא דקתני במסכת ערלה פרק אחרון (מ"ג) האורג מלא הסיט מצמר הבכור בבגד ידלק הבגד משער הנזיר ומפטר חמור בשק ידלק ומוקי לה במסכת תמורה בצפורתא כלומר שעשה בו צורת צפור בשער הנזיר דחשיב ביה בשק. ומיהו כלהו נמי מצד שיש בהן צד חשיבות מנין שנמכרין ברוב הפעמים במנין קא חשיב להו התם כדאמרינן עלה בגמרא במקומו האי תנא תרתי אית ליה דבר שבמנין ואיסורי הנאה אלא שאין עיקר טעם איסורן מצד מנינן אלא כל אחד לפי טעמו כמו שכתבנו. ולריש לקיש כל שדרכו למנות שנינו הוי עיקר טעם איסורן משום חשיבות מנינן.
ואי קשיא לך והא סבירא ליה לר' יוחנן דחתיכה בחתיכות עולה וכדקתני במתניתין חתיכה חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורות תעלה, ומוקי לה ר' יוחנן בשלימה, אלמא אף ראויה להתכבד בה בפני האורחים בטלה למאן אמר את שדרכו לימנות שנינו. יש לפרש דההיא לא חשבינן לה ראויה להתכבד דהא אינה ראויה להתכבד בה בפני שום אורח ואפילו בפני אורח גוי כיון שהיא של חטאת טמאה ואסורה בהנאה. אבל של נבלה הרי היא ראויה להתכבד בה בפני אורחים גוים דמותרת בהנאה. ואם תאמר והלא בשר בחלב אסור בהנאה וכן חתיכת חולין שנשחטו בעזרה, ואפילו הכי לא בטילי לפי מה שכתבנו. אלא יש לומר דהתם אלו בטילי היו ראוין בפני האורחין. והיינו טעמא נמי דחתיכת חטאת טהורה שנתערבה במאה חתיכות של חולין שאינה עולה לדברי הכל, דכיון שכן דין הוא שלא יבטלו. אבל חתיכות חטאת טמאה שנתערבה בחתיכות של חטאת טהורה, אפילו לאחר בטולה אינה ראוי להתכבד בה בפני האורחין, שאף על פי שאין ראויות לכהנים והרי היא ראויה לאחר בטולה להתכבד בפני כהן אוחר שאינו מאותו משמר, מכל מקום אסורה לגוים ולישראלים ולנשי כהנים, הלכך לא חשיבא. וכן פרשו בספר התרומות (הלכות איסור והיתר סי' נ). ומיהו כבר כתבתי בשלהי ע"ז (שם) גמ' אלו אסורין ואוסרין בכל שהן דמשמע מדברי רש"י (ד"ה תרתי) ור' אלפסי ז"ל דחתיכת נבלה אפילו בראויה להתכבד בפני האורחין בטלה כיון דלאו מאיסורי הנאה היא, ודלא כמתניתין דגיד הנשה. ורובן של גדולי הפוסקים מסכימין שאינה בטלה ועיקר. ושם הארכתי בס"ד (בד"ה גמרא).
חתיכה חטאת טהורה כו' לא תעלה: פירש רש"י ז"ל טעמא דרישא משום דלהפסד מרובה חששו כיון דלא הוי מאת שדרכו לימנות, אבל סיפא דהפסד מועט לא חששו. כלומר כיון דאיכא תרתי חדא דהוי דאורייתא ועוד דהוי מיהא מכל דבר שדרכו לימנות. וטעמא דר' יהודה דפליג אף ברישא ואמר לא תעלה קא סלקא דעתך השתא משום דקסבר כל שדרכו לימנות מקדש.
אמר ר' חייא בריה דרב הילא כשנימוחה: פירוש, בין רישא בין סיפה בשנימוחה.
ר' יוחנן אמר את שדרכו לימנות שנינו פי' שדרכו לימנו' לעולם ואינם נמכרים באומד ורוב המפרשי' הסכימו דפלוגת' דר"ל ור' יוחנן היינו לר"מ ולפי' תפסו לשונו ובו נחלקו אי אמר ר"מ שדרכו אוכל אבל לרבנן את שדרכו בטל שלא אסרו הם אלא ו' דברים השנויי' במשנתי' בלבד שהם חשובי' מאד והא דאפליגו ר"ל ור' יוחנן אליבא דר"מ היינו משום דסבירא ליה דהלכת' כוותיה וסוגיא כוותיה בכולי תלמודא דדבר שבמנין לא בטיל והא דתניא בפ' בתרא דעבוד' כוכבים ומזלות אלו דברי' אסורי' ואסורים בכל שהם לא אתיא כולה לרבנן אלא כר"מ ומיהו מודו רבנן דבעלי חיים לא בטיל כדמוכח בריש פ' התערובות גבי חטאות המתו' ושור הנסקל שנתערבו באחרים כלם ימותו הילכך מתני' בעבודת כוכבים ומזלות קתני שור הנסקל ועגלה ערופה וצפרי מצורע ופטר חמור אי בעלי חיים נינהו מודו רבנן ולא בטיל אבל עבוד' כוכבים ומזלות ויין נסך ועורות לבובין ושער נזיר ובשר בחלב לא אתיא אלא כר"מ וכן מאי דקי"ל בחתיכה הראוייה להתכבד בה לפני האורחי' דלא בטלה כדאיתא בפ' כל הבשר הויא דלא כרבנן וזו שיטת התוס' והיא שיטת רבינו ז"ל והיא נכונה:
וי"מ דהכא ר' יוחנן אליבא דרבנן פליג והלכתא כוותיה ומתני' דמסכת עבודת כוכבים ומזלות כרבנן היא מדלא אמרי' התם ר"מ היא וששה דברים דמנו רבנן במתני' לאו דוקא אלא שדברו בהוה ובמצוי להם וה"ה לכל כיוצא בזה ור' יוחנן סובר כי אותם דברים שאמ' חכמי' הם דדרכם לימנות לעולם והם וכיוצא בהם אסורים בכל שהם ור"ל סבר דהני לאו דוקא אלא ה"ה כל שדרכם לימנות ברוב הפעמים ולאפוקי מחבילת תלתן דר"מ שאינם נמנים אלא במיעוט הפעמים ומתני' דמ' עבודת כוכבים ומזלות לר"ל אתיא שפיר דהא בפ' התערובות אמרי' בהדיא דשור הנסקל וחטאו' המתות אינם אלא מאותם שכל שדרכו לימנו' אלא דאמרי' דאי בעלי חיים נינהו בעלי חיים לא בטילי ואם מתים נינהו מיירי בחתיכ' הראויי' להתכבד בה בפני האורחי' וכשבשלן וכן ההוא דבשר בחלב מיירי בחתיכה הראוי' להתכבד בה בפני האורחי' ומצד הכנתה לאכיל' גורם לה להיות כדבר שדרכו לימנות וכן יין נסך מוקמי' לה בחבית סתומה וצורה חשיבה של עבודת כוכבים ומזלות ובעור חשיב מאד א"נ והוא הנכון דכל שהוא מפני עבודת כוכבים ומזלות חומר איסורן גורם להם לאסור אפי' במשהו ולהיות הם דבר שבמנין ושער נזיר כבגד חשיב וכדאמרי' בשלהי מ' תרומה על כיוצא בזה דתנן האורג מלא הסיט מצמר בכור ידלק הבגד משער נזיר ידלק ואוקימנ' בצפירתא ופרש"י ז"ל שעשה בו צורת צפור דבר חשוב מאד ובחדושי' הארוכים הארכתי בזה בהרבה מקומות:
מאי חתיכה דתניא חתיכה של חטאת וכל מאי דשקלי וטרו בשמעתי' בהא דחתיכה היינו משום דבר שבמנין ויש מקשי' ותיפוק ליה משום חתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים ויש שפי' שלא אמרו אלא בחתיכה שכיוצא בזה ראויה להתכבד בה דאלו היא' גופא אסירה היא וכ"ת שהתכבד בה בפני האורחים עכומ"ז בשר בחלב דאסור ד"ת לעכו"מז דאיסורי הנאה מא"ל אלא ודאי ר"ל שכיוצא בזה בחתיכה דהתירא מתכבדים בה בפני האורחים הוא וקשה לי אם כן הכא בין ברישא בין בסיפא לא תעלה ולפיכך פירוש דחתיכה הראויה להתכבד בה בפני האורחים אם תתבטל קאמר ורישא שנתערבה בחתיכות טהורות אם תתבטל הרי הוא חולין וראויה להתכבד בפני האורחים עובדי כוכבים ומזלות וישראלים וכפ' הרב בעל הלכות התרומות וזו שיטה מהרשב"א ז"ל ואינו מחוור למהר"א זכרונו לברכה אלא פי' שזו החתיכה היא טעמא ראויה להתכבד בה כל האורחים ישראלים אלו היתה מותרת ובריתא דהכא י"ל דמיירי בשאינה מבושלת א"נ דאפי' מבושלת כיון דרישא אינה אסורה מחמת עצמה אלא מחמת טומאה אינה נעשית חתיכה ראויה:
קתני מיהת רישא תעלה וק"ל לר"ל ופרקי' דרישא בשנימוחה. א"ה מ"ט דר' יהודה פירוש דבשלמא לדידי פליג וסבר דכל שדרכו לימנות אינו עולה אלא לדידך קשיא דהא מסתמא הא ר"מ הוא בר פלוגתי' דר' יהודה דאי רבנן מאי איריא חתיכה זו אפילו סיפא נמי דהא לרבנן לא מיתסר אלא ו' דברים בלבד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה