משנה עדויות א יד

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת עדויות · פרק א · משנה יד | >>

כלי חרס מציל על הכל, כדברי בית הלל.

ובית שמאי אומרים, אינו מציל אלא על האוכלין ועל המשקין ועל כלי חרס.

אמרו להם בית הלל, מפני מה.

אמרו להם בית שמאי, מפני שהוא טמא על גב עם הארץ, ואין כלי טמא חוצץ.

אמרו להם בית הלל, והלא טהרתם אוכלים ומשקין שבתוכו.

אמרו להם בית שמאי, כשטהרנו אוכלים ומשקים שבתוכו, לעצמו טהרנו.

אבל כשטהרת את הכלי, טהרת לך ולו.

חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי.

כְּלִי חֶרֶס מַצִּיל עַל הַכֹּל,

כְּדִבְרֵי בֵּית הִלֵּל.
וּבֵית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אֵינוֹ מַצִּיל אֶלָּא עַל הָאֳכָלִין וְעַל הַמַּשְׁקִין וְעַל כְּלֵי חֶרֶס.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:
מִפְּנֵי מָה?
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָמֵא עַל גַּב עַם הָאָרֶץ,
וְאֵין כְּלִי טָמֵא חוֹצֵץ.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל:
וַהֲלֹא טִהַרְתֶּם אֳכָלִים וּמַשְׁקִין שֶׁבְּתוֹכוֹ.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי:
כְּשֶׁטִּהַרְנוּ אֳכָלִים וּמַשְׁקִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, לְעַצְמוֹ טִהַרְנוּ;
אֲבָל כְּשֶׁטִּהַרְתָּ אֶת הַכְּלִי, טִהַרְתָּ לְךָ וְלוֹ.
חָזְרוּ בֵּית הִלֵּל לְהוֹרוֹת כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי:

כלי חרס - מציל על הכל, כדברי בית הלל.

בית שמאי אומרין: אינו מציל, אלא - על האוכלים, ועל המשקין, ועל כלי חרס.
אמרו להם בית הלל: מפני מה?
אמרו להם בית שמאי: מפני שהוא טמא על גב עם הארץ,
ואין כלי טמא - חוצץ.
אמרו להם בית הלל: והלוא טיהרתם אוכלין ומשקין שבתוכו?
אמרו להם בית שמאי: כשטיהרנו אוכלין ומשקין שבתוכו - לעצמו טיהרנו,
אבל כשטיהרת את הכלי - טיהרת לך, ולו.
חזרו בית הלל - להורות כדברי בית שמאי.

אמר רחמנא "וכל כלי פתוח, אשר אין צמיד פתיל עליו, טמא הוא"(במדבר יט, טו).

ואם היה עליו צמיד פתיל ינצל כל מה שבתוכו, מאוכלין ומשקין וכלי חרס ושאר כלים ובגדים, ולא יתטמא כלום ממה שבתוכו לא באהל המת ולא באהל השרץ, כמו שנבאר ונפרש אותו בפרק שמיני ועשירי ממסכת כלים.

ומפי הקבלה למדנו שהכלי הנזכר בכאן שיציל בצמיד פתיל הוא כלי חרס.

וכבר ידעת כי מעיקרינו, שכל מה שיש אצל עם הארץ טמא על גבי עם הארץ, אוכלין ומשקין וכלים ובגדים, וכבר קדם מזה עיקרים וכללים במסכת חגיגה. ועוד יתבארו כל הדינין בזה העניין במקומות ממסכת טהרות.

ומעיקרינו גם כן, כי כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה, ואינו מציל מה שבתוכו ואפילו היה מוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו ויתטמא מה שבתוכו, [וגם הוא]. [אמנם מה שבתוכו,] ואפילו לא יתטמא באהל המת, הוא טמא אגב עם הארץ.

ואם אמרנו לעם הארץ, האוכלין והמשקין והכלי חרס שהיו תחת צמיד פתיל באוהל המת אצלו כבר הציל אותם הצמיד פתיל, לא יהיה בזה אצלנו ספק שהם טמאים היו וטמאים נשארו.

ולא נחוש שמא יבקש אותם ממנו תלמיד חכם, לפי שתלמידי חכמים יודעים שאוכלי עם הארץ ומשקין וכלי חרס שלו טמאין ואי אפשר לטהרם לעולם, לפי שכלי חרס אין להם טהרה אלא שבירה, כמו שיתבאר בפרק ראשון מכלים. וכמו כן האוכלין טמאין והמשקין טמאין אינן מתטהרין לעולם, כמו שנתבאר במקומו במכשירין. אבל שאר כל הכלים כלי עץ וכלי מתכות ובגדים, יוכל התלמיד חכם לשאול אותם מעם הארץ, לפי שיטהר אותם במקוה מפני טומאת עם הארץ, וישתמש בהם בקדשים אחר הערב השמש.

כמו כן נחוש אם נאמר כלי חרס מציל על הכל על עיקר דין תורה, שישאל התלמיד חכם כלי מעם הארץ ויאמר לו עם הארץ זה כלי טהור, כמו שחושב עם הארץ שניצל בצמיד פתיל והוא אינו יודע שכלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו. ויטול אותו התלמיד חכם ויחשוב שאותו הכלי אין עליו טומאה זולתי טומאת מגע עם הארץ, ויטביל אותו ויעריב שמשו וישתמש בו בקדשים. ואותו כלי טמא מת בלי ספק וצריך הזאת שלישי ושביעי, לפי שכלי עם הארץ מה שהיה באוהל המת אינו חוצץ. ולפיכך אמרנו שאינו מציל זולתי אוכלין ומשקין וכלי חרס בלבד, שאין שואלין אותן מעם הארץ לפי שהם טמאים אגבו ואין להן טהרה במקוה, אבל שאר כלים שאפשר לשאול מהם אינו ידוע שנטמאו באוהל המת, ואינם נצולים בזה הצמיד פתיל.

וזו היא הכוונה שכוונו בית שמאי ואמרו כשטהרנו אוכלים ומשקים שבתוכו לעצמו טהרנו, וכשטהרת את הכלי טהרת לך ולו - רוצה לומר שנשאל ממנו כלי טהור מטומאת מת ויתן לנו אותו, שהוא חושב שניצל בכלי חרס שלו המוקף צמיד פתיל. ולפי שאין אנו יכולין לחלק הדינין ולומר, שכלי תלמיד חכם מציל את הכלים, וכלי עם הארץ אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס בלבד, גזרנו על הכל דרך כלל דין אחד, ואמרנו שכלי חרס בין שהוא של עם הארץ או כלי תלמיד חכם דינו שווה, לפי שיסתלק ההיזק מצד עם הארץ. וכשיהיו אצלו כלי מתכת או כלי עץ או בגדים שהיו באוהל המת בצמיד פתיל, ידע שלא ניצלו ושהם טמאים במת, וכשנבקש אותם ממנו יודיענו בזה, ולא יחשוב שהם טהורים, ונחשוב אנו שהן טמאין על גב עם הארץ בלבד, והוא טמא במת כמו שבארנו.

ועוד אביא פירוש דברים אלו ועניין זה בעצמו בפרק עשירי ממסכת כלים, ואשלים דיני זה העניין:


כלי חרס מציל על הכל - כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו כשהוא באוהל המת, ולא יטמא כל מה שבתוכו, דכתיב (במדבר יט) וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא, הא יש עליו צמיד פתיל טהור הוא ומה שבתוכו, לא שנא כלים ולא שנא אוכלין ומשקין. ובכלי חרס הכתוב מדבר, דכתיב וכל כלי פתוח, במי שמטמא דרך פתחו ואינו מטמא דרך גבו:

אינו מציל אלא על אוכלין ומשקין ועל כלי חרס - אבל על שאר כלים אינו מציל כדמפרש ואזיל:

מפני מה וכו' מפני שהוא טמא על גב עם הארץ - שכל הנמצא אצל עמי הארץ בין כלים בין אוכלים ומשקין כולן בחזקת טמאין, לפי שאינם בקיאים בהלכות טומאה וטהרה וחושבין על טמא שהוא טהור:

ואין כלי טמא חוצץ - אין מציל מפני הטומאה אלא כלי טהור בלבד, אבל כלי טמא אינו מציל על מה שבתוכו, וכלים של עם הארץ הואיל ובחזקת טמאים הן אינן מצילין:

לעצמו טיהרנו - לעם האיץ לבדו טיהרנו, ולא חיישינן דלמא אתי חבר לאשתמושי בהו, שהרי הם בדלים ממגעם ובלאו הכי נמי כל מאכלם טמא, הלכך אוכלין ומשקין כלי חרס שאין להם טהרה במקוה, כשהיו בתוך צמיד פתיל של כלי עם הארץ אמרינן להו טהורים הן, וישתמשו בהן הן שמחזיקין כליהם בחזקת טהורים, ואין לחוש שמא ישאל החבר מהן וישתמש בהן, שהרי הן אצלו בחזקת טמאים ואין להם טהרה עולמית. אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל החבר מהן ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה שלישי ושביעי, שלא ידע שנטמאו באוהל המת, וחושב דטבילה בעלמא סגי להו להצילם מטומאה שנטמאין אגב עם הארץ, והיינו דתנן טהרת לך ולו, דאתי חבר לאשתמושי בהו, הלכך עשו דין שוה לכל, ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר ולא בשל עם הארץ. ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של עם הארץ לא יציל בצמיד פתיל לפי שהוא בחזקת טמא ואין כלי טמא מציל יז, (אבל של חבר יציל) לא היו עמי הארצות מקבלין מהן, לפי שהן סבורים שהן בקיאין ושומרים כליהם בטהרה וכלים שלהם מצילין:

כלי חרם מציל על הכל. פי' הר"ב כלי חרס המוקף צמיד פתיל וכו' דכתיב וכל כלי פתוח וגו' מי שמטמא דרך פתתו עיין בר"פ י' דמסכת כלים ומ"ש שם בס"ד:

אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו. פי' הר"ב אבל בכלי שטף דאיכא למיחש שמא ישאל התבר מהם ויטבילם וישתמש בהם בלא הזאה ג' וז' שלא ידע שנטמאו באהל המת וכו' הלכך עשו דין שוה לכל ואמרו דאין כלי שטף נצול בצמיד פתיל לא בשל חבר וכו'. וכן כתב הרמב"ם בפירושו. וז"ל בפכ"ג מהל' טומאת מח ולמה לא אמרו כלי חרס של עם הארץ לא יציל על הכל ושל חבר יציל על הכל שהרי הוא טהור. מפני שאין עם הארץ טמא בעיני עצמו שאומר הואיל וכלי חרס מציל על הכל. אחד אני ואחד החבר. ולפיכך אשו וגזרו שלא יציל על הכל. ע"כ. והיינו דכתב הר"ב ואם באו לגזור שלעולם כלי חרס של ע"ה לא יציל וכו'. כלומר אבל של חבר יציל. וא"ת ואכתי לא לתקנו בחבר כלום. מאי אמרח דאי הכי לא ישמע לנו העם הארץ וכשנשאל מהם כלי שטף יאמר שהוא טהור. לפי שסובר שכליו טהורים ומצילין. ליתקן דלהזות עליהם החבר כי היכי דמטביל אותם. אע"פ שהעם הארץ נותן לו בחזקת טהרה. הא מלתא מתרצא בגמ' דפרק ג' דחגיגה דף כ"ב דפרכינן נהדרו להו ב"ה לב"ש כי שאלינן מינייהו מטבילינן להו ומשני טמא מת בעי הזאה ג' וז' ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי. כלומר וא"כ לא נוכל לשאול מהם כלי שטף. וזה דבר שאי אפשר. וז"ל הראב"ד מנא לז' יומי לא מושלי אינשי. ושלא ישאל מכלי של ע"ה כלל אי אפשר לפי שאין כל הצורך מצוי אצל החבר. הלכך על כלי עץ שיכול אדם לטהרו מטומאת מגעות והסיטות ומכל טומאת ערב לא נמנע מלשאול ממנו וכי שיילינן מינייהו מטבילין להו. אבל אוכלין ומשקין וכלי תרם שאין תקנה בטבילה אין שואלין ממנו. וכיון שאנו צריכין לשאול ממנו כלי עץ. כיון שטומאת מת אין לו תקנה בטבילה גזרו טומאה על החבר כדי שיראה אותו עם הארץ. וינהג גם הוא טומאה בשלו. ויזה עליו ויטבילו כראוי. ואם נשאל עוד ממנו אין לנו לחוש לטומאת מת. ע"כ. אבל במשנה ג' פ"ה דאהלות מפרש הר"ב דבכלי חרס של ע"ה הוא שאמרו שאינו מציל וכן פי' שם הר"ש גם בפ"ט דכלים משנה ב' וריש פ"י להר"ש. ועוד שם [פ"ע] משנה ו' להר"ב והר"ש. וכן נראה בעיני שדעת רש"י כך הוא. ולדבריהם הא דאמרן לשבעה יומי לא מושלי אינשי כלומר ולפיכך אמרו דשל ע"ה אינו חוצץ. ולא ישאל מהם שום כלי שטף. וכתב הרמב"ם בריש פ"י ממסכת כלים וז"ל וממה שראוי שתדעהו וכו' שע"ה לא נחשבהו במה ששפטנו עליו בטומאה [בשקרן] שאנחנו נאמר יבא לדבר טומאה ויאמר [עליו] טהור [כי ודאי לא נחזקהו ברשע ושקרן] ואמנם שפטנו זה למיעוט ידיעתו שהוא יטעה ויחשוב בדבר הטמא שהוא טהור ולא ישמור ג"כ מן הטומאות ולא ידע חלוקן ומנינם. ע"כ. [ופי' כלי שטף. תמצא ברפ"ה דזבים] [בד"ה וכלי שטף] :

(יז) (על הברטנורא) כלומר אבל של חבר יציל. וכן הוא בהר"מ. וא"ת ואכתי לא לתקנו בחבר, מאי אמרת דאי הכי לא ישמע לנו כו' ליתקן דלהזות עליהם החבר, כי היכי דמטביל אותם אע"פ שהעם הארץ נותן לו בחזקת טהרה. הא מלתא מקשה בגמרא, ומשני, טמא מת בעי הזאה ג' וז', ומנא לז' יומי לא מושלי אינשי, כלומר, וא"כ לא נוכל לשאול מהם כלי שטף, חה דבר שאי אפשר (ועיין פרק ט' דכלים מ"ב ומ"ו, ופ"ה דאהלות מ"ג). ועתוי"ט:

כלי חרס מציל על הכל:    כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על כל מה שבתוכו וכו' לשון רעז"ל וכתב עליו הר"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נראה ואינו מדבר אלא על ארובה שבין הבית לעליה והמת מלמטה וכלי חרס נתון ע"ג הארובה שהוא מציל על כל מה שבעליה מטומאת המת שלמטה ועל זה היא המחלוקת במסכת אהלות פ' חמישי עכ"ל ז"ל:

לעצמו טהרנו:    פי' לעם הארץ לבדו טהרנו. ורישא דמתני' שנויה בכלים פ"ט וגם באהלות פ' חמישי. ואיתה בפ' חומר בקודש (חגיגה דף כ"ב:)

חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש:    ביד ספכ"ג דהלכות טומאת מת:

יכין

כלי חרס מציל על הכל:    ר"ל כלי חרס. שצמיד פתיל עליו, ועומד באוהל המת ומציל על כל מה שבתוכו בין אוכלין או משקין או כלים, דכל שבתוכו תחת הכסוי הממורח סביב להכלי, טהור. א"נ הכי פירושא, המת בבית וטהרות בעלייה וארובה פתוחה מהבית להעלייה, ותחב כלי חרס בנקב הארובה ונסתם עי"ז הארובה, אז הכ"ח שאינו מטמא מגבו חוצץ בפני הטומאה, ומציל על כל הטהרות שבעלייה:

ועל כלי חרס:    ולא על שאר כלים:

אמרו להם בית שמאי מפני שהוא טמא על גב עם הארץ:    דכל מה שביד ע"ה טמא הוא, נמצא שהכלי חרס שיחצוץ בפני הטומאה, טמא הוא:

לעצמו טהרנו:    דהרי האוכלין שלו לא יאכל החבר, מדהן טמאין, וגם בכלי חרס שלו לא ישתמש החבר, דאין טבילה לכלי חרס הטמא:

אבל כשטהרת את הכלי טהרת לך ולו:    שישאילן החבר ממנו, ויטבילן מחשש טומאת ע"ה, וישתמש בהן, והרי מדלא חצץ הכלי חרס עליו, טמא טומאת מת וצריך הזאה ג' וז'. אמנם כדי שישמע לנו הע"ה, משו"ה אמרנו שגם כלי חרס של חבר אינו מציל על שאר כלים באהל המת. וי"א דרק בבלי חרס של ע"ה גזרו, ומסתבר כפירש קמא מדנקט סתמא:

חזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי:    כשהודיעו ב"ש טעמן:

בועז

פירושים נוספים