משנה עדויות א ב

(הופנה מהדף משנה עדיות א ב)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק א · משנה ב | >>

שמאי אומר, מקב לחלה.

והלל אומר, מקבייםא.

וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא קב ומחצה חייבים בחלה.

ומשהגדילו המדות אמרו, חמשת רבעים חייבין.

רבי יוסי אומר, חמשה פטורין, חמשה ועוד, חייבין.

שַׁמַּאי אוֹמֵר, מִקַּב לַחַלָּה;

וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִים.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה,
אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּבִים בַּחַלָּה.
וּמִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת, אָמְרוּ:
חֲמֵשֶׁת רְבָעִים חַיָּבִין.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
חֲמִשָּׁה, פְּטוּרִין;
חֲמִשָּׁה וְעוֹד, חַיָּבִין:

שמאי אומר: מקב חלה.

הלל אומר: מקביים.
וחכמים אומרין: לא כדברי זה, ולא כדברי זה, אלא - קב ומחצה חייבין בחלה.
משהגדילו המידות אמרו: חמשת רבעים חייבין.
רבי יוסי אומר: חמישה - פטורין,
חמישה ועוד - חייבין.

הקב הוא ששית הסאה. וכבר בארנו שיעורו בסוף פאה.

משהגדילו המידות - נוסף שיעור הקב.

ורובע - הוא רובע הקב.

ושמו שעור חלה חמשה רבעים, והוא קב ורובע. וכאילו זה הקב ורובע מן המידה הגדולה הזאת, הוא קב וחצי מן המידה הראשונה.

וכבר בארנו בפרק שני ממסכת חלה ששיעור החלה נודע במידה ולא במשקל, לשנוי הדברים הנמדדים בכבדותם וקלותם, אף על פי שהמידה אחת.

ולשם בארנו שמידת החלה היא מידה שיהיה רוחבה עשר אצבעות, על עשר אצבעות, ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק משני אלפים וחמש מאות מאצבע על הדקדוק. ואם תרצה לומר בקרוב מעט מאד, תאמר מידה שיהיה בה שבע אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע ברום שבע אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע. וכבר בארנו פעמים רבות כי האצבע שמשערים בו הוא הגודל.

ואני עשיתי מידה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק, ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל:

  • מן היין, קרוב עשרים וששה כספים, הנקראים "דרהם" בערבי
  • ומן המים, קרוב לעשרים ושבע דרהם
  • ומן החיטה, קרוב לאחד ועשרים דרהם
  • ומקמח החיטה, כגון שמנה עשר דרהם
  • ומצאתי שעור חלה באותה המידה, חמש מאות ועשרים דרהם בקרוב, מקמח חטים.

ואלה הדרהם כולם מצריות. וכמו כן אלה המינים שמדדתי מצריים גם כן.

והלכה כחכמים:


מקב לחלה - עיסה שיש בה קב חייבת בחלה:

קב ומחצה חייבים בחלה - שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה, למידה מדברית. והוא עומר לגולגולת עשירית האיפה שחייב בחלה, כדכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, כדי עיסת מדבר. והוסיפו שתות בירושלמיות, ונמצאו שש מדבריות נכנמים בחמש ירושלמיות, ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולים ללוג ירושלמי. שהלוג מדברי ששה ביצים, תתנם בחמש ביצים גדולות, נמצא הלוג חסר ביצה גדולה, תן ביצה וחומש ביצה תחת הביצה גדולה, שהחומש ביצה שהוא שתות מלבר נוסף על הביצה, נמצאו שש ביצים גדולים שהן לוג גדול, הרי הן ששה לוגים גדולים שהן קב ומחצה:

משהגדילו המדות - זו היא מדה צפורית, שהוסיפו שתות על של ירושלמית, נמצאו הששה לוגין חמשה, שהן חמשת רבעי קב, שהקב ארבעה לוגין:

חמשה ועוד חייבים - דקסבר ר' יוסי, מדה מדברית היו ביצים גדולות משלנו אחד מעשרים בביצה לכל ביצה. והלכה כחכמים, דקב ומחצה ירושלמי דהיינו ששה לוגין ירושלמיות שהן שבעה לוגין וביצה וחומש ביצה מדבריות, הן שעור חלה. והן מ"ג ביצים וחומש ביצה. ורמב"ם אזן וחקר ותקן ובדק ומצא שמשקל חמש מאות ועשרים דרה"ם מקמח חטים הוא שיעור הקמח החייב בחלה. ומשקל הדרה"ם ידוע במצרים היום ובכל ארץ ישראל, שהוא משקל ס"א גרגירי שעורות בקירוב:

שמאי אומר מקב לחלה. והלל אומר מקביים ל' הראב"ד יש לסמוך מטעם דבריהם על מה שאמר הכתוב ראשית עריסותיכם חלה תרימו וגו' וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר. והעומר עשירית האיפה. איפה ג' סאין שהן י"ח קבין. שמאי סבר עושרא מלבר. אייתי תרין קבין. והב על י"ח קבין. הוי ליה עשרים קבין. עושרייהו כמה הוה. תרין קבין וכו'. ומצאתי כדבריו בשם ירושלמי בתוס' פ"ק דשבת דף ט"ו. וז"ל. בירושלמי מפרש טעמא דשמאי והלל משום דאיפה י"ח קבין. ועשירית מלבר. היינו ב' קבין. וכאותו שעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר. שהיו עושין ממנו שתי אכילות. אחת בבקר. ואחת בערב. וכשעור אכילה א' חשיב שמאי עיסת מדבר. ע"כ:

חמשת רבעים חייבים. כתב הר"ב שכן הלכה. ועמ"ש במשנה ד' פ"ק דחלה:

(א) (על המשנה) שמאי כו'. בירושלמי מפרש טעמא, משום דאיפה שמונה עשר קבין, ועשירית מלבר היינו שני קבין, וכאותו שיעור צריך להפריש חלה להלל. ושמאי סבר דצריך שתי חלות לעומר, שהיו עושין ממנו שתי אכילות, אחת בבוקר ואחת בערב, וכשיעור אכילה אחת חשיב שמאי עיסת מדבר. תוספ':

שמאי אומר מקב לחלה:    אומר ר"ת דשמאי משער למדת בעל הבית דחלה לא נתנה בו תורה שיעור ותנן בפ' שני דמסכת חלה דבעל הבית מפריש אחד מכ"ד והקב הוא כ"ד בצים ונמצאת חלתו כביצה דאיכא בו כדי נתינת כהן:

והלל אומר מקביים:    למדת נחתום שנותן אחד מארבעים ושמנה דהיינו כביצה משני קבים אבל פחות מכביצה לא חזי לנתינה וי"מ דטעמא דהלל משום דעומר עשירית האיפה עשור מלבר שני קבים משלש סאים שהן י"ח קבים ושמאי סבר דאחציו של עומר משערין לפי שהיה נחלק לשתי סעודות אחת שחרית וא' בין הערבים להכי קאמר מקב לחלה מרבינו שמשון ז"ל בפ' שני דמסכת חלה. וכן ג"כ כתבו התוס' בשם הירושלמי בפ"ק דשבת דף ט"ו וכן פי' הראב"ד ז"ל וכן הוא בלשון הגמרא שמצאתי כמו שאעתיק בס"ד. ושם במסכת חלה שנוי ממתני' בבא דחמשת רבעים. וכולה מתניתין מייתי לה בשבת פ"ק דף ט"ו ועיין בתוס' דעירובין פ' כיצד משתתפין (עירובין דף פ"ג.) ומצאתי כתוב אמתני' גמרא טעמיה דשמאי והלל עשור מלבר כמה דתימא ויסף חמשיתו עליו שיהא הוא וחומשו חמשה במאי פליגי שמאי סבר עריסותיכם תרתי סעודות ראשית מכל סעודה וסעודה והלל סבר ראשית אחת לשתי סעודות ורבנן פליגי עליה דהלל בחדא וסברי לה כותיה בחדא פליגי עליה בחדא דעשור מלגאו הוא דהוי וסברי כותיה בחדא דראשית אחת לתרתי סעודתא: מאי קב ומחצה ומאי הגדילו המדות כדתניא ראשית עריסותיכם כדי עיסתכם וכמה עיסתכם כדי עיסת מדבר וכמה עיסת מדבר דכתיב והעומר עשירית האיפה הוא מכאן אמרו חכמים שבעה רבעים קמח ועוד חייבים בחלה שהן שש ירושלמיות שהן חמש של צפורי מכאן אמרו האוכל במדה זו ה"ז בריא ומבורך יתר על כן רעבתן פחות מכאן מקולקל במיעיו:

ר' יוסי אומר וכו':    מ"ט דר' יוסי קסבר כי כתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה מלבר קאמר דאי ס"ד תרומה מלגאו קאמר עשירית האופה דמנחתא דעני דאכשר רחמנא היכי משכחת לה והתניא ממשקה ישראל מן המותר לישראל ועוד תניא אין מביאין מנחות מן הטבל אלא לאו ש"מ מלבר הוא דטבילא ש"מ. ורבנן סברי כיון דקא מייתי לה בסלת לא טבילא דתנן המפריש חלתו קמח אינה חלה ור' יוסי אמר לך כיון דבדיעבד אהני לה שם חלה טבל חשיבא ורבנן קסברי דאפילו דיעבד נמי לא אהני לה שם וקמפליגי בפלוגתא דר' יהושע ורבנן דתנן ואסורה לזרים דברי ר' יהושע אמרו לו מעשה וקפשה זקן זר אמר להן אף הוא קלקל ע"כ מה שמצאתי וגם שם יש עליה פירוש מהחכם הנ"ל נ"ע:

יכין

שמאי אומר מקב לחלה:    ר"ל עיסה שנעשת מקב קמח, חייבת בחלה. וטעמיה, דס"ל הא דכתיב ראשית עריסותיכם, היינו כדי עיסה של המדבר, שהיה כמאכל המן לכל א' מישראל עומר ליום, והוא עשירית האיפה. ומדאיפה ג' סאין שהן יחד י"ח קבין, א"כ העומר הוא / של י"ח קבין:

וס"ל לב"ש שהוא / מלבר, שהוא / מלגו, דהו"ל ב' קבין. ואמרה תורה עריסותיכם לשון רבים, היינו שכל ב' קבין יחשבו ב' עריסות, א' לסעודת בוקר וא' לסעודת ערב, שיפרישו מהן כשהן דגן ב' חלות, ואשתכח שמכל קב יפרישו חלה א':

והלל אומר מקביים:    דס"ל עריסותיכם דכתב בלשון רבים, עריסות דכל ישראל משמע, א"כ הרי שיעור עיסה של המדבר ב' קבין:

אלא קב ומחצה חייבים בחלה:    ר"ל קב ומחצה ירושלמיות, ששם הוסיפו כבר על המדה, ועשו מו' ה', נמצא שי"ח קבין מדבריות שהן איפה. הן ט"ו קבין ירושלמיות. וס"ל נמי כב"ה דעריסותיכם דכל ישראל משמע, רק ס"ל דעומר שהוא עשירית האיפה הוא / מלגו, נמצא שחלק עשירית מט"ו קבין, ירושלמיות, הוא / ירושלמיות, והן / קבין מדבריות. והכי קיי"ל. ומפני שכל קב מדברית היא כ"ד ביצים, נמצא / קב הן מ"ג ביצים וחומש ביצה [וסימנך החלה כמניינו]. וזהו שיעור סעודת מן שאכל כל א' מישראל ליום. וכל מדה מרובעת שהיא י' אגודלים על י' אגודלים בגובה ג' אגודלים [ועוד / מרוחב גודל בגובה, בקירוב], מחזיק כשיעור זה [י"ד שכ"ט ש"ך סק"ד]. ושיעור רוחב אגודל הוא רוחב ז' שעורות בינונית זו בצד זו בדוחק, והן אורך ב' שעורות בריווח [(רמב"ם פ"ט מהל' ספר תורה)]:

ומשהגדילו המדות:    שאח"כ חזרו והוסיפו בצפורי על המדות, ועשו מן ו' ירושלמיות ה' צפוריות:

אמרו חמשת רבעים חייבין:    דמדהוסיפו כך, נמצא / קבין ירושלמיות שהן / קב, נתהוו בצפורי / קב:

חמשה ועוד חייבין:    דס"ל שכשהוסיפו בציפורי, עשו מז' ו', נמצא / קב ירושלמיות שהן ל"ו ביצים ירושלמיות, עשו מל"ה ביצים ירושלמיות, ל' ביצים צפוריות, שהן ה' רביעיות קב צפוריות [דכל רביעית הוא ו' ביצים]. ונשאר עוד ביצה א' ירושלמית, והיינו הועוד דקאמר:

בועז

פירושים נוספים