פתיחת התפריט הראשי


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי תשב ללחום את מושל", כשתשב לאכול לחם עם מושל,

  • א) "<תבין מי היושב לפניך", ובל תשכח כי עם מושל אתה יושב, כי בשעת הסעודה ישכח לפעמים מוראו וכבודו ויתחייב בנפשו:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושמת",

  • ב) מצוהו בל יאכל הרבה, בין מצד תאותו "אם בעל נפש" ובעל תאוה, "אתה", אז "תשים סכין בלחייך" לעצור בל תאכל הרבה:


ביאור המילות

"שכין", ידוע, בלועך בלחייך בעל נפש, בעל תאוה, כמו כי תאוה נפשך לאכול בשר:

 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל", בין מצד המטעמים בעצמם "אל תתאו למטעמותיו", ומבאר הטעם כי "הוא לחם כזבים", כי המושל אינו נותן לך בעבורך לא להנאתך ולכלכלך ולא לכבדך, רק להנאתו, ואינו לחם אמתי, רק היא הכנה אל מה שיגולל עליך ויבקש ממך, וכ"ז הוא משל אל המושל אשר באדם, שהוא יצרו המתאוה וכח המתעורר המושל בגויה, שכינה אותו בקהלת בשם מלך זקן וכסיל, והוא המזמין את האדם האמתי שהם כחות שכלו, לאכול בלחמו, וצריך לדעת מי היושב לפניו, ולהשמר מפתויו, בין שלא להרחיב את נפשו המתאוה, לפרוץ גבול, בין שלא לתאו לריבוי המטעמים רק המזון ההכרחי, כי הוא לחם כזבים ואינו לחם המיוחד אל הנפש ואל האדם מצד שהוא אדם, רק מצד בהמותו:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תיגע להעשיר", אחר שצוה בל ימשך אחר כח המתאוה לאכילה ולעידון, צוה לבל ימשך אחר קיבוץ העושר, שעי"כ יעזוב מלהתבונן בתורה, וז"ש "אל תיגע להעשיר", שעי"כ "תחדל מבינתך", כי לא כל המרבה בסחורה מחכים, ולא מעבר לים היא כמ"ש חז"ל, ומפרש.


 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"התעוף עיניך בו ואיננו", כי הבינה שלך, צריך אתה שלא להעלים עיניך רגע ממנה, כי הוא דומה כעוף כנף אשר ביד האדם, שברגע יפנה ממנו יעוף למעלה, כן השכלת האדם והתבונה, אם יתעלם ממנו רגע יעוף ממנו, כי אינו מתעורר מעצמו רק ברוב שקידה והשתדלות, וז"ש "שאם תעיף עיניך" שתתן העפעף על העין, אז בינתך "איננו, כי יעשה לו כנפים" לעוף ממך, וכ"פ חז"ל ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו:


ביאור המילות

"התעיף". פעל, משם עפעף, הסוגר את העין:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תלחם", גם בזה בא דרך משל, שאמר שלא יאכל לחם של רע עין, וגם "למטעמים שלו לא יתאו":


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ז-ח) "כי כמו שער בנפשו כן הוא", שכבר בארו הטבעיים שניצוצות רעות יוצאים מעין הרע, ששרשם מפחיתת הנפש המביט ברעת עינו, והם כזיקי מות על הדבר המובט. וכבר הזכירו שבעל עין הרע הביט בקביעות על פת לחם ונמצא בו מות ומשכלת, ולז"א "שהשער" ר"ל דבר פגום ונמאס "אשר נמצא בנפשו" הפנימית "כן הוא" הלחם, שמקבל השער הזה ונעשה לחם הקלוקל, "שיאמר לך אכל ושתה", שידמה לך שלא הכניס בו עין הרע, הן "לבו בל עמך", עד שהאכילה תזיק לך עד "שתקיא גם פתך אשר אכלת", ובמה שסיים "ושחת דבריך הנעימים" גלה לנו שדבר במשל על הלחם הנפשיי, שהם לימוד המושכלות שצריך להזהר בל ילחם לחם השכל מלחם רע עין, ועין טוב ועין רע בא על כל משפטי השכל השופט לטובה ולרעה, שבעל עין טוב ישפוט לטובה ובעל עה"ר ישפוט לרעה, והראיה מגבלת נגד כח השכל, והוא הכח שבו ישכיל בדברים שאין הבינה שולטת עליהם ובכללם חקי החכמה שלא יבינם בכח הבינה, וכן כל השגות העליונות בסוד השם הנעלמות מכל יצור ונשגבות מארח בינתם, לא נכתב אצלם לשון בינה רק לשון שכל כמו ולהשכיל באמתך, והנה בדברי בינות ישוו בם כל אדם, שכל מבין יבין על דרך אחד, ומי שחולק אינו מבין ומדמה שוא וכזב, משא"כ בכל הדברים שאינם בכח בינת האדם כמו דרכי החכמה ומנהגיה והידיעות העליונות, אינם אלא השכלות ונוכל להשכיל עליהם ע"פ דרכים רבים, וכל אדם ישכיל לפי מה שהוא אדם, החכם בארח חכמה והסכל בארח סכלות, ובעל עין טובה ישפוט כפי החכמה שהיא טובה בעצם, ובעל עין הרע ישפוט כפי דרך הסכלות, בל יתן מלחמו לדל, וכדומה, ועפ"ז צוה בל ילחם לחם רע עין, כי לימוד החכמה נמשל לאכילת לחם ומים כמ"ש בפסוק הוי כל צמא לכו למים, כי השער אשר בנפשו שלבו מלא ציורים רעים וזימת חטאת, כן הוא לחמו, והגם שיאמר לך אכול ושתה וידמה לך שמלמדך דברי חכמה, לבו בל עמך, שהלב הוא הכח המושל אינו עמך, כי אינו מושל ברוחו להכניע יצרי תאוותיו עד שגם פתך אשר אכלת ודברי חכמה שקבלת מכבר תקיאנה, ודבריך הנעימים תשחית:


ביאור המילות

"שער". שם. מענין תאנים השוערות, דבר מאוס ומזיק:

 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)




 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך", כבר התבאר שיש הבדל בין הכסיל ובין האויל, שהאויל מסתפק בחקי החכמה, אבל הכסיל לפעמים ידע חקי החכמה רק נלוז מהם מפני תאותו, ולכן האויל אם יש אפשרות לברר לו חקי החכמה במופת היה חוזר מאולתו, לא כן הכסיל, שבורח מן החכמה הגם שידע ערכה, מפני שחוסמת בפני תאותו. והנה חק החכמה א"א לברר במופתי התבונה, אבל ע"י השכל יוכלו להשכיל חקי החכמה, שהשכל הוא כח חד עובר גם על השכלת החכמה, ומי שהוא משכיל יוכל לדבר באזני האויל, שאם יוכל להשכיל אותו ישוב מאולתו, אבל לא לכסיל, כמ"ש לך מנגד לאיש כסיל ובל ידעת שפתי דעת כמו שפרשתי שם, ולכן אמר "באזני כסיל אל תדבר", כי גם "לשכל מליך יבוז" באשר אינו רוצה בחכמה והשכלה:


ביאור המילות

"כסיל". הוא הנלוז מחקי החכמה מפני תאותו כמ"ש בכ"מ.

"לשכל", הבדלו מן בינה למעלה (כ"א ט"ז) שהשכל הוא כח חד שבו יעבור על דברים שאין הבינה שולטת, ובו יבין גם חקי החכמה, וע"כ נמצא ומשכילים בכל חכמה (דניאל א') ולא נמצא לשון בינו חכמה:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תסג גבול עולם", כבר אמר (כ"ב כ"ח) אל תסג גבול עולם ושם פירשנוה, וכאן נלמד מענינו שמדבר מגבול העניים, וכן פירשו בספרא פ' קדושים שמדבר על הגוזל לקט שכחה ופאה, ופירשנו שם כי מושג גבול סותר אל מושג עולם, שהגבול הוא מה שיש לכל יחיד ויחיד ואינו גבול מיוחד אל כל העולם, רק יש גבול מיוחד אל כל העולם, שהוא הגבול המיוחד לעניים בכל העולם ללקט את מתנותיהם, וצוה בל יסיגו גבול הזה, וכן "שלא יבא בשדה יתומים", ולא תאמר הלא כחם חלוש מלבא במשפט עמך, עז"א.


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי גואלם חזק", שנמצא לשדותיהם גואל, שגדר הגואל הוא הקרוב שלו משפט הגאולה, "והגואל" הזה "הוא חזק", וגם "שיריב ריבם אתך", ובודאי ענוש תענש:


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הביאה למוסר לבך ואזנך לאמרי דעת". גם אם קבל אדם באזניו חקי החכמה מרבותיו, בכל זה אינו בטוח שילך בהם, כי ציורי התאוות סותרים ונלחמים עם חקי החכמה, והלב שהוא כח המושל בגויה, י"ל מלחמה פנימית, פעם ימשלו בו ציורי החכמה, פעם ימשלו בו ציורי התאוות, בפרט שחקי החכמה אין טעמם ידוע, והחכם נתן ע"ז עצה "שיביא אזניו לאמרי דעת", שיקבל ג"כ דברי דעת שהם אשר קנו יודעים ע"י מושכלות ראשונות וע"פ החושים, שראו השגחת ה' בעולמו, ואיך ערך את העולם בחכמה, ומשלם לרע כרשעתו וסוף הגוף למות, וכדומה, ועי"כ "יביא את לבו למוסר", שיירא מפחד העונש ומיראת ה' ורוממתו, שזה העוזר אל הלב למשול כפי חקי החכמה ולהכניע את התאוה, כמ"ש בכ"מ:


ביאור המילות

"למוסר, לאמרי דעת". עמ"ש (א' ב') על לדעת חכמה ומוסר:

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תמנע מנער מוסר", אולם הנער, הגם שא"א לו לקבל אמרי דעת, וא"א שיביא לבו למוסר ע"י אמרי דעת שיירא מעונש ה' ורוממותו, בכ"ז "אל תמנע" מאתו "מוסר" הראוי "לנער", שהוא מוסר בשבט.

"כי תכנו בשבט לא ימות" ואין סכנה בהכאתו, וא"כ הדבר רחוק מהפסד וקרוב לשכר, כי.


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אתה בשבט תכנו ונפשו משאול תציל" שעל ידי כך תציל נפשו משאול מה שבהפך ימות מיתת הנפש:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בני". יספר מוסר שיאמר האב לבנו, "שאם חכם לבך", כבר התבאר כי חכם לב הוא מי שחקי החכמה קבועים בלבו שהוא כח המושל שלו ומושלים על כל כחותיו, עד שלא ירימו עוד ציורי התאוות והיצר להתנשא, ושקטה המלחמה ברוחו, אם הגעת למדרגה זו שתהיה חכם לב, אז "ישמח לבי גם אני", כי כבר אמר שבן חכם ישמח אב, ובכל זה עדיין אינו שמחת לב שהיא שמחה שלמה פנימית, כי עדן יוכל להתמוטט מחקי החכמה. אבל אם לבו חכם, שאז ישמח לבו בעמלו כי אין לו מלחמה עוד, כן ישמח גם לב אביו:


ביאור המילות

"חכם לבך". גדר לב חכם התבאר (י' ח'), שהוא שציורי החכמה מושלים בלבו, ולבו מלא מהם:

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ותעלוזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים", אולם אם תגיע למדרגה יותר גדולה, אל המישרים שהוא שתדע חקי היושר שהוא בבינה, עד שלא תצטרך כלל למלחמת הלב, כי היושר יהיה קנין בלבך. כפי מה שבארנו גדר שם ישר שהוא מי שטבעו נוטה אל היושר ומשיג בבינתו חקי היושר, עד ידע ממנו ידיעה ברורה שיוכל "לדברו בשפתיו" לאחרים, שמבואר אצלנו שהשפתים מציינים את הדעת, שמאשר יודע את היושר בדעת ברורה ידבר וילמד אותו לאחרים, אז "תעלוזנה כליותי", שהיא מדרגה יותר גדולה משמחת הלב, אם מצד שהעליזה היא הריקוד מרוב שמחה, והוא הגלות השמחה בפועל, כמו שנגלו לבנו חקי היושר בפועל ללמד לאחרים, ואם מצד שהכליות יותר קרובים אל הפועל מן הלב, כמ"ש הלב חושב והכליות יועצות, והעצה היא אחרי המחשבה:


ביאור המילות

"ותעלוזנה", פעל עלז מורה הריקוד מחמת רוב השמחה (ישעיה ה').

" מישרים". עי' גדרו למעלה (א' ג'), "שפתיך", מורה על הדעת, כנ"ל (י' כ'):

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל יקנא לבך בחטאים", קנאה שאחריו ב' הוא המתקנא במעלת חברו ומתאוה להיות כמוהו. אמר אל בנו, שהגם שיראה את החטאים מצליחים בעוה"ז לא יקנא לבו בהם, אבל "יקנא ביראת ה'" אם יראה יראת ה', ויתאוה אל מעשה האנשים יראי ה', וקנאה זו יקנן בלבו "כל היום". ומבאר שמידת הקנאה רעה בצד, אם יקנא בחטאים. וטובה בצד, אם יקנא ביראת ה', והחכם לב לא ימשול במדת הקנאה רק בצד הטוב שבה:


ביאור המילות

"יקנא". קנאה שאחריו ב' מורה שרוצה להיות כמוהו (ישעיה י"א):

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אם יש אחרית", באר הטעם שאין לו לקנא בהצלחת החטאים, שאין למו אחרית, כמ"ש אחרית רשעים נכרתה, שהאחרית הוא התכלית האחרון והאושר הנצחי, שזה לא יהיה רק ביראת ה' שיירש חיי עולם הנצחי, לא כן החטאים, וגם "תקותך" שאתה מקוה בדברים שבעוה"ז "לא תכרת" (כי זה ההבדל בין תקוה ותוחלת, שתקוה בא על דבר בלתי ברור ומובטח, כי הצלחת עוה"ז אין להם הבטחה ע"ז):


ביאור המילות

"אחרית". מורה על האושר האחרון (ירמיה כ"ט).

" תקותך". הבדלו מן יחול למעלה (י' כ"ח):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמע אתה בני", נגד מ"ש "אם חכם לבך ישמח לבי", אומר אולם "אתה בני" שעדיין לא חכם לבך, ולבך עדיין רחוקה מן החכמה וגם עת תבא חכמה בלבך תמצא מלחמה עם התאוה והיצר, שזה ההפך מן חכם לב, צריך אתה "לשמוע" ולקבל דברי החכמה, "וחכם" לקנות חכמה, וצריך אתה "לאשר את לבך בדרך", אחר שיש שני דרכים לפניך, דרך החכמה ודרך הכסילות, תאשר את כח המושל שלך בדרך האושר, שזה ההבדל בין המאשר והמדריך, שמאשר הוא ההולך בדרך האושר הנצחי:


ביאור המילות

"ואשר", פעל זה בא על ההולך בדרך האושר הנפשיי, ופי' "ואשר את לבך". בדרך:

 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תהי", ואם עדיין לא הגעת למדרגת החכמה, בכ"ז תזהר מן התאוה "מזלילת בשר וסביאת יין" (ומלת "למו". ויל"פ על צד המליצה שזוללים בשר עצמם, כמ"ש ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך):


 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי סובא וזולל יורש", תעשה עכ"פ מצד המועיל והמזיק, כי "הסובא והזולל יורש" מנכסיו, "והמתנמנם" ובלתי עושה מלאכה "תלבישנו התנומה" בגדים "קרועים", וגם בנמשל שיורש מעושר החכמה, ויהיה ערום ממלבושי המדות המשובחות ובגדי השכל:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמע לאביך זה ילדך", מצוהו שישמע ויקבל חקי החכמה מאביו ואל יסתפק בקבלתו שינחיל אותו דבר שקר, אחר "שזה ילדך". ואין אב מנחיל שקר לבניו, וכן בקבלך דרכי המנהגים מאמך, "אל תבוז" מצד "שזקנה אמך", ותחשוב שהמנהגים האלה היו טובים לדור ראשון לא לדור החדש, ושהם טובים לזקנים לא לנערים שרתיחת התאוה בוער בם:


 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמת קנה". הגם שתתן בעד האמת מחיר רב, שהם תאותך ושעשוע הילדות וחשק נפשך, כ"ז תתן במחיר האמת, "ואל תמכור", ר"ל שלא תקנהו כסוחר הקונה ע"מ למכור במחיר אחר, ר"ל שתלמד ע"מ להשיג עושר או כבוד שזה קונה ומוכר, שמקבל בעד קנינו מחיר אחר, שעז"א אמת קנה, שגדר האמת אם יעשהו בשביל עצמו, ומבאר מה יקנה? ומה הוא האמת? "חכמה ומוסר ובינה", וכבר בארנו שהחכמה כולל חקי המדות והמנהגים שצריך לנהוג עפ"י התורה, וכל עניניו מקובלים ובלתי מוצאים מבינת האדם והם הפוכים מטבעו, שהתאוה תחלוק על חקי החכמה, וא"א שתקבל הנפש חקי החכמה רק על ידי המוסר, ששרשו מיראת ה', שיירא מאת ה' הצופה עליו ומענשו, אשר הוא צוה על חקי החכמה, וייסר את נפשו במוסרות היראה בל יעבור פיו, ואז יקנה גם בינה, שהבינה הוא בין אמת ושקר בדברים התלוים בשכל העיוני, אולם אם יקבל חקי החכמה עם המוסר עד שתקבע בלבו באמת ע"י שיאמין בה' אשר הוא חקק חקיה והוא יודע טעמם, אז יוכל להבין בה דבר מתוך דבר, ולהוציא ממנה תולדות, וזה ע"י שיקנה אמת, שהוא שיאמין בחקי החכמה שהם אמתים:


ביאור המילות

"חכמה, ומוסר". עמ"ש למעלה (א' ב'), על לדעת חכמה ומוסר:

 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו", יש הבדל בין הצדיק והחכם, שהחכם קבל חקי החכמה והולך בהם, והצדיק אינו דוקא חכם, רק שהרגיל א"ע לעשות צדק, הגם שלא קבל חקי החכמה בדרך לימוד, ויש הבדל בין גילה ובין שמחה, שהשמחה היא תמידית, והגיל הוא על דבר מתחדש, כמו מציאה בשורה טובה וכדומה, ויש הבדל בין האב ובין המוליד, שהאב כולל גם האומן אותו והמורהו, אבל המוליד הוא דוקא אביו אשר ילדו, והנה עשות הצדק אינו תלוי בלידה כי תלוי בבחירת האדם, כמ"ש שהמלאך מביא הטפה לפני הקב"ה ואומר מה תהיה עליה חכם או טפש וכו' ואילו צדיק ורשע לא קאמר, וא"כ לא יגיל המוליד צדיק, כי אינו תלוי בלידה, רק יגיל אבי צדיק אשר אמנו ולמדו וחנכו אל מעשה הצדק, וכן לא ישמח שמחה תמידית, כי יוכל להיות שימוטט מצדקתו, אחר שלא קבל חקי החכמה, רק יגל בכל פעם מחדש כל שרואה שעדן מחזיק בצדקתו אבל "יולד חכם ישמח בו" יצירת החכם תלוי בלידה, שהוכן בטבעו אל החכמה ולכן ישמח המוליד, וגם ישמח לא יגיל, כי הוא ישמח על מזג הבן וטוב שכלו, שהיא שמחה תמידית בלתי מתחדשת בכל פעם:


ביאור המילות

(כד-כה) "צדיק, חכם". הבדלם למעלה (י"א).

" אבי, ויולד", האב והאם יאמר גם על האומן ומגדל, ולכן פרט כ"פ ותפשו בו אביו ואמו יולדיו, אמך אשר ילדתך.

"יגיל, ושמח". השמחה היא תמידית והגיל על דבר מתחדש (ישעיה ט' ב'):

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך", אבל הוא מיעצהו שיתנהג באופן שגם האומנים ישמחו, והיולדים יגילו, והוא אם ימשול ברוחו בכח החכמה והמוסר עד שיהיה חכם לב, והיינו שהחכמה תמשול בלבו ותעשה אצלו טבע שני, בענין שלא ימשלו בו לא ציורי התאוות המטים אותו מן החכמה, ולא הספיקות והאולת השואלים ומסתפקים בחקי החכמה, וזה ע"י שישמע מוסר ויתמיד להתנהג כפי החכמה, שאז ישמחו האב והאם האומנים אותו שהרגילוהו לכך בהנהגתם, וגם היולדת תגיל גילה חדשה חוץ מן השמחה הראשונה על הכנת המזג, יגילו על התמדת הבחירה וכח המושל שבו, שזה גדר גילה:


 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"תנה בני לבך לי", מבאר איך יהיה זה, שהוא ע"י "שתתן לי לבך", שהלב מציין שימשלו חקי החכמה בלבו, ושלא ימשלו בו ספיקות המינות וההכחשות, בענין שחקי החכמה יהיו חקוקים וכתובים על לבו תמיד ולא ימצא בו ענין אחר, "ועיניך דרכי תצרנה" העינים מציינים את התאוות וציורים הרעים שיסודם על החושים, כמ"ש ולא תתורו אחרי לבבכם זו מינות ואחרי עיניכם זו זנות, שהעינים יצורו דרכי ה', ולא יתפעלו מתאוות העוה"ז וחמדת היצר:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי שוחה". נגד מ"ש ועיניך דרכי תצורנה, אמר כי "הזונה" שהוא יצר המתאוה. דומה "לשוחה עמוקה" שהנלכד שם קשה לצאת ממנו, ונגד מ"ש תנה בני לבך לי אמר כי "הנכריה" שהיא המינות, דומה "כבאר צרה" שהנופל שם יטבע תיכף במים הזידונים וימות, כן הנטבע במינות מת מיתת הנפש ולא ישוב לראות באור החיים:


 

פסוק כח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אף היא", ר"ל הזונה "תארב כחתף", כי תחתוף פתאום את אשר יעלה רוח התאוה על לבו ותלכדנו ברשתה, שאם היה שם על לבו היה נזהר ממנה אבל היא תחתפנו פתאום, "והנכריה" שהיא המינות "תוסיף בוגדים באדם", כי היא תציע טענות מינות וכפירה לצוד רבים לבגוד בה':


 

פסוק כט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למי אוי למי אבוי", אם תשאל "למי אוי"? אשיב לך "למי אבוי" שהוא תאוה וחשק המתאוה, מי שי"ל אבוי ותאוה, לו אוי, ואם תשאל "למי מדנים?" שהם דינים וטענות, אשיב לך "למי שיח", גדר השיח הוא הדיבור בלי שכל רק כפי פליטת דמיונותיו, המרבה שיח מרבה מדנים וריב, ואם תשאל "למי פצעים חנם?" אשיב לך למי אשר לו "חכלילות עינים", ואם תשאל מי האיש אשר לו חכלילית עינים? אשיב לך.


ביאור המילות

"אבוי". שרשו אבה, התאוה והחפץ.

"שיח" הוא הדבור הנפלט בלא שכל (איוב ז'):

 

פסוק ל (כל הפרק)(כל הפסוק)


"למאחרים על היין", ואחר שאחרו כל הלילה לשתות יין אז הם "באים" מחדש "לחקר ממסך" לחקור את המוזג שיודע למסוך היין היטב, וחוזרים לשתות מחדש:


ביאור המילות

"יין, ממסך". ישעיה (ה' כ"ב):

 

פסוק לא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל תרא יין כי יתאדם כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים", לא תתאוה אל היין מצד שאתה רואה שצבעו אדום, שזה מורה שהוא יין טוב ומטיב אל הדם שהוא הנפש החיוני, כי תחלה "יתן עינו" וצבעו "בכוס" שנתנוהו בו, ואז "יתהלך במישרים" כאילו אין בו רע, והמליצה שהשותהו שהוא הכוס שנותן בו היין, נעשה אדום כעין היין, ותחלה המשתה ישרה ונוחה, אבל.


ביאור המילות

"עינו". מראיתו, כמו והנה הנגע עמד בעיניו:

 

פסוק לב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפרש", הצפע הוא מין נחש שגם הפרש והצואה שבו ארסית ומזקת, ואמר שתחלה יטיל בו ארס כנחש, ואח"כ יפריש ר"ל יעשה הפרש שלו כפרש צפעוני, שיתהפך פרשו לארס בוער:


ביאור המילות

"יפריש". פעל משם פרש, שמורה על הצואה, כמו וקרבו ופרשו, מין נחש שהפרש שלו ארסי וע"כ נקרא צפע, מלשון צפיעי הבקר, וכן ביציו מזיקים, כמ"ש ביצי צפעוני בקעו:

 

פסוק לג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עיניך יראו זרות", נגד מ"ש תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצורנה, אמר שע"י היין יהיה בהפך, אם בעיניו שיתורו אחרי זנות "ויראו" נשים "זרות" לזנות עמהם, ואם "לבבו" שיתור אחרי מינות "וידבר תהפוכות", דברי מינות שהם הפך מדברי החכמה:


ביאור המילות

"זרות". נשים זרות:

 

פסוק לד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והיית כשוכב בלב ים". תחלה יהיה כשוכב בלב ים וצף על מי הים ולוחם עם גלי הים ואח"כ ידמה "כשוכב בראש חבל" שהוא תורן הספינה, שמשם יפול למצולה מאגרא רמא לבירא עמקתא, ויטבע שם, כן נופל ממעלתו לעמקי בור וטובע בתהום האבדון:


 

פסוק לה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הכוני בל חליתי". תחלה אומר שהכו אותו והגם שהרגיש לא חלה, והוסיף "הלמוני" שהוא יותר מהכאה, ובכ"ז לא לבד שלא חלה כי גם "בל ידעתיו". ומוסיף שהוא בשינה תמידית, ובכ"ז מתאוה אל היקיצה, לא כדי לפרוש מן היין, רק כדי שיוכל "לבקשו עוד":


ביאור המילות

"הלמוני". הוא יותר מהכאה: