גור אריה על רש"י ויקרא ב

<< · גור אריה על רש"י · ויקרא · ב · >>

פסוק א

[א] סולת יהיה קרבנו כו' [שהיא הראשונה שבמנחות]. אין פירושו שיביא מנחת סולת מפני שהיא הראשונה שבמנחות, דאם כן האומר 'הרי עלי עולה' יביא בקר שהיא ראשונה שבעולות, אלא הכי פירושו 'שהיא ראשונה' שאינה צריכה כל כך מעשה להיות נעשית מנחה, כמו שמפרש שהיא נקמצת בעודה סולת, ומפני כך נקרא 'מנחה' סתם, והאומר 'הרי עלי מנחה' יביא מנחת סולת, לאפוקי מנחת חלות ורקיקין (פסוק ד), מחבת (פסוק ה) ומרחשת (פסוק ז), שאינם נקמצים עד אחר אפייה, וכל מי שאומר 'הרי עלי מנחה' יביא היותר קרוב וראשון להיות נקרא מנחה, ומפני שהיא נקמצת בעודה סולת - היא ראשונה שבמנחות, רוצה לומר להיות מנחה שאין צריך לה תקון הרבה, לאפוקי אחרים שאינם נקמצים בעודן סולת, צריכין תקון יותר:

[ב] ועשרון סולת למנחה. הפסוק הזה בפרשת מצורע (להלן יד, כא) "ועשרון סולת אחד בלול בשמן למנחה", דלא הוי צריך למכתב "למנחה", אלא ללמוד שכל מנחה צריכה עשרון אחד (מנחות דף פט.), ורש"י קיצר הפסוק והביאו:

[ג] מניח קומץ לבונה עליה. דרשו בתורת כהנים טעונה לבונה וטעונה קמיצה, מה קמיצה מלא קומץ, אף לבונה מלא קומץ:

[ד] מלמד שיציקה ובלילה כו'. מה שאמר 'יציקה ובלילה', ולא זכר הנתינה של לבונה והבאה שנזכרת בכתוב, מפני שזכר דבר שהמנחה נעשה על ידו, לאפוקי נתינת הלבונה - איןהמנחה נעשה בזה, שהרי אחר כך מלקט הימנה. וכן הבאה, אין זה מעשה שהמנחה נעשה על ידם. לפיכך אשמועינן יציקה ובלילה, שהמנחה נעשה על ידם, לומר דאפילו הכי כשר בזר, שהרי מקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות דף יח:):

וכתב הרמב"ן שההגשה, היא הקודמת לקמיצה - גם כן בכהן, דכתיב (פסוק ח) "והקריבה אל הכהן והגישה אל המזבח", אלא מה שאמר 'מקמיצה ואילך' היינו בעבודות הכתובים בפסוק הזה, (והקמיצה) [וההגשה] לא נזכרת בפסוק הזה. ולי נראה, דקרא לא איירי אלא בדבר שמעכב, ואין הגשה מעכב, ולפיכך אמר 'מקמיצה מצות כהונה', אבל בהגשה אפשר שאין כאן הגשה, ולפיכך שפיר אמר ד'מקמיצה ואילך', ובהדיא אמרינן במנחות (דף יח.) דאין ההגשה מעכב:

פסוק ב

[ה] ממקום שרגלי הזר עומדות. ו"משם" קאי על מקום הבעל [המנחה] שהביא שם המנחה, וסלקא דעתך כיון [שמנחה קודשי קדשים], ועולה קודשי קדשים, מה עולה טעונה צפון (פסוק יא), אף מנחה טעונה צפון, קא משמע לן שהיא כשירה בכל מקום בעזרה:

[ו] אחת עשרה וכו'. פירוש, שמן פתח העזרה היה דריסת רגלי ישראל אחת עשר אמה (יומא דף טז:), ודריסת רגלי הכהנים אחת עשר אמה עד המזבח (שם):

[ז] וזהו קומץ במשמע לשון העברית. כי בשאר הלשונות יקרא 'קומץ' מה שהוא בתוך ד' אצבעות, אבל בלשון העברי נקרא 'קומץ' מה שהוא בתוך ג' אצבעות, לפי שהאצבע הסמוכה אל האצבע הקטנה נקרא בלשון עברי 'קמיצה', ולפיכך בלשון עברי נקרא "קומץ" מה שהוא בתוך ג' אצבעות עד אצבע של קמיצה:

[ח] אף הלבונה בהקטרה. כי "והקטיר" הכתוב קאי על הלבונה, דאין לפרש 'מלא קמצו מסלתה ומשמנה לבד הלבונה', דזה פשיטא, כיון דכתיב "מלא קמצו מסלתה ומשמנה", וילפינן (תו"כ כאן) שאם עלה בידו גרגיר וכו', אם כן "על כל לבונתה" למה לי, אלא רוצה לומר לבד הלבונה יקטיר, שגם הלבונה יקטיר. ולא יקשה לך כי יש אתנחתא תחת "כל לבונתה", שכך אמרנו לכך כתב כאן "על כל לבונתה" כדי שיסמוך אחריו "והקטיר", שיהיה קאי גם כן על הלבונה שהיא גם כן בהקטרה. ולפיכך כתב רש"י אחריו "מלא קמצו" והפך הפירוש, כלומר - למה פירשנו "על כל הלבונה והקטיר", ולא פירשנו כמשמעו, משום דאם ללמוד 'לבד כל הלבונה' שיהיה הקומץ בלא הלבונה, [זה אינו], דזה מקרא מלא "מסלתה ומשמנה", וילפינן שאם קמץ [ועלה בידו] וכו, אלא כמו שפירשנו:

[ט] או קורט לבונה. מפרש בפרק קמא דמנחות (דף יא.) דלא זו אף זו קתני, דאי תנא מלח הווה אמינא דווקא מלח דלא אקבע ליה מקום בהדיא, שאין המלח נתון במנחה אלא בראש המזבח, אבל לבונה, שבתחלת המנחה צריך להביא גם כן לבונה עמה (פסוק א), הווה אמינא שאם עלה בידו קורט לבונה תתכשר, קא משמע לן:

פסוק ג

[י] אין להם חלק בה. להיות מותר באכילת השריים (כ"ה ברא"ם):

פסוק ד

[יא] שאמר הרי עלי מנחה מאפה תנור. אבל אם אמר סתם, צריך להביא מנחת סולת, כמו שהתבאר (אות א):

[יב] או חלות או רקיקין. כרבי יהודה בשלהי כל המנחות באות מצות (מנחות סוף סג.), אבל מקצת חלות ומקצת רקיקין לא יביא, דכתיב "וכי תקריב קרבן מנחה", קרבן אחד מביא, ואין מביא שני קרבנות. ואין לומר דחלות ורקיקין שניהם קרבן אחד הוא, ויכול להביא מקצת סולת ומקצת רקיקין, ד"בשמן" "בשמן" שני פעמים מחלק בין החלות והרקיקין, וכאילו כתב 'קרבן מנחה מאפה תנור חלות או קרבן מנחה מאפה תנור רקיקין', ואם כן שפיר למדנו דלא יביא רק או חלות או רקיקין, דקרבן אחד מביא, ואין מביא שני קרבנות:

[יג] החלות בלולות והרקיקין משוחים. אבל אין לומר דאף הרקיקין בלולות מקל וחומר מן החלות, דאין צריכין משוחין - טעונין בלילה, הרקיקין דטעונין משיחה - אין הדין שיהיו טעונין בלילה. אי נמי איפכא, דיהיו החלות טעונין משיחה מקל וחומר דרקיקין, דאינם טעונים בלילה, אפילו הכי טעונין משיחה, החלות דטעונין בלילה - אין הדין שיהיו טעונין משיחה, דאם כן למה שינה הכתוב לכתוב "בלולות" אצל החלות ו"משיחה" אצל הרקיקין, לכתוב 'חלות ורקיקין בלולות ומשוחים'. ואין לומר שמא דוקא למצוה בעינן החלות בלולות והרקיקין משוחים, אבל לא לעכב, דעל זה קאמר במנחות בפרק ואלו מנחות (דף עה.) דאם כן לא לשתמיט בשום מקום 'חלות משוחות ורקיקין בלולות', אלא על כרחך לעכב קאמר:

[יד] בשמן בשמן שני פעמים. וקשה, דהא לעיל (אות יב) מצרכינן קרא "בשמן" "בשמן" לחלק, שלא יביא מקצת רקיקין ומקצת חלות אלא או חלות או רקיקין (קושית הרא"ם), ויש לומר, דהוי מצי למכתב 'חלות מצות בלולות בשמן ורקיקין משוחים', ובודאי בשמן הם משוחים, דקאי ביה קרא, והוי ילפינן שפיר בזה לחלק מדהפסיק "בשמן" ולא כתב 'חלות מצות בלולות ורקיקים משוחים בשמן', ואם כן "בשמן" בתרא למה לי, אלא ללמד על שמן שני ושלישי שהוא כשר:

והקשה הרא"ם, דלמה לי "בשמן" "בשמן", תיפוק ליה מדכתיב (שמות כ"ז, כ') "כתית למאור", ודרשינן (מנחות סוף פו.) 'כתית למאור ולא כתית למנחות', ונראה לתרץ, דאי לאו "בשמן" "בשמן" הייתי אומר ד"כתית" דכתיב במנחות הוא למצוה, והא דממעטינן דלא בעי כתית למנחות - לעכובא, דאם הביא שמן שני ושלישי כשר, אבל למצוה מיהא בעי, וכל זה מפני דכתיב "כתית" במנחות הוי מוקמינן כך, לכך מרבה אף לכתחילה, ותרי קראי בעינן; חד - דלא בעי לעכובא, וחד - דאפילו למצוה לא בעי:

[טו] האפויות לפני קמיצן וכו'. הקשה הרא"ם, דלמה כתב 'לפני קמיצן', דבמנחות (דף עו.) משמע שכל המנחות באות עשר חלות, אפילו מנחת סולת, כדמשמע בפרק אלו מנחות (שם). והביא הרא"ם לשון רש"י שכתב שגם מנחת סולת באות עשר חלות. אבל בפרק כל המנחות (מנחות דף נט.) תנן התם יש טעונות שמן, וקאמר רב פפא עליה דהך מתניתין 'עשר עשר תנן', ושם פירוש האחד של רש"י שמנחת סולת נמי צריך עשר חלות, אבל ללשון השני אין ראיה כלל משם שתהא מנחת סולת צריך עשר חלות. ולפי הסברא אפילו ללשון ראשון שמצריך להיות מנחת סולת עשר עשר חלות - היינו קודם קמיצתה, שצריך לתקנה בעשר כלים, אבל לאפות אותם בעשר כלים - לא צריך, כיון שכבר נקמצה המנחה, לא נקראת כלל 'מנחה' אלא 'שיורי מנחה', ויכול לאפות אותה כמו שירצה, בין בכלי אחד בין בעשרה כלים, וכבר הותר להדיוט משעה שנקרב הקומץ (מנחות דף יג:), ולפיכך אפילו לאותה לשון שפיר כתב רש"י (כאן) 'כל המנחות הנאפות קודם קמיצתן', דאילו מנחת סולת אין צריך לאפות אותה עשר חלות, לפי שכבר נקמצה המנחה, אבל אלו הנקמצות אחר האפיה צריך לאפות אותה עשר חלות, ולא קשיא מידי:

[טז] באות עשר חלות. דילפינן (מנחות דף עו.) מלחמי תודה, שהיה בה רקיקין, וחלות מצות בלולות בשמן, וסולת מרבכת (להלן ז, יב), וכל מין מנחה עשרה חלות (מנחות דף עז:), הכי נמי כל מנחה באה עשר חלות. ולקמן בפרשת צו (ז, יב) יתפרש מנא לן לחמי תודה גופייהו. ואמרינן בפרק אלו מנחות (מנחות דף עו.) דליכא למילף מלחם הפנים שהיה י"ב חלות (ויקרא כ"ד, ה'), דיותר מסתבר למילף מלחמי תודה - שהיחיד היה מתנדב, וכן המנחה היה היחיד מתנדב, לאפוקי לחם הפנים שאין היחיד מתנדב. ועוד הרבה דברים דשוים מנחה ללחמי תודה יותר מללחם הפנים:

פסוק ה

[יז] שאומר הרי עלי מנחת מאפה וכו'. דאם לא פירש - יביא מנחת סולת:

[יח] והכלי אינו עמוק אלא צף. כרבי חנינא בן גמליאל דסבירא ליה כך בפרק כל המנחות (מנחות דף סג.). ופירוש 'צפים', רוצה לומר שהכלי מתפשט לרחבו ולא לעומקו, וזה נקרא שהכלי צף. ורש"י פירש שם ששולי הכלי צפין אצל אוגנו, שאמצעית קרקעית הכלי נקפל מלמטה למעלה כעין כלי זכוכית שלנו שהוא כעין תל באמצעיתו, כך פירש רש"י שם:

[יט] וכולן טעונות יציקה ובלילה ומתן שמן בכלי. פירוש, מתחלה נותן שמן בכלי, ואחר כך נותן סולת בתוכה, ואחר כך נותן שמן ובוללה, וחוזר ויוצק עליה שמן. ומה שהזכיר קודם היציקה והבלילה ואחר כך מתן שמן, לפי שהיציקה והבלילה נתונות בגוף המנחה, אבל מתן שמן בכלי, שאינו נותן אלא בכלי, ואינו עיקר כאלו שתי מתנות, מזכיר אותה בסוף, ואין מתן שמן בכלי רק שלא תשרף המנחה:

פסוק ו

[כ] לרבות כל המנחות. לפי הנראה מפשטא דמלתא - מ"פיתים" יתירה קדריש 'לרבות כל המנחות לפתיתים'. אבל אין זה כך, דתניא בגמרא בפרק אלו מנחות (מנחות דף עה.) "פתות אותה פיתים מנחה היא" לרבות כל המנחות לפתיתה, דמשמע מייתורא ד"מנחה" קדריש. אבל קשה, אם "מנחה היא" קאי נמי על "פתות אותה", אם כן מעוט "היא", דכתיב "מנחה היא" והוא מעוט, קאי גם כן על "פתות", ויהיו שני מעוטים על "פתות"; מעוט "אותה" ומעוט "היא", ואם כן היה לנו למעט חלות ורקיקין מן "פתות" כמו שאנו ממעטין רקיקין וחלות מן "עליה" ומן "היא" לענין יציקה (מנחות ריש עה ע"ב), ולא יהיה רקיקין וחלות צריכין פתיתה, ובפרק כל המנחות (שם) משמע אילו היו לנו שני מעוטין גבי פתיתה היינו ממעטין גם כן חלות ורקיקין כמו שנפרש בסמוך (אות כא), ויש לתרץ דלא קשה, דודאי רבוי מנחה, מפני שהוא רבוי - יש לרבות הכל, לומר שהרבוי קאי על הכל, בין איציקה ובין אפתיתה, אבל מעוט אינו דומה לרבוי, ולא מוקמינן ליה רק איציקה, דבה קאי קרא, וחילוק זה מבואר:

[כא] אוציא החלות וכו'. ולעיל גבי פתיתה דכתיב מעוטא "פתות אותה" דרשו בפרק אלו מנחות (מנחות דף עה.) מן "אותה" [למעט] שתי הלחם ולחם הפנים, והכא ממעטינן חלות ורקיקין, דיותר מסתבר לרבות כל המנחות שהם לאישים, ולפיכך מרבינן כל המנחות, וממעטינן שתי הלחם ולחם הפנים שאינם לאישים ממעוטא ד"אותה", וכיון דמיעט אותם מפתיתה - אין צריך למעט עוד מיציקה. והא דלא ממעט הכא מנחת כהנים מיציקה, דמתרץ שם (מנחות דף עה:) איזה דבר צריך שני מיעוטים - הוי אומר מנחת מאפה תנור. ולכך אין לומר (דרבוי) [דמיעוט] אחד (לרבות) [למעט] חלות (ורבוי) [ומיעוט] אחד (לרבות) [למעט] מנחת כהנים, דזה אין סברא, דיותר מסתבר לאוקמי קרא בחד ענינא מבשני ענינים:

פסוק ז

[כב] כלי עמוק היה במקדש וכו'. כאן משמע מפני שמעשה מנחה בתוכה רכים, והוא נע ונד, ולכך נקרא "מרחשת". ובפרק כל המנחות פירש (רש"י מנחות ריש סג.) שהשמן מקובץ במקום אחד, וכשהוא מניח אצבעו על המנחה - נע ונד השמן בתוכו:

פסוק ח

[כג] מאחד מן המינים הללו. אף על גב דקרא כתיב במנחת מרחשת בלבד, והיה לפרש "מאלה" קאי אמנחה זאת בלבד, והא דקאמר "מאלה" רוצה לומר סולת ושמן, אבל היה קשה, שהרי אינו עושה השמן ולא הסולת שיאמר "אשר יעשה מאלה":

[כד] והקריבה בעליה אל הכהן. פירוש, הא דכתיב "והבאת" לנוכח "והקריבה" לנסתר, מפני כי "והבאת" קאי על כלל ישראל, שמדבר הכתוב עמהן לנוכח, ו"הקריבה" קאי על בעל המנחה אשר אינו לפנינו, אומר עליו בלשון נסתר:

[כה] והגישה [הכהן] אל המזבח. ולא כמו "והקריבה" דהוא בבעל המנחה, דהא לפני זה כתיב "והקריבה אל הכהן", אם כן מכאן ואילך בכהן הוא מדבר (כ"ה ברא"ם):

[כו] מגיעה אל קרן דרומית מערבית. נתבאר בפרשת צו (להלן ו, ז) אצל "וזאת תורת המנחה":

[כז] היא הקומץ. דכתיב (ר' פסוק ב) "וקמץ משם מלא קמצו והקטיר הכהן את אזכרתה":

פסוק יא

[כח] כל מתיקת פרי. דאין לפרש דבש, דאם כן איך יאמר אחר כך (פסוק יב) "קרבן ראשית תקריבו אותם", ועל כרחך היינו ביכורים (רש"י שם), ולא באים ביכורים מן דבש דבורים, שאינם "בכורי אדמתך" (שמות ל"ד, כ"ו), אלא 'כל מתיקת פרי קרוי דבש', והשתא נוכל לפרש "קרבן ראשית" - בכורים, דהא תאנים ותמרים באים מהם ביכורים (כ"ה ברא"ם):

פסוק יג

[כט] ליקרב המים התחתונים [במזבח במלח]. דמלח אינו רק מים קרושים (כ"ה ברא"ם), שהרי אם תניחנו במים - נמס במים:

[ל] וניסוך המים. נקט 'ניסוך המים', שלא יקשה לך אם בשביל שהבטיח המים, יותר ראוי להיות הם עצמם עולים על המזבח, ולא המלח, ומתרץ דהא נמי הם עצמם עולים על המזבח בניסוך המים. ואם תאמר, אם כן שני דברים למה - מלח וניסוך המים, דסגי בניסוך המים שהוא יותר עדיף, ולא צריך יותר המלח, יש לומר, מפני שבקרבנות שני דברים; מאכל - כמו הבשר, והמשקה - כמו היין, והוא ניסוך היין, ובאים שניהם מן המים; המלח בבשר ובלחם של מזבח, וניסוך המים במשקה המזבח. ועוד, כי המלח והמים אין זה כזה, והם הפכים; המים לחים, והמלח יבש, ולפיכך אין האחד מוציא השני. ודברים אלו תבין אותם מאד למה הובחרו אלו שנים למזבח:

ויש במדרש הזה דבר נעלם מאוד, לפי שכל הדברים תמיד הם הולכים להעלות, ומעלין בקודש ולא מורידים (ברכות דף כח.), ומים תחתונים נבדלו מן עליונים ונעשו תחתונים, וזהו הפך סדר הבריאה והמציאות, שהולך הכל להתעלות תמיד. ולפיכך, לא היו נבדלים מהם עד שהבטיח השם יתברך אותם להיות קרבים על המזבח, שיקנו ההתעלות, וזה היה על ידי הבדלתם, ונעשו תחתונים. שכבר התבאר כי מדה זאת היא אצל השם יתברך, שלא בחר למזבח רק ממינים השפלים, שאמרו (בבא קמא דף צג.) למה בחר בתורים ובבני יונים, שאין בעופות יותר נרדפים מן מינים אלו, ואין בבהמות וחיות יותר נרדפים רק שור וכבש ועז, ובחר השם יתברך בהם. וכל ענין זה, כי העולם הזה הוא עולם הגשמי, ואשר יותר מושל בו ומצליח בו - הוא מצד שהוא מתיחס אל עולם הזה, ואשר הוא נרדף אין הגשמיות בו, ולפיכך הוא נבחר להיות נקרב למעלה הנבדלת. והנה מה שקבלו חסרון והבדל מן מים העליונים - זכו להם להיות קרבים על המזבח. ובזה הצד לא היה זה פחיתות להם כשהוא אינו גדול בעולם הזה. כלל הדבר, כי מיעוט המציאות של עולם הזה מורה על שהוא קרוב אל הנבדל, ואם לא היה דבר זה, לא היה המים נבדלים מן העליונים להיות תחתונים, אם לא שהדבר הזה כך, כי מה שהיו תחתונים - הם קרובים אל הנבדל. וזה שרמזו ז"ל כאשר תבין:

ועוד יש בזה דברים נפלאים, כי הדברים אשר נדחים למטה הם מבקשים להתעלות יותר, וזה שרמזו בכמה מקומות 'ללמדך שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו', ולפיכך אל כל הנמצאים תחת שפלות יותר מדאי - יבוא להם מעלה עליונה. ולפיכך, לפי שהובדלו המים להיות תחתון - הובטחו שיעלו במזבח, ואין להאריך:

[לא] על עולת בהמה. דמנחה כבר כתיב (כאן), ואם כן לא בא רק לרבות עולת בהמה (ר' מנחות כ.):

פסוק יד

[לב] משמש בלשון כי. ולעיל בפרשת יתרו (שמות כ', כ"ב) פירש "אם מזבח אבנים תעשה לי" 'כאשר מזבח אבנים', דמה שפירש כאן בלשון 'כי' - רוצה לומר גם כן דהוא משמש בלשון 'כאשר', רק דלמעלה בפרשת יתרו כתב הפירוש, ובודאי פירושו 'כאשר', אבל כאן רצה לפרש מה ענין "אם" ללשון 'כאשר', ומפרש דמשמש בלשון 'כי', שהרי 'כי' משמש בארבע לשונות (גיטין דף צ.), והאחד מהם 'אי' (שם), והוא 'אם', ואם כן כמו שלשון 'כי' משמש בלשון 'אם', הכי נמי 'אם' משמש בלשון 'כי', ומאחר שלשון 'אם' משמש בלשון 'כי', ומצינו 'כי' משמש בלשון 'כאשר' - "כי יבוא אלי העם לדרוש" (שמות י"ח, ט"ו), דאין לשון 'כאשר' רק כמו 'דהא', והוא שמוש אחד גם כן מלשונות 'כי', שהם; אי, אלא, דילמא, דהא (גיטין דף צ.), הכי נמי משמש לשון 'אם' בלשון 'כאשר' (כ"ה ברא"ם):

[לג] וכן אם יהיה היובל. אבל לעיל בפרשת יתרו (שמות כ', כ"ב) כתב בשם רבי ישמעאל שלשה שהם חובה, שלא כתב שם רק דברי רבי ישמעאל, דהוא מדרש חכמים (מכילתא שם), ולפי מדרש חכמים "אם יהיה היובל" (במדבר ל"ו, ד') כמשמעו, לומר שהיובל עתיד להתבטל. אבל כאן בא לפרש פשוטו של מקרא, ולפי הפשט יש לפרש אותו מלשון 'כאשר'. ולקמן פירש רש"י בפרשת מסעי (שם) מכאן שעתיד היובל להיות בטל, דהתם כתב גם כן לפי המדרש. ולפי שאצל היובל מוכח טפי, שאין היובל תולה רק בזמן, והוא בא בעצמו, ושייך לומר 'וכי יהיה היובל', אבל "אם מזבח אבנים וכו'" (שמות כ', כ"ב), "אם תקריב מנחת בכורים", "אם כסף תלוה" (שמות כ"ב, כ"ד), כיון שאינם תולים בזמן, ואפשר לאדם שלא יעשה, שייך לשון "אם", אף על גב שהוא חובה - אין הכתוב מדבר בחובה שלהם, ושייך בזה "אם תקריב", כאילו היה פירושו 'אם תשמע ותעשה'. אבל היובל שבא מעצמו, שהוא תולה בזמן, לא יתכן לומר כך. ולפי פשוטו, אי אפשר לפרש רק מלשון 'כאשר', לכך מביא רש"י ראיה מזה דווקא. ודעת רש"י, כיון דלפי פשוטו אין לפרש "אם יהיה היובל" רק בלשון 'כאשר', כך יש לפרש גם כן "אם תקריב", ואין צריך לדחוק כלל. אבל המדרש, אין נראה לו כי אלו ג' - אף על גב שהם חובה - מתפרשים כמו שאר "אם" כמו שנתבאר למעלה, רק "אם יהיה היובל" שצריך לפרש שעתיד שיהיה בטל, וזה נכון, והוא דעת רז"ל:

[לד] במנחת העומר הכתוב מדבר. שהרי כתיב "מנחת בכורים", ולא היה "מנחת בכורים" רק העומר. דאין לומר שתי הלחם - דגם הוא נקרא "בכורים", דכתיב (ר' להלן כג, יז) "לחם בכורים לה'", חדא - דשתי הלחם סולת כתיב בהן (שם), וכאן למדנו מגזירה שוה דמן השעורים היה באה; נאמר בשעורים (שמות ט', ל"א) "כי השעורה אביב", ונאמר כאן "אביב קלוי באש", מה להלן שעורים אף כאן שעורים (מנחות דף סח:). ועוד, דשתי הלחם אינם לאישים, דכתיב (ר' להלן כג, כ) "יהיה לה' לכהן", וכאן היה הקומץ קרב (פסוק טז):