ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק י

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף לה עמוד א

המצניע לזרע. שהצניע חטים ושעורין וכיוצא בהן לזרוע:

לדוגמא:    להראות לבני האדם הרוצים לקנות ממנו שיש לו מאותן מינין:

בכל שהוא:    דהא אחשביה:

אלא כשיעורו:    כל אחד ואחד כשיעורו המפורש:

חזר והכניסו:    זה המצניע פחות מכשיעור אם חזר ונמלך שלא לזרען והכניסן אינו חייב בהכנסה זו אלא א"כ יש בו שיעור שלם דכיון דנמלך שלא לזרען בטלה מחשבתו והרי הוא

דף לה עמוד ב

ככל אדם:

גמ' ואם תאמר אנשי הוצל עושין כן:    שהיו נושאין כדי מים ויין על ראשיהן ואין אוחזין אותם בידם:

בטלה דעתן אצל כל אדם:    דאין דרך הוצאה בכך:

מתני' המתכוין להוציא לפניו:    כגון שצרר מעות בסדינו כדי שיהיו תלויין לפניו:

ובא לו לאחוריו פטור:    דנתכוין לשמירה מעולה ועלתה בידו שמירה פחותה:

לאחוריו ובא לפניו חייב:    שהרי עלתה בידו שמירה מעולה ביותר:

סינר:    כגון מכנסים קטנים וחוגרות אותן לצניעות ואם תלתה בו שום דבר להוציא ובא לו לצד אחר חייבת:

שכן ראוי להיות חוזר:    דרכו להיות חוזר סביבותיה ומתחלה ידעה שסופו להתהפך:

אף מקבלי פתקין:    רצי המלך שדרכן לעשות כמין קופסא קטנה שנושאים בחגורתן ולפעמים נושאין שם הכתבים ואותה קופסא דרכה להיות חוזרת פעמים לפניהם ופעמים לאחריהם כך הוא עיקר הפירוש ואע"פ שלא פרש"י ז"ל כן:

הוציאוהו שנים פטורין:    כדילפינן בעשותה בעשותה יחיד ולא שנים:

חייבין:    דכיון שאין כל אחד יכול בפני עצמו דרך הוצאה בשנים:

ורבי שמעון פוטר:    בגמרא מפיק לה מקרא:

את החי במטה:    וחי לא מחייב בהוצאתו לפי שהחי נושא את עצמו:

וכן כזית מן המת:    חייב אם הוציא דהואיל ומטמא הוצאה חשובה היא להציל עצמו מן הטומאה:

ר"ש פוטר:    אפי' במת שלם דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה שאינה אלא מניעת היזק דהיינו הטומאה הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון:

גמ' לאפוקי לכרמלית:    שהיה מוטל בבזיון או בחמה:

לא תעשה:    לאו דלא תסור [ברכות ד' יט ב] כי הכא:

ודאמרינן שרא להו רב נחמן בר יצחק לאפוקי לכרמלית כתבו הראשונים ורש"י ז"ל דדוקא על ידי ככר או תינוק שאע"פ שאיסור הוצאה הותר מפני כבוד הבריות איסור טלטול לא הותר כדאמרינן בפרק במה מדליקין [דף ל ב] אביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו והיינו טעמא משום דהוצאה כיון דלא אפשר בלאו הכי משום כבוד הבריות שרי אבל טלטול כיון דאפשר לתקוני מתקנינן ולא שרינן אלא ע"י ככר או תינוק אבל הרמב"ן ז"ל כתב דכי בעינן ככר או תינוק ה"מ במטלטלו ברשות היחיד עצמה מחמה לצל משום דאיכא תקונא בטלטול ולא מוסיפין איסורא במידי אבל כי מפקינן ליה לכרמלית ודאי בלא ככר ובלא תינוק מפקינן ליה דכל מה שאתה משביח בתיקון הטלטול אתה פוגם בהוצאת הככר שלא לצורך והוצאת המת בלחוד היא שמותרת מפני כבוד הבריות אבל הוצאת ככר לא ולי נראה כדברי הראשונים ז"ל לפי שאפילו לדברי הרמב"ן ז"ל איסורים הללו שוין הם שכשם שהטלטול מדבריהם כך הוצאה לכרמלית אינה אלא מדבריהם ועדיף טפי לאפוקי בככר מלאפוקי בלא ככר דאי מפקין ליה בלא ככר אנו מתירין ב' איסורים הוצאה וטלטול וכשאנו מוציאין אותו בככר אין בהן אלא איסור הוצאה בלבד ולא עוד אלא בהוצאת הככר אין בו שום הוצאה שכיון שהתחלנו לטלטל המת ברשות היחיד על ידי ככר נעשה ככר טפל למת לפי שהוא צריך לטלטלו ואף ברשות הרבים טפל לו מפני שהוא מתיר טלטולו הלכך אין בו משום הוצאה דה"ל כמוציא את החי במטה דפטור על המטה אלמא כל הנטפל לדבר לאו הוצאה מיקריא הילכך איכא תיקונא בטלטול וליכא אפושי איסורא בהוצאה:

ודאמרינן אימר דפטר ר' שמעון מחיוב חטאת איסורא דרבנן מיהא איכא קשיא ואמאי וכיון דברשות הרבים לר"ש לא מתסר אלא מדרבנן בכרמלית אית לן למשרי לגמרי דהכי אמר רבא בפרק קמא [דף יא ב] גבי לא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתה ברשות היחיד דבכרמלית שרי דכיון דברשות הרבים לא מתסר אלא משום גזרה בכרמלית לא גזרינן גזרה לגזרה יש לומר דכי אמרינן הכי ה"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה כי ההיא דלא ישתה דלא מתסר אלא משום חששא דשמא ימשוך הכלי אצלו אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא אלא שפטור עליה מפני שאינה צריכה לגופה בכיוצא בזה כרמלית ור"ה שוין הן:

ודאמרינן גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה איכא למידק כיון שכן לדידן דקיי"ל כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה אף המוציא לרשות הרבים לישתרי ליתא שלא התירו מפני כבוד הבריות אלא בדבר שעיקרו מדברי סופרים כגון כרמלית אבל ברשות הרבים לא משום דמי מפיס במלאכה זו אם הוא צריך לגופה אם לאו שאפילו במת אמרי' בירושלמי דמשכחת בזה מלאכה הצריכה לגופה כגון בכותי שהוציאו לכלבו הלכך ברה"ר אסור דכל היכא דאיכא דררא דאיסורא דאורייתא לא שרו רבנן כגון לגבי מת:

ולענין פלוגתא דר' יהודה ור' שמעון קיימא לן כר' שמעון

דף לו עמוד א

דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומה שהביא רב אלפסי ז"ל ההיא דאמר שמואל בפ' כירה [דף מב א] מכבין גחלת של מתכת אבל לא של עץ ואוקימנא כר' יהודה לא לפסוק הלכה כר' יהודה נתכוין שהרי הביא מתני' דפרק במה מדליקין דתנן חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם ואוקימנא לה [דף לא ב] כרבי שמעון וכן הביא לקמן בפרק האורג דצידת נחש ומפיס מורסא וצבי ואתיא כולהו כרבי שמעון כדאיתא בפ' שמונה שרצים [דף קז ב] אלא לכך הביא ההיא דשמואל בפ' כירה לאשמועינן דלמאי דסבירא לן כרבי שמעון אף של עץ מותר וכן דעת הרמב"ן ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק בפרק ראשון מהלכות שבת כר' יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה:

מתני' הנוטל צפרניו וכו' וכן שערו:    שתולש שער ראשו בידו:

וכן הגודלת:    שערה:

וכן הכוחלת:    עיניה:

וכן הפוקסת:    מתקנת שערה במסרק:

ר' אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות:    וטעמא דר' אליעזר מפרש בגמ' כולהו משום מאי מיחייב:

התולש מעציץ נקוב חייב:    דהוי כמחובר שיונק מן הקרקע על ידי הנקב [ואפילו הנקב בדפנו] שמריח לחלוחית הקרקע ע"י הנקב:

ושאינו נקוב פטור:    שאינו יונק מן הקרקע:

ר' שמעון פוטר בזה ובזה:    דנקוב לרבי שמעון כשאינו נקוב משוי ליה:

גמ' מחלוקת ביד וכו' ואמר ר"א מחלוקת לעצמו:    דיכול לאמן ידו לעצמו ולתקנו בלא כלי:

