קטגוריה:משלי כח ט

כמה תשובות:

1. מידה כנגד מידה: הוא לא רוצה לשמוע את דבר ה' שבתורה, ולכן ה' לא רוצה לשמוע את דברו בתפילה (ולעומת זאת, הצדיקים והישרים שומעים תורה ולכן תפילתם רצויה לה', (משלי טו ח): "זֶבַח רְשָׁעִים תּוֹעֲבַת ה', וּתְפִלַּת יְשָׁרִים רְצוֹנוֹ"*, (משלי טו כט): "רָחוֹק ה' מֵרְשָׁעִים, וּתְפִלַּת צַדִּיקִים יִשְׁמָע"*).

2. העיסוק בתורה מטהר את הרצון. מי שלומד תורה, מתפלל שה' יעזור לו להיות צדיק וישר ולקיים את מה שלומד. אבל מי שמסיר אזנו משמוע תורה, עלול להתפלל שה' יעזור לו לעשות תועבה: "מפני שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', ועל-ידי מניעתו משמע תורה, יוכל לחשוב כל רע טוב וטוב רע, על-כן תפילתו תועבה, כי תוכל לצאת תקלה מתפילתו וקרבתו ברעיון למוסר וטוב" (הראי"ה קוק, עין איה ברכות ה עג).

3. העיסוק בתורה מנקה את הלב מדמיונות-שווא ומכניס בו תחושת נוכחות ה'. רק מתוך תחושה זו יכול האדם להתפלל בכוונה אמיתית. מי שמסיר אזנו משמוע תורה, לא יוכל להתכוון בתפילתו, ותפילתו תהיה תועבה (ר' צדוק הכהן מלובלין, "צדקת הצדיק" ר"ט). "כי מילת תועבה יש לפרשה גם כן כשתי מילות: תועה - בה, שהרי מאחר שאינו מבין בתורה, לא יבין גם כן בתפילה" (רמ"ד וואלי).

תפילה ולימוד תורה הן שתי הדרכים העיקריות שבהן אדם יוצר קשר עם ה' - בתפילה הוא מדבר אל ה', ובתורה הוא שומע את ה' שדיבר אל אבותינו ומסיק מסקנות מעשיות. לאורך הדורות, נחלקו רבותינו בשאלה איזו משתי הדרכים חשובה יותר. לשאלה זו יש כמה היבטים מעשיים:

א. האם ראוי להאריך בתפילה, או שראוי לקצר בתפילה כדי שיהיה יותר זמן ללמוד תורה? על כך נחלקו רבא ורב המנונא: "רבא ראה את רב המנונא שהיה מאריך בתפילתו. אמר: 'מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?!' והוא [רב המנונא] סבר: זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד." (תלמוד בבלי, שבת י., בתרגום לעברית).ב. האם ראוי לעזוב שיעור תורה כדי ללכת להתפלל? על כך נחלקו רבי זירא ורבי ירמיה: "רבי ירמיה היה יושב לפני רבי זירא, והיו עוסקים בתורה. הגיע הזמן להתפלל, והיה מפציר בו ר' ירמיה [שיעמדו להתפלל]. קרא עליו רבי זירא: 'מסיר אזנו משמוע תורה - גם תפלתו תועבה '." (שם). רבי זירא הסיק מפסוקנו, שאסור לאדם לעזוב שיעור תורה על-מנת ללכת להתפלל, כי חשוב יותר לשמוע את מצוות ה' ולקיים אותן, מאשר לבקש ממנו בקשות; אולם רבי ירמיה פירש, כנראה, שהפסוק מתייחס רק לאדם שמסיר את אוזנו לגמרי משמיעת דברי תורה - שלא רוצה בכלל ללמוד תורה ולקיים מצוות אלא רק להתפלל, רק לחוות חוויות רוחניות. פירושו של ר' ירמיה מתאים יותר לפסוק אחר שמדבר על אוזן, (משלי כא יג): "אֹטֵם אָזְנוֹ מִזַּעֲקַת דָּל - גַּם הוּא יִקְרָא וְלֹא יֵעָנֶה"*.

להלכה נפסק, שאדם שתורתו אומנותו, וכן אדם העוסק בצרכי ציבור, אינו רשאי להפסיק מלימוד תורה כדי להתפלל, (כדעת ר' זירא); ו"אם התפלל, תוך כדי עיסוקו בצרכי הרבים, את התפילה שהייתה אסורה עליו, שהיא תפילת תועבה... לאחר שסיים את תפקידו תוך זמן תפילה, חייב לשוב ולהתפלל פעם נוספת כדי לקיים את חיוב התפילה" (מתוך תפילת רופאים - מצוה או עבירה? / הרב נחום נריה, המעיין תשרי ה'תשנ"ג).

ג. לגבי אנשים פשוטים, שאין תורתם אומנותם, נראה שיש "מחלוקת" בימינו: ברוב העלונים התורניים לשבת נאמר ש"אסור לעיין בעלון בזמן התפילה", אולם, חלק גדול מהמתפללים נוהגים לעיין בעלון דווקא בזמן התפילה. הם כנראה חושבים כמו רבא ורבי זירא, שלימוד תורה חשוב יותר... (ע"פ ישראל פומברג ה טבת ה'תשס"ז).