קטגוריה:שמות כב כה

קפו. אם חבול תחבול שלמת רעך . צווי זה נשנה במשנה תורה (דברים כד) כי תשה ברעך משאת מאומה וכו'. והדינים הנמצאים בזה בשולחן-ערוך (חושן-משפט סימן צז), שהמלוה אסור לו למשכנו אפילו בחוץ, והשליח בית דין אסור לו לבא אל ביתו. ואמרו, שפה מדבר בחובל כסות יום, ושם מדבר בחובל כסות לילה.

עוד מבואר בשולחן-ערוך, שמה שנאמר שם " לא יחבול רחים ורכב ", לא נאסר לחבול כלי אוכל נפש אם הלוה נתנם לו מדעתו, כמו שאמר שם בשולחן ערוך (סעיף ז). וכן הדין בחובל בגד אלמנה שמותר בנתנה לו מדעתו, אפילו שלא בשעת הלואה שמה שאמרו בכגון האי גוונא שם. ולענין שמחויב להחזיר, מבואר שם שאף אם נתנם הלוה מדעתו שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר. והוא תמוה, שאם נאמר שלענין השבת העבוט בלילה, נכלל בלשון חבלה אף שנתנם מדעתו. ראוי שיהיה כן גם לענין חובל כלי אוכל נפש וחובל בגד אלמנה, שלשון חבלה אחת. וכבר השיגו בזה על הרמב”ם, שמחלק לשיטתו במשכנו בשעת הלואה כלי אוכל נפש ובגד אלמנה, שאף בשעת הלואה אסור. ולענין השבת העבוט מודה שבמשכנו בשעת הלואה אינו חיב להחזיר. והקשו עליו שבשניהם כתיב לשון חבלה. והשתא יקשה כן גם על ההלכה שבידנו.

אולם, אחרי העיון, יש הבדל בין חבל ובין עבט. שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה. ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה. ובא גם כן אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת המלווה שדואג על מעותיו. והנה, בפרשת תצא מדבר שכבר הוא חייב לו, כמו שנאמר כי תשה ברעך משאת מאומה. ואמר על זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו . ואם כן מדבר שהלוה רוצה לתת לו משכון מדעתו, והזהיר שגם באופן זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. אף שהלוה נתנו מדעתו, יקבלנו בחוץ ולא יבא אל ביתו. ועל זה אמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש . אם כן למדנו, שאף שהיא עבוט, היינו שהלוה נתנו מדעתו, צריך להשיב לו. מה שאין כן בחובל רחים ורכב ובחובל בגד אלמנה, שתפס לשון חבלה; ידעינן שאם הלוה נותן מדעתו מותר, שזה אינו חובל רק מעבט. שאם גם זה היה אסור, היה לו לומר לא תעבוט.

ובפרשת משפטים אמר אם חבול תחבול , שפירושו שממשכנו בעל כרחו, וזה אי אפשר שיהיה על ידי המלוה עצמו, דהא עובר על לא תהיה לו כנושה; ואם כן, מדבר שממשכן על ידי שליח בית דין. ולמדו שגם שליח בית דין אסור לבא אל ביתו. דהא במה שאמרו בפרשת תצא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו , מדבר שהלוה נותן מדעתו, ואעפ"כ אסור לו ליכנס אל ביתו לקבלו. ולא עדיף שליח בית דין שלוקח בעל כרחו מן המלוה שלוקח מדעתו של לוה. שגם זה לוקח ברשות ואסור לבוא אל ביתו. ועל זה אמר בבבא מציעא (דף קי”ג) שכפל בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט . [שהוא מיותר אחר שכבר אמר לא תבא אל ביתו,] ללמד שבכל אופן לא יבא אל ביתו אף שהוא על ידי שליח בית דין.

והנה, בפרשת משפטים, שמדבר בחובל בעל כרחו על ידי שליח בית דין, שעל כרחו לוקח בגדו בחוץ. ולא יוכל לקחת רק כסות יום, כי כסות לילה לא נמצא אצלו בחוץ רק בביתו, והרי אינו רשאי לבא אל ביתו. לכן אמר, עד בוא השמש תשיבנו לו, כי צריך להחזיר ביום והחיוב חל עליו עד בא השמש. כי בלילה יוכל לעכבו אצלו. ובפרשת תצא, שמדבר שהלוה מוציא העבוט מרצונו, בודאי מוציא כסות לילה שאין צריך לו ביום רק בלילה. לכן אמר, השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. כי ביום אין צריך להחזירו.

ובזה דברי המכילתא פה מבוארים.

ועין בירושלמי בבא מציעא פ"ט ובבלי (דף קיד) לבד מה שאמר ר' ישמעאל "בא הכתוב ללמדך". שבזה מישב סדר הכתובים אם כסף תלוה [שפי' ר' ישמעאל שהוא חובה] אם חבול תחבול. רצונו לומר: אף על פי שצויתי שלא תהיה לו כנושה, בל תחשוב שתאבד את שלך. כי תוכל לחבול בעל כרחו על ידי הבית דין. ואף שתשיב כבוא השמש, יועיל לך שלא תהית שביעית משמטתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כמה שאמרו בבבא מציעא (דף קטו).