משנה עדויות א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק א · משנה א | >>
שמאי אומר, כל הנשים דיין שעתן.
והלל אומר, מפקידה לפקידה, אפילו לימים הרבה.
וחכמים אומרים, לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה, ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת.
כל אשה שיש לה וסת, דיה שעתה.
המשמשת בעדים, הרי זו כפקידה, ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה.
שַׁמַּאי אוֹמֵר:
- כָּל הַנָּשִׁים דַּיָּן שַׁעְתָּן;
- וְהִלֵּל אוֹמֵר:
- מִפְּקִידָה לִפְקִידָה,
- אֲפִלּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה;
- אֶלָּא מֵעֵת לְעֵת – מְמַעֶטֶת עַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה,
- וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת.
- כָּל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת, דַּיָּהּ שַׁעְתָּהּ.
- הַמְּשַׁמֶּשֶׁת בְּעִדִּים,
- הֲרֵי זוֹ כִּפְקִידָה:
- מְמַעֶטֶת עַל יַד מֵעֵת לְעֵת, וְעַל יַד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה:
שמאי אומר: כל הנשים - דיין שעתן.
- הלל אומר: מפקידה לפקידה - אפילו לימים הרבה.
- וחכמים אומרין: לא כדברי זה, ולא כדברי זה, אלא -
- מעת לעת - ממעטת על יד מפקידה לפקידה,
- ומפקידה לפקידה - ממעטת על יד מעת לעת.
- כל אשה שיש לה וסת - דייה שעתה.
- והמשמשת בעדים - הרי זו כפקידה,
- וממעטת על יד מעת לעת, ועל יד מפקידה לפקידה.
- והמשמשת בעדים - הרי זו כפקידה,
אמר כל - זה לחלוק על רבי אליעזר שאמר ארבע נשים דיין שעתן, כמו שמבואר בפרק ראשון ממסכת נדה. ושמאי סבר, אין הארבע נשים בלבד אלא כל הנשים דיין שעתן, רוצה לומר כשהן נוגעות טהרות וראו דם, אין אומרים שמא קודם לכן ראו דם ולא הרגישו בעצמן ואותן טהרות שנגעו בהן טמאות, וזהו דין תורה.
אבל הלל עשה סייג לדבריו ואמר מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה, כי כשתבדוק עצמה באחד בשבת על דרך משל ומצאה עצמה טהורה, ועמדה עד יום חמישי לא פקדה עצמה, ובדקה עצמה ונמצאת טמאה, כל מה שנגעה מן הטהרות מיום ראשון אחר הפקידה הראשונה עד הפקידה השניה הם טמאות כולם על דעת הלל, וזו היא חומרא שהחמיר.
ושמאי לא סבר חומרא זו שהיה חושש לבטול פריה ורביה, כי אם נשים אותה בחזקת טמאה מפקידה לפקידה, תהיה אצל בעלה לעולם ספק טמאה ולא ישמש עמה ברוב הימים.
וחכמים אומרים, מעת לעת, ממעטת על יד מפקידה לפקידה - ופירוש זה, כי כשבדקה עצמה ומצאה טהורה, ועמדה ימים רבים שלא בדקה עצמה, ואחר כך בדקה עצמה ומצאה טמאה, כל הטהרות שנגעה מעת שבדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה טמאות.
ופירוש ממעטת - תחזור לאחור.
ועניין מפקידה לפקידה, ממעטת על יד מעת לעת - כי כשבדקה עצמה ומצאה עצמה טהורה, אחר כך בדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה, כל הטהרות שנגעה מפקידה ראשונה עד פקידה שניה טמאות, ובלבד שתהיו השתי בדיקות בתוך הארבע ועשרים שעות.
ויהיה משמעות דברי חכמים כך, אם היה בין פקידה לפקידה ימים הרבה, אינה ממעטת על יד אלא מעת לעת, ואם היה מפקידה לפקידה פחות מארבע ועשרים שעות, ממעטת על יד מפקידה לפקידה בלבד.
ופירוש ווסת - שעה ידועה לטומאה. כגון שתהיה מנהגה שתראה דם נדותה משלשים לשלשים יום, או משני חדשים לשני חדשים, כי כשתראה דם בעת הידוע אינה ממעטת על יד כלל.
והמשמשת בעדים - אינו רוצה לומר שיכולה אשה לשמש בעדים ובזולת עדים, אבל רוצה לומר כי כששימשה ביתה שאין זה מותר לה אלא בעדים.
ופירוש עדים - אותם בגדים שמקנחת עצמה בהם אחר התשמיש, היא והוא.
ואם נמצאו אותן בגדים טהורין, הרי זו כפקידה. והשמיענו זה, לפי שיעלה בדעתנו כי הבגדים שמקנחים עצמם היא ובעלה, כשנמצאו טהורים שלא יהיו חשובים כפקידה, שמא מעט דם היה על אותן בגדים ונתערב בזרע ואינו נראה, הודיענו שאין לחוש לזה.
והבגד שמקנחת בו עצמה קודם התשמיש, כמו שנתבאר בראש מסכת נדה, ואף על פי שאין זה ראוי, אינו נחשב כפקידה, לפי שנחוש שמא דם שתת ממנה, אבל היא לגודל תאוותה לתשמיש לא הכניסה אותו הבגד כל צרכו. ומעיקרינו כי האשה כשיצא ממנה דם מן המקור, ואף על פי שאינו יוצא חוץ לגופה אלא שעומד בתוך גופה, היא טמאה, לפי שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה"(ויקרא טו, יט), ואף על פי שהוא בבשרה, ועוד יתבאר זה במקומו במסכת נדה.
ואמרו ממעטת על יד מעת לעת, ועל יד מפקידה לפקידה - הוא דעת חכמים, וכמו שבארתי.
והלכה כחכמים:
שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן - כל הנשים הרואות דם, דיין שעתן לטמא טהרות שנגעו בהן משעת ראייתן ואילך. ולא אמרינן מקמי הכי נמי הוה דם וכותלי בית הרחם העמידוהו והיתה טמאה מקודם שכל הנשים מטמאות בבית החיצון ואע"פ שלא יצא הדם לחוץ. וטעמא דשמאי דלא חייש דלמא מקמי הכי הוה דם, שאם אתה אומר כן, לבו של אדם נוקפו תמיד בשעת ביאה ופורש מאשתו ונמצאת מבטל בנות ישראל מפריה ורביה:
מפקידה לפקידה - בדקה היום ומצאה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאה טמאה, חוששים למגעה מבדיקה ראשונה ואילך, שמא עם סלוק ידיה ראתה וכותלי בית הרחם העמידוהו. ולביטול פריה ורביה לא חיישינן, דדוקא לטהרות הוא דמטמאינן להו מפקידה לפקידה, ולא לבעלה. ושמאי אומר, אי מטמאת לה לטהרות, לבו נוקפו ופורש נמי מתשמיש: לא כדברי זה ולא כדברי זה: לא כדברי שמאי דמיקל טפי ואינו עושה סייג לדבריו, ולא כדברי הלל שהפריז על מדותיו ומחמיר יותר מדאי, דודאי כולי האי ימים רבים לא מוקמי כותלי בית הרחם דם:
מעת לעת ממעטת על יד מפקידה לפקידה - שני זמנים הוזכרו באשה לטמא טהרות למפרע, והלך אחר הקל שבשניהן. אם מפקידה לפקידה יותר על מעת לעת, הלך אחר מעת לעת ולא תטמא אלא טהרות שנגעה מאתמול בשעה הזאת. ואם מעת לעת יותר על מפקידה לפקידה, כגון שבדקה עצמה שחרית ומצאה טהורה וערבית מצאה טמאה, לא מטמאינן אלא הנך טהרות דמבדיקת שחרית ואילך. והלכה כחכמים:
על יד - אחר. כמו ועל ידו החזיק, בספר עזרא [ב, [נחמיה] ג, ח'], שהוא כמו ואחריו החזיק [שם ט"ז ב']:
ומת - קבוע, שנקבע לה זמן האורח שלש פעמים, ובדקה בשעת וסתה ומצאה טמאה, דיה שעתה, ולא חיישינן דלמא מקמי הכי הוה, דודאי אורח בזמנו בא:
והמשמשת בעדים הרי זו כפקידה - תרתי קתני, והכי קאמר, ומשמשת בעדים, כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים שבודקת בהן, אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש:
הרי זו כפקידה - העד שלאחר תשמיש הרי הוא כפקידה:
ממעטת על יד מעת לעת ועל יד מפקידה לפקידה - דמהו דתימא שמא תראה טפת דם כחרדל ותחפנה שכבת זרע ולא להוי כפקידה, קמ"ל מתניתין דעד שלאחר תשמיש הוה כפקידה. אבל העד שלפני תשמיש אינו כפקידה, שמתוך שהיא מהומה לביתה, כלומר בהולה לשמש, אינה מכנסת אותו לחורין ולסדקין:
כשהשלים לדבר על הדינין והדיינים. וכל מה שהוא מעשה הדיינים מיוחד בו מן [המלקות] וחיוב השבועות. בא לדבר בענין עדויות ורוב ענין זאת המסכת הוא [לזכור] בה כל ההלכות שהעידו עליהם אנשים ברורים נאמנים. ושעדותם ראויה לסמוך עליה. והוא שער מן הדינים שהעדויות צריך לזכרם לפני הדיינים. וכן כל עדות מהם הם חיו מעידים אותו בב"ד. וסדר אותה אחר מסכת שבועות: בשביל שמסכת שבועות יש צורך אליה תמיד. ועדיות הם [הודעת] הדברים שהעידו בם לפני השופטים בעתים ידועים. וקבלו אותם מהם. הרמב"ם בהקדמת פי' המשניות. ועוד כתב במסכת זאת ספ"ב וז"ל הזכיר מאמרות הרבה בכאן ואע"פ שאינם מכוונת המסכת ואין בם עדות. וכמו כן הלכות הרבה שבאו במסכת זו ואין בהם עדות מוסיף מאשר הוזכרו במקומותיהן מן המשנה. הוא מה שאומר לך. והוא כי כל דבר שבא במסכת זו. כולם הלכות דברו בהם והעידו בהם במה שהעידו וזכרו בהם במה שנזכר. ודנו בהם במה שדנו ביום אחד ובצבור יום אחד בעצמו. והוא יום שהושיבו ר"א בן עזריה בישיבה והוא אמרם עדיות בו ביום תקנוה. וכן כל מה שיאמר במשנה בו ביום [כמו במסכת סוטה ובמסכת ידים]. בשביל אותו היום הוא אומר. ולזה הטעם תמצא בזו המסכת הלכות מענינים משונים. ודע זה ושמרהו:
התחיל במשנה ראשונה שניה ושלישית. אע"פ שאין בהם עדיות. לפי שהם (גם) (נ"ל שצ"ל ג') מחלוקות שמאי והלל ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משניות אלו. אח"כ חזר לתת טעם לחזור דבריהם ואע"פ שאין הלכה כמותם, והביא כל מה שדומה להם. אח"כ הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהם כדעת חכמים אח"כ ההלכות שסברת שמאי בהם אינה כסברת חכמים. אח"כ ההלכות שחזרו ב"ה להורות כב"ש וסיים הפרק. וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת הרמב"ם בפי' מ"ג. ואין דבריו מובנים לי. והראב"ד כתב בסוף הפרק כי השלשה פסקות הראשונות שהן בתחלת הפרק נשנו כדרכן. מפני שנדחו דברי ב"ש וב"ח מעדות חכמים. ועדות הגרדיים. וע"י ששנה חלוקת חכמים על דברי ב"ח שלא כל החכמים מודים לדברי ב"ה שנה כמו כן משנת כרשיני תרומה שהיה ר"ע חולק על כולם. וכן הפורט וכו'. יש על ב"ה מחלוקת אחרת זולת מחלוקת ב"ש. א"נ איידי דתנא מחלוקת שמאי עצמו. תנא נמי הנך כולהו [עד] אלו דברים שחזרו וכו'. ואיידי דתנא שלשה פסקות ראשונות שלא עמדו דברי ב"ה. תני נמי הנך פסקות אחרונות שחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש:
שמאי אומר כל הנשים וכו'. משנה זו שנויה כלשונה בריש מסכתא נדה ושם מקומה. גם שם הרחיב הר"ב יותר בביאורה. ומה שראוי להוסיף הנני יוסיף שם בס"ד:
.אין פירוש למשנה זו
בעה"י הנותן בים דרך אניות. נתחיל מסכת עדויות.
על יד: על כח מפקידה לפקידה הוא בא וממעטו כמו פסל על ידו דיבמות וכן הרבה. ומה מאד תמהתי ושמחתי על מה שמצאתי בכתובת יד לשון גמרא על קצת מקומות ממסכת זו וזהו מה שמצאתי כתוב עלה דמתני' גמרא מכדי תנא משבועות קא סליק מ"ש דתני עדויות איידי דתני בסנהדרין העובד ע"ז וכו' וקא בעי למיתנו ע"ז ותוקפא וע"ז שייכי בהדי הדדי דאמר ר' אלעזר כל אדם שיש בו גסות הרוח ראוי לגדעו כאשרה כתיב הכא ורמי הקומה גדועים וכתיב התם ואשריהם תגדעון והא משום תוקפא דרבן גמליאל עם ר' יהושע מתנייא דתניא עדויות בו ביום כשנית מש"ה תני לה בהדי ע"ז ולתנייה לע"ז ברישא משום דעדויות לסנהדרין שייך תני לה ברישא ואיכא דאמרי משום דמרמות רוחא קא אתו לפלוגתא ופלוגתא שייכא לע"ז דהא בריה דשלמה מעיקרא ה"ל רמות רוחא והדר ה"ל פלוגתא בהדי ירבעם ואמטול הכי פלח ירבעם ע"ז מש"ה תני למילתא דפלוגתא ברישא והדר תני ע"ז אי הכי אמאי תני למילתייהו דשמאי והלל ברישא ליתני או מילתא דרבן גמליאל ברישא או מילתא דר' יהושע ברישא משום דר"ג מהלל קא אתי דבריה דרשב"ג הזקן הוה וקמ"ל דהלל איפכא דרבן גמליאל דהלל נשיא דסנהדרין דלשכת הגזית הוה ושמאי אב ב"ד הוה ואפ"ה אקדים הלל למילתיה דשמאי ברישא כדתניא כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל שנאמר הנה ימים באים נאם ה' והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה' וכתיב ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו דבר ה' זו הלכה דבר ה' זו הקץ דבר ה' זו נבואה אמרו נתחיל מדברי שמאי והלל ע"כ. ומצאתי עליה פי' מכונה להחכם הרב ר' שלמה שיריליו ז"ל וז"ל תנא משבועות קא סליק מ"ש וכו' כך סדר המשנה סנהדרין ומכות ושבועות ועדויות וע"ז ובשבועות מפרש אמאי תני לה בתר מכות. איידי דתני בסנהדרין העובד ע"ז אחד העובד ואחד הזובח פ"ד מיתות:
תוקפא: גסות הרוח:
דא"ר אלעזר: במסכת סוטה פ"ק:
ראוי לגדעו כאשרה וכו': יגדעו וישרש אחריו כאשרה שצריך לשרש אחריה כדכתיב ואבדתם את שמם:
משום תוקפא דר"ג עם ר' יהושע מתנייא: כדמפרש לקמן ובפ' תפלת השחר איתא שמחמת גסותו של ר"ג נחלק עם ר' יהושע ובזהו וגרם לגדע עצמו דהיינו בטול מלכותו:
בו ביום: מפ' לקמן דכל בו ביום שמינו לר' אלעזר בן עזריה נשיא הוה ורמות רוחא דר"ג גרם לבטל מלכותו והחכמים כולם נתקבצו לכבודו דר' אלעזר בן עזריה והמליכוהו ונשנית בו ביום עדויות. וליתני ע"ז ברישא מסכת ע"ז היה לו לשנות ברישא כיון דקאי אמאי דתני בסנהדרין. רמות רוחא דבריה דשלמא דקאמר אבי יסר אתכם בשוטים ואני בעקרבים גרם שנחלקה מלכות בית דוד ליתני מילתא דר"ג ברישא הא דתני לקמן בפ"ג ארבעה דברים ר"ג מטמא וחכמים מטהרין:
או מילתא דר' יהושע: כדתנן ד' ספקות ר' יהושע מטמא וחכמים מטהרין דכיון דמסכתא זו ע"י גלגול מחלוקתו של זה ושל זה נשנית מילתייהו ה"ל למיתני ברישא דאינהו דגרמי:
משם דר"ג מהלל קאתי: דאמרי' במסכת שבת הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאות בפני הבית מאה שנה והאי ר"ג בר פלוגתיה דר' יהושע בריה דרשב"ג הזקן הנהרג הוה. דהלל נשיא דלשכת הגזית הוה הכי איתא בפסחים בפ' אלו דברים. ושמאי אב ב"ד כדתנן בפ' אין דורשין ותניא בתוספתא בפ' בתרא דבכורים ובפ' בתרא דהוריות כשהנשיא נכנס כל העם עומדין מפניו ואין רשות לאחד מהם לישב עד שיאמר להם שבו אב ב"ד שנכנס עושין לו שורות וכו' אקדמה למלתא דשמאי ברישא בהני תרי באבי קמאי דיין שעתן ומתני' דמקב לתלה וטעמא דפלוגתא דמקוה דלקמן לקמן מפ' לה וקמ"ל תנא דמתני' דמסדר לה לעדויות דלא למד ר"ג מהלל זקנו דהלל זקנו נשיא בפני הבית הוה ואפ"ה הוה ענותן ואקדמה למילתיה דשמאי ברישא מה שא"כ בר"ג שבזהו לר' יהושע שהעמידו על רגליו והניחו כן עד שרננו כל העם דלקמן:
כדתניא כשנכנסו וכו': דבסיפא דברייתא תנינן אמרו נתחיל מדברי הלל ושמאי כלומר כיון שבאנו לידי כך מחמת המחלוקת של זה שעתה אנו רואין הרעב שהיה לחכמים לשמוע הרבה נאמר בתחלה מה בינו לבין זקנו:
כדתניא כשנכנסו רבותינו: ראש תוספתא דעדויות היא ומפ' בירושלמי דברכות דכל היכא דתני כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היינו משום שניתוספו ספסלים הרבה כשהעמידו לר"א בן עזריה נשיא והיו עשויין שורות שורות ככרם והיינו רעב לשמוע את דבר ה' שלא היו יכולין לכנס לבית המדרש כשהיה ר"ג נשיא:
זו הלכה: כדכתיב ויגד לעם את כל דברי ה' והיינו תורה. דבר השם זה הקץ פי' רש"י ז"ל לא ידענא היכא וכתבו התוס' דכתיב גבי גלות שבעים בספר דניאל מספר השנים אשר היה דבר ה' אל ירמיה הנביא למלאת וגו':
נבואה: כדכתיב דבר ה' אשר היה אל הושע ע"כ מן המפרש הנ"ל ז"ל. והתם בכתיבת יד שמצאתי איתה לסוגיא דבפ' ר' אליעזר דמילה מאי ישוטטו לבקש את דבר ה'. וגם לסוגיא דא"ל רב אדא בר אהבה לרבא תהוי האי תנורא דאיתה בפסחים בפ"ק גם לכל הסוגיא דמ"ט דשמאי דאיתה בפ"ק דנדה עם פירושיהם כנזכר לעיל:
יכין
[ שם קריאת מסכת זו כתב אאמ"ו הגאון זצוק"ל שהוא עדיות בחירק תדע ממה שכתב כמה פעמים הלכה כפלוני, מדתנן בבחירתא כוותיה. ומ"ש בעירובין [דס"ד] האומר שמועה זו נאה וזו אינו נאה, אסור. אינו רק כשמסיים אינו נאה. ורישא לרבותא אף באמר עמו זו נאה ׳ דמשמע דרק שאינה נאה כזו, אפ׳׳ה אסור, עכ"ל ע"ר זצוק"ל. אבו"ת זה אמת ברור, דהרי אשכחנא לרבותינו חז"ל [שבועות מ"ה ב'] דקאמרו, כמה מעליא הא שמעתתא. אולם בקריאת שם המסכת, לא משמע כן מרש"י [קידושין נ"ד ב'] שפיר דתנן בבחירתא כוותיה, וז"ל מסכת עדיות קרי ליה בחירתא, שכל דבריהם העידו מפי גדולים, עכ"ל. ומדל"ק בחירתא היינו עדיות, וגם מדקאמר מלת העידו, ולא קאמר אמרו, משמע טפי דלרש"י נקודתו בצירי, וי"ל: ]
שמאי אומר כל הנשים: שראו דם [עי' נדה פ"א מ"א]:
דיין שעתן: לטמא טהרות שיגעו אח"כ, אבל לא איתן שנגעו למפרע. ולא חיישינן שמא אז כבר היה הדם בבית החיצון, ונמצא שהיתה אז כבר טמאה אף שלא יצא הדם מגופה. דאי ניחוש כה"ג, גם הבעל יחוש לזה לפרוש מאשתו, שמא תראה אח"כ ויתבטל מפרייה ורבייה:
והלל אומר מפקידה לפקידה: דס"ל דכל טהרות שנגעה משעת הבדיקה האחרונה שמצאה א"ע טהורה, עד שעת ראיית הדם, כולן טמאין. אבל לבעלה אינה מטמאה למפרע:
אפילו לימים הרבה: ר"ל אפילו שהתה ימים הרבה בין בדיקה לראייה:
אלא מעת לעת ממעטת על יד: ר"ל אחר. כמו ועל ידו החזיק [נחמיה ג'] דר"ל אח"כ. ולרש"י [רפ"א דנדה] פירוש, דר"ל ע"י כח. [וק"ק דלפ"ז היה צ"ל מתמעטת]. ול"מ היה נ"ל שהוא כמו על יד הירדן דהיינו כמו מלת אצל, ור"ל דאם המעל"ע פחותה מפקידה שאצלה ממעטת חומר המעל"ע:
מפקידה לפקידה: דאם יש בין בדיקה לראייה טפי ממעת לעת, טמאה רק מעל"ע למפרע, דהא שתטמא למפרע רק קנסא הוא, על שלא בדקה בבוקר ובערב כתקנת חכמים, ודי בקנס קל:
ומפקידה לפקידה ממעטת על יד מעת לעת: דבבדקה תוך מעל"ע טמאה רק עד הבדיקה למפרע:
כל אשה שיש לה וסת: ר"ל שיש לה הרגל בזמן קבוע ג"פ, לראות בו דם, וראתה השתא בווסתה, [ומלת ווסת הוא בלשון חכמים הרגל. כמו, כך הוא וסתו של פלוני [נדרים דס"ו]. וכ"כ שנוי וסת תחלת חולי מעים [סנהדרין ק"א א'] (אב"י נ"ל דמקורו בלשון רומי שנקרא אוזום, שר"ל הרגל. והתימה על מוסף הערוך שלא הביא מקור למלה זו):
דיה שעתה: דחזקה לאורח שבזמנו בא, ואמ"ט כלל למפרע, ולא חיישינן שבכל פעמים הראשונים השתהה הדם ג"כ בבית החיצון:
המשמשת: ה"ק ומשמשת בעדים. ור"ל אף דביש לה וסת דיה שעתה. אפ"ה מצוה לה לבדוק במטלית קודם ואחר תשמיש, כשעסוקה בטהרות. אבל בזה"ז שאין לנו תרומה וטהרות אפילו אין לה וסת, א"צ בדיקה כלל לתשמיש [ש"ך י"ד קפ"ו]:
בעדים הרי זו כפקידה: ר"ל א' מהבדיקות הב' הללו, הרי זו כפקידה, שלא תחוש ממנו ולמפרע. דדוקא בבדקה אחר תשמיש מהני, ולא חיישינן שנתכסה הדם בשכבת זרע. אבל בדיקה שקודם תשמיש לחוד לא מהני, משום שאז אינה בודקת יפה, מדממהרת לתשמיש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת