מ"ג שמות כב כד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה לא תשימון עליו נשך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־כֶּ֣סֶף ׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם כַּסְפָּא תוֹזֵיף בְּעַמִּי לְעַנְיָא דְּעִמָּךְ לָא תְהֵי לֵיהּ כְּרָשְׁיָא לָא תְשַׁוּוֹן עֲלוֹהִי חִיבוּלְיָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין כַּסְפָּא תּוֹזִיף לְעַמִּי יַת עַנְיָיא דְעִמָּךְ לָא תְהֵי לֵיהּ הֵי כְּרַשְׁיָא לָא תְשַׁוּוּן דְּלֶהֱוֵי עֲלוֹי סַהֲדִין וּמִידִי עַרְבְנוּתָא לָא עַל שְׁעָרִין וְלָא רִיבְיָין: |
| ירושלמי (קטעים): | אִם כַּסְפָּא תּוּזְפוּן לְעַמִּי יַת מַסְכֵּינָא דְעִימְכוֹן לָא תְהַוֵון לֵיהּ מָרֵי חוֹב דָּחִיק לָא תְשַׁווּן עֲלוֹי לָא שָׁעֲרִין וְלָא רַבְיָיא: |
רש"י
"את עמי" - (ב"מ עא) עמי ונכרי עמי קודם עני ועשיר עני קודם עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין וזה משמעו אם כסף תלוה את עמי תלוהו ולא לעו"ג ולאיזה מעמי את העני ולאיזה עני לאותו שעמך (ד"א את העני שלא תנהוג בו מנהג בזיון בהלואה שהוא עמי
"את העני עמך" - הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני)
"לא תהיה לו כנשה" - לא תתבענו בחזקה אם אתה יודע שאין לו אל תהי דומה עליו כאלו הלויתו אלא כאלו לא הלויתו כלומר לא תכלימהו
"נשך" - רבית שהוא כנשיכת נחש שנושך חבורה קטנה ברגלו ואינו מרגיש ופתאום הוא מבצבץ ונופח עד קדקדו כך רבית אינו מרגיש ואינו ניכר עד שהרבית עולה ומחסרו ממון הרבה
[כו] עמי וגוי עמי קודם. ואיירי אפילו לגוי בריבית ולישראל בחנם, ישראל קודם, כדאיתא בפרק איזהו נשך (בבא מציעא דף עא.). והקשה הרא"ם דהא מסברא ידעינן, דזה אתה מצווה להחיותו ואילו גוי אי אתה מצווה להחיותו, כדאמרינן בפרק כל שעה (פסחים דף כא:) גבי נבילה, לגר בנתינה ולגוי במכירה, בלא קרא גר קודם, כיון שאתה מצווה להחיותו. ונראה לי דלא קשיא מידי, דהתם איירי בגר תושב שאתה מצווה להחיותו, שאין לו ומתפרנס מאחר, וכיון דהוא מתפרנס ממך - בודאי הוא קודם לגוי שאין אתה מצווה להחיותו. אבל הכא בעשיר איירי, ואין אתה מצוה להחיות את העשיר, ואין כאן מצוה של "וחי אחיך" (ויקרא כ"ה, ל"ו), ובהא קאמר 'עמי וגוי עמי קודם', אף על גב שגוי יתן לך רבית, מצות עשה להלוות לישראל. ועוד נראה לי, דלא אמרנו דידעינן מסברא רק גבי נבילה, משום דהוי מידי דאכילה, והוא חיותיה, סברא הוא דמצוה - דיהיב למי שמצווה להחיותו, אבל גבי הלואה אין בהלואה חיותיה, שהרי צריך לשלם, ואפילו לעשיר נמי מצוה להלוות, כי הלואה עצמה מצוה, ולא אמרינן בהא מילתא דישראל קודם לגוי אפילו יכול להלוות לגוי ברבית, דלא אמרה תורה להלוות בשביל להחיותו, וצריך קרא:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
אֶת עִמִּי – עַמִּי וְגוֹי – עַמִּי קוֹדֵם; עָנִי וְעָשִׁיר – עָנִי קוֹדֵם; עֲנִיֶּיךָ וַעֲנִיֵּי עִירְךָ – עֲנִיֶּיךָ קוֹדְמִין; עֲנִיֵּי עִירְךָ וַעֲנִיֵּי עִיר אַחֶרֶת – עֲנִיֵּי עִירְךָ קוֹדְמִין (ב"מ דף עא עמ' א). וְזֶה מַשְׁמָעוֹ: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה, אֶת עַמִּי תַּלְוֵהוּ וְלֹא לְגוֹי; וּלְאֵיזֶה מֵעַמִּי? אֶת הֶעָנִי; וּלְאֵיזֶה עָנִי? לְאוֹתוֹ שֶׁעִמָּךְ. (דָּבָר אַחֵר: אֶת הֶעָנִי – שֶׁלֹּא תִּנְהֹג בּוֹ מִנְהַג בִּזָּיוֹן בְּהַלְוָאָה, שֶׁהוּא עַמִּי.
אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ – הֱוֵי מִסְתַּכֵּל בְּעַצְמְךָ כְּאִלּוּ אַתָּה עָנִי).
לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה – לֹא תִּתְבָּעֶנּוּ בְּחָזְקָה; אִם אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ – אַל תְּהִי דּוֹמֶה עָלָיו כְּאִלּוּ הִלְוִיתוֹ, אֶלָּא כְּאִלּוּ לֹא הִלְוִיתוֹ, כְּלוֹמַר: לֹא תַּכְלִימֵהוּ.
נֶשֶׁךְ – רִבִּית, שֶׁהוּא כִּנְשִׁיכַת נָחָשׁ, שֶׁנּוֹשֵׁךְ חַבּוּרָה קְטַנָּה בְּרַגְלוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ, וּפִתְאוֹם הוּא מְבַצְבֵּץ וְנוֹפֵחַ עַד קָדְקֳדוֹ. כָּךְ רִבִּית, אֵינוֹ מַרְגִּישׁ וְאֵינוֹ נִכָּר, עַד שֶׁהָרִבִּית עוֹלָה וּמְחַסְּרוֹ מָמוֹן הַרְבֵּה.
רשב"ם
לא תשימון עליו נשך: למען הרחיב את זמנו:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
את העני אם באו ישראל וכותי ללוות ממך כותי ברבית ועני בחנם עני קודם, שנאמר את העני עמך. עשיר ועני עני קודם. עניי עירך ועניי משפחתך עניי משפחתך קודמין שנאמר עמך. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין, שנאמר עמך אותם שעמך, את העני, אתה עני, כלומר חייב אתה להלוות לו ואם לאו דע כי העניות עמך, וזה את העני עמך, לא תהיה לו כנושה לא תהיה לו כמלוה שהוא מושל בלוה כענין שכתוב (משלי כב) ועבד לוה לאיש מלוה, אלא תהיה לו בכל דבר כאלו לא לוה ממך מעות. ולא תשים עליו נשך, שהוא נשך כסף נשך אכל אבל תהיה ההלואה חסד לא תטול ממנו תועלת כבוד ולא תועלת ממון ואפילו להקדים לך שלום אם אינו רגיל בכך והוא שכתוב במקום אחר (דברים כג) נשך כל דבר אפילו דבור אסור. ובמדרש אם כסף תלוה את עמי כל בריותיו של הקב"ה לוין זה מזה היום לוה מן הלילה והלילה לוה מן היום ואין דנין זה עם זה כמו הבריות שנאמר (תהלים יט) יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת אין אמר ואין דברים בלי נשמע קולם, הלבנה לוה מן הכוכבים והכוכבים לוין מן הלבנה וכשהקב"ה רוצה אינו מוציאן שנאמר (איוב ט) האומר לחרס ולא יזרח ובעד כוכבים יחתום האור לוה מן השמש והשמש לוה מן האור שנאמר (חבקוק ג) שמש ירח עמד זבולה, החכמה לוה מן הבינה והבינה לוה מן החכמה שנאמר (משלי ז) אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא, השמים לוין מן הארץ והארץ לוה מן השמים שנאמר (דברים כח) יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך בעתו, בריותיו לוין זה מזה ומשלמין זה לזה ובשר ודם לוה מחברו ומבקש לבלעו ברבית זהו שאמר (תהלים טו) כספו לא נתן בנשך ושוחד על נקי לא לקח, בוא וראה שכל מי שיש לו עושר ונותן צדקה לעניים ואינו מלוה ברבית מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את כלן שנאמר (שם) עושה אלה לא ימוט לעולם, ומי זה זה עובדיה שהיה עשיר ואפוטרופוס של אחאב מלך ישראל היה שנאמר (מלכים א יח) ויקרא אחאב אל עובדיהו אשר על הבית, והיה עשיר יותר מדאי והוציא כל ממונו בצדקה שהיה זן את הנביאים שנאמר (שם) ואחביא מנביאי ה' מאה איש חמשים חמשים איש במערה ואכלכלם לחם ומים, וכיון שבא כל אותו רעב הוצרך ללוות מן יהורם בן אחאב כדי להציל נפשות ושיהא מספיק לנביאים והיה מחשבתו שלא יתננו, זה קיים כספו לא נתן בנשך, אבל יהורם שחשב בלבו ליטול הרבית אמר הקב"ה יבא יהוא ויהרגנו שנאמר (שם ב ט) ויהוא מלא ידו בקשת ויך את יהורם בין זרועיו ויצא החצי מלבו לקיים מה שנאמר ע"י יחזקאל (יחזקאל יח) בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה, לכך מזהיר הכתוב אם כסף תלוה.
ד"א אם כסף תלוה את עמי אמר הקב"ה מי הם עמי העניים שנאמר (ישעיה מט) כי נחם ה' עמו וענייו ירחם, וכתיב (שם יד) ובה יחסו עניי עמו, מדת בשר ודם אם היו לו קרובים עניים והוא עשיר אינו מודה בהם שנאמר (משלי יט) כל אחי רש שנאוהו וכתיב (שם יד) גם לרעהו ישנא רש, והקב"ה אינו כן הוא עשיר שנאמר (דברי הימים א כט) והעשר והכבוד מלפניך, וכתיב (חגי ב) לי הכסף ולי הזהב אמר ה', ואינו מחופף אלא על העניים שנאמר (ישעיה יד) כי ה' יסד ציון ובה יחסו עניי עמו, לכך נאמר אם כסף תלוה את עמי את העני עמך.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' באמרו ושמעתי כי חנון אני ולמה לא אמר כי צדיק וישר אני או כי שופט כל הארץ אני:
השאלה הב' באמרו אלהים לא תקלל ונשיא וגומר ולמה לא הזהיר גם כן שלא יקלל הכהן והלוי והשופט:
השאלה הג' באמרו ואנשי קדש תהיו לי ולא ביאר במה תהיה קדושתם אם במאכלות או בביאות או באי זה דבר אחר משאר הדברים:
ואומר בפירוש הפסוקים והתר השאלות שאחרי שזכר הכתוב כמה מהמצות נכללו בדבור לא תרצח וכן בלא תגנוב וכן בלא תנאף וכן בדבור לא תענה בא עתה לבאר שגם כן נכללו מצות רבות בדבור לא תחמוד. כי לא היתה האזהרה ההיא בלבד על החמדה שבלב בבית באשה ובשדה של חבירו. כי הנה גם כן נכללו בלאו הזה דברים אחרים. האחד הוא אם כסף תלוה את עמי את העני עמך וכבר ביארתי אצל ואם מזבח אבנים תעשה לי שזה הפסוק אם כסף תלוה את עמי הוא רשות לא חובה לפי שהמצוה העקרית בעיני היא לתת לו דרך מתנה וכמו שאמרו ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' נתון תתן לו וגו' ואל ירע לבבך בתתך לו. ואמר פתוח תפתח וגו' והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו. ולזה אמר הכתוב אם כסף תלוה את עמי רוצה לומר שאם העני לא ירצה לקבל הצדקה במתנה שאז תהיה בתורת הלואה. וכן אם לא נדבה לבך לתת לעני הצריך לו במתנה ותרצה להועיל לו בדרך הלואה אז לא תהיה לו כנושה להכלימו ולצערו על הפרעון ולא תזמנהו לב"ד עליו לפרוע אותו דבר שהלוית לו. אך תמתין לו עד שירויח ואז יפרע ומפני אותה ההמתנה לא תשימון עליו נשך והוא הרבית שלא יקח ממנו בעבור ההלואה וההמתנה כי נקרא נשך להיותו נושך בתחלה מועט ובסוף יזיק מאד כנשיכת עקרב וכמו שאחז"ל. ואמר לא תשימון בלשון רבים להזהיר למלוה והעדים והסופר גם לדיין שלא יקיים השטר שיש בו רבית כי אם אין לו לשלם הקרן מאין יפרע עוד הרבית. ואין ספק שהרבית אסור לתת לעשיר כמו לעני מישראל. אבל אמר הכתוב כאן את העני עמך כי מפני עניותו ילוה בסתר ויצטרך לכל הדוחקים האלה אבל העשיר לא יקחהו ולא יצטרך אליו. ואם קבל ההלואה ולא פרע נקרא רשע שנאמר (תלים ל"ז) לוה רשע ולא ישלם ולפי שיאמר אדם אם לא אהיה לו כנושה ולא אשים עליו נשך הרי אני מלוה לו על משכונו באופן שלא יפסד החוב או בבוא זמן פרעון ההלואה אלך לבית דין ויקחו ממנו משכון בטוח. הנה מפני זה סמך מצוה אחרת והיא אם חבול תחבול שלמת רעך עד בוא השמש ביום ההוא תשיבנו לו רוצה לומר אם יקחו מהלוה בעבור ההלואה ההיא משכון ושהוא שלמת העני ההוא הזהיר שעד בוא השמש תשיבנו לו כדי שתהיה השלמה עמו בלילה ומזה יראה שבכסות לילה הכתוב מדבר כי חמלה ההשגחה האלהית על העני ההוא מפני שהוא יצטרך אל השמלה ההיא בלילה לכסותעצמו בה. וז"ש כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו במה ישכב רוצה לומר שאר בני אדם יש להם בלילה במטותיהם שלשה כלים הא' הוא הכסות שמתכסה בה. והיא הסדין או האדרת אשר עליו. ומלבד זה יש להם בגד רך מפשתן שהוא תחת הכסות המגיע לעורו בגופו והוא הנקרא שלמה. ומלבד זה יש להם כלי שלישי והוא מצע אחת שישכב עליו. והנה העני ההוא אין לו מכל זה דבר כי אם השלמה ההיא כי היא כסותה לבדה שיכסהו מלמעלה היא שמלתו לעורו כי היא לו במקום השלמה שתחת הכסות הנוגעת לעורו והיא גם כן במה ישכב רוצה לומר המצע שישכב עליה. כי אין לו כסות ולא שמלה ולא מצע אחר אלא השמלה ההיא ולכן אין ראוי להסירה ממנו כי ימות בקרח הלילה. ומפני זה צוהו שעד בוא השמש ישיבהו לו והנה לא זכר הכתוב הכסות יום לפי שאין דרך האדם להפשיט את מלבושיו מעליו למשכנם וישאר ערום. ובעבור שהמצוה הזאת אינה כפי שורת הדין שילוה אדם מעותיו לחברו ולא יבקש ממנו בצער והכלמה ולא יקח מהם רבית והמשכון שיקחו ממנו עליו ישיבהו בכל יום. לכך אמר והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני ר"ל והיה כי יצעק העני אלי ושמעתי את צעקתו לא בבחינת היותי שופט צדק ואמת ולא להיות הדבר הזה שאתה עושה עול וחמס. אלא בבחינה אחרת והיא כי חנון אני. ובהכרח ארחם ואחון על העניים והאביונים ומתוך הענין למדנו שאם היה הלוה עשיר עם היות שאין ראוי לשום עליו נשך משום ולאחיך לא תשיך. אם חבול יחבול את שמלתו אין המלוה מחוייב להשיבה לו עד בוא השמש כי הוא אינו עני ויש לו מבלתי זה במה ישכב ובמה יתכסה. ולפי שהיו הדינים האלה כלם לפנים מן השורה הזהיר אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור רוצה לומר שלא יקלל את האלוה יתברך שצוה המצות האלה ולא את הנשיא מלך או שופט שמצוה או מכריח בני אדם לשמור ולעשות אותם ולכן לא זכר כאן כי אם האלהים והנשיא. ולפי שאולי יאמר אדם מלוה ה' חונן דל ואנכי הלויתי לעני הזה ובמצות האלהים אני ממתין לו כרצונו ואם כן אעשה כן גם אני שאאחר מתנות הלוים והעניים וכן מתנות הכהונה עד שיפרע לי העני הזה מה שהלויתי לו כיון שלשמו יתברך הלויתי ולא נתחייבתי לתת מתנותי. הנה מפני זה סמך מלאתך ודמעך לא תאחר והוא רמז למעשרות כי מלאתך נאמר על התבואה שימלא ממנה הבית ודמעך הוא היין והשמן והם אם כן תבואת גורן ותבואת יקב וכן בב"ח בכור בניך תתן לי והוא פדיון הבן. ולא בלבד בבכורות בניך לא תעשה האחור. אבל כן תעשה לשורך לצאנך שהנולד ראשונה מהן שבעת ימים יהיה עם אמו (ויקרא כ"ב כ"ז) ולא יקריבנו הכהן קודם לזה כי הוא מחוסר זמן וביום השמיני רוצה לומר משם והלאה תתנו לי ולא תאחרהו. הנה התבאר קוצר המצות האלה וטעם דבקותם באופן נאה ומתישב ושהם כלם נכללות בדבור לא תחמוד שלא יחמוד ממון חבירו לקחת אותו ברבית ולא יחמוד שמלתו ולא יחמוד מלאתו ודמעתו לבלתי תתו בזמנו. ולפי שבזה השלים לבאר עניני חמשת הדבורים האחרונים ההם לכן אמר עליהן בכלל ואנשי קדש תהיון לי. והקדושה היא בדברים הנוגעים בכל אחד מהדבורים ההם במה שלא נזכר בזה כאלו תאמר לא תלך רכיל לא תקום ולא תטור ודומיהם שנכללים ג"כ בלא תרצח שיהיו קדושים בהם ופרושים מאותן מדות רעות. וכן הביאות האסורות והעריות שלא נזכרו פה שכלם נכללו בלא תנאף שגם בהם יהיו קדושים לאלהיהם ולא יטמאו בכל אלה. וכן לא תשיג גבול רעך לא תעשו עול במדה במשקל וגומר ודומיהם הנכללים בלא תגנוב. וכן מצות אחרות נכללים בהם ובשאר הדברות כי מפני שלא נזכרו כל המינים והפרטים פה אמר בדבור כולל ואנשי קדש תהיון לי שיהיו פרושים מכל גנאי ופחיתות ומעשה רע. ולפי שהמאכלים הרעים שאסרה התורה אותם מולידים בנפש מזגים נשחתים ומדות פחותות יאמר כאן בדבור כולל ובשר בשדה טרפה לא תאכלו רוצה לומר לא די שלא תאכלו הדברים האסורים אליכם להיותם מטבעים רעים אבל גם הבשר המורגל אצלכם בבקר ובצאן בהיותם טרפה בשדה שטרפה חיה מן החיות לא תאכלו ממנו וזכר הכתוב טרפה והוא הדין לשאר מיני החולאים שמטרפים את הבהמות כי הטרפה השליכה הבהמה הטורפת בה סם ממית ולכן הבשר ההוא מהטרפה והחולה הם מולידים מזג רע ומושחת. ואמר לכלב תשליכון אותו להגיד שאינה אסורה בהנאה. וזכר הכלב לפי שהוא היותר רגיל להמצא בשדה אצל האדם ואצל העדרים. ואולי לא ימצא שם כותי או גר למוכרה לו. כי הנה בכל המצות האלה דבר הכתוב בהווה והוא היותר רגיל. אבל הענין בדין מה שנזכר כאן הוא הדין עצמו לכל הדומה לו. ואפשר שיהיה המאמר הזה כמשמעו. ויהיה ענינו שלא יהיו פרוצים לאכול הטרפות שנטרפו בשדה כדרכי הכנעניים נכבדיהם ושריהם שילכו לצוד ציד בשדה. והעוף או החיה אשר יהרגו עם כלביהם יאכלו הצודים ויערב להם. לכן צוה שאף בזה אנשי קדש יהיו כי ילכו לצוד ציד להתעלס ולהטייל כמשפט הנכבדים אשר בארץ המה. אבל הבשר שבשדה בעת הציד יטרפוה הכלבים ויהרגוה לא יאכלו הקדושים עצמם אבל יתנוה לכלביהם. והותרו עם מה שפרשתי בפסוקים. האלה שלשת השאלות אשר העירותי בהם:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
קפג. אם כסף תלוה כסף בכסף אתה מלוהו, ואי אתה מלוה פירות בפירות. (דבר אחר, כסף בכסף אתה מלוהו, ואי אתה מלוהו כסף בפירות ופירות בכסף (וכסף בפירות)).
קפד. את עמי ישראל וכותי עומדים לפניך ללוות עמי קודם. עני ועשיר עני קודם. ענייך ועניי עירך ענייך קודמין לעניי עירך. עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמין שנאמר את העני עמך.
קפה. לא תהיה לו כנושה שלא תראה לו בכל זמן.
לא תשימון עליו נשך מה תלמוד לומר. לפי שהוא אומר, את כספך לא תתן לו בנשך (ויקרא כה), הרי זה אזהרה למלוה שלא ילוה לו ברבית. (אתה אומר למלוה, או אינו אלא ללוה. כשהוא אומר אל תקח מאתו, הרי ללוה אמור.) אין לי אלא אזהרה ללוה ולמלוה, אזהרה לעדים ולערב וללבלר מנין- תלמוד לומר לא תשימון, מכל מקום. מכאן אמרו, המלוה ברבית עובר על חמשה דברים. משום בל תתן, ובל תקח, לא תשימון עליו נשך, לא תהיה לו כנושה, לפני עור לא תתן מכשול. כשם שהמלוה והלוה עוברין (בחמשה דברים), כך הערב והעדים והלבלר עוברים. רבי ([יהודה] מתיר ללבלר. רבי מאיר) אומר, המלוה ברבית ואומר לסופר בוא כתוב ולעדים חתמו, אין לו חלק במי שפקד על הרבית
מלבי"ם - התורה והמצוה
קפב. אם כסף תלוה. דברי המכלתא מובאים בפר' יתרו, ושם פרשתי מה שאמר ואם מזבח אבנים תעשה. שהגם שהוא חובה הוא אפשרי. כי יכול לעשות מזבח אדמה. ומה שתפס במנחת בכורים מלת אם, התבאר בספרא ויקרא ( ויקרא קנב ) ופרשתיו שם. ומה שאמר פה מלת אם, כי אינו מחובס להלוות. רק אם יש לו להלוות ואם אין לו להלוה. רצונו לומר אם יש לך כסף והעני צריך להלואה, אז לא תהיה לו כנושה.
קפג. אם כסף תלוה מחוקי הלשון שיבא הפעל קודם השם אם לא כשבא השם לדייק איזה דבר, כמה שאמרנו באילת השחר ( פרק י"ב ). וגם שהיה די לומר אם תלוה את עמי. ופי' חז"ל שבא לדייק שאיסור רבית לא שייך רק בהלואת כסף. אבל כסף בפירות, הינו שפוסק לו פירות, כיון דהוה דרך מכר אין זה מלוה. וכן כשנותן לו פירות, ופוסק לו לפרוע מעות אפילו יותר משויו, אין זה רבית קצוצה. ויותר מזה אפילו נותן לו אח"כ פירות בעד המעות, אף על גב שאם היה מלוה תחלה על אופן שישלם לו פירות יותר, היה רבית קצוצה, כדתיב ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה). מכל מקום בהאי גוונא שנתן לו הפירות דרך מכר לקבל ממנו דמיהם, אין זה ריבית. ופירושו בכסף אתה מלוהו רצונו לומר בכסף הוא דרך הלואה, אבל בפירות הוא לרוב דרך מכר, כ"פ בפ"י עי"ש.
קפד. תלוה את עמי את העני עמך . סדר הכתוב לדבר תמיד בדרך לא זו אף זו, כמבואר אצלנו בכמה מקומות. והיה לו לומר בהפך אם תלוה את העני את עמי. שזה רבותא יותר שגם להעשיר לא יהיה כנושה. ועל כורחך שסדר דבריו בדרך הקדימה והאיחור. שעמי קודם לעם אחר ועני להעשיר ועני שעמך לעניים אחרים, ומובא בבבא מציעא (דף עא).
קפה. לא תהיה לו כנושה . הכ"ף, מורה שאף שרק מתדמה בעיניו כנושה אסור. וכן הוא בבבא מציעא (דף ע"ה). וסים בלשון רבים לא תשימון, ללמד שגם העדים והסופר עוברים שהם המשימים.
ובמה שאמרו כשה"א אל תקח מאתו, הגיה הגר"א לא תשיך שהיא אזהרה ללוה. שזה ההבדל בין תשוך בקל ובין תשיך, שהוא פעל יוצא לשלישי. שהלוה מסבב שהמלוה ישוך אותו. ובגמרא חשב ששה לאוין עיי”ש וברמב"ם (פ"ד מה' מלוה ולוה).