פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך — עניין הפרשה הזאת לראות את הנולד, כי יש דברים בתחילתם מתוקים מדבש ונופת צופים ואחריתם מרים כלענה, והמינות המכונה באשה זרה אחת מהם, אסור ליהנות ממנה אפילו בדברי תורה, והלא אותו חכם הנתפש למינות כמו שאמרו במסכת ע״ז (דף יז:). ולפי שטבע האדם לרדוף אחר מתיקות היום ולא יחוש ממרירות מחר, על כן הוצרך שלמה בזאת הפרשה להזכיר החכמה והתבונה, ואמר: בני לחכמתי הקשיבה לתבונתי הט אזנך:

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)

לשמור מזמות ודעת שפתיך ינצורו — שכל מחשבותיך אתה צריך לעשות כדי להנצל מדבר זה. ודעת שפתיך ינצרו, כדי לדעת שאף על פי כי נופת תטופנה שפתי זרה וכו' – ודעת שפתיך ינצורו,

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)

כדי לדעת שאף על פי כי נופת תטופנה שפתי זרה וחלק משמן חכה – "ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות" (פסוק ד):

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

רגליה יורדות מות שאול צעדיה יתמוכו — כי כל מהלכה ותמיכת צעדיה לרדת את עמקי שאול ואל מוקשי מות.

ויש מפרשים, יורדות פועל יוצא, כאילו אמר "מורידות", ובא כמו "אפוד ירד בידו" (שמואל א כג, ו), "ותרדנה עינינו דמעה" (ירמיהו ט, יז).

ויש מפרשים יורדות שֵם, כאילו אמר: רגליה מורידות מות, כעניין "במורד בית חורון" (יהושע י, יא).

וטעם שאול צעדיה יתמוכו, כאילו צעדיה תומכים שאול לבל יפרד מהם:

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע — כלומר, האשה הרעה הזאת לא תפלס אורח חיים עם אורח מות כדי שתבחר בדרך החיים, אלא נעו מעגלותיה. או מעגלותיה ממש על דרך משל. וכל זה לפי שאין בה דעת, וזה טעם לא תדע, ותהיה תי״ו תפלס ותי״ו תדע לשון נסתר על הזרה הנזכרת. או יהיה תי״ו תדע לנוכח המוזהר, וטעם הפסוק: נעו מעגלותיה ולא תדע בה עד שתלכד במלכודתה.

במדרש: כי נופת תטופנה שפתי זרה, תשמר מאשה זרה שלא תתעה אותך אחר קולה. ואחריתה מרה כלענה וגו׳, מה החרב זאת אוכלת משני צדדיה, כן אשה זונה מאבדת האדם מהעולם הזה והעולם הבא. מה כתיב בתריה? רגליה יורדות מות, שמורידות את האדם למות, ואי זה היא עומקה של מות? אלו ייסורין. מה כתיב בתריה? שאול צעדיה יתמוכו, אף על פי שנדון בייסורין בעולם הזה אינו ניצל מדינה של גיהינם, הוי שאול צעדיה יתמוכו.

ארח חיים פן תפלס וגו׳ — אמר רבי אבא בר כהנא: שלא תהא יושב ושוקל מצותה של תורה ורואה איזו מצוה שכרה מרובה ועושה אותה. נעו מעגלותיה לא תדע, תני ר׳ חייא: משל למלך שהיה לו פרדס, והכניס בו פועלים, ולא גילה להם המלך שכר נטיעותיו של פרדס; שאילו גילה להם, היו רואים איזו נטיעה מרובה שכרה ונוטעים אותה, ונמצאת מלאכת הפרדס מקצתה בטלה ומקצתה קיימת. כך לא גילה הקב״ה שכר המצוות, שלא יהו מקצתן בטלות ומקצתן קיימות.

ובמסכת פאה ירושלמי: ר׳ אחא בשם ר׳ אבא בר כהנא: אורח חיים פן תפלס, טלטל הקדוש ברוך הוא מתן [שכרה של] עושה מצוות להיות עושים באמונה, ע״כ.

ובתנחומא פרשת עקב מפרש פסוק זה גם כן על זה הדרך. אבל עניין הפרשה, שיראה שהוא חוזר על הזרה שכבר הזכיר, וכאשר פירש והתחיל להזהיר ולהבדיל מעליה.

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואמר: ועתה בנים שמעו לי ואל תסורו מאמרי פי.

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)

הרחק מעליה דרכיך ואל תקרב אל פתח ביתה — בפרק ראשון מעבודה זרה: הרחק מעליה דרכך – זו המינות, ואל תקרב אל פתח ביתה – זו פתח עבודה זרה. וכמה? אמר רב חסדא: ד׳ אמות.

ובאבות דר׳ נתן פרק ב׳: מנין שעשו הכתובים סייג לדבריהם? שנאמר: הרחק מעליה דרכך וגו׳ אל תחמוד יופיה בלבבך. אמר לו: לא תלך בשוק הזה ולא תכנס בבית זה ואשה זונה בתוכה והיא מפתה את הבריות בתארה. אמר לו: בטוח אני אף על פי שאני הולך, איני מסתכל בה ולא מתחמד יופיה. אמר לו: אף על פי כן לא תלך.

דבר אחר: הרחק מעליה דרכך – ר׳ יהושע בן קרחה אומר: אין זו אלא דרך מינות. הרי שאמר לאדם: שלא תלך אצל המינים ולא תאזין לדבריהם, שלא תכשל במעשיהם, אמר לו: אף על פי כן לא תלך, ע״כ:

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)

פן תתן לאחרים הודך ושנותיך לאכזרי — [פן תתן] האשה הזאת לאחרים [הודך] ושנותיך לאכזרי. ונוכל לפרש תי״ו תתן לנוכח המוזהר, והטעם, שתצטרך לפזר ממונך שהוא הודך ועמל שנותיך לאחרים ואכזרי. ומלת אכזר מורכבת מן "אך זר", כמו (איוב יט, יג) "ויודעי אך זרו ממני":

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)

פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי — זה הממון שצריך האדם להשתדל בכל כחו לאסיפתו. ועצביך בבית נכרי – כפל עניין במלות שונות, לפי שהממון נקנה בעצב ויגיעה ועמל נקרא עצב, כמא דאת אמר: ועצביך בבית נכרי, ו"יגיע" כמא דאת אמר (תהלים קיח ב): "יגיע כפך כי תאכל"; "יגיע מצרים וסחר כוש" (ישעיהו מה יד). ו"עמל" כמא דאת אמר (קהלת א ג): "בכל עמלו שיעמול":

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושאריך — אלו ימי הזקנה, שאדם מתחרט על מעשיו, כמא דאמרי אינשי: חסריה לגנבא נפשיה לשלמא נקיט:

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)

(פסוקים יב-יג)

(יב) ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי ואיך (יג) לא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטתי אזני:

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה — פירש רש״י ז״ל: כפשע ביני ובין גיהינם. ויש מפרשים כמעט על דרך (להלן י׳ כ׳) "לב רשעים כמעט", בעבור הנאה מועטת עוברת לפי שעה מפסיד עולם הבא, עולם שכולו ארוך. וטעם בתוך קהל ועדה נוכל לפרש מוסב על כמעט הייתי בכל רע, על דרך (שם כ״ו כ״ו) "תגלה רעתו בקהל". ונוכל לפרש על ואמרת איך שנאתי מוסר, שסופך להתחרט ברבים אם נתקרבת אל פתח ביתה ולא תועיל לך החרטה, כי הם יחשבוך שאין אתה אומר כן אלא לפי שקפצה עליך זקנה, על כן יש לך להרחיק מעליה דרכך. ומה לך להדבק במינים האפיקורסים, שאינם מאמינים בתורת משה, רק במה שיש עליו אות ומופת? לא כי, אלא הרי תורת משה לפניך, הפך בה והפך בה דכלא בה, היא המדריכך לחיי העולם הבא:

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארךבור – מים מכונסים, באר – מים חיים. שתה מים מבורך – רמז לחכמה, ונוזלים מתוך בארך – רמז לתבונה. סיפרי והיה עקב: שתה מים מבורך – שתה מים ממי שבראך, ואל תשתה מים עכורים ותמשך לדברי מינים. ר׳ עקיבא אומר: שתה מים מבורך, תחילתו אינו יכול להוציא טיפת מים מאליו, וסופו ונוזלים מתוך בארך, דומה לבאר, מה באר נוזלת מים חיים מכל צדדים, כך באים תלמידים מכל צדדין ולמדים ממנו.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

וכן הוא אומר: יפוצו מעינותיך חוצה ברחובות פלגי מים, ע״כ. וכן בפרק א׳ מעבודה זרה (דף מט:): עולא רמי: כתיב שתה מים מבורך וגו׳, אלא בתחילה מבורך ובסוף מתוך בארך. ובמדרש: יפוצו מעיינותיך חוצה, אם ראית דור שמחבבים עליו דברי תורה – יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לא – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך" (פס' יז).

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך. הלל אומר: בשעה שמכנסים פזר, ובשעה שמפזרין כנס. בשעה שאתה רואה שהתורה חביבה על ישראל והכל שמחים בה היה אתה מפזר, הדא הוא דכתיב (משלי יא, כד): "יש מפזר ונוסף עוד"; ובשעה שאתה רואה שאין משגיחים בה היה אתה עוסק בה, שנאמר (תהלים קיט, קכו): "עת לעשות לה׳ הפרו תורתך", ע״כ. וכן בפרק א׳ דתעניות (דף ז.), ר׳ אבא בר חנינא רמי. כתיב: יפוצו מעינותיך חוצה, וכתיב: יהיו לך לבדך וגו׳? אם תלמיד הגון הוא, יפוצו, ואם לאו יהיו לך לבדך.

ופשט הפסוקים, לפי שעתיד לכנות אשה זונה במים גנובים, על כן מכנה אשתו במי בורו ובארך. וטעם יפוצו מעינותיך... ברחובות פלגי מים, רמז לבנים, וכן הוא אומר (שופטים יב, ט): "ושלשים בנות שלח החוצה ושלשים הביא לבניו מן החוץ". וטעם יהיו לן לבדך וגו׳, שיתיחסו על שמך, מה שאין כן באשה זונה, שבניה מסתפקים בהם הבריות:

פירוש על דרך המדרש

יהיו לך לבדך וגו׳, שהרי אתה מעמיד תלמידים הרבה, ועל ידם יהיו לך החכמות לבדך ואין לזרים אתך, כי יאמרו משמך כל אשר למדו לפניך, ואם יבא אדם לתלות בו דבריך יכזבוהו:

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולפי שכינה הבנים במעיינות ופלגים, כינה כמו כן את אשתו במקור באומרו: יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך. וטעם מקורך, כמו "רחם רחמתים" (שופטים ה, ל). ואמרו ז״ל (יבמות סג, ב), אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה, שנאמר: ושמח מאשת נעוריך.

פירוש על דרך המדרש

וטעם יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעוריך, כי תהיה שמח בימי הזקנה על שלמדתה בימי הנעורים.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

וקראה אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. על דרך "השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה" (שיר השירים ג, ה), כי הם היפות שבחיות השדה. והוסיף להזכיר אהבים וחן, לחבבה על בעלה, וזה טעם דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד, פירוש תתענג.

תשגה מגזרת "על שגיונות" (חבקוק ג, א); "שגיון לדוד" (תהלים ז, א), מעניין הניגון. ויש מפרשים תשגה, תתעסק. וכן כתב ן׳ קריש, ששמע את ר׳ אלדד הדני אומר: שגויה יש לו בבית; ושאל אותו טעם "שגויה", והשיבהו שטעם "שגויה" כמו עסק. והנגיד ז״ל פירש תשגה, מעניין "ומה שגיתי הבינו לי" (איוב ו, כד); והאוהב אינו רואה מום אהובתו, וכאילו שוגה מרוב האהבה והחבה. וראב״ע ז״ל פירש מעניין שגגה, אבל על דרך אחרת, וזה לשונו: תחשב כשוגג אם תמיד תתעסק באהבתה, וכל שכן בזולתה. וזהו שאמר: "באשתו אמרו" כו׳ (משנה אבות א, ה), כי המרבה באהבת אשתו ומסיח עמה יותר מדאי הוא שוגה, כי עבודת אשה תסיר את האדם מעבודת השם יתברך, ע״כ:

פירוש על דרך המדרש

וקרא אותה אילת אהבים ויעלת חן, כמו שמפרש בעירובין כיצד מעברין (דף נד:), אמר ר׳ שמואל ב״ר נחמני אמר ר׳ נתן: למה נמשלה התורה כאילה? לומר לך: מה אילה זו רחמה צר וחביבה על בעלה [כל שעה ושעה] כשעה ראשונה, אף דברי תורה מחבבין על לומדיהם כל שעה ושעה כשעה ראשונה. ויעלת חן, שמעלת חן על לומדיה. דדיה ירווך בכל עת, מה דד זה כל זמן [שהתינוק ממשמש בו מוצא חלב, אף דברי תורה כל זמן] שהאדם הוגה בהם מוצא בהם טעם.

באהבתה תשגה תמיד, כגון ר׳ אלעזר בן פדת, דתניא: אמרו עליו על ר׳ אלעזר בן פדת שהיה יושב בשוק התחתון בציפורי ועוסק בתורה, וסדינו מוטל בשוק העליון שבציפורי, עד כאן. שכל כך היה החסיד הזה אוהב ללמוד תורה, ששנה ושכח סדינו, ולא היה יודע אם היה מוטל עליו או היה בשוק, מרוב חיבת התורה שעשה בה כל מחשבותיו:

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חק נכריה. "חק" חסר, ובא כמו "בחל יזרעאל" (מלכים א כא, כג). והחיבוק נופל על כל הגוף. ואמר: ותחבק חק נכריה, כי המקלקל מבקש מקום קלקול.

הנה פירשתי כל הפרשה על דרך הפשט, ועתה אפרש על דרך המדרש, ואחזור למקום שפסקתי.‏[1]

פירוש על דרך המדרש

ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חיק נכריה? למה תניח חכמי ישיאל ותלך אצל חכמי אומות ללמוד בספרים החיצוניים? וכן המדרש אומר: מוטב לך לחבק דדיה של תורה, שמביאה אותך לידי זכות, מלחבק חיק נכריה, שמביאה אותך לידי חובה:

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי נוכח עיני ה׳ דרכי איש וכל מעגלותיו מפלס. כי אם יסתר איש במסתרים והשם לא יראנו, חלילה? חלילה, אלא עיניו משוטטים בכל הארץ, אפילו בחדרי חדרים. ולפי שאמר: ותחבק חיק נכריה, והחיק כינוי למעשה שעושה אדם בסתר, כמא דאת אמר (להלן י״א י״ד) "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה", על כן אמר כי נכח עיני ה׳ דרכי איש וכל מעגלותיו מפלס ושוקל אם טובים הם או רעים, לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, הן למות הן לשרשי הן לענוש נכסין ולייסורים‏[2], הכל במשפט,

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

כי עונותיו ילכדנו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך, ולא יפרד מהם, כי כעבות העגלה חטאה.

במדרש: מה אדם זה פורש מצודה ולוכד דגים מן הים, כך עוונותיו פורשים לחוטא מצודה ללכדו; לכך נאמר: עונותיו ילכדונו את הרשע. ומה אשה זו אין נזכרים עוונותיה אלא בשעת חבליה, כך אין נזכרים עוונותיו של אדם אלא בשעת חבליו; הדא הוא דכתיב: ובחבלי חטאתו יתמך, ע״כ:

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)

הוא ימות באין מוסר וברוב אולתו ישגה. כלומר, בעבור שאין בו מוסר ובעבור רוב אולתו, ישגה מן הדרך הישרה. ויש מפרשים משפט הפסוק: הוא ימות באין מוסר, כי ברוב אולתו ישגה. ובא כמו (מלכים א יא, כב) "כי מה אתה חסר עמדי והנך מבקש ללכת", שטעמו כי הנך מבקש ללכת, ויהיה וברוב אולתו ישגה טעם להוא ימות באין מוסר.

במדרש: הוא ימות באין מוסר, על שלא שמע דברי מוסר, וברוב אולתו ישגה, בתרבות רעה שהוא נוהג בה ישגה, ע״כ:

הערות

  1. ^ שילבנו מדרש כל פסוק על מקומו. ויקיעורך
  2. ^ לשון הכתוב עזרא ז כו.