נחמיאש על משלי ו


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(א) בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך — טעם הפסוק: בני, אם ערבת בעבור רעך הלוה, ותקעת לזר המלוה כפיך, כי הערב נכנס בערבות בתקיעת כף, אם כן (ב) נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך. ואין לך עצה אחרת אלא זאת, (ג) עשה זאת איפה בני והנצל, כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. כלומר, [באת] ברשתו, לך התרפס, מגזרת (דניאל ז, ז) "ברגלה רפסה". והטעם, לך אליו והכנע והיה לו למרמס.[1]

ויש מפרשים אם ערבת לרעך – על המלוה, ופעמים קורא אותו רעך ופעמים קורא אותו זר, כי מתחלה הוא רעהו שהאמין בו, ולבסוף כשדחקו לפרוע נעשה זר.

בפרק גט פשוט (דף קעג:), מנין לערב דמשתעבד? דכתיב: בני אם ערבת לרעך וגו׳ נוקשת באמרי פיך וגו׳.

ובפרק המקבל (דף קטו.): לא תבוא אל ביתו לעבוט עבוטו (דברים כד, י), לביתו אי אתה נכנס אבל אתה נכנס לביתו של ערב, וכן הוא אומר: לקח בגדו כי ערב זר וגו׳ (משלי כ, טז), ואומר: בני אם ערבת לרעך וגו׳.

סוף יומא (דף פז.), אמר ר׳ יוסי בר חנינא: כל המקניט את חבירו אפילו בדברים צריך לפייסו, שנאמר: בני אם ערבת לרעך.

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ופירש רב סעדיה ז״ל, טעם נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך – אם בא עמו לדין, שואל אותו הדיין: ערבת לאיש הזה? אם הוא כופר, נוקש באמרי פיו, שהוא מכחיש ומכזב; ואס הוא מודה, נלכד באמרי פיו, שחייב לשלם. אם כן אין לו עצה אחרת אלא להכנע לפניו: נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך — טעם הכפל, שהערב כשהמלוה תובעו בא עמו לידי קטטה, וכן כשגבו הערבות מן הערב ובא הערב לתבוע מן המלוה מה שפרע בעדו, בא עמו לידי קטטה.

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ג) עשה זאת איפה בני והנצל, כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך. כלומר, [באת] ברשתו, לך התרפס, מגזרת (דניאל ז, ז) "ברגלה רפסה". והטעם, לך אליו והכנע והיה לו למרמס.

ורהב רעך — פירש ר׳ סעדיה, טעם ורהב כמו ופייס, פירש לפי מקומו מבלי דמיון. והנגיד ז״ל פירש, קבע לו זמן לפרעו, מעניין (תהלים צ, י) "ורהבם עמל ואון", שטעמו, וזמנם עמל ואון. ור׳ יונה המדקדק ז״ל פירש, השליטנו ממונו, מגזרת "ירהבו הנער בזקן" (ישעיהו ג, ה), ותרגום שלטון. ולדעת ר׳ יונה ז״ל יהיה טעם הפסוק: לך התרפס אם אין לך לשלם, ורהב רעך אם יש לך לשלם. וה״ר ישראל פירש, עשהו שלטון עליך, על דרך (משלי כב, ז) "עבד לוה לאיש מלוה". והוא לשון בראשית רבה (פרשה צג): התחבק בעפר רגליו והמליכהו עליך.

ויש מפרשים שמשפטו 'ותרהב רעך', כמו (משלי ד, ד) "שמור מצוותיו וחיה", שמשפטו 'ותחיה'. והטעם, לך התרפס, על ידי שתכנע לפניו תרהב רעך, שתנצחהו בדברי פיוסים ותחנונים.

[המשך הגמרא בסוף יומא:] עשה זאת וגו׳ לך התרפס ורהב רעיך — אם ממון יש לך בידך, התר לו פסת יד; ואם לאו, הרבה עליו רעים. דרשו התרפס כעין מלה מורכבת, ודרשו רהב כמו "הרב כבסני" ((תהלים נא, ד). ורעיך לשון רבים, לפי שמצאום מלא ביו״ד.

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(ד) אל תתן שנה לעיניך ותנומה לעפעפיך (ה) הנצל כצבי מיד וכצפור מיד יקוש — כצבי מיד הצייד וכצפור מיד יקוש.

(א-ה) [פירש] ר' אברהם ז"ל: בני אם ערבת לרעך — עניין הפסוק: אם נכנס הלוה ערב לעצמך להלוות מעות בערובה מרעיך, וכן אם תקעת לזר כפיך, יהיה עונשך שנוקשת בפיך וגו׳, עשה זאת אפוא בני, אם כן אל תתן שינה לעיניך עד שתנצל, והשתדל בעצמך לעשות מלאכה ולא שתלוה מאחרים.

ובמדרש: בני אם ערבת לרעך — אלו ישראל שנקראו בנים למקום, שנאמר: "בני בכורי ישראל" (שמות ד, כב). לרעך זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "זה דודי וזה רעי" (שיר השירים ה, טז). אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם מקיימים את התורה? אמרו לו: הן. אמר להן: מי יהיה ערב? אמרו לו: הרי השמים וארץ עורבים אותנו. אמר להם: איני מקבל דבר שמתבטל, שנאמר: "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" (ישעיהו נא, ו). אמרו לו: ההרים והגבעות. אמר להם: מתבטלים הם, שנאמר: "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה" (ישעיהו נד, י). אלא תנו לי בניכם, שהם ערבים טובים. אם אתם מקיימים אותה – מוטב; ואם לאו, איני מקיים אותם, שנאמר: "ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני" (הושע ד, ו). באותה שעה קבלו אותה ונתנו בניהם ערבים, שנאמר: "מפי עוללים ויונקים יסדת עוז" (תהלים ח, ג), ואין עוז אלא תורה, שנאמר: "ה׳ עוז לעמו יתן" (תהלים כט, יא). אמר להם: אם אינם מקיימים אותה – אני אתהפך לכם לאכזר, שנאמר: תקעת לזר כפך.

ובאגדת תלים מסיים בה: נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך – אם אינם מקיימים את התורה, סופם שיאמרו על טמא טהור ועל טהור טמא, על מותר אסור ועל אסור מותר. עשה זאת איפה בני וגו׳, עסוק בתורה, שאין זאת אלא תורה, שנאמר: "וזאת התורה" (דברים ד, מד). לך התרפס ורהב רעך – עשה לך רב והתאבק לפניו בעפר והמליכו עליך, שנאמר: ורהב רעך, ואין רהב אלא מלכות, שנאמר: "אזכיר רהב ובבל" (תהלים פז, ד) אל תתן שנת לעיניך וגו׳ – "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח). ואם עשית כן, הנצל כצבי מיד וגו׳, ע"כ.


וראיתי כל הפרשה הזאת על היצר. בני אם ערבת לרעך (פס' א) זה יצר הרע, כמא דאת אמר: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית ח, כא), "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד, ז). תקעת לזר כפך, אתה חושב אותו רע, והוא חושבך זר. על ידי כן נוקשת באמרי פיך (פס' ב), אחר שגבר עליך. אם כן אין לך עצה אחרת, כיון שבאת תחת ידו, אלא להכנע עצמך ויישבר תאותך, ועל ידי כן תתגבר. על כן זה טעם ורהב רעיך (פס' ג).

או יהיה טעמו, לגעור ביצר, מעניין (ישעיהו ג, ה) "ירהבו הנער בזקן".

אל תתן שנה לעיניך וגו׳ (פס' ד), שלא תתעדן כלל לא בשינה ולא אפילו בתנומה, שהיא פחותה מהשינה, וזה טעם ותנומה לעפעפך. ואז תנצל כצבי מיד (פס' ה). וטעם מיד יקוש, מיד פח יקוש:

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם — כמה גדולה תוכחה זו לעצל, שמוכיח אותו בנמלה, בריה קטנה ופחותה. וכאשר אמרו בספרי פרשת האזינו: עלוב הוא האדם שצריך ללמוד מן הנמלה, ומנשה עלוב היה, אלא שצריך ללמוד מדרכה ולא למד. ראה דרכיה וחכם, וכאשר מפרש והולך:


והמדרש מפרש פרשה זאת על המתעצל בעולם הזה מלהכין צידה לעולם הבא, על דרך מה שדרשו: "אשר אנכי מצווך היום" (דברים ז, יא), היום לעשותם, ומחר לעולם הבא ליטול שכרן. וזה לשון המדרש: אמר רבי יהושע, עתידים הרשעים לומר לפני הב״ה: הניחנו ונעשה תשובה; והב״ה משיבם: שוטים שבעולם! עולם שהייתם בו דומה לערב שבת, והעולם הבא שאתם בו עתה דומה לשבת; אם אין אדם מכין בערב שבת, מה יאכל בשבת? דבר אחר: עולם שהייתם בו דומה לימות החמה, והעולם הבא דומה לימות הגשמים ; אם אין אדם מכין בימות החמה, מה יאכל בימות הגשמים? דבר אחר: העולם שהייתם בו דומה ליבשה, והעולם הבא דומה לים; אם לא יכין אדם ביבשה, מה יאכל במים? דבר אחר: העולם שהייתם בו דומה לפרוזדור, והעולם הבא דומה לטרקלין; אם לא יתקן עצמו בפרוזדור, כיצד יכנס לטרקלין? ועוד היה לכם ללמוד מחכמתה של נמלה, שהיא מכינה בקיץ לחם שאוכלה בחורף.

באלה הדברים רבה פרשת שופטים: לך אל נמלה עצל. הנמלה הזאת, שלשה בתים יש לה, ואינה כונסת בעליון מפני הדלף, ולא בתחתון מפני הטינא, אלא באמצע. ואינה חיה אלא ששה חדשים, וכל מאכלה אינו אלא חטה ומחצה, והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצאה חטים ועדשים ושעורים; ולמה היא עושה כן? שאומרת: שמא יגזור עלי הב״ה חיים, ויהא לי מהיכן לאכול. אמר ר' שמעון בן יוחאי: מעשה היה ומצאו בחור שלה שלש מאות כור שהכניסה מהקיץ לחורף. לפיכך אמר שלמה: לך אל נמלה עצל; אף [אתם] התקינו עצמיכם לכם מצוות מן העולם הזה לעולם הבא.

מהו ראה דרכיה וחכם? רבא אמר: ראה דרך ארץ שיש בה, שבורחת מן הגזל. אמר ר שמעון: מעשה בנמלה אחת שהפילה חטה אחת, והיו כולם באות ומריחות אותה, ולא היתה אחת מהם נוטלת אותה; באה אותה שהיתה שלה ונטלתה. ראה אותה חכמה שיש בה, ע״כ:

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

אשר אין לה קצין שוטר ומושל, ויזרזנה ויוציא מידה אם תגזול את חבירתה. קצין שוטר ומושל, שמות שררה הם, כמו (שופטים יא, ו) "והיית לנו לקצין"; "ואל קציני אנשי המלחמה" (יהושע י, כב).

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ואף על פי כן תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה – כדי שיהיה לה טרף מיוחד. וכבר נסו הראשונים דבר זה ומצאו שאין אחת גוזלת מחבירתה. על כן יש לך לראות דרכיה ולהתחכם ואל תתעצל, אלא השתדל לעשות מלאכה שתחיה בה אתה ואשתך ובניך ובנותיך ואנשי ביתך: תכין בקיץ לחמה. הוא שם כלל לכל מאכל, כמא דאת אמר (תהלים קלו, כה) "נותן לחם לנל בשר". ונקראת הפת בפרט לחם, כי הוא העיקר הסועד לב האדם. ועל מה שאוכלת מיד אמר [תכין] בקיץ לחמה, ועל מה שאוכלת אחר זמן אמר: אגרה בקציר מאכלה. כי על מה שאוכלת מיד נופל לשון הכנה, כמא דאת אמר (בראשית מג, טז) "וטבוח טבח והכן" וגו'. ועל מה שאוכלת אחר זמן נופל לשון אגרה, כמא דאת אמר (דברים כח, לט): "ויין לא תשתה ולא תאגור", שטעמו: לא תשתה מיד, ולא תאגור ותאסוף לאחר זמן. ולפי דרכיה למדנו חכמתה, כי הזרעונים שרואה שיכולין להתקיים, אוגרת לאכלם לאחר זמן; והזרעונים שרואה שהם לחים וקרובים להתעפש, מפנה אותם לאוכלם מיד.

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך. לעשות מלאכה?

ואמר: מתי עצל תשכב, והוסיף ביאור: מתי תקום משנתך, כי אולי ישכב על מטתו ולא יישן. וכמוהו (יונה א, ה) "וישכב וירדם"; "אשכבה ואישן" (תהלים ד, ט); "שכבתי ואישנה" (תהלים ג, ו). וה' שמות הם: תנומה, וגדולה ממנה שינה, [וגדולה] משתיהם תרדמה. ולינה על זמן השינה, ושכיבה על סדר השינה.

ויש מפרשים: עד מתי עצל תשכב ושני הפסוקים אחריו עד אחרת, שהוא מדבר על העצל ואומר לו: אם היית ישן כל ימיך אז טוב לך, שאתה מתעצל לבקש מזונך. אבל עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך? אי איפשר שתשכב לעולם; אם כן, משתקום משנתך מה תאכל? התאכל בשרך, על דרך "הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו" (קהלת ד, ה)? שטעמו שהוא מרבה בשינה, כמא דאת אמר: חיבוק ידים לשכב, ושוב מקיץ משנתו, ולא ימצא מה יאכל כי אם בשרו. על כן היה ממעט בשינה והרבה בהשתדלות, וזה טעם "מעט שינות מעט תנומות" וגו׳.

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

כי אם תוציא זמנך... (מעט שנות מעט תנומות מעט חיבוק ידים לשכב) [בשינה], מתי מלאכתך נעשית? סופך שתתרושש ונמצאת מלסטם את הבריות.

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

וזה טעם ובא כמהלך רישיך ומחסורך כאיש מגן. והוא כפול עניין במלות שונות, כי ראשך ומחסורך אחד, ומהלך ואיש מגן אחד. ויהיה ראשך מגזרת (להלן ל׳ ח׳) "רש ועושר". וטעם הפסוק, ובא ראשך פתע פתאום כמהלך, זהו האורח הבא אל בעל הבית קודם שירגיש בו. או יהיה טעם כמהלך, כאדם המהלך בדרך במהירות, כן יבא הרש והמחסור, כאיש מגן שאינו מפחד ללכת במהרה ממקומו בלי עיכוב.

ויש מפרשים מעט מבנין הקל, בפלס "שוב שכב", "שמע". ואז ובא כמהלך רישך ומחסורך כאיש מגן; אפילו יבוא רישך ומחסורך, ימצאך מהלך לנגדו בזריזות לדחות פעמיו להסירו מעליך, ותלחם בו ותנצחהו כאיש מגן הנלחם ובא במגן לנצח כל הבא כנגדו.

דבר אחר: ובא מגזרת (ויקרא כ״ב ז׳) ובא השמש וטהר שיסור רישך ומחסורך ולא יעמוד במקומך כמו מהלך ואיש מגן ההולכים בדרך שאינם עומדים במקום אחד.

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

אדם בליעל איש און הולך עקשות פה. הפרשה הזאת מספרת מדות הרשע שיתרחק האדם מהם. וטעם בליעל – מלה מורכבת, בלי ויעל, אדם פחות שאין בו שום מעלה. איש און – זה בעל מחשבות רעות, כמא דאת אמר: "און יחשוב בלבבו". וידבר בפיו, ועליו נאמר: "הולך עקשות פה". פה – המחשבה הרעה, הדיבור הרע יחשוב בלבו וידבר בפיו, ועליו נאמר: הולך עקשות פה, שדבריו אינם נכונים וישרים, רק עקשים ונפתלים:

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

קורץ בעיניו מולל ברגליו מורה באצבעותיו. כולם לשון רמזים הם, זה נופל על העין וזה נופל על הרגל וזו על האצבע, וכולם רמזים של מרמה. יש מפרשים קורץ מגזרת "קורצתי גם אני" (איוב לג, ו), ומולל מגזרת (איוב יד, ב) "כציץ יצא וימל", וכן רמיזת העין באה על ידי קריצת העין ורמיזת הרגל באה על ידי מלילת הרגל. ויש מפרשים קורץ מגזרת "ואכלו קורציהון" (דניאל ג, ח) ותרגום "לא תלך רכיל" (ויקרא יט, טז) – "לא תיכול קורצין", ומולל מגזרת "מי מלל לאביהם" (בראשית כא, ז), ורמיזת הרגל היא דיבורה על דרך השאלה. והמקרא "בעיניו", "ברגליו", והמכתב בעינו, ברגלו, וגם המקרא פירושו כמו המכתב, באחת מעיניו, באחת מרגליו, ובא כמו "ויקבר בערי גלעד" (שופטים יב, ז), שטעמו באחת מערי גלעד:

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

תהפוכות בלבו חורש רע בכל עת מדיינים ישלח. אומר לך [הן] ומחשב בלבו להפכו ללאו. חורש רע בכל עת. טעם חורש כמו "חושב", ואינן זר מלשון חרישה, מה החורש הזה מכין מקום לזמן הזריעה, אף החושב רעה מכין מקום ותחבולות איך יעשנה. מדיינים ישלח, המכתב "מודנים"[2] והמקרא מדיינים, והוא מענין "איש מדון" (ירמיהו טו, י). ויש מפרשים ישלח מענין "שלחו באש מקדשך" (תהלים עד, ב), שמשלח מדנים לחרחר ריב ולחממו, להדליק צרבת מכות אש מדינים המריבים:

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

על כן פתאם יבוא אידו פתע ישבר ואין מרפא. בשבר זו, פתאום יבא אידו. פתע ישבר ואין מרפא, "פתע" שקול עם "פתאום", והוא כמו "פתע בלא איבה" (במדבר לה, כב):

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

שש הנה שנא ה׳ ושבע תועבות נפשו. בויקרא רבה נחלקו ר׳ מאיר וחכמים, ר׳ מאיר אומר: שש ושבע, הרי י״ג; וחכמים אומרים: שבע מקיימין; ושבע דכתיב – זו שביעית שקשה מכלם, ואי זו? זו משלח מדנים בין אחים. ומצינו למדים דעת ר׳ מאיר, שש הנה שנא ה׳, אלו הששה מדות הנזכרים כבר: א. "איש און". ב. "הולך עקשות פה". ג. "קורץ בעיניו מולל ברגליו", שכולם מדה אחת. ד. "תהפוכות בלבו". ה. "חורש רע בכל עת". ו. "מדיינים ישלח". ושבע תועבות נפשו, אלו השבע מדות הנזכרים אחר כך; אומר: א. "עינים רמות". ב. "לשון שקר". ג. "ידים שופכות דם נקי". ד. "לב חורש מחשבות און". ה. "רגלים ממהרות לרוץ לרעה". ו. "יפיח כזבים עד שקר". ז. "ומשלח מדנים בין אחים". ולדעת חכמים אינו כן, אלא שש הנה שנא ה׳ – על הששה הנזכרים אחר כך הוא אומר, וכמו שסידרתי מניינם; ושבע, כלומר השביעית – תועבת נפשו, והיא "משלח מדנים בין אחים". ובא כמו "בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע" (איוב ה, יט):

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

עינים רמות לשון שקר וידים שופכות דם נקי. [עינים רמות] זו גסות הרוח, הפך "ושח עינים יושיע" (איוב כב, כט). וניכרת בעינים, כמא דאת אמר: "גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל" (תהלים קא, ה), ["אתו"] כתיב, אמר הקב״ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, כמו שמפורש בערכין (טז, א). והפליגו במדה זו, עד שאמר (סוטה ד, ב): כל שיש בו גסות הרוח כאלו עובד ע״ז; כתיב הכא: "תועבת ה׳ כל גבה לב" (משלי טז, ה), וכתיב התם: "לא תביא תועבה אל ביתך" (דברים ז, כו). והנה שלמה הקישה לשפיכות דמים, וכן מצינו באותו כהן שנשא גרושה שקראו בנו "גבה עינים". והנה בגסות הרוח כתיב: "תועבת ה׳ כל גבה לב" (משלי טז, ה), ובגילוי עריות כתיב: "כי את [כל] התועבות האל עשו" (ויקרא יח, כז), הנה ששקול גסות הרוח כמו הג׳ עבירות הגדולות שנאמר בהם יהרג ואל יעבור. והמבקש ימצא ספרים מלאים על כל גדותיו מדברים ברוע המדה הזאת. ומליצי המוסר האריכו בזה ועת לקצר. לשון שקר. גם זו רעה חולה, והלא עידי השקר הרג ר׳ שמעון בן שטח את בנו על ידיהם[3]. מה כתיב בתריה? וידים שופכות דם נקי. לב חורש מחשבות און רגלים ממהרות לרוץ לרעה (פס' יח):

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(יט) יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים. טעם יפיח, ידבר, שהדיבור ע״י רוח פיו, מגזרת "הפיחי גני" (שה״ש ד, ט״ז). ולפי שהרוח הולך ולא ישוב, מכנה דיבור הכזב בהפחה, לומר שאין בו ממש. והלא הוא אומר: "שקר אין לו רגלים", והכתוב פירש, יפיח כזבים, שהוא עד שקר.

ויש לדקדק, והלא ככר אמר לשון שקר, ומה לו להזכיר המדה הזאת שני פעמים? אם לא שנאמר, לשון שקר בדיני נפשות, דבר הלמד מסופו; מה כתיב בתריה? ומשלח מדנים בין אחים. דבר אחר: לשון שקר, פירוש, בדבר שיש בו הזק, שמעיד שקר בבית דין ומזיק למי שמעיד כנגדו, ועליו הוא אומר: יפיח כזבים ער שקר.

וכתב ר׳ דוד קמחי ז״ל, כי השביעית השקולה כנגד כולם היא עינים רמות, שעל ידי גסות הרוח לא יחוש אם יכזב, והמכזבו יקל בעיניו להורגו, ואם לא יוכל להרגו – יחשב עליו מחשבות און, ואם לא יפיק מחשבתו – ירוץ להרע לו בממונו, ואם לא יוכל – יעיד עליו להפסיד ממונו או להורגו בעדותו, ואם לא יוכל – ישלח מדיינים בין הוא ובין אחיו. ולדעתו ז״ל התחיל במאי דסליק מיניה, "ושבע תועבות נפשו", ומה היא? עינים רמות, וכן מצינו הכתוב אומר בגסי הרוח (להלן ט״ז ה׳): "תועבת הי כל גבה [לב]"; ואחר כך חוזר לספור: "שש הנה שנא ה׳". ורב סעדיה ז״ל כתב כי לשון שקר היא השביעית השקולה כנגד כולם, ותלה כל המדות בה, כי כולם נכללים בה, כאשר כתוב בספרי. אלא שקשה לי על דברו, למה הזכירה שנייה בסדר במניינם? או יזכירנה ראשונה או אחרונה. ודברי רז״ל האומרים כי משלח מדנים בין אחים היא השביעית – דברי קבלה הם ועליהם יש לסמוך.

בוויקרא רבה: כולם לקו בצרעת. עינים רמות – "ויאמר ה׳ יען כי גבהו בנות ציון" (ישעיהו ג, טז), וכתיב (שם, י״ז): "ושפח ה׳ קדקד בנות ציון", ואין "ושפח" אלא צרעת, שנאמר (ויקרא יג, ב): "אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת" וגו׳. לשון שקר – ממריָם, שנאמר (במדבר יב, א): "ותדבר מרים ואהרן במשה", וכתיב (שם, י): "והנה מרים מצורעת כשלג". וידים שופכות דם נקי – מיואב, שהרג את אבנר, וכתיב (ש״ב ג, כט): "יחולו על ראש יואב". לב חורש מחשבות און – מעוזיהו, שביקש לבוז כהונה גדולה, וכתיב (מ״ב טו, ה): "ויננע ה׳ את המלך". רגלים ממהרות לרוץ לרעה – מגיחזי, שנאמר ((מלכים ב ה, כ): "ויאמר גחזי עבד אלישע" וגו׳ "חי ה׳ אם רצתי אחריו", וכתיב (שם, כ״ז): "וצרעת נעמן תדבק" וגו׳. ומשלח מדנים בין אחים – זה פרעה, ששלח מדיינים בין אברהם ושרה, וכתיב (בראשית יב, יז): "וינגע ה׳ את פרעה".

בתנחומא: "שש הנה שנא ה׳ ושבע" גו׳. ר׳ יוסי הגלילי אומר: ז׳ דברים אלו בסוטה נאמרו. עינים רמות, שהסוטה תולה עיניה באיש אחר, כמא דאת אמר: "יען כי גבהו בנות ציון". נואפת עם איש אחר ומתעברת ממנו ומשקרת לבעלה ואומרת: ממך אני מעוברת. וידים שופכות דם נקי, שהנואף נכנס על מנת שאם יתפש יהרוג או יהרג. לב חורש מחשבות און, שהנואף והנואפת אין מחשבותיהם בכל שעה אלא און, ומתוועדים אימתי הם חוטאים ואומר זו לזה: באי זו מקום ובאיזה שעה? רגלים ממהרות לרוץ לרעה, בוודאי ממהרים לעשות החטא. יפיח כזבים עד שקר, אם נתפשו הם מכזבים ומשקרין ונשבעים ואומרים: משיחים היינו זה עם זה בדברים אחרים. ומשלח מדנים בין אחים, הרי ז׳ דברים קשים שהסוטה עושה.

בויקרא רבה: כי בתחבולות תעשה לך מלחמה – אם עשית חבילות של עבירות, עשה כנגדן חבילות של מצוות. עינים רמות – "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים ו, ח); לשון שקר – "ולמדתם אותם את בניכם" (דברים יא, יט); וידים שופכות דם נקי – "וקשרתם אותם לאות על ידכם" (שם, יח); לב חורש מחשבות און – "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך" (שם ו, ד); רגלים ממהרות לרוץ לרעה – הוי רץ למילה, שבין הרגלים; יפיח כזבים עד שקר – "אתם עדי נאם ה׳" (ישעיהו מג, י); ומשלח מדנים בין אחים – "אמור לחכמה אחותי את" (משלי ז, ד):

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

נצור בני מצות אביך ואל תטוש תורת אמך — פירוש, נצור אותה שלא תשכחנה:

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כא) קשרם על לבך תמיד ענדם על גרגרותיך. קשרם המצות והתורה על לבך תמיד. ענדם על גרגרותיך מגזרת "אחרי בלותי היתה לי עדנה" (בראשית יח, יב), שטעם כל עדנים:

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך. [תנחה] מגזרת ללכת בנחת ונהילה. בשכבך תשמור עליך, שלא יזיקך שום מזיק. והקיצות היא תשיחך, ותהיה לך צוות.

במסכת סוטה פרק ג: בהתהלכך תנחה אותך, בעולם הזה. בשכבך תשמור עליך, זה יום המיתה. והקיצות היא תשיחך, בעולם הבא. ובאגדת תלים: בשכבך תשמור עליך, מן הרימה בקבר. ובספרי מסיים בה בפרשת ואתחנן: והקיצות, בימות המשיח; היא תשיחך, לעולם הבא.

בואלה שמות רבה: נוהג שבעולם, אדם לוקח חפץ, מֵצֵר לשומרו; אבל התורה משמרת בעלה, שנאמר: בהתהלכך תנחה אותך וגו׳:

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. פירוש, תוכחות מוסר מביאה האדם לשמור דרך החיים, ואז ישמר מדרך המות. הוא שאמר—

(כד) לשמרך מאשת[4] רעה מחלקת לשון נכריה.

במסכת סוטה[5]: את זו דרש ר׳ מנחם בר׳ יוסי, מאי דכתיב: כי נר מצוה ותורה אור? השוה הכתוב מצוה לנר ואת התורה באור. מה נר אינה מאירה אלא לפי שעה, אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה; ומה אור מאיר לעולם, אף התורה מאירה [לעולם]. עבירה מכבה מצוה, ואין עבירה מכבה תורה, שנאמר (שה"ש ח, ז): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה".

ובספרי פרשת ואתחנן: ודרך חיים תוכחות מוסר, איזו היא דרך שמביאה את האדם לעולם הבא? הוי אומר, אלו ייסורין.

ונוכל לפרש, כי נר מצוה ותורה אור [מוסב] על מצות הצדקה, שלא יאמר אדם: איך אתן צדקה ואהי חסר מנכסי? על כן דמה מצות הצדקה לנר: מה הנר מדליקין ממנו כמה נרות ואורו במקומו עומד, כך כל שיתן האדם בצדקה אינו מחסר מנכסיו, דכתיב (להלן יא כד): "יש מפזר ונוסף עוד".

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כד) לשמרך מאשת רע, שם, ובא כמו (להלן כ״א ט׳) "אשת מדיינים".

מחלקת לשון נכריה, תאר ללשון:

פסוק כה

לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כה) אל תחמוד יופיה בלבבך ואל תקחך בעפעפיך. מן המוסר[6] בעפעפיך. ואמרו מליצי המוסר[7] כי חכם אחד ראה לתלמידו מסתכל באשה יפה, אמר לו: השמר שלא תצוד אותך ברשתה. השיבו התלמיד: אני מסתכל במעשה הבורא נועם צורתה:

פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש נפש יקרה תצוד. כי הרודף אחר אשה זונה לסוף לא יסור הולך וחסר שמבזבז עליה כל ממונו עד שלא ישאר לו ככר לחם. והוא לשון רז״ל במס׳ סוטה: כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא. ובתנחומא פרשת נשא: "ונסתרה והיא נטמאה" (במדבר ה, יג), עדיין לא שמענו שיעור לסתירה. פלימו אומר: כדי לפשוט ידו על הסל ליטול ככר לחם. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר: כי בעד אשה זונה עד ככר לחם וגו׳ ע״כ.


ואשת איש נפש יקרה תצוד. דרשו ז״ל (סוטה דף ד:): זו תורה שנאמר בה (לעיל ג׳ ט״ו): "יקרה היא מפנינים". אם הדיוט נתפש בעבירה, אומרים: הדיוט הוא, לא היה יודע עונשה; אבל חבר נתפש בעבירה – הוא מבזה את התורה, שאומרים: ראו חבר שנתפש בעבירה, ולמה לא שטרתו התורה ממנה? לכך נאמר: נפש יקרה תצוד, ע״כ.

ורבינו סעדיה ז״ל פירש: בעד אשה זונה עד ככר לחם, כי חושב הנואף כי הפיק תאותו בדבר קל, בככר לחם שנתן לה, ואינו כן, כי לא הפיק תאותו אלא בדבר יקר והוא נלכד ברשתה. דבר אחר: חושב המעשה אשר הוא עושה כאכילת ככר לחם לשבר רעבונו, ואינו כן, כי ככר לחם סועד לבו ונפשו, אבל המעשה הזה יצוד את נפשו להורידה לשאול תחתיה. דבר אחר: חושב שמתכפר לו החטא בככר לחם שנותן צדקה, ואינו כן, כי לא יתכפר ער שתקבל הנפש עונשה. וטעם נפש יקרה, כי בעשותה העבירה לא תקרא יקרה, וכתב ראב״ע ז״ל: יאמר יקרה, בעבור שהיא אצולה מאור השם:

פסוק כז

לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כז) היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה. טעם יחתה כמו 'נושא' או 'מביא', מגזרת "לחתות אש מיקוד" (ישעיהו ל, יד):

פסוק כח

לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כח) אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה. זה אי אפשר,
  1. ^ במהדורה זו, קיטענו את המשך דברי הרב, שבאו במקור שלא על סדר הפסוקים, וסידרנו אותם כל קטע על הפסוק השייך לו. לעומת זאת את מה שכתב בסוף פסוק ה לפרש את כל הקטע מפסוק א עד פס' ה סידרנו בסוף פסוק ה, לפי שכל הקטע הוא המשך ורצף אחד. ויקיעורך.
  2. ^ בנוסחאותינו "מדנים".
  3. ^ ראו סנהדרין מ"ד ע"ב רש"י ד"ה דבעיא מיכסא.
  4. ^ בכת"י: מאשה
  5. ^ (דף כא.)
  6. ^ נלענ"ד כוונתו: ואל תקח ותסיר אותך האשה מן המוסר ודרך הישר. ויקיעורך.
  7. ^ הובא בספר מוסר עברי בשם סוקרטס.