רשב"ם על שמות כב


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב א): "אם במחתרת" - ובלילה או להרוג או ליהרג בא, לפיכך "אין לו דמים" - תשלומי דמים, אלא פטור ההורגו.

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ב): "אם זרחה השמש" - שהיה גונב ביום.

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ג): "אם המצא תמצא בידו" - שלא מכרו.

"חיים" - שלא טבחו, אז -

"שניים ישלם" - ולא ארבעה וחמישה.

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ד): "כי יבער" - מאכיל את בעירו "בשדה אחר".

"מיטב שדהו..." - מעידית שבנכסיו "ישלם" לו קרקע, או שווה כסף; כך פירשו רבותינו.

ולפי פשוטו משמע לפי מיטב שדהו וכרמו של זה הניזק ישלם לו, כי שמא מן מיטב אכלו בהמותיו של מזיק.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ה): "כי תצא אש" - שלא שמר בעל האש את אשו יפה, והזיק ע"י רוח המצוי.

"גדיש" - שנקצר כבר, או אפילו "הקמה" מחוברת, או אפילו "השדה" ליחכה וסיכסכה אבניו.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ו): "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" - מטלטלים הם, ולשמרם בתוך ביתו כשאר חפציו נתנו לו, לפיכך אם גנבוהו בביתו פטור, כי שמרו בשמירת חפציו.

אבל פרשה שניה, שכתוב בה (שמות כב ט): "כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה וכל בהמה לשמור", ודרך בהמות לרעות בשדה, וודאי כשהפקידם על-מנת לשמרם מגנבים הפקידם לו, ולכן אם נגנבו חייב.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ז): "אם לא יימצא הגנב ונקרב..." - פירשו רבותינו: אם לא יימצא כמו שאמר השומר "נגנב ממני" אבל הוא עצמו גנבו, ואם נקרב ונשבע בפני הדיינים, ישלם הוא כפל כשירשיעון אותו הדיינים, וישלם שניים לרעהו.

ואני לפי הפשט אפרשנו: אם לא יימצא הגנב - ונקרב בעל הבית, הוא השומר, שלא שלח ידו במלאכת רעהו אלא נגנבה הימנו, וייפטר.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ח): "על כל דבר פשע" - אבידה שנגנב הפיקדון, בין שור בין שה בין שלמה בין "כל אבידה", שיאמר המפקיד "כי הוא זה" הממון שנגנב הימנו - או הגנב או השומר "אשר ירשיעון" הדיינים על-פי עדים "ישלם שניים לרעהו".

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב ט): "ומת או נשבר" - שטרפו ארי או חיה רעה; שכשם שמת או נשבה מדבר שאבדה כל הבהמה, הוא הדין לנשבר, שכל הבהמה הופסדה, שהרגה ארי או חיה רעה. שכן מצינו בנביא שהרגו הארי, (מלכים א יג כח): "וחמור והאריה עמדים אצל הנבלה, לא אכל האריה את הנבלה ולא שבר את החמור".

"אין רואה שבועת ה'" - ופטור באונסים.

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב י): "ולקח בעליו" - השבועה.

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב יב): "יביאהו עד" - קצת מאיברי הטריפה לעדות, כדכתיב (עמוס ג יב): "כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעיים או בדל אוזן".

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב יג): "וכי ישאל" - בהמה לעשות בה מלאכתו.

"ונשבר או מת" - נטרפה או מתה.

"בעליו אין עמו" - במלאכת אותה הבהמה, לפי הפשט.

ובמדרש חז"ל אפילו במלאכה אחרת, אם הוא עמו במלאכה פטור השואל מ"ונשבר או מת".

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

(שמות כב יד): "אם שכיר הוא" - ששכר בהמת חבירו לעשות בה מלאכתו.

"בא בשכרו" - כלומר שכר הוא נותן לו, ואינו דומה לשואל, לפיכך פטור מאונסין.

אבל בגניבה ואבידה חייב כשומר שכר. ויש מי שאומר שאף בגניבה ואבידה פטור, ואינו חייב אלא בפשיעה כשומר חינם. מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בבבא קמא.


(טו). אשר לא ארשה: שאם ארשה חייב סקילה כדכתיב במשנה תורה:
מהר ימהרנה: כמוהר הבתולות חמשים כסף, באונס את הבתולה וגו' ונתן לאבי הנערה חמשים כסף, והוא הדין למפתה:

(יז). מכשפה לא תחיה: לפי שדרך נשים מכשפניות לעשות מעשיהן בסתר במחבואות במערות כמו שמצינו בשמונים נשים באשקלון שתלה שמעון בן שטח, לכן הוא אומר לא תחייה, לא תתיאש מלחקור אחריהם לא תניחם לחיות על ידי עצלות אלא חקור אחריהן להורגן:

(יט). זבח לְאלהים: פתח, אבל לָאלהים משמע לשמו של הק', לְאלהים לאותם שאמרתי לך לא יהיה לך אלהים אחרים:

(כ). לא תונה: בדברים שהרו בממון כתוב לא תונו איש את אחיו, והוא הדין לכל ישראל אלא שדיבר הכתוב בהווה שיכול להונות את הגר במעשה אבותיו ועל מעשיו בגיות:
ולא תלחצנו: לעשות מלאכתך לפי שהוא בלא גואל כדכתיב וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים, כלומר מעבידים אותם:
כי גרים הייתם: כמו שמפורש לפנינו ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם ולפי שצרתו מרובה ענשו מרובה:

(כא). לא תענון: כמו למען ענותו בסבלותם ודיבר הכתוב בהווה:

(כג). והיו נשיכם וגו': מדה כנגד מדה:

(כד). לא תהיה לו כנושה: כשיגיע זמן הלואה לגבות אל תדחק אותו לקחת משכון כדכתיב והנושה בא לקחת וגו', או מי מנושי אשר מכרתי אתכם לו, כל נושה כשמגיע הזמן בא לקחת משכון:
לא תשימון עליו נשך: למען הרחיב את זמנו:

(כה). אם חבל תחבל: על ידי בית דין כדכתיב בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אותו החוצה, אבל אתה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו וזהו לא תהיה לו כנושה:

עד בא השמש: כל היום השיבהו לו כי חכמים פירשוהו בכסות יום:

(כו). ושמעתי כי חנון אני: אע"פ שמן הדין יש לו משכון ואינו חייב להחזירו אלא לפנים משורת הדין ולא היה לי לשמוע צעקתו אם לא מפני שרחום וחנון אני, אבל למעלה אצל אלמנה ויתום לא תענון שכתיב שמוע אשמע צעקתו, הואיל ומן הדין שומע הק' צעקתו לפיכך לא כתב שם כי חנון אני:

(כז). אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאר: דבר הכתוב בהווה לפי שהמלכים והדיינין דנין דיני ממונות ונפשות רגילים בני אדם לקללם, וכן הוא אומר גם במדעך מלך אל תקלל וכן הוא אומר כי קללת אלהים תלוי, כשרואין את האדם תלוי מקללין את הדיינין לכך ציוה לא תלין נבלתו:

(כח). מלאתך ודמעך לא תאחר: זהו שכתוב ראשית דגנך תירושך ויצהרך:
המלאה: תרומת התבואה כדכתיב המלאה הזרע:
ומדעך: הוא התירוש ושמן זית יצהר שהם צלולין כעין דמעה ומזוקקים, וכן פירש מנחם:
לא תאחר: אלא תתננה ראשית ותחילה לכל המעשרות:
בכור בניך: כן תעשה לשורך וגו', כל אילו ענייני ראשית הם:

(ל). ואנשי קודש: שלא לאכול דבר טמא כגון טריפה, וכן כתוב בולא תאכלו כל נבלה וגו' כי עם קדוש אתה: