קטגוריה:יהושע י כא

• לדף התרגום על כל הפרק •

חמשה מלכי אמורים התארגנו להעניש את גבעון בגלל שהגבעונים כרתו ברית עזרה הדדית עם יהושע.
הגבעונים קראו ליהושע לעזרה, והשליחים דווחו ליהושע את מערך הקרב, ושמלכי האמורים לא הציבו מארבים ושמירה נגד התקפה מהמזרח.
יהושע, בראש הכוחות, עלה מהמזרח עם צבא הקבע שלו "עַם הַמִּלְחָמָה", ביחד עם משמר הראש הגבעוני שלו, "כֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל" (ביאור:יהושע י ז).
יהושע התקיף בבוקר לאחר מסע מהגלגל לגבעון במשך הלילה.

יהושע גרם למהומה במחנה האמורים, והם ברחו במורד ההר לכיוון ערי המבצר שלהם, ובני ישראל זנבו בהם.
חמשת המלכים האמוריים ברחו והתחבאו במערה ליד מקדה. הם נמצאו ויהושע פקד לסגור את פי המערה באבנים גדולות ולשמור על המקום, בזמן שהעם ממשיך להכות באמורים הנסוגים.

לאחר שכל החיילים האמוריים ברחו לערי מבצר, יהושע מכנס את הצבא במקדה, למנוחת לילה. ייתכן שזה איפשר לאמורים לברוח מעריהם צפונה או מערבה וכך זה החליש את ערי האמורים עוד יותר. יהושע העדיף לרכז את הצבא תחת פיקודו, ולא להשאיר את הצבא מפוזר סביב מספר ערים. כך יהושע יעבור מעיר לעיר עם כל הצבא, ותוך יום אחד או שנים הוא יכבוש כל עיר, ויחרים אותה.

המילה "וַיָּשֻׁבוּ" אומרת כאילו שהם שבו למקום שהם כבר היו בו קודם לכן, אולם יהושע רק עכשו הגיע למקדה במרדף אחרי האמורים?
הניקוד נוסף מאות שנים מאוחר יותר, ויתכן שהניקוד אינו נכון והיה צריך להיות כתוב: "וַיֵּשְׁבוּ", ככתוב: "וַיְהִי בְּנׇסְעָם מִקֶּדֶם וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם" (ביאור:בראשית יא ב). כיוון שהפסוק הבא מדבר על הוצאת המלכים מהמערה, ייתכן שהכוונה שיהושע וכל הצבא הלכו למקדה, שבו למערה, והתישבו סביבה לחניית לילה.

נראה שזה היה מנהג להעליב אדם בחריצת וטלטול הלשון, והרמת הסנטר. ייתכן שיש לזה קשר מיני, עליונות והשפלה.

המשפט לא כל כך ברור:

• האם כתוב: 'איש לא חרץ לבני ישראל את לשנו'? - לפני כן הם חרצו לשון לבני ישראל, אולם לאחר התבוסה בגבעון, ובזמן שבני ישראל התרחקו מערי המבצר, אנשי העיר לא צהלו וחרצו לשון לבני ישראל המתרחקים לכיוון מקדה.
• או: 'איש לא חרץ את לשונו לכלל בני ישראל כצבא, לאיש יהושע כיחיד, או לכל איש בודד מבני ישראל'? - אף אחד לא חרץ את לשונו בבוז ולעג. השמחה נעלמה מהאמורים. הרגשת אסון עטפה אותם, שזה הסוף.

לפני המלחמה חמשת מלכי האמורים חרצו לשון ליהושע וצבאו וזלזלו בהם. הם לא הכינו הגנה או מארבים ליהושע, בעלותו במדבר יהודה מהגלגל לראש ההר. הם חשבו שיהושע היה כל כך חלש שאפילו את העי הוא לא הצליח לכבוש ללא עורמה. הזלזול, ההַמְעָטָה בערך, חוסר כבוד, ובוז הזה היה כאילו חריצת לשון ליהושע. אולם לאחר התבוסה המשפילה הם כבר לא חרצו לשון.

נאמר: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא ז), וכידוע כלבים נוהגים לנבוח ולאיים על זרים שמתקרבים לשטח שלהם. כאן הכתוב אומר שאנשים ששרדו וברחו לעיר מבצר, לא העיזו לנבוח או לאיים, לגדף, לחרף, להתחצף. הם היו תשושים ומבוהלים, וידעו שמצבם הוא בכי רע, ועדיף לא למשוך תשומת לב. כך "שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא יֹצֵא יָצוֹא וּמְקַלֵּל" (שמואל ב טז ה) את דוד בנסיגתו מירושלים בגלל אבשלום, כמו כלב.

התאור הזה מזכיר את תגובת אנשי כנען לכיבוש שכם על ידי בני יעקב. יעקב חשש והאשים את שמעון ולוי: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (ביאור:בראשית לד ל), והם ענו לו בכעס: "הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (ביאור:בראשית לד לא), ואכן מאז בני ישראל הלכו כרצונם, ככתוב: "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (ביאור:בראשית לה ה), וגם לא חרצו להם לשון. עכשו בני ישראל הם עם גדול וחזק, ואנשי כנען יראים מפניהם.