רמב"ן על שמות כב


פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(שמות כב ב): "אם זרחה השמש עליו" -

"אין זה אלא כמין משל... ואונקלוס, שתרגם "אם עינא דסהדיא נפלת עלוהי", לקח לו שיטה אחרת, לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית, וכשבא בעל הבית כנגדו התרו בו שלא יהרגנו, דמים לו, חייב עליו אם הרגו, מאחר שיש להם רואים שאין הגנב בא על עסקי נפשות, ולא יהרוג את בעל הבית", לשון רש"י.

ואני תמה, שהרי כשאמר למעלה "אין לו דמים", לפטרו על הריגתו, ודאי בשהתרו בו, שאין רוצח חייב מיתה לעולם אלא בהתראה. ואם תאמר שלא בא הכתוב אין לו דמים אלא להתיר לו דמו מידי שמים, לומר שמותר להרגו, זה איננו אמת, אלא הכתוב הראשון פוטרו בכל ענין, מידי שמים ומב"ד בהתראה, והשני מחייבו בדין שניהם.

ואולי יתכוין הרב לומר שאם מצאוהו עדים קודם שבא בעל הבית והכירוהו, והגנב ידע בהם, אינו בא על עסקי נפשות עכשיו, שכבר ראה שהכירוהו העדים, ואם יהרוג יבאו עדים לב"ד ויהרגוהו. וזה טעם אם זרחה השמש עליו, כי בלילה שלא הכירוהו העדים יהרגנו לבעל הבית ויברח.

ועל דעתי נתכוון אונקלוס לומר שאם יצא הגנב מן המחתרת, ובא זה לומר עליו יש לו עדים שבא במחתרת, דמים לו כשאר החיים, ואינו מותר להרגו, ואם הרגו נהרג עליו, אבל ישלם אם לקח משם דבר. ואמר הכתוב אם זרחה השמש עליו, שדבר בהווה, שדרך באי מחתרת לבא בלילה, שאין אדם מכיר בהם, וההורגן שם פטור ומותר, אבל המתעכב שם עד זרחה השמש עליו הוא מיטמר ויוצא ובורח לנפשו. ואם בא לחייבו על פי עדים אינו מתחייב מיתה לא בב"ד ולא ביד בעל הבית.

ואם כן, על דעת האומר בתלמוד (סנהדרין עב א) שהבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור בדמים קננהו, יהיה "שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו" חוזר למעלה אל (שמות כא לז): "כי יגנוב איש", כדרך (דברים טו יז): "ואף לאמתך תעשה כן".

ודרך הפשט ידועה, יאמר, שאם חתר בחשך בתים ונמצא במחתרת בלילה יהרג, ואם זרחה השמש על הגנב ואדם רואהו ומכירו, לא יהרג, אבל ישלם מה שגנב והוציא משם ביום.

וטעם "השמש", האור לעיני הרואים, וכן (שמואל ב יב יא): "לעיני השמש הזאת" בגלוי.

וטעם הדין הזה כאשר הזכרנו, כי זה יהרוג את בעל הבית, וזה יברח ממנו.

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(שמות כב ו): "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור" - פרשה זו נאמרה בשומר חנם, ולפיכך פטר בו את הגניבה, כפי קבלת רבותינו (מכילתא כאן, בבא מציעא צד ב). ונזכר סתם בכתוב, מפני שדרך שומרי כסף או כלים לשמרם בחנם.

והפרשה השניה, שבשומר שכר, הזכירה (שמות כב ט): "חמור או שור או שה וכל בהמה", ודרך הבהמות לתתן ביד רועים לשמור וירעו אותם בשכר.

"וגנב מבית האיש" - פירש רש"י "לפי דבריו", לומר שהוא טוען כך, והביאו לו דומים: (דברים יג ב): "כי יקום בקרבך נביא", (ירמיהו כח א): "חנניה בן עזור הנביא", כי לא יקראנו בזה השם על האמת, רק שהוא יאמר כן.

ואין צורך, כי הכתוב יאמר: אם גונב מבית האיש וימצא הגנב ישלם שנים, ואם לא ימצא הגנב יבאו לבית דין ויישבע על הגניבה, אם לא שלח ידו במלאכת רעהו, ואשר ירשיעון אותו בית דין בגניבה הזאת, שהוא הגונב, ישלם שנים, כי בית דין לא ירשיעוהו לשלם שנים אם לא גנבו הוא, כי חיוב התשלומין בכפל בגנב הוא, כאשר אמר למעלה (שמות כב ג): "חיים שנים ישלם".

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וטעם (שמות כב ז): "אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" - על דעת רש"י, שיקרב אל האלהים לישבע שלא שלח ידו בשל חבירו. והנכון, שיקרב אל האלהים לישבע שנגנב כמו שהוא טוען, אם לא שלח הוא יד להשתמש לצרכו במלאכת רעהו, כי השולח יד בפקדון נעשה עליו גזלן וחייב באונסין.

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(שמות כב ח): "אשר יאמר כי הוא זה" - כתב רש"י: "לפי פשוטו אשר יאמר העד כי הוא זה שנשבעת עליו והרי הוא אצלך. ורבותינו אמרו (בבא קמא קו:): "כי הוא זה, ללמד שאין מחייבין אותו שבועה אלא אם כן הודה במקצת, כך וכך אני חייב והמותר נגנב ממני".

וזה הענין שכתבו הרב דברי יחידים הוא ואינו כהלכה, שהשומרים אינן צריכין כפירה במקצת והודאה במקצת, ואפילו כשטוען טענת גנב בכל הפקדון חייב הוא לישבע שבועת השומרים.

ועוד מתבאר בגמרא בראיות גמורות, כי כשהוא כופר בעיקר הפקדון ואומר לא הפקדת אצלי, אם כופר בכל פטור, ואם מודה מקצת חייב שבועה, וזה לדברי הכל, ואף על פי שהרב אינו אומר כן בפירושיו בגמרא (בבא קמא קז א, ד"ה מעיז).

ואם כן, נאמר כי הכתוב הזה לפי מדרש חכמים הוא בטוען לא הפקיד אצלי מעולם, שאם כפר בכל פטור ואם הודה במקצת וכפר במקצת חייב שבועה. ויאמר: אם לא ימצא הגנב יקרב בעל הבית אל האלהים על כל טענת פשע שיטען עליו פשעת בשמירה, או אשר יאמר השומר כי הוא זה פקדון שבידי ולא הפקדת לי יותר, הנפקד אשר ירשיעון אותו האלהים ישלם שנים לרעהו. והנה שניהם ישלמו, אבל אין תשלומי השנים אלא בטוען טענת גנב, וטענת מודה במקצת נוהגת בכל התביעות ואפילו בהלואה וגזלה ושאר ענינים.

ובאלה הדינין מקרא מועט והלכות מרובות, אין צורך לבאר מהם בכאן אלא בכדי ישוב המקראות.

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אם טרף יטרף" - על ידי חיה רעה יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור זה לשון רש"י ויש לתמוה למה הצריך הכתוב בכאן עדים ולמעלה אמר שבועת ה' תהיה בין שניהם והדין בהם שוה הוא שאם יש לו עדים יפטר במת ונשבר ונשבה וכן בנטרף ואם אין לו עדים נשבע על כלן ואינו משלם ושמא כי דבר הכתוב בהווה שהשור כשימות באבוס בעליו או יעלה לצוק ונשבר אין רואה בו וכן הנשבה בליסטים מזויין שבא עליו ונטלו מן העדר והלך לו אבל האריה והדוב כאשר יטרוף יקרא עליו מלא רועים ולכן יאמר שיביא אותם לב"ד ויפטר או שנפרש שבא הכתוב ללמד על דינו של איסי בן יהודה שאומר (ב"מ פג) אין רואה (לעיל פסוק ט) פטור הא יש רואה יביא עדים ויפטר ופירושו שאם אירע האונס במקום שהאנשים מצויין שם כל היום אין סומכין על שבועתו וצריך להביא העדים ודרך הטרפה שתהיה כן כאשר אמרנו ולכן הצריך בה הכתוב שיביא העדים ור"א אמר יביאהו עד שיביא קצת הנטרף שתי כרעים או בדל אוזן להיות לו לעד וכן ראיתי במכילתא דרבי שמעון בן יוחאי אבא שאול אומר יביא עדידה שנאמר (עמוס ג יב) כה אמר ה' כאשר יציל הרועה מפי הארי שתי כרעים וגו'

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

""וכי יפתה איש" - מדבר על לבה וכן תרגומו ארי ישדל שדול בלשון ארמי כפתוי בלשון הקדש. "מהר ימהרנה לו לאשה" - יפסוק לה מוהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה וישאנה", לשון רש"י.

ואיננו נכון.

אבל ענין "הפתוי" - הטיית רצון בשקר:

ולכן האנשים אשר אין דעתם שלימה להשכיל ויטעה לבם בדברים בתחלת ענינם יקראו פתאים, וכמו שאמר:

והמסית את הבתולה לשכב עמה יטה רצונה לחפצו בדברי שקר, ונקרא מפתה.

ואונקלוס חלק הלשון למחלוקות, אמר כן ישדל והוא לשון תחבולה ועסק אשר יעשה האדם עם אחר לעשות בו כרצונו יהיה השתדלותו בדברים או במעשה, כי:

  • כן אמר בויאבק איש עמו (בראשית לב כה) וישתדל.
  • ויונתן בן עוזיאל תרגם ושובבתיך ונתתי חחים בלחייך (יחזקאל לח ד) - ואשדלינך.
  • ובתרגום מגלת רות איפה לקטת היום ואנה עשית (רות ב יט) - ולאן אשתדלת למעבד.
  • שם האיש אשר עשיתי עמו היום בעז (שם) - דאישתדלית עימיה, כי תחבולת ענין אשר אדם מצדד לעשותו יקרא השתדלות.
  • ואמרו במשנה (אבות ב ה) ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.
  • ובגמרא (ברכות נח) לעולם ישתדל אדם לצאת לקראת מלכי ישראל.
  • ובכתוב (דניאל ו טו) הוה משתדר להצלותה, משתדל ועושה תחבולות.
  • ועל דעתי מזה הלשון הוא ומרד ואשתדור מתעביד בה (עזרא ד יט), מרד ותחבולה רבה כי יחליפו האותיות האלה אף בלשון הקדש:
    • מזלות (מלכים ב כג ה) ומזרות (איוב לח לב)
    • נמלצו (תהלים קיט קג) ונמרצו (איוב ו כה)
    • מפלשי עב (שם לז לט) מפרשי עב (שם לו כט)
    • וכן בארמית ואלו (דניאל ז ח) וארו (שם ז ז)
    • שרשרת (להלן כח יד) אמרו בה חכמים (מקואות פ"י מ"ה) שלשלת.
    • ויש נוסחאות שכתוב בהם במשנה (אבות ב ה) השתדר להיות איש.

ולכן אמר אונקלוס: כי יפתה - ארי ישדל, יסובב וישובב את הבתולה בענינים רבים עד שישכב עמה.

ובעבור כי פתוי הבתולות בענינים רבים, פעם בדברים פעם בממון פעם בשקר שיטעה אותה פעם באמת שרצונו לישא אותה לו לאשה, לא ייחד לו לשון, ועשאו השתדלות. אבל בפן יפתה לבבכם (דברים יא טז) אמר בו "דלמא יטעו".


ומה שפירש הרב ב"מהר ימהרנה לו", שיפסוק לה מהר כמשפט איש לאשתו שכותב לה כתובה (מכילתא כאן), אינו אמת. שהמפתה, אם ישאנה אינו נותן קנס, ואם יגרשנה אחר הנשואין אין לה עליו כלום מן התורה, שהכתובה מדברי סופרים הוא.

אבל פירוש "מהר" - השלוחים שאדם משלח לארוסתו, כלי כסף וכלי זהב ובגדים לצרכי החופה והנשואין, והם הנקראים "סבלונות" בלשון חכמים. וכך אמרו (בבא בתרא קמה.): "מוהרי הדרי".

ואונקלוס אמר בהרבו עלי מאד מוהר ומתן (בראשית לד יב) - אסגו עלי לחדא מוהרין ומתנן, ולא היה נודר להם לכתוב לה כתובות הרבה מאד, אבל המהר סבלונות כמו שפירשתי.

ויתכן שהיה הלשון נגזר מן מהרה חושה (שמואל א כ לח), לפי שהוא הדבר הראשון הנמהר בנשואין, כי החתן ממהר ומקדים לשלוח לפניו המנחה ההיא, ואחרי כן הוא בא לבית חמיו לעשות הנשואין או השמחה, כמו שהזכירו חכמים (פסחים מט.): "סעודת סבלונות".

ופירוש "מהר ימהרנה לו לאשה" - שישלח לה סבלונות וצרכי חופה להיות לו לאשה, רמז שהם יכולים לעכב.

ואמר הכתוב בלשון הזה, ולא אמר שיקחנה לו, כי אין מצוה עליו שישאנה, רק אם רצה; ואם לא יחפוץ בה מתחלה יפרע.

ואחרי כן אמר (בפסוק הבא), שאם ימאן אביה לתתה לו, שישקול על ידו כסף כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם, כי פסלה בעיני הבחורים, ויצטרך אביה להרבות לה מתן, והם לא יתנו לה מהר, וראוי הוא שיפרענו המפתה.

ואמרו רבותינו (כתובות י) כי ענין המהר הזה הוא נקצב בענין האונס, כי הוא חמשים כסף, ודין האונס והמפתה שוין בזה. אבל חלק הכתוב בין אונס למפתה, ששם נאמר (דברים כב כט): "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו". והטעם:

  • כי דרך ארץ להיות בחורי חמד מפתים בתולות בנות הגדולים היפות, ואיננו הגון שיהא חוטא נשכר, ולכן פירש שלא ישאנה על כרחם וישלם להם. ובעבור שגם היא חטאה בדבר, לא נתן עליו ענש שישאנה על כרחו, ודי שישלם הקנס. ואחרי שישאנה לדעתה ודעת אביה, הרי היא עמו ככל הנשים, אין לה עליו כתובה בתורה.
  • וכן דרך בני הגדולים לאנוס בנות הפחותים במעלה, אשר אין להם כח כנגדם, ולכן אמר באונס ולו תהיה לאשה על כרחו.

ועל דעת רבותינו (כתובות לט), גם שם בין היא בין אביה יכולין לעכב, כי איננו הגון שיקחנה על כרחם ויעשה עמה שתי רעות, ופעמים שתהיה נכבדת ממנו, ולא יתכן שתתבזה בחטאו, והמשפט הישר שיהיו הנשואין בידה ולא בידו, שהוא ישאנה על כרחו, שלא יהיו בנות ישראל הפקר לבעלי הזרוע.

והנה, הדין הזה איננו רק בנערה, כדין האונס. אבל שם פירש הכתוב (דברים כב כח): "כי ימצא איש נערה בתולה", וכאן לא הזכיר נערה. והטעם:

  • כי הנערה הנזכרת שם אינו אלא להוציא את הבוגרת שהיא אשה, אבל הקטנה גם היא בכלל (כתובות מ);
  • וכאן לא הוצרך להוציא את הבוגרת, כי בידוע שהמפתה הבוגרת שלא ישלם כלום, כי מדעתה עשה, והאב אין לו בבתו שום זכות אחרי ימי הנעורים, כדכתיב (במדבר ל יז) בנעוריה בית אביה. ואמר כאן "אם מאן ימאן אביה לתתה לו", לרמוז שהוא הנותן אותה לאיש, שהוא זכאי בכסף קדושיה בקטנה ונערה, כמו שדרשו (קידושין ג.): "כל שבח נעורים לאביה".
  • אבל באונס הוצרך לכתוב נערה, להוציא את הבוגרת, כי היה עולה על דעתינו שישלם אליה, אלא שגזרת הכתוב היא, והטעם כי בעמדה על דעתה תשמר מאונס.

ור"א אמר: "מהר" לשון קישור, וכן (תהלים טז ד): "ירבו עצבותם אחר מהרו". ואיננו נכון, אבל הוא כמו שביארתי מדברי רבותינו ז"ל.

ועל דעתי, "אחר מהרו" שהיו נמהרי לב לאל אחר ללכת אחריו במהירותם בלי השגחה ובלי דעת.

ובדברי המדקדקים, שנתנו מהר לאל אחר, והטעם, שנתנו לו זבח ומנחה.

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מכשפה לא תחיה" - אמר למעלה בכל חייבי מיתות מות יומת (לעיל יד טז כא יב) והטעם שהוא חייב מיתה ומצות עשה עלינו להמית אותו ממה שנאמר ובערת הרע מקרבך (דברים יז ז) או מזה בעצמו שיצוה יומת אבל בכאן לא אמר מכשפה מות תמות כי החמיר בה להזהיר אותנו בלאו שלא נחיה אותה והטעם מפני שהיא טמאת השם רבת המהומה והשוטים נפתים אחריה החמיר בה בלאו וכן בכל מרובי התקלה כגון שאמר במסית ולא תחמול ולא תכסה עליו (שם יג ט) ואמר ברוצח ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות (במדבר לה לא)

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"זובח לאלהים יחרם" - לע"ז והוא נקוד פתח כלומר לאותן האלהים שהוזהרתם עליהם במקום אחר זהו לשון רש"י ור"א פירש שעל דרך הפשט איננו מדבר לישראל שכבר הזהיר על ע"ז בדבור השני רק בעבור הגר הכתוב אחריו כי על תנאי זה יגור בארצנו שלא יזבח לאלהיו כאשר היה עושה והבל יפצה פיהו כי בעשרת הדברות הזהיר על ע"ז בלאו וכאן מפרש העונש והמשפט שנעשה בו כאשר עשה בלא תרצח ולא תנאף כי אלה הם המשפטים אשר ישים לפניהם והנה חייב אותו מיתה כי יחרם מיתת ב"ד וכן כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת (ויקרא כז כט) ואמר יחרם כי מפני אשר זבח לחרם יהיה חייב שיחרם כענין והיית חרם כמוהו שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא (דברים ז כו) ויתכן כי יכלול הכתוב הזובח גם הזבח שהכל יהיה לחרם לרמוז שהוא אסור בהנאה והזכיר הכתוב זביחה והוא הדין להשתחויה ולכל עבודת פנים אבל שאר עבודות כגון המכבד והמרבץ והמגפף והמנשק אינו במיתה בשלא כדרכה אבל כדרך עבודה בכל ענין הוא מתחייב ואפילו פוער עצמו לפעור והנכון במלת לאלהים בפתחות הלמ"ד שהם מלאכי מעלה ונקראו אלהים בהרבה מקומות בכתוב אין כמוך באלהים ה' (תהלים פו ח) הוא אלהי האלהים ואדני האדונים (דברים י יז) השתחוו לו כל אלהים (תהלים צז ז) ויקראו גם כן אלים כאשר הזכרתי כבר (לעיל טו יא) ואמר בלתי לה' לבדו בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו שיהיו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו וכאלו הזבחים לאל ולמשרתיו על כן אמר בלתי לה' לבדו ויש בכאן עוד בדרך הזה סוד עמוק יובן ממנו ענין הקרבנות ויכול המשכיל לדעתו ממה שכתבנו במקום אחר (לעיל ה ג) ואונקלוס רמז לו בכאן ועוד נרמזנו אנחנו בתורת כהנים (ויקרא א ט) בעזרת השם יתברך שמו לעד ולנצח

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי גרים הייתם בארץ מצרים" - לא הוכשרו כל הגרים בעבור היותנו גרים בארץ זמן ואין טעם שיהיו מובטחים לעולם בעבור כן ופירש רש"י כי הוא טעם ללא תונו אותו יזהיר שלא תונה אותו בהונאת דברים שאם הוניתו אף הוא יכל להונותך ולומר לך אף אתה מגרים באת מום שבך אל תאמר לחברך ור"א אמר זכור כי גרים הייתם כמוהו ואין בכל זה טעם בעיקר והנכון בעיני כי יאמר לא תונה גר ולא תלחצנו ותחשבו שאין לו מציל מידך כי אתה ידעת שהייתם גרים בארץ מצרים וראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אתכם ועשיתי בהם נקמה כי אני רואה דמעת העשוקים אשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם שכל אלה אינם בוטחים בנפשם ועלי יבטחו ובפסוק האחר הוסיף טעם ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (להלן כג ט) כלומר ידעתם כי כל גר נפשו שפלה עליו והוא נאנח וצועק ועיניו תמיד אל ה' וירחם עליו כאשר רחם עליכם כמו שכתוב (לעיל ב כג) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויצעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה כלומר לא בזכותם רק שרחם עליהם מן העבודה

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וטעם כל אלמנה" - אפילו עשירה בעלת נכסים כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה ואמר אם ענה תענה אותו כל יחיד מהם על כן כתיב אחריו והיו נשיכם אלמנות בעונש האלמנה וצעקתה ובניכם יתומים בצעקת היתום והעונש הזה לא מנו אותו רבותינו בכלל חייבי מיתה בידי שמים בברייתא דואלו הן שבמיתה השנויה בסנהדרין (פג) והטעם שאין זה מיתה כמיתת בני אדם בידי שמים שנאמר בהם ומתו בו כי יחללוהו (ויקרא כב ט) ולא תמותו (במדבר יח לב) אבל ענש בכאן שיהרג אותם בחרב אויב או במלחמה ירד ונספה בלא הודע והיו נשיהם אלמנות לעולם ובניהם יתומים לעולם

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אם ענה תענה אותו" - הרי זה מקרא קצר גיזם ולא פירש ענשו כמו לכן כל הורג קין (בראשית ד טו) ולא פירש העונש אף כאן אם ענה תענה אותו לשון גיזום סופך ליטול את שלך למה כי יצעק אלי אשמענו ואנקמנו לשון רש"י ואיננו נכון וגם העד שהביא לא העיד כן אבל יתכן שיהיה "כי" במקום הזה כמו "אם" שהוא אחד משמושין שלו יאמר אם יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו והכפל לנחוץ הענין וחזוקו כדרך המבלי אין קברים (לעיל יד א) הרק אך במשה (במדבר יב ב) והנכון בעיני כי יאמר אם ענה תענה אותו רק צעוק יצעק אלי בלבד מיד אשמע צעקתו איננו צריך לדבר אחר כלל כי אני אושיענו ואנקום אותו ממך והטעם כי אתה לוחץ אותו מפני שאין לו מושיע מידך והנה הוא נעזר יותר מכל אדם כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם ואולי לא יועילו והצל לא יצילו וזה בצעקתו בלבד נושע בה' וינקם ממך כי נוקם ה' ובעל חמה (נחום א ב) ויבא כענין הזה בכתובים רבים כגון מה שאמר (משלי כב כב-כג) אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם יאמר אל תגזול דל בעבור שהוא דל ואין לו עוזרים ואל תדכא העני אשר בשעריך כי ה' יריב בעבורם וכן אמר (שם כג י-יא) ובשדה יתומים אל תבוא כי גואלם חזק ה' צבאות שמו שיש להם גואל חזק וקרוב יותר מכל אדם אף כאן אמר כי בצעקתו בלבד יושע וכמוהו כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה ונתן זרע לזורע ולחם לאוכל כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם כי אם עשה את אשר חפצתי (ישעיה נה י יא) בשניהם יאמר שלא יעשו דבר אחר כי אם שירוה את הארץ מיד וכן כי אם שיעשה מה שחפצתי והנה הוא כטעם אלא וכן כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך (במדבר י ל)

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לא תהיה לו כנושה" - הוא המלוה יאמר שלא תהיה לו כמלוה שהוא כמושל ללוה כענין שכתוב ועבד לוה לאיש מלוה (משלי כב ז) אבל תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך לעולם ולא תשים עליו נשך שהוא נשך כסף נשך אוכל (דברים כג כ) אבל תהיה ההלואה אליו חסד לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון

פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ושמעתי כי חנון אני" - חונן ומקבל תחנת כל אדם אע"פ שאינו הגון מגזרת חנם והענין שלא תחשוב לא אחבול שלמת הצדיק אבל שלמת אדם שאיננו צדיק אקח ולא אשיבנו כי צעקתו לא ישמע אל לפיכך אמר כי חנון אני ושומע צעקת כל מתחנן לי

פסוק כז

לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אלהים לא תקלל" - אונקלוס תרגם על הדיין שלא יקלל אותו כאשר יחייבנו בדין "לא תקיל" לשון קללה הוא בארמית מיקל להו יכרת ה' איש אשר יעשנה ער ועונה (מלאכי ב יב) וכן הרבה בלשון ירושלמי "ונשיא בעמך לא תאור" - הנישא על העם והוא המלך והזהיר שלא יאור אותו כאשר יחייב אותו במשפטו ועל דעת רבותינו בגמרא (סנהדרין סו) אלהים לא תקלל אזהרה על ברכת השם אפילו בכנוי והנה הזהיר על המלך העליון יתברך ועל המולך בארץ והם אמרו בגמרא (שם) כי יכנס בכלל אלהים השם הנכבד והשופט אשר ישב מושב אלהים בארץ ולא נתבאר אם יכנס בכלל הנשיא ראש סנהדרי גדולה שנקרא נשיא בגמרא (שם יט ועוד) והרב רבי משה אמר שהוא בכלל האזהרה הזו (רמב"ם בס' המצות ל"ת שטז ובהלכות סנהדרין כו א) וכן נראה לי ממה ששאל ר' יהודה הנשיא על עצמו כגון אני מה אני בשעיר וכו' (הוריות יא) וא"כ יאמר לא תאור כל נשיא בעם שהוא ראש שררה על כל ישראל בין שתהיה השררה ההיא בממשלת מלכות בין שתהיה ממשלת תורה כי נשיא הסנהדרין הוא במעלה העליונה בשררת התורה

פסוק כח

לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מלאתך ודמעך לא תאחר" - מצינו מלאה בזרע פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע (דברים כב ט) ועוד כמלאה מן היקב (במדבר יח כז) התירוש והיצהר כענין שנאמר והשיקו היקבים תירוש ויצהר (יואל ב כד) והנראה לי בלשון הזה כי יקרא פרי השדה והכרם תבואה בעבור שיביאו אותה כאחת אל הבתים ותקרא ג"כ אסיף אוסף בלי יבא (ישעיהו לב י) וחג האסיף (להלן כג טז) ולכך תקרא מלאה כי לאוסף הדבר וקבוצו יקרא מלוי אשר יקרא עליו מלא רועים (ישעיהו לא ד) קראו אחריך מלא (ירמיהו יב ו) יחד עלי יתמלאון (איוב טז י) יאספו ויבאו וכן וזרעו יהיה מלא הגוים (בראשית מח יט) קבוץ ורבוי עמים ועוד יתכן שתקרא מלאה בכנוי לברכה שימלאו הגרנות בר והיקבים תירוש ויצהר ומלא ידו קוצר וחצנו מעמר ובוצר כי כאשר תקולל חלקתם יאמר יהיו כחציר גגות שקדמת שלף יבש שלא מלא כפו קוצר וחצנו מעמר (תהלים קכט ו-ז) והמתברכת יקראו מלאה ויהיה דמעך רמז לתירוש ויצהר מושאל מן דמעת העין בעבור שידמה לה ברדתו טיפות או שכל טיפות היורדות שמם דמעה ותרד עיני דמעה (ירמיהו יג יז) טיפות מים ואיננו שם לבכי בלבד וענין הכתוב כי כאשר תאסוף פרי השדה וימלאו הגרנות בר ותדרוך הנסחטים שתזל דמעתה והשיקו היקבים תירוש ויצהר לא תאחרם בידך כי בראשיתם תתנם לי כמו שאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך (דברים יח ד) ועל דעת רבותינו ז"ל (במכילתא כאן) לא תאחר שלא תאחר המוקדם ולא פירש איזהו כי בכאן יזהיר במצות דרך כלל ואחר כן יבארם והם סדרו בכורים ותרומה ומעשר ראשון ושני מטעמים שדרשו בהם כמו ששנינו (תרומות פ"ג מ"ז) מניין שיקדמו בכורים לתרומה זה קרוי תרומה וראשית וזה קרוי תרומה וראשית אלא יקדמו בכורים שהם בכורים לכל ותרומה לראשון שהיא ראשית ומעשר ראשון לשני שיש בו ראשית ואונקלוס תרגם בכורך ודמעך ופירש"י מלאתך חובה המוטלת עליך כשתתמלא תבואתך ותתבשל והם בכורים ודמעך היא תרומה ואיני יודע מהו לשון דמע וכן במכילתא (כאן) מלאתך אלו בכורים הניטלין מן המלא ודמעך זו תרומה ואולי כאשר יקראו לדעתם במקום הזה הבכורים מלאה בעבור שניטלין מן המלא יקראו התרומה דמעה בעבור שיביאו אותה תירוש ויצהר לא פרי והזכיר שני המינין ממנה לרמוז כי דינה להפרישה תירוש ויצהר אין חיוב להקדימה בענבים וזיתים והנה לא יזכיר המצות בכאן רק ברמז כאומר הזהר במצות האלה אשר אצוך בהם וכמו שאמר (לעיל כא יג) ושמתי לך מקום כי היה זה לכותבם לאלו המצות בספר הברית אשר יזכיר בפרשה האחרת (להלן כד ז) ועוד יחזור ויבארם כלם במקום אחר כל אחת

פסוק ל

לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואנשי קדש תהיון לי" - טעם הכתוב הזה כי עד הנה הזכיר המשפטים והזהיר בדברים המכוערים ועתה כשבא להתחיל באיסור המאכל פתח ואמר ואנשי קדש תהיון לי שראוי הוא שיאכל האדם כל מה שיחיה בו ואין האסורין במאכלים רק טהרה בנפש שתאכל דברים נקיים שלא יולידו עובי וגסות בנפש על כן אמר ואנשי קודש תהיון לי כלומר אני חפץ שתהיו אנשי קדש בעבור שתהיו ראויים לי לדבקה בי שאני קדוש לפיכך לא תגאלו נפשותיכם באכילת הדברים המתועבים וכך אמר (ויקרא יא מג-מד) אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם ונטמתם בם כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני והנה השרצים משקצין הנפש והטרפה אין בה שקוץ אבל יש בשמירה ממנה קדושה