ויקיטקסט

חידושי הרמב"ן על הש"ס/גיטין/פרק ה

< חידושי הרמב"ן על הש"ס

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מח עמוד ב עריכה


מתניתין: וכתובת אשה בזיבורית. פי' מפני תקון העולם כדקתני סיפא אכולהו. וא"ת הא מדאוריית' היא בב"ח וליכ' משוש נעילת דלת ה"נ קאמר כך הוא מפני תקון העולם שניחוש בב"ח משום נעילת דלת ולא ניחוש לכתובה משום שאין בו משום נעילת דלת ועוד י"ל שאם גובה בבינונית ממנעי ולא נסבי.

ויש שמקשים למ"ד (כתובות י' ע"א) כתובה מדאוריית' מדכתיב כמהר הבתולות תגבה מעידית כאונס ומפתה ולאו מילת' היא שאין אנו אומרים שתהא כתובה כאונס דהתם נ' כסף צורי וכאן סלע מדינה והתם נמי בעידית וכאן בבינונית אלא משום דאפקה רחמנ' בלשון מהר סמכו חכמים שיש מהר לבתולות והיינו כתובה אלא שאין לו שיעור וכל א' כותב כרצונו וחכמים תקנו מאתים ומפורש לה בכתובו' (ק"י ע"ב).

גמרא ולר' ישמעאל אכל שמנה משלם שמנה אכל כחושה משלם שמנה. פי' לר' ישמעאל כיון דכי אכל שמנה אינו משלם אלא כיוצא בה שמנה ואין אתה מחזירו לשלם יותר ממה שהזיק כשאכל כחושה האיך אפשר שמשלם שמנה ששוה יותר ממה שהזיק וק"ל מנ"ל לר' ישמעאל לפי מדה משלם ולא לפי דמים טפי מלר' עקיבא כיון דפשיט' ליה לר' עקיב' לפי דמים לר' ישמעאל נמי לפי דמים א"ל לישנ' דבריית' אקשיתיה מדקא מהדר ליה ר"ע לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית ולא פי' מאיזה עידית אלמ' שמעינן לר' ישמעאל דאמר משלם יותר וא"ל איהו לא בא הכתוב לחייבו יותר אלא שיגבה כדי נזקו מן העידית א"נ בשלמ' לר"ע סבר' הוא שישלם לו מזיק מעידית שיש לו או שישלם שוה בשוה כמה שהזיק אי עידית בעידית כיוצ' בה אי זיבורית בזיבורית כיוצ' בה אבל לשום לו וכיוצ' בעידית של ניזק שלא היה בה לא נזק ולא תשלומין לא עלה על דעת.


דף מט עמוד א עריכה


אילימא דנגחא תורא דידן לתורא דהקדש. ופי' רש"י בב"ק דלא מוקי לה בשן שביער בשדה הקדש א"נ ברגל כולהו פטירי דגמרי' להו מקרן דכתיב ביה מיעוט' דרעהו וי"א בשן ורגל חייב וא"ת א"כ לוקי בשן ורגל א"כ מאי ק"ו להקדש כיון שהכתוב אומר בשדה אחר סתם ולא יצא הקדש מן הכלל לתשלומין לענין עידית נמי בכלל הכתוב היה ואין צריך לק"ו.

ודברי רש"י ז"ל, עיקר שהרי שני' שם בב"ק (דף ט') נכסים שאין בהם מעילה ואשן ורגל קאי דתנן לעיל מינה שור לרגלו ומבעה לשינו והקרן שיירה כדמפר' שמואל התם הצד השוה שבהם דקתני בסיפ' לאתויי קרן וכיון דבריש' לא תנא קרן כלל ותני עלה נכסים שאין בהם מעילה ש"מ נכסים שיש בהן מעילה פטורים שן ורגל. וכ"ת דילמא כי קתני שאין בהם מעילה אבור קתני דפטור בהקדש דכתיב והמת יהיה לו מי שהמיתה שלו יצא הקדש שאין המיתה שלו לא מצית אמרת דהא דייק התם בגמ' מעילה הוא דלית להו הא מקדש קדיש ואלו בור אפי' בשאר פסולי המוקדשין פטור שאין המיתה שלו ועוד אכולה מתני' קאי.

אלא שיש לשאול, מנ"ל הא דשן ורגל פטורים בשל הקדש ואפשר דגמרי מבור וקרן ואתיא במה הצד א"נ בשדה אחר משמע ולא של הקדש דהקדש לא אחר הוא שהכל שלו. תדע דגרסי' בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח ע"ב) א"כ לימא קרא ובער בשדה חבירו ומאי קשה אי כתב רחמנא בשדה חבירו הוה מפטר בשל הקדש והשתא דכתיב אחר אפי' הקדש במשמע אלא ש"מ דהשתא נמי פטור בשל הקדש והייט נמי דלא מקשינן בשום דוכת' גבי חומרי דשן ורגל מה להנך חייב בו את ההקדש משא"כ בקרן ובור וש"מ שכולן פטורין בשל הקדש.

ובירושלמי בפירקי' (ה"א) גרסי' הכי הניזקין שמין להן מן העידית ק"ו מן ההקדש א"ר אבא בר דרב פפי מה אנן קיימין אם להשכיר ניזקין הדא היא דתנינן שור של רעהו ולא שור של הקדש ואי ננזקי גופיה הדא היא דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא במה אנן קיימין באומר הרי עלי מנה וכו'.

פי' הכשר נזקין, נזקי ממונו כדתנן הכשרתי את נזקו ש"מ דכל נזקין בין שן ורגל בין קרן ואפילו אדם עצמו שהזיק את ההקדש ולא נהנה פטורים. וגרסי' תו התם כרמו פרט להקדש מה אנן קיימין אם בשהזיק ואח"כ הקדיש הדא היא דתני' הקדיש צ' מנה והי' חובו מאה מנה וכו' פי' אם כשהזיק שדה חבירו והקדיש נכסיו ובא הכתוב לומר שאינו גובה מן ההקדש א"א שהרי שנינו בב"ח מוסיף עוד דינר ופור' את הנכסים הללו כדאי' בערכין ובפסחים וכאן נמי ודאי גובה לר' חיי' דתני' בירושלמי נזק וחצי נזק גובה ממשעבדי, ע"כ.אי בשהקדיש ואח"כ הזיק הדא היא דתני' שור רעהו ולא שור של הקדש א"ר יוחנן תפתר בשור הקדש שרעה לתוך שדה הדיוט א"ל ר' מונא אלא בענין קרקע הקדש ואתה אומר לתוך שדה הדיוט אלא כן אנן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה וכו' והלך הוא והזיק שלא תאמר אלו ניזקין ומלוה בעדים הניזקין קודמין. ובא קודם הנז' להקדש לפום כן צריך מימר כרמו פרט להקדש.פי': אם בשהקדיש אדם נכסיו ואח"כ הזיקם אחר פשיט' למה לי כרמו פרט להקדש הרי כתיב שור רעהו ולא שור של הקדש וגמרינן מינה לשן ורגל בשהקדיש ואח"כ הזיק הוא נכסי הקדש ואמרי' הא לא צריכ' דודאי לא גבי ואוקמוה ר' יוחנן בשור של הקדש שרעה לתוך שדה הדיוט דלא כתיב ביה פטור גבי קרן ולפיכך פטרו הכתוב כאן וגמרינן לקרן מינה ואמר ר' מונא כרמו ולא כרם של הקדש משמע דאתא למעוטי הדיוכי דאזיל הקדש ולא למעוטי שור הקדש שהזיק אתא אלא שור הקדש שהזיק נמי מלשל רעהו ולא שור של הקדש נפק' והכא באומר הרי עלי מאה מנה להקדש ואח"כ הזיק לשמעון שלא תאמר אלו נזקין ומלוה בעדים הנזקים קודמים אע"פ שהם מאוחרים ה"נ ליגבי וליפקע הקדש, קמ"ל.

וממה שאמרו הנזקין קודמים, נ"ל דוק' לר' חייא דאמר התם ניזקין גובין מן המשועבדים דקסבר שעבוד' דאוריית'ולא חשו רבנן משום פסיד' דלקוחות כדי שתנעול דלת מפני גוזלין וחומסין אבל לדידן דקי"ל שאין הניזקין גובין מן הלקוחות אינן קודמין וה"נ מוכח בפ' המניח את הכד (דף ל"ג ע"ב) גבי חב עד שלא הזיק בשור.

עוד מצאתי בענין זה בתוספתא דב"ק (ג,ג) חבל בהקדש בגר בעבד משוחרר ולא הספיקו לגבות עד שמתו פטור בין שחבל בהן הוא עצמו בין שהזיק אותן שורו וחמורו ותני' נמי התם בפ' יפה כח הדיוט מכח הקדש נזקין להדיוט ואין נזקין להקדש ריבית והונאה להדיוט ואין ריבית והונאה להקדש והיינו בריית' דמייתי בירושלמי ונזקי גופו נפקא לה מהא דאמרינן במס' מעילה בפ' הנהנה (דף י"ט) אקשה רחמנ' לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף הקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור משמע פטור לגמרי ומידי דבר אכילה לאו דוק' אלא משום דתרומה לא שייכא אלא במידי דבר אכילה וכך פי' רש"י ז"ל ואע"ג דגבי תרומה ודאי משלם קרן דהא ממון כהן הוא. מיהו מכי יאכל פרט למזיק גמרינן פטורא דהקדש לגמרי דחיוביה דקרן דתרומה לאו מיניה נפק' אלא מגוזל דעלמ' נפק' ומיהו אדם המזיק את הקדש מדרבנן משלם את הקרן אבל אינו משלם את החומש והיינו דאמרי' בפ' השואל מה שאין כן במזיק דלא משלם את החומש וכך גרסתו של ר"ח ז"ל. ובפ' י"ה (דף פ"א) גרסינן כן זר שכוסס שעורים של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש דכתיב כי יאכל פרט למזיק.

והכא בפלוגתא דר"ש בן מנסי' ורבנן קמפלגי. פירוש והכי קתני בהדיוט משלם מיטב שדהו של ניזק אבל בהקדש לגמרי פטור ור"ע סבר ק"ו להקדש.

א"כ מאי לא בא הכתוב דמשמע דהאי קרא דממעט ביה ר' ישמעאל הקדש לא בא אלא לגבות לנזקין מן העידית דהא ר' ישמעאל ודאי לא מיעט של הקדש אלא מדכתיב שור רעהו ולא שור של הקדש ולא בא לגבות לנזקין מן העידית.

ועוד מאי ק"ו להקדש. פי' רש"י ז"ל הואיל ומן העידית דקאמר ר"ע אניזק קאי ולאקולי אתא מאי ק"ו להקדש וא"ת דילמ' מאי ק"ו להקדש דחיי' לאו קושי' היא דאי דריש רעהו ולא של הקדש ק"ו מאי מהני הא פטריה רחמנ' ואי לא דריש ליה אלא לומר שבין תם בין מועד משלם נ"ש ק"ו מאי עבידתיה בלא ק"ו נמי נפקא ליה מהיכא דנפק' לר"ש בן מנסי' דהכל היה בכלל נ"ש וכו' כדאית' בשור שנגח ד' וה'.

ואכתי לא דאיק לי משום דדילמ' ה"א דמשלם בבינונית וכ"ת כיון דלא דריש רעהו כהדיוט דמי ולא צריכין ק"ו השת' נמי למאי דאוקימנ' לא דריש רעהו ואצטרכן ק"ו ועוד דדילמ' ר"ע לר' ישמעאל קא"ל היאך אתה פוטר ניזקין בשל הקדש השת' של הדיוט כי נגח דהדיוט חייב דהקדש לכ"ש ואפי' כשת"ל רעהו דוק' מק"ו מייתי ליה והכי אית' התם ור"ש בן מנסי' מאי קסבר וכו' וכ"ת לעולם קסבר רעהו דוק' ולמעוטי שור של הקדש שנגח שור של הדיוט ומיהו דהדיוט כי נגח שור של הקדש ה"ט דמחייב דמייתה לה מק"ו וכו' ואע"ג דהתם פרכינן א"ה תם אמאי משלם נ"ש נימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון הך פירכא לר"ש היא אבל אפשר דר"ע לר' ישמעאל קא"ל לפוטרו ח"נ דאיהו ס"ל שור הקדש שנגח פטור ושל הדיוט שנגח של הקדש מועד משלם נזק ותם ח"נ דאמרי' דיו וסבר לה כר"ש בחדא ופליג עליה בחדא.

והפי' הנכון כן הוא: דקס"ד דפלוגת' דר"ש ורבנן קא מפלגי ר"י סבר מיטב שדהו של ניזק ובהקדש פטור ולר"ע הקדש בעידית המזיק משלם ולגבות לנזקין דהקדש מן העידית של מזיק קאמר ולפום הכא אקשי' מאי לא בא הכתוב דמשמע אקרא דר' ישמעאל קאי ועוד מאי ק"ו להקדש אינה אלא קולא שאתה מקיל עליו לעשותו כשל הדיוט והכתוב מחמיר עליו יותר משל הדיוט כדאמרן ועוד אי משום קל וחומר שניהם שוין ועוד דהא אנן בהקדש קיימינן ומאי קל וחומר לשל הקדש.


דף מט עמוד ב עריכה


אי לית ליה לא משתעבד מא"ל. פי' דבדאית ליה נכסי ליכא לאוקמ' שא"כ אע"פ שהוא קבלן ונפרע ממי שירצה תחלה אין דינו לגבות אלא מן הזיבורית כדרך שהוא גובה מן היורשין כך שמעתי וכך נתפרש בתוספות ואינו נכון אלא להכי לא אוקימנ' בהכי משום שא"כ יכולין יתומים לסלקו ועל כרחו יקבל מהם כיון שהם רוצים לפרוע מה שעליהם דלא מיפטר ליה מיניה דמלוה עד שישא ויתן ביד.

ומ"ש רש"י ז"ל קבלן שהתפיסוה מטלטלין לכתובה והיא מסרתן ביד בתורת קבלנות לא מחוור אלא קבלן דהכא כקבלן דעלמ' שאמר לשון קבלנות כמו שמפורשים במקומו ומ"ה משתעבד דכיון דאמר שיפרע ממנו תחלה גמר ושעבד נפשיה אבל בערב כיון דלא מידי חסריה נפשיה אסמרת' היא ולא קני' וליכא למימר לההיא הנאה דמהימן ליה גמר ושעבד נפשיה כדאתמר התם בערב דעלמ' דלאו כהימנותיה ואיהו נמי לשם מצוה עבד ולא לשעבד נפשיה.


דף נ עמוד א עריכה


שטר חוב היוצא על היתומים אע"פ שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מן הזיבורית. פי' נ"ל שכתב לו סתם לגבות מן העידית ומן הדין גובה בין ממנו בין מיורשיו בעידית אבל מכיון שתקנו חכמים ליתומים מן הזיבורית אין עוקרין תקנת חכמים בסתם אלא א"כ פי' ואמר גבה מן העידית בין ממני בין מיורשי וגמרי לה מדקי"ל כאבא שאול בן אבא מרים דאמר בין מנכסי בין מנכסי' האילן בין הוא בין יורשיו אין משבעינן אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ובשפי' תנן בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה כדכתב ר"ה ז"ל, וכך מצאתי בחבור הר"ם הספרדי ז"ל.

והא ודאי כר' נחמן קי"ל, דרביה דרבא הוא ועוד דרבא יחיד הוה ועוד דמאי דמתרץ אברם חוזאה ר' ישמעאל היא אדחיה ליה מדאוקמ' רבינ' דהוה בתרא למתני' כר"ע ולית ליה לר' ישמעאל שומא בדמזיק כלל ואפשר דרב' נמי לדבריו דאביי דאוקמא למתני' כר' ישמעאל אמרה ולדחויי תדע דידיה ולאו למיפלג עליה דרב נחמן ועוד דרבא שנויי נינהו ולא סמכינן אשנויי.

מאי עידית שפאי עידית. פירש"י ז"ל שנשתדפה עידית ואינו נכון דהזיק ונשתדפה עידית הראויה לו למה אינו גובה מעידית של שאר נכסים והלא היא הראויה לו מן התורה שהרי כתיב מיטב שדהו ישלם ואין חיובו אלא בשעת תשלומין והא דאמר רבא נמי הזיק זיבורית קשה לדידיה למה לפרושי מאי היזק הוה ליה למימר הניזקין גובה מן העידית שפאי עידית וכו'.

ור"ת ז"ל כתב שפאי עידית גובה מן הבינונית והוא מלשון על שפאים ירעו כלומר שאם הזיק שפאי עידית דבר שאינו משתמר לבעל השדה והוא עומ' למכור ולרעות שם בהמות גובה בבינונית שבעל השדה עצמו רוצה הוא בכך שיהיו הכל מרעין שם בהמתם ונותנין דמם הי' אין זה נזק אלא כב"ח הוא ומשלם בבינונית וגבי יתמי בזיבורית ומאי אפילו הן עידית ואפי' אותן נכסים שהזיק הן שפאי עידית.

לפי שאין כתובין. פי' רש"י ז"ל שאין קול לכתיבתן, ויפה פי'. ויש ל"א שמעמידה בשלא כתב ליה אינון ועמליהון ושבחהון גובה בלא כתיבה כלל דקי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים והא דאקשינן ממזון האשה והבנות ולא משני' כדלקמן כיון דבתנאה ב"ד קא אכלה אימא צררא אתפסי משום דעיקר קושיין מזון האשה ולא עביד אינש' דמתפיס צררי לאשתו דלא ידע אי תבעה כתובתה אי דספק' נמי ממעשה ידיה והכי נמי מוכח בפ' ב' דייני גזרות.

ואיבעי' לן לר' חנינ' כתובים וקצובין בעי, פירוש משום דמוסיף הוא על דברי ר' יוחנן לומר דקצובין נמי בעינן או דילמ' טעמ' דנפשיה קאמר וקצובין אע"פ שאינן כתובין ומיהו ליכא למיבעי כתובים אע"פ שאינן קצובין מהו דאס"ד מהני לא קאי אדר' יוחנן והיל"ל תרווייהו, ולא מחוורי.

וי"ל הכי מיבעי ליה ר' יוסי בר חנינ' אמזין אשה ובנות דמתני' קאי ואמר אע"פ שהם כתובים מפני שאינן קצובין אלמא קצובין וכתובי' בעי א"ד אשאר' נמי קאי ואמר לפי שאינן קצובין אבל אם היו קצובין אע"פ שאינם כתובים ולר' יוחנן קצובין ואינן כתובי' ודאי לא מהני דא"כ הוה ליה למימר מפני שאין קצובין.

ופי' רש"י ז"ל דלהאי לישנ' דאמרת קצובין אע"פ שאינן כתובין מלוה על פה גובין מנכסים משועבדים ואיכ' למידק והא תנן בפ' גט פשוט המלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים בני חורין. א"ל מוקי לה בשיש לחוש לפרעון ולקנוני' כגון שחייב מודה אבל שמתוה מתחלה ואח"כ מכר נכסיו. א"נ דלא מטא זימניה דלא עביד איניש דפרעיה בגו זימניה גובה ממשועבדים, ואינו מחוור.

וי"ל דנפק' מינה דהיכ' דקצב שבת ופירות וקבל אחריות עליהן עד כדי אותה קצבה והכי מיבעי ליה מי אמרי' כיון דקצב ה"ל כמעות המקח עצמו דקי"ל המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים דכי זבין איניש בפרהסי' זבין ונפיק קלא לגוף ולפירות א"ד קצובין כתובין נמי בעי בהו אבל מלוה ע"פ לדברי הכל אינו גובה דכי יזיף איניש בצנע' יזיף ומ"ה קס"ד לדמויי לפרנסה דקציצה ולא כתיבה ואעפ"כ גובה משום דלאו מילת' דבצנע' היא ודמי' למכר ולא להלואה. ופריק שאני פרנסה דקלא אית לה טפי משבח ומפירות אע"ג דקיצי שהכל יודעין המניח בת עם הבן נוטלת פרנסה, וזה פי' יפה ובתוספות מצאתי.


דף נא עמוד א עריכה


והיא נזונת מנכסים משועבדים. פי' רש"י ז"ל לעולא קשה דהכא קיצי דה' שנים קאמר ולר' חנינ' נמי תפשוט דקצובין אע"פ שאינן כתובין ולא מחוור משום דאע"פ כן לא קיצי כדאמרי' בפ' אע"פ מעה כסף תחת מעשה ידיה מידי דקיץ ממידי דקיץ לאפוקי מזונות דלא קיצי דאלמא מזונות שכל יום ויום נמו לא קיצי דהתם לאו במזונות דלעולם קאמר דא"כ אפילו מעשה ידיה לא קיצי וכן הוא ודאי שהרי פעמים שהשער מתיקר ומוזיל ועוד דא"כ הו"ל לאוקמוה בשכתבו למה ליה קנין.

ונראין דברי ר"ח ז"ל שפי' דלא קיצי ולא כתיבי ושנינן בשקנו מידו דהא שעבד נפשיה פי' לפי' ואית נמי קלא מכתוב' אחריתי משום דבעין יפה מקני ליה כדאמרי' בעלמ' דלא צריך לאמלוכי ביה ואמרי' במציע' פ"ק בשטר אקניית' דהא שעבד נפשיה.

ת"ש א"ר נתן אימתי בזמן שקדם מקחו. מפורש בתוס' דלר' יוחנן פריך דהכא כיון דקדים קיצי נינהו בשעת מקח ולר' חנינ' ניח' דקיצי אע"ג דלא כתיבי קאמר ולאו מילת' היא דא"ה כתיבי נמי הוו. לפי פי' של רש"י ז"ל שהוא הנכון דלמה תחשב קיצתן בשעת מקחו של שני יותר מכתיבתן כיון שכבר ישנו לשבח עכשיו ויש קול לכתיבה אלא כל קצבה וכתיבה דבתר זביני לאו קלא אית ליה.

ורש"י ור"ח ז"ל פי' דקשה לתרווייהו ואמרי' תנאי היא וג' מחלוקת בדבר ור' יוסי ה"ק מה תקון העולם בכתיבה והלא אינן קצובין והוא תקון גדול ממנו שאפילו כתובין אינן גובין עד שיקוץ. [ולא כן] פי' רש"י ז"ל.

כללא דשמעת' דמוצא מציאה: מן התורה כל מודה מקצת פטור לעולם עד שיטענו מנה ויודה לו אח"כ בחמשים אבל הודה לו תחלה בחמשים ואח"כ תבעו מנה פטור משום דבשעת הודאה מודה בכל היה וזה שאמר מודה במקצת הטענה ואמרי' נמי בשבועות טענו חטים וקדם והודה לו בשעורים כלומר ואח"כ טענו שעורים אם כמודה פטור ואינו מתחייב לעולם עד שיטענו ברי אבל בשמא משיב אבידה הוא ומשיב אבידה מדאוריית' פטור מדין מגו והכי אמרי' בפ' האשה שנתארמלה וליתני מודה ר' יהושע באומר מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס שנאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ומפרקינן אי אליבא דרבנן הא אמרי משיב אבידה הוי ואי אליב' דר' אליעזר בן יעקב דאמר שבועה בעי וכו' ובשמעתין נמי מוכי כן בעינן למימר לקמן ואמרי' נמי התם מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ואקשינן נמי למה לי קרא הוא אסרה והוא התירה והיינו נמי דאמרי' מפני מה אמרה תורה מודה במקצת הטענה ישבע כלומר ולא פטרתו מפני שיכול לכפור בכל וכו' וקי"ל נמי הילך פטור וכל פקדון כיון דמודה ביה הילך הוא כדאית' בפ"ק דמציעא הילכך הא דר' יצחק הכי מתוקמ' כגון שטענו שני כיסין קשורין מצאת לי שאני ראיתיך מגביה מציאה וראיתי א' מהם ויודע אני שהשני עמו טענת ברי היא דכיסין לא מנתקי אהדדי ואע"ג דאמרי' בביצה פ"ק כיסין נמי מעכלי קטרייהו לא עבדי הכי ואע"פ שאפשר נמי שא' מצאן והתיר הקשר ונפל א' מהם ממנו כל מילתא דלא שכיח טענת ברי מקריא והלה אומר לא מצאתי אלא א' וכך וכך מעות היה בו והוצאתים ואשלם לך חייב ובשוורי' לאו טענת ברי הוא ופטור ומשכחת לה נמי לדר' יצחק כשהיה מכריז ואומר כיס מצאתי וזה אומר סימניו והודה לו וטען שנים קשורין עמו מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' ואשלם לך שכבר הוצאתים כדפרישית.

ה"ג: תניא נמי הכי וכן גר"ח ז"ל. והנוסחאות מתחלפות בזו ורבו אותן שכתוב בהן כך ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אמר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע ב' כיסין קשורין מצאת לי והלה אומר מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע. פי' ואלו היה פטור בשטוען לא מצאתי אלא א' כמו שפטור בשוורים אף בשטוען החזרתי פטור דהא שמא הוא שיכול היה לומר לא מצאתי אלא א' שפטור. ואיכא נוסחי שכתוב בהו שני שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך א' מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע ומשכחת לה כגון שהודה מתחלה בב"ד או בעדים ואח"כ טוענו הלה שיחזרנו לו וא"ל כבר החזרתי לך א' מהן שזה מודה מקצת הוא שאין כאן מגו שכבר הודה לו במציאת השוורים משעה ראשונה וזה דרך הירושלמי כמו שאפרש ואקשינן עליה דר"י ממתניתין דתנן המוצא מציאה לא ישבע מדקתני מפני תקון העולם ש"מ בטוענו טענת ברי הוא כגון ב' כיסין וכיוצא בו ואע"פ כן לא ישבע מפני תיקון העולם כלומר שאם אי אתה אומר כן אין לך מגביה מציאה לחבירו שהוא מתיר' שמא ישביעוהו דכולהו אינשי לא דינא גמירי ואם אתה משביעו בטענת ברי אף סבור שבכל מקום נשבע ועוד שהוא סבור מה לי בצער הזה שמא יהא טוען אותי בברי ויביא אותי לבית השבועה וממנע ולא עביד.

וקשה לי למה חייבו אותו כשומר שכר משום פרוטה דר' יוסף דילמא ממנע מלעשות הא לא ממנע דלא מסיק אדעתיה שתאב' ברשותו יותר משאר ממונו ועוד שהוא סבור להחזירו מיד.

ומפרקינן הא דאמר כראב"י דאמר אפילו על טענת עצמו אדם נשבע ולא פטרו אותו מפני תקון העולם שלא ימנע תחלה להודות. ואקשינן נמי נהי דלית ליה לראב"י משום תקון העולם תיפוק לי' דהתם מדאורייתא פטור מפני שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ולא עוד אלא שלא התיר לגמרי שעדיין משיב אבידה הוא שמודה במקצת ומהא נמי מתברר לך שאין משיב אבידה ומוצא מציאה דבר א' שאלו היה כן היאך שאלו ר"א לית ליה משיב אבידה הא אמרן דלית ליה ועוד למה שינו לשון השמועה אלא ש"מ כדפרישית.

ואוקימנא אלא בדרב' קא מפלגי וכו' ובטוענו אפילו קטן בטענת ברי כמו שפי' רש"י ז"ל ור' אליעזר סבר בבנו אינו מעיז הילכך לאו משיב אבידה הוא כלל ולא תקנו בו כלום שאין לחוש כאן לתיקון העולם שא"א לו לכפור. אבל במתני' איכא למיחש שמא לא יחזיר הלכך דר' יצחק לא אתי כראב"י דר"א אית ליה מתני' ור' יצחק פליג עליה אלא דתני' כוותיה. וכן כתב ר"ח ז"ל בלשון הזה ואקשי' דר' יצחק לית ליה משיב אבידה פטור ואמרינן הוא דאמר כראב"י ולא עמדה ואפילו ר"א אית ליה משיב אבידה פטור. ולא חלקו ר"א וחכמים אלא בהא דאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח ויפה כיון אלא שהחליף מוצא מציאה במשיב אבידה.

והוי יודע שיש רבים אומרים שאין מיגו מהני לפטור משבועה אלא לפטור מממון ולפי דברי ר"י הלוי בן מיגש ז"ל יצא להם הדין מאותה שמועה שבתחלת פ' כל הנשבעין (שבועות דף מ"ד) דאמרינן ולרמי בר חמא שבועת השומרין דחייב רחמנא היכי משכחת לה נימא מגו דיכול למימר להד"מ א"נ החזרתים לך נאמן. הכא נמי נאמן ואוקמוה בדאפקי' ליה בשטר ואנן לא קי"ל כרמי בר חמא. ואע"פ שאין הדב' ברור אצלנו אם קבלה נקבל ובמקומ' נשא ונתן בדברים.

ולפי דבריהם יש מפרשים שמועה זו כפשטה שטענו בשמא ב' כיסין קשורין מצאת לי וברי הוא שלא מצא א' ולא חבירו והלה אומר לא מצאתי אלא א' נשבע דהא טענת ברי הוא לפי הודאתו של זה ואע"פ שיכול הוא לכפור אין זה פוטרו משום דהוה ליה דין מגו שאין אומרים אותו לפטור משבועה. ולפי זו הסברא הם גורסים כמו שכתוב במיעוט הנוסחאות תנ"ה ב' שוורים קשורים מצאת לי והלה אומר לא מצאתי אלא א' אינו נשבע ב' שוורים קשורים מצאתי לך והחזרתי לך אחד מהם והלה אומר לא החזרת לי הרי זה נשבע דלגבי חזרה בשוורים נמי טענת ברי היא כמציאת כיסין ולפיכך נשבע אע"פ שיש לומר בו שיהא נאמן בדין מיגו דיכול למימר לא מצאתי אלא א' שאין מיגו לפטור מן השבועה. ודוקא שטענו מתחלה ב' שוורים קשורים מצאת לי דה"ל כאומר לא החזר לו כלום וטענת ברי הוא לגבי חזרה וכשהודה הלה שמצא והחזיר א' מהם. וזה פי' דבריו הראשונים שלא החזיר כלום חייב. דלגבי חזרה טענת ברי הוא משעה ראשונה. ולפי דעתי שלא הכריחו ר"י הלוי ז"ל וחביריו ז"ל על מדותיו כ"כ ולא אמרו שאין אומרים מגו לפטור משבועה אלא בטוענו ברי כגון שבועת השומרים ושבועת מודה מקצת עצמה כמו שכתב הרב ז"ל בפי' שבועות שלו. אבל שיהא מחוייב בטוען שמא משום הודאתו של זה לא עלה על דעת.

אבל פי' שמועה זו לדעת הרב ז"ל כמו שכתבנוהו לפי דעתנו למעלה ולד"ה משיב אבדה גמור דלא טעניה ליה כלל ברי פטור מן התורה דהיינו הפה שאסר הוא הפה שהתיר ובפי' בבנו אינו מעיז לפי הפירוש הראשון כגון שטוענו ברי שחייב לאביו מנה שראה אותו בשעת מיתה שהודה לו שהדבר ברי שלא פרעו ולפי דברי הר"י ז"ל והמודים בדינו ואפילו טוענו ביום פלוני הודית לי מנה והוא אומר לא הודיתי אלא פרס. אע"פ דאיכא מיגו שיכול לומר פרעתיו אח"כ נשבע ואע"ג דאי טעין הכי לא מעיז פניו בפני ב"ח שאין אומרים מגו לפטור משבועה וכן צריכים אנו לומר לפי דבריהם דהא דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת ישבע לא בא להקשות מפני מה אינו נאמן במגו שהי' יכול לכפור אלא כך פירושו מפני מה אמרו מודה מקצת ולא אמרו כן בכופר בכל משום דכופר בכל נאמן הוא שאין אדם מעיז פניו בפני ב"ח וא"ת אף מודה מקצת נמי יהא נאמן שאלו לא היה אמת לא יכול להעיז בכוליה בעי דליכפריה ומשום שאין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו מודה מקצת ומשתמיט במקצת והיינו דאמרינן בפ' הגוזל בתרא ומ"ש מלוה כלומר דכל כופר בכל פטור בה כדרבה וכו' מלוה הוא ואינו מעיז אבל פקדון מעיז ומעיז ואפילו כופר בכל חייב ואינו נכון שאם הטעם כופר בכל שפטור מפני שאין אדם מעיז אם כן בבנו שמעיז אפילו כופר בכל היה חייב מן הדין. ואין כאן מקום להאריך יותר.


דף נא עמוד ב עריכה


ודאמרינן אלא בדרבה קא מיפלגי. מפרש רש"י ז"ל לעולם בשטוענין קטן ודקאמרת אין טוענין על טענת חש"ו ה"מ בבא בטענת עצמו דרחמנא פטרי' דכתיב כי יתן איש ואין נתינת קטן כלום כדאמרינן בשבועות. אבל בטענת אביו לא משום דאין אדם מעיז פניו והיינו טענת עצמו. וחכמים פוטרים אפילו טענת גדול משום דאדם מעיז פניו והיינו טענת עצמו. וא"ק דאמרי' בשבועות אילימא דאמר מנה לאבא בידך וא"ל חמשין אית ליה וחמשין לית ליה מה לי הוא מה לי אבוה והא אמרת אפילו בגדול פטור ההיא כר' אליעזר אתיא. וכן כ' ר"ה ז"ל דר"א אתיא כר' וכן הלכתא.

וי"מ דרבנן לא פטרו אלא בקטן מפני שאדם מעיז בטענתושל קטן. וההיא דשבועות דאמרינן מה לי הוא מה לי אבוה אפילו כרבנן אתיא. וזה דעת הגאונים שפסקו הלכה כחכמים ופי' אבל בבנו מעיז ומעיז לדברי מי שהעמידה בבנו גדול משום שאין ברי שלו גמור. שאפילו ראהו שהודה לו בשעת מיתה שמא ממון אחר היה לו בידו ועשו חשבון ועלה זה בזה או מפני שלא תטרוף הודה או קנוניא היתה ביניהם להשביע את עצמו או שמא הודאה בטעות היתה. אבל רש"י ז"ל שפי' מפני שעשה עמו גמילות חסדים לא פי' יפה. ובסדר נזיקין אכתוב בראיות גמורות אם גמר ה' עלי.

ומצינו בירושלמי בשמועה זו (ה,ג) תמן תנינן מנה לאבא בידך אין לו בידי אלא חמשים פטור משום שמשיב אבדה א"ל ר' אלעזר תקנו בו כדרך שתקנו במציאה דתניא המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם א"ר בא מתני' בשאמר לו ב' שוורים מצאת לי אבל אם א"ל ב' שוורים מצאתי לך והחזרתי לך את שניהן והוא אומר לא החזרת אלא א' לא בזה תקנו פי' קסבר ר"א מתני' דשבועות בשטענו שמא ומתני' נמי בשמא כגון ב"ש קשורים דשמא הוא דמנתחי אהדדי ושתיהן מפני התקנה דהואיל ושמא יכול הלה לכפור בכל וכשמודה הוי כמשיב אבידה אבל הודה מתחילה במציאת השוורים ואחר זמן באו לב"ד ובקש שיחזירםלו והוא אמר החזרתי לך אח"כ כיון דטענת ברי הוא טוענו עכשיו חייב דלאו משיב אביד' הוא ע"כ ר' פדא בשם ר"י בזה תקנו אבל הראשונים דברי תוהו דתני בהדה יכול אם אמר ב"ש מצאת לי והוא אמר לא מצאתי אלא א' יהא חייב ת"ל או מצא אבידה וכחש בה פרט לזה שלא כחש אבל אם אמר לו עומד הייתי בראש ההר וראיתיך מושך ב"ש קשורים והוא אומר לא משכתי אלא א' לא בזה תקנו ודכוותה עומד הייתי על אבא בשעת מיתתו וטענך מנה והודית לו והוא אומר לא הודיתי אלא נ' לא בזה תקנו פירוש ר' פדא בשם ר"י סבר מתני' דקתני מפני תיקון העולם בשטוענו טענת ברי אלא שמחמת הודאתו הראשונה שהיה מכריז על האבידה הוא עכשיו טוענו ברי דאע"ג דעכשיו ליכא מגו כדפרי' לעיל חוששין שמא ימנעו הכל מלהכריז על האבידה. אבל בטוענו עומד בראש ההר הייתי וראיתיך מושך ב"ש הרי היא כשאר כל הטענות וחייב שבועה וכן בבן שטוען טענת ברי שהודה לאביו בפניו חייב הלכך מתני' דשבועות בשמא היה ולא מפני תקנה אלא מן הדין א"נ משכחת לה כגון שלוה ביום פ' מאביו ואחר זמן תבעו הלה וא"ל האכלתיו פרס וא"ל כך שמעתי שהודית לאבי בשעת מיתה שלא האכלתיו פרס מעולם אלא שלא שמע כמה לוה ממנו נמצא טוענו ברי מפיו ובזה תקנו ואנו כיון שהעמידו משנתנו בגמרא דידן במס' שבועות בשמא ולא מצינו תקנה בזה שאנו סומכין על הפי' הראשון.


דף נב עמוד א עריכה


הא דתנן יתומים שסמכו אצל בע"ה או שמנה להן אביהן אפוטרופוס חייב לעשר פירותיהן.ואוקי להאכיל. י"ל דתקנת חכמים היא שהעמידו הפירות ברשות האפוטרופוס כדי שיכול לעשר ויאכילם והפקר ב"ד הפקר דאי לאו כיון דרחמנא מיעט כל התורם שאינו שלו היאך אוכלים יתומים טבל וכן ממכרן להאכיל ממכר מתקנה זו לפיכך מוכרין עבדים לאחרים ושחרורן שחרור.

ולי נראה שכל מה שעושה האפוטרופוס לטובת יתומים מה שעשה עשוי מן התורה דזכין לאדם שלא בפניו הוא כדאמרינן בפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ב) בלישנא קמא מנין שזכין לאדם שלא בפניו שנא' נשיא א' נשיא א' והתם קטנים הוו. ואקשינן ותסברא זכות הוא חובה הוא דאיכא דניחא ליה בהר ואיכא דניחא ליה בבקעה וכו' הא בזכות ודאי זוכין בו ובלישנא בתרא אוקימנא מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם שב"ד מעמידין להן אפוטרופוס שנאמר ונשיא א' וחלוקה גופה מדין זכות הוא שזוכין להם לקטנים בחלוקה זו שלא בפניהם וזכין לאדם שלא בפניו נמי ש"מ אלא דמפרש בכה"ג הוי חלוקה זכות הלכך כל מה שצוו החכמים לאפוטרופוס לעשות זכות הוא ומעשיהם קיימים מדין תורה וכל שאין להם לעשות אין מעשיהם בו כלום.

ומדקתני בסמכו אצל ב"ה חייב. ואמרינן עליה בגמרא דמוכר כאפוטרופוס נקטינ' ביה כדברי הראב"ד ז"ל שאמר שאין משביעין אותו וק"ו הדברים השתא באפוטרופוס שמינהו אבי יתומים דא"ל אי לאו דאית ליה הנאה מיניה לא הוה מוקים ליה אפוטרופוס אמרת לא ישבע משום דילמא ממנע כ"ש בשסמכו מאליהן דאתי לאימנועי וקורא אני בזה משלם רעה תחת טובה.

מדקתני בסיפא דברייתא ואם מינהו אבי יתומים הרשות בידו. מכלל דכולהו בין באפוטרופוס שמינהו אבי יתומין בין באפוטרופוס שמינהו ב"ד נינהו ואם נטלו רשות מב"ד עושין כל מה שירצו, והכי איתא בתוספתא (ב"ב פ"ח ה"ד).

משוך פירי מיתמי איקור היינו דרב חנילאי. א"ק והא בישא לדידהו דאתי למימר להו נשרפו חיטך בעלייה. וא"ת יאמרו להם שלכם נשרף שקנה לכם משיכה דומיא דזול א"ה לקמן בסמוך נימא הכי ל"ק שהדין כך הוא נותן מאחר שאם רצו כסף ומשיכה קונין בשל יתומים לענין אונסין משעה ראשונה קנו אלא שאם חזרו בהם חזר המקח. וכל זמן שלא חזרו אף נאנס להם נאנס ואפשר שזהו מה שכתב רש"י ז"ל דכיון דלענין חזרה לאו ברשותו של מוכר קיימי לענין דליקה נמי לאו ברשותו קיימי דהאי דגבי הדיוט מוקמינן לי' ברשות מוכר לדליקה היינו טעמא בהאי הנאה דקיימי ברשותיה לחזרה.


דף נב עמוד ב עריכה


הא דאמרינן אימר מציאה אשכח. באפוטרופוס שמינהו אב"י דכיון דאי הימניה לא מסלקי לי' בספיקא אבל מינהו ב"ד כיון דאיכא למיחשדא מסלקי לי' לבי דינא גברא ומהימן והאי כיון דסני שמעניה לא חזי להכי וזה דעת הר"ם הספרדי ז"ל, ודברים נכונים הם.

משום שבועה אתי לאימנועי. פי' מתחילה, שלא יהא נעשה אפוטרופ' אבל לאחר מכאן אינו יכול לחזור בו דתני' בתוספתא בב"ב הני אפוטרופסי עד שלא החזיקו בנכסי יתומים יכולין לחזור בהם משהחזיקו בנ"י אינן יכולין לחזור בהם ש"מ בין שמינהו אבי יתומים בין שמינהו ב"ד שוין בדבר זה וכן פרש"י ז"ל אתי לאימנועי מעיקרא מלקבל עליו.

הלכה כאבא שאול. מסתברא לי שאף לענין תשלומין כן שאפוטרופוס שמינהו א"י שפשע פטור אפילו באו עדים. ואצ"ל שאינו נשבע דאי מחייבת ליה לשלם אתי לאימנועי. וראיה לדבר מדאמרינן בב"ק (דף ל"ט) מעליית מאן ר"י אמר מעליית יתומים דאי אמר מעליית אפוטרופסין ממנעי ולא עבדי והשתא בשפשע קאמר ואפילו הכי פטור וקי"ל כר"י וכן פסק ר"ח ז"ל ואפילו ר"י ב"ח דאמר מעליי' אפוטרופוס הא מודה שחוזרין ונפרעין מן היתומים לכי גדלי כדאמרינן בגמ' ומשום תקנה נפרעין מעליי' אפוטרופ' ולא מה"ד דאע"ג דאי"ל התם בשלא פשעו אלא כששמרוהו שמירה פחותה כיון דסתמא איתמר משמע דלעולם מעליית יתומים משתלם.

ואפוטרופוס שמינהו ב"ד הרי הואכשומר שכר וחייב בגניבה ואבידה. וראיתי מדקי"ל כר' יוסף בשומר אבידה והאי נמי מצוה קא עביד ומשתכר בפרוטה דר' יוסף וכיון דליכא למיחש משום דילמא ממנע ולא עביד ודאי משלם ונשבע וא"ת והרי אפוטרופוס של שור המזיק ב"ד מנהו וא"ר יוחנן דילמא ממנע ולא עביד משום תשלומין התם כיון דלאו לתקנת היתומים מינהו ב"ד דמי לאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים.

והכי איתא בירושלמי בהאי פירקא אתיא דר' יוחנן כרבנן ור' יוסי בר חנינא כאבא שאול ומהדרינן ואפילו יסבור כאבא שאול בעי בר נש למיתן כמה ומתקרי מהימן. פי' ולפיכך ישבע דלא ממנע. אבל אותו אפוטרופוס של שור אין בו שום נאמנות ע"כ. ודר' יוסי ב"ח כאבא שאול ואפילו יסבור כרבנן אדם מבריח עצמו מן השבועה ואין מבריח עצמו מן התשלומין. והא דאמרינן בפ' המפקיד (בבא מציעא דף מ"ב ע"ב) נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים א"ל לבקרא מסרתיה ואקשינן מכדי בקרא שומר שכר דיתומים הוא איבעי ליה לעיוני ולא אקשי אפוטרופא ש"ש הוא משום דכיון דאית להו בקרא אע"ג דש"ש לא איבעי ליה לעיוני דהא נטירתא אבקרא רמי' ומיהו מסקנ' לא קאי ההוא דינא בהכי אבל לעולם אפוטרופוס שמינהו אבי יתומים פטור. פירוש משבועה דמימנע ולא עביד כיון דליכא הנאה דמהימן וכדר"י ומינהו ב"ד משלם כש"ש דהואיל ומשום שבועה לא מימנע כ"ש משום תשלומין כדאיתא בירושלמי לדברי ר"ח, כנ"ל.

וא"ק אי משום פרוטה דר' יוסף הוי ש"ש היכי אמרינן בגמרא אייתית קבא וכיילית ליה לאו קושיא היא דאי משום פרוטה דר' יוסף קאמר אפילו מנוהו אבי יתומים נמי מדקאמר מנוהו ב"ד בלחוד ש"מ דמשום פרוטה דרב יוסף לא טרח ומימנע ולא עביד אלא שהוא כנושא שכר משום דמתקרי מהימן ולהכי הוא דלא מימנע ורבינו הגאון ז"ל אמר בס' המקח שאם פשע האפוטרופו' נתחייב באותה פשיעה והביא הא דאמרן ההוא אפוטרופא וכו' ולא בירר הדברים.


דף נג עמוד א עריכה


מ"ט היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק. פי' ואומר לו הרי שלך לפניך ולפיכך פטור בין שעשה מעשה בין שגרם ואין לחייבו משום דינא דגרמי דלא עדיף גרמא לר"מ ממעשה לרבנן והיינו דמייתי לקמן תנאי מדר"מ ולא דמיא למוחל ש"ח דהתם כיון שאבד לגמרי ואינו מעמידו בפניו הרי שלך לפניך היזק ניכר הוא וכן בעושה עבדו אפותיקי ושחררו רבו ראשון היזק ניכר הוא הרי שאינו יכול להעמידו בפניו כשהיה.

הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבים. ותני עלה מפני תיקון העולם וא"א וכו' וק"ל מ"ש מגונב טלה של הקדש וטבחו שהוא פטור מלשלם. וי"ל לעולם קרן משלמין ככל המזיקין את ההקדש משום תקנת חכמים שלא יזלזו בהקדשות אבל כאן בכהנים משמע שתקנו תקנה אחרת וא"א היזק שאינו ניכר שמיה היזק למה לי תקנה זו בכהני' אדרבה שוגגין פטורים מפני תיקון העולם. א"נ הכא לבעלים הוא חייב שהרי הן חייבים באחריות שצריכים להביא זבח אחר.

העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת וכו'. בדיני אדם נמי ליחייב. מקשים בתוס' דילמא שאני התם משום דסתם שוורים לאו למזבח קיימי ואפילו בנדר נמי פטור דהכי איתמר עלה בפ' הגוזל קמא. ולאו קושיא היא דהתם לא מיפטר אלא אליבא דרבא דפטר בצרם אוזן פרתו של חבירו משום דלא עבד לה ולא מידי כדקיימא קיימא וסוגיין לא כרבא.


דף נג עמוד ב עריכה


הא בגופן הא כנגדן. פרש"י ז"ל בגופן שהיה לו כלי שהיו שגתות והמים עולין.

ור"ח ז"ל פירש בגופן, ששקל בהן בשר בכף מאזנים וכנגדן ששקל בהן אבן שלא לצורך ובאותה האבן חזר ושקל כנגדן צרכיו ולא נפסלו אותם מי חטאת אלא משום דאסח דעתיה מינייהו פי' לפי' שכיון שלא לצורך שקל האבן לא קרינא ביה עובד דומיא דעבד וכשירה. והא דאסיקנא בתיובתא משום דקים להו לרבנן דפלוגתא דרשב"ג ורבנן בעושה עבדו אפותיקי כרב ולא כעולא ואשכחן כה"ג תיובתא ופלוגתא במס' תמורה גבי שייר' משוייר.

הא דתנן ר' יהודה אומר בשוגג פטור. א"ק הא דתנן דן את הדין טמא את הטהור מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואמרי' נימא מתניתין ר"מ היא ודחי' לה מינה ואמרינן כשנשא ונתן ביד דאגע בהו שרץ והא התם שוגג ולא אשכחן מאן דמחייב ומטמא בשוגג אלא ר"מ ל"ק שאע"פ שהיה סבור שפירותיו טמאים מ"מ כיון שלא היה ליגע בהן שרץ ובמזיד עשה כן חייב דבמזיד מיקרי.

ה"ג וכן בכל הנוסחאות: ורמי דר"מ אדר"מ בדאורייתא דתנן הנוטע בשבת וכו'. וכתב רש"י ז"ל: וה"ה לר' יהודה נמי קשה אלא משום דתנא קמא ר' מאיר הוה נקיט ליה ומסקא אליבא דתרוייהו מתרצינן לה. וי"ל דלר' יהודה אדר"י ל"ק לן משום דאפילו בדאוריי' חזיא דלא קניס בע"א הילכך פשיטא דטעמא דשביעי חמירא אלא דר"מ קשה דלא פליג בין חמירא ללא חמיר'.


דף נד עמוד א עריכה


תבא עליו ברכה דאכיל מידי דלא חזי ליה ומשלם מידי דחזי ליה השתא בשעת תשלומין. וא"ק ותיקשי ליה מרישא אמאי משלם חולין טהורים אה"נ אלא אלומי אלים לקושיא מסיפא דקתני אין תשלומיו תשלומין.

שילם חולין טמאין בשוגג תשלומיו תשלומין. פי' רש"י ז"ל שאף על פי שהן נעשין תרומה ולא חזי ליה הא קיי"ל באוכל תרומה שלפי מדה משלם ולא לפי דמים. ואינו מחוור דהא בעיא היא במס' פסחים פרק כל שעה (פסחים דף ל"ב) ואמאי לא פשטי' מיהא ופלוגתא נמי היא ור"ע סבר לפי דמים משלם. ועוד דהא אמרינן התם דכל היכא דמעיקרא שויא ארבעה ולבסוף שויא זוזא לא מיבעיא לן דלא גרע מגזלן דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזילה אלמא להנאתו של הקדש אמרו ולא להריעותו. וי"מ משלם חולין טמאים הרבה שאפי' כשנעשים תרומה ואינן ראויין אלא להסקה יהו שוין פרוטה להסיקו תחת תבשיל.

וי"ל דבתר שעת נתינה אזלינן וכיון שבשעת נתינה שוין דמי חולין טמאים כדמי תרומה טהורה פטור ואע"פ שאחר מכאן נעשין תרומה לא איכפת לן כדאמרן תבא עליו ברכה.


דף נד עמוד ב עריכה


אמר אביי כל שבידו נאמן. פרש"י ז"ל לטמאם ולפגלם, וכן פי' ר"ח ז"ל.

רבא אמר כגון דאשכחי' ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחי' ואמר ליה. פרש"י ז"ל אע"פ שאין בידו נאמן וסיפא כגון דאשכחיה ולא א"ל. וקי"ל דכל אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והיינו דאמרינן בכולה שמעתא ביד מי ביד לוקח שורת הדין אינו נאמן פי' משום דבשעה שהחזיר לך ודאי אשכחי' ולא א"ל ולקמי רבנן הוא דהת' אנפשייהו ואמרי להו ומ"ה אמרי להו הני רבנן כיון שס"ת ביד לוקח ולא חששתם לו אינך נאמן ואלו הי' ס"ת בידו לרבא אע"פ שאין בידו נאמן. וכן דעת ר"ח ז"ל שכתב וקי"ל כרבא וגבי מעשה דר"א כתב וקי"ל כפירוקא דרבא.

והוי יודע שלא אמרו כן אלא בפועל משום שמיד היה לו להודיעו מה שאירע לו ובהא מודו אביי ורבא אלא בהא קמפלגי אביי סבר שאינו נאמן אלא כשעדיין הוא בידו כגון טהורות שבידו לטמאם וזבחים כשפיגל בשחיטה ואמר כן קודם שישלים עבודותיו אבל סיים את כולן כיון שלא אמר כן מיד אלא עבד שאר עבודות או המתין עד שלא נאכל אינו נאמן אלא כשבידו לעשות ורבא סבר כל זמן שלא הוציא מלאכה מתחת ידו או שהוציא ולא מצאו לומר לו אע"פ שאין בידו לעשות נאמן ואפילו גמר עבודה אחרונה שבזבחים שכבר יצא הכל מידו אבל אם משיצא הדבר מידו אשכחיה ולא אמר ליה אינו נאמן שהיה לו לומר או בשעת חזרת טהרות לבעל הבית או בשעה שנמצא בעל הזבחים משנגמרה עבודתן.

עוד יש לפרש דפועל כיון שקבל עליו לעשות טהרות וטמאן בפשיעה וכן הכהן שפגל כיון שפושע או מזיד הוא אינו נאמן על עצמו בכך דנזהר הוא בהן ולאו כל כמיניה למימר פשעתי וקלקלתי אבל בעד א' דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונ' או שלא רצה להעיד לו ולבתר הכי אמר וז"ש אביי אמר לו עד א' נטמאו טהרותיך והלה שותק נאמן כדאיתא בפרק האומר בקידושין וכבר פי' שם בארוכה.

והראב"ד ז"ל כתב נ"ל דלאביי אם אמר ליה בשעה שיוצא מתחת ידו כל שבידו קרינא ביה ומהימן ואי לא א"ל בההיא שעתא לא מהימן כיון דפועל הוא בשעה שהמלאכה יוצאה מתחת ידו הוה ליה למימר ואם אמר אחר מכאן אינו נאמן דלצעורה קאמר ורבא סבר אע"פ שלא אמר בשעת חזרת מלאכה לבעלים אם אמר לאחר מכאן כשפגע בו תחלה נאמן דאמימר משום כסופא לא אמר בההיא שעתא. ודברי ר"ה ז"ל מטין ללשון הראשון שהשמטה לדרבא וכתב התם ס"ת ביד מי.

וכתב עוד הראב"ד ז"ל, אבל עד א' בכל עד שיעיד נאמן כדאמרינן לעיל כדי שיודיענו. ואע"פ שאין זו ראיה שמא כדי שיודיעו קאמר'.

דלמא בתר הכי קאמר. פי' שאם שהה בהיכל או לפני ולפנים ולא אמר משיעור הזיה ראשונה אין בדין להאמינו שמא משעת הזיה ראשונה פיגל ואחר זמן מרובה שהזה כל הזאות אחרות אמר ומן הדין אינו נאמן כיון שלא אמר משעה ראשונה כן ומיהו אם לא שהה שם יותר מדאי ואמר עכשיו בהזאה זו פגלתי אפילו לדבר' ר' אמי נאמן שכל שאין לך עליו אמתלאה להקל בעד א' נאמן בעלמא וכדרבא.

ואפשר היה לו לפרש שאין פיגול בכה"ג ביום הכפורים בכענין שפירשנו בהזאה שבפנים שיתחייבו ציבור בשבילן להקרי' פעם אחרת שהרי לא מצינו שאמר הכתוב בכך אלא מילתא בעלמא קאמר דקים לי' דאיכא פיגול ל"ש נשתהא ול"ש לא נשתהא שהרי נשתהא הוא בהיכל בתפלה קצרה ואם פגלה היה לו לצאת מיד.

והא דאמרינן בגוילין שצריכין עבוד לשמן דוקא בשל ס"ת אבל בשל תפילין הא קי"ל כרבנן דפליגי עלי' דרשב"ג דאמרינן אע"פ שלא עיבדן לשמן. וליכא לפרושי התם אעור של טלאי משום דעבדן לאו אטלאי קאי ולאו ארצועות נמי משום דהא קתני רישא ציפן זהב ולתפילין עצמן קאמר ועוד שהרצועו' והטלאי כגון הגוילין שהרי כתוב בהן שם וה"נ אמרינן בפרק ב"מ אלא ש"מ שאין תפילין צריכין עבוד לשמן כלל. וקיימא לן כרבנן.

וכן דעת ר"ה ז"ל ור' יצחק שכתב הברייתא כמות שהוא ולא פסיק כדברי היחיד וכאן כתב זה המעשה ש"מ שיש חילוק בין ס"ת לתפילין בכך.

וכן המזוזה כתפילין היא לפי דעתי שלא מצינו בה חומרא אלא בשרטוט משום הלכתא ועוד דאמרינן בפרק הקומץ רבה עושין מזוזה ותפילין, ש"מ.

והא דאמרינן בסנהדרין (דף מ"ח) גבי פלוגתא דאביי ורבא אי הזמנה מילתא היא תנאי היא דתניא אע"פ שלא עבדן לשמן וכו' לאו תנאי רשב"ג ורבנן ומשום דעבוד היינו הזמנה כמו שפירש רש"י ז"ל דאם כן אף ספר תורה לא יהא צריך עבוד לשמן דהזמנה לאו מילתא היא אלא אדלעיל מינה קאי דמותבינן לאביי מדתניא עשה לי תיק של ספרים עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול אלמא הזמנה לאו מילתא היא ופריק אביי תנאי היא דאיכא רשב"ג דקאי כוותי' דבעי הזמנ' לשמ' דהיינו עבוד דומיא דאריגת בגד למת דאס"ד דהזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנותה לשמש בהן חול מה הועיל בעבוד כי קטיר רצועות דחול קטיר ולת"ק נמי הזמנה מילתא היא והאי דלא בעי עבוד לשמה משום דלא גמרי בתפילין בשמה אלא בכתיבה עצמה ולרבא לכולהו הזמנה לאו מילתא היא אלא מר בעי לשמה בכולהו עבודות ומר לא בעי.

וההיא דאמרן לעיל בפ' השולח גבי ספרים ולרשב"ג השתא עבוד לשמן בעי כתיבה לשמן לא בעי וה"ה לרבנן אלא דרשב"ג אדרשב"ג לא בעינן לאקשויי.

ואפשר שהטעם לכולהו משום דספרים שעשויין להתלמד צריכין שיעמדו ימים רבי' ולפיכך הזהירו עליהן לעובדן לשמן כדי שיזהר בעובדן משא"כ בתפילין ומזוזות.


דף נה עמוד א עריכה


התם א"ל טעי בדר' ירמיה. פרש"י ז"ל וסבור הוא שלא יפסיד אלא שכר האזכרות. ואינו מחוור שלא מצינו כאן חילוק בין הפסד מרובה להפסד מועט אטו אם אמר כן בדף א' מי מהימן.

ור"ח ז"ל פירש טעי בדר' ירמיה וסבר שיעביר עליו קולמוס ויקדשי' ואינו חושש לטורח זה כדי לצערו ולדבריו קשה דלהעביר עליו קולמוס דר"י היא.


דף נה עמוד ב עריכה


וא"א יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתיה. קשה לי מגופיה דמתני' ש"מ דקתני אינו משלם ד' וה' ואי יאוש כדי לא קני הקדש מאי עבידתיה חולין גמורים הם וחייב בתשלומי ד' וה' ואומר ר"ת ז"ל דכי אמרינן יאוש לא קני לא אמרו אלא בקרבן משום דהוה ליה מצוה הראויה הבאה בעבירה ולא חל עליה הקדש שאינו ראוי למזבח כלל אבל לשאר מילי יאוש כדי קני ומ"ה לא ק"ל מתני' גופא משום דהוה מוקי' לה בבעלי מומין דלא קיימו למזבח וה"ל כהדיוט וקסבר עולא דלהדיוט יאוש כדי קני אבל ברייתא דתני שחוטי חוץ ודאי בקדושת מזבח עסקינן ולעולא לא קני כלל.

ולפום הכי ניחא להו מאי דמקשו רבנן קשישא דעולא אדעולא דהכ' אמר יאוש כדי לא קני וכן בפ' מרובה (בבא קמא דף ס"ז) ואלו בפר' הגוזל בתרא (דף ק"ד) אמר עולא דכ"ע יאוש כדי קני אלא ש"מ בהדיוט קנה אבל לא בהקדש משום דהויא ליה מצוה הבאה בעבירה תדע דהא אמר עולא בפ' מרובה מנין ליאוש שאינו קונה שנא' והבאתם גזול וכו' ור' יוחנן דריש לה כוותיה בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל') ומפרש לה משום מצוה הבאה בעבירה.

וכן כתב ר"ח ז"ל בפ' מרובה כלשון הזה והא דאמר עולא אפילו לאחר יאוש לא קני הא אשכחן דאמר בפ' הגוזל בתרא מחלוק' בסתם אבל בידוע ד"ה יאוש קונה ורבא דאמר יאוש לא קני ולא דחינן להו לגמרי אלא מוקמי' ליה דלא אמר אפילו לאחר יאוש לא קני אלא בקרבן הגזול ובלולב הגזול וכיוצא בהן שהוא מצוה הבאה בעבירה אבל דכ"ע כגון אבדה וכיוצא בהן יאוש מדעת כגון דשמעינן דנתיאש המחזיק אחר יאוש קונה, אלו דברי ר"ח ז"ל.

ואיכא דק"ל הא דגרסינן התם בפ' מרובה אמר רבא יאוש אמור רבנן דליקני מי' לא ידענא אי דאורייתא אי דרבנן ואותביה אביי לרבה קרבנו ולא הגזול היכי דמי אילימא לפני יאוש וכו' אלא לאחר יאוש וש"מ יאוש לא קני ואי ס"ד לא אמר עולא יאוש כדי לא קני אלא לענין קרבן מאי קושיא דילמא קרבן שאני ולאו קושיא דדילמא רבה סבר כמאן דלית ליה משום מצוה הבאה בעבירה דפלוגתא היא בפ' לולב הגזול ואפי' שמיע ליה מיניה הכי לאפוקי מפומיה אנון, ואה"נ דמצי לתרוצי ליה הכי אי סבר לה כר' יוחנן.

והראב"ד ז"ל שדא בי' נרגא ורמא דקלא אארעא מדאמרי' הכא הא ודאי מבעיא ליה כי אוקמוה רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נפקא מינה לגיזותיה ולולדותי' והדר פשטה משע' ההקדשה ואי ס"ד יאוש כדי קני להדיוט הכא משעת יאוש קנה ואיכא דזקפי ליה ומפרשי הכי כי אוקמינהו רבנן ברשותיה משעת גניבה שהוא קודם יאוש וכיון שקנה לגניבה קנה. לעצמו בגיזות וולדות או לא העמידוה ברשותו לענין כפרה אלא משעת הקדש ולא למפרע הילכך אף לענין גיזות לא זכה מדבריהם כלל אלא קנה משעת יאוש כדינו וזה דבר פשוט.

ואחרים אומרים רבא אליבא דנפשיה קאמר דס"ל יאוש כדי לא קני אף להדיוט וע"כ הא מתני' כדעולא מתרץ לה וקא מיבעיא מהאי שעתא אוקמינהו רבנן ברשותיה ואע"ג דרבא מקרבן ולא הגזול מוכח דיאו' כדי לא קני מ"מ אף בשאר מילי אמר הכי ולית משום מצוה הבאה בעבירה כדפרי' לעיל וה"נ מוכח בפ' הגוזל ומיהו משמעתין גופ' תברא דאמרי' ואי ס"ד יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' ואי ס"ד יאוש כדי קני להדיוט מאי אריא הקדי' אפי' לא הקדי' נמי אינו משלם ד' וה' דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר וה"נ אמרי' בפ' מרובה בהדיא בגונב אחר הגנב.

וי"מ דלעולם יאוש כדי לעולא לא קני כלל, וטעמא דהקדיש אבל לא הקדי' משלם, ומיהו לעול' הקדשו הקדש משום דאיכא שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא הקדש כדאמר בהדי' בפ' מרובה בגנב וגזלן שתרומתן תרומה והקדשן הקדש משום שינוי השם ואפי' לר' יוחנן דאמר התם יאוש כדי לא קני והכא הכי פי' בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני וכיון שלא קנאו ה"ל מצוה הבאה בעבירה ופסול והא דלא מדכר עולא טעמא דמצוה הבאה בעבירה ופסול משום דעיקר טעמ' בפלוגתא נקיטי יאוש כדי לא קני אינו בדין שתכפר לו דכ"ע מצו' הבאה בעבירה לאו מצוה היא ור' יהודה אמר יאוש כדי קני וכיון שקנה מכפרת ואינה מצוה הבאה בעבירה משום דהשתא לא קאי עליה בעומ' והחזר אלא דמים הוא חייב לו וה"נ משמע בפ' לולב הגזול שכל שקנה בין ביאוש ושנוי רשות בין בשינוי שם ויאוש כדי לא קני דאם קני שוב אין בו משום מצוה הבאה בעבירה והיינו דלא מיפסלא סוכה גזולה משום מצוה הבאה בעבירה והיינו דאקשינן בהנהו אוונכרי וליקנינהו ביאוש ולא צרכי' למיקם כולה סוגיא כר' שמואל בר נחמן דלית ליה משום מצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא ביום שני משום דבדרבנן לא איכפת לן אבל בדאורייתא לא וכן כתב שם בה"ג ובפסוקו' ויש להם סיוע בירושל' באותו פרק.

וי"א שאפי' בלא הטעם משום מצוה הבאה בעבירה לעולא בין נודעה בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט כיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינא ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלי' הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשנוי השם כדאמרי' בתרומה.

ומיהו הא קשה לן, כיון דא"ר יוחנן יאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה, היכי לא דריש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא ל"ש לפני יאוש ול"ש לאחר יאוש משום מצוה הבאה בעבירה תיפוק לי' דלא קנה דיאו' כדי לא קני ואע"פ שהקד' קונה לו אינה מכפרת וי"ל דאכתי ה"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלי' לשם חובה ואמאי משוי ליה לפס' שאם עלה ירד משום מצו' הבא' בעבירה וא"ת מ"מ הדרא קושיא לדוכתא דעולא אדעולא י"ל התם להנהו תנאי קאמר וליה לא ס"ל א"נ יאוש קונה קאמר כלומר דהוי יאוש וקונה בשנוי רשות תדע דהא לא איתמר התם יאוש כדי לא קני אלא יאוש קונה.

ואק"ל לר' יהודה דאמר כדי קונה תיקשי הא דאמרן אפילו לא הקדיש נמי שלו הוא טובח ושלו הוא מוכר א"ל ר' יהודה מוקי לה בשהקדישוהו בעלים בי גנב כדמוקי לה ר"ל בפ' מרובה אבל עול' כדר"י מוקי לה בשהקדישוהו ואקדיש גנב א"נ אפשר היל"ל ולטעמיך ולתרוצה לתרווייהו כגון שקדשוהו בעלי' בי גנב אלא לא חש לומר הכי ותרצה לעולא ולר' יהודה ודאי מתרצ' כי התם ואשכחן בכמה דוכתא בתלמוד' דמצי למימר ולטעמיך ולא אמר.

הא דתנן לא היה סיקריקון ביהודה בהרוגי מלחמה. תני עלה בתוספתא (ג,יד) גליל יש בה משום סיקריקון ומפרש בירושל' בראשונה גזרו גזרה ביהודה שכן מסורת בידם מאביה' שיהודה הרג את עשו דכתיב ידך בעורף אויביך והיו המלכים משעבדין בהם ונוטלין שדותיהם מלפניהם ומוכרין אותן לאחרים והיו בעלי בתים באין וטורפין והיתה הארץ חלוטה ביד סיקריקון ונמנעו מליקח התקינו שלא יהי' סיקריקון ביהודה גליל לעולם יש בו משום סיקריקון. המטלטל אין בהם משום סיקריקון ומ"ה תני להו בהאי פירקא משום דמפני תיקון העולם הוא ועל כרחך אתה אומר כן שאם קנה סיקריקון למה לי מחזיר לבעלים כלום משלו נתן לו אם לא קנה יהא נוטל בלא כלום אלא ודאי משום תקון העולם וכן תקנו שיהא קודם הוא וכיון שבתוך י"ב חדש לא לקח כל הקוד' יקח שלא תהא הארץ חלוטה ביד כותי' ולפי זה הענין אף מינויו של ר' לא היה אלא ביהודה, אבל לא בגליל ואין צ"ל בחו"ל, אבל לא אמרו הגאונים כן.

והא דתנא הכא לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה משום שסמכו ענין לו דכי היכי דאמר נחת רוח עשיתי לבעלי לסיקריקון נמי אמר נחת רוח עשיתי לסיקריקון ופי' חזר ולקח מן האשה בשטר אחר מאוחר או שפי' אבל בשטר א' אין אומרים כל הקודם זכה ובירושלמי עד כדי בשני שטרות היה שטר א' ר זעירא ור' אילא תרוייהון אומרי' כ"ש מקחו בטל והוא שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה ופי' מקחו בטל מן האשה קאמר לכשתבא לגבות כתובתה לפי הירושלמי ובפ' אלמנה לכ"ג ביבמות ובפ' חזקת בבתרא מהא מפורש בס"ד.


דף נו עמוד ב עריכה


הא דאמרינן באגדה וניקר במוחו ז' שנים. מעשה נסים נעשי' בו לרעה שהרי ניקב קרום של מוח טריפה, וטריפה אינה חיה. ויש מי שכתב דהוא בדוק אצלו דניק' קרו' של מוח באדם אינו טריפה ומוליד ומשביח ואין כל י"ח טריפות שבבהמה באדם אלא יש מהן.


דף נח עמוד א עריכה


והא דאמר שמואל עד שיכתו' אחריות לאו לטעמיה אזיל דאמר אחריות לאו טעות סופר הוא אלא אף ע"ג דטעות סופר הוא בעלמא הכא ודאי שלא הי' סיקריקון כופהו לכתוב לו הוא אחריו' ומעצמו כתב ש"מ אחולי אחיל גביה ועוד דסיקריקון מזבן ואיהו מקבל עליה אחריות ורבי' גאון ז"ל כחב בס' המקח דכל שלא פי' בלא אחריות כותב מקרי, ולא מחוור.


דף נח עמוד ב עריכה


(גיבל) [גדול] בר רעינאי קביל ארעא מבי באגא בטסקא. פירוש שהמלך נתן הבאגא לכולם ומאן דמשתכח מינייהו פרע מנתא דמלכ' ואכיל ארעא שהן אחראין זה לזה והלכו להם קצת' ומכרו הנשארים לגידל וכשחזרו הבורחי' אמרו אי מלכא תבע להו כלים מטסק' דתרתי שתא אנן פרעין ואנן אכלין דלא מפסדא ארעא אלא בטל שתא.

סבר ר"פ למכתב טרפא אבני באגא מכולא פירא דתרתין שנין א"נ ר"ה א"כ עשיתם לאלו בני הבגא שמכרו קרקע כאלו הם אנוסים ודינם כדין סיקריקון שאתה אומר שקנה קרקע דבעלי' אגב אונסייהו מחלי גביה ומ"ה כתבא ליה טרפא שאם לא קנה נהי דמעות יש לו פירות אין לו וא"כ הבעלים היה להם לשלם מה שנתן בה כדין היה בידם ליקח ומאי דאזיל גביה דהיניה מותר שיש לפירו' על הטסקא ושלמו אלו הבעלי' פטורין מאותו מותר כדין נותן לבעלים רביע אלא א"ר הונא ודאי לא קנה קרקע דלאו סיקריקון הוא וליכא אונס' דליחול גביה וכיון שכן אף מה שהוציא הפסי' זה וה"ל כפורע חובתו של חבירו שהוא פטור אף אלו שפרעו מנת המלך בשבילו הפסידו ובעלי שדות פטורין מטסק' דתרתי שנין.

והיינו דאמרי' הניח מעותיו על קרן הצבי שזה הלשון שנינו בענין מה כדתנן מי שהלך למד"ה ועמד א' ופרנס את אשתו וכו' הניח מעותיו על קרן הצבי ומשם למדו לפורע חובתו של חבירו כדאיתא במס' נדרים ובירושל' בכתובות. ואע"פ שהמלך או בני הבאגא נטלו קרקע שלהן בשביל חוב שפרע זה אעפ"כ פטור שכך אמרו שם בירושל' משכן ביד מימר אמר מפייס הוינא ליה והוא מחזיר לי.

והראב"ד ז"ל כתב ונראה שהמלך שנה הגזברין שאלו לא שנה למה הניח מעותיו על קרן הצבי המס שהבעלי' רוצים לתת למלך יתנו לגידל זה במקום מעותיו שהמלך לא יבקש מעותיו ב"פ מגזבר א' ע"כ נ"ל שהגזברים הראשונים עברו והשניי' בקשו המס מן הבעלי' כשחזרו כי המלך לא מנה אותם תחת הראשונים אלא כדי שיבקש המס בתחלה וגזרת המלך היתה. ואינו נכון כלל.


דף נט עמוד א עריכה


הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. אף זו מפני תיקון העולם כדאמרינן בגמרא משום כדי חייו ומשמע דכיון דתקון רבנן ולא פליג ואפילו מכר שוה מאה מנה ממכרן ממכר וכן מתנה נמי שאינה אלא משום כדי חייו כי היכי דליעבדו ליה מילי אמרינן דאפילו במתנה ואפי' במתנת שכיב מרע דליכא לעבדו ליה מילי מתנתו מתנה דלא פלוג רבנן דה"נ משמע בשלהי מציאת האשה אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בשער י"ג מס' המקח שלא ימכרו אלא כדי חייו.


דף ס עמוד ב עריכה


אמר לה זילי וסליקו נפשייכו מהתם. פי' רש"י לבני חרמך קאמר וכן נראה הדין דלאו כל כמינייהו לאתקולי נהרא ור"ח ז"ל פי' לעילאי אמר לא תקבלו אריסות וחכירות באותו מקום וקי"ל דכל דאלים גבר ולישנא דגמרא הכי משמע דבהדי עילאי היה מדבר אביי.


דף סא עמוד א עריכה


הא דמלקט רב כהנא ואכיל תמרי דמנתר ההוא גברא, ולא היה חושש מפני דרכי שלום משמע סבור היה שהוא כותי ואין בו משום דרכי שלום שלא גזרו אלא בגזלו ממש או שהיה סבור שאינו רואה ואלו רואה אותו היה אומר דלישקול דמי כמעשה דרב אשי דבפ' הגוזל ואותו האיש סבר שמא אינו חושש לדרכי שלום וא"ל גזל גמור הוא ושבחיה לרב יאשי' דאחכמינהו לכל בני אתריה.

[מתוה"א:] מבקרין חולי ארמים עם חולי ישראל מפני דרכי שלום. וקוברין מתי ארמים עם מתי ישראל מפני דרכי שלום. ופרש"י ז"ל לא שיקברו בקבורת ישראל. אלא שקוברין קותן כשקוברין מתי ישראל אם מצאם הרוגים עם ישראל מפני דרכי שלום ובודאי ק"ו הדבר שאפילו רשעים וחייבי מיתות ב"ד. אין קוברין בקבורת שאר ישראל. כ"ש ארמים ועובדי ע"א שלא יתיחדו עם ישראל בקבורה.

ומדאמרינן מבקרין חולי ארמים עם חולי ישראל וביקור חולים יש בו רפואה גדולה לחולה. כדאמרינן לעיל. ש"מ מרפאין חולי ארמים עם ישראל מפני דרכי שלום. ואע"ג דהתם (ע"ז דכ"ו ע"א) אמרינן הארמים ורועי בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין ואתמר התם סבר רב יוסף למימר אסוקי בשכר שרי משום איבה. א"ל אביי יכול למימר קאי ברי אאיגרא. אי נמי זימנא נקיטא לי' בי דואר. התם כדמצי נקיט לה עילה. אבל בעלמא ודאי שרי. ואביי למתלי בעילה כל דהוא אמר אבל היכא דאיכא ודאי איבה מותר. דהא תנן (שם ע"א) יהודית מילדת את הארמאית בשכר אבל לא בחנם. ואין לך הצלת נפשות יותר מן המילדת לולד וליולדת עצמה ואפילו הכי מותר.

ובחנם אסור דליכא איבה. דלא מחייבא להו למטרח בחנם. הא בשכר דאיכא איבה כיון דמילדת היה מותר ואע"פ שמילדת בן לע"א ברפואות נמי כך דינו של רופא. בחנם אסור ובשכר מותר. וכן כתב ר"ש שם. בפרק אין מעמידין דאסור לרפאות ארמי בחנם. והלכך כיון דהתירא משום איבה היא בין בשכר בין בחנם נקיט עילה כל היכא דמצי. וכד ליכא עילה כגון רופא שהוא מרפא חולי ישראל וארמי המכירו דאיכא איבה גדולה. מרפא ודאי חולי ארמים עם חולי ישראל בין בחנם בין בשכר מפני דרכי שלום. תדע דקתני סיפא. מפרנסין עניי ארמים עם עניי ישראל. ופרנסה להחיותו היא. אלמא מחיין אותן ומצילין אותן מפני דרכי שלום. ובפרק מי שאחזו (גיטין ד"ע ע"א) איתמר רב שימי בר אשי עבד לי' לההוא ארמי לדבר אחר ואיתסי. בתוספתא התם תניא עיר שיש בה ישראל וארמים. המפרנסין גובים מישראל ומארמים מפני דרכי שלום. וקוברין מתי ארמים מפני דרכי שלום.

מתניתין: משאלת אשה לחברתה החשודה על השביעית נפה וכברה וכו'. מפורש בירושלמי בפ' זה (ה"י) ובפ"ד במס' שביעית, ר' זעירא בעי קומי ר' מונא מתני' בסתם הא במפרש לא א"ל וסתמו לאו כפירושו הוא אני אומר נפה לספור בה מעות כברה לכבור בה חול רחיים לטחון בה סמנים תנור לטמון בהם אונין של פשתן ולפי זה ל"ק הא דתני' בפ"ק דע"א לא ימכור לו פרה חורשת וב"ה מתירין מפני שיכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך אלמא אי ליכא למיתלי אסור.

וא"ת א"כ למה שנינו וכולן לא אמרו אלא משום דרכי שלום והא אף במכירה מותר בכל מקום שיש לתלות א"ל משום שאלמלא מפני דרכי שלום לא היה לו להכניס עצמו לבית הספק ולהשאיל לו שאינו נהנה בכך כלום אבל במכירה לצורך עצמו התירו והיינו דקתני סיפא אשת חבר משאלת לאשת ע"ה נפה וכברה ולא קתני רחיים ותנור משום דרישא קמ"ל משום דאיכא למיתלי בסמנין ואונין אבל סיפא לא איצטריך.

גמרא רבא אמר בעם הארץ דר' מאיר. פירש"י ז"ל לעולם במחצה על מחצה מספקינן להו ואסור לסייען הואיל ואסורה דאיסורא דאורייתא הוא ולא היא דכ"ע מודו דרוב ע"ה מעשרין הן והכא מתרץ רבא גופיה בפ' אע"פ בדמאי הקלו ואינו משום דרו' ע"ה מעשרין הן אלא בטעמא פליגי דרבא סבר אף ע"ג דרוב ע"ה מעשרין הן בשל תורה חוששין למיעוט מאחר שגזרו עליהן ואיו ליה הנאה בסיוען אלא הכא בעם הארץ דר"מ.


דף סא עמוד ב עריכה


טוחנין ומפקידין אצל אוכלי שביעי' ואצל אוכלי פירותיהן בטומאה. כלומר שאין חשודין לא להחליף ולא ליגע והא דקתני אוכלי פירותיהן בטומאה ה"ה בסתם עם הארץ אלא משום דפריש אוכלי שביעית פריש אוכלי פירותיהן בטומאה ומהשתא הוה להו למפרך על הטוחנין ומפקידין ולא חשדי למנגע בהו והא תניא לקמן ולא בזמן שהיא טהורה משום שמא תגע ואמרינן נמי במס' ע"א המטהר פועליו וחמריו ואמר להם לכו ואני אלך אחריכם טמאים שאין עם הארץ מקפי' על מגע עם הארץ חבירו אלמא בחולין נמי חשודין הם ליגע ומטמאין הם במגע ומיהו מאי דאוקמוה בתרומה א"ל מזהר זהירי בה וכ"ש למסקנ' דאוקימנא בפירות שלא הוכשרו ולמאי דמתרץ מפקידין בצמיד פתיל טוחנין בנכנס ויוצא מפקידין בצמיד פתיל ומשום סיפ' נקיט לה ובתוספת' מתרץ למאי דס"ד דהכא בפירות שאינן מתוקנין ואין לבו גס בהן אבל רש"י ז"ל פי' טוחנין בתבואה מתוקנת ומפקידין אותה.

וליחוש שמא תסיטם אשתו נדה. מקשי' בתוספ', ותיפוק לי' שמא יסיטם הוא עצמו שעמי הארץ כזבין הם לבל דבריהם כדאמרינן בפ' חומר בקודש כלים הנגמרים בטהרה צריכין טבילה לקדש דגמרינהו מאן אילימא חבר אמאי צריכי טבילה אלא עם הארץ מי איכא נגמרין בטהרה לעולם דגמרינהו חבר ומשום צנורא דעם הארץ אלמא צנורא דעם הארץ מטמא והיינו משום משקה הזב וה"נ משמע בפ' בנות כותיים דעם הארץ הוא עצמו כזב וגזרו עליו.

ומתרצים בשם ר"ת ז"ל שע"ה הוא כזב לכל דבריו חוץ מהסטו שלא גזרו עליו שא"כ אין לך מעביר לחבירו חבית ממקום למקום והא דאמרינן בחולין בגדי ע"ה מדרס לפרושין בגדי פירושין מדרס לאוכלי תרומה בגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קדש ומפורש טעמא משום שמא ישבה עליהן אשתו נדה לאו אבגדי עם הארץ קאמר שמחמת עצמו הן טמאין אלא אשל פרושין.

וי"מ אף לענין היסט הרי הוא כזב אבל הכא חששא היא ובטומאה דאורייתא חששו לטומאה דרבנן לא חששו. והתי' נכון אבל ק' לי דהא בהדיא אמרינן בסמוך וכשיבא עם הארץ ליטול נוטל את שתיהן ולמה אינו חושש להסיטו אלא שלא גזרו בהן בכך. וכך פי' רש"י ז"ל.

וה"נ משמע כדברי דר"ש ז"ל במשנת מסכת טהרות בפ"ז דתנן הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא. מקום רגלי הגנבים ומה הן מטמאין האוכלין והמשקין וכלי חרס פתוחין אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס מקיפין צמיד פתיל טהורין אם יש עמהם כותי או אשה הכל טמא אלמא אינו מטמא בהיסט. והא דתנן לעיל מינה אם אינו רואה לא את הנכנסין ולא את היוצאין אפילו מובל ואפי' כפות הכל טמא משום דחוששין שמא נכנס שם כותי או אשה וטמאו הכל בהיסטן. ובפ' בנות כותיים בנדה (ל"ג ע"ב) אברר ענין זה בתשלום ראיותיו אם גומר השם עלי.

הא דתניא אשת חבר טוחנת עם אשת עם הארץ. כבר כתבתי פי' בפ' הראשון של שחיטת חולין (ו' ע"ב) בס"ד.


דף סב עמוד א עריכה


אין עושין חלת עם הארץ בטהרה. פי' רש"י ז"ל משום שכבר נטמאת העיסה ביד עם הארץ והכהן סומך על הגבל. ואינו מחוור יישום דהיכי קאמר אין עושין בטהרה הרי א"א ועוד פשיטא ועוד דתרומת זיתיו וזיתי חולין תרוייהו בחד גוונא משכחת להו מ"ש דקתני הכא עושין והכא אין עושין ה"ל למיתני אין עושין תרומת זיתיו מן הסל בטהרה אלא ה"פ ע"ה שאמר לגבל גלגל לי עיסה בטהרה והפריש ממנה חלה ועשה אותן בטהרה ושאר העיסה אעשנה לעצמי בטומאה אין שומעין לו והיינו דקאמר וטעמא מאי משום כדי חייו דגבל שיהא שכרו מרובה שנוטל שכר כל העיסה ותהא מלאכה מצויה לו. (וכך) [וכ"כ] בפי' ר"ח ז"ל. ואמרי' מ"ט אין עושין לע"ה חלה בלב' או תרומה בלבד עד שתהא כל העיסה וכל הזתים וא"ר יוחנן משום כדי חייו כדי שיטלו שכר הרבה ויהיו מוכני' לטהר טהרות בני אדם ואם לא ימצא כדי חייהם ילכו ויעסקו במלאכה אחרת.

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=חידושי_הרמב%22ן_על_הש%22ס/גיטין/פרק_ה&oldid=1051688"