אבל לחבירו:    אינו יכול לאמן ידיו ליטלן יפה בלא כלי והיינו דקתני צפרניו דלעצמו דוקא הוא דמחייב ר' אליעזר אבל לא לחבירו וכתב ר"ח ז"ל דמדמפרשי רבנן טעמא דר"א ש"מ הלכתא כותיה ויש מי שחולק ואמר הלכתא כחכמים דאמרי משום שבות ומאן דאמר כרבי אליעזר טפי עדיף דאיסורא דאורייתא הוא ולחומרא עבדינן עכ"ל ז"ל:

תנא הנוטל מלא פי הזוג:    מלא ראש זוג של מספרים:

חייב בשבת:    לרבנן בכלי ולרבי אליעזר אף ביד זהו שעורן:

שתים:    שתי שערות:

תניא נמי הכי:    כרב יהודה דאמר ב':

ר' אליעזר אומר אחת:    באחת הוא חייב:

במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב:    שבאחת הוא מקפיד שלא יהא נראה כזקן:

שמלת אשה:    ודרך הנשים להקפיד על כך:

ציצין:    רצועות דקות הפורשות מעור האצבע סביב הצפרנים:

שפרשו:    קרובים לינתק:

ביד פטור אבל אסור:    גזרה אטו כלי:

כלפי מעלה:    לצד הצפורן התחילו לפרוש דקא מצערן ליה טפי:

אמימר שרי זילחא במחוזא:

דקא מצטער מהבלא:    שהיה האבק עולה ומרבה הבל:

אשה חכמה:    אשת תלמיד חכם או בת תלמיד חכם ששמעה מאביה:

מרבצת ביתה:    רוחצת קיתוניות בזוית זו וכוסות בזוית זו וקערות בזוית זו:

והאידנא דסבירא לן כר' שמעון אפילו לכתחלה שרי:    פירוש בין לרבץ בין לכבד וכיבוד הבית אפי' במכבדות של תמרה שרי וכן כתב הריא"ף ז"ל בפ' כל הכלים [סי' תסז] והא דאמרינן בפ' שני דיו"ט (דף כב ב) שלשה דברים ר"ג מיקל וכו' ומכבדין בין המטות ולא הודו לו חכמים כתב הרב אלפסי ז"ל בתשובה מאן חכמים ר' יהודה היא ולא קי"ל כותיה אבל בתוספות אסרו והביאו ראיה מדאמרי' לקמן בפרק מפנין [דף קכז א] לא יגמור את האוצר ומפרשינן טעמא דלמא אתו לאשוויי גומות אבל אתחולי מתחילין כר"ש הוא דלית ליה מוקצה אלמא אפי' לר"ש כיבוד הבית אסור משום אשוויי גומות דפסיק רישיה ולא ימות הוי ולאו ראיה היא דהתם לאו משום איסור הכיבוד הוא דאסרי אלא דלמא משוי גומות כבונה שדרך גומרי האוצר בכך מפני שנעשה כולו גומות גומות ומפני שהאורחין נכנסין שם הוא משוה אותן והראב"ד ז"ל כתב שמה שהתיר הרב אלפסי ז"ל לכבד הבית בשבת כר"ש לא כל הענינים שוים ואינו מותר אלא בבית שנתכבד מע"ש ולא נפל בו בשבת לא קליפי אגוזים וקליפי רמונים ולא כל דבר שאסור לטלטלו אלא שהוא רוצה לכבדו משום פירורין או משום שער של פולין ושל עדשים או של עצמות שהם ראוין למאכל בהמה אבל אם לא נתכבד מערב שבת אפילו אין שם לא קליפי אגוזים ולא קליפי רמונים ולא אפילו צרור כיון דלא אפשר לבית בלא גומות לא סגיא דלא משוי גומות ומודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות וכשנתכבד מערב שבת אפשר דלא משוי גומות או מפני שאין שם עפר כדי להשוותה או מפני שלא יגיע מעט עפר שבו לגומא עכ"ל ז"ל וראיתי בשם הרשב"א ז"ל דאפילו היכא שיש בו דברים האסורין בטלטול שרי לכבד מידי דהוה אגרף של רעי:

סליקו להו המצניע