עריכה

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

אם כסף תלוה את עמי וגומר עד לא תשא שמע שוא ויש לשאול בפסוקים האלה ג' שאלות גם כן:

השאלה הא' באמרו ושמעתי כי חנון אני ולמה לא אמר כי צדיק וישר אני או כי שופט כל הארץ אני:

השאלה הב' באמרו אלהים לא תקלל ונשיא וגומר ולמה לא הזהיר גם כן שלא יקלל הכהן והלוי והשופט:

השאלה הג' באמרו ואנשי קדש תהיו לי ולא ביאר במה תהיה קדושתם אם במאכלות או בביאות או באי זה דבר אחר משאר הדברים:

ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שאחרי שזכר הכתוב כמה מהמצות נכללו בדבור לא תרצח וכן בלא תגנוב וכן בלא תנאף וכן בדבור לא תענה בא עתה לבאר שגם כן נכללו מצות רבות בדבור לא תחמוד. כי לא היתה האזהרה ההיא בלבד על החמדה שבלב בבית באשה ובשדה של חבירו. כי הנה גם כן נכללו בלאו הזה דברים אחרים. האחד הוא אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וכבר ביארתי אצל ואם מזבח אבנים תעשה לי שזה הפסוק אם כסף תלוה את עמי הוא רשות לא חובה לפי שהמצוה העקרית בעיני היא לתת לו דרך מתנה וכמו שאמרו ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' נתון תתן לו וגו' ואל ירע לבבך בתתך לו. ואמר פתוח תפתח וגו' והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. ולזה אמר הכתוב אם כסף תלוה את עמי רוצה לומר שאם העני לא ירצה לקבל הצדקה במתנה שאז תהיה בתורת הלואה. וכן אם לא נדבה לבך לתת לעני הצריך לו במתנה ותרצה להועיל לו בדרך הלואה אז לא תהיה לו כנושה להכלימו ולצערו על הפרעון ולא תזמנהו לב"ד עליו לפרוע אותו דבר שהלוית לו. אך תמתין לו עד שירויח ואז יפרע ומפני אותה ההמתנה לא תשימון עליו נשך והוא הרבית שלא יקח ממנו בעבור ההלואה וההמתנה כי נקרא נשך להיותו נושך בתחלה מועט ובסוף יזיק מאד כנשיכת עקרב וכמו שאחז"ל. ואמר לא תשימון בלשון רבים להזהיר למלוה והעדים והסופר גם לדיין שלא יקיים השטר שיש בו רבית כי אם אין לו לשלם הקרן מאין יפרע עוד הרבית. ואין ספק שהרבית אסור לתת לעשיר כמו לעני מישראל. אבל אמר הכתוב כאן את העני עמך כי מפני עניותו ילוה בסתר ויצטרך לכל הדוחקים האלה אבל העשיר לא יקחהו ולא יצטרך אליו. ואם קבל ההלואה ולא פרע נקרא רשע שנאמר (תלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם ולפי שיאמר אדם אם לא אהיה לו כנושה ולא אשים עליו נשך הרי אני מלוה לו על משכונו באופן שלא יפסד החוב או בבוא זמן פרעון ההלואה אלך לבית דין ויקחו ממנו משכון בטוח. הנה מפני זה סמך מצוה אחרת והיא אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש ביום ההוא תשיבנו לו רוצה לומר אם יקחו מהלוה בעבור ההלואה ההיא משכון ושהוא שלמת העני ההוא הזהיר שעד בוא השמש תשיבנו לו כדי שתהיה השלמה עמו בלילה ומזה יראה שבכסות לילה הכתוב מדבר כי חמלה ההשגחה האלהית על העני ההוא מפני שהוא יצטרך אל השמלה ההיא בלילה לכסותעצמו בה. וז"ש כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב רוצה לומר שאר בני אדם יש להם בלילה במטותיהם שלשה כלים הא' הוא הכסות שמתכסה בה. והיא הסדין או האדרת אשר עליו. ומלבד זה יש להם בגד רך מפשתן שהוא תחת הכסות המגיע לעורו בגופו והוא הנקרא שלמה. ומלבד זה יש להם כלי שלישי והוא מצע אחת שישכב עליו. והנה העני ההוא אין לו מכל זה דבר כי אם השלמה ההיא כי היא כסותה לבדה שיכסהו מלמעלה היא שמלתו לעורו כי היא לו במקום השלמה שתחת הכסות הנוגעת לעורו והיא גם כן במה ישכב רוצה לומר המצע שישכב עליה. כי אין לו כסות ולא שמלה ולא מצע אחר אלא השמלה ההיא ולכן אין ראוי להסירה ממנו כי ימות בקרח הלילה. ומפני זה צוהו שעד בוא השמש ישיבהו לו והנה לא זכר הכתוב הכסות יום לפי שאין דרך האדם להפשיט את מלבושיו מעליו למשכנם וישאר ערום. ובעבור שהמצוה הזאת אינה כפי שורת הדין שילוה אדם מעותיו לחברו ולא יבקש ממנו בצער והכלמה ולא יקח מהם רבית והמשכון שיקחו ממנו עליו ישיבהו בכל יום. לכך אמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני ר"ל והיה כי יצעק העני אלי ושמעתי את צעקתו לא בבחינת היותי שופט צדק ואמת ולא להיות הדבר הזה שאתה עושה עול וחמס. אלא בבחינה אחרת והיא כי חנון אני. ובהכרח ארחם ואחון על העניים והאביונים ומתוך הענין למדנו שאם היה הלוה עשיר עם היות שאין ראוי לשום עליו נשך משום ולאחיך לא תשיך. אם חבול יחבול את שמלתו אין המלוה מחוייב להשיבה לו עד בוא השמש כי הוא אינו עני ויש לו מבלתי זה במה ישכב ובמה יתכסה. ולפי שהיו הדינים האלה כלם לפנים מן השורה הזהיר אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור רוצה לומר שלא יקלל את האלוה יתברך שצוה המצות האלה ולא את הנשיא מלך או שופט שמצוה או מכריח בני אדם לשמור ולעשות אותם ולכן לא זכר כאן כי אם האלהים והנשיא. ולפי שאולי יאמר אדם מלוה ה' חונן דל ואנכי הלויתי לעני הזה ובמצות האלהים אני ממתין לו כרצונו ואם כן אעשה כן גם אני שאאחר מתנות הלוים והעניים וכן מתנות הכהונה עד שיפרע לי העני הזה מה שהלויתי לו כיון שלשמו יתברך הלויתי ולא נתחייבתי לתת מתנותי. הנה מפני זה סמך מלאתך ודמעך לא תאחר והוא רמז למעשרות כי מלאתך נאמר על התבואה שימלא ממנה הבית ודמעך הוא היין והשמן והם אם כן תבואת גורן ותבואת יקב וכן בב"ח בכור בניך תתן לי והוא פדיון הבן. ולא בלבד בבכורות בניך לא תעשה האחור. אבל כן תעשה לשורך לצאנך שהנולד ראשונה מהן שבעת ימים יהיה עם אמו (ויקרא כ"ב כ"ז) ולא יקריבנו הכהן קודם לזה כי הוא מחוסר זמן וביום השמיני רוצה לומר משם והלאה תתנו לי ולא תאחרהו. הנה התבאר קוצר המצות האלה וטעם דבקותם באופן נאה ומתישב ושהם כלם נכללות בדבור לא תחמוד שלא יחמוד ממון חבירו לקחת אותו ברבית ולא יחמוד שמלתו ולא יחמוד מלאתו ודמעתו לבלתי תתו בזמנו. ולפי שבזה השלים לבאר עניני חמשת הדבורים האחרונים ההם לכן אמר עליהן בכלל ואנשי קדש תהיון לי. והקדושה היא בדברים הנוגעים בכל אחד מהדבורים ההם במה שלא נזכר בזה כאלו תאמר לא תלך רכיל לא תקום ולא תטור ודומיהם שנכללים ג"כ בלא תרצח שיהיו קדושים בהם ופרושים מאותן מדות רעות. וכן הביאות האסורות והעריות שלא נזכרו פה שכלם נכללו בלא תנאף שגם בהם יהיו קדושים לאלהיהם ולא יטמאו בכל אלה. וכן לא תשיג גבול רעך לא תעשו עול במדה במשקל וגומר ודומיהם הנכללים בלא תגנוב. וכן מצות אחרות נכללים בהם ובשאר הדברות כי מפני שלא נזכרו כל המינים והפרטים פה אמר בדבור כולל ואנשי קדש תהיון לי שיהיו פרושים מכל גנאי ופחיתות ומעשה רע. ולפי שהמאכלים הרעים שאסרה התורה אותם מולידים בנפש מזגים נשחתים ומדות פחותות יאמר כאן בדבור כולל ובשר בשדה טרפה לא תאכלו רוצה לומר לא די שלא תאכלו הדברים האסורים אליכם להיותם מטבעים רעים אבל גם הבשר המורגל אצלכם בבקר ובצאן בהיותם טרפה בשדה שטרפה חיה מן החיות לא תאכלו ממנו וזכר הכתוב טרפה והוא הדין לשאר מיני החולאים שמטרפים את הבהמות כי הטרפה השליכה הבהמה הטורפת בה סם ממית ולכן הבשר ההוא מהטרפה והחולה הם מולידים מזג רע ומושחת. ואמר לכלב תשליכון אותו להגיד שאינה אסורה בהנאה. וזכר הכלב לפי שהוא היותר רגיל להמצא בשדה אצל האדם ואצל העדרים. ואולי לא ימצא שם כותי או גר למוכרה לו. כי הנה בכל המצות האלה דבר הכתוב בהווה והוא היותר רגיל. אבל הענין בדין מה שנזכר כאן הוא הדין עצמו לכל הדומה לו. ואפשר שיהיה המאמר הזה כמשמעו. ויהיה ענינו שלא יהיו פרוצים לאכול הטרפות שנטרפו בשדה כדרכי הכנעניים נכבדיהם ושריהם שילכו לצוד ציד בשדה. והעוף או החיה אשר יהרגו עם כלביהם יאכלו הצודים ויערב להם. לכן צוה שאף בזה אנשי קדש יהיו כי ילכו לצוד ציד להתעלס ולהטייל כמשפט הנכבדים אשר בארץ המה. אבל הבשר שבשדה בעת הציד יטרפוה הכלבים ויהרגוה לא יאכלו הקדושים עצמם אבל יתנוה לכלביהם. והותרו עם מה שפרשתי בפסוקים. האלה שלשת השאלות אשר העירותי בהם: