ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק ד


דף כא עמוד בעריכה

 במה טומנין. הבא לסלק קדרה מע"ג כירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל שבה מי הוא הדבר המוסיף ואסור:

 בגפת. פסולת ובגמרא בעי' אי דזיתים אי דשומשמין:

 ולא בחול. אמרינן בפרק לא יחפור (דף יט א) דחמימי חמים וקרירי קריר והכי נמי איתא בירושלמי [כאן הל"א] תמן תנינן ומטילין אותו על החול כדי שימתין ההין חלא מרתח רותחא ומצנן צנינא ההין תבן בעל פקדון כל מה דאת יהיב ליה הוא יהיב לך:

 לחין. יש בהן הבל יותר מן היבשין:

 זגין. פסולת של יקב יין:

 מוכין. כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישת צמר רך מבהמה וגרירת בגדים בלואים:    וכתבו בשם רבינו שמואל ז"ל דכיון דאיסורא דהטמנה ואיסורא דשהייה תרוייהו משום גזירה שמא יחתה בגחלים נינהו כי היכי דאיסורא דשהייה דוקא בבשיל ולא בשיל אבל בקדרה חייתא או [בשיל]  בשנתבשל כל צרכו שרי כדאמרינן בפירקא קמא קדרה חייתא או בשיל שפיר דמי הכי נמי בהטמנה אבל רבינו תם ז"ל ור"י הזקן ז"ל לא הודו לו דאם איתא א"א דלא לישתמיט חד מדאמוראי לפרושי האי דינא בפרקין כשם שפירשו אותו בפרק כירה וחלקו בין מצטמק ויפה לו למצטמק ורע לו אלא ודאי הטמנה בכולהו גווני אסירא וטעמא דמילתא משום דבשהייה כיון דלא מטמין לה מסתמא לאורתא קא בעי לה וחומה משתמר עד שעת אכילה ועוד שכיון שהוא מניחה מגולה ושליט בה אוירא אין חתוייה מועיל לה כל כך ומשום הכי לא גזרינן שמא יחתה אלא בבשיל ולא בשיל בלחוד אבל בהטמנה


דף כב עמוד אעריכה

דלמחר קא בעי לה אין חומה משתמר ואתי לאחתויי ועוד שכיון שהיא טמונה החיתוי מועיל בה הרבה ומשום הכי בהטמנה בכולהו גווני אסור:    גמ' גפת של זיתים תנן. שהוא חם ביותר:

 קופה. שטמן בה שנותן בה מוכין וטומן בה קדרה:

 לענין הטמנה. לטמנו בתוכן:

 אסוקי הבלא. כגון זה שטמן בדבר אחר והניח הקופה על הגפת דליכא הבלא אלא שהגפת מעלה הבל למעלה ומרתיח קדרה שבקופה. וסלקא שמעתין הכי דגפת דמתני' אפילו דשומשמין:    ויש כאן מחלוקת שיש מי שאומר דכי אמרינן דאסור להניחה על גבי גפת של זיתים דוקא היכא דלא מפסיק אוירא בין קדרה לגפת שאע"פ ששולי הקופה מפסיקין אכתי הטמנה מיקריא דהוה ליה כאילו הטמין בדבר שאינו מוסיף ואח"כ נתן על הכל דבר המוסיף דאסור והכי נמי שולי הקדרה מוטמנין הן בכי האי גוונא והויא לה הטמנה בדבר המוסיף אבל היכא דמפסיקא אוירא שהוי מקרי ולא הטמנה כמו שפירשנו בפרק כירה ואע"פ שהקדרה למעלה טמונה בקופה שרי דמה שבקופה דבר שאינו מוסיף הוא ונמצא שהשהה אותה על גבי דבר המוסיף דהיינו גפת וטמנה למעלה בדבר שאינו מוסיף דשרי מבעוד יום ונמצא השהוי שלמטה ענין לעצמו והטמנה של מעלה ענין לעצמו וכל חד מינייהו שרי:    ומנהגנו עכשיו הוא על פי סברא זו שטומנין את החמין בבגדים ובדברים שאינן מוסיפין הבל וקדרת חמין עומדת ע"ג כירה קטומה שהיא מוספת הבל ושרינן הכי משום דסבירא לן דשהוי ענין לעצמו והטמנה ענין לעצמה וכי אסרינן הכא דוקא בדלא מפסיק אוירא בין גפת לקדרה ונמצאת כולה מוטמנת וכדכתיבנא וזו היא שיטת הרמב"ן ז"ל:    אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב דאפילו מפסיק אוירא בין קדרה לגפת אסור דכי שרי שהוי על גבי כירה קטומה אע"פ שהיא מוספת הבל דוקא כשאינה מוטמנת מלמעלה ומשום הנהו טעמי דכתיבנא במתני' אבל כל שהיא מוטמנת גלי דעתיה שהוא מקפיד בחמומה ולצורך מחר הוא דקא בעי לה ומשום הכי אסור להשהותה ע"ג כירה קטומה וע"ג דבר המוסיף גזירה שמא יחתה ולא התירו להשהותה אלא כשמניחה מגולה וכסויה עליה כמנהגנו בחול וכן דעת הרשב"א ז"ל:    ולפי דעת זה אסור להשהות את החמין על גבי כירה קטומה שהיא מוספת הבל ולהטמין את הקדרה למעלה בבגדים אלא מניח כדרכה בחול או שמשים עליה אותו כלי רחב שאנו נוהגין לשום על גבי הקדרה דכל כי האי גונא לא הוי הטמנה:    והרב ר' יונה ז"ל כתב בלשון הזה ומכשלה גדולה תחת יד קצת העם שטומנין קומקום של מים חמין ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק ופעמים שהאחד אין יד סולדת בו והאחר יד סולדת בו ומתבשל זה בזה ונמצאו מבשלין בשבת ואפילו אם שניהם יד סולדת בהם איכא מאן דאמר בירושלמי עירוי אינה ככלי ראשון וכשמערין המים לאלתר שיצאו מן הכלי אף על פי שהן רותחין פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כלי שני שאינו מבשל ומתבשלין בתוך כלי ראשון ומים מבושלין אם פסקה רתיחתן יש בהן משום בישול אלו דבריו ז"ל ולא ידעתי מנין לו שהרי כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת אע"פ שהוא צונן גמור ולא ידעתי הפרש בין מים מבושלין למבושל אחר וצריך עיון ובדיקה:    רבה ורבי זירא אקלעו לבי ריש גלותא וכו' אפומא דקומקומא. מיחם של חמין והכוזא מלאה צונן:

 נזהיה. גער בו:

 מאי שנא ממיחם ע"ג מיחם. דתניא בברייתא בסוף פרקין לקמן [דף נא ב] דשרי לשון אחר ממעשים בכל יום פריך דאי ההיא ברייתא דלקמן שמיע ליה מאי פריך מינה והא עלה דההיא קתני לא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהיו משומרים:

 התם אוקמי קא מוקים. שהמיחם העליון גם הוא מים חמין והתחתון אינו עושה כלום אלא מעמיד חומן שלא יפיג:

 סודרא. סודר של ראש:

 דכובא. קנקן:

 נטלא. כלי ששואבין בו יין מן הכובא:

 דקא עצר. שהיה סוחטו מן המים שנבלעו בו:

 ומאי שנא מפרונקא. בגד העשוי לפרוס על הגיגית שפורסין אותו בשבת כדאמרי' בפרק ר"א דתולין (דף קלט ב) אמר רב האי פרונקא אפלגא דכובא שרי:

 לא קפיד עליה. אם שרוי במים שהרי עשוי לכך ולא אתי לידי סחיטה:    ומקשו הכא האי עובדא דהאי עבדא דאנח כוזא דמיא אפומיה דקומקומא היכי הוה אי להפשיר בלחוד מאי טעמא דרבה דנזף ביה והא תנן בפרק כירה [דף מא א] אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן ותניא נמי התם [דף מ ב] מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה לא בשביל שיחמו אלא בשביל שתפוג צנתן ואי להחם מאי טעמיה דרבי זירא דהא קתני התם דאסור תירץ ר"י ז"ל דהכא כשהניחו כדי להפשיר אלא שהיה הקומקום חם כל כך שאילו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי חמום ומשום הכי נזף ביה רבה ש"מ שלא התירו כנגד המדורה אלא במקום שאינו יכול לבוא לידי בשול אבל במקום שיכול לבוא לידי בשול אפילו שיעור הפשר בלבד אסור וכמו שכתבתי למעלה בפ' כירה ור' זירא הוה ס"ל דכל שאינו מניחו אלא כדי להפשיר בלבד בכולהו דוכתי שרי וה"ר יונה ז"ל הקשה דאי הכי אמאי שנייה הכא דהא בכולי' פרקין בהטמנה איירינן ולא בהנחה לפיכך פי' ז"ל דהנחת כוזא אפומא דקומקומא כדי להטמין שניהם בדבר שאינו מוסיף הוה וכגון שכסה הקומקום מבעוד יום ומותר לגלותו ולכסותו בשבת כדאית' לקמן והיה רוצה להטמין הכוזא בשבת אפומא דקומקומא דקי"ל מותר להטמין את הצונן והוה ס"ד דר' זירא דאפילו על גבי מיחם שרי ורבה אסר דלא התירו אלא במטמין בדבר שאינו מוסיף אבל על גבי מיחם אסור מפני שתוספת חום המיחם ניכר בכסוי ואף על פי שהוא מצד עצמו אינו מוסיף הוה ליה כמטמין בדבר המוסיף ולא התירו אלא במיחם ע"ג מיחם דוקא שאין חום התחתון ניכר בעליון שאינו אלא משמר חומו:    בעא מיניה רב אדא בר מתנא מאביי מוכין שטמן בהן. מוכין אינן אלא לעשות מהן לבדין שקורין פילטריש ומוקצין הן למלאכה ואסור לטלטלן ואלו שטמן בהן מי אמרינן יחדן להטמנה ואיכא תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן או לא:

 עומד ומפקיר לכך קופה של מוכין. שדמיה יקרים אין דרך בכך ואין עומדין להטמנה:    רב חסדא שרא לאהדורי אודרא לבי סדיא. להחזיר מוכין שנפלו מן הכר לתוכו:

 מתירין בית הצואר בשבת. שדרך הוא לקשרו:

 אבל לא פותחין. לכתחלה דהשתא עביד ליה מנא:

 בחדתי. שלא היו בו מעולם דהשתא עביד להו מנא:

 בעתיקי. להחזירן לכר זה שנשרו ממנו שרי:    אמר רב יהודה אמר רב הפותח בית הצואר. של חלוק לכתחלה חייב חטאת דהשתא קא משוי ליה מנא:

 מה בין זה למגופת חבית. פירש ר"ת דתנן בפרק חבית [דף קמו א] אין נוקבין מגופה של חבית דברי ר' יהודה וחכמים מתירין ואע"ג דהתם שאני דאינו עשוי להכניס ולהוציא אפ"ה אם איתא דהכא חייב חטאת לא הוי שרו רבנן התם לכתחלה דהא דמו אהדדי. ופרקינן זה חבור דהכל כלי אחד הוא מה שאין כן במגופה שאינו חבור שאינו מן החבית הלכך אפי' היה עשוי להכניס ולהוציא לא היה חייב חטאת ומשום הכי כיון שאינו עשוי להכניס ולהוציא שרי לכתחלה:  

דף כב עמוד בעריכה

איבעיא להו לחין מחמת עצמן תנן. דמחממו טפי מלחין מחמת משקין שנפלו עליהן משיבשו:

 מרטא דביני אטמי. צמר הנמרט מבין ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה ולח מעצמו ולהכי קרי ליה מרטא דלאו בר גיזה הוא:    גרסי' בגמ' [דף מט א] א"ר ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים למאי הלכתא אמר אביי שלא יפיח בהן רבא אמר שלא יישן בהן. פירוש למאי הלכתא בעי כאלישע וכי מי שאינו צדיק כמותו לא יניח תפילין. ואמר אביי לאו לענין (חסידותו אלא לענין) זריזותו וזהירותו דאיהו אדם גדול וזריז בהם היה שהרי אירע לו בהן נס גדול כדמפרש בגמ' אלא לומר שצריך שיהא יכול להעמיד עצמו בשעת הרוח. ורבא אמר שלא יישן בהן מדאמרינן בפרק הישן (דף כו א) גבי הא דאמר ר' יוסי ילדים לעולם חולצין מפני שרגילין בטומאה לימא קסבר ר' יוסי בעל קרי אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים בעלי נשים ונשותיהן עמהן עסקינן שמא יבואו לידי הרגל דבר אלמא משום קרי לא אסרינן אלא משום הפחה קאמר:    ומדאמר רבא סתמא שלא יישן בהן משמע דכל זמן שהתפילין בראשו אסור לישן אפי' שינת עראי [ובפ' הישן (שם) איתא תני חדא ישן בתפילין שינת עראי אבל לא שינת קבע ותניא אידך בין קבע ובין עראי ותניא אידך לא קבע ולא עראי]  לא קשיא הא דנקיט להו בידייהו הא דנקיט להו ברישיה הא דפריס סודר עלייהו וכמה שינת עראי תני רמי בר יחזקאל כדי הלוך מאה אמה: והכי פירושה דכי מנחן ברישיה ישן בהן שינת עראי אבל לא שינת קבע והיכא דנקט להו בידיה לא יישן בהן לא שינת קבע ולא שינת עראי והיכא דפריס סודרא עלייהו ומניח בצדו יישן בין שינת עראי בין שינת קבע וכתב הר"ז הלוי ז"ל דהכי קיימא לן אע"פ שהרב אלפס ז"ל לא כתבן לברייתות הללו בהלכות [תפילין] והראב"ד ז"ל לימד עליו זכות וכתב שלכך השמיטן משום דאדר' ינאי סמכינן דאמר צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים וכדפירשו בה אביי ורבא שלא יפיח בהן ושלא יישן בהן וכל שינה במשמע בין עראי בין קבע דאף על גב דמדינא שינת עראי שריא כדמוכח התם כיון שאין אנו יודעין לשער בשינה כדי הלוך מאה אמה אין ישנין בהן כלל כשהן בראשו וכ"ש כשהן בידו אבל היכא דפריס סודרא עלייהו ומניחן בצדו מותר לישן כל שינה כדאיתא בברכות (דף כד א) מניחן בין כר לכסת שלא כנגד ראשו ולא אמרינן שמא מתוך שינתו יניח ראשו עליהם:    וגרסי' תו בגמרא ואמאי קרו ליה אלישע בעל כנפים שפעם אחת גזרו על ישראל שכל המניח תפלין ינקרו את מוחו והיה אלישע מניח תפלין ויוצא לשוק ראה קסדור אחד רץ מפניו ורץ אחריו כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו אמר לו מה זה בידך אמר לו כנפי יונה ונמצא בידו כנפי יונה לפיכך היו קורין אותו אלישע בעל כנפים ומ"ש כנפי יונה דאמר ליה דאמתילא כנסת ישראל כיונה שנאמר כנפי יונה נחפה בכסף וגו' מה יונה זו כנפיה מגינין עליה וכו'  ואומר הר"י ז"ל דמשום הכי אמרינן כנפיה מגינות עליה דאמרי' במדרש כל העופות כשהם יגעים נחים על גבי הסלע והיונה בשעה שהיא יגעה פורחת באחת ונחה באחת:    ומקשו הכא אלישע שהיה לו גוף נקי היאך נטלן מראשו והא קי"ל בפ' (נגמר הדין) [בן סורר עד ב] דבשעת הגזרה אפי' אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור וי"ל דה"מ לעבור על מצות לא תעשה אבל (לא) גזרו לבטל מצות עשה כיון שאינו עובר בידים [מותר]  ועוד שהן יכולין לבטלה ממנו על כרחו שיניחהו בבית האסורין ותיבטל מאליה הילכך תיבטל ואל יהרג ואם תאמר אם כן היכי מסר נפשיה ומנח כיון שאינו מחויב בדבר נמצא מתחייב בנפשו יש לומר שאע"פ שאינו מחויב ליהרג על קיומיה אפ"ה רשאי למסור נפשו עליה ומקבל שכר שכל מצוה שמסרו ישראל נפשם עליה בשעת הגזרה מוחזקת בידם ומקבלין עליה שכר הרבה ואמרו בבראשית רבה מה לך יוצא ליסקל על שמלתי את בני מה לך יוצא ליצלב על שנטלתי את הלולב וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפלה שהיא דרבנן:    מתני' טומנין בשלחין וכו'. שלחין עורות כמו והפשיט תרגום וישלח:

 ומטלטלין אותן. בין שטמן בהן בין שלא טמן בהן דחזי למיזגא עלייהו:

 ואין מטלטלין אותן. דמוקצות הן לטוות ולארוג:

 כיצד הוא עושה. זה שטמן בהן כיצד יטול קדרתו הואיל ואסור לטלטלן והרי היא טמונה בהן:

 נוטל הכסוי. של קדרה שיש תורת כלי עליה ואע"פ שהן עליה לא אכפת לן דלא נעשה בסיס להן שאין הקדרה וכסויה בסיס להטמנה ולכסוי ותשמיש להם ואדרבה הם תשמישין לקדרה וכדנפרש לקמן בס"ד ות"ק לא איירי אחר שנטל הכסוי מה יעשה אם יקח התבשיל משם או יסלק הקדרה מן הקופה ומשום הכי פליג ר"א ב"ע ורבנן דר' אלעזר סבר מטה הקדרה [ונוטל]  התבשיל מה שצריך לו ומניחנה לערב שאם יטלנה משם לא יוכל להחזירה דשמא המוכין שמכאן ומכאן יפלו ואתי לטלטלינהו הילכך תקון ליה רבנן להטות קופה על צדה ורבנן בתראי לא חיישי להכי:

 לא יכסנו משתחשך. דאין טומנין אפילו בדבר שאינו מוסיף [הבל]  משחשכה כדאמרינן בפ' במה מדליקין [דף לד ב]:

 ממלא את הקיתון של צונן ונותן לתוך הכר. שלא יחמו בחום הקיץ והחמה כגון כר וכסת של לבדין שאינו מחמם כך פרש"י ז"ל מכלל דסבירא ליה דאילו עביד הכי כדי שתפוג צנתו אסור והגאונים ז"ל סוברין דאפילו כדי שתפוג צנתה שרי ויתבאר בגמרא בס"ד:    גמ' שלחין של בעל הבית תנן. דמותר לטלטלן שאין עומדין לימכר ולא קפיד עלייהו אי מטנפו וחזי למיזגא עלייהו:

 אבל של אומן. שמעבדן ומוכרן קפיד עלייהו הילכך לאו למיזגא קיימי ואין מטלטלין אותן:

 דשלחא הוה. אומן לעבד עורות היה:

 וכן פסק רב שרירא וכו'. משמע נמי להך פסקא מאי דאמרינן בגמרא א"ר ישמעאל ברבי יוסי אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ונשב עליהן כלומר בשבת היו עושין כן שהיה מעשה נעשה כדבריו ואי לא דקים ליה לא הוה עביד:    ומאי דמסקינן דשלחין דהיינו עורות מותר לטלטלן דוקא ביבשין דחזו למיזגא עלייהו אבל בלחין לא וראיה לדבר מדאמרינן בפ"ק דיו"ט [דף יא א] דטעמא דנותנין עור לפני הדורסן משום שהתירו סופן משום תחלתן דאי לא שרית ליה לא שחיט ודוקא כשנשחט ביו"ט אבל מערב יו"ט אסור ובפ' כל כתבי [דף קטז ב] נמי אמרינן אם נטלטל התיק עם הספר לא נטלטל עור אגב בשר אלמא [עור]  בלא בשר אסור והיינו טעמא משום דהנהו עורות לחין הן ולא חזי למיזגא עלייהו אבל הכא ביבשין עסקינן:    אמר רבא לא שנו אלא שלא יחדן להטמנה אבל יחדן להטמנה מטלטלין. ובגמרא מוכח דמאי דבעינן יחדן להטמנה דוקא בשל הפתק דהיינו אוצר אבל כשאינן של הפתק בטמן בהן בלחוד סגי ומיהו דוקא לאותה שבת אבל לשבת אחרת לא והיינו דאמרינן לעיל [דף מח א] וכי מפני שאין לו לזה קופה של תבן עומד ומפקיר קופה של מוכין דאלמא אף על פי שאינן של הפתק טמן בהן אין מטלטלין אותן והיינו לשבת אחרת או אפשר שהמוכין הן מוקצים יותר מגיזי צמר ומשום הכי נהי דבגיזין שאינן של הפתק טמן בהן מטלטלין אותן לעולם במוכין אין מטלטלין אותן א"נ ההיא נמי בשל הפתק היא אבל כל שאינן של הפתק בין מוכין בין גיזין כל שטמן בהן פעם אחת מטלטלין אותן לעולם:    תני רבה בר בר חנה קמיה דרב חריות של דקל וכו'. חריות ענפים קשים כעץ משהוקשו שדראות של לולבין ונפלו עלין שלהן קרי להו חריות:


דף כג עמוד אעריכה

צריך לקשרן. יחד מבעוד יום להוכיח שלישיבה הן עומדין ואם לא קשרן אסור לטלטלן למחר דלא הוי ייחוד במחשבה בלא מעשה:

 ורב אסי אמר יושב. עליהן מבעוד יום ואע"פ שלא חשב לישב עליהן למחר גלי אדעתיה דלישיבה קיימי:

 פוקרין. פשתן סרוק שנותנין על המכה:

 ובציפה. צמר מנופץ שנותנין על המכה:

 בזמן שצבען בשמן. דגלי דעתיה דלמכה קיימי ומניחין עליה בשבת דלאו לרפואה נינהו אלא שלא ישרטו המלבושין את מכתו והוי האי כמלבוש למכה:

 אבל לא צבען בשמן. לאו מלבוש נינהו והוי משוי:

 ואם יצא בהן וכו'. היינו כרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב:

 הקש שעל המטה. קש סתמיה לטינא קאי ללבנים או להסקה ומוקצה הוא ואם היה נתון על המטה ולא לשכב עליו ובא בשבת לשכב עליו והוצרך לנענע ולשוטחו לשכיבה שלא יהא צבור וקשה:

 לא ינענעו בידו. שאסור לטלטלו אבל מנענעו בגופו כלאחר יד:

 או שהיה עליו כר או סדין. ששכב עליו מבעוד יום ואע"פ שלא יחדו לכך ולא חשב עליו דהיינו כרב אסי ומדאמר רב אסי אע"פ שלא חשב משמע דמוסיף הוא על דברי שמואל דטפי עדיף חשב מישב ולא חשב הלכך קיימא לן דבין חשב בין ישב מותר וכן פסק רבינו האי גאון ז"ל וכן דעת הרב רבינו יונה ז"ל וכי תימא והא תנן יוצאין בפיקורין ובציפה בזמן שצבען בשמן וכרכן במשיחה ואילו מחשבה לא מהניא תירץ הר"ר יונה ז"ל דהתם משום דלא מוכחא מילתא דמיחדי למכתו ומחזי כמוציא בשבת אבל יוצא בהן מבעוד יום מוכחא מילתא אבל הרמב"ן ז"ל כתב דלרב אסי דוקא ישב מהני אבל חשב לא מהני ולא נראו לי דבריו:    אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר. לכסות בו צואה ורוק ומערה העפר בביתו ונוטלו [בשבת] תמיד לכל צרכיו:

 והוא שיחד לו קרן זוית. דהוי כמוכן ועומד לכך אבל נתנו באמצע ביתו למדרס רגלים הרי הוא בטל לגבי קרקע הבית ומוקצה הוא ואסור:    ונשאל הרשב"א ז"ל המיחד אבן לפצוע בה אגוזים אם מותר לטלטלה בשבת והשיב דשרי כמכניס אדם מלא קופתו עפר ועושה בה כל צרכיו ואפשר דבעינן שישתמש בה פעם אחת מבעוד יום כפיקורין וציפה אלא [מיהו]  בודאי בעינן שיחדוה לכך לגמרי אבל יחוד שבת אינו יחוד כגיזי צמר דבעינן יחדן להטמנה וכאבן שעל פי החבית דאמרי' בפרק כל הכלים (דף קכה ב) לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה כסוי לחבית ולא קי"ל הכי אלמא אף על פי שהניחה לכסות החבית לשמה אסור עד שייחדנה לכך לעולם אלו דבריו ז"ל. ולי נראה דאפילו יחוד שבת אחת נמי מהני וגיזי צמר דבעינן יחדה להטמנה ההיא בשל הפתק והאבן שעל פי החבית דאסרינן במניח היינו טעמא לפי שאין דרכה של אבן ליחד אותה לכסוי חבית וכמו שאני עתיד לכתוב במקומה בס"ד בפרק נוטל אבל בכל מידי דאורחיה בהכי ייחוד דחד יומא מהני וכן פירש רש"י ז"ל אע"פ שלא חשב לישב עליהן למחר אלמא אילו חשב לישב עליהן למחר אע"פ שלא יחדן לעולם מהני ושמעתין נמי מוכחא הכי דפלוגתייהו דתנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל בחריות של דקל בנמלך עליהן לישיבה לצורך מחר בלבד היא דאילו יחדן לגמרי לא אמר תנא קמא דצריך לקשר [ועוד]  דרבא דאמר אבל יחדן להטמנה מטלטלין אותן לא מוקמינן ליה בפלוגתא דתנא קמא ור"ש בן גמליאל כלל משום דעד כאן לא פליג תנא קמא אלא בשלא יחדן אלא שנמלך לישב עליהן למחר ועובדא דר' חנניא בן עקביא דאתמר בגמרא [דף נ א] נמי הכי מוכח דאמר להו לתלמידיו צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ואפילו בכי האי גוונא קיימא לן כשמואל דחשב מהני [ליה ליומיה]  כדאמרינן לעיל אלמא יחוד דשבת אחת נמי מהני ליומיה:    תניא בכל חפין את הכלים. משפשפין את הכלים בשבת לצחצחן:

 חוץ מכלי כסף בגרתקון. כמין עפר שגדל בחביות של יין והוא עיקור תיקון כלי כסף וגורד אותו שהכסף רך וזהו ממחק שהוא אב מלאכה:

 אבל נתר וחול מותר. דלא גריד להו:

 עפר לבינתא שרי. כתישת לבינה ורב האי גאון ז"ל מפרש עפר לבונה הנקרא בלשון ערבי כנדר:

 פי' לממשא ביה ידיה. ולא חיישינן שמא משיר שער:

 כוספא דיסמין שרי. יש שפירש פסולת שומשמין ויש שפירש שהוא שם עשב נקרא בערבי יסמו"ן:

 אהלא. אהל:

 אסא. הדס:

 סיגלי. וויאולי"ש בלע"ז ובערבי בנפס: כל

 היכא דליכא רובא אהלא שפיר דמי. אבל איכא רובא אסור שעשוי הוא ללבן ולצחצח כבורית ומשיר את השער:    אמר רב הונא האי סליקוסתא וכו' סכינא דביני אורבי. שנותנין סכין בין שתי שורות הלבנים שבבנין להשתמר:

 בגזרתא דקני. קנים הדוקרנים שיוצאין בגזע אחת הרבה ותכופין זה בזה:

 שפיר דמי. לנעוץ בתוכן סכין לשמרה דהתם ליכא למיחש שמא יזיז עפר ממקומו:

 לית הלכתא הכין. דאם לא דצה ושלפה יהא אסור:

 הטומן לפת. להשתמר בקרקע שכן דרכו:

 אם היו מקצת העלין מגולין. האי דנקט מקצת עליו מגולין משום ניטלין בשבת קאמר לה ולאו משום מידי אחרינא נקט לה דאי אין מקצת עליו מגולין אין לו במה לאוחזה אא"כ מזיז עפר בידים:

 לא משום כלאים. דאין זו שתילה:

 ולא משום מעשר. דנימא בטלה לה אגב קרקע והרי הוא כלוקטו מתחלה ויהא צריך לעשר על הנוסף שמא


דף כג עמוד בעריכה

נתוספה:

 וניטלין בשבת. שאוחזם במקצת עלין המגולין ולא חיישינן אם העפר ניזוז מאליו והוא הדין לסליקוסתא והיינו טעמא דלא הויא זריעה משום דבטומן אגודה עסקינן והכי פירשו לה בירושלמי [כלאים פ"א ה"ט] באגודה שאין זו זריעה ודוקא טומן שאינו רוצה בהשרשתן אבל במתכוין לזריעה לא והכי איתא התם בירושלמי אבל יש מי שגורס אם היה מקצתה מגולה ולפי גרסא זו אין אנו צריכין להעמיד באגודה שאפילו אינו אלא צנון או לפת יחידי כיון שמקצת (עליו)  מגולה אין דרך זריעה בכך:    והוי יודע דלכלאים ולמעשר ושביעית אע"ג דאשרוש אינו חושש להן כיון שטמנן שלא כדרך זריעה אבל לענין ניטלין בשבת על כרחך בשלא השרישו עסקינן דאי השרישו הרי עוקר דבר מגדולו:    אמר רב יהודה אמר שמואל מותר להטמין את הצונן. פי' רש"י ז"ל מפני החמה שלא יחמו ולא גזרינן אטו הטמנה דכדי שיחמו ונראה מדבריו ז"ל להטמין את הצונן כדי לחממו אע"פ שהוא מטמין בדבר שאינו מוסיף הבל אסור אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק ד' מהלכות שבת מותר להטמין דבר הצונן בשבת בדבר שאינו מוסיף כדי שלא יצטנן ביותר או כדי שתפיג צנתו וכן נראה מדברי הגאונים ז"ל והכי פשט' דמילתא דבכולי פרקין בהטמנה דלחמם עסקינן ולא בהטמנה דשלא יתחמם והיינו נמי דתני' בברייתא דבסמוך לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר דהיינו טעמא משום שלא אסרו להטמין בשבת אלא דבר חם שהוא בכלי ראשון שנתבשל בו אבל אם פינהו מותר כמו שהתירו להטמין את הצונן אבל רש"י ז"ל שהוא סובר דלהטמין את הצונן כדי שתפוג את צינתו אסור הוצרך לפרש דמאי דשרינן פינן ממיחם למיחם היינו כגון שפינן כדי לקררן ובכי האי גוונא דוקא הוא דשרינן משום דליכא למיגזר בה דהשתא אוקורי קא מוקר לה במתכון אוחומי קא מיחם לה ודברי הגאונים ז"ל עיקר:    הלכך נקטינן דמותר להטמין את הצונן בדבר שאינו מוסיף כדי שתפוג צינתו וכן מותר להטמין את החמין כל שעירן מכלי ראשון ונתנן בכלי שני מיהו דוקא בדבר שאינו מוסיף הוא דשרי אבל [בדבר] המוסיף [הבל]  אפי' להטמין צונן גמור ואפילו מבעוד יום נמי אסור וראיה לדבר ממעשה שעשו אנשי טבריה ואסרו להן חכמים והתם צונן ומבעוד יום הוה:    אטמין לי צונן בשבת:

 ואייתי לי מיא דאחים קפילא ארמאה. שהחמם נחתום נכרי ובחול אלא לאשמעינן דאין בהן משום בשולי נכרים:

 כרבוואתא. כרבותיו:

 אדם חשוב שאני. שהרואה אותו שהוא מיקל עומד ומיקל יותר:    תנו רבנן אע"פ שאין טומנין את החמין משחשיכה ואפי' בדבר שאינו מוסיף. כדאמרינן טעמא בס"פ במה מדליקין [דף לד א]:

 אבל אם בא להוסיף. עוד כיסוי עליו משחשיכה מוסיף:

 נוטל את הסדינין ומניח את הגלופקרין. גלופקרין מלבוש עב ויש בהן הבל יותר מן הסדינין ואשמעינן תרתי חדא דלא מבעי' דאם בא להוסיף מוסיף אלא אפילו נטל מה שהניח מבעוד יום דדמי כמטמין לכתחילה [שרי]  ועוד שאע"פ שלא היה טמון מתחלה אלא בסדין בלבד [דלא תימא]  לאו מידי הוא וכמגולה דמי אלא אפי' בכה"ג שרי והכי איתא בירושלמי [סוף פרק זה] דגרסינן התם תני אין טומנין חמין משחשכה אבל מוסיפין עליהן כסות וכלים כמה יהא עליו ויהא מותר לכסותו ר' זריקא בשם ר' חנינא אפי' מפה א"ר זעירא ובלבד דבר שהוא מועיל א"ר חנינא כל הדברים מועילין א"ר מתיא ויאות אלו מאן דנסיב סמרטוט ויהיב על רישיה בשעת צינתא דלמא לא כביש צינתא:    וכן היה רשב"ג. מיקל קולא אחריתי בהטמנה:

 לא אסרו אלא באותו מיחם אבל פינן ממיחם למיחם מותר. שלא אסרו להטמין בדבר שאינו מוסיף בשבת אלא בכלי ראשון אבל בכלי שני שרי כשם שהתירו להטמין את הצונן וכמו שכתבתי למעלה:

 טמן וכסה בדבר הניטל בשבת וכו'. מנהגן היה שהיו מכסין תחלה ואח"כ מטמינין מה שלמטה הוא נקרא כסוי ומה שלמעלה מקרי הטמנה והטמנה לעולם לא היתה מגעת עד הארץ אבל הכסוי פעמים שהיה מגיע עד לקרקע ופעמים שלא היה [מגיע]  ומשום הכי קתני דכל שכסה בדבר הניטל אע"פ שטמן בדבר שאינו ניטל הרי זה נוטל ומחזיר שיכול לאחוז בשולי הקדרה שהטמנה אינה מגעת עד הקרקע ומנער את הקדרה ואותו דבר שאינו ניטל נופל מאליו ולא אמרינן נעשה בסיס לדבר האסור לפי שאין הקדרה נעשה בסיס להטמנה ולכסוי ואינה תשמיש להם אלא אדרבה הם תשמישין לקדרה והוה ליה כפגה [דף קכג א] שטמנה בתבן וחררה שטמנה בגחלים דאמרי' דתוחב בהן כוש או כרכר ומטלטלן לפי שהתבן והגחלים תשמיש לפגה וחררה [ואין הפגה והחררה]  תשמיש להן אבל בזמן שכסה בדבר שאינו ניטל אם לא היתה הקדרה מגולה כל עיקר כגון שהכיסוי שלה מקיף אותה מכל דפנותיה ומגיע עד לקרקע אינו נוטל ומחזיר כך פירש הרז"ה ז"ל ועיקר:

 נעורת של פשתן דקה הרי היא כזבל. שמוספת הבל ואין טומנין בה אפי' מבעוד יום:

 ומניחין מיחם ע"ג מיחם וכו'. זו היא גירסת הגאונים ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' שבת וטעמא דמלתא שלא אסרו אלא להטמין בשבת אבל להניח כלי חם על גבי כלי חם כדי שיעמוד חמימותן מותר:    ואין מרסקין וכו'. משברין לחתיכות קטנות:

 את הברד. גל"ץ בלע"ז ופירש רש"י ז"ל דהיינו טעמא משום דדמי למלאכה שבורא המים האלו:

 אבל נותן הוא לתוך הכוס. של יין בימות החמה כדי לצננו ואע"פ שנמוח מאליו ובתוס' משמע דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס שרי דקתני אבל [מרסק]  הוא לתוך הקערה ומשמע


דף כד עמוד אעריכה

דמשום סרך מלאכה נגעו בה אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין לפי שהברד והשלג למימיהון הן עומדין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' שבת ודוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין הן דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום דהני בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר אבל בספר התרומה כתוב דאסורין משום נולד [ומוקצה] ואסור ליתן קדרה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נמחה ונעשה צלול ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפילו לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו [דף קמד ב] סוחטין אותן לכתחלה ואפילו בתותים ורמונים [דף קמג ב] היוצאין מעצמן כל שהיו עומדין לאוכלין מותר לפיכך כתב דכל היכא דאתי ממילא בין בחמה בין כנגד המדורה שרי ואין זו קושיא אצלי דשומן זה כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמו:

 סליקו להו במה טומנין