ספר מכלול (רד"ק)/פעלים/פיתוחי טור ג

והטור השלישי נקרא בנין פִּעֵל הדגוש

זה הטור לעולם דגוש העי"ן, זולתי מקומות מעטים. ואמרו כי הדגש תשלום הנח שהיה ראוי להיות בין פ"א-הפֹעל לעי"ן-הפֹעל, כמו שהוא הנח במלת זָכַר, שָׁמַר. כי היה ראוי להיות דִּיבֵר, שִׁימֵר, ולהבדיל בינו ובין הקל שנשתנת סבתו ממנו ואף על פי שאינו במשקלו, שמו הבדל ביניהם והסירו הנח ושמו הדגש תמורתו. והנה המקומות אשר נפקד מהם הדגש יוכיחו כי כן המשפט, לולי שעשו כן להפריש בינו ובין הקל: "וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי" (בראשית לא ז), "אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל" (שמות ח כה), "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" (שמות יב ט) – קמץ. ויש אומרים כי "בָשֵׁל" תאר בפלס זָקֵן, כָּבֵד. ובפתח: "וַתְּאַלֲצֵהוּ" (שופטים טז טז), "הַלְלוּיָהּ", "הַלְלוּ", "הַלְלוּהוּ", "אֲהַלְלָה יְיָ" (תהלים קמו ב), "כִּי מְאַסְפָיו יֹאכְלֻהוּ" (ישעיהו סב ט), במקצת ספרים בקמץ האל"ף ובמקצתם בפתח, ובמסרה פליגין עליה, יש שקורין בגעיא: מְאָֽסְפָיו, ויש שקורין בחטף: מְאׇסְפָיו. "תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ" (שמות טו ה), "וּמְפַלְטִי לִי" (ש"ב כב ב), "בְּקַנְאוֹ" (במדבר כה יא), "וַיְקַנְאוּ בוֹ" (בראשית לז יא), "וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים" (בראשית כו יד), "מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ" (בראשית מג ט), "וַיְמַלְאוּם עָפָר" (בראשית כו טו), "וּמַלְאוּ אֶת הַחֲצֵרוֹת חֲלָלִים צֵאוּ" (יחזקאל ט ז), "כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי" (במדבר לב יא), "עֹבֵר יָם מִלְאוּךְ" (ישעיהו כג ב), "שִׁלְחוּ בָאֵשׁ מִקְדָּשֶׁךָ" (תהלים עד ז) ואחרים קלים זולתי אלה.^[1]

ועי"ן-הפֹעל בצרי: "וְאִזֵּן וְחִקֵּר" (קהלת יב ט), "וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר" (שמות ט כה), "בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת" (קהלת יב י). ואם במקף בסגול: "בִּקֶּשׁ־לֵץ חָכְמָה וָאָיִן" (משלי יד ו). ובאו מהם בסגול זולתי מקף: דִבֶּר, כִּפֶּר, כִּבֶּס. ובא כִּבֵּס בצרי בשני מקומות: "כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ" (בראשית מט יא), "וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס" (ש"ב יט כה). וכאשר יבא דִּבֵּר באתנח וסוף-פסוק הוא בצרי. וכן בא בסגולה שהיא אחר זרקא בצרי: "וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה יְיָ אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּ֒ר" (יהושע יד י), והמסורת עליו: לית כותיה צרי, וכל אתנח וסוף-פסוק צרי כותיה. ואם עי"ן-הפֹעל גרונית או רי"ש יפול הדגש וישתנה, כמו "כִּי מֵאֵן יְיָ" (במדבר כב יג), "וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר" (בראשית לד יט), "בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה" (דברים א ה), "נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ" (שמות טו יג), "נֵאַרְתָּה בְּרִית עַבְדֶּךָ" (תהלים פט מ), "וּבֵרֵךְ וְלֹא אֲשִׁיבֶנָּה" (במדבר כג כ), "וַייָ בֵּרַךְ אֶת אַחֲרִית אִיּוֹב" (איוב מב יב), "כִּי מֵאֲנוּ יָדָיו לַעֲשׂוֹת" (משלי כא כה). אבל "מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי מַרְכְּבוֹתָיו" (שופטים ה כח) האל"ף בסגול מפני החי"ת שהיא בחטף-סגול. וכן יו"ד "יֶחֱמַתְנִי אִמִּי" (תהלים נא ז). ויש שלא ישתנה, כמו "נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ" (איכה ב ז), "נִאֵץ יְיָ" (תהלים י ג), "בִּעֵר יֹאשִׁיָּהוּ" (מ"ב כג כד), "כִּי נִחַם יְיָ צִיּוֹן" (ישעיהו נא ג), "מִהֲרוּ בָּנָיִךְ" (ישעיהו מט יז), "וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת" (ויקרא יד מח), "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא" (מלאכי ג יט), "אֲשֶׁר כִּהֵן בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה" (דה"א ה לו), "וְכִהֲנוּ לִי" (שמות כח מא), "שִׁחֵת מִבְצָרָיו" (איכה ב ה), "שִׁחֲתוּ כַרְמִי" (ירמיהו יב י).

והאבן הראשה אשר בטור הזה בצרי או בפתח. בצרי כמו שזכרנו, וכן יבא בפתח: "וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת" (מ"ב כג יד), "אִבַּד וְשִׁבַּר בְּרִיחֶיהָ" (איכה ב ט), "וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ" (קהלת ט טו), "עוֹד לִמַּד דַּעַת" (קהלת יב ט). וכן באלה שזכרנו שעי"ניהם גרונית, יש בצרי ויש בפתח. ואם למ"ד-הפֹעל גרונית יהא גם כן בפתח, כמו "שִׁלַּח אֶת הָעָם" (שמות ח כח), "פִּתַּח הַסְּמָדַר" (שה"ש ז יג), או בצרי עם הולד נח בין עי"ן-הפֹעל ובין למ"ד-הפֹעל, כמו "מוּסַר מְלָכִים פִּתֵּחַ" (איוב יב יח).

ומצאנו המקור ושם-הפֹעל בפלס האבן הראשה. המקור: "נִאֵץ נִאַצְתָּ" (ש"ב יב יד), "אַחַר חִלֵּץ אֶת הָאֲבָנִים" (ויקרא יד מג). ושם-הפֹעל: "לִי נָקָם וְשִׁלֵּם" (דברים לב לה), "וּכְשֹׁכֵב בְּרֹאשׁ חִבֵּל" (משלי כג לד), "וְהַדִּבֵּר אֵין בָּהֶם" (ירמיהו ה יג), "הֲלוֹא אֶת הַקִּטֵּר" (ירמיהו מד כא). ומלת "תְּחִלַּת דִּבֶּר יְיָ בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א ב), לפי דעתי שגם הוא שם-הפֹעל, ופירושו: תחלת דִּבֶּר ה' שֶׁהָיָה בהושע, זה היה שאמר לו "קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים" וגו' (שם).

וגם שם-התֹאר בא על משקל האבן הראשה אבל הוא קמוץ כמשפט התאר, אלא שמצאנו "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן" (ישעיהו כח טז) בפתח. וכן הוא תאר "בָּנִים כֶּחָשִׁים" (ישעיהו ל ט), "הַמֵּאֲנִים לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבָרַי" (ירמיהו יג י), שהאחד מהם כֶּחָש, מֵאָן, ואפשר שיהיה זה התאר כֵּחָש קמוץ העי"ן, כי העבר פתח, וחי"ת "כֶּחָשִׁים" בקמץ, לפי שהאחד ממנו כֵּחָש בקמץ, כי לא ישתנה בקבוץ כמו מן כִּכָּר – כִּכָּרִים. ואל"ף "הַמֵּאֲנִים" בשוא-ופתח, לפי שהאחד ממנו מֵאֵן בצרי, לפיכך הקבוץ בשוא, כמו מן חֵרֵשׁ – חֵרְשִׁים.

והבינונים בתוספת מ"ם – מְדַבֵּר, מְשַׁבֵּר, עי"ן-הפֹעל בצרי: "הַמְדַבֵּר אֵלַיִךְ" (ש"ב יד י), "וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים" (מ"א יט יא). ואם במקף, בסגול: "וְאִישׁ דַּעַת מְאַמֶּץ־כֹּחַ" (משלי כד ה). ואם למ"ד-הפֹעל גרונית: "מְזַבֵּחַ" (מ"א ג ג), "חֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ" (מ"א כ יא). "וְשַׁבֵּחַ אֲנִי אֶת הַמֵּתִים" (קהלת ד ב) הוא תאר במקום פועֵל.

ואם עי"ן-הפֹעל אות גרונית או רי"ש, פ"א-הפֹעל בקמץ: "מְפָרֵק הָרִים" (מ"א יט יא), "מְבָרֵךְ אָוֶן" (ישעיהו סו ג), "מְתָאֵב אָנֹכִי אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב" (עמוס ו ח), "הָאִשָּׁה הַמְּנָאָפֶת" (יחזקאל טז לב), "כִּי כֻלָּם מְנָאֲפִים" (ירמיהו ט א). ועל הרי"ש ועל האל"ף מצאנו תשלום הדגש, ועל הה"א ועל החי"ת ועל העי"ן לא יבא תשלום הדגש אלא ינקדו בפתח כמשפטם עם הדגש: "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד" (משלי כח יד), מְנַהֵג, מְטַהֵר, מְמַהֵר, מְבַעֵר, "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם" (ישעיהו מט י), "וְהָיִיתִי עֵד מְמַהֵר" (מלאכי ג ה), "וְאַמְהֹתֶיהָ מְנַהֲגוֹת" (נחום ב ח), "וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ" (ירמיהו ז יח). ובא אחד על העי"ן בקמץ: "לִמְתָעֵב גּוֹי" (ישעיהו מט ז). והוא תאר במקום פעול וכן במשקלו: "מְמַלֵּא עַל כָּל גְּדוֹתָיו" (דה"א יב טז) – תאר. "וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ" (שמות ז כז) – תאר במקום פועל,^[2] וכן כלם.

עי"ן-הפֹעל בצרי. ובא בחירק בהתחבר עם הכנוי: "הִנֵּה נָא רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה מְבַעִתֶּךָ" (ש"א טז טו), והדגש לתפארת. ויש לומר כי הדגש לחסרון תי"ו למ"ד-הפֹעל, ומשפטו מְבַעֶתֶתְךָ, והוא לשון נקבה, והנפרד: מְבַעֶתֶת אותך. ובא חירק "מְבַעִתֶּךָ" תחת סגול מְבַעֶתֶת להקל הקריאה. וכן מן מֵינֶקֶת: "וְאֶת מֵנִקְתָּהּ" (בראשית כד נט) בחירק. וכן מן גְּבֶרֶת: "שָׂרַי גְּבִרְתִּי" (בראשית טז ח). וכן בחירק בהתחבר עם הכנוי: "אֲנִי יְיָ מְקַדִּשְׁכֶם" (שמות לא יג), "וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו נב יב). וכן "אֲאַמִּצְכֶם בְּמוֹ פִי" (איוב טז ה), ובסגול: "אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם" (ישעיהו נא יב), "אֲאַזֶּרְךָ וְלֹא יְדַעְתָּנִי" (ישעיהו מה ה) והוא על המשפט.

והפעול; והוא קמוץ: "מְדֻבָּר בָּךְ" (תהלים פז ג), "כְּתַעַר מְלֻטָּשׁ" (תהלים נב ד), "קֵן מְשֻׁלָּח" (ישעיהו טז ב), "הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם" (יחזקאל לו כג). והנקבה: "מְקֻטֶּרֶת מוֹר וּלְבוֹנָה" (שה"ש ג ו), "מְעֻלֶּפֶת סַפִּירִים" (שה"ש ה יד), "מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים" (יחזקאל לח ח), "הַמְעֻשָּׁקָה בְּתוּלַת בַּת צִידוֹן" (ישעיהו כג יב) – כלם בשרק. או בקמץ-חטף: "מָגֵן גִּבֹּרֵיהוּ מְאָדָּם" (נחום ב ד), "וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים" (שמות כה ה). ואם עי"ן-הפֹעל גרונית או רי"ש ישתנה ויבא חולם תמורת הדגש, כמו "כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ" (תהלים לז כב), "וְאֶת הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת" (ירמיהו לו כב), "נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת" (משלי כ כא).

והמקור: דַּבֵּר, שַׁבֵּר בצרי. ובמקף בסגול: "דַּבֶּר־שֶׁקֶר" (ירמיהו ט ד), "לְדַבֶּר־לָךְ" (מ"ב ד יג). ובתוספת ה"א תשוב עי"ן-הפֹעל שואית: "כִּי טוֹב זַמְּרָה אֱלֹהֵינוּ" (תהלים קמז א), "וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם" (ויקרא כו יח). וכן עם הכנויים: "דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם" (בראשית לז ד), וכן כלם. וכן עם כנוי הנמצא בהפסק ובסגול למ"ד-הפֹעל: "דַּבְּרֶךָ", "לֹא אוּכַל כַּבְּדֶֽךָ" (במדבר כב לז), והכ"ף רפה. ובדגש: "אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶֽךָּ" (דברים כג ה),^[3] "אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ" (דברים ד לו). ובלא הפסק, עי"ן-הפֹעל בסגול תחת הצרי מפני חטיפות המלה: "מֵאָז דַּבֶּרְךָ֖" (שמות ד י). כמו שבא גם כן בעבר, שהוא צרי, ובהתחבר עם הכנויים ישוב לסגול כמו "שִׁחֶתְךָ יִשְׂרָאֵל" (הושע יג ט), או פתח כמו "וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ" (דברים יג יח). וכן המקור עם הכנוי הנמצאים לעולם או בחירק או בסגול, כמו "בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי" (יחזקאל יג יט), "דַּבֶּרְכֶם שָׁוְא" (יחזקאל יג ח), "וְלָכֵן יָרוּם לְרַחֶמְכֶם" (ישעיהו ל יח), ובחירק: "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם" (ישעיהו א טו).

ומצאנוהו העי"ן-הפֹעל בחולם: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ" (תהלים קיח יח), "קַנֹּא קִנֵּאתִי" (מ"א יט י), "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא יט). ובחירק פ"א-הפֹעל: "הֲרֹב עִם שַׁדַּי יִסּוֹר" (איוב מ ב), לדעת רבים שהוא מקור, אבל דעתנו בו שהוא שֵׁם כמו מוּסָר. וכן בחירק: "הֵחֵלּוּ הָעֲרֵמוֹת לִיסּוֹד" (דה"ב לא ז) שהלמ"ד בחירק והיו"ד נחה, והיה ראוי בנוע היו"ד: לְיִסּוֹד – הלמ"ד בשוא והיו"ד בחירק, ובנוח היו"ד הוטלה תנועתה על הלמ"ד כמשפט. ואפשר שהיה "לִיסּוֹד" מקור מהקל כמו "וְלִיסֹד אָרֶץ" (ישעיהו נא טז), ודגש הסמ"ך לתשלום היו"ד הנחה, ואף על פי שנכתבה, מצאנו אות נחה נכתבה עם הדגש כמו שאנו עתידים לבאר. ושם-התֹאר בא על משקלו: "אֵל קַנּוֹא וְנֹקֵם יְיָ" (נחום א ב).

"וַיְבָרֶךְ בָּרוֹךְ אֶתְכֶם" (יהושע כד י), "שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל" (ש"ב כ יח) – שניהם מקור מזה הטור, ויש אומרים שהם מקור מהטור הראשון. ויבא המקור בתוספת תי"ו: "בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ" (יחזקאל טז נב).

והציווי: דַּבֵּר, שַׁבֵּר בצרי. ובמקף בסגול בהסמכו אל מלה זעירא או אל מלה מלעיל, כמו "דַּבֶּר־נָ֖א" (שמות יא ב). והמקור: "דַּבֶּר־שֶׁ֖קֶר" (ירמיהו ט ד). ומצאנו הצווי בפתח: "פַּלַּג לְשׁוֹנָם" (תהלים נה י), "וְקָרַב אֹתָם" (יחזקאל לז יז),^[4] "כַּתַּר לִי" (איוב לו ב). ואם למ"ד-הפֹעל גרונית, בצרי, עם הולד נח בקריאה בין העי"ן והלמ"ד: "שַׂמֵּחַ נֶפֶשׁ עַבְדֶּךָ" (תהלים פו ד). וכן המקור: "פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע" (ישעיהו נח ו). או בפתח להקל: "שַׁלַּח מֵעַל פָּנַי" (ירמיהו טו א), "חֲכַם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי" (משלי כז יא). והמקור: "כִּי שָׂנֵא שַׁלַּח" (מלאכי ב טז), "לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ" (ירמיהו לד ט). והצווי בתוספת ה"א: "סַפְּרָה נָּא לִי אֵת כָּל הַגְּדֹלוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלִישָׁע" (מ"ב ח ד). ואם עי"ן-הפֹעל אות גרונית או רי"ש: "בָּרֵךְ יְיָ חֵילוֹ" (דברים לג יא), "בָּרְכוּ אֶת יְיָ" (תהלים קלד א), "לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ" (ש"א כה יד) – בקמץ. וכן על האל"ף: "לְפָאֵר מְקוֹם מִקְדָּשִׁי" (ישעיהו ס יג), ועל העי"ן ועל הה"א ועל החי"ת בפתח: "בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בַּעֵר" (ישעיהו ד ד עי"ש), "מַהֵר קַח אֶת הַלְּבוּשׁ" (אסתר ו י), "מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים" (בראשית יח ו), "נַחֲמוּ נַחֲמוּ" (ישעיהו מ א).^[5]

והאותיות הנוספות שהם אית"ן: אֲדַבֵּר, אֲשַׁבֵּר בצרי. ובמקף בסגול: "יְדַבֶּר־נָא עַבְדְּךָ" (בראשית מד יח), "וַנְּסַפֶּר־לוֹ" (בראשית מא יב). וכן בהיות המלה מלעיל אף על פי שאיננה במקף, כמו "וַיְגָ֖רֶשׁ אֶת הָאָדָם" (בראשית ג כד). וכן בהתחבר עם הכנויים בהחטף בסגול, כמו "וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔" (בראשית יב ב), "אֲמַגֶּנְךָ֙" (הושע יא ח). ואם לא יחטף, יהיה בצרי, כמו "תְּ֝כַבֵּ֗דְךָ כִּי תְחַבְּקֶנָּה" (משלי ד ח) כי הטעם בבי"ת, וכן "שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּ֔דְךָ" (דברים לב ז). ובא בפתח: "יְיָ אַל תְּאַחַֽר" (תהלים ע ו), והוא סוף-פסוק.

ואם עי"ן-הפֹעל גרונית או רי"ש, כמו "אֲבָרֵךְ אֶת יְיָ" (תהלים טז ז), "וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר" (בראשית לט ח), "וּבֵית תִּפְאַרְתִּי אֲפָאֵר" (ישעיהו ס ז), "כֹּה תְבָרְכוּ" (במדבר ו כג), "שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל" (ש"ב כ יח), "וְאִם תְּמָאֲנוּ" (ישעיהו א כ) – בקמץ. ובאו עם האל"ף בפתח: "לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ" (דברים כד כ), "יְנַאֵץ אוֹיֵב שִׁמְךָ" (תהלים עד י עי"ש), "עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי" (במדבר יד יא), "וַיְנַאֲפוּ אֶת נְשֵׁי רֵעֵיהֶם" (ירמיהו כט כג), "לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי" (קהלת ב כ). ועל הה"א ועל החי"ת בפתח: "וַתְּנַהֵג אֶת בְּנֹתַי" (בראשית לא כו), "וְעַל מַבּוּעֵי מַיִם יְנַהֲלֵם" (ישעיהו מט י), "עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם" (זכריה א יב), "כִּי יְרַחֵם יְיָ" (ישעיהו יד א). וכן על העי"ן בפתח: "וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי" (דברים כא ט), "כַּאֲשֶׁר יְבַעֵר הַגָּלָל" (מ"א יד י). ובאו עם העי"ן בקמץ: "אִישׁ דָּמִים וּמִרְמָה יְתָעֵב יְיָ" (תהלים ה ז), "וַיְתָעֵב אֶת נַחֲלָתוֹ" (תהלים קו מ), "וְדֹבֵר תָּמִים יְתָעֵבוּ" (עמוס ה י). והשאר פתחין.

ואם למ"ד-הפֹעל גרונית יבא עי"ן-הפֹעל בצרי עם הולד נח, כמו "וְהָרֹתֵיהֶם תְּבַקֵּֽעַ" (מ"ב ח יב), "וְאֶת הַנֶּתֶק לֹא יְגַלֵּ֑חַ" (ויקרא יג לג) – בצרי מפני ההפסק. ופעמים בלא הפסק, כמו "וַיְזַבֵּ֧חַ וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת" (מ"ב טז ד), "עַל כֵּן יְזַבֵּ֣חַ לְחֶרְמוֹ" (חבקוק א טז). ובפתח להקל: "יְגַלַּח אֲדֹנָי בְּתַעַר הַשְּׂכִירָה" (ישעיהו ז כ), "יְשַׁבַּח מַעֲשֶׂיךָ" (תהלים קמה ד), "וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות ו יא).

ולרבות: "אִם תְּדַבֵּרְנָה שְׂפָתַי עַוְלָה" (איוב כז ד), "הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה" (רות א יג) – בצרי. וכן כשתחסר למ"ד-הפֹעל הכפולה, גם כן בצרי: "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי" (תהלים עא כג). ובאו בהפסק בפתח: "וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּֽסְנָה" (ישעיהו ג טז), "יַלְדֵיהֶן תְּפַלַּ֑חְנָה חֶבְלֵיהֶם תְּשַׁלַּֽחְנָה" (איוב לט ג), "וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַ֔פְנָה" (הושע ד יד), "וּקְשָׁתוֹת נְעָרִים תְּרַטַּ֑שְׁנָה" (ישעיהו יג יח), "וְיָדָיו תְּבַצַּ֑עְנָה" (זכריה ד ט).

ומצאנו בטור הזה מלה מורכבת מן העבר ובינוני הפעול: "מְקֻנַּנְתְּ בָּאֲרָזִים" (ירמיהו כב כג), שהוא מן קוּנַּנְתְּ שהוא פועל עבר מהטור הרביעי שלא נזכר פועלו, ומן מְקוּנֶּנֶת שהיא פְּעוּלָה מזה הטור. וטעם ההרכבה הזאת, רוצה לומר, כי קֻנַּנְתְּ מקדם, וגם עתה את מְקוּנֶּנֶת. ורבי יונה אמר שאינה מורכבת, רק היא בינונית לבדה, ולהריץ המלה אל אשר לפניה החליפו הסגול בשוא. וכבר כתבנו שבר דבריו (לעיל נג ע"ב).

ויש מלה מורכבת מן רבים נסתרים ונמצאים: "בִּעוּתֶיךָ צִמְּתוּתֻנִי" (תהלים פח יז), אִלו היה מן הנסתרים לבדם היה צִמְּתוּנִי, וכן הנמצאים לבדם צְמַתְתּוּנִי. ואפשר כי הכפל בא לחזק הענין ואינו מורכב, כי כן דרך העברים, כמו "יְרַקְרַק אוֹ אֲדַמְדָּם" (ויקרא יג מט), "שְׁחַרְחֹרֶת" (שה"ש א ו),^[6] וכן "צִמְּתוּתֻנִי" הכפל לחזק הענין. זהו הנכון בעיני, כי לא מצאתי טעם לזאת ההרכבה.

וכן דרך העברים לכפול המלים לחזק הענין, כמו "כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב" (במדבר יז כח), "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי" (ישעיהו מ א), "אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר יְיָ" (ירמיהו כב כט), "הֵיכַל יְיָ הֵיכַל יְיָ הֵיכַל יְיָ הֵמָּה" (ירמיהו ז ד), "עַוָּה עַוָּה עַוָּה אֲשִׂימֶנָּה" (יחזקאל כא לב), "כִּי אָכְלוּ אֶת יַעֲקֹב וַאֲכָלֻהוּ וַיְכַלֻּהוּ" (ירמיהו י כה), "אֶת יְיָ צְבָאוֹת אֹתוֹ תַקְדִּישׁוּ" (ישעיהו ח יג), "וּמְפַלְטִי לִי" (ש"ב כב ב), "וּפָנִיתִי אֲנִי" (קהלת ב יא), "וְרָאִיתִי אָנִי" (קהלת ב יג), "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו" (ויקרא כה מו), "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ" (בראשית ב יז), "אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְנוּ שְׁנֵינוּ אֲנַחְנוּ" (ש"א כ מב), "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" (ויקרא כא א), "הַאַכֶּה אַכֶּה אָבִי" (מ"ב ו כא), "הַאִדָּרֹשׁ אִדָּרֵשׁ" (יחזקאל יד ג), "בַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ אֵלֵךְ" (דברים ב כז), "מַעְלָה מָּעְלָה… מַטָּה מָּטָּה" (דברים כח מג), "וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן" (במדבר ה כב), אבל רבותינו ז"ל דרשו זה הכפל לצורך, ואמרו: "אמן מאיש זה אמן מאיש אחר" (משנה סוטה ב ה). "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים" (במדבר טז ג), "כָּל מַלְכֵי גוֹיִם כֻּלָּם" (ישעיהו יד יח), "כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה" (יחזקאל כ מ), "וְכָל צָרַיִךְ כֻּלָּם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ" (ירמיהו ל טז).

אבל "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה" (אסתר ז ה), אינו מזה, אבל רוצה לומר שאמר לה פעם אחר פעם מרוב כעסו על הצר ההוא. וכן "וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר" (מ"א כ כח). וכן יתכן "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם", אמור להם פעם אחר פעם כדי שיזהרו מאד מן הטֻמאה. ורבותינו ז"ל דרשו "אֱמֹר וְאָמַרְתָּ – להזהיר גדולים על הקטנים" (יבמות קיד א). וכן "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי" (בראשית כב ז), שאמר לו פעם אחר פעם לתמהו על הכינו דברי העולה ולא היתה שם עולה. וכן "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת בְּנֵי יִשַׁי הַגְּדֹלִים הָלְכוּ אַחֲרֵי שָׁאוּל" (ש"א יז יג), לפי שהיו רגילים ללכת אחריו.

וכן קריאת הכפל לצורך שהיה קורא פעם אחר פעם לזרז הנקרא: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם" (בראשית כב יא), "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" (שמות ג ד), "שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל" (ש"א ג י).^[7] וכן "אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ" (ירמיהו כב כט) שכתבנו למעלה, כי הם לקריאה; "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב" (בראשית מו ב). וכן בקריאת הנהי או הכאב: "מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה" (ירמיהו ד יט), "רֹאשִׁי רֹאשִׁי" (מ"ב ד יט), "חֶרֶב חֶרֶב" (יחזקאל כא יד). כי כן דרך הנוהים והכואבים לכפול דבריהם. אבל "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב" (ישעיהו נז יט) אינו כפל, כי פירושו: שלום לרחוק ושלום לקרוב.

ויש שיכפלו לאורך הדברים באמצע, כמו "וְעַתָּה אִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים עֲשִׂיתֶם" וגו' (שופטים ט טז), וחזר ואמר: "וְאִם בֶּאֱמֶת וּבְתָמִים" וגו' (פסוק יט). וכן "וְאֵין אֲנִי וְאַחַי וּנְעָרַי וְאַנְשֵׁי הַמִּשְׁמָר אֲשֶׁר אַחֲרַי, אֵין אֲנַחְנוּ פֹשְׁטִים בְּגָדֵינוּ" (נחמיה ד יז) והדומים להם.

ויש מלה מורכבת מזה הטור משנים שרשים, והוא "כֻּלֹּה מְקַלְלַוְנִי" (ירמיהו טו י). אמרו שהוא משנים פעלים, מהנסתר ומהמדבר-בעדו. כי על הנסתר היה אומר מְקַלְּלוֹ ועל המדבר-בעדו מְקַלְלֵנִי. והנכון בעיני שהוא מורכב משנים שרשים, מן קלל וקלה. כי הם שנים ענינים; הקְלָלָה היא הפך הבְּרָכָה, והקָלוֹן הוא הפך הכָּבוֹד. וכן אמר הנביא: כלו מְקַלְלֵנִי ומַקְלֵנִי. והרכיבו שניהם כאחד ואמרו במלה אחת שני ענינים לקצר הלשון ולצחותו. והומרה ה"א קלה בו"ו כמנהג התחלפה במקומות.^[8] ולולי שהחליפוה והראו למ"ד-הפֹעל בקריאה, לא היה נִכר במלה ענין קלה.

ואלה שמות האבנים על הסדר

העוברים, והם שלשה על שלשה: פִּקֵּד, פִּקַּדְתָּ, פִּקַּדְתִּי, פִּקְּדוּ, ובהפסק בצרי: "הֵיטִיבוּ כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּֽרוּ" (דברים ה כה), פִּקַּדְתֶּם, פִּקַּדְנוּ, פִּקְּדָה, ובהפסק בצרי: "אֵת אֲשֶׁר לִקֵּ֑טָה" (רות ב יז), פִּקַּדְתְּ, פִּקַּדְתֶּן.

הבינונים על שנים דרכים: הפּוֹעֵל והפָּעוּל, והם שמונה. הפועל: מְפַקֵּד, מְפַקְּדִים, מְפַקְּדָה או מְפַקֶּדֶת, ומְפַקְּדָה בהפסק: מְפַקֵּדָה בצרי, כמו "וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָֽה" (נחום ג ב). ויבא גם כן בלא הפסק: "מְשַׁכֵּלָ֥ה וַעֲקָרָה" (שמות כג כו), כמו שבא גם כן בבנין הקל. מְפַקְּדוֹת. הפעול: מְפֻקָּד, מְפֻקָּדִים, מְפֻקָּדָה או מְפֻקֶּדֶת, מְפֻקָּדוֹת.

המקור: פַּקֵּד. שם-הפֹעל: פִּקָּדוֹן.

העתידים והם י"ג, הצווי, והאותיות הנוספות שהם אית"ן. הצווי: פַּקֵּד, פַּקְּדוּ, ובהפסק בצרי: "זַמְּרוּ לְמַלְכֵּנוּ זַמֵּֽרוּ" (תהלים מז ז), וכן פעמים עם הטרחא: "וַיֹּאמֶר (שלחו) [שַׁלֵּ֖שׁוּ]" (מ"א יח לד). פַּקְּדִי, ובהפסק פַּקֵּדִי בצרי: "וַיֹּאמֶר דַּבֵּֽרִי" (ש"ב יד יב), פַּקֵּדְנָה. אית"ן: אֲפַקֵּד, יְפַקֵּד, תְּפַקֵּד, נְפַקֵּד, יְפַקְּדוּ, ובהפסק בצרי: "עֵינֵי כֹל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּ֑רוּ" (תהלים קמה טו), וכן עם הנו"ן הנוספת: "וְיַלְדֵיהֶם יְרַקֵּדוּן" (איוב כא יא). תְּפַקְּדוּ, תְּפַקֵּד, תְּפַקְּדִי, ובהפסק בצרי: "מֵאֶרֶץ תְּדַבֵּ֔רִי" (ישעיהו כט ד), תְּפַקֵּדְנָה.

נימוקי רבי אליהו בחור

1. כל אלה קראו להן המדקדקים: מילין ומוקלין, וא"א כי לא יבא זה הקלות באותיות בג"ד-כפ"ת לעולם, ואף בזולת בג"ד-כפ"ת לא יבא לעולם רק באותיות הנקודות בשוא, כמו שנכתב כבר.
2. זה מה שפירש רש"י שם: "מָאֵן כמו מְמָאֵן" ע"ש.
3. אבל "אֶת עַבְדְּךָ מְקַלְלֶ֑ךָ" (קהלת ז כא) רופה. והמסורת נקט בהם סימן: "כָּכָה", פירוש הכ"ף הראשונה דגושה והשניה רפויה, כן "לְקַלְלֶךָּ" שהוא בתורה היא בדגש "מְקַלְלֶךָ" שהוא בקהלת רפויה, והתורה היא קודם קהלת ודו"ק.
4. הוא ציווי, והקו"ף קמוצה בעבור הרי"ש שאינה מקבלת דגש.
5. לא יתכן להיותם מן הקל על משקל פַּעֲלוּ, שַׁאֲלוּ, כי לא יבא לשון נחמה בקל, רק בפִּעֵל.
6. כן הוא לפי פירוש רש"י, אבל ראב"ע פירש שהם למעט.
7. אין לשאול למה לא הזכיר "יַעֲקֹב יַעֲקֹב" (בראשית מו ב), כמו שנמצא במסורת: ארבע שמות מוכפלים הם, כי אחר כך מביאם בפסוק שכתוב בו שני פעמים "וַיֹּאמֶר".
8. כגון "לֹא שָׁלַוְתִּי" (איוב ג כו) מן שׁלה, וכן "קַצְוֵי" (ישעיהו כו טו), "חַגְוֵי" (שה"ש ב יד) מן קצה וחגה.