בבא מציעא עה א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אהלויני כור חטין וקוצץ לו דמים הוזלו נותן לו חטים הוקרו נותן דמיהם והלא קצץ אמר רב ששת הכי קאמר באם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו הוקרו נותן דמיהם:
מתניתין גלא יאמר אדם לחבירו הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן דאבל אומר לו הלויני עד שיבא בני או עד שאמצא מפתח והלל אוסר וכן היה הלל אומר הלא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשיה דמים שמא יוקרו חטין ונמצאו באות לידי רבית:
גמ' אמר רב הונא יש לו סאה לוה סאה סאתים לוה סאתים ר' יצחק אומר ואפי' יש לו סאה לוה עליה כמה כורין תני ר' חייא לסיועיה לרבי יצחק טיפת יין אין לו טיפת שמן אין לו הא יש לו לוה עליה כמה טיפין:
והלל אוסר:
אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כדברי הלל ולית הלכתא כוותיה:
וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה [וכו']:
אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הלל אבל חכמים אומרים זלוים סתם ופורעים סתם ואמר רב יהודה אמר שמואל חבני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה ומשום משקל ומשום מנין ומשום לוין ופורעין בי"ט וכדברי הלל אף משום רבית ואמר רב יהודה אמר שמואל טתלמידי חכמים מותרים ללוות זה מזה ברבית מאי טעמא מידע ידעי דרבית אסורה ומתנה הוא דיהבו אהדדי א"ל שמואל לאבוה בר איהי הלויני מאה פלפלין במאה ועשרין פלפלין ואריך אמר רב יהודה אמר רב מותר לו לאדם להלוות בניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית יולאו מילתא היא משום דאתי למסרך:
מתניתין כאומר אדם לחבירו נכש עמי ואנכש עמך עדור עמי ואעדור עמך ולא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך עדור עמי ואנכש עמך
רש"י
עריכהוקוצץ לו דמים - כך וכך דמים כשער של עכשיו אתן לך וקאמר תנא דאם הוזלו נוטל חטין והיינו דפרכינן והלא קצץ וכי הוזלו נמי יטול דמים שקצץ דהא כמו אוזפיה זוזי הוא:
מתני' אבל אומר הלויני עד שיבא בני - דכיון דיש לו שפיר דמי דהא סאה בסאה דרבנן הוא דלאו נשך דאורייתא וכי יש לו לא גזור:
גמ' כמה כורין - דכל חדא וחדא אמרינן זו תהא תחתיה שהרי אינה קנויה למלוה ובידו לאוכלה ולמוכרה ונמצאת אותה שלוה נזקקת על פירות שבשוק וזו פנויה ללוות עליה וכשלוה כל אחת ואחת לוה בהיתר דהא אילו לוה סאה אחת ואכלה ואכל גם הראשונה הואיל כשלוה בהיתר לוה ישלם חטין הכא נמי כשלוה. בהיתר לוה כל סאה וסאה שהרי זו עומדת:
לוין - ככרות סתם בלא קציצת דמים שלא החמירו לדקדק באיסור סאה בסאה כל כך:
בני חבורה - הולכין בדרך או יושבין בבית אחת איש לסעודת עצמו:
המקפידים זה על זה - שאין מוחלין על דבר מועט ומקפידין להלוות זה את זה במדה במשקל ובמנין:
עוברין - בשבתות ובימים טובים:
משום לווין ופורעים דתנן במסכת שבת (דף קמח.) ובלבד שלא יאמר לו הלויני והתם מפרש טעמא שמא יכתוב: ואריך - ושפיר דמי דמתנה בעלמא הוא ולא רבית:
אריך - טוב ודומה לו בספר עזרא (ד') וערות מלכא לא אריך לנא למחזי ופירושו גנות המלך לא יפה לנו לראות:
להטעימן - שידעו כמה מצטער ומיצר הנותנו ויבינו כמה עונשו גדול:
מסרך - להרגיל שיחמוד לבם השכר:
מתני' נכש עמי - היום ואני אנכש עמך למחר:
נכוש - שרקלי"ר בלע"ז:
עדור - חפור:
אבל לא יאמר לו נכש עמי היום ואעדור עמך לזמן פלוני - פעמים שזו קשה מזו ויש כאן אגר נטר ליה בשכר שממתין לו על שכר פעולתו עד אותו זמן הוא מקבל עליו מלאכה שהיא קשה מזו:
תוספות
עריכההלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן אסור. דחיישינן שמא תתייקר אע"פ שאז אין רגיל להתייקר:
ולית הלכתא כוותיה. ונראה דהשתא קי"ל כר' יצחק דאפילו שאין לו אלא סאה לוה הימנו כמה כורין דברייתא דרבי חייא מסייע ליה וריב"ן פי' דביחד אין יכול להלות אלא כמו שיש לו ובזה אחר זה דוקא שרי ומיהו בהא מודה ריב"ן דאפילו יתן לו ביחד ויאמר קני בזה אחר זה שרי דבדבר לח מסתמא שופך ביחד ושרי כמה טיפין ומיהו נראה דאין צריך לדקדק אלא לוקח הרבה בבת אחת לרבי יצחק דאותה טיפה יכול להיות כנגד כל טיפה וטיפה:
בני חבורה המקפידין זה על זה עוברין משום מדה כו'. פי' מתוך שמקפידין באין לידי כך דתנן בפרק אין צדין (ביצה כט. ושם) אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה פירוש שלא יזכור לו שום מדה וקפידותן גורמת להם להזכיר כדי שיהא מבורר יפה מה שמתחייב לזה וכן משקל תנן (שם כח.) אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר והם מתוך שמקפידין שוקלים במאזנים אי נמי אפי' ביד אסור להם לשקול כמו במאזנים לפי שמדקדקים הרבה אע"ג דשרי התם בטבח שאין אומן כשאינו מקפיד וכן אסור להם לומר מלא לי כלי זה אפילו בלא הזכרת מדה וכן משמע מתוך פירש"י במסכת שבת בפרק שואל (דף קמט. ושם) בני חבורה שמדקדקין זה על זה שאמר אחד לחבירו מנה שלקחת גדולה תן לי כמותה והוא שוקלה בידו:
משום מנין. פר"ח אם היו אגוזים ושקדים ודומה להם ואמר לקחת עשרים אגוזים גם אני אקח עשרים או אמר בשעה שנוטלה המתן עד שאשקול הימנה ועד שאמדוד אורך הדגים והקישואים ואמנה הביצים והאגוזים והשקדים שאתה נוטל שאטול גם אני במשקלם ובמדתם ומנינם משמע שר"ל אע"ג דשרי לומר לחנווני הרגיל אצלו תן לי עשרים אגוזים זהו לפי שאין משמע שם שתהא שום קפידא על המנין אלא שמודיעו שכל כך הוא צריך אבל כשאמר לקחת כ' גם אני אטול כ' מראה שמדקדק ומקפיד על המנין והוי עובדא דחול כעין משא ומתן ואי נמי שרי בכי האי גוונא נעמיד כגון שאמר ליה המתן עד שאמנה לך האגוזים שאתה נוטל ואטול גם אני כמניינם וכן כעין זה במדה ובמשקל אסור ועוד מפרש בה"ג איסור מנין בענין אחר בהלכות י"ט הולך אדם אצל רועה הרגיל וכו' ברייתא בס"פ אין צדין (ביצה כט:) עד ואמר תן לי עשרים ביצים ועשרים אגוזים שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו עשרה אפרסקין כ' רמונים ובלבד שלא יזכיר לו סכום מנין רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח סכום מנין דכי הוה נקיט מיניה שיתין והשתא נקט מיניה ארבעים לא לימא ליה מלי להו מאה ונראה דהטעם כיון שבא לדקדק בצמצום החשבון אסור שאין זה כדרך בעה"ב כי אין רגיל לדקדק בצמצום החשבונות כעין זה וחומרא גדולה היא ונראה דדוקא כשנותנין ק' אגוזים בפרוטה אז אסור דאי חשבון של ק' לא שייך לצמצום דמים אין נראה שיהא אסור וסכום מקח פי' בה"ג כי הוה נקיט מיניה חמשה דנקי והשתא נקיט מיניה בדנקי לא לימא ליה מלא לי בדינר ונראה שלא פי' כן בשביל שיהא מותר אם לקח הימנו שוה דינר ביחד לומר הרי יש דינר ולא יאסור אלא דוקא שמדקדק לצמצם במילוי הדינר דפשיטא דהא נמי אסור ומה שפי' כן בה"ג דשמא היה פשוט זה יותר לאסור שמזכיר סכום המקח שלוקח עכשיו ור"ח גרס במסכת ביצה סכום מקח במילתיה דת"ק סכום מנין במילתיה דרשב"א אבל בתוספתא כתוב כמו בה"ג אבל בספר שלנו כתוב סכום מידה במילתיה דת"ק סכום מקח במילתיה דרשב"א ואין נראה דלפי גרסא זו לא מצינו איסור מנין לא במשנה ולא בברייתא וא"כ מנ"ל לשמואל איסור מנין דקאמר עוברין משום מנין דמשמע שאיסור ידוע לנו כמו מדה ומשקל:
ומשום לווין ופורעין בי"ט. אסור לומר לחבירו לשון הלואה ופריעה אלא יש לו לומר לשון שאלה וחזרה והם אינם רוצים לומר כן דלשון שאלה משמע דהדר בעיניה ומחשב בלבו השואל שאם יזכור לשון שאלה שיזקוק להחזיר מיד וי"מ די"ט לא קאי אלא אלווין ופורעין אבל עוברים משום מדה ומשקל ומנין נקט לענין גזל ואי אפשר לומר כן דבפרק שואל (שבת דף קמט.) מייתי לה התם לענין שבת:
וכדברי הלל אף משום רבית. ודוקא במקפידים (אסרי ב"ה) [אסר הלל] כדאמרינן בני חבורה המקפידים אבל שאין מקפידים שרי אע"ג דבמתני' איירי בסתם בני אדם סתם בני אדם הם מקפידים ולא מחלי על מה שנתייקר ושוה יותר אלא משום שכר הלואה ורבנן שרו אפי' במקפידין דמחלי על דבר מועט ונותנין שלא בתורת רבית ואפי' לא מחלי איכא למימר דטעמא דרבנן דשרו לפי שלא החמירו באיסור סאה בסאה כ"כ לאסור אפי' ככרות כדפי' בקונטרס לעיל ואין להקשות כיון דסתם בני אדם מקפידין אמאי נקט שמואל בני חבורה המקפידים ולא נקט בסתם בני אדם דנקט בני חבורה שרגילין ללוות זה מזה ואין נזכרים לדקדק כל שעה ועושין בי"ט כמנהגם בחול וגם אין נזכרים לעשות דמים על הככרות כל שעה כשלוים זה מזה לפי שרגילין תמיד ללוות זה מזה ואין יכולין ליזהר אע"פ שפי' לעיל דאפילו ביד אסור לשקול בשר בני חבורה המקפידים ובמסכת ביצה (דף כח.) שרי לטבח שאינו אומן התם לא הוי כסתם בני אדם החשובין כמקפידים דאין טבח מקפיד אצל הרגיל ליקח ממנו ואין לפרש דסתם בני אדם כאין מקפידין דמו ומתניתין דאסר הלל נוקי דוקא במקפידים דהא אמרינן בפרק שואל (שבת דף קמח.) וכן אשה שואלת מחבירתה ככרות ובלבד שלא תאמר לה הלויני ופרכינן בגמרא בשבת הוא דאסור הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל ומאי קושיא ההיא בסתם בני אדם דלא קפדי והלל לא אסר אלא דוקא במקפידין:
מתנה בעלמא קא יהבי אהדדי. נראה דוקא דבר מועט שיודע בלבו שהיה נותן לו בלאו הכי ואפילו מתנה מועטת דוקא בת"ח:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקסד א ב ג מיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה ג' והלכה ד, סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף א':
קסה ד מיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה ג', טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף ב':
קסו ה מיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה ב', טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף א' בהג"ה ודלא כהלל:
קסז ו מיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה ב', טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף ב':
קסח ז מיי' פ"י מהל' מלוה ולוה הלכה ב' ועיין במגיד משנה, סמג שם, טור ושו"ע יו"ד סי' קס"ב סעיף א' וסעיף ב וע"ש בב"י:
קסט ח מיי' פ"ז מהל' גניבה הלכה י', סמ"ג לאוין עה [אבל הפוסקים השמיטוהו מטעם שכתב הב"י בא"ח סוף סימן תקיז ]:
קע ט מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ט', סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף י"ז:
קעא י מיי' פ"ד מהל' מלוה ולוה הלכה ח', טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף ח':
קעב כ מיי' פ"ז מהל' מלוה ולוה הלכה י"א, סמ"ג לאוין קצג, טור ושו"ע יו"ד סי' ק"ס סעיף ט':
ראשונים נוספים
אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. פירשו הגאונים ז"ל לוין סאה בסאה ופורעין סתם על שער שבשוק.
והא דקאמר זו דברי הלל, הכי פי': אכולה מתני' קאי זו דברי הלל שאוסר הלואה אפילו עד שיבא בני ואפילו בשאלת ככר שהוא דבר מועט, ואע"פ שיש לו אבל חכמים אומרים אפילו סאה בסאה ואפילו אין לו מותר שאם אין לזה יש לזה כיון שיצא השער ודוקיא להאי פירושא מדקאמרי' לוין ופורעין ואלו בשאלת ככר הוה ליה למימר לווה וכורסת כדקתני מתני' לוה אשה ולפיכך כתב רבינו הגדול ז"ל ודוקא על שער שבשוק.
ומצאתי בתשובה לרבינו האיי גאון ז"ל ככל דברי רבינו שכתב במקום זה אבל בשאלת ככר דבר מועט לא בעי' שער שבשוק שאע"פ שאין לזה יש לזה מידי דהוה אזבל בימות החמה ובמסכת שבת בפרק שואל אדם מוכיח כן דמוקי' להא בדלא קייצי דמיה:
תלמידי חכמים מותרין ללות זה מזה ברבית. פי' ללוות בעסקי סעודה וכששניהם ת"ח כגון שלוין פירות במדה לאכול ופורעים יותר דדומיא דאידך דשמואל קאמרינן מ"ט דה"ל כבני חבורה שאין מקפידין וכו' והא קמ"ל דכיון דתרויהו ת"ח אע"פ שהוא בידוע שיש בו יותר לא קפדי ומחלי דכלהו כבני חבורה נינהו להדדי וכיון דידעי דרבית אסורה לא יהבי אלא משום דאינן מקפידן ובשלא קצץ לו מתחלה אלא על דרך ויתור בלא הקפדה והיינו דקאמרי' ללות ולא קאמרי להלות זה לזה. ואלו אחר דלאו ת"ח אסור דלא ידעי לאקנויי ולשם רבית הוא נותן ואפילו ת"ח דבר מרובה אסור דלא גמר ומקני מדעתו דרבית הוא והיינו דקא"ל שמואל ואריך כלומר שזה ענין מותר לי לפי שאינו מקפיד למנות הפלפלין וכשאני פורע שאלתי בהרוח' אני פורע הילכך אפי' הוספתי לדעת עד חומש מותר שזהו דרך כבודי ואפ"ה לאו מילתא היא דאתי למסרך. והכי פסק רב עמרם בתשובה:
אבל חכמים אומרים לווין סתם ופורעים סתם: פירשו הגאונים ז"ל, לווין סתם סאה בסאה על שער שבשוק, והאי דקאמר לווין סתם נראה לי לאשמועינן דלא בעינן קציצה, ולאפוקי מדהלל דאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשה לה דמים. ויש מפרשים סתם, שלא קבע לו זמן פרעון, מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה, אבל אם קבע לו זמן פרעון אסור, שכל שקבוע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמן, וחוששין שמא ישתנה השער בנתיים. ואין דינם מחוור בעיני, שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו תוך הזמן, אבל אלו בא לוה לפרוע בנתיים פורע, דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו (בבא בתרא ה, ב), אבל אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא אמרו.
וכתב הגאון רבינו האי ז"ל בתשובת שאלה, ככר דדבר מועט הוא (ו)לא בעינא שער שבשוק, שאע"פ שאין לזה יש לזה, מידי דהוה אזבל כל ימות השנה (לעיל עב, ב), ובמסכת שבת פרק שואל אדם (קמח, ב) מוכח כן דמוקי להא בדלא קייצי דמיה, וכן כתב הראב"ד ז"ל, דאע"פ שאין לה שרו רבנן משום דמילתא זוטרתי היא, דשכיחי לאוזופיה חדא מחברתה, אי נמי משום דלא קפדי שכנים אהדדי בהא מילתא.
הא דקאמר שמואל זו דברי הלל: אכלה מתניתין קא מהדר, ולא אלא תלוה אשה ככר לחברתה בלבד, והיינו דקאמר, אבל חכמים אומרים מלווין סתם ופורעין סתם, ואלו לא קאי אלא אלא תלוה אשה ככר לחברתה, היה לו לומר אבל חכמים אומרים לווה סתם ופורעת סתם, כן כתב הרמב"ן ז"ל.
הכי קאמר ואם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו: פירוש דמתניתא תרתי קתני שאם קצץ דמים בשער שבשוק שיתן לו דמים כאותו שער ואפילו יוזלו רשאי ליטול דמים שקצץ כיון שפסק כן. אבל אם לא קצץ והוזלו אינו נוטל אלא חטיו והכי קאמר שאם לא קצץ הוזלו נוטל חטיו ואינו רשאי ליטול דמים כשעת הלואה ואם הוקרו נותן לו דמיהן בלבד שהיו שוין באותה שעה ולא יותר וידו על התחתונה וכן הלכתא. הריטב"א ז"ל.
וז"ל הראב"ד ז"ל: תנו רבנן המלוה את חברו כור חטים וקצץ לו דמים. פירוש כאחד או כשנים שבשוק אף על פי שלא יצא השער לכל הוזלו נותן לו חטים וכו'. אוקמה רב ששת דהכי קאמר קוצץ לו דמים נותן לו חטיו הוקרו נותן לו דמיהן שהיו שוין באותה שעה. ואם הלוהו על שער שבשוק בין הוזלו בין הוקרו נותן לו חטיו ואפילו לא הזכיר לו שם דמים. ואם הזכיר דמים הרי זה קצץ והיינו טעמא משום דהוה ליה כמי שיש לו מפני שמוצא ללות. עד כאן.
מתניתין: לא יאמר אדם לחברו הלויני כור חטים וכו': דעת הגאונים ז"ל והרמב"ם ז"ל דכולה מתניתין בשיש לו ואפילו הכי קתני רישא דאסור ללות סאה בסאה לזמן קבוע ולא התירו אלא בדאיכא תרתי שיש לו ובלא קביעות זמן אי נמי שאין לו ויצא השער ובלא קביעות זמן והיינו דלא אשכח היתרא בסיפא אלא באומר עד שיבא בני או וכו' ואפילו בשיש לו ובלא קביעות זמן דדוקא סאה בסאה אבל סאה ויותר מסאה אסור לעולם. ודוקא בתורת הלואה אבל בתורת זביני מותר לפסוק אפילו בקביעות זמן כשיש לו או כשאין לו ויצא השער ויכול למכור שוה מאתים במנה כשיש לו ואפילו בקביעות זמן.
כל זה שיטת הגאונים והרמב"ם וכן דעת רש"י והתוספות. אבל מרי היה אומר דרישא דמתניתין כשאין לו אבל כשיש לו מותר ללות סאה פירות בסאה אפילו בקביעות זמן והא דקתני סיפא הלויני עד שיבא בני לאו משום דליכא קביעות זמן הוא דקתני לה אלא למימר דהא חשיב יש לו ממש ללות עליו ואף על פי שלא היה יכול ליתנו עכשיו ולא הבנתי דברי רבינו.
וזה לשון שיטה: אלא אומר לו הלויני עד שיבא בני וכו'. נראה לי דלעולם כשיש לו מותר אפילו יאמר בפירוש לזמן פלוני והכא עיקר טעמא דהיתרא דקא מפרשינן ומשום דנעשה כמי שאומר לו הלויני עד שיבא בני והיינו דאמרינן בכל מקום נעשה כאומר לו ולא אמרינן הכא במאי עסקינן באומר ולפי זה קשיא לישנא דרישא דמשמע דבכל ענין כשאומר לו לגורן אסור.
ואפשר לפרש דאין הכי נמי דכיון דמפרש לגורן הרי הוא כאומר לו מפירות חדשים שיבואו אתן לך ובכהאי גוונא לא מצי למימר נעשה דהא פירש ליתן מן החדשים וצריך עיון. ודכולי עלמא כל שיש לו פקדון ביד אחרים אלא שאינם בעיר הפירות או הנפקדין יש לו חשיב והיינו דומיא עד שיבא בני. וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחברתה ככר. פירוש וכן היה הלל מחמיר לאסור לאשה שתלוה ככר לחברתה שמא יוקרו החטים ואף על פי שזה דבר מועט שאין בו קפידא והוא לוה סתם בלא קביעות זמן. ומיהו מסתברא שלא החמיר בזו אלא בשאין לו ולית הלכתא כוותיה ואפילו כשאין לו שרי דכהאי גוונא לא גזרו רבנן כלל. הריטב"א ז"ל.
גמרא: אין לו אלא סאה לוה עליה כמה סאין: יש מפרשים שצריך לומר לו קנה כל סאה וסאה זו אחר זו ונראה שאין צריך לומר אלא אפילו בסתם נמי רואין את הסאה שיש לו כאלו היא תחת כל סאה וסאה וכהאי גוונא אמרינן בגיטין המלוה מעות את הכהן ואת הלוי מפריש עליהם ואם מתו והניחו יורשים שירשו קרקע מפריש עליהם ואפילו לא הניח אלא מלא מחט גובה מלא קרדום ואותו מלא מחט נתפש על כל מה שמפריש. הרא"ש.
לוה עליה כמה סאין: פירוש ואפילו בבת אחת ומכל מקום מאי דשרי משום דחשבינן להו כבזה אחר זה ואם כן למה לי טעמא משום דמלוה לא קני מה שבידה וכדפירש רש"י תיפוק ליה שיכול ללות לסמך מה שלקח השתא ואפשר דהיינו טעמא משום דודאי לא אסמך דההיא לוה אותה דהא עכשיו לוה שתיהם בבת אחת. ועוד דכיון דבעיין היא ליכא למימר עלה נעשה ולאו עלה התירו ללוותו. ולפי זה הייתי יכול לומר דעלמא שיש לו בעין אין לוין מטעם זה ואם לא מצינו חלוק זה מפורש. ואפשר דלא פלוג בין בעין ללא בעין אלא הכא דמוכחא מילתא. וצ"ת. שיטה.
טפת יין אין לו וכו': ברישא דמתניתין דלעיל הוה תני הכי אמר לו הרי חטיך עשויות עלי בשלשים דינרין והרי לי אצלך בהם יין וטפת יין אין לו שמע מינה דהא יש לו טפת יין לוה עליה כמה טיפין. ה"ר יהונתן.
אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם: פירשו הגאונים לוין סאה בסאה על שער שבשוק. והאי דקאמר לוין סתם נראה לי דלא בעי קציצה ולאפוקי מדהלל דאמר לא תלוה אשה ככר לחברתה עד שתעשנה דמים. ויש מפרשים סתם שלא קבע לו זמן הפרעון מפני שיכול הוא לפרוע בכל עת שירצה אבל אם קבע לו זמן פרעון אסור שכל שקבע לו זמן אינו יכול לפרוע תוך זמן וחוששים שמא ישתנה השער בינתים ואין דינם מחוור שקביעות זמן פרעון לתועלת הלוה הוא שאין המלוה יכול לכופו בינתים אבל אלו בא לוה לפרוע בינתים פורע דאין אדם עשוי לפרוע תוך זמנו אמרו אין אדם רשאי לפרוע תוך זמנו לא אמרו. הרשב"א.
וכתב רבינו האיי גאון בתשובה בשאלת ככר דדבר מועט הוא וכו'. וכן כתב הראב"ד וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. והביא הראב"ד ראייה מדקאמר הכא וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחברתה ככרות מאי וכן היינו רישא אלא ודאי לאפוקי מדרבנן דשרו אף על פי שאין לו. ע"כ.
לוין סתם ופורעין סתם: פירש רש"י דאהלואת ככר קאי שאף על פי שלא עשתה דמים שרי דאין דרכם של בני אדם להקפיד בדבר מועט כזה. אבל הגאונים פירשו דאכולה מתניתין קאי וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. והכי משמע וכו' כמו שכתוב בנמוקי יוסף. הר"ן ז"ל.
ולפיכך כתב רבינו הגדול ודוקא על שער שבשוק וכתב לעיל לוין על שער שבשוק סאה בסאה וכן הילכתא דלוין סתם ופורעין סתם על שער שבשוק. ומצאתי בתשובה לרבינו האיי גאון ככל דברי רבינו שכתב במקום זה אבל בשאלת ככר דבר מועט לא בעינן שער שבשוק וכו' ככתוב בנמוקי יוסף. הרמב"ן.
וכתב הראב"ד וזה לשונו: עוד נראה לי דהא דאמרינן לעיל לוין סאה בסאה על שער שבשוק ואף על פי שאין לו דוקא בשיש לו הדמים שיכול לקנות בהן מן השוק והוה ליה כמי שיש לו אבל אין לו אסור ואף על פי שיצא השער לאותו המין דהא מפרש טעמא הא חיטי בהיני והא חיטי בשילי אי בעו זביני ופרעי ואי לית להו דמי במאי זביני ופרעי והכא הלואה היא ובעינן יש לו או הן או דמיהן מה לי הן ומה לי דמיהן אמרינן גבי סאה בסאה ולא בהלואה אחריתי וטעמא דמילתא משום דאיכא הכא טעמא אחרינא להיתרא דאמר ליה חטי קדחו באכלבאי כן נראה לי. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א: אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי הלל. כלומר שהיה מחמיר מאד. אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. כלומר אבל חכמים הולכין להקל דאפילו בדבר שאין לו ואפילו בדבר מרובה מותר ללות סאה בסאה בלא קציצת דמים כלל ובלבד כשיצא השער ובלבד כשיש לו מעות וכדפרישנא לעיל כן פירשו כל המפרשים.
אבל מרי ז"ל מחמיר בזה דסאה בסאה אסור ללות סתם כשאין לו עד שיעשנה דמים כשער שבשוק והכא אסיפא קאי לענין הלואת ככרות שהוא מותר בלא קציצה אף על פי שאין לו. ואין זה מחוור בעיני דאם כן מאי אשמועינן שמואל דכיון דקתני מתניתין וכן היה הלל אומר מכלל דהלל אזלא לטעמיה דרישא ורבנן פליגי עליה כדפליגי ברישא. עד כאן.
וזה לשון תלמיד הר"פ ז"ל: אבל חכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. ודוקא דבר מועט ואם תאמר אסור ללות סאה בסאה. ויש לומר דהיינו דוקא סאה בסאה שהוא דבר גדול אבל בדבר מועט כגון בככרות לא דקדקו חכמים לאסור אפילו הוא מקפיד. ועוד יש לומר דבדבר מועט אין רגילות שיקפיד. ועוד יש לומר דדוקא סאה בסאה החמירו משום דרגילות הוא להשתנות בתוך כך אבל ככרות אין רגילות שישתנה השער שלהן בתוך כך. עד כאן.
ולענין פסק כתב הרמ"ך וזה לשונו: מלוה אדם כור חטים לחברו וקוצץ לו דמים עליו כשער של עכשיו ובין הוקרו ובין הוזלו נותן לו דמים כמה שקצץ עמו עכשיו. ונראה לומר שקבע לו זמן לפרעון ואפילו הכי שרי כיון דהשתא שוו כמה דפסקו בהדיא וזימנא הוא דמרווח ליה מנפשיה ולא דמי לסאה בסאה דאסור בקביעת זמן וצריך עיון.
ואם לא קצץ עמו הוקרו נותן דמים שהיו שוים בשעת ההלואה הוזלו נותן חטים סאה בסאה והוא שלא יצא השער בשעת הלואה שאם יצא השער הא אמרינן לוין סתם ופורעין סתם סאה בסאה בלא קביעת זמן. מותר ללות סאה בסאה עד שיבא בנו או עד שימצא מפתח האוצר אף על פי שלא יצא השער ואינו חושש שמא יוקרו כיון שיש לו מאותו המין אף על פי שאינו יכול ליטול עכשיו ממנו ואם יש לו סאה לוה עליה כמה סאין אף על פי שלא יצא השער.
וכן מותר ללות דינרי זהב בדינרי זהב אף על פי שהן מתיקרין ומוזילים תמיד והוא שיש לו דינר אחד או יותר כדין פירות ואי לית ליה אסור דפירי נינהו ולא ידיע תרעייהו ולא קביע ובאתר דסגו במתא בכל מידי דזבני ומזבני טיבעא נינהו ואף על גב דאייקור אין בהם משום רבית דפירי ושאר זבוני הוא דאייקור וטיבעא כדקאי קאי כדין שאר מטבעות הילכך בין אית ליה בשעת הלואה בין לית ליה מותר ואפילו בקביעות זמן כיון דלא אשתנו טיבעא ולא אתוסף בהו חומשא וצריך עיון.
וכן הדין בככרות של בעלי בתים דלא ידיע תרעייהו ואין משקלן כמשקל לחמי הנחתומין הילכך היכא דלית ללוה נהמא כי האי דיזיף והוקרו החטים אינו פורע לו אלא כשער הזול הן מעות הן פת אם הוקרו נותן דמיו ואם הוזלו נותן הפת כמשקלו שלוה ממנו. ודוקא במקפידין כדאמרינן בני חבורה המקפידין זה על זה וכו' ומשום רבית נמי כעין שכתבנו. עד כאן.
כתוב בספר המאור וחכמים אומרים לוין סתם ופורעין סתם. כתב הריא"ף ויוקא על שער שבשוק וכו' ואינו נראה כן וכו' עד ועוד כי הוא מצוי תדיר. וכתב עליו הראב"ד וזה לשונו: אמר אברהם גם אני כך כתבתי דלא בעינן ככר וסמכתי דברי מפרק השואל ונראין דבריו דשער שבשוק נמי לא בעינן ומי יוכל לשער שער שבשוק לככר אחד ופוק חזי מאי עמא דבר. עד כאן. ועיין בספר המלחמות להרמב"ן.
בני חבורה המקפידין זה על זה וכו': פירוש בני אדם שעשו סיבולת והוליא כל אחד דינר וקנו ממנו מאכל ואוכלין ביחד אם מדקדקין זה על זה שלא יאכל ולא ישתה ולא יטול אחד יותר על חברו ואם יטול אחד מהן מנה גדולה היום אומר האחר אני אטול עוד גדולה למחר כיוצא בה עוברין משום מדות במדות הכוסות של יין ומשום משקל בפת ובשר ודגים ומשום מנין בבצים ואגוזים וכיוצא בהן משום לוין ופורעין ביום טוב שאומר אתה אכלת אתמול כך וכך פתין ושתית כך וכך כוסות אני אוכל ואשתה היום כנגדם. וכדברי בית הלל עוברין אף משום רבית שהככר שאכל זה אתמול היה שוה איסר וככר היום שוה איסר וחצי וזה רבית. וזו השמועה בשבת בפרק שואל.
ירושלמי. אבא בר זימנא יהב דינר לקפילא מינסב מיניה אמר להן לית בדעתאי לזבוני אלא בפוריא אמרו ליה זבניה כדון כדבפוריא שאל לרבי אמר ליה אסור קבעה במתניתיה ותני כן היה חייב לו מעות בא ליטלן ממנו בגרן אמר לו עשם עלי כשער שבשוק ואני אעלה לך כל שנים עשר חדש אסור דלא כאיסרו בא לידו. רבינו חננאל ז"ל.
משום מנין: כתוב בתוספות פירש ר"י אם היו אגוזים וכו' ונראה דדוקא כשנותנים מאה אגוזים בפשוט אז אסור דאי חשבון של מאה לא שייך למנין דמים אין נראה שיהא אסור. גליון תוספות.
ומשום לוין ופורעין ביום טוב: פירש רש"י ז"ל דיום טוב אלוין ופורעין בלחוד קאי דאלו באידך אפילו בחול עוברים עליהם שהן אינן משלמין במדה ובמשקל ומנין שקבלו והמלוין אינם מוותרין להם כלל ואף על פי שאין מדקדקין עליהן ועוברין משום לא תעשו עול במדה ויש אומרים דכולה ביום טוב שאינם לוקחין אלא במדה או במשקל או במנין וכל זה אסור ביום טוב דאסור לומר לו מלא מדה זו ואסור להשגיח בכף מאזנים ואסור להזכיר סכום מנין כדאיתא התם. הריטב"א.
וזה לשון הראב"ד: בני חבורה המקפידין זה על זה עוברים משום מדה ומשום משקל ומשום מנין אם פוחתין זה לזה מאחד מאלו וצריכין הם לדקדק במדותם ובמשקלותם ובמניינם משום לא תעשו עול ומשום לוין ופורעין ביום טוב שצריך שלא יאמר לו הלויני כך וכך ואם יפרענו לא יאמר לו קבל את חובך גם זה לא יאמר לו פרעני. עד כאן.
ומשום לוין ופורעין ביום טוב דאסור לאדם לומר לחברו הלויני אלא אומר לו השאילני ובלעז אין חילוק בין לשון הלואה ללשון שאלה וצריך לומר מסור אותה. תלמיד הר"פ.
וכדברי הלל אף משום רבית: ותימה מאי רבית איכא והלא השני כשהוא פורע מתוך קפדנותו הוא מדקדק שלא יתן לו יותר ולא יבואו לידי רבית. ויש לומר דמכל מקום פעמים שהוא בוש להראות שהוא מקפיד ומוותר קצת ואף על פי כן הוא מקפיד בלבו הילכך הוי רבית. הרא"ש.
וזה לשון הראב"ד: וכדברי הלל אף משום רבית. ואף על פי שיש לו בשיתוף עם חביריו שכיון שלא חלק עמהם והם מקפידים שלא יטול אחד דמי אבל אם לא היו מקפידין לא נחשב אותם לוין זה מזה. אלא כנוטלים משלהם ואף להלל מותרין ולדעת חכמים אף על פי שמקפידין אין בהם משום רבית שאין מחמירין על הרבית כהלל שאם יש לו לוה עליו סאה בסאה. אי נמי מה שנוטלים משלהם הוא.
עוד נראה לי דלענין ככרות אשה מחברתה רבנן שרו ואף על פי שאין לה משום דמילתא זוטרתי היא ושכיח לאוזופי חדא מחברתה אי נמי משום דלא קפדי שכנים אהדדי בהאי מילתא והלל אוסר והיינו דקאמר הכא וכן היה הלל אומר לא תלוה אשה לחברתה ככרות מאי וכן היינו רישא אלא ודאי לאפוקי מדרבנן דשרו אף על פי שאין לו. ומתניתין בפרק שואל אדם מחברו הכי משמע דאמרינן בגמרא בשבת הוא דאסור למימר אשה לחברתה הלויני ככרות הא בחול שפיר דמי לימא מתניתין דלא כהלל וכו'. ומתרץ לה הכא באתרא דקיץ דמייהו הוא והא הכא פשטא דמילתא דלית לה היא וקאמר מתניתין דלא כהלל מכלל דרבנן שרו ואף על גב דלית לה. עד כאן.
תלמידי חכמים מותרין ללות זה מזה ברבית: פירוש ללוות בעסקי סעודה וכששניהם תלמידי חכמים שלוין פירות במדה לאכול ופורעים יותר דדומיא דאידך דשמואל קאמרינן מאי טעמא דהוה ליה כבני חבורה שאין מקפידין וכו' והא קמשמע לן דכיון דתרווייהו תלמידי חכמים אף על פי שהוא בידוע שיש בו יותר לא קפדי ומחלי דכלהו כבני חבורה נינהו להדדי וכיון דידעי דרבית אסורה לא יהבי אלא משום דאינן מקפידין ובשלא קצץ לו מתחלה אלא על דרך ויתור בלא הקפדה והיינו דקאמרינן ללוות ולא קאמרי להלוות זה לזה. ואלו אחר דלאו תלמיד חכם אסור דלא ידעי לאקנויי ולשם רבית הוא נותן. ואפילו תלמיד חכם דבר מרובה אסור דלא גמר ומקני מדעתו דרבית הוא והיינו דקאמר ליה שמואל ואריך כלומר שזה ענין מותר לי לפי שאיני מקפיד למנות הפלפלין וכשאני פורע שאלתי בהרוחה אני פורע הילכך אפילו הוספתי לדעת עד חומש מותר שזהו דרך כבודי והכי פסק רב עמרם בתשובה. הרמב"ן.
וזה לשון הרמ"ך: תלמידי חכמים מלוין זה לזה ברבית דמידע ידעי דרביתא אסירא ומתנה הוא דקא יהבי אהדדי. ואיניש אחרינא דיהיב רביתא לא מהניא ליה מחילה דכל רבית נמי עיקרו מחילה היא. מיהו לאו בכל תלמיד חכם שייך למימר הכי אלא כתלמיד חכם שהוא שונא מתנות ולא אתי לאימשוכי בהכי והיאך נמי מההוא שעתא דיזיף מיניה יהיב ליה הני זוזי דרביתא.
ויש שפירש את זה ברבית מאוחרת דאבק רבית הוא ובתלמידי חכמים כי האי לא גזרו רבנן אבל בשאר תלמידי חכמים לא שרו רבנן למיזף ולאוזופי ברביתא כלל. בשם החכם הגדול ר' נתן בה"ר מאיר מצאתי כתוב ונראה מלשון הר"מ שלא אמרו כך אלא ברבית דדבריהם שהוא כתב תלמידי חכמים שהלוו זה את זה ונתן לו יתר על מה שלוה ממנו הרי זה מותר אלמא דבדלא פסק בהדיא מעיקרא מיירי. מיהו מדאמר ליה שמואל לאבוה בר איהי משמע אפילו רבית קצוצה דהיינו מאה במאה ועשרים. ואמר ליה ואריך כלומר דבר הגון ומותר לשון וערות מלכא לא אריך לנא למיחזי. ויש מי שאמר ואריך והאריך לי זמן. ויש מי שאמר ואריך ואתן לך פלפל ארוך שחשוב יותר ממה שהלויתני. עד כאן.
וה"ר יהוסף הלוי אבן מיגש כתב בתשובת שאלה וזה לשונו: ומה שאמרו תלמיד חכם מותר ללוות זה מזה ברבית וכו'. הלכה היא אבל אין לסמוך על זה אלא היחידים הכשרים שבהם לא זולתם. ע"כ. מועתק מלשון ערבי.
מותר לאדם להלוות לבניו ובני ביתו ברבית כדי להטעימן טעם רבית: פירוש מיירי בסמוכין על שלחנו דכל מאי דמוזפי ליה מדידיה הוא דלית ביה משום רבית ולהכי הוה שרינן ליה כדי להטעימן טעם מרירות של רבית ושלא ינהגו בו. ואסיקנא דאסור דילמא אתי למסרך. והוי יודע שאם היה לו אצל חברו גזל או חוב שאינו בטוח מותר להלוות לו על מנת שיפרע לו אותו גזל או חוב שאין כאן רבית כלל דמאי דאוסיף ליה לוה מדידיה הוא דיהיב ליה. הריטב"א ז"ל.
כדי להטעימן טעם רבית: לפי שאם טעמו טעם ונמנעו ממנו היה שכרם יותר. ואמרו לית הילכתא הכי דילמא אתו למסרך הריא"ף בתשובה מועתק מלשון ערבי.
ורבינו תננאל כתב וזה לשונו: כדי להטעימן טעם הנאה. עד כאן.
מתניתין: לא יאמר לו נכש עמי ואעדור עמך: פירוש נכש עמי היום ואעדור עמך למחר מפני שיש פעמים שהעדור קשה מן הניכוש ואינם עומדים בשער אחד ואפילו בזמן אחד. והחרישה קשה ברביעה יותר מן הגריד מפני שרגלי הפרה משתקעים.
ויש מפרשים מפני שהפרה חורשת תלמים הרבה ברביעה יותר מן הגריד ואותו התוספת הוי רבית. ולמדנו מן המשנה שלא ילוה אדם לחברו סאה שעורים בסאה דוחן אף על פי שהם בשער אחד ואף על פי שיש לו הדוחן שהרי ניכוש ועידור כמי שיש לו הן והם בשער אחד ואפילו הכי כיון שהם שתי מלאכות ופעמים שאינם שוות אם תתיקר המלאכה ביום השני לפועל האחרון אסור הראב"ד. ובנוסחא אחרת מחידושי הראב"ד מצאתי כתוב לפועל האחרון אסור ולא מחוור. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה