מ"ג שמות כב כה
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם חבל תחבל שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־חָבֹ֥ל תַּחְבֹּ֖ל שַׂלְמַ֣ת רֵעֶ֑ךָ עַד־בֹּ֥א הַשֶּׁ֖מֶשׁ תְּשִׁיבֶ֥נּוּ לֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם מִשְׁכּוֹנָא תִסַּב כְּסוּתָא דְּחַבְרָךְ עַד מֵיעַל שִׁמְשָׁא תָּתִיבִנֵּיהּ לֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין מְמַשְׁכְּנָא תְמַשְׁכַּן כְּסוּתָא דְחַבְרָךְ עַד לָא יִטְמוֹעַ שִׁמְשָׁא תְּתָבִינֵיהּ לֵיהּ: |
רש"י
"עד בא השמש תשיבנו לו" - כל היום תשיבנו לו עד בא השמש וכבוא השמש תחזור ותטלנו עד שיבא בקר של מחר ובכסות יום הכתוב מדבר שאין צריך לה בלילה (מכילתא)
מפרשי רש"י
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ – כָּל הַיּוֹם תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ, וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ תַּחֲזֹר וְתִטְּלֶנּוּ עַד שֶׁיָּבֹא בֹּקֶר שֶׁל מָחָר. וּבִכְסוּת יוֹם הַכָּתוּב מְדַבֵּר, שֶׁאֵין צָרִיךְ לָהּ בַּלַּיְלָה (ב"מ קי"ד ע"ב).
רשב"ם
עד בא השמש: כל היום השיבהו לו כי חכמים פירשוהו בכסות יום:
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ויצו ה' אם משכנה בחובו - שהם חטאיו - יש לו זמן להשיבו עד בא השמש, על דרך אומרו (תהלים, צ): "תשב אנוש עד דכא", ואמרו ז"ל (קהלת רבה פ"ב):עד דכדוכה של מות, כי יש לו זמן תשובה עד ביאת שמשו.
וטעם כפל חבול תחבול: דע, כי כל אדם מישראל יש לו ג' בחינות: נפש, רוח, נשמה; וכאן רמז הכתוב על שלשתן: כנגד הנשמה אמר - אם חבול, וכנגד הרוח אמר - תחבול, וכנגד הנפש אמר - שלמת רעך,
וכנגדם אמר ג' חלוקות: א', כי היא כסותה לבדה, היא הנשמה. ב', היא שמלתו לעורו, והיא הרוח. ג', במה ישכב, והיא הנפש אשר עמו בקבר, וכאומרו (איוב, יד): "ונפשו עליו תאבל".
ואומרו והיה כי יצעק, פירוש, חוזר לענין ראשון - "תשיבנו לו", שהיא התשובה, כי לא יצטרך לצער להשיבו אלא: כי יצעק ישמע ה' וגו' ויעבור חטאתיו:מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
עד בא השמש תשיבנו לו זה כסות יום, שאתה מחזיר לו כל היום. אין לי אלא כסות יום, שאתה מחזיר לו כל היום. כסות לילה שאתה מחזיר לו כל הלילה מנין- תלמוד לומר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש (דברים כג). מכאן אמרו, ממשכנים כסות יום בלילה, וכסות לילה ביום. ומחזירין כסות יום ביום וכסות לילה בלילה.
מלבי"ם - התורה והמצוה
קפו. אם חבול תחבול שלמת רעך . צווי זה נשנה במשנה תורה (דברים כד) כי תשה ברעך משאת מאומה וכו'. והדינים הנמצאים בזה בשולחן-ערוך (חושן-משפט סימן צז), שהמלוה אסור לו למשכנו אפילו בחוץ, והשליח בית דין אסור לו לבא אל ביתו. ואמרו, שפה מדבר בחובל כסות יום, ושם מדבר בחובל כסות לילה.
עוד מבואר בשולחן-ערוך, שמה שנאמר שם " לא יחבול רחים ורכב ", לא נאסר לחבול כלי אוכל נפש אם הלוה נתנם לו מדעתו, כמו שאמר שם בשולחן ערוך (סעיף ז). וכן הדין בחובל בגד אלמנה שמותר בנתנה לו מדעתו, אפילו שלא בשעת הלואה שמה שאמרו בכגון האי גוונא שם. ולענין שמחויב להחזיר, מבואר שם שאף אם נתנם הלוה מדעתו שלא בשעת הלואה מחויב להחזיר. והוא תמוה, שאם נאמר שלענין השבת העבוט בלילה, נכלל בלשון חבלה אף שנתנם מדעתו. ראוי שיהיה כן גם לענין חובל כלי אוכל נפש וחובל בגד אלמנה, שלשון חבלה אחת. וכבר השיגו בזה על הרמב”ם, שמחלק לשיטתו במשכנו בשעת הלואה כלי אוכל נפש ובגד אלמנה, שאף בשעת הלואה אסור. ולענין השבת העבוט מודה שבמשכנו בשעת הלואה אינו חיב להחזיר. והקשו עליו שבשניהם כתיב לשון חבלה. והשתא יקשה כן גם על ההלכה שבידנו.
אולם, אחרי העיון, יש הבדל בין חבל ובין עבט. שחבל בא תמיד על שממשכנו בעל כרחו שלא בשעת הלואה. ועבט בא על המשכון שהלוה נותן מדעתו בשעת הלואה. ובא גם כן אם נותן המשכון אחר הלואה ברצון טוב להפיס דעת המלווה שדואג על מעותיו. והנה, בפרשת תצא מדבר שכבר הוא חייב לו, כמו שנאמר כי תשה ברעך משאת מאומה. ואמר על זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו . ואם כן מדבר שהלוה רוצה לתת לו משכון מדעתו, והזהיר שגם באופן זה לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. אף שהלוה נתנו מדעתו, יקבלנו בחוץ ולא יבא אל ביתו. ועל זה אמר השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש . אם כן למדנו, שאף שהיא עבוט, היינו שהלוה נתנו מדעתו, צריך להשיב לו. מה שאין כן בחובל רחים ורכב ובחובל בגד אלמנה, שתפס לשון חבלה; ידעינן שאם הלוה נותן מדעתו מותר, שזה אינו חובל רק מעבט. שאם גם זה היה אסור, היה לו לומר לא תעבוט.
ובפרשת משפטים אמר אם חבול תחבול , שפירושו שממשכנו בעל כרחו, וזה אי אפשר שיהיה על ידי המלוה עצמו, דהא עובר על לא תהיה לו כנושה; ואם כן, מדבר שממשכן על ידי שליח בית דין. ולמדו שגם שליח בית דין אסור לבא אל ביתו. דהא במה שאמרו בפרשת תצא לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו , מדבר שהלוה נותן מדעתו, ואעפ"כ אסור לו ליכנס אל ביתו לקבלו. ולא עדיף שליח בית דין שלוקח בעל כרחו מן המלוה שלוקח מדעתו של לוה. שגם זה לוקח ברשות ואסור לבוא אל ביתו. ועל זה אמר בבבא מציעא (דף קי”ג) שכפל בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט . [שהוא מיותר אחר שכבר אמר לא תבא אל ביתו,] ללמד שבכל אופן לא יבא אל ביתו אף שהוא על ידי שליח בית דין.
והנה, בפרשת משפטים, שמדבר בחובל בעל כרחו על ידי שליח בית דין, שעל כרחו לוקח בגדו בחוץ. ולא יוכל לקחת רק כסות יום, כי כסות לילה לא נמצא אצלו בחוץ רק בביתו, והרי אינו רשאי לבא אל ביתו. לכן אמר, עד בוא השמש תשיבנו לו, כי צריך להחזיר ביום והחיוב חל עליו עד בא השמש. כי בלילה יוכל לעכבו אצלו. ובפרשת תצא, שמדבר שהלוה מוציא העבוט מרצונו, בודאי מוציא כסות לילה שאין צריך לו ביום רק בלילה. לכן אמר, השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש. כי ביום אין צריך להחזירו.
ובזה דברי המכילתא פה מבוארים.
ועין בירושלמי בבא מציעא פ"ט ובבלי (דף קיד) לבד מה שאמר ר' ישמעאל "בא הכתוב ללמדך". שבזה מישב סדר הכתובים אם כסף תלוה [שפי' ר' ישמעאל שהוא חובה] אם חבול תחבול. רצונו לומר: אף על פי שצויתי שלא תהיה לו כנושה, בל תחשוב שתאבד את שלך. כי תוכל לחבול בעל כרחו על ידי הבית דין. ואף שתשיב כבוא השמש, יועיל לך שלא תהית שביעית משמטתו ולא נעשה מטלטלין אצל בניו כמה שאמרו בבבא מציעא (דף קטו).