ביאור:משלי כג טו

משלי כג טו: "בְּנִי, אִם חָכַם לִבֶּךָ, יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי -"

תרגום מצודות: בני! כאשר יחכם לבך על כי תשמע אמרי אלה, הנה אז ישמח לבי גם אני כשמחת לבבך, הואיל ומידי באה לך החכמה.

תרגום ויקיטקסט: בני! אם ליבך יהיה חכם יותר ממני, למרות זאת גם הלב שלי ישמח -

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי כג טו.

דקויות

גם אני

מה משמעות המילים גם אני בסוף הפסוק? האם לא היה מספיק לכתוב "אם חכם ליבך - ישמח ליבי"?

המילה גם משמעותה אפילו, כמו ב(משלי יד כ): "גַּם לְרֵעֵהוּ יִשָּׂנֵא רָשׁ", (שמואל א יז לו): "גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ", ועוד. המילים גם אני מדגישות שיש לבן חכמה שאין לאב: אפילו שחכם ליבך ורכשת חכמה חדשה מעבר למה שלימדתי אותך, למרות זאת ישמח ליבי גם אני - גם הלב שלי, שאינו מכיר את החכמה החדשה שלך, ישתתף בשמחתך. כך דרשו גם חכמי התלמוד; ראו למטה.

משל ונמשל

1. ע"פ הפשט, פסוקים 15-16 הם דברי האב או האם אל בנם. הפסוקים מלמדים שאפשר להשפיע על התנהגותם של הילדים ע"י יצירת הזדהות רגשית. ילדים מטבעם קשורים להוריהם ורוצים לשמח אותם. לכן, הורים שרוצים שילדיהם יהיו חכמים, או שידברו ביושר, או כל דבר אחר, צריכים רק להגיד להם שזה ישמח אותם מאד. במקרים רבים, עצם הידיעה שזה מה שישמח את ההורים, עשויה לעורר בילדים את הרצון להתנהג בהתאם (ראו "הקבלות").

2. ע"פ הדרש, הפסוקים הם דברי ה' אל האדם. הפסוקים מלמדים, שה' שמח כשאנחנו נעשים חכמים יותר; ה' אוהב שאנחנו מחדשים חידושים בתורה ובחכמה מעבר למה שלימד אותנו.

כך דרשו חכמי התלמוד: "בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים - יצתה בת קול ואמרה (משלי כג טו) בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני, (משלי כז יא) חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר" (בבלי שבת יד ב, בבלי עירובין כא ב). הבן - הוא שלמה. האב - הוא ה', השמח בחידושי התורה של שלמה.

הקבלות

פסיכולוגים בימינו מבחינים בשלושה תהליכים שגורמים לשינוי בהתנהגות:

א. התרצות: שינוי התנהגות על-מנת להימנע מעונש או לזכות בתגמול.
ב. הזדהות: שינוי התנהגות מתוך הערצה או אהבה לאדם אחר, כדי להידמות אליו או למצוא חן בעיניו.
ג. הפנמה: שינוי התנהגות מתוך הבנה של חשיבות השינוי (מבוסס על מחקר של הרברט קלמן; ראו "לא לבדו" מאת י' שורצולד, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה).

התורה מתייחסת לתהליכים א, ג:

תהליך א, התרצות, הוא חובתו של הציבור בלבד. הציבור צריך להעניש את החוטאים, על-ידי מערכת המשפט, וכך ליצור הרתעה, (דברים כא כא): "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ, וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ". לאדם פרטי אסור להעניש עבריינים על-דעת עצמו.
תהליך ג, הפנמה, הוא חובתו של כל אדם ואדם, (ויקרא יט יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". המילים הוכח תוכיח מציינות השפעה על-ידי הוכחות ושכנוע שכלי*.

תהליך ב, הזדהות, אינו נזכר בתורה ואינו בגדר חובה, אך הוא נרמז בפסוקים שלנו בספר משלי, בגדר המלצה במסגרת המשפחה.

רעיון דומה נמצא ב(משלי כז יא): "חֲכַם, בְּנִי, וְשַׂמַּח לִבִּי, וְאָשִׁיבָה חֹרְפִי דָבָר", שם ההורים מדברים לא רק על השמחה שבלב, אלא גם על התועלת שהילדים החכמים מביאים להם*. ראו גם: פסוקים נוספים שבהם הבן החכם משמח את הוריו.

הטבלה הבאה מסכמת את ההמלצות של התורה ושל ספר משלי:

התרצות / ציבור

הזדהות / משפחה

הפנמה / יחיד

יש הדרגה בשני הטורים: ככל שהמשפיע גדול יותר (יחיד - משפחה - ציבור), כך הוא רשאי להפעיל אמצעים ברמה נמוכה יותר (שכל - רגש - גוף).

*בספר משלי נזכרים במסגרת המשפחה גם שני התהליכים האחרים - התרצות והפנמה. אבל התהליך של הזדהות הוא ייחודי למשפחה.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/23-15