קטגוריה:בראשית לח כו
נוסח המקרא
מהדורת הכתיב: ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה
המהדורה המנוקדת: וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה.
פרשני המקרא
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאִשְׁתְּמוֹדַע יְהוּדָה וַאֲמַר זַכָּאָה מִנִּי מְעַדְּיָא אֲרֵי עַל כֵּן לָא יְהַבְתַּהּ לְשֵׁלָה בְרִי וְלָא אוֹסֵיף עוֹד לְמִדְּעַהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאַכֵּר יְהוּדָה וַאֲמַר זַכְיָא הִיא תָמָר מִינִי אִתְעַבָּרַת וּבְרַת קָלָא נַפְלַת מִשְׁמַיָיא וַאֲמַרַת דְמִן קֳדָמַי הֲוָה פִּתְגָמָא וְאִשְׁתְּזָבוּ תַּרְוֵיהוֹם מִן דִינָא וַאֲמַר בְּגִין דְלָא יְהַבְתָּהּ לְשֵׁלָה בְּרִי אִירַע יָתִי כְּדוֹן וְלָא אוֹסֵף תּוּב לְמֵידְעָהּ בְּמִשְׁכְּבָא: |
| ירושלמי (קטעים): | וְחַכֵּם יְהוּדָה תְּלָתָא סַהֲדוֹי וְקָם עַל רִיגְלוֹי וַאֲמַר בְּבָעוּ מִנְכוֹן אַחַי וֶאֱנָשֵׁי בַּיְיתֵיהּ דְאַבָּא קַבִּילוּ מִנִי בִּמְכִילָא דְאִינַשׁ מְכִיל בָּהּ מִתְכִּיל לֵיהּ בֵּין מְכִילָא טָבָא בֵּין מְכִילָא בִּישָׁא וְטוֹבוֹי דְכָל אִינַשׁ דִמְגַלֵי עוֹבְדוֹי עַל דִנְסִיבַת פַּרְגוֹדָא דְיוֹסֵף אָחִי וְאִצְבָּעִית יָתָהּ בְּאִידְמָא דִצְפִירָא וְקָרִיבִית יָתָהּ קֳדָם רִיגְלִי דְאַבָּא וַאֲמַר לֵיהּ חַכִּים כְּעַן הַפַּרְגוֹד דִבְרָךְ הוּא דָא אִילָא מְכִילָא לְקָבֵיל מְכִילָא סִדְרִין לְקָבֵיל סִדְרִין טַב לִי בָּהִית בְּעַלְמָא הָדֵין וְלָא בָּהִית לְעַלְמָא דַאֲתִי טַב לִי יָקַד בְּאֵישָׁא טַפְיָא וְלֵית אֲנָא יְקִיד בְּאֵישָׁא אָכְלָא אֵישָׁא זַכְּאַי הִיא תָּמָר כַּלָתִי בְּדִינָא מִנִי הִיא מְעַבְּרָא חַס לָהּ לְתָמָר כַּלָתִי לֵית הִיא מְעַבְּרָא בְּנִין דִזְנוּ בְּגִין כְּדֵין לָא אַסְבִית יָתָהּ לְשֵׁלָה בְּרִי בְּרַת קָלָא נַפְקַת מִן שְׁמַיָא וַאֲמָרַת תְּרֵיכוֹן זַכְוָן בְּדִינָא מִן קֳדָם יְיָ הֲוַת פִּתְגָמָא וְלָא אוֹסִיף תּוּב לְמֵיחֲכּוּם יָתָהּ: |
רש"י
"ממני" - היא מעוברת ורז"ל דרשו שיצאה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים לפי שהיתה צנועה בבית חמיה גזרתי שיצאו ממנה מלכים ומשבט יהודה גזרתי להעמיד מלכים בישראל
"כי על כן לא נתתיה" - כי בדין עשתה על אשר לא נתתיה לשלה בני
"ולא יסף עוד" - יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק (וחבירו גבי אלדד ומידד ולא יספו ומתרגמינן ולא פסקו)
מפרשי רש"י
[כב] ורז"ל דרשו שיצא בת קול כו'. דהוקשה להם מנא ידע יהודה דהיתה מעוברת ממנו, שמא זנתה עם אחר גם כן, אלא בת קול אמר זה:
[כג] יש אומרים לא הוסיף ויש אומרים לא פסק. מאן דאמר 'לא הוסיף' כמשמעו, ומאן דאמר 'לא פסק' - כתיב הכא "לא יסף", וכתיב התם (ר' דברים ה, יט) "קול ולא יסף", מה התם לא פסק, אף כאן לא פסק (סוטה דף י:). ואם תאמר ולמאן דאמר 'לא הוסיף' ולמה לא הוסיף, דודאי מותרת היה לו, דאם לא היתה לו מותרת לא הפקירה עצמה אליו, ואמאי לא הוסיף, ונראה לי דסבירא ליה אף על גב דתמר הפקירה עצמה ליהודה והיתה כלתו - משום ביאה ראשונה עשתה זאת, שהיא מצות ייבום, אבל ביאה שניה - לא. ומאן דאמר 'לא פסק' סבירא ליה כיון דהותרה הותרה:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
מִמֶּנִּי – הִיא מְעֻבֶּרֶת (אונקלוס). וְרַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה דָּרְשׁוּ, שֶׁיָּצְאָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: מִמֶּנִּי וּמֵאִתִּי יָצְאוּ הַדְּבָרִים (סוטה י' ע"ב); לְפִי שֶׁהָיְתָה צְנוּעָה בְּבֵית חָמִיהָ, גָּזַרְתִּי שֶׁיֵּצְאוּ מִמֶּנָּהּ מְלָכִים, וּמִשֵּׁבֶט יְהוּדָה גָּזַרְתִּי לְהַעֲמִיד מְלָכִים בְּיִשְׂרָאֵל.
כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ – כִּי בְּדִין עָשְׂתָה, עַל אֲשֶׁר לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְּנִי.
וְלֹא יָסַף עוֹד – יֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא הוֹסִיף (ספרי בהעלתך פח; אונקלוס), וְיֵשׁ אוֹמְרִים: לֹא פָּסַק (סוטה י' ע"ב) [וַחֲבֵרוֹ גַּבֵּי אֶלְדָד וּמֵידָד, "וְלֹא יָסָפוּ" (במדבר יא,כה), וּמְתַרְגְּמִינָן "וְלָא פְסָקוּ" (לפנינו: "וְלָא פָסְקִין")].
רשב"ם
מתוך: רשב"ם על בראשית לח (עריכה)
'(כו). 'צדקה ממני: יותר ממני שאני צויתיה לשבת בית אביה עד יגדל שלה, היא השלימה תנאי שצויתיה, אבל אני לא השלמתי לה תנאי שהתניתי לה, כי לא נתתיה לשלה בני, וכן על צדקו נפשו מאלהים, יותר מאלהים, וכן בשאול, ויאמר אל דוד צדיק אתה ממני, יותר ממני:
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
והרמב"ן ז"ל פי' צדקה ממני יותר ממני, שאני נתכוונתי לזנות והיא נתכונה למצות יבום, וזהו שאמר כי ע"כ לא נתתיה לשלה בני, כלומר על נכון עשתה כן כשלא נתתיה לשלה בני, כי שלה הוא היבם ואני הגואל אחריו אם לא יחפוץ לקחת את יבמתו.
ובמדרש צדקה ממני, יצתה בת קול ואמרה ממני ומאתי יצאו הדברים. ודרשו רז"ל בשלהי מסכת מכות א"ר אלעזר בשלשה מקומות הופיע רוח הקדש, בבית דינו של שם ובית דינו של שמואל ובבית דינו של שלמה. בית דינו של שם, יהודה אמר צדקה ורוח הקדש אמרה ממני. בית דינו של שמואל שנאמר (ש"א יב) עד ה' בכם ועד משיחו היום הזה, ויאמר עד, היה לו לומר ויאמרו אלא רוח הקדש משיבה עד. בית דינו של שלמה שנאמר (מלכים א ג) תנו לה את הילוד החי והמת לא תמיתהו ורוח הקודש משיבה אליו היא אמו.
ולא יסף עוד לדעתה. אחר שקיים המצוה אע"פ שהיתה מותרת לו כל ימיו. וכונת האומר ולא יסף עוד לדעתה ולא פסק, שמותרת היא לו ואשה הקנו לו מן השמים.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
כי על כן לא נתתיה וגו'. פי' לפי מה שאמר צדקה יותר ממני גמר אומר כי גם לא עשתה פריצות. כי טעמה על אשר לא נתתיה לשלה בני ראתה כי אבדה תקותה לזה עשתה הדבר הזה:
או ירצה לומר כי הוא הגורם לה לעשות כן לצד שלא נתנה לשלה, והוא אומרו צדקה היא במעשיה וממני פי' מצדי אני הייתי סיבה לה כי לא נתתיה וגו':ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. מנא ידע? יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושין. ולא יסף עוד לדעתה. כיון שידעה, שוב לא פסק הימנה; כתיב הכא: ולא יסף עוד לדעתה, וכתיב התם "קול גדול ולא יסף".
אמר רבי אלעזר: בג' מקומות הופיע רוח הקודש בבית דינו של שם, דכתיב: ויאמר צדקה ממני. מנא ידע? דלמא כי היכי דאמר דאזקיקא ליה לדידיה, אזקיקא נמי לאחריני? יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים. בבית דינו של שמואל, "ויאמר הנני ענו בי וגו' ויאמר עד" וגו'. [בבית דינו של שלמה], "ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי וגו' היא אמו". מנא ידע? דלמא ערומי מערמא? יצאה בת קול ואמרה: "היא אמו". אמר רבא: ממאי? דלמא יהודה דמנה יומי וירחי ואיתרמי ליה? דחזיא מחזקינן, ודלא חזיא לא מחזקינן. ושמואל נמי, כולהו ישראל יחיד מקרו, דכתיב: "ישראל נושע בה'". בית דינו של שלמה, סברא הוא, הא מרחמא והא לא מרחמא. אלא גמרא גמירי לה:
ראו גם
ויקי על הפסוק
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח כו.
צָדְקָה מִמֶּנִּי
יהודה האשים את תמר שהיא זנתה כי הוא שמע שהיא בהריון. תמר ענתה בנימוס, אני הרה לאיש שנתן לי את הערבון הזה. סביר שהקצין שלקח את הערבון לא פירסם את קיומו של הערבון ומי הוא בעל הערבון. יהודה הגיב: "צָדְקָה מִמֶּנִּי". יהודה שמר על כבודו ולא היה לבוז, כי אנשים שלא ידעו אודות הזונה בעיינים וסיפור הגדי, הבינו שיהודה מבטל את החלטתו שתמר זונה, שבדרך לא ידועה תמר התעברה מגואל חוקי, בגלל שהוא לא נתן לה את שלה, מעכשו לשלה אסור לבוא אליה עוד, ויהודה מכיר בבני תמר כילדיו שהביאו זרע לער, ולאונן.
צָדְקָה מִמֶּנִּי
יהודה מנסה לטעון שתמר לא חפה מפשע, רק שהיא יותר צודקת ממנו, בנושא הזה שקרה בעבר.
יהודה מסכים שתמר חטאה: "היא זנתה", רמתה אותו, לא עשתה מאמץ לבקש שהוא ייבם אותה, אבל חטאו גדול משלה, מכיוון שהוא לא נתן לשלה ליבם אותה, והיא קיימה את היבום איתו. יהודה מסכים שתמר צדקה כאשר היא הטעתה אותו והתחפשה כזונה למענו.
- לפי חוקי חמורבי מספר 129, במקרה כזה, מותר לשליט לחון את משרתו ולבעל לחון את אשתו.
יהודה לא מזכיר במשפט את שמה של תמר. יהודה היה יכול להגיד 'צדקה ממני תמר'. השמטת שמה של תמר מוריד מערכה בעייניו. ייתכן שהוא לא העריך את מה שתמר עשתה למענו ולא הודה לה, ואולי כעס עליה. ייתכן שההסבר למה יהודה לא הזכיר את שמה של תמר נעוץ בעובדה שאז הוא היה צריך להגדיר את מעמדה: 'צדקה ממני תמר כלתי', או: 'צדקה ממני תמר אלמנת ער', וכל העניין היה מסתבך עכשו שהוא שכב איתה והיא אולי אשתו.
מִמֶּנִּי
יש מסבירים ש"צָדְקָה מִמֶּנִּי" אלו שני רעיונות נפרדים: "צָדְקָה" - 'תמר צדקה בדבריה שהיא הרה "מִמֶּנִּי" כי לא נתתיה לשלה בני', ואלו המילים שמראות שיהודה הכיר בה כאשתו ובילדיה כבניו.
וַיַּכֵּר יְהוּדָה
למזלנו, יהודה היה ישר מספיק כדי להודות באחריותו. למעשה לא היה אדם מעליו שהיה יכול לשופטו. אם הוא היה מסרב להכיר, ומצהיר זאת, אף אחד מאנשיו לא היה מעיז לעמוד בפניו. אולם יהודה, כמספר מנהיגים גדולים של עמנו, קיבל את הנזיפה והודה באחריותו.
יהודה הכיר את הערבון שלו, הכיר בתמר כאשתו, הכיר בבניה של תמר כילדיו ויורשיו, והכיר ששלה לא ייבם את תמר. היבום הושלם.
מה היו תוצאות הייבום של תמר על ידי יהודה?
מאוחר יותר, משה כתב את חוק היבום: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (דברים כה ה). לפי החוק: * כל אדם, שאינו זר למשפחה, יכול ליבם.
- הייבום לא מוגבל לאח בלבד. המילה אחים מופיעה פעמים רבות, אולם 'אח' כולל כל אדם, כפי שלוט קרא לאנשי סדום (ביאור:בראשית יט ז), ויעקב קרא לרועים בחרן (ביאור:בראשית כט ד).
- לא היה איסור לשאת מספר נשים, כך שאפילו קרובים נשואים יכלו לייבם (רות ד ו).
- היבמה נשאת בביאה, והופכת לאשת המייבם. אין אפשרות לבטל את הנשואין בגלל טעות או רמיה, כפי שקרה ליעקב עם לאה (ביאור:בראשית כט כה).
- כיוון שלא היה הסכם או כתובה, מייבמים רבים קיימו את החוק להביא זרע, אבל נמנעו לקיים יחסים אחר כך.
- אדם רשאי לסרב לייבם.
ליהודה היו 3 בנים: ער, אונן ושלה. לתמר נולדו תאומים: פרץ וזרח, ויהודה הכיר בהם כבניו, ואחר כך (במצרים) נולדו לפרץ שני בנים: חצרון וחמול.
מסדר הבנים והמשפחות של שבט יהודה ניתן להבין:
- בני יהודה הם ער, אונן, שלה, פרץ וזרח – כלומר יהודה מכיר את בני תמר כבניו (ביאור:בראשית מו יב).
- סדר המשפחות הוא: שלה, פרץ, זרח, חצרון וחמול (במדבר כו כ-כא).
- אפשרי שפרץ זכה בשתי משפחות כי הוא הפך לבכור של יהודה, כזרעו של ער, וכך קויים הייבום.
- אפשרי שפרץ נשאר הבן הרביעי, אבל בנו חצרון נחשב לזרעו של ער, ובנו חמול נחשב לזרעו של אונן, וכך קויים הייבום. חצרון וחמול זכו למשפחה כי הם נחשבו שהם נולדו בכנען לזכר ער ואונן, שנולדו ומתו בכנען.
כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי
יהודה סוף סוף הבין את ענין הגדי שהוא לא נתן לה. באשמתו קרה הדבר. אנו לא יודעים מה שלה חשב או היה עושה. ייתכן שתמר חשבה ששלה לא יביא לה ילד, ואלוהים יהרוג גם אותו. היא היתה חייבת למנוע מיהודה לתת אותה לשלה.
יהודה מודה שהוא פחד לתת את תמר לשלה כי הוא חשב שיש לה מחלה שתהרוג גם את שלה. עכשו שהוא שכב איתה ולא מת הוא מבין שזאת לא היתה אשמתה של תמר שבניו מתו.
וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה
במקור על קלף, ללא פיסוק וניקוד, המשפט נראה כך: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה" (בראשית לח כו).
בימי הביניים נוסף הניקוד הטבריני לתורה וניתן פרוש לפי הבנת המנקד. אין לראות בניקוד הקיים פירוש מחייב. חז"ל, הרמב"ן ורש"י מוסיפים נקודה או פסיק ושוברים את הפסוק לשני חלקים. כך יהודה אמר: "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני."(נקודה) ועורך התורה מביע את דעתו בהמשך: "ולא יסף עוד לדעתה". מי הוא זה שלא ידע אותה?
בגמרא יבמות נג ב - הבא על יבמתו נפסק בוודאות: שאדם נושא את יבמתו בביאה, ואין אף אפשרות לבטל. ייתכן שיהודה חשב שהוא לא נשא את הזונה בתשלום. אבל התברר לו שהוא נשא אותה לאישה בביאה, כי היא לא זונה, והוא לא שילם, הן הוא לא הגיש לה את הגדי וקיבל חזרה את הערבון. היתה מירמה אבל אי אפשר היה לבטל את הנעשה, כשם שיעקב רומה ושכב עם לאה, אבל לא היה יכול לבטל את הנשואין (ביאור:בראשית כט כה).
- מי הוא האיש אשר עליו נאמר: "ולא יסף עוד לדעתה"?
- הרמב"ן טוען שתמר היתה אשתו של יהודה כמשפט היבמים והיא לא היתה אסורה עליו, אבל יהודה החליט להמנע ממנה לפי הניקוד הקיים של המילה 'יָסַף'. היתה נטיה לאנשים להמנע מייבום, ולעשות רק את המינימום הנדרש להביא זרע לקרוב.
- רש"י טוען: "ולא יסֹף עוד" פרושו: ולא הביא סוף, לא פסק. כלומר יהודה המשיך לשכב איתה כאשתו ולא חדל.
קיימת אפשרות שאין צורך לשבור את הפסוק לשנים, וכל הפסוק הוא משפט אחד שיהודה אמר לאנשיו, לתמר ולשלה.
נודע ליהודה שתמר זנתה והיא בהריון. אין הוכחה שנודע במחנה שיהודה שכב עם זונה, לא ווידא את זהותה,[1] נתן לה ערבון, ולא שילם לה כי היא נעלמה. יהודה ידע ששלה מיועד לשאת את תמר ולייבם אותה כחוק. יהודה, בלי לוודא עם שלה אם הוא מעורב, פסק לשרוף אותה.
הקצין שנשלח לשרוף את תמר חזר עם הערבון ואמר בסוד ליהודה, שתמר טוענת שהיא הרה (לא זנתה) לבעל הערבון. יהודה הבין שהוא האיש, ושהוא לא יכול לשרוף את ילדו, שאם תמר תמות הוא ישאר עם בן אחד בלבד, ושחירה מבין מה קרה פה (ויפרסם?). יהודה הבין ששלה עלול להתנדב ולהודיע שהוא האב כדי להציל את תמר. יהודה החליט לגלות טפח ולכסות טפחיים. יהודה היה חייב: (1) לבטל את פקודתו בלי לפרסם אותה, (2) להודות לתמר שתביא לו יורש, (3) לתת הסבר שלא יביא לעג ובוז (לו, לתמר, ולבנה), (4) להודיע לתמר שאין לה צורך להשתמש בשלה כמייבם, (5) להודיע לשלה שלא יתערב, (6) שהוא יכיר בבנה של תמר כבנו. תמר, חירה, שלה והקצין שנשלח לשורפה שמעו את תגובת יהודה, הבינו מה שהבינו ושתקו.
יהודה הודיע שתמר צדקה ממנו, כי הוא התעכב ולא נתן לה את שלה בנו, ולכן שלה לא 'יּסף' (שורוק חסר ביוד) 'יוּסף' עוד (לער, אונן ויהודה עצמו) לדעת את תמר, כיוון שיהודה ייבם אותה..
אין הוכחה, לכאן או לכאן, מה היו היחסים בין יהודה לתמר. לא סביר שתמר נכנסה להריון בפגישה היחידה בינהם. סביר שתמר עצמה פירסמה שהיא בחודש השלישי, למרות שאין עדיין סימנים חיצוניים, ושהיתה לה סיבה לשקר שהיא בהריון, כדי שבזכות העובר יהודה לא יהרוג אותה. תמר ילדה תאומים, וסביר שיהודה בא אליה מספר פעמים. אף אחד לא הלך לבדוק מתי יהודה הלך לגז ומתי נולדו הילדים. לא כתוב שהיו לו בנים נוספים מתמר, אבל זה לא מחייב שהוא לא בא אליה, כי הם ידעו על אמצעי מניעה.
- לסיכום:
- שלה זכה להופיע ברשימת הבנים לפני אחיו הצעירים פרץ וזרח, כאילו שהוא הנכבד בבנים (ביאור:בראשית מו יב). חלקו בירושה נשאר כפי שהיא בחייהם של ער ואונן ולא פחת.
- תמר זכתה בשני בנים, שנעשו לראשי ארבע משפחות בשבט יהודה. היא היתה אישתו הראשית של יהודה, וחינכה את ילדיה למופת.
- יהודה זכה שיהיו לו בחזרה שלושה בנים. והוא הקים חמש משפחות בשבט יהודה: משפחת שלה, משפחת פרץ, משפחת זרח, משפחת חצרון בן פרץ לזכר ער, ומשפחת חמול בן פרץ לזכר אונן (או כפול לזכר ער בכורו) (במדבר כו כ-כא).
- פרץ וחצרון זכו להוולד ולהיות אביהם של דוד המלך.
- אנחנו זכינו בסיפור מעניין, באבות אהובים, ובדוד מלך ישראל.
- דף מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מקראות גדולות על הפסוק
- ביאור מפורט של הפסוק
- דפים באתר ויקיטקסט המקשרים לפסוק
ויקי על הפרק
באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria • שיתופתא
דפים בקטגוריה "בראשית לח כו"
קטגוריה זו מכילה את 17 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 17 דפים.