ספר החינוך (סדר דפוס פרנקפורט)/ספר שמות/פרשת בא
פרשת בא אל פרעה יש בה תשע מצות עשה ואחת עשרה מצות לא תעשה
לקדש חדשים ולעבר שנים, בבית דין גדול בחכמה סמוך בארץ, ולקבוע מועדי השנה על פי אותו קידוש, שנאמר "החדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב, ב), כלומר כשתראו חדושה של לבנה תקבעו לכם ראש חדש, או אפילו לא תראוה מכיון שהיא ראויה להראות על פי החשבון המקובל. וכן תכלול מצוה זו מצות עיבור השנה, לפי שיסוד מצות קידוש החדש כדי שיעשו ישראל מועדי השם במועדם, וכמו כן מצות עיבור השנה מזה היסוד היא. ואולם מלבד זה המקרא באו הערות בכתובי התורה יורו על מצות העיבור והוא מה שכתוב "ושמרת את החוקה הזאת למועדה" (שמות יג, י) וכן "שמור את חדש האביב" (דברים טז, א).
וענין המצוה כן, שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידין בפניהם שראו הלבנה בחדושה, וקובעים ראש חדש על פיהם שאומרים היום מקודש. וטעם שאין מצוה זו אלא בסמוכין, לפי שבא בפירוש "החדש הזה לכם", גדולים וסמוכים כמותכם, כי למשה ואהרן נאמר. ועוד דרשו הדבר מדסמך לו "דברו אל כל עדת ישראל" (שמות יב, ג) [מכילתא], כלומר שיהא להם לאותן שיקדשו החדש רשות כל ישראל, כלומר חכמים גדולים שבישראל כגון בית דין הגדול וכן כל מי שהוא חכם גדול בישראל. ונסמך בארץ ישראל והסמיכות ידוע איך עושין אותו, יש לו רשות לעשות מצוה זו אפילו בחוצה לארץ, והוא שלא הניח כמותו כארץ. וכן מצינו בברכות ס"ג ע"א שעשו כן חנניה בן אחי רבי יהושע ועקיבה בן יוסף שהיו בענין זה. אבל בלתי תנאים אלו אין רשות לשום אדם מישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים.
ואם תשאל, אם כן היאך אנו עושים היום שאין לנו חכמים סמוכים. דע שכך קבלנו, שרבי הלל הנשיא בנו של רבי יהודה הנשיא שהיה גדול בדורו ונסמך בארץ והוא החכם שתיקן לנו חשבון העיבור, הוא קידש חדשים ועיבר שנים העתידים לבוא עד שיבוא אליהו ועל זה אנו סומכים היום.
זה שאמרנו הוא על דעת הרמב"ם זכרונו לברכה. והרמב"ן זכרונו לברכה יחשוב קידוש החודש מצוה אחת ועיבור שנים מצוה אחת, וראיותיו בספר המצות שלו, וכן בעל הלכות גם כן. והפסוק המורה על מצות העיבור, כלומר שנחשוב התקופות כדי שנעשה המועדים בזמן הקבוע להם, הוא "ושמרת את החקה הזאת למועדה" (שמות יג, י) וכן "שמור את חדש האביב" (דברים טז, א) כמו שכתבנו.
משרשי מצוה זו כדי שיעשו ישראל מועדי השם בזמנן. שהשם יתברך צוה לעשות פסח בזמן שהתבואה באביב, כמו שכתוב [שם] "שמור את חדש האביב ועשית פסח", וחג הסוכות בזמן האסיף, כמו שכתוב "וחג האסיף תקופת השנה" (שמות לד, כב). ואלולי עיבור השנים יבואו המועדים שלא בזמנים אלו, לפי שישראל מחשבים חדשיהם ומועדיהם לימי שנת הלבנה שהם שנ"ד יום, ח' שעות, תתע"ו חלקים, והיא חסרה משנת החמה י' ימים, כ"א שעות, ר"ד חלקים, סימן יכ"א ר"ד, ובישול התבואות והפירות בכחה של חמה. נמצא שאלולי העיבור שאנו משוים בו שנות הלבנה בשנות החמה, לא יבוא הפסח בזמן האביב והסוכות בזמן האסיף. ונתקן הדבר להעשות בגדולי הדור לפי שהוא ענין חכמה גדולה, גם יאמרו כי ממנו יוודע מקרה השנה בתבואות, ואין ראוי למוסרו אלא לגדולים וחסידים.
דיני המצוה כגון חקירת עדות החדש ואיום העדים לפעמים, ודין חלול שבת בעדות זו כיצד, ועל מה מעברין את השנה ועל מה אין מעברין אותה, ואי זה חדש היו מעברין, והוא אדר וכמו שדרשו זכרונם לברכה, [מכילתא דרשב"י] "ושמרת את החקה הזאת למועדה" מלמד שאין מעברין את השנה אלא בפרק הסמוך למועד. ועוד דרשו זכרונם לברכה [שם] בפסוק זה, מנין שאין מעברין את החדש אלא ביום, תלמוד לומר "מימים ימימה". ועוד דרשו זכרונם לברכה (מגילה ה.) "לחדשי השנה", חדשים אתה מחשב לשנה ואי אתה מחשב ימים. ועוד אמרו [שם] בענין זה, "חדש ימים" (במדבר יא, כ), ימים אתה מחשב לחדש ואי אתה מחשב שעות. ויתר פרטיה, מבוארים במסכת ראש השנה (דף יח.) ואילך, ובראשון של סנהדרין (דף י:) ואילך, ובברכות (דף סג.) כמו כן.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, שיהיו לנו חכמים סמוכים בתנאים שכתבנו. ועובר עליה ולא עשאה, אם הוא חכם שראוי לה, ביטל עשה וענשו גדול מאד שגורם קלקול המועדות. ועכשיו בעונותינו שאין אנו מעברין שנים על פי סמוכים, אנו סומכים בחשבוננו על החשבון המקובל מרבי הלל כמו שאמרנו.
לשחוט ביום ארבעה עשר בניסן בין הערביים, שה תמים זכר בן שנה או גדי, בבית הבחירה. וזה נקרא קורבן הפסח. שנאמר "ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים" (שמות יב, ו).
וענין המצוה הוא שמתקבצין אנשים מישראל לחבורות, ולוקחין מן השוק או מביתם גדי אחד או שה תמים זכר בן שנה, ושוחטין אותו בעזרת בית המקדש, ביום ארבעה עשר בניסן בין הערביים. ואחר כך לערב אוכלין אותו בין כולם, אחר מאכלם, שמצותו לאוכלו על השובע.
משרשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הניסים הגדולים שעשה להם השם יתברך ביציאת מצרים.
דיני המצוה כגון זמן שחיטתו ביום אימת, ושהוא נשחט בשלוש כתות בעזרה, וכי דוחין שבת עליו, ודיני מנויו, וקריאת ההלל עליו, ותקיעת חצוצרות ויתר פרטיה מבוארים במסכת פסחים (פסחים נח. ואילך).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית.
והעובר עליה במזיד ולא עשה פסח חייב כרת. בשוגג אינו מביא קורבן, לפי שהוא אחד משלושה חטאים שבזדונן כרת ואין בשגגתן חטאת, והן: זה, ומגדף, ומבטל מילה.
לאכול בשר הפסח בליל חמישה עשר בניסן, על פי תנאים שבכתוב, שנאמר (שמות יב, ח) "ואכלו את הבשר בלילה הזה".
ומשרשי מצוה זו מה שכתבנו בשחיטתו, כדי לזכור הנסים הגדולים שעשה לנו האל שהוציאנו מעבדות.
דיני המצוה כמה חייב כל אחד לאכול ממנו לכל הפחות, והנמנין עליו איך יתנהגו עד שיאכלוהו, שלא לצאת מן החבורה ושלא ישנו, ויתר פרטיה מבוארים ב(פסחים סו, א) ואילך.
ונוהגת בזכרים ובנקבות.
והעובר עליה ביטל עשה. וכלל גדול בכל התורה לכל שאומר שיבטל מצות עשה, שכופין אותו בית דין, אם יש כח בידם, עד שיקיימנו.
שלא לאכול בשר הפסח נא ובשל כי אם צלי אש, שנאמר (שמות יב, ט) "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש". הענין הזה שלא יאכל אותו קודם גמר בישולו ואפילו בצלי וזהו פירוש "נא", שהבשר שהתחיל בו מעשה האור ונצלה מעט ואינו ראוי לאכילת אדם עדיין נקרא נא. אבל כשהוא חי לגמרי, שלא התחיל בו האור כלל, אין זה בכלל לאו דנא ללקות עליו משום "אל תאכלו ממנו נא" אבל אסור מדאוריתא, שכל שאינו צלי אש אסרה התורה דרך כלל. ופירוש "בשל" שבישלו במים או בכל משקה או במי פירות, שנאמר "ובשל מבושל", ריבה הכל.
משרשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו, לזכור נס יציאת מצרים. וזהו שנצטוינו לאכלו צלי דוקא לפי שכך דרך בני מלכים ושרים לאכול בשר צלי לפי שהוא מאכל טוב ומוטעם, אבל שאר העם אינם יכולים לאכול מעט בשר שתשיג ידם כי אם מבושל, כדי למלא בטנם. ואנו שאוכלים הפסח לזכרון שיצאנו לחירות להיות ממלכת כהנים ועם קדוש, ודאי ראוי לנו להתנהג באכילתו דרך חירות ושרות. מלבד שאכילת הצלי יורה על החפזון שיצאו ממצרים ולא יכלו לשהות עד שיתבשל בקדרה.
דיני המצוה כגון אם עשהו צלי קדירה או סכו במשקין או במי פירות או במים או בשמן תרומה, מה דינו, ויתר פרטיה, מבוארים בְמסכת פסחים (דף מ:).
ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית. והעובר עליה ואכל נא או מבושל לוקה. וכן אם אכל שניהם כאחת לוקה מלקות אחת, ששניהם לאו אחד לדעת הרמב"ם זכרונו לברכה. והרמב"ן זכרונו לברכה מנה אותן שני לאוין, וכתב [בהשגותיו לשורש התשיעי] שלוקין עליהן על כל אחד ואחד, דכיון דכתיב אל תאכלו כי אם צלי אש, מיפרט בנא ומבושל למה לי, שמע מינה ללקות על כל אחד ואחד מן הפרטים.
ואמר זכרונו לברכה כי בכל המצות יהיה המנין כן, שכל הנפרטים בתורה אחד אחד והם דברים חלוקים נמנה כל אחד למצוה אחת בחשבון המצות, כגון זה דנא ומבושל, וכן אתנן ומחיר, ושאור ודבש וזולתם. ואמנם בענין המלקות יש חילוק בהם, שכל הנפרטים בלאו אחד אין לוקין עליהם אלא מלקות אחת, כגון אתנן זונה ומחיר כלב, ושאור ודבש, משפט גר יתום, וכיוצא בהן כולן, אבל הלאוין שיש בהן כלל ופרטים בתחילה או בסוף, כגון זה הלאו שפורט נא ומבושל וכולל אל תאכלו כי אם צלי אש, וכן בנזיר כולל "מכל אשר יעשה מגפן היין [...] לא יאכל" (במדבר ו, ד) ואחר כך פורט: חרצנים וזג וענבים לחים ויבשים. באלו וכיוצא בהן לוקין עליהן על כל אחד ואחד, כי ריבוי הפרט שלא היה צריך יורה על המלקות על כל אחד ואחד, כמו שאמרנו. והרבה הרב ראיותיו על זה בעיקר התשיעי בספר המצות שלו שאין חשבון הלאוין כחשבון המלקיות.
וזה שאמרתי שהרמב"ן זכרונו לברכה ימנה כל הנפרטים בשמם אחד אחד מצוה בפני עצמה, דוקא כשהם חלוקים בענין כמו שכתבנו, כגון שאור ודבש, אתנן ומחיר, אבל במקום שהענין אחד אף על פי שנפרטין בשמות חלוקים לא נמנה זה כי אם מצוה אחת, כגון "כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך" (דברים טו, יט), שאין זה אלא צואה אחת להקדיש כל בכור, והפרט אינו אלא ביאור. וכן "וכל מעשר בקר וצאן" (ויקרא כז, לב), שאין זה אלא צואה אחת להפריש ולתת מעשר מבהמות אלו. וכן "שופטים ושוטרים" (דברים טז, יח) שאין זה אלא שנעשה דין על פי אנשים אלה, וצואה אחת היא. וכן "מאזני צדק אבני צדק איפת צדק והין צדק" (ויקרא יט, לו), שהכל צואה אחת שלא נשקר המדות.
שלא להותיר כלום מבשר הפסח למחרתו שהוא יום חמשה עשר בניסן. שנאמר "ולא תותירו ממנו עד בקר" (שמות יב, י).
משרשי מצוה זו מה שכתוב בשחיטתו, לזכור ניסי מצרים וזה שנצטוינו שלא להותיר ממנו. הענין הוא כדרך מלכים ושרים שאינם צריכים להותיר מתבשילם מיום אל יום, ועל כן אמר שאם יותר ממנו, שישרף כדבר שאין חפץ בו, כדרך מלכי אדמה. וכל זה לזכור ולקבוע בלב שבאותו זמן גאלנו השם יתברך מעבדות, ונעשינו בני חורין וזכינו למלכות ולגדולה.
דין המצוה במסכת פסחים (דף פד.).
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית.
ועובר עליה והותיר עבר על לאו. אבל אין לוקין על לאו זה לפי שהוא ניתק לעשה, שנאמר [שם] "והנותר ממנו עד בוקר באש תשרפו" והלכה היא: לאו שניתק לעשה אין לוקין עליו.
להסיר כל לחם חמץ ממשכנותינו ביום ארבעה עשר בניסן, שנאמר "אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם" (שמות יב, טו), ופירוש ראשון, קודם לפסח.
משרשי מצוה זו כדי שנזכור הנסים שבמצרים, כמו שכתוב בקרבן פסח.
דיני המצוה כגון שעת ביעורו מן היום מתי, ומה היא השבתתו, ובאי זה מקום צריך לחפשו ובאי זה מקום אינו צריך, ומאימתי מוטלת המצוה עליו אם יוצא לדרך, ואם חל ארבעה עשר בניסן בשבת איך יהיה דינו, והביטול בפה שצריך לעשות נוסף על הביעור, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון (פסחים פרק א' ופרק ב').
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
והעובר עליה ולא השביתו ביטל עשה דתשביתו. ואם יש חמץ במשכנותיו עובר גם כן על לא תעשה. שנאמר "שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט), אבל אין לוקין על לאו זה אם לא עשה בו מעשה, שהלכה היא לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.
לאכול לחם מצה בליל חמשה עשר בניסן העשוי ממין דגן, שנאמר "בערב תאכלו מצות" (שמות יב, יח). ופירושו ליל חמשה עשר בניסן, בין בזמן שיהיה שם פסח או בזמן שלא יהיה שם.
משרשי מצוה זו מה שכתוב בקרבן הפסח.
דיני המצוה כגון שימור הצריך למצות, וענין לישתן, ובאי זה מים נילושות, ושיעור אכילתן לכל הפחות, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון [פסחים פרקים ב' וג'].
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר עליה ביטל עשה. וכבר אמרנו (במצוה ו') שבית דין כופין על ביטול עשה.
שלא ימצא חמץ ברשותנו כל ימי הפסח, שנאמר "שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם" (שמות יב, יט). וביארו חכמינו זכרונם לברכה: לאו דוקא ביתו, אלא כל שברשותו. ולאו דוקא שאור שהוא מחמץ, דהוא הדין לחמץ, דשאור וחמץ חד הוא לענין איסורו.
משרשי המצוה כדי שנזכור לעולם הנסים שנעשו לנו ביציאת מצרים, כמו שכתוב בשה הפסח. ונזכור שאירע לנו כעניין זה שמתוך חפזון היציאה אפינו העיסה מצה, כי לא יכלו להתמהמה עד שיחמיץ, כמו שכתוב "ויאפו את הבצק וגו'" (שמות יב, לט).
דיני המצוה כגון אם הפקיד חמצו ביד אחרים מה דינו, או אחרים בידו, וכן חמץ הקדש בידו או של גוי באחריות ושלא באחריות, ודין גוי אלם שהפקיד לו חמץ, ודין תערובת חמץ אם עוברין עליו, והפת שעפשה מה דינו, ויתר פרטיה, מבוארים בפסח ראשון.
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן.
ועובר עליה ונמצא חמץ ברשותו במזיד, עבר על שני לאוין: משום בל יראה ובל ימצא. ולוקה כל זמן שעשה בו מעשה, כגון שחימץ עיסה והניחה בביתו או שלקח חמץ והצניעו בביתו. אבל אם לא עשה בו שום מעשה אלא שנשאר בבית מקודם הפסח, אין לוקה עליו, שהלכה היא: לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כמו שאמרנו.
שלא לאכול מדברים שיש בהם חמץ ואף על פי שאין עיקר הדבר חמץ, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, שנאמר "כל מחמצת לא תאכלו" (שמות יד, כ). ופירשו זכרונם לברכה (פסחים מג.) שענין הכתוב הזה יורה בזה, שכך קבלו הפירוש בו.
ודעת הרמב"ם ז"ל (ספר המצוות, לאו קצח) שאם יש במאכלים אלו כזית חמץ בכדי אכילת פרס, אסור מן התורה בלאו – כלומר למלקות אבל לא לכרת – מכיון שנתערב ברוב. ואם לא יהיה בהם כזית חמץ בכדי אכילת פרס, לא יהיה בו מלקות אלא מכת מרדות, לפי שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, וכן כתוב בחבורו הגדול (פ"א מהל' חמץ ומצה ה"ו). ואם כן, לדעתו יבא הלאו זה דכל מחמצת להיכא שנתערב כזית חמץ בכדי אכילת פרס, שיהיה בו לאו – כלומר מלקות ולא כרת.
והרמב"ן ז"ל כתב (בסהמ"צ שם) הפך מזה ואמר שהלאו הזה איננו נחשב בכלל הלאוין, אלא שהוא מן הלאוין הרבים שבא בחמץ ובשאור. וזה הלאו בא להורות על מה שאמרו חכמינו ז"ל בגמרא (פסחים כח ב) אין לי אלא שנתחמץ מאליו, חמצו על ידי דבר אחר מנין? תלמוד לומר כל מחמצת. אבל בענין חמץ שנתערב, כל זמן שיהיה בו כזית בכדי אכילת פרס -- בזה אין צריך לאו בפני עצמו, דהרי הוא כאילו הוא בעין ויש בו כרת כמו בכל חמץ שהוא בעין. ואם לא יהיה בתערובת כזית בכדי אכילת פרס, האוכלו פטור אבל אסור, שהלכה כדברי חכמים שאמרו (שם מג) על חמץ דגן גמור ענוש כרת. וכל שהוא כזית בכדי אכילת פרס, דגן גמור נקרא, ועל ערובו, כלומר שהוא פחות מכזית בכדי אכילת פרס, ולא כלום. ודלא כר' אליעזר דפליג עליהו בגמרא ואמר על ערובו בלאו.
משרשי מצוה זו מה שכתבנו בשאור. ואולם לחזק הדבר בלבנו הרחקתנו התורה כל כך.
דיני המצוה כגון הדברים שנכללו באיסור זה, מה הן ומה שמם ויתר פרטיה בפסחים (דף מב.).
ונוהגת בזכרים ונקבות, בכל מקום ובכל זמן.
והעובר עליה לוקה ובתנאי שיהיה בהם כזית בכדי אכילת פרס כמו שאמרנו, אבל אין בו כרת לדעת הרמב"ם ז"ל. ולדעת הרמב"ן ז"ל יש בו כרת. ואם אין בו כזית בכדי אכילת פרס, אין בו חיוב מלקות אלא דינו כדין חצי שיעור שאסור מן התורה ואין לוקין עליו. ובזה יורו שניהם ז"ל.
שלא נאכיל מן הפסח לישראל מומר לעבודה זרה, שנאמר "כל בן נכר לא יאכל בו" (שמות יב, מג) ובא הפרוש עליו (מכילתא שם): בן ישראל שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים, וכן תרגם אונקלוס.
משרשי מצוה זו כמו שכתוב בשחיטתו, לזכר ניסי מצרים, ועל כן ראוי שלא יאכל בו מומר (משומד). מאחר שאנו עושין אותו לאות ולזכרון שבאנו באותו הזמן לחסות תחת כנפי השכינה ונכנסנו בברית התורה והאמונה, אין ראוי שנאכיל ממנו למי שהוא הפך מזה שיצא מן הכלל וכפר באמונה. ועל כיוצא בזה נאמר בגמרא לפעמים "סברא הוא", כלומר: ואין צריך ראיה אחרת.
ונוהגת בזכרים ונקבות בזמן הבית שיש שם פסח.
ועובר עליה והאכיל ממנו לבן נכר, עובר על לאו. ואין בו מלקות לפי שאין בו מעשה.
שלא להאכיל מבשר הפסח לגר ולתושב, שנאמר "תושב ושכיר לא יאכל בו" (שמות יב, מה). וה"תושב" הוא אדם מן האומות שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה ואוכל נבלות, ו"שכיר" הוא גר שמל ולא טבל, שכן פירשו חכמינו ז"ל (יבמות עא, א).
משרשי מצוה זו מה שכתבנו באחרות לזכר יציאת מצרים. ובעבור שקרבן זה לזכר חרותנו ובואנו בברית נאמנה עם השם יתברך, ראוי שלא יהנו בו רק אותם שהשלימו באמונה והם ישראלים גמורים ולא אלו שעדין לא באו עמנו בברית שלם. וענין הרחקת הערל מאכילתו, גם כן מזה השורש.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות.
ועובר עליה והאכיל לאלו, עובר על לאו. ואין לוקין עליו, שאין בו מעשה.
שלא להוציא מבשר הפסח ממקום החבורה, שנאמר "לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה" (שמות יב, מו).
משרשי מצוה זו מה שכתבנו לזכר ניסי מצרים. ומפני שנעשינו בני חורין ואדונים, באה המצוה עליו שיהא נאכל במקום החבורה ולא נוציאהו לחוץ, כדרך מלכי ארץ שכל המוכן להם נאכל בהיכלם ברוב עם שלהם. ודלת הארץ, בעת יכינו סעודה גדולה ישלחו ממנה לחוץ מנות לרעיהם, לפי שהוא חידוש אצלם.
דיני המצוה כגון זה, מה דינו של בשר כשיוצא חוץ (פסחים פה, א), וההיקף שצריכה החבורה לעשות (פ"ט מהל' קרבן פסח ה"ג), ודין מחיצה שנפרצה בין החבורות (פסחים ס, ב), ויתר פרטיה מבוארים בפסחים.
ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות.
ועובר עליה והוציא מן הבשר לחוץ, עבר על לאו ולוקין עליו. והוא שיעשה בה עקירה מן הבית והנחה לחוץ, כדין הידוע בהוצאה של שבת.
משרשי המצוה לזכור נסי מצרים כמו שכתבנו במצוות אחרות, וגם זה גזעו מן השורש הנזכר, שאין כבוד לבני מלכים ויועצי ארץ לגרור העצמות ולשברם ככלבים; לא יאות לעשות ככה כי אם לעניי העם הרעבים. ועל כן, בתחילת בואנו להיות סגולת העמים, ממלכת כוהנים וגוי קדוש, ובכל שנה ושנה באותו הזמן, ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו המעלה הגדולה שעלינו לה באותה שעה. ומתוך המעשה והדמיון שאנחנו עושים, נקבע בנפשותינו הדבר לעולם.
ואל תחשוב, בני, לתפוש על דברי ולומר: ולמה יצווה אותנו השם יתברך לעשות כל אלה לזיכרון אותו הנס, והלא בזיכרון אחד יעלה הדבר במחשבתנו ולא יישכח מפי זרענו? דע כי לא מחכמה תתפשני על זה, ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן. ועתה בני, אם בינה - שמעה זאת והטה אוזנך ושמע, אלמדך להועיל בתורה ובמצוות.
דע כי האדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בהם, אם טוב ואם רע. ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים, מיד ינטה אל הטוב, ומתוך שלא לשמה בא לשמה, ובכוח מעשיו ימית היצר הרע כי אחרי הפעולות נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות, אם יעסוק תמיד בדברים של דופי – דרך משל, שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה באמת, אם כל עסקו תמיד כל היום באותה אומנות – ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור.
כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו, כמו שאמרנו. ועל כן אמרו חכמים זיכרונם לברכה: "רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות" (מכות פרק ג משנה ט"ז}, כדי להתפיס בהן כל מחשבותינו ולהיות בהן כל עסקינו, להיטיב לנו באחריתנו. כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד. ורמזו זיכרונם לברכה על זה באומרם: "כל מי שיש לו מזוזה בפתחו וציצית בבגדו ותפילין בראשו – מובטח לו שלא יחטא" (מנחות מג ב), לפי שאלו מצוות תמידיות ונפעל בהן תמיד.
לכן אתה ראה גם ראה מה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך ואתה לא תמשכם. ואל יבטיחך יצרך לומר: "אחרי היות לבי שלם ותמים באמונת אלהים, מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים, לשבת בשווקים וברחובות, להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות, וכיוצא באלו הדברים שאין מביאים עליהם אשמות וחטאות, הלא גם לי לבב כמו להם, קוטני עבה ממותניהם, ומדוע ימשכוני הם אחריהם" אל בני! השמר מפנהם פן תילכד ברשתם! רבים שתו מתוך כך כוס תרעלתם — ואתה את נפשך תציל. ואחר דעתך זה, אל יקשה עליך מעתה ריבוי המצוות בעניין זכירת נסי מצרים, שהם עמוד גדול בתורתנו. כי ברבות עסקינו בהם נתפעל אל הדבר, כמו שאמרנו.
דיני המצוה כגון שובר עצם ממנו, אפילו אחר זמן אכילתו, ודין אם יש כזית בשר עליו מה דינו, ודין הסחסוים וגידים הרכים שסופם להתקשות, ויתר פרטיו מבוארים בפסחים.
ונוהגת בזכרים ובנקבות בזמן הבית. ועובר עליה ושבר עצם בפסח טהור — לוקה.
שלא יאכל הערל מן הפסח, שנאמר "וכל ערל לא יאכל בו" (שמות יב, מח). והוא הערל שמתו אחיו מחמת מילה, ואין צריך לומר עבריין (משומד) לערלות. ו"בו" הוא דאינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור, וכן תושב ושכיר גם כן.
משרשי מצוה זו מה שכתבנו בתושב ושכיר.
דיני המצוה כגון מילת בניו ועבדיו אם מעכבין אותו לשחוט ולאכול הפסח, ויתר פרטיה, מבוארים בפסחים.
ונוהגת בזמן הבית.
והעובר עליה, כגון ערל שאכל כזית ממנו, לוקה.
לקדש הבכורות, כלומר שיהיו כל הולדות הנולדים בראשונה – כלומר יוצא ראשון מרחם הנקבה, בין באדם בין בבהמה, הזכרים – קודש להשם, שנאמר "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב). ודווקא בהמה, דהיינו שור וכבש ועז, אבל לא חיה. ומכל בהמה טמאה, חמור לבד במצוה זו (בכורות י.).
ועניין המצוה בבהמה טהורה כן, שמצוה על הבעלים להקדישו ולומר "הרי זה קדש". וחייבים לתת אותו בכור לכהנים, ויקריבו חלבו ודמו על המזבח, והם אוכלים הבשר בירושלים. ואינו נותנו לו מיד שיוולד אלא מטפל בו; בבהמה דקה שלושים יום ובגסה חמישים יום (בכורות כו:). ובחוצה לארץ, שאין לנו מקדש, נועל דלת בפניו ומת מאליו כדעת קצת המפרשים, ומהם שאמרו שממתין לו לעולם (המרדכי, ע"ז פ"א, בשם הרא"ם; רמב"ם בכורות פ"א). ואם נפל בו מום, יאכל במום בכל מקום ולכל אדם שירצה הכהן ליתנו וכחולין הוא נחשב, כמו שכתוב: "הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל" (דברים טו, כב). וכן כתב הרמב"ן ז"ל בהלכות בכורות שלו (סוף פרק ה). ובכור אדם ופטר חמור – נפרש עניינם במצוות הפדייה שבכל אחד, בעזרת השם, והם בסדר זה ובסדר ויקח קורח.
משרשי מצוה זו, שרצה השם יתברך לזכותנו לעשות מצוה בראשית פריו, למען דעת כי הכל שלו ואין לו לאדם דבר בעולם, רק מה שיחלק לנו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טורחים בעולמו, והגיע לזמן שעשה פרי וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו – מיד נותנו להקב"ה ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.
דיני המצוה באי זה מקום נשחט ונאכל, ועד אי זה זמן מצוה להם לאכלו, ועניין המומין הפוסלין בו, ואי זה מום קבוע או מום עובר, והחילוק שביניהם, ומי נאמן על מומיו, ואם נפלו בו או נעשו בו לדעת, ואיזה חכם ראוי להורות במומיו, ודין בכור השותפים ישראלים או שותף גוי, ובאי זה עניין נפטרה הבהמה מן הבכורה או לא נפטרה, ובכור ספק מה דינו, ועניין יוצא דופן, טומטום ואנדרוגינוס, ויתר פרטיו מבוארים במסכת בכורות.
ונוהגת מצוה של קידוש בכור בהמה טהורה מדאורייתא בארץ ישראל בלבד, בכל זמן. וכמו שדרשו ז"ל (תמורה כא:) מדכתיב "ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירשך ויצהרך ובכורות בקרך" (דברים יד, כג), מקיש וכו' (ועי' רמב"ם בכורות א, ה). ומדרבנן אף בחוצה לארץ ובזכרים ובנקבות – בין ישראלים, בין כהנים ולויים (בכורות יג.). ואף על פי שהבכור שנולד לכהן שלו הוא, מכל מקום חייב להקריב חלבו ודמו ויאכל הבשר בתורת בכור. ובכור אדם ופטר חמור אינו נוהג בכהן ולוי, כמו שנכתוב בעזרת השם, וזאת מן המצוות שחייבה בסיבת דבר.
שלא לאכל חמץ בפסח, שנאמר "ולא יאכל חמץ" (שמות יג, ג).
משרשי מצוה זו מה שכתבנו בשאר מצות הפסח.
דיני המצוה כגון מה הן הדברים שנאסר בהן משום חמץ, והן חמשה מיני דגן, ודין הלש במי פרות, ודין לתיתה, ותבשיל שנמצא בו חמץ, בחמין או בצונן, ויתר פרטיה מבוארים בפסחים (דף לה.).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות.
ועובר עליה ואוכל כזית חמץ בפסח במזיד, חייב כרת. בשוגג חייב חטאת קבועה.
שלא יראה חמץ בכל מושבותינו כל שבעת ימי הפסח, שנאמר "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" (שמות יג, ז) שבעת ימים. ואין אלה שני לאוין בשני ענינים, אבל הם בענין אחד, כמו שאמרו זכרונם לברכה (ביצה ז:): פתח הכתוב בחמץ וסיים בשאור, לומר לך הוא חמץ הוא שאור, כלומר אין הפרש בין החמץ עצמו ובין דבר המחמץ.
משרשי המצוה מה שכתבנו בשאר מצוות הפסח. דיניה מבוארים בפסחים (ש"ע או"ח תל"ד).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולקח חמץ בפסח והניחו ברשותו, לוקה. אבל אם לא הוציאו מקודם הפסח מביתו, אינו לוקה עליו לפי שאין בו מעשה, ואין לוקין עליו כמו שאמרנו.
לספר בענין יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן, כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח לשם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם. שנאמר "והגדת לבנך" (שמות יג, ח). וכבר פרשו חכמים (מכילתא על שמות, יג ח) דמצות הגדה זו הוא בליל ט"ו בניסן בשעת אכילת מצה. ומה שאמר הכתוב, "לבנך", לאו דוקא בנו (פסחים קטז.) אלא אפילו עם כל בריה.
וענין המצוה שיזכר הנסים והענינים שארעו לאבותינו ביציאת מצרים ואיך לקח האל יתברך נקמתנו מהם. ואפילו בינו לבין עצמו אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים מפיו כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב (ספר המצוות, עשה קנז).
משרשי מצוה זו מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצות רבות על זה, מצות עשה ומצות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותנו ובתפלותנו "זכר ליציאת מצרים", לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות הוא ובידו לשנותם כפי שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים. ששינה טבעי העולם בשבילנו ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם.
דיני המצוה כגון הסדר שחייבין ישראל לעשות בלילה הזה בענין סעודתן, והכוסות של יין שחייבין לשתות ושיעורן, ומזיגתן, וסדורן. והנני כותב לך, בני, הסדר בקצרה כאשר שמעתיו מפי חכמי הדור בדיוק:
בתחלה מביאין מים ונוטלין יד אחת בשביל כוס של קדוש שצריכין ליטול. והכי איתא בברכות בפרק כיצד מברכין (דף מג.) שבכוס מספיק נטילת יד אחת ואין מברכין על נטילה זו. ואם רצה לטול שתי ידיו לכוס, נוטל בלא ברכה.
ואחר כך מברך על היין ומקדש ואינו מברך על היין לאחריו.
ואחר כך נוטל שתי ידיו ומברך "על נטילת ידים". ומטבל בירק (ס"א הירק) ומברך עליו "בורא פרי האדמה" לפניו. ולאחריו אינו מברך "בורא נפשות" וכו', לפי שימתין עד שיאכל המרור ואז יברך "בורא נפשות" על המרור ועל הירק. ואין כל מה שעשה בינתים הפסקה, כמו שנפרש.
ואחר שאכלו מן הירק בחרוסת, מוזגין כוס שני וקוראין ההגדה עם שני פרקים מן ההלל. ונוטלין היד אחת ומברך "אשר גאלנו" וכו' על כוס השני, ושותין אותו. ואין מברכין עליו "פרי הגפן", ולא לאחריו "על הגפן".
ואחר ששתו כוס שני, נוטלין לידים ומברכין "על נטילת ידים". ונוטלין חצי מצה ומניחין אותה על השלימה ומברכין על החצי "המוציא" ו"לאכול מצה". ונוטלין חזרת ומברכין "לאכול מרור", ואוכלין ממנו בטבול בחרסת. ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה, לפי שנפטר בברכה שברכו בירק תחלה, דהכי מוכח בגמרא (פסחים קג:) דלא הוי הפסקה לעולם שנצטרך לחזור ולברך אלא אם כן יש בדבר שני ענינים, שיעקור האדם דעתו מן הענין, כגון דאמרי הב לן ונברך וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו ז"ל (חולין פז. ורש"י שם) משתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר.
ואחר שאוכלין מן המרור בטבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין.
ואחר כך אוכלין סעודתן.
ואחר כך אוכל כל אחד ואחד מעט מצה, זכר לפסח שהיה נאכל על השובע. ואין אוכלין עוד כל הלילה, שלא לסלק טעם המצה מן הפה, דכתיב (תהלים קיט, קג) מדבש לפי. אבל מים ודאי שותין שאין המים מפגין הטעם. וכן שותין גם כן תרי כסי דמצוה, כי לא נדחה מצוה מטעם זה.
ואחר כך נוטלין לידים ואין מברכין "על נטילת ידים". ומוזגין כוס שלישי, ומברך עליו ברכת המזון ו"בורא פרי הגפן", אבל לא לאחריו "על הגפן"[1].
ואחר כך מוזגין כוס רביעי וגומרין עליו את ההלל. ואין מברכין עליו "בורא פרי הגפן", אבל אחריו מברכין "על הגפן", והוא שלא יהא דעתו לשתות עוד כוס חמישי. נמצא לפי זה, שאין מברכין "בורא פרי הגפן" אלא תרי זמני – על כוס של הקידוש ועל כוס הברכה – ו"על הגפן" פעם אחת אחר כל הכוסות.
וארבע הכוסות ומצה דמצוה צריכין הסבה. ויתר הפרטים מבוארים בסוף פסחים.
ונוהגת בזכרים ונקבות (פסחים לו., קטו:) בכל מקום ובכל זמן. והעובר עליה, בטל עשה.
לפדות ולד חמור זכר שנולד ראשון, שנאמר "ופטר חמור תפדה בשה" (שמות יג, יג).
וענינה הוא שלוקח הישראל שה אחד ונותנו לכהן בפדיון בכור החמור שהוא לשם, מן הטעם שכתבנו למעלה, והוא ברוך הוא נתנו לכהן. ולפיכך פודהו הישראל ממנו, כי השם יתברך רצה שיהיה לו פדיון בשה. ואם אין לו שה, פודהו בדמי שה. ולפי שאין דמי השיות שוין, אמרו רז"ל (בכורות יא.) עין יפה בסלע, עין רעה בחצי סלע, ובינונית בשלשה זוזין. וזמן הפדיון עד שלשים יום. והשה חולין ביד כהן, והחמור ביד ישראל.
משרשי מצוה זו כדי שיזכרו היהודים לעולם הנס שעשה להם האל ביציאת מצרים, שהרג כל בכוריהם, כמו שכתוב.
דיני המצוה כגון שותפות הנכרי או מקבל חמור ממנו להטפל בו, ודין גוי שהפריש פטר חמור מה דינו, ודין חמור שילדה כמין סוס, ודין לוקח חמור מגוי, וענין ספק אם בכרה מה דינו, ודין נותן החמור בעצמו לכהן, ויתר פרטיה, מבוארים במסכת בכורות (דף ה:) (דף יא.) (דף יב.).
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן, בזכרים ונקבות ישראלים, ולא בכהנים ולוים.
והעובר על זה ביטל עשה.
לערוף פטר חמור אם לא רצה לפדותו, שנאמר "ואם לא תפדה וערפתו" (שמות יג, יג).
ענינה שהורג ולד החמור אם לא רצה לפדותו. וגזר השם שלא יהנה בו מכיון שלא פדהו ואפילו הנבלה אסורה לו בהנאה.
משרשי מצוה זו מה שכתוב בפדיה.
דיני המצוה, מה שאמרו (בכורות יג.) דמצות פדיה קודמת לעריפה, ושאסור בהנאה אם מת קדם פדיון ויקבר, וכי מצוה להרגו בקופיץ ולא בדבר אחר, ויתר פרטיה מבוארים גם כן בבכורות.
ונוהגת בכל כמו הפדיה.
הערות
עריכה- ^ (עי' בעל המאור סוף ערבי פסחים)