פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
במה טומנין פרק רביעי
במשנה במה טומנין ובמה אין טומנין כו'. כל האי פירקא איירי בדיני הטמנה מע"ש סמוך לחשיכה וקאי אהא דאמרינן בסוף פרק במה מדליקין ספק חשיכה טומנין את החמין מש"ה מפרש הכא במה טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל דאע"ג דבשבת עצמו אסור אפילו בדבר שאינו מוסיף הבל אפ"ה בספק חשיכה מותר מטעמא דמפרש התם אבל בדבר המוסיף הבל ודאי אין טומנין בספק חשיכה ואפילו מבע"י אסור כדאמרינן לעיל ומכ"ש דא"ש טפי לפי פירש"י לעיל בר"פ כירה דשהייה והטמנה חדא מילתא היא דלשהות נמי טעמא משום דמוסיף הבל ואף שכל זה פשוט הוצרכתי לפרש כן לפי שיש בו תועלת לסוגיא שלפנינו:
בתוס' בד"ה במה טומנין פירש הר' יוסף בשם רבינו שמואל דמיירי בבשיל ולא בשיל כו' עס"ה. נראה דרבינו שמואל סובר כשיטת רש"י דר"פ כירה דטעמא דהשהאה היינו נמי משום שמוסיף הבל וגזרינן שמא יחתה בגחלים. א"כ לפ"ז כבר כתבתי שם דאין סברא להחמיר בהטמנה דגפת וזבל יותר מהשהאה ע"ג כירה כיון דתרווייהו חד טעמא אית להו שמא יחתה בגחלים א"כ שייך הך חששא טפי בכירה דשכיחא בה גחלים (מכ"ש לשיטת קצת פוסקים ומפרשים דאיירי התם שלא גרף כל הגחלים) משא"כ בהנך דמתניתין דהכא לא דמיא כלל לרמץ וכ"ש דלא שייך בהו חתיית גחלים כלל משום הכי משמע ליה לרבינו שמואל דלא נאסר נמי בהטמנה אלא בבשיל ולא בשיל דומיא דלשהות. ומה שהקשה ר"ת על רבינו שמואל דאית לן לאוקמי מתניתין בסתם קדירות שהן מבושלין בה"ש ודומיא דמתניתין דכירה דמיירי בבשיל כמאכל בן דרוסאי נראה לי ליישב לפי שיטת רבינו שמואל דלא קשה מידי דהא בלא"ה מה שכתב רבינו שמואל אבל בקדרא חייתא שרי לכאורה נראה דבריו תמוהים אם נפרש כפשטן דלענין דינא ופירושא דמתניתין דהכא קאי דודאי אין דרך להטמין קדרא חייתא בגפת וזבל כדי שיגיע לבישול גמור אע"כ דרבינו שמואל מפרש דכל עיקר דיני הטמנה דאיירי במתניתין ובכולה פירקין אמתניתין דס"פ במה מדליקין קאי דקתני וטומנין את החמין והיינו כמ"ש שם הרמב"ם דאותן החמין הן המים החמין בה"ש אלמא דעיקר הטמנה הרגילה הן במים שהיה דרכן להחם ולהטמינם חמין כדי לשתותן או למזוג בהן הכוס כדמשמע נמי מלשון הגמרא לעיל דף ל"ח ע"ב בעובדא דרב חייא ורב אושעיא שהעלו לו קומקום של חמין וכן בהטמנה דאיירי התם בסוגיא דאנשי טבריא נמי במים חמין איירי וכן כתבו התוספות במשנה דמוליאר הגרוף וכה"ג משמע בסמוך בכוזא דמיא ובכובא דנטלא דכולהו מילתא דהטמנה איירי במים והדבר ידוע דבמים לא שייך כלל הך מילתא דקדרא חייתא וכמב"ד ואפשר דאפילו בבישול כל צרכו שנעשה רותחין גמורין נמי אין דרך להטמינו בדבר המוסיף הבל דהא אמרינן לעיל בפרק כירה דחמין מצטמק ורע לו אלא ודאי דסתם הטמנת מים חמין היינו בשיל ולא בשיל אלא כל שהן חמין גמורין אף ע"פ שלא עלו רתיחתן הוי קרוב לגמר מלאכתו ובכה"ג ודאי דרך להטמינו בדבר המוסיף הבל. נמצא לפ"ז מה שכתב רבינו שמואל דקדרא חייתא או בשיל שרי לאו בהטמנה דכה"ג איירי אלא בהטמנה שרגילין לעשות בתבשיל של בשר או שאר מיני תבשילין והיינו בהך הטמנה דאיירי בה התוספות שהקדירה מונחת תוך כירה גרופה וכתבו הרא"ש והר"ן דאחר שמונחת על הכירה מכסין אותה ומניח עליהם אפר צונן או כסות ושאר דברים שאין מוסיפין הבל וע"ז כתב רבינו שמואל דאפילו בדברים המוסיפין הבל אין לאסור בהטמנה כי האי דקדרא חייתא או בבישול כל צרכו דהטמנה זו ודאי הוי דומיא להשהאה דשרינן להו בפ"ק כן נראה לי ליישב שיטת רבינו שמואל דלא לשוויה כטועה ח"ו. ולפ"ז תו ליכא נפקא מיניה כ"כ לדינא בין שיטת רבינו שמואל לשיטת ר"ת וסייעתו החולקים על רבינו שמואל דבהטמנה כי האי שהיא תוך הכירה או בחפירה קטנה שהביא הרא"ש ז"ל אדרבה כתבו להדיא דיש מקומות נוהגין היתר לגמרי וסברי דלא הוי הטמנה כלל ואפשר דרבינו שמואל סובר דבבשיל ולא בשיל אסור אפילו בכה"ג כן נ"ל ודוק היטב ועיין בק"א:
בגמ' מ"ש ממיחם ע"ג מיחם ופירש"י דתניא בברייתא בס"פ דשרי והקשו עליו בתוס' הא בהך ברייתא גופא קתני בהדיא ולא בשביל שיחמו אלא בשביל שיהו משומרין ומש"ה מפרש ר"י דברייתא לא שמעינן ליה אלא ממעשים בכל יום כו' עס"ה. ולענ"ד נראה ליישב פירש"י דהא בלאו הכי קשה אף לפירוש התוס' אטו מי לא ידע רבה לחלק בין חימום דמים צוננין לחימום דמים חמין שיעמדו בחמימתן דמעשים בכל יום אלא ע"כ דהיינו משום דכוזא דהכא שהניח על פומא דקומקמא היינו בענין שאי אפשר שיגיע לידי בישול גמור אלא כדי להפשיר והא דאסר ליה רבה אף ע"ג דכנגד המדורה שרי היינו משום דכנגד המדורה לאו דרך הטמנה היא מה שא"כ הכא שהניח על גבי מיחם הוי דרך הטמנה ומש"ה מייתי לה הך מילתא בפירקין (וכמו שדקדק ג"כ מ"ז ז"ל בספר מג"ש בזה) וא"כ מקשה שפיר מ"ש ממיחם ע"ג מיחם דשרי כשעושה כדי שיהו משומרים אלמא דלא הוי כהטמנה בכה"ג וע"ז משני שפיר התם אוקומי קא מוקים א"כ לא הוי כדבר המוסיף הבל שהעליון הוא כמו תחתון כמ"ש רש"י שם לקמן סוף פירקין אבל הכא דאולודי קא מוליד א"כ התחתון הוי כמוסיף הבל כנ"ל נכון ליישב פירש"י ולשיטת התוספות צ"ע:
בתוספות בד"ה וכי מה בין זה למגופת חבית כו' פירש בקונטרס דתניא לקמן בפרק חבית רשב"ג אומר כו' ואין נראה לר"י כו' עס"ה. כבר האריך מ"ז ז"ל בספר מג"ש ליישב שיטת רש"י ממה שהקשו עליו בתוס' ע"ש. אמנם לענ"ד נראה דבלא"ה פירש"י מוכרח דאי כפירוש התוס' דמגופא דמתני' מקשה לה רב כהנא לא הו"ל לאקשויי בפשיטות מה בין זו למגופת חבית כיון דפלוגתא דתנאי היא שם ושפיר מצינו למימר דרב סבר כרבי יהודה דאוסר מה"ט גופא כיון דבעשוי להכניס ולהוציא הוי חייב חטאת וכל שכן לקצת נוסחאות דלא גרסי וחכמים מתירין אלא רבי יוסי מתיר. א"כ לפ"ז אע"ג דקי"ל רבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי מ"מ הא מסקינן שם בעירובין דרב לית ליה הנך כללי אע"כ מדרשב"ג מקשה דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג עליה. ועוד דבלא"ה לא שייך לאקשויי מחבית דמתני' אדרב דמחייב חטאת בפותח בית הצואר דמה ענין זה לזה דהא עיקר חיובא דפתיחת בית הצואר היינו משום דהשתא קמשוי ליה מנא דלא סגיא בלא"ה והוי גמר מלאכתו וחייב משום מכה בפטיש וא"כ לא שייך הך מילתא כלל במגופה דמתני' דהתם אין גמר מלאכתו בנקב זה שהרי יוכל ליטול כל המגופה כפירש"י שם להדיא אלא דאפ"ה אוסר ר"י לעשות נקב דהוי כמתקן פתחא דהוי תולדה דבונה אם עושה פתח גמור שעשוי להכניס ולהוציא ומש"ה גזרו אף באין עשוי להכניס ולהוציא כדאמר רבה התם דהיינו משום לולין של תרנגולין. נמצא דכל זה היינו אליבא דרב דאמר בר"פ הבונה דלולין של תרנגולין חייב משום בונה מש"ה הוצרך רש"י לפרש דממגופת חבית דרשב"ג מקשה דאע"ג דבכה"ג שמתיז ראשה בסייף לא שייך בניין כלל ומשום סותר נמי לא שייך כיון דסותר לא הוי אלא על מנת לבנות וכ"ש כשאינו סותר סתירה גמורה אלא כלאחר יד אלא דאפ"ה מקשה כאן שפיר דליתסר מיהו משום דהוי כמכה בפטיש דע"כ איירי התם שנסתם המגופה לגמרי עד שלא יוציא המגופה אם לא שצריך להתיזו בסייף א"כ שפיר הוי גמר מלאכתו בכך וחייב משום מכה בפטיש כיון דלרב בפתיחה בעלמא קרי ליה מכה בפטיש כן נ"ל נכון ומה שיש לדקדק עוד בזה בענין פלוגתא דרב ושמואל דפליגי בר"פ הבונה לענין עושה נקב בלול של תרנגולין אי חייב משום בונה או משום מכה בפטיש דעתי לבאר שם במקומו אי"ה:
רמי ליה רבי ירמיה לרבי זירא תנן שלל של כובסין ושלשלת של מפתחות כו' ורמינהו מקל שעשאו יד לקורדום כו'. ובאמת הך לישנא דשלל של כובסין עד שיתחיל להתיר אינן בלשון משנה כמ"ש התוס' אלא ברייתא היא והיינו דקשיא להו להתוס' אדמקשה מברייתא ליקשי ממתני' דפרה ותירצו שפיר. ולפ"ז לא גרסינן תנן אלא תניא וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש:
אלא דתמיהא לי טובא אכתי אמאי לא מייתי בגמרא מתניתין דעוקצין פ' שני דתנן להדיא שלל כובסין ובגד שתפור בכלאים חיבור עד שיתחיל להתיר ואע"ג דהתם לא תנן שלשלת של מפתחות מה בכך דהא בלא"ה משמע דכל שקלא וטריא דשמעתין היינו מבבא דשלל של כובסין תו קשיא לי דמברייתא למתני' דמקל שעשאו יד לקורדום בלא"ה לאו קושיא אלימתא היא דהא מוקמינן בסמוך הך דשלל של כובסין כר' מאיר ולא כר' שמעון וא"כ איכא לאוקמי מתני' דמקל כר' שמעון דמטהר דכשלא בשעת מלאכה דמי כמ"ש התוס'. ולפ"ז טפי הו"ל לאקשויי מסתם מתני' דעוקצין אסתם מתניתין דמקל:
מיהו משום הא לא איריא דאיכא למימר דע"כ לא שמעינן לר"ש דמטהר אלא בבית הפך ובית התבלין דחדא לא צריכה לחבירתה ולא שייך בהו כלל שעת מלאכה משא"כ בהנך דשלל של כובסין ואינך לא שייך פלוגתא דר"ש ור"מ והא דמוקמינן בסמוך בהא דשלל של כובסין כר"מ היינו דעכ"פ כר"מ ודאי מיתוקמא כיון דמטמא בהנך דכירה כ"ש בהנך דשלל של כובסין משא"כ לר"ש לא פסיקא לן וכה"ג אשכחן בש"ס טובא. ובכך נ"ל ליישב ג"כ קושיא קמייתא דניחא ליה טפי לאקשויי מברייתא דקתני נמי שלשלת של מפתחות אע"ג דמפתחות חדא לא צריכה לחבירתה אפ"ה מטמינן שלא בשעת מלאכה. ועוד מדקתני בהך ברייתא חיבור לטומאה דמשמע ולא להזאה ע"כ היינו משום דמילתא דרבנן היא כמו שאבאר לקמן ואפ"ה מחמרינן לענין טומאה אף שלא בשעת מלאכה אם כן מקשה שפיר מההיא דמקל דאע"ג דלמאי דס"ד השתא הוי חיבור מדאורייתא בשעת מלאכה דיד גמור הוא כמ"ש רש"י ז"ל להדיא ואפ"ה לא מטמינן שלא בשעת מלאכה ומש"ה לא מייתי מתניתין דעוקצין דכיון דלא קתני בה שלשלת של מפתחות וקתני נמי סתמא חיבור דמשמע אף להזאה א"כ משמע לכאורה דודאי הך לא מיתוקמא אלא כר' מאיר דמחמיר לענין חיבור אלא דאפ"ה לא קתני שלשלת של מפתחות משום דבהך לא הוי חיבור להזאה אלא לטומאה כן נראה לי ועוד יש ליישב בדרך אחר ויבואר מתוך מה שאבאר לקמן:
בתוס' בד"ה עבדו רבנן היכרא וגבי שלל של כובסין נמי איכא היכרא במה שאינו חיבור להזאה כו' עס"ה. ולכאורה אין הדמיון עולה יפה דבשלמא הכא בכירה של חרס כיון דמטהרין מטומאת אויר שהוא דאורייתא ע"כ מידע ידעי דלא שייך בהנך כלי כירה טומאה דאורייתא וממילא לא נשרוף תרומה וקדשים משא"כ בהא דלא הוי חיבור להזאה דחומרא היא תו לא הוי היכר דלא לשרוף תרומה וקדשים דאכתי אתי למישרף ולמימר דהוי דאורייתא ואפ"ה החמירו חכמים לעניין הזאה כדאשכחן בהך דמספורת של פרקים דאע"ג דבשעת מלאכה הוי חיבור מדאורייתא וממילא דודאי שרפינן תרומה וקדשים ואפ"ה לא הוי חיבור להזאה כדמסקינן בסמוך: ובר מן דין לא ידעתי מי הכריחם להתוס' לפרש כן דאטו כולהו טומאה דרבנן בחדא מחתא מחתינהו דבעינן למעבד בהו היכרא וכמה טומאה דרבנן אשכחן דלא עבדו היכרא וצ"ע. שם תנו רבנן מספורת של פרקים ואיזמל של רהיטני וכו' מה נפשך אי חיבור הוא אפי' להזאה נמי כו'. ויש לדקדק אמאי פסיקא לתלמודא הך סברא והא בריש פ' העור והרוטב מצריך הש"ס קראי טובא לענין ידות בכלים ובאוכלין אי הוי יד להכניס ולא להוציא או אף להוציא ובשומרין להכניס ולא להוציא ואפ"ה אשכחן התם פלוגתא דאמוראי לענין יד להכשר ואיכא למאן דאמר דאין יד להכשר אע"ג דהכשר אתחלתא דטומאה היא אם כן מאי קושיא דלמא אע"ג דהוי חיבור לטומאה אפילו הכי לא הוי חיבור להזאה ומכ"ש דקשה טפי לפמ"ש שם התוספת בד"ה והבית מאהיל דיד לטומאת מת ילפינן במה הצד מנבילה ותנור של חרס. אם כן לפ"ז לא שייך למילף אלא לענין טומאה משא"כ לענין הזאה דלא אשכחן לא בנבילה ולא בתנור אם כן שפיר אית לן למימר דלא הוי חיבור להזאה:
מיהו אפשר דפשיטא ליה לתלמודא דלא שייך לחלק כלל בין טומאה להזאה דחדא מילתא הוי לגמרי אע"ג דבריש פ"ק דנדה דף ג' אשכחן פלוגתא דתנאי אי ילפינן סוף טומאה מתחלת טומאה לענין ספק אפילו הכי לענין חיבור לא שייך לחלק ועוד נ"ל דנהי דמצרכינן בפרק העור והרוטב קראי טובא לענין יד ושומר אפ"ה הך דמספורת של פרקים עדיפי טובא טפי מידות ושומרין כיון דתרוייהו צריכי להדדי לגמרי ולא צריך קרא כלל וע"כ דהכי הוא דאלת"ה מנא לן לרבויי ידות משומרין מהנך ריבויי דמייתי התם הא איכא לאוקמי קרא בדדמי היכא דשניהם הן מתשמיש אחד לגמרי כי האי דמספורת ואיזמל אע"כ דהנך לא צריכי קראי כלל אם כן מקשה שפיר אפילו להזאה נמי והא דמסיק אי לאו חיבור אפילו לטומאה נמי לא היינו לרווחא דמילתא כמ"ש התוספת לפי' ר"י אלא שנ"ל להוסיף נופך משלי דהכי קאמר דאת"ל דאפ"ה לא הוי חיבור מדאורייתא כלל אע"ג דמשתמשין תשמיש אחד ולפ"ז יהיה מההכרח לומר דהא דאמרינן לעיל בשלל של כובסין וכל הנך דהוי חיבור לטומאה היינו מדרבנן בעלמא דמדאורייתא לא הוי חיבור אפילו בכלי גמור של פרקים ואהא מקשה שפיר א"כ אפילו לטומאה נמי לא פירוש דתו ליכא למימר דמדרבנן גזרו עלה דמהיכא תיתי גזרו טומאה כלל דבשלמא אי הוי אמרינן דיש לטומאה חיבור בשום דוכתא עיקר מדאורייתא היכא שהם כלי אחד ממש א"כ שפיר אית לן למימר דגזרו בהנך נמי דשלל של כובסין ומקל של יד ובית הפך שבכירה משום הנך דמספורת של פרקים ואיזמל כדאשכחן בכל גזירות חכמים דגזרו הנך אטו הנך משא"כ השתא דאפי' במספורת לא הוי חיבור מדאורייתא א"כ אמאי גזרו חכמים טומאה כלל במילתא דלא אשכחן דכוותה בדאורייתא כן נ"ל נכון וממילא נתיישבה ג"כ קושיית התוס' מה שהקשו בד"ה אי חיבור הוא ודו"ק:
בתוס' בד"ה אבל לא בכסות לחה כו' נראה דרבי אושעיא פליג אמתניתין עכ"ל. וכוונתם משום דמתניתין דבסמוך סתמא קתני טומנין בכסות ופירות ומדלא מפליג בין לחים ליבשים כי היכי דמפליג ברישא ע"כ דפליגי אברייתא דרב אושעיא:
מיהו מלשון הרי"ף והרא"ש ז"ל נראה דמשמע להו דלא פליגי מתניתין וברייתא אהדדי שהרי כתבו דמשכחת לה כסות לחה מחמת עצמה בממרטי דביני אטמי אלמא דסבירא ליה כי הך ברייתא דר' אושעיא ואי סלקא דעתך דמתניתין פליגי לא הוי להו למיפסק כברייתא דר' אושעיא לגבי סתמא דמתניתין אלא על כרחך דסברי דלא פליגי אלא הא דלא מפליג בכסות ופירות דמתניתין בין לחין ליבישין אפשר דהיינו משום דאין דרך בני אדם להטמין בכסות ופירות שהן לחין מחמת עצמן כיון דבכסות לא משכחת אלא בממרטי דביני אטמי ובפירות נמי לא משכחת לה אלא בנרקבין רקבון גדול כדאיתא בירושלמי מש"ה לא קתני להו כיון דמילתא דלא שכיחא היא ובכהאי גוונא אשכחן בפרק לא יחפור דף י"ט בהא דלא קתני במתניתין דידן דינא דהטמנת סלעין משום דלא שכיחא ע"ש פירש"י ותוספת והא דקתני לעיל ברישא דמתניתין במוכין דאין טומנין כשהן לחין אע"ג דלא משכחת לה נמי אלא בממרטי דביני אטמי היינו משום דלחין דרישא אכולא בבא קאי ובהנך שכיחי ואפשר דמה"ט גופא פסק הרי"ף ז"ל דמסקנא דשמעתין דלחין מחמת עצמן תנן והיינו משום דמשמע ליה דהוי כאבעיא דאיפשטא כי היכי דלא נפלוג ברייתא דר' אושעיא אמתניתין:
בגמ' אבעיא להו רבי יהודה אנסורת של חרשין קאי או אנעורת של פשתן קאי. נראה דהא דקאמר אנסורת של חרשין קאי היינו אי קאי נמי אנסורת של חרשין ומכ"ש דקאי אנעורת של פשתן דסמיך ליה וכן כתב מהרש"א ז"ל. ולפ"ז צ"ל דהא דפשיט ליה מברייתא היינו משום דלא נקט ליה רבי יהודה נמי נסורת של חרשין דקה וק"ל:
במשנה טומנין בשלחין ומטלטלין אותן ופירש"י ומטלטלין אותן היינו בין שטמן ובין לא טמן וכן כתבו כל הפוסקים. ונראה דמשמע להו הכי מסוגיא דגמרא דאמר רבי ישמעאל ברבי יוסי אבא שלחא הוי ואמר הביאו שלחין א"כ לא מיבעיא לפי' התוספות דבשבת הוי ממילא משמע דאיירי בלא טמן אלא אפילו לפירש"י שכתב דבחול הוי אפ"ה מדייק מינה רבי ישמעאל דאומן לא קפיד וא"כ ממילא דאפילו בלא טמן מותר לטלטל מה"ט אפילו בשל אומן ומכ"ש בשל בע"ה והיינו דמקשינן עליה בפשיטות מברייתא דנסרים כן נ"ל בכוונת שיטת הפוסקים ובזה יש ליישב לשון הטור והש"ע בסימן רנ"ז שהשמיטו הך דינא דטומנין בשלחין אף שנזכר בפירוש במשנה וכן הרמב"ם כתבו להדיא:
וכבר היה נראה לי לפרש מתוך מה שדקדקתי עוד בלשון הטור והש"ע שהשמיטו ג"כ דין הטמנה בגיזי צמר ולא קחשיב לה בסי' רנ"ז בהדי הנך שטומנין בהן מבע"י לכתחלה אלא דבסי' רנ"ט כתבו בלשון דיעבד שאם טמן בגיזי צמר כו' מותר לטלטל מכל זה נראה דמשמע להו שאין דרך בני אדם להטמין לכתחילה בשלחין ובגיזי צמר דבגיזי צמר אשכחן להדיא שם בפ' לא יחפור דמקשה אביי לרב יוסף דקאמר דלא קתני הכא דינא דהטמנת סלעין משום שאין דרך בני אדם להטמין בהן ומקשה ליה אביי וכי דרכן של בני אדם להטמין בגיזי צמר כו' ומסיק רבא התם דהא דלא קתני סלעין היינו משום דמשתכי לה לקדרה וכתבו התוס' שם דמפירוש הקונטרס נראה דהיינו דמש"ה אין דרך להטמין בהם והקשו התו' דא"כ הדרא קושיא לדוכתא וכי דרך להטמין בגיזי צמר וע"ש מה שתירצו וא"כ אפשר דמשום הך קושיית התוספת משמע להו להטור והש"ע דלמסקנא דרבא בפ' לא יחפור אה"נ דלא קתני הכא במתניתין דינא דהטמנת שלחין וגיזי צמר משום הטמנה גופה דודאי אין דרך להטמין בהן אלא משום דין הטילטול נקיט להו הטמנה (והיינו לפי המסקנא דרבינא לקמן דקמפרש אליבא דרבא דמתני' דגיזי צמר איירי בשל הפתק דמש"ה אסור לטלטל אפילו בטמן ואביי דמקשה התם לרב יוסף אפשר דלא ס"ל כאוקימתא דרבינא לקמן ודו"ק):
נמצא דלפ"ז שפיר מצינן למימר דבשלחין כיון שאין דרך להטמין בהן ודין הטילטול נמי לא תליא בהטמנה בשלחין כמו שפירש"י וכדפרישית אלא דאגב גררא דקתני הטמנה וטילטול בגיזי צמר מש"ה קתני להו נמי בהדי הדדי גבי שלחין ומש"ה לא כתבו הטור והש"ע בסימן רנ"ז דין הטמנה בשלחין ובגיזי צמר כיון דלא שכיחי אלא דבגיזי צמר כתבו בסימן רנ"ט בלשון דיעבד אגב גררא דמוכין דדמי לגיזי צמר אבל דין טילטול השלחין השמיטו בסימנים הללו וכתבו בסי' ש"ח ששם מקור עיקר הדין טילטול בדבר מוקצה כן נ"ל ודו"ק:
בתוס' בד"ה טומנין בשלחין כו' הא דאמרינן בפ"ק דביצה נותנין העור לפני הדורסן כו'. עיין מה שכתבתי בזה בחידושי ביצה בפ"ק דף ט' ע"ב בסוגיא דמוחלפת השיטה דלפירש"י שם מה שהתירו בעור לפני הדורסן תחלתן משום סופן לאו משום חשש איסור מוקצה איירי דלשיטת רש"י לא שייך מוקצה כיון דחזי למזגא עלייהו אלא דעיקר חשש התם היינו משום דמיחזי כמעבד ואפ"ה התירו תחלתן משום סופן. אלא דאכתי משום הך דפרק כל כתבי הוצרך רש"י לפרש לחלק בין דקה לגסה ומה שלא רצה לפרש כפירוש ר"ת דהכא ביבשין והתם בלחין נראה דהיינו משום דמשמע ליה דלשון שלחין לא שייך אלא בלחין סמוך להפשיטן דביבשין לא שייך לשון שלחין אלא לשון עורות כדאשכחן בדוכתי טובא כן נ"ל:
בגמרא אבא שלחא הוה ואמר הביאו שלחין ופירש"י ואמר בחול. משמע להו להתוס' מתוך פירושו דגופא דעובדא דישיבה דשלחין נמי בחול הוי ומש"ה הקשו על פירושו. אמנם לע"ד נראה דודאי עיקר פירש"י מוכרח ולא ניחא ליה לפרש בפשיטות כפירוש ר"ח דבשבת הוי דא"כ לא אתי שפיר הא דמותבינן עליה מברייתא דנסרים של בע"ה ואטו מי שייך לאקשויי מברייתא אדר' יוסי דתנא הוי ונימוקו עמו והתיר בהדיא וא"כ למאי דס"ד השתא דנסרים דמו לשלחין ע"כ תנאי היא משא"כ לפירש"י א"ש דכיון דר' יוסי גופא לא איירי בדין היתר טילטול בשבת בשל אומן אלא דר' חמא בר' חנינא מייתי ראיה ממאי דאמר רבי ישמעאל בר"י אבא שלחא הוה ולא הקפיד אלמא דאין דרך אומן להקפיד ומש"ה ממילא דמותר לטלטלן בשבת וע"ז מקשה הש"ס שפיר דליתא להך סברא כיון דמברייתא דנסרים משמע איפכא דאף ע"ג דדמו לשלחין ואיכא אומני דלא קפדי אפ"ה כיון שדרך אומנין להקפיד מש"ה אסור לטלטל בשבת עד שיחדן לכך כן נ"ל בכוונת פירש"י:
אלא דבירושלמי דשמעתין מייתי נמי להך מילתא דרבי ישמעאל בר"י ומשמע לכאורה כפי' ר"ח דבשבת הוי מיהו כי דייקינן בה משמע איפכא דהא דקאמר התם דר' ישמעאל בר"י אמר אבא שלחא הוה והיה אומר לנו קשרו לכם ראשי גיזיות ואתם מותרין לטלטלן למחר א"כ משמע דאע"ג דלענין טילטול בשבת איירי מ"מ יפה כתב רש"י שאמר בחול שכן נראה מלשונו הצח דאמירה לחוד הוא שהיתה בחול והיינו במה שאמר מע"ש הביאו לכם ראשי גיזיות אבל מה שאמר ונשב עליהן לפירש"י נמי היינו בשבת ומה שמסיים רש"י בדיבור שאחר זה הביאו שלחין ונשב עליהן אלמא דאומן לא קפיד היינו לעיקר דינא דאי ס"ד דאומן קפיד לא הוי מהני הך מעשה כל דהו להתיר הטילטול דמה שקשרו ראשי גיזיות לא מיקרי מעשה דמנכר שעושה כן כדי שיהא ראוין לישב עליהן ולא הוי אלא כהזמנה בעלמא כן נ"ל בכוונת לשון רש"י אם נאמר שרוצה להשוות לשון תלמודא דידן לתלמוד הירושלמי ואפשר עוד לומר דהאי קשירת ראשי גיזיות דירושלמי אפי' מעשה כל דהו והזמנה נמי לא הוי שלא נעשו אלא לסימנא בעלמא לידע איזה מהם יטלו למחר שיהא ראוי לישיבה יותר ודו"ק:
שם הדר יתבי וקמיבעיא להו הא דתנן אבות מלאכות ל"ט כנגד מי. כתבו בתוס' משום דהרבה מלאכות יש דדמיין להדדי מש"ה מיבעיא להו כנגד מי ולפ"ז צ"ל דלא שמיע להו להנך אמוראי הך ברייתא דר' נתן דמייתי הש"ס בפרק כלל גדול דף ע' דיליף ל"ט מלאכות מדברים הדברים אלה הדברים או אפשר דאע"ג דשמיע להו אפ"ה לא משמע להו דבעיקר מנין המלאכות סמכינן אהך דרשא דלא הוי אלא חושבנא גימטריא בעלמא אע"כ דעיקר מנין המלאכות ידעינן להו ממלאכת המשכן או ממנין מלאכה ומלאכה שבתורה ולבתר דידעינן להו הך מנינא שפיר שייך למידרש מדברים הדברים אלה הדברים לחלק ולחייב ל"ט חטאות כמ"ש התוס' שם בד"ה יכול שאם עשאן ע"ש. מיהו לפי המסקנא שפיר יש לפרש עוד בענין אחר דודאי ל"ט מלאכות ילפינן להו מדר' נתן אלא דאפ"ה קשיא להו להנך אמוראי אלישנא דמתניתין דקתני ארבעים חסר אחת ולא קתני אבות מלאכות ל"ט ובהא מסיק שפיר דכיון שהן כנגד מלאכה ומלאכה שבתורה א"כ א"ש אע"ג דלקושטא דמילתא ארבעים הוא דכתיבא אפ"ה קים להו לרבנן דבציר חד ולא הוי ממנינא והיינו או ויבא הביתה לעשות מלאכתו או והמלאכה היתה דים. ולמ"ד נמי דהוי כנגד מלאכת המשכן נמי איצטריך למיתני חסר אחת לאפוקי מדרבי יהודה כדמסיק הש"ס לקמן דף ע"ה ע"ב ועי' שם בתוס'. כן נ"ל וק"ל:
שם תניא כמ"ד כו' הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה כו'. ולכאורה הך מילתא לאו מעבודת המשכן ילפינן לה אלא דבלא"ה שמעינן לה מקרא דאל יצא איש ממקומו. ונראה דוחק לומר הך ברייתא דמוקי לקרא כר"ע דתחומין דאורייתא דהא אבות מלאכות ל"ט דקיימינן עלה לסיוע מהך ברייתא וא"כ ודאי היינו דלא כר"ע דלדידיה ארבעים הוי לכך נראה דהא דאיצטריך למימר הם העלו הקרשים משום דמקרא דאל יצא אכתי לא הוי ידעינן דעגלה מיקרי רה"י דא"כ הו"א דבעינן רה"י ממש כגון בית או חדר המיוחד לדירת אדם כדמשמע פשטא דלישנא דקרא דאל יצא איש ממקומו וקמ"ל אפ"ה הוי שפיר עגלה רה"י כיון שמצינו כן במשכן וכמ"ש התוספות ד"ה הם העלו וכ"ש למאי דמסיק הם הוציאו מעגלה לעגלה דהוי מושיט דלא הוי ידעינן לה מקרא דאל יצא דלא דמיא ליה כלל כן נראה לי ודו"ק:
בגמרא רבינא אמר בשל הפתק שנו תנ"ה גיזי צמר של הפתק כו' נראה דהנך אמוראי לעיל בהאי דיתיב ר' יונתן כו' דמספקא להו אי בשלחין בע"ה תנן דוקא או אפילו בשל אומן לא הוי שמיע להו הך ברייתא דהכא דקתני גיזי צמר של הפתק אין מטלטלין דמשמע בשל בע"ה סתמא מטלטלין וא"כ אדמפליג במתניתין בין שלחין לגיזי צמר בכל חד וחד מינייהו הוי מצי לאפלוגי בדידיה אע"כ דבשלחין אפילו בשל אומן מטלטלין אלא ודאי דלא שמיעא להו או אפשר דשמיעא להו אלא דמשמע להו הא דקתני הכא בשל הפתק אין מטלטלין ה"ה לבע"ה אלא דנקיט של הפתק לרבותא דסיפא דאם התקינו להשתמש בהם מטלטלין. והוצרך לאשמעינן דלא נימא דבשל הפתק כיון דקפיד עלייהו טובא לא מהני מחשבה אלא מעשה בעינן כי היכי דפליגי תנאי ואמוראי בסמוך בחריות של דקל קמ"ל דבהתקינו לחוד סגי ואפשר דמה"ט השמיט הרי"ף ז"ל הך מילתא דרבינא דמוקי למתניתין בשל הפתק דוקא אע"ג דרבינא בתראה הוא אפילו לגבי דרבא ולמאי דפרישית א"ש דכיון דסתמא דתלמודא שקיל וטרי טובא בהך סוגיא דשלחין של אומן דמספקא להנך אמוראי ולא פשטא להו ממתני' גופא ע"כ היינו משום דמתני' דגיזי צמר שפיר איירי בכל ענין אפילו באינו של הפתק כן נראה לי ודו"ק:
בתוס' בד"ה ור' אסי אמר ישב כו' ור"ת פוסק כרב מכח קושיא כמו שמפרש בפרק כל הכלים עכ"ל. לכאורה נראה שכיוונו למה שהקשה ר"ת בס"פ כל הכלים דף קכ"ו ע"ב בד"ה וכי תימא ה"נ דאיכא תורת כלי עליו על פירש"י שם ומשום הך קושיא מפרש דהא דקאמר ר' יוחנן התם לפי שיש תורת כלי עליו היינו דלא כרשב"ג כדמסקינן התם דס"ל כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא ע"ש וא"כ משמע דהיכא שאין עליו תורת כלי סובר ר' יוחנן דאין הלכה כרשב"ג ובעינן מעשה דוקא והיינו כרב דהכא דאמר קושר ממילא דפשיטא דכיון דרב ור' יוחנן קיימי בחדא שיטה הוי הלכתא כוותייהו לגבי שמואל ור' אשי. אלא דאכתי יש לדקדק אמאי לא חייש ר"ת לאותה ראיה שהביא רבינו שמשון הזקן כאן דהלכה כר' אסי כיון דר' אסי בתראה הוא. ונראה דר"ת סובר דרב אשי דאמר מתניתין נמי דיקא לאו לאסוקי הלכתא בעי אלא לפרש טעמא דר' אסי אמאי דמקשינן מעיקרא ר' אסי דאמר כמאן ואיצטריך לאתויי דס"ל כתנא דבריית' דיוצאין בפקורין ועלה קאמר רב אשי דאשכחן נמי תנא דמתניתין דקש דס"ל כר' אסי אבל לעולם לענין הלכה אפשר דסובר רב אשי כרב ור' יוחנן דהא ר' יוחנן גופא סובר בכל דוכתי דהלכה כסתם משנה ואפ"ה פסק בס"פ כל הכלים דבעינן מעשה היכא דליכא תורת כלי א"כ ע"כ דלא חייש להך סתמא דמתניתין דקש על גבי מטה דהו"ל כסתם ואח"כ מחלוקת והיינו מתניתין דנגר הנגרר דמייתי הש"ס גופא התם בס"פ כל הכלים והיינו לפי שיטת התוספת דהתם דטעמא דנגר הנגרר הוי משום טילטול ולא כמו שפירש"י דהוי משום איסור בנין ע"ש באריכות וא"כ אפשר דר"ש הזקן כאן קאי בשיטת רש"י דס"פ כל הכלים וכמו שאבאר שם באריכות בעזה"י כן נראה לי ודו"ק:
בגמרא בעי מיניה מרב ששת מהו לפצוע זיתים בשבת ופירש"י למתק מרירותן והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו על פירושו דמה איסור יש בתיקון אוכל כזה וכתב שם פי' אחר בשם רבינו האי גאון דהיינו לממשא ידיה. ולכאורה פי' זה תמוה יותר דלפ"ז לא שייך הך מילתא כלל בשמעתין והנראה לענ"ד בשיטת רש"י ותוספת דזיתים כי הנך שצריך לפצוע להכות' על הסלע למתק מרירותן א"כ מסתמא איירי בזיתים שלא נתבשלו עדיין דלא חזו לאכילה כלל אם לא ע"י תיקון גדול כזה וא"כ מאתמול לא הוי חזו לאכילה ודמי' לגרוגרות וצמוקים או לפחות לפצעילי תמרה דבפרק כירה דף מ"ה ע"ב כמו שפירש"י שם דאיירי בכה"ג גופא שנלקטו קודם בישולן כו' ע"ש והיינו דקבעו מיניה דר' ששת אי הוי מוקצה בכה"ג לר"ש כי היכי דבעו מיניה לעיל מרבי בפצעילי תמרה או אפשר דמה"ט דשוויי אוכלא ותיקוני אוכלא הוי כמו נולד וכה"ג גופא פירש"י בשילהי מכילתין דף קנ"ה גבי פקיעי עמיר וכיפין וזירין דבכה"ג הוי נולד שמוליד אוכל בשבת ונראה דרשב"א ז"ל סובר דהאי שינויי אוכלא ותיקוני אוכלא בשילהי מכילתין דפליגי בה רב הונא ור' יהודא היינו דוקא באוכלי בהמה דבאוכלי אדם לא שייך הך מילתא כמו שנראה קצת מלשון הרשב"א ז"ל שם בחידושיו אלא דמלשון רש"י שם משמע להדיא דבאוכלי אדם נמי שייך האי טעמא גופא כן נראה לי:
משנה לא כסהו מבע"י לא יכסנו משתחשך. ופירש"י כדפרישנא טעמא בס"פ במה מדליקין גזירה שמא ירתיח ואע"ג דהתם לענין תחלת הטמנה ממש איירי מ"מ הך מילתא גופא ממילא שמעינן לה שפיר ממתני' דס"פ במה מדליקין דקתני ספק חשיכה טומנין את החמין והיינו בדבר שאינו מוסיף הבל כדאיתא הכא בפירקין וא"כ ממילא דבודאי חשיכה אסור להטמין אפילו באינו מוסיף הבל אלא דאכתי איצטריך מתני' דהכא לאשמעינן דלא תימא דוקא הטמנה גמורה אסורה משתחשך בדבר שאינו מוסיף הבל אבל כיסוי בעלמא מותר אפילו משתחשך קמ"ל דאפילו לכסותו אסור לכתחילה משתחשך אפי' באינו מוסיף הבל דהא אמאי דקתני לעיל דטומנין בכסות ובפירות ובשלחין ובגיזי צמר קאי דכל הנך אין מוסיפין הבל וקתני נמי בהך מתניתין דגיזי צמר כיצד עושה נוטל את הכיסוי ועלה קתני שפיר דאם לא כסהו מבע"י לא יכסנו משתחשך והיינו מהטעם שפירש"י דהך גזירה שמא ירתיח שייך נמי לענין כיסוי והיינו כפירש"י דס"פ במה מדליקין דעיקר הגזירה שמא ירתיח היינו שמא ימצא קדרתו שנצטנן כשירצה להטמינה וירתיחנה כו' ע"ש וממילא דשייך האי טעמא גופא כשירצה לכסותו בתחילה כן נראה לי בכוונת רש"י וממילא דלפי' הרי"ף והרמב"ם דמה שאסרו להטמין משחשיכה בדבר שאין מוסיף הבל היינו שמא יטמין בגחלים נמי צריך לומר דאפילו לכסותו לכתחילה שייך האי טעמא גופא כמו שנראה מל' הרמב"ם ז"ל בפי המשניות ע"ש:
בתוס' בד"ה או שטמן בדבר הניטל הקשה בקונטרס יפנה סביב' ויאחזנה כו' וקשה דאי חשיב הכא כמניח כו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה באריכות בס' מג"ש. ובאמת שרש"י כבר נזהר מזה במשנה דלעיל בד"ה נוטל כיסוי שכ' דהכיסוי לא נעשית בסיס לגיזי צמר וכיוצא בו כיון שעיקרה עשוי לכסות הקדרה וכבר הארכתי בזה לעיל בפרק כירה גבי קינה של תרנגולין ובהך דכנונא אגב קטמא דס"פ כירה ועיין מה שכתבתי ג"כ בפ"ב דביצה דף כ"א ע"ב גבי שיורי כוסות ע"ש ולפ"ז ממילא יש ליישב שיטת רש"י כאן: