משנה עדויות א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק א · משנה ג | >>
הלל אומר, מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, [ אלא ] שאדם חייב לומר בלשון רבובג.
ושמאי אומר, תשעה קביןד.
וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון, שלשת לוגין ה מים שאובין פוסלין את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם.
הִלֵּל אוֹמֵר:
- מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה,
- אֶלָּא שֶׁאָדָם חַיָּב לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ;
- וְשַׁמַּאי אוֹמֵר: תִּשְׁעָה קַבִּין.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה,
- אֶלָּא עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַּרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם,
- וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן:
- שְׁלֹשֶׁת לֻגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִין אֶת הַמִּקְוֶה;
- וְקִיְּמוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם:
הלל אומר: מלא הין מים שאובין - פוסלין את המקוה,
- שאדם חייב לומר כלשון רבו.
- שמאי אומר: תשעת קבין.
- וחכמים אומרין: לא כדברי זה, ולא כדברי זה,
- עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים,
- והעידו משם שמעיה ואבטליון,
- ששלשת לוגין מים שאובין - פוסלין את המקוה,
- וקיימו את דבריהם.
שמעיה ואבטליון הם רבותיהם של שמאי והלל כמו שמבואר באבות, והיו גרים ונשאר בשפתם לעגי שפת הגוים, והיו אומרים [מלא הין] (אין) במקום [מלוא] הין, והלל היה אומר כן מלא הין כמו ששמע מהם. והוא מה שאמרו ז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו. ויש מי שקורא "מלא הן" "מלא הין", ואומר שהשינוי כאילו הוא בין הן להין. והקריאה הראשונה הוא שלמדתי מאבא מורי ז"ל שלמד מפי רבו, ורבו מפי רבו ז"ל.
וההין - הוא שלשת קבין, וזהו חצי סאה.
ולוג - רובע הקב, לפי שהקב ארבעה לוגין. וכבר בארנו שם שעור הלוג במסכת פיאה.
וגרדיים - אורגים.
ופסק ההלכה כפי מה שהעידו שני גרדיים. ועוד יתבארו עיקרי זה במסכת מקואות.
- והתחיל במשנה ראשונה ושניה לפני זו, אף על פי שאין בהם עדות, לפי שהם גם מחלוקת שמאי והלל.
- ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משניות [אלו].
- אחר כן, חזר לתת טעם לחזוק דבריהם ואף על פי שאין הלכה כמותם, והביא כל מה שדומה להם.
- אחר כן, הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהן כדעת חכמים.
- אחר כן, ההלכות שסברת שמאי בהן אינה כסברת חכמים.
- אחר כן, ההלכות שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
- וסיים הפרק, וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת:
הין - שנים עשר לוגין:
פוסלין את המקוה - אם נפלו בתוכו קודם שנשלם שיעורו. אבל לאחר שנשלם, אפילו השליך לתוכו כל מים שאובים שבעולם שוב אינן פוסלים:
שחייב אדם לומר בלשון רבו - כלומר, הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה, אלא כך שמע מרבותיו שמעיה ואבטליון. ורמב"ם קבל מאביו ז"ל שמפני שהיו שמעיה ואבטליון גרי צדק לא היו יכולין להוציא מפיהן מלת הין, והיו אומרים אין במקום הין, כדרך בני אדם עד היום שאינם יכולים לחתוך באותיות [אחה"ע], והיה הלל גם הוא אומר אין, כמו שהיו רבותיו שמעיה ואבטליון גרי צדק אומרים:
גרדיים - אורגים:
משער האשפות - הזכיר התנא שם אומנתן ושם שכונתן, לומר לך שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש. שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי ו, שאין מעמידים הימנו לא מלך ולא כהן גדול, ואין שער בירושלים פחותה משער האשפות, והכריעו בעדותן לכל חכמי ישראל:
הלל אומר. הא דקדים לשמאי עמ"ש במשנה ט' פ"ג דסוכה:
מלא הין מים שאובים פוסלים המקוה. טעמא דהלל כי ההין היא המדה הגדולה שלמדת תורה בלח. כדכתיב (שמות ל') ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול המקוה מדרבנן הוא. אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הראב"ד. ועיין בפירוש הר"ב משנה ג' פ"ב דמקואות:
הין. נ"א אין. והיינו דאיכא בין פירוש הר"ב לפירוש הרמב"ם. ומה שפירש הר"ב שההין י"ב לוגין. פירשתי במשנה ג' פ"ט דמנחות:
אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. והר"ב לא העתיק אלא. וכן בפ"ק דשבת הובאה בגמ' דף ט"ו. ול"ג אלא. וכתב הראב"ד וז"ל. והטעם לדברי רבו. שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובין. ואידך לא. עכ"ל. והיינו טעמא שחייב לומר בל' רבו שהרי יש טעם בל' למה אמר כן. כ"ש שלפעמים אפשר שכשישנהו לל' אחרת. שאפשר דלא למשמע מיניה באותו הל' כפי המכוון בל' שאמר רבו. [ועיין במסכת כלים [מ"ש הר"ב] פ"ח משנה ט'. ומ"ש הר"ב דשמעיה ואבטליון גרי צדק היו. עמ"ש בזה במשנה י' פ"ק דאבות]:
ושמאי אומר ט' קבין. קסבר כיון דתשעה קבין הם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו [לא] פחות מכאן. הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובין. דשעור טבילה פוסל טבילה. בציר מהכי לא. הראב"ד:
וחכמים אומרים ג' לוגים מים שאובים פוסלים טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשעור נסכי קרבנות צבור חבובים הם לפסול. ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו. כגון חצי ההין. ושלישית ההין. כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשיב לנסכי צבור. לענין [זה] נמי חשיב. ופסיל ליה בשאובין. ואע"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה. התם למנחת יחיד בלחוד הוא. לא למנחות צבור. א"נ התם לשמן בלבד הוא. שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה. אבל מדת ג' לוגין הויא מדה ליין ושמן במנחת נסכים. הראב"ד. אבל הרא"ש בפרק מרובה [דף ס"ז] וכן בסוף נדה בהל' מקואות כתב משום דהר דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרי' בפ"ק דשבת [דף י"ד] [כמו שכתב שם הר"ב במשנה י"ח דבר] בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנים על גבן ג' לוגין מים שאובין והיו אומרים לא אלו מטהרים אלא אלו מטהרים. ע"כ. [ועין בסוף מסכת זבים]:
שני גרדיים. כתב הר"ב הזכיר התנא שם אומנתן וכו' שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי שאין מעמידים ממנו לא מלך ולא כ"ג. כ"כ רש"י בפ"ק דשבת דף ט"ו. ומברייתא דסוף מסכת קדושין [דף פ"ב] למד כן. דת"ר כל שעסקו עם הנשים סורו רע. כגון הצורפים. והסריקים. והנקורות. והרוכלים. והגרדים. והספרים. והכובסין. והגרע. והבלן. והבורסקי. אין מעמידן מהן לא מלך ולא כ"ג. מאי טעמא לא משום דפסילי. אלא משום דזיל אומנתייהו. ונמצינו למדין שז"ש הר"ב שאין לך אומנות פחותה מן הגרדי. רצונו לומר הוא וכל דכוותיה השנוים עמו בברייתא. והרמב"ם בפ"א מהלכות מלכים לא העתיק אלא מכובסים ולהלן. ולא פסל לגרדי מן המלכים י"ל דמ"מ אשמעינן מתני' שאע"פ שסורו רע. קבלו חכמים את עדותן. והכריעו לכל חכמי ישראל. וצריך לי עיון דבהלכות כלי המקדש לא העתיק כלל מהברייתא הזאת שיהו אלו פסולים להתמנות לכ"ג ואפשר דלא גרס בברייתא ולא כ"ג:
(ב) (על המשנה) רבו. והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה של מדת תורה בלח, כדכתיב ושמן זית הין, הלכך היא חשובה לפסול את המקוה. ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת, כיון דפסול זה מדרבנן הוא, אזלינן בתר המדה הגדולה המפורשת בתורה. הר"א:
(ג) (על המשנה) בלשון רבו. שהרי יש טעם בלשון למה אמר כן, כנזכר לעיל. כ"ש שלפעמים אפשר שכשישנהו ללשון אחר שאפשר דלא למשמע מיניה באותו הלשון כפי המכוון בלשון שאמר רבו. הר"א:
(ד) (על המשנה) ט' קבין. קסבר, כיון דהם ראוים לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו, לא פחות מכאן, הלכך הם חשובים לפסול את המקוה בשאובין, דשיעור טבילה פוסל טבילה, בציר מהכי לא. הר"א:
(ה) (על המשנה) ג' לוגים. טעמייהו דרבנן, כיון שהם נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול. ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כו', כיון דאשכחן דרביעית ההין דהוא ג' לוגין חשיב לנסכי צבור, לענין זה נמי חשיב כו'. הר"א. ועתוי"ט:
(ו) (על הברטנורא) ר"ל וכל דכוותיה השנויים בברייתא קדושין דף פ"ב, שאין מעמידין מהם כו'. ועתוי"ט:
הלל אומר וכו': אין שנוי ממנה במסכת מקואות רק שם בפ' שני שנוי וחכמים אומרים בין בתחלה בין בסוף שיעורו שלשה לוגין כעדותם דשמעיה ואבטליון דהכא. ומייתי לה בשבת פ"ק דף ט"ו ובהרא"ש ז"ל פ' תינוקות דף פ"ב. ומצאתי שכתב החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל וז"ל נ"ל שיש קושיא על לשונו כי היה לו לומר הין מים שאובים פוסל את המקוה למה אמר מלא שהרי שמאי וחכמים לא אמרו מלא וגם פוסלין לשון רבים אינו נכון כיון שאינו אלא הין אחד אלא שצריך לומר שחוזר על המים וזה דחוק ועל כן אומר שכך שמע מרבו וזה נ"ל עיקר ע"כ. וגם ראיתי שמחק שתי מלות אלא שבמשנה. ופירש הראב"ד ז"ל הלל אומר מלא הין מים שאובים טעמא דהלל כי ההין היא המדה היותר גדולה בלח כדכתיב ושמן זית הין הלכך היא חשובה לפסול את המקוה ואע"פ שנאמרו בתורה מדות קטנות מזאת כיון דמים שאובים לפסול את המקוה מדרבנן הוא אזלינן בתר המדה היותר גדולה והאי דלא שיער הלל בקבים ככולי' תלמודא וה"ל למימר שלשה קבין דקי"ל דהין הוי תריסר לוגין אלא שחייב אדם לומר כלשון רבו והטעם לדברי רבו שרצה לגלות כי מפני שההין היא המדה הגדולה הנזכרת בתורה היא החשובה לפסול את המקוה בשאובים ואידך לא:
שמאי אומר ט' קבין: קסבר כיון דתשעה קבים הם ראויין לטבילת בעל קרי ובהם יש להשיג כדי להשתטף כל גופו פחות מכאן לא הלכך הם חשובים לפסול בשאובים דשיעור טבילה פוסל טבילה בציר מהכי לא:
וחכמים אומרים שלשה לוגין: טעמייהו דרבנן כיון שהם נתונים לשיעור נסכי קרבנות צבור חשובים הם לפסול ואע"פ שנאמרו בתורה לקרבנות צבור מדות גדולות מזו כגון חצי ההין ושלישית ההין כיון דאשכחן דרביעית ההין שהיא שלשה לוגין חשוב לנסכי צבור לענין מקוה נמי חשוב ופסול ליה בשאובים ואע"ג דאשכחן בלוג שהוא ממדות האמורות בתורה התם למנחת יחיד הוא לא למנחת צבור אי נמי התם לשמן בלבד הוא שהרי אין יין במנחה הבאה בפני עצמה אבל מדת שלשה לוגין הויא מדה ליין ולשמן במנחת נסכים עכ"ל ז"ל. אבל הרא"ש בפ' מרובה וכן בסוף נדה בהלכות מקואות כתב משום דהוי דבר חשוב וחזו לרחיצת אדם כדאמרינן בפ"ק דשבת בתחלה היו טובלים במי מערות סרוחים ונותנין על גבן ג' לוגין מים שאובים והיו אומרים לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין ע"כ. בפי' רעז"ל ורמב"ם קבל מאביו ז"ל וכו' אמר המלקט ועוד פי' הרמב"ם ז"ל ויש מי שקורא מלא הן מלא הין ואומר שהשנוי כאילו הוא בין הן להין. ושם בפי' רעז"ל צריך להגיה באותיות אהח"ע. ובפ"ק דשבת דט"ו פי' רש"י ז"ל בשם רבותיו ז"ל דבלשון רבו דקתני הכא קאי אמשה רבינו ולבו ז"ל מגמגם בזה שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך. וביד פ"ד דהלכות מקואות סי' ב'. ובטור י"ד סי' ר"א:
עד שבאו שני גרדיים וכו': איני יודע ליישב לשון עד ולא שמעתי פירוש ונראה בעיני לפרש לא כדברי זה ולא כרברי זה אלא שלשה לוגין ולא רצו הלל ושמאי לקבל דבריהם עד שבא עדותן של גרדיים וקיימו כל חכמי ישראל את דבריהם כדאמרי' בגמ' והיינו אפילו הלל ושמאי גופייהו והיינו דקתני סיפא ולמה הוזכרו דברי שמאי והלל לבטלה דכיון דהם הודו ובטלו דבריהם למה טרח תנא דמתני' להשמיענו סברתם ומתרץ שלא יהא אדם וכו' ומפרש בגמ' במקום שמועה כלומר ללמדך שאדם שאין בידו שמועה לא יהא עומד על דבריו שהרי אבות העולם לא עמדו הם עצמם על דבריהם כלומר דאע"פ דדבריהם נראין יותר בטלו דבריהם מחמת השמועה וכשאמרו או הין או ט' קבין לא היה בידם שמועה הר"ש שיריליו ז"ל. ועוד כתב ז"ל ושוב ראיתי בדברי הרא"ש ז"ל שנראה שטרח לתרץ לשון עד דקתני במתני' שכתב וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה ידעו חכמים שאין השיעור לא כזה ולא כזה ולא ידעו לכוין השיעור עד שהעידו על ג' לוגין שהן חשובין קצת להדחת הגוף ע"כ. ואין הברייתא מתיישבת כדבריו עכ"ל ז"ל. ונראה שדעת הראב"ד ז"ל שכתבתי בסמוך נוטין קצת לדעת הר"ש שיריליו ז"ל. וז"ל ספר כריתות בלשון למודים שער ב' [סי' ע"ב] דף ל"ט מצינו וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אע"פ שהם לא ידעו האמת אלא ידעו שלא היה כדברי שמאי והלל דתנן הלל אומר מלא הין מים שאובים פוסלים את המקוה שמאי אומר ט' קבים וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים ע"כ. ומצאתי כתוב עלה דמתני' גמ' מ"ש הכא דתני מילתי' דהלל ברישא ומ"ש התם בתרי באבי דלעיל דתני מילתי' דשמאי ברישא בדין הוא דבכולהו בעי לאקדומי למילתיה דהלל ברישא דהא הלל נשיא הוה אלא משום דהלל ענותן טפי אקדמיה למילתיה דשמאי ברישא כדתניא מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב חברו עליו תלמידי שמאי א"ל מה טיבה של בהמה זו אמר להם נקבה היא ולזבחי שלמים הבאתיה וכשכש לה בזנבה והלכו להם ושאני הכא דמשמא דרביה קאמר לה וביקריה מצי מחיל וביקרא דרבי' לא מצי מחיל:
מלא הין מים וכו': מ"ט דהלל גמר מהין דצלוחית דשמן המשחה דמרבינן מיניה מלכים וכהנים מה התם י"ב לוגין ה"נ י"ב לוגין מ"ט דשמאי גמר מט' קבין מים דבעל קרי דתניא בעל קרי חולה שנתנו עליו ט' קבין מים טהור מה התם בציר מט' קבין מים לא חשיבי אף הכא נמי בציר מט' קבין לא חשיבי והלל אדגמר משמן המשחה ליגמר מט' קבין דבעל קרי קסבר מקוה פסולו דאורייתא וט' קבין דבעל קרי מדרבנן ואורייתא מדרבנן לא גמרינן שמן המשחה מדאורייתא ואורייתא מדאורייתא גמרינן ואידך קסבר כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וליגמר משמן המשחה אמר לך מים ממים גמרינן מים משמן לא גמרינן ורבנן מאי טעמייהו קסברי רבנן מט' קבין לא גמרינן דהא דאורייתא והא דרבנן ומשמן המשחה נמי לא גמרינן דשמן המשחה חדוש הוא ומחדוש לא גמרינן כדתניא והלא אף לסוך בו את העיקרין אין בו סֶפֶק אלא גמרינן מנסכי תמידי צבור מה התם שלשה לוגין אף הכא נמי שלשה לוגין. וליגמר מנסכי פר תפשת מועט תפשת וליגמר מלוג דמצורע אמרי לך רבנן טומאה דעלמא שכיחא וטומאה דמצורע לא שכיחא ונסכי תמידין שכיחי ומצוי ממצוי גמרינן ומשאינו מצוי לא גמרינן והלל נמי אמאי לא גמר מנסכים קסבר הכשר אדם מהכשר אדם גמרינן ואדם מהכשר בהמה לא גמרינן ורבנן כיון דקרבנות במקום אדם הוא דקרבי כאדם נינהו ע"כ. והתם מייתי נמי ברייתא דבראשונה לא היתה מחלוקת דאיתא בירושלמי דחגיגה פ" אין דורשין וסוגיא דאמר רב הונא בשלשה מקומות נחלקו שמאי והלל ואלו הן כל הנשים דיין שעתן וכו' שמאי אומר מקב לחלה וכו' ואידך הלל אומר מלא הין מים שאובין. והוינן בה ותו ליכא וכו' כדאיתא בפ"ק דשבת:
יכין
הלל אומר מלא הין: הוא י"ב לוגין, וכל לוג מחזוק ו' ביצים:
פוסלין המקוה: ר' ל כל מקוה שאין בה מ' סאה שיעור מקוה, אם נפל לתוכה הין שאובין נפסלה:
אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו: ר"ל אף דהין הוא ג' קבין, וטפי הול"ל ג' קבין, מדהוא לשון המורגל יותר במשנה. ואפ"ה קאמר הין, מדשמע כך ובלשון זה מרבו. [אמנם להכי אמר רבו בלשון זה, כדי לגלות טעה הדבר, שהמקוה נפסלה רק מדרבנן, ולהכי הקילו גבה שלא תפסל רק בהין שהיא מדה היותר גדולה שמצינו בתורה בלח של הנסכים. והגאון רבינו אליהו ווילנא זצוק"ל פי' דה"ק, שחייב אדם לומר בלשון רבו קאי אמלת מלא, דמיותר לגמרי במשנה, דהוה סגי לומר הין שאובין פוסלין המקוה להכי קאמר אלא שחייב וכו'. ור"ל משום שרבו של הלל היה אבטליון שהיה גר, לא היה יכול לבטא יפה הה של מלת הין והיה משתמע כאילו אומר אין מים שאובים וכו', ושלא יטעו תלמידיו שכוונתו אין מים שאובין פוסלין, להכי הוסיף מלת מלא ולהכי מדחייב לומר בלשון רבו, אמר הלל ג"כ מלת מלא, אף שהוא היה יכול לבטא יפה מלת הין]:
ושמאי אומר תשעה קבין: מדחשיבי להשתטף בהן כל גופו לטבילת בעל קרי, להכי שיעור טבילה פוסל טבילה:
ולא כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים: [ליינוועבער]:
משער האשפות שבירושלים: קמ"ל דאף באומנתם היתה בזוייה [כקידושין דפ"ב], וגם מקום מדורן היה היותר מבוזה בירושלים, אפ"ה הכריעו כל חכמי ישראל בדבריהן. ללמדך שאין מסתכלין בקנקן אלא במה שיש בו:
והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה: דעשו חכמים חיזוק לדבריהם לפסול בשיעור היותר קטן שמצינו בנסכי יין במזבח [ואף דמצינו לוג א' שמן במנחת יחיד. נ"ל מדנילוש במנחה אינו דומה למים שהן בעין. גם אין להקשות לר' יודא דס"ל דנסכי מים בחג לוג היה [כסוכה מ"ח ב']. והרי לתוס' [זבחים דק"י] נסוך מים דאורייתא הוא, א"כ למה לא נילף מהתס דהרי דמי מים למים. נ"ל מדאינו מפורש שיעורו בקרא, לא ילפינן מנה]:
וקיימו חכמים: ר"ל שמאי והלל מודו להן. ולהכי רק הכא נקט תנא הכי ולא לעיל בהנך דלא הודו להאומרים איפכא ועלה קאי לפ"ז שפיר משנה ד':
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת