רמב"ם על עדויות א
עדיות פרק א
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה עדיות א רמבם
אמר כל - זה לחלוק על רבי אליעזר שאמר ארבע נשים דיין שעתן, כמו שמבואר בפרק ראשון ממסכת נדה. ושמאי סבר, אין הארבע נשים בלבד אלא כל הנשים דיין שעתן, רוצה לומר כשהן נוגעות טהרות וראו דם, אין אומרים שמא קודם לכן ראו דם ולא הרגישו בעצמן ואותן טהרות שנגעו בהן טמאות, וזהו דין תורה.
אבל הלל עשה סייג לדבריו ואמר מפקידה לפקידה, ואפילו לימים הרבה, כי כשתבדוק עצמה באחד בשבת על דרך משל ומצאה עצמה טהורה, ועמדה עד יום חמישי לא פקדה עצמה, ובדקה עצמה ונמצאת טמאה, כל מה שנגעה מן הטהרות מיום ראשון אחר הפקידה הראשונה עד הפקידה השניה הם טמאות כולם על דעת הלל, וזו היא חומרא שהחמיר.
ושמאי לא סבר חומרא זו שהיה חושש לבטול פריה ורביה, כי אם נשים אותה בחזקת טמאה מפקידה לפקידה, תהיה אצל בעלה לעולם ספק טמאה ולא ישמש עמה ברוב הימים.
וחכמים אומרים, מעת לעת, ממעטת על יד מפקידה לפקידה - ופירוש זה, כי כשבדקה עצמה ומצאה טהורה, ועמדה ימים רבים שלא בדקה עצמה, ואחר כך בדקה עצמה ומצאה טמאה, כל הטהרות שנגעה מעת שבדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה טמאות.
ופירוש ממעטת - תחזור לאחור.
ועניין מפקידה לפקידה, ממעטת על יד מעת לעת - כי כשבדקה עצמה ומצאה עצמה טהורה, אחר כך בדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה, כל הטהרות שנגעה מפקידה ראשונה עד פקידה שניה טמאות, ובלבד שתהיו השתי בדיקות בתוך הארבע ועשרים שעות.
ויהיה משמעות דברי חכמים כך, אם היה בין פקידה לפקידה ימים הרבה, אינה ממעטת על יד אלא מעת לעת, ואם היה מפקידה לפקידה פחות מארבע ועשרים שעות, ממעטת על יד מפקידה לפקידה בלבד.
ופירוש ווסת - שעה ידועה לטומאה. כגון שתהיה מנהגה שתראה דם נדותה משלשים לשלשים יום, או משני חדשים לשני חדשים, כי כשתראה דם בעת הידוע אינה ממעטת על יד כלל.
והמשמשת בעדים - אינו רוצה לומר שיכולה אשה לשמש בעדים ובזולת עדים, אבל רוצה לומר כי כששימשה ביתה שאין זה מותר לה אלא בעדים.
ופירוש עדים - אותם בגדים שמקנחת עצמה בהם אחר התשמיש, היא והוא.
ואם נמצאו אותן בגדים טהורין, הרי זו כפקידה. והשמיענו זה, לפי שיעלה בדעתנו כי הבגדים שמקנחים עצמם היא ובעלה, כשנמצאו טהורים שלא יהיו חשובים כפקידה, שמא מעט דם היה על אותן בגדים ונתערב בזרע ואינו נראה, הודיענו שאין לחוש לזה.
והבגד שמקנחת בו עצמה קודם התשמיש, כמו שנתבאר בראש מסכת נדה, ואף על פי שאין זה ראוי, אינו נחשב כפקידה, לפי שנחוש שמא דם שתת ממנה, אבל היא לגודל תאוותה לתשמיש לא הכניסה אותו הבגד כל צרכו. ומעיקרינו כי האשה כשיצא ממנה דם מן המקור, ואף על פי שאינו יוצא חוץ לגופה אלא שעומד בתוך גופה, היא טמאה, לפי שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה"(ויקרא טו, יט), ואף על פי שהוא בבשרה, ועוד יתבאר זה במקומו במסכת נדה.
ואמרו ממעטת על יד מעת לעת, ועל יד מפקידה לפקידה - הוא דעת חכמים, וכמו שבארתי.
והלכה כחכמים:
הקב הוא ששית הסאה. וכבר בארנו שיעורו בסוף פאה.
משהגדילו המידות - נוסף שיעור הקב.
ורובע - הוא רובע הקב.
ושמו שעור חלה חמשה רבעים, והוא קב ורובע. וכאילו זה הקב ורובע מן המידה הגדולה הזאת, הוא קב וחצי מן המידה הראשונה.
וכבר בארנו בפרק שני ממסכת חלה ששיעור החלה נודע במידה ולא במשקל, לשנוי הדברים הנמדדים בכבדותם וקלותם, אף על פי שהמידה אחת.
ולשם בארנו שמידת החלה היא מידה שיהיה רוחבה עשר אצבעות, על עשר אצבעות, ברום שלש אצבעות ועשירית אצבע ועשירית עשירית אצבע וחלק משני אלפים וחמש מאות מאצבע על הדקדוק. ואם תרצה לומר בקרוב מעט מאד, תאמר מידה שיהיה בה שבע אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע ברום שבע אצבעות פחות שתי תשיעיות אצבע. וכבר בארנו פעמים רבות כי האצבע שמשערים בו הוא הגודל.
ואני עשיתי מידה בתכלית מה שיכולתי מן הדקדוק, ומצאתי הרביעית הנזכרת בכל התורה תכיל:
- מן היין, קרוב עשרים וששה כספים, הנקראים "דרהם" בערבי
- ומן המים, קרוב לעשרים ושבע דרהם
- ומן החיטה, קרוב לאחד ועשרים דרהם
- ומקמח החיטה, כגון שמנה עשר דרהם
- ומצאתי שעור חלה באותה המידה, חמש מאות ועשרים דרהם בקרוב, מקמח חטים.
ואלה הדרהם כולם מצריות. וכמו כן אלה המינים שמדדתי מצריים גם כן.
והלכה כחכמים:
שמעיה ואבטליון הם רבותיהם של שמאי והלל כמו שמבואר באבות, והיו גרים ונשאר בשפתם לעגי שפת הגוים, והיו אומרים [מלא הין] (אין) במקום [מלוא] הין, והלל היה אומר כן מלא הין כמו ששמע מהם. והוא מה שאמרו ז"ל חייב אדם לומר בלשון רבו. ויש מי שקורא "מלא הן" "מלא הין", ואומר שהשינוי כאילו הוא בין הן להין. והקריאה הראשונה הוא שלמדתי מאבא מורי ז"ל שלמד מפי רבו, ורבו מפי רבו ז"ל.
וההין - הוא שלשת קבין, וזהו חצי סאה.
ולוג - רובע הקב, לפי שהקב ארבעה לוגין. וכבר בארנו שם שעור הלוג במסכת פיאה.
וגרדיים - אורגים.
ופסק ההלכה כפי מה שהעידו שני גרדיים. ועוד יתבארו עיקרי זה במסכת מקואות.
- והתחיל במשנה ראשונה ושניה לפני זו, אף על פי שאין בהם עדות, לפי שהם גם מחלוקת שמאי והלל.
- ואין הלכה כאחד משניהם בשלש משניות [אלו].
- אחר כן, חזר לתת טעם לחזוק דבריהם ואף על פי שאין הלכה כמותם, והביא כל מה שדומה להם.
- אחר כן, הביא ההלכות שדעת שמאי עצמו בהן כדעת חכמים.
- אחר כן, ההלכות שסברת שמאי בהן אינה כסברת חכמים.
- אחר כן, ההלכות שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי.
- וסיים הפרק, וחזר על העדיות שהם כוונת המסכת:
שלא יהיה אדם עומד על דבורו - כלומר שלא יפצור לקיים סברתו ויעמד בה, ויודיעהו שישנה סברתו. כי אבות העולם והם שמאי והלל נדחו דבריהם, ולא עמדו חכמים על דבריהם כמו שקדם:
כוונת זו המשנה, כי כשיהיה בית דין שעשה מעשה כדעת יחיד, אין בית דין אחר יכול לחלוק בזה ויפסוק הדין על דעת רבים, אלא אם היה גדול במניין מן הבית דין שקדם שעשה על דעת היחיד, וגדול בחכמה ממנו, כלומר שיהיה ראש ישיבת זה הבית דין חכם מאותו שקדם:
אחר שקדם לו המאמר בתועלת קיום דברי היחיד בין המרובין, והוא שאפשר שיפסוק בית דין כסברת אותו היחיד, אמר רבי יהודה, לאיזה טעם זכר דברי יחיד הנדחים, כלומר שאין עושין בית דין לעולם כדבריו.
ואמר שהטעם להזכיר אותו, לפי שאם למד אדם אותו הדבר וחשב שהכל מודים בו, וימצא שעושים חילוף הדברים ויבא בלבו ספק, אז נודע לו שזה הדבר שלמד הוא דעת יחיד וכבר נדחה:
העיקר אצלנו, כי רובע הקב מעצמות המת מטמא באוהל.
ובית שמאי אומרים, שאפילו היה זה השיעור ממתים הרבה, יטמא באוהל.
ובית הלל מתנים בזה שני תנאים:
- האחד שיהיה הרובע קב מגוף אחד וזהו שאמרו מן הגויה,
- והתנאי השני שיהיה באותו הרובע עצמות מיותר מאחד, ולא יהיה רוב במניין או בשיעור.
ורוב המניין הוא מאה ועשרים וחמשה עצמות, לפי שמנין עצמות האדם מאתים ושמנה וארבעים, כמו שנתבאר בפרק שני מאהלות.
ושמאי אומר, אפילו יהיה רובע מן עצם אחד, הוא מטמא באוהל.
והלכה כבית הלל:
הכרשינים - הם הנקראים בערבי "חרסנה", אינם מיוחדים למאכל אדם.
ואמר מאכילין בטומאה - רוצה לומר מאכילין אותם לבהמה בטומאה, הואיל והם מאכל בהמה ומותר לו לטמא אותן בידים. וכל זה בעת אכילת הבהמה, אבל בעת (אכילתם) [שרייתם] במים ובשעה שממרסין אותן בידים אין עושים זה אלא בטהרה, ואסור לטמא אותן באותה שעה.
'שמאי אומר, יאכלו צריד - פירוש אומרים שאין שורין אותם, ולא ישימו אותם מוכשרים לקבל טומאה, ויאכילום לבהמה בטומאה, [אבל דינה שגורסין אותן ויאכילום לבהמות] גריסין שמא יתטמאו. והטחינה העבה תקרא צריד.
והלכה כבית הלל:
בית שמאי מתירין לו לצרף הסלע כולו במעות נחושת, ואף על פי שאין מוציא אותם כולן בפעם אחת, וזהו חוץ לירושלים.
ושקל - הוא חצי סלע.
ורבי מאיר אומר, כי כשיהיה לאדם פירות מעשר שני ששווים שלשה דינרים על דרך משל, שאין מותר לו שיקח אותן פירות עם דינר של מעות מעשר שני, ויאמר כל זה, כלומר הפירות והדינר, מחוללין על דינר זה, לפי שהדינר כסף הוא.
וחכמים מתירין כגון זה.
והלכה כחכמים:
סלע - הוא שני שקלים.
ודינר - רביעית הסלע.
ורביעית - הוא רובע השקל, והוא חצי דינר.
ואספרי - רבוי "אספרא", והוא דרהם בלשון יון, ועד היום לא נתברר לנו כמה אספרים בסלע.
וכשרצה אדם בירושלים לפרוט סלע, ויחזור ליקח בו מה שירצה, מתירין בית שמאי לשים אותו כולו מעות.
ובית הלל אומרים, חצי הסלע מעות של נחשת, [וחצי] (מצופה) כסף.
והדנין לפני חכמים - והם, שמעון בן עזאי ושמעון בן זומא וחנן המצרי וחנניה, אומרים שיפרוט אותו דינר דינר בלבד [נחושת].
ורבי עקיבא אומר, שמינית שמינית יפרוט.
ושמאי אומר, שהדין שיתן סלע לבעל החנות, ויוציא מה שצריך ממנו מעט מעט, עד שיוציא הסלע.
והלכה כבית הלל.
ומשנה זו עם השתים שלפניה, כבר פירשנום בפרק שני ממסכת מעשר שני:
מנהג הכסאות שיושבות הכלות עליהם, שיהיו עשויות משן ותדהר ותאשור וזולתם, ולהיות מפותחין ומצויירין פיתוחים והם הנקראים חפויין כלומר אותן החתיכות המפותחות שמדביקות עליו.
ומלבן של כסא - רבוע מצוייר ששמים על הכסא לשבת הכלה עליו. ואותו הרבוע בעצמו כשהוא נפרד אינו ראוי לישיבה.
שמאי אומר, אף העשוי בה - כלומר ואפילו היה הכסא מגוף העריבה, שהוא מתטמא.
ופירוש אמרו בכאן טמא, שהוא מתטמא במשכב הזב.
ובית הלל מטהרין ממשכב הזב, כמו שנבאר בפרק עשרים ושנים ממסכת כלים.
והלכה כבית הלל:
כל זה מבואר. לפי שמשעה שהתירה לה התורה שתנשא תטול כתובתה, לפי שבתנאי הכתובה כלומר בתנאי בית דין, כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, כמו שנתברר בכתובות.
וכבר קדמה הלכה זו בפרק חמשה עשר ממסכת יבמות:
אין הפרש, בין שיהיה עבד של שני שותפין וישחרר אחד מהן חלקו, או שרבו נוטל ממנו קצת דמיו ושחרר קצתו באותן הדמים.
וכן אילו היו אדונים הרבה ושחרר אחד מהם חלק ממנו, מכריחין הנשארים לשחרר כלומר ישלימו שחרורו.
וכבר קדם פירוש הלכה זו בפרק רביעי מגיטין:
אמר רחמנא "וכל כלי פתוח, אשר אין צמיד פתיל עליו, טמא הוא"(במדבר יט, טו).
ואם היה עליו צמיד פתיל ינצל כל מה שבתוכו, מאוכלין ומשקין וכלי חרס ושאר כלים ובגדים, ולא יתטמא כלום ממה שבתוכו לא באהל המת ולא באהל השרץ, כמו שנבאר ונפרש אותו בפרק שמיני ועשירי ממסכת כלים.
ומפי הקבלה למדנו שהכלי הנזכר בכאן שיציל בצמיד פתיל הוא כלי חרס.
וכבר ידעת כי מעיקרינו, שכל מה שיש אצל עם הארץ טמא על גבי עם הארץ, אוכלין ומשקין וכלים ובגדים, וכבר קדם מזה עיקרים וכללים במסכת חגיגה. ועוד יתבארו כל הדינין בזה העניין במקומות ממסכת טהרות.
ומעיקרינו גם כן, כי כלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה, ואינו מציל מה שבתוכו ואפילו היה מוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו ויתטמא מה שבתוכו, [וגם הוא]. [אמנם מה שבתוכו,] ואפילו לא יתטמא באהל המת, הוא טמא אגב עם הארץ.
ואם אמרנו לעם הארץ, האוכלין והמשקין והכלי חרס שהיו תחת צמיד פתיל באוהל המת אצלו כבר הציל אותם הצמיד פתיל, לא יהיה בזה אצלנו ספק שהם טמאים היו וטמאים נשארו.
ולא נחוש שמא יבקש אותם ממנו תלמיד חכם, לפי שתלמידי חכמים יודעים שאוכלי עם הארץ ומשקין וכלי חרס שלו טמאין ואי אפשר לטהרם לעולם, לפי שכלי חרס אין להם טהרה אלא שבירה, כמו שיתבאר בפרק ראשון מכלים. וכמו כן האוכלין טמאין והמשקין טמאין אינן מתטהרין לעולם, כמו שנתבאר במקומו במכשירין. אבל שאר כל הכלים כלי עץ וכלי מתכות ובגדים, יוכל התלמיד חכם לשאול אותם מעם הארץ, לפי שיטהר אותם במקוה מפני טומאת עם הארץ, וישתמש בהם בקדשים אחר הערב השמש.
כמו כן נחוש אם נאמר כלי חרס מציל על הכל על עיקר דין תורה, שישאל התלמיד חכם כלי מעם הארץ ויאמר לו עם הארץ זה כלי טהור, כמו שחושב עם הארץ שניצל בצמיד פתיל והוא אינו יודע שכלי חרס המוקף צמיד פתיל לא יציל מה שבתוכו. ויטול אותו התלמיד חכם ויחשוב שאותו הכלי אין עליו טומאה זולתי טומאת מגע עם הארץ, ויטביל אותו ויעריב שמשו וישתמש בו בקדשים. ואותו כלי טמא מת בלי ספק וצריך הזאת שלישי ושביעי, לפי שכלי עם הארץ מה שהיה באוהל המת אינו חוצץ. ולפיכך אמרנו שאינו מציל זולתי אוכלין ומשקין וכלי חרס בלבד, שאין שואלין אותן מעם הארץ לפי שהם טמאים אגבו ואין להן טהרה במקוה, אבל שאר כלים שאפשר לשאול מהם אינו ידוע שנטמאו באוהל המת, ואינם נצולים בזה הצמיד פתיל.
וזו היא הכוונה שכוונו בית שמאי ואמרו כשטהרנו אוכלים ומשקים שבתוכו לעצמו טהרנו, וכשטהרת את הכלי טהרת לך ולו - רוצה לומר שנשאל ממנו כלי טהור מטומאת מת ויתן לנו אותו, שהוא חושב שניצל בכלי חרס שלו המוקף צמיד פתיל. ולפי שאין אנו יכולין לחלק הדינין ולומר, שכלי תלמיד חכם מציל את הכלים, וכלי עם הארץ אינו מציל אלא על האוכלים ועל המשקין ועל כלי חרס בלבד, גזרנו על הכל דרך כלל דין אחד, ואמרנו שכלי חרס בין שהוא של עם הארץ או כלי תלמיד חכם דינו שווה, לפי שיסתלק ההיזק מצד עם הארץ. וכשיהיו אצלו כלי מתכת או כלי עץ או בגדים שהיו באוהל המת בצמיד פתיל, ידע שלא ניצלו ושהם טמאים במת, וכשנבקש אותם ממנו יודיענו בזה, ולא יחשוב שהם טהורים, ונחשוב אנו שהן טמאין על גב עם הארץ בלבד, והוא טמא במת כמו שבארנו.
ועוד אביא פירוש דברים אלו ועניין זה בעצמו בפרק עשירי ממסכת כלים, ואשלים דיני זה העניין:
משנה עדויות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב