מ"ג בראשית לח כה


מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הוא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
הִ֣וא מוּצֵ֗את וְהִ֨יא שָׁלְחָ֤ה אֶל־חָמִ֙יהָ֙ לֵאמֹ֔ר לְאִישׁ֙ אֲשֶׁר־אֵ֣לֶּה לּ֔וֹ אָנֹכִ֖י הָרָ֑ה וַתֹּ֙אמֶר֙ הַכֶּר־נָ֔א לְמִ֞י הַחֹתֶ֧מֶת וְהַפְּתִילִ֛ים וְהַמַּטֶּ֖ה הָאֵֽלֶּה׃


תרגום

​ ​
אונקלוס (תאג'):
הִיא מִתַּפְקָא וְהִיא שְׁלַחַת לַחֲמוּהָא לְמֵימַר לִגְבַר דְּאִלֵּין דִּילֵיהּ מִנֵּיהּ אֲנָא מְעַדְּיָא וַאֲמַרַת אִשְׁתְּמוֹדַע כְּעַן לְמַן עִזְקְתָא וְשׁוֹשִׁפַּיָּא וְחוּטְרָא הָאִלֵּין׃
ירושלמי (יונתן):
תָּמָר מִתְאַפְקָא לְאִיתּוֹקְדָא וּבְעַת תְּלַת מַשְׁכּוֹנְיָא וְלָא אַשְׁכַּחְתְּנוּן תָּלַת עֵינָהָא לִשְׁמֵי מְרוֹמָא וְכֵן אָמְרַת בְּבָעוּ בְּרַחֲמִין מִן קֳדָמָךְ יְיָ עֲנֵי יָתִי בַּהֲדָא שַׁעְתָּא אַנַנְקִי וְאַנְהָר עַיְינִי וְאַשְׁכַּח תְּלַת סַהֲדֵי וַאֲנָא מְקַיְימָא לָךְ מִן חַרְצְיַי תְּלָתָא קַדִישַׁיָיא דְמִקַדְשִׁין שְׁמָךְ וְנַחְתִין לְאַתּוּן נוּרָא בְּבִקְעַת דוּרָא בֵּיהּ שַׁעְתָּא רָמַז קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִיכָאֵל וְאַנְהַר עַיְינָהּ וְאַשְׁכַּחְתּוּן וּנְסִיבַת יַתְהוֹן וְטַלְקַת יַתְהוֹן קָמֵי רִיגְלֵי דַיָינַיָא וַאֲמַרַת גַבְרָא דְאִלֵין מַשְׁכּוֹנְיָא דִידֵיהּ מִינֵיהּ אֲנָא מְעַבְּרָא וְאַף עַל גַב דַאֲנָא יָקְדָא לֵית אֲנָא מְפַרְסְמָא לֵיהּ בְּרָם מָרֵי עַלְמָא יִתֵּן בִּלְבָבֵיהּ דְיַכִּיר יַתְהוֹם וִישֵׁיזִיב יָתִי מִן דִינָא רַבָּא הָדֵין וְכֵיוַן דְחָמָא יַתְהוֹם יְהוּדָה אַכֵּר יַתְהוֹם בְּכֵן אָמַר בְּלִבֵּיהּ טַב לִי בָּהִית בְּעַלְמָא הָדֵין דְהוּא עָלַם עֲבִיר וְלָא נַבְהִית בְּאַנְפֵּי אַבְהָתִי צַדִיקַיָא בְּעַלְמָא דְאָתֵי טַב לִי יַקִיד בְּעַלְמָא הָדֵין בְּאֵישָׁא טַפְיָא וְלָא נֵיקַד בְּעַלְמָא דְאָתֵי בְּאֵישָׁא אָכְלָא אֵשָׁא דְמֵיכְלָא קָבֵיל מֵיכְלָא הוּא לְפוּם דְאַמָרִית לְיַעֲקב אַבָּא אַכַּר כְּדוֹן פַּרְגוֹדָא דִבְרָךְ לְפוּם כֵּן צְרָכִית לְמִשְׁמַע בְּבֵי דִינָא לְמַן אִינוּן סִיטוּמְתָּא וְחוֹטְיָא וְחוֹטְרַיָא הָאִלֵין:
ירושלמי (קטעים):
תָּמָר נַפְקַת לְמִיתּוֹקְדָא בְּנוּרָא וּבָעֵת תְּלָתָא סַהֲדֵי וְלָא אַשְׁכְּחַת יַתְהוֹן תָּלַת עַיְינָא לִמְרוֹמָא וַאֲמָרַת בְּבָעוּ בְּרַחֲמֵי מִן קֳדָמָךְ יְיָ אַתְּ הוּא יְיָ אֱלהִים דְעֲנֵי לַעֲיָיקַיָא בְּשַׁעַת עֲקַתְהוֹן עָנֵי יָתִי בַּהֲדָא שַׁעְתָּא דְהוּא שַׁעַת אֲנַנְקֵי וַאֲנָא מְקַיִמְנָא לָךְ תְּלָתָא צַדִיקִין בְּבִקְעַת דוּרָא חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה בָּהּ בְּשַׁעְתָּא שְׁמַע מֵימְרֵיהּ דַיְיָ קַל צְלוֹתָהּ וַאֲמַר לְמִיכָאֵל חוּת וְהַב יַתְהוֹן לְהַנְהָרִין עֵינֵיהּ כַּד הֲוָה חֲמַת יַתְהוֹן נְסִיבַת יַתְהוֹן וְטַלְקַת יַתְהוֹן קֳדָם רִגְלוֹי דְדַיְינַיָא וַאֲמָרַת לְהוֹן גַבְרָא דְאִילֵין דִידֵיהּ מִנֵיהּ אֲנָא מְעַבְּרָא אַף עַל גַב דִיקִידָה לֵית אֲנָא מְפַרְסַיָא לֵיהּ בְּרַם רְחִיצָא אֲנָא בְּרִבּוֹן כָּל עַלְמַיָא יְיָ דְהוּא סָהִיד בֵּינִי וּבֵינֵיהּ דִיהַב בְּלִבֵּיהּ דְגַבְרָא דְאִלֵין דִידֵיהּ דְיַחְכִּים לְמַן עִזְקָתֵיהּ וְשׁוֹשִׁיפָא וְחוּטְרָא הָאִילֵין:

רש"י

לפירוש "רש"י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הוא מוצאת" - להשרף

"והיא שלחה אל חמיה" - לא רצתה להלבין פניו ולומר ממך אני מעוברת אלא לאיש אשר אלה לו אמרה אם יודה מעצמו יודה ואם לאו ישרפוני ואל אלבין פניו מכאן אמרו נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים

"הכר נא" - אין נא אלא לשון בקשה הכר נא בוראך ואל תאבד שלש נפשות 


רש"י מנוקד ומעוצב

לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

הִוא מוּצֵאת – לִשָּׂרֵף.
וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ – לֹא רָצְתָה לְהַלְבִּין פָּנָיו וְלוֹמַר: מִמְּךָ אֲנִי מְעֻבֶּרֶת, אֶלָּא לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לוֹ. אָמְרָה: אִם יוֹדֶה מֵעַצְמוֹ – יוֹדֶה; וְאִם לָאו, יִשְׂרְפוּנִי וְאַל אַלְבִּין פָּנָיו. מִכָּאן אָמְרוּ: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּפִּיל עַצְמוֹ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ, וְאַל יַלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים (סוטה י' ע"ב).
הַכֶּר נָא – אֵין "נָא" אֶלָּא לְשׁוֹן בַּקָּשָׁה: הַכֶּר נָא בּוֹרַאֲךָ (שם; ב"ר פה,יא), וְאַל תְּאַבֵּד שָׁלֹשׁ נְפָשׁוֹת.

רשב"ם

לפירוש "רשב"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

'(כה). 'היא מוצאת: לאחר שהוציאוה שלחה הערבון, ועדיין לא רצתה לגלות אלא אמרה לאיש אשר אלה לו:

אבן עזרא

לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

היא מוצאת — היה ראוי להיות כמו "מודעת זאת" (ישעיהו יב, ה), לולי העלם האל"ף כמשפטה:

רבינו בחיי בן אשר

לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

היא מוצאת. לישרף. ודרשו רז"ל מכאן נח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שכך אמרה תמר אם יודה מוטב ואם לאו הריני מטיל עצמי לכבשן האש ולא אלבין פניו. ואע"פ שמלת מוצאת כתובה באל"ף יש לפרשו לפי הדרש הזה מלשון (איכה ד) ויצת אש בציון. ותמצא השם המיוחד בראשי תיבות כסדרן ויאמר י"הודה ה"וציאוה ו"תשרף ה"יא מוצאת, להודיע כי בעת שהיתה מחשבת יהודה לשרפה היתה מחשבת הקב"ה להצלה ורחמים והכל סבות מאתו יתברך.

והיא שלחה אל חמיה לאמר. כלומר שיאמרו לו השלוחים בשמה. לאיש אשר אלה לו אנכי הרה. כי הם עצמם לא היו יודעים מה שבידה, ועשתה כן כדי שלא יתבייש. וכאשר ראתה שלא הודה בזה וחשבה אולי שכח הענין אמרה לו היא בעצמה פנים בפנים הכר נא למי החותמת וגו', ולכך הזכירתם בשמם, ועדיין היתה כוונתה שאם יודה בזה מוטב ואם לאו תשרף ולא תלבין פניו.

ובתרגום ירושלמי של היא מוצאת הזכיר כי סמאל החביא אותם כדי שלא תמצאם ותשרף, ותמר בקשה רחמים לפני הקב"ה להמציא לה שלשה וינצלו שלשה ואז תתן לו ג', ורמז הקב"ה לגבריאל והחזירם לה והשליכתם לרגלי הדיינים, וזהו שאמרה לו

הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה.

ספורנו

לפירוש "ספורנו" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

"היא מוצאת והיא שלחה" שלא נפל לבה מהשתדל לזכות את עצמה אע"פ שהיו מוציאים אותה להשרף כי היה לבה כלב הארי: " לאיש אשר אלה לו" אע"פ שהיתה באותה סכנה לא רצתה להלבין פניו כאמרם ז"ל נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים מנלן מתמר:

מלבי"ם

לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כד – כו) "זנתה תמר". היתה השאלה אם פטר אותה מן היבום ודינה כפנויה, ויהודה השיב שלא פטרה מן היבום וצוה לשרפה, וכפי מנהג בני שם אז היתה הזקוקה כאשת איש, והיה ביד יהודה ליבמה בעצמו או ליתנה לשלה ליבמה להקים זרע להמתים, וע"כ אמר "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני", ר"ל שמה שלא נתתיה לשלה בני היה מפני שהחלטתי בדעתי ליבמה בעצמי, ולפ"ז היתה זקוקתי לא זקוקת בני, ומה שאחרתי הדבר ולא לקחתיה תכף, היה עולה ממני והיה לה הצדקה לעשות הערמה הזאת, ועז"א "צדקה ממני":  

ילקוט שמעוני

לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

היא מוצאת. היא מתוצאת מיבעיא ליה? אמר ר' אלעזר: לאחר שנמצאו סימניה, בא סמאל וריחקן, בא גבריאל וקרבן. והיינו דכתיב: "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם"; אמר ר' יוחנן: בשעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אלמת. לדוד מכתם, שיצא ממנה דוד, שהיה מך ותם לכל; דבר אחר: שהיתה מכתו תמה, שנולד מהול.

והיא שלחה אל חמיה לאמר. ותימא ליה מימר? אמר [רב] זוטרא בר טוביה: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים; מנלן? מתמר.

הכר נא. בהכר בישר את אביו, "הכר נא הכתנת בנך היא" – בהכר בשרוהו: הכר נא למי החותמת. הכר נא, אין נא אלא לשון בקשה: בבקשה ממך, הכר נא פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני.

היא מוצאת. מלמד שנאבדו, והמציא הקב"ה אחרים תחתיהם, שנאמר: היא מוצאת, כמה דאת אמר: "או מצא אבדה". היא מוצאת, אתמר: היא והוא צריכין לצאת.

והיא שלחה אל חמיה לאמר. ביקש לכפור, אמרה לו: הכר לברייך עליהון, שלך ושל בוראך הם:

תני תנא קמיה דרב נחמן: המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמו. אמר ליה: שפיר קאמרת; תדע, דאזיל סומקא ואתי חוורא. אמר ליה אביי לרב דימי, במערבא במאי זהירי טפי? אמר ליה באחוורי אפי. אמר ר' יוחנן: כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואינן עולים: המכנה שם לחבירו והמלבין פני חבירו ברבים והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין? אף על גב דדש ביה בשמיה. נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן? מתמר, דכתיב: היא מוצאת. מר עוקבא הוה ההוא עניא בשבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא. יומא חד אמר: איזיל ואחזי מאן דעבד לי טיבותא. ההוא יומא נגה ליה למר עוקבא בבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה. כיון דחמי דקא מצלי ליה לדשא, נפק בתרייהו רהוט מקמיה. עייל לההוא אתונא דהוה גריפא נורא, קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא. אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך אותבינהו אכרעי. חלש דעתיה, אמרה ליה: אנא שכיחנא בגו ביתא ומקרבא הנייתי. ולמה ליה כולי האי? דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש וכו'. ותו, מר עוקבא הוה רגיל ההוא עניא דהוה בשבבותיה דהוה רגיל כל מעלי יומא דכפורי לשדורי ליה [ארבע] מאה זוזי. יומא חד שדרינהו ליה ביד בריה. אתא ואמר ליה: לא צריך; חזאי דהוו מזלפי קמיה יין ישן. אמר ליה: מפנק כולי האי? עייפינהו ושדר ליה. כי הוה נח נפשיה, אמר: אייתי חשבון דצדקה ואחזי כמה צדקה עבידנא. אשכח ביה שבעת אלפי דינרי קסרייתא, אמר: זוודין קלילין לאורחא רחיקא. קם ובזבז לפלגא נכסיה. והיכי עבד הכי? והא אמר ר' אילא: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות? הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לית לן בה:

בעל הטורים

לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק ליתר הפירושים על הפסוק

היא מוצאת. קרי חסר אל"ף לומר לך שאמרה אפילו אם יציתו בה את האור לא תודה:

הכר נא למי החותמת. ס"ת תירא. שאמרה לו תירא את השם ותודה: