מלבי"ם על משלי ח


פסוק א

לפירוש "פסוק א" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הלא חכמה תקרא" - נגד מה שהזונה תבוא בחושך ובאפילה, הלא החכמה תקרא בפרהסיא.

וכבר התבאר, כי נתינת קול קטן מקריאה, כי:

  • החכמה באה מלמעלה ומקובלת מאת ה' נותן החכמה, והיא תקרא אל האדם שישמע לחוקי החכמה ויקבל אותם,
  • והתבונה תתן קולה, כי היא יוצאת משכל האדם ותתן קול להשמיע שנמצא באדם כוח להתבונן בינה ולהבין דבר מדבר, והאדם ירגיש הקול הזה במעמקי נפשו, והוא יקרא אל התבונה ויוציא אותה משכלו.

ביאור המילות

"חכמה, תבונה" - למעלה א. וגדר מילת תבונה - למעלה ב ג.

"תקרא, תתן קולה" - למעלה (א כ, ב ג) ולקמן (פסוק ד).
 

פסוק ב

לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בראש מרומים" - נגד מה שהזונה יוצאת מביתה לחוץ ולרחובות, מצייר שהחכמה יורדת ממרום. ותחילה תעמוד בראש מרומים, "עלי דרך" הגדול, שהדרך הוא דרך הרבים, ואחר-כך "בית נתיבות ניצבה", תתייצב בית נתיבות הקטנים שהולכים בה יחידים איש איש לבדו אל העיר, ומשם תעמוד.

ביאור המילות

"דרך, נתיבות" - למעלה (א טו).
 

פסוק ג

לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ליד שערים לפי קרת" - בשער העיר שנכנסים שם אל העיר, ואחר-כך "מבוא פתחים תרונה", תרון בפתחי היחידים.

והציור הוא:

  • שתחילה תבוא החכמה בדברים פשוטים וחוקים המסורים לכל ההמון, ויצייר שתעמוד על דרך הרבים, ששם הולכים כל העולם, והם פשטות דברי התורה וסיפוריה הפשוטים והמצוות כפי פשוטם, שנמסרים לכלל ההמון בשווה.
  • ואחר-כך תעמוד בית נתיבות, שאין הולכים שם רק אנשים פרטיים, והם דברי תורה שאין נמסרים לכל ההמון רק לחכמים שהם הולכים בנתיבות בפני עצמם, כמו דרך הדרוש ודרך המושכל שבתורה, ודרכי החסידות במצוות וטעמי המצוות,
  • ואחר-כך תעמוד ליד שערים שבו ישבו הסנהדרין והשופטים, והם חוקי התורה שנמסרות לסנהדרין וחכמי לב הגדולים, שהם קיבלו כל תורה שבעל-פה ומהם הוראה יוצאת לכל ישראל,
  • ואחר-כך תרון במבוא פתחים, ששם ישבו יחידים בסתר בחדר הורתם, והם סודות התורה, כמו מעשה בראשית ומעשה מרכבה, שאין נדרשים ברבים, רק ביחיד וליחידי סגולה.

וארבעה דברים אלה, כנגד "אמון פדגוג", "אמון רבתי", "אמון מכוסה", "אמון מוצנע", פרד"ס, כנודע.

ביאור המילות

"שערים" - ע' לעיל (א יא).
 

פסוק ד

לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אליכם אישים אקרא" - אישים הם הגדולים, אליכם תבוא קריאת החכמה בייחוד.

"וקולי אל בני אדם" - ויתר בני אדם הקטנים ישמעו את קולי, הגם שאין הקריאה מיוחדת להם.

כי החכמה לא תבוא רק בלב אלה שקידשו את לבבם להיות מקדש לה, והסירו כל השיקוצים וציורים הרעים מהיכלה, עד שייקראו בשם "חכם לב", שליבם מושל בחכמה, ובכל זאת תתן קולה לכל המון בני אדם, ואיש איש יזכה לקבל ממנה כפי הבנתו, עד שתתן קולה גם אל הנלוזים ממנה מפני הפתיות או הכסילות, שעל זה אומר -

ביאור המילות

"אישים, בני אדם" - (תהלות מ"ט ג).

"אקרא, וקולי" - כנ"ל (פסוק א).
 

פסוק ה

לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"הבינו פתאים ערמה", שהערמה הוא הפך הפתיות, שהפתי הוא נלוז מחקי החכמה מפני שלבו נפתה לכל דבר ואין בו ערמימות לעיין ולחשוב על דרכיו, והחכמה תתן בלבו ערמימות כמ"ש (א' ד') לתת לפתאים ערמה וכמש"פ שם, "וכסילים הבינו לב", הכסילים נבדלים מן הפתאים שהם אינם חסרים חכמה שהכסילות יהיה לפעמים בעל דעה גדולה, רק שהוא נלוז מחקי החכמה מפני ציורי התאוה ומדות הרעות המושלים בו, ולבו שהוא הכח הממשלה אשר בנפש לא יוכל להתגבר על יצרו, ולכן יחלוק על חקי החכמה העומדים לשטן לו בפני תאותו, וע"כ החכמה אומרת להם "שיבינו לב", שילמדו למשול ברוחם ושלבם יתגבר על תאותם ובזה יפנו דרך לחכמה לשכון כבוד בהיכלם:

ביאור המילות

"פתאים, כסילים". ע"ל (א' כ"ב):
 

פסוק ו

לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שמעו כי נגידים אדבר", עתה יציע איך גלה השי"ת את החכמה ונתנה לבני אדם ע"י התורה אשר נתן לעמו, והשקיף בזה ארבעה ענינים, שבכל מצוה יש דבור ואמירה, האמירה הוא הלשון שבו נאמרה המצוה בתורת הכתב, והדיבור הוא פי' המצוה שמסר בעל פה, שבו פי' המצוה באורך, ובכ"מ שאמר וידבר ה' אל משה לאמר, ר"ל במלת וידבר, שדבר עמו בארך והודיעו פרטי המצוה והלכותיה בע"פ, ובמלת לאמר ר"ל וכה אמר, שהוא הלשון שבו נאמרה תורת הכתב, ועוד יש שני ענינים,
  • א) טעמי המצות וסודם,
  • ב) ענינים מקובלים שהם סודות וצפונות, כמו סתרי תורה ומעשה בראשית ומעשה מרכבה, ובכל אחד כפלים לתושיה, כמ"ש אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם, ענינים רמים וגבוהים שנאמרו לאישים גדולי העם וחכמיהם, וענינים פשוטים שנאמרו להמון, והיה על תורת הפה שהיא רוב התורה שרובה על פה אמר "שמעו כי נגידים אדבר", שתורת הפה שבו דברתי בארך כל הלכות המצות ופרטיהן ופירושיהם שזה מצויין במלת וידבר, הם נגידים, שהנגיד הוא הפוקד על העם וכן באו כפוקדים ומצוים לעשות, וכן כמו שהנגיד הוא הגדול והנכבד בעם כן כולם ענינים גדולים והלכות גדולות וקבועות, הנמסרים לנגידי העם ומוריהם, וזה נגד אליכם אישים אקרא, ובכ"ז "גם מפתח שפתי מישרים", שהשפה תציין הדבר הפשוט הנגלה, ומפתח השפה היא התחלת הדבור הפשוט שהוא מיוחד אל ההמון הבלתי מבינים דברים נגידים וגדולים, הוא ג"כ מישרים, שגדר המישרים הם דברי יושר המתקבלים אל השכל אשר כל אדם חזו בישרם ויבינו בם ביושר לבב:

ביאור המילות

(ו-ח) "אדבר, אמרי פי", עיין הבדלם בס' התו"ה ויקרא (סי' ג') באורך.

" נפתל, ועקש". הנפתל הוא יותר מן עקש, ובא אחריו, דור עקש ופתלתל. ובשלילה מוסיף שאין בם אף עקש:
 

פסוק ז

לפירוש "פסוק ז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי אמת יהגה חכי", החיך הוא הטועם את המאכל, והיא מליצה על טעמי המצות שגם הם לא נכתבו רק נמסרו להגות ולחשוב ולעיין בם, גם הם נפלגו אל האישים ואל בני אדם ההמונים, שהאישים הגדולים ישיגו בטעמי המצות עניני אמת, מעניני הנפש וקשורה עם אלהים ועניני הדיבוק האלהי וחלות רוחו על שומרי מצותיו, כי כל המצות לפי סודם נצפנו בם אמתיות מקובלות בסדר העולמות ותקונם וקשורם וסוד הנפש וקשורה עם המציאות בכללו, והורדת האלהות והאצילות והשפע וחיבור האורות העלותם וירידתם ע"י המצות, שכולם הם אמתיות אשר תהגה בם החכמה בהגיון השכל, בסתר ומצפון, שזה נרמז בחיך, שהוא הדבור הפנימי מן הלשון והפה והשפה, והנסתר מכולם, ובכ"ז יש טעמים לכל מצוה להסבירם גם לפני ההמון, שכולם באו להרחיק את הרשע והעול ומדות רעות ואמונות זרות ככל הטעמים שנתן המורה בח"ג מספרו, שגם הם יש להם מקום לפי קול החכמה אל בני אדם ההמונים, ועל זה אמר "ותועבת שפתי רשע", שהשפתים מורים על הדבור הנגלה שהם הטעמים הגלוים הם להתעיב את הרשע ולהרחיקו:  

פסוק ח

לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בצדק כל אמרי פי", עתה ידבר על תורת הכתב, שזה מצוין במלת אמירה, שהוא הלשון שבו נאמרה כל מצוה, וכולם נאמרו בכח החכמה העליונה, שעז"א "אמרי פי", שהשפה מרמז על החכמה, הם לפי פשוטם נאמרו בצדק, שמכולם צדק ילמדו יושבי תבל, וזה שוה לכל בני אדם, וגם יש בהם דברים מיוחדים ליחידי סגולה במה "שאין בהם נפתל ועקש", שבאמרים של ב"ו ימצאו זרים היוצאים מכללי הלשון, ומאמרים מיותרים ובלתי מתוקנים, אולם בתורת הכתב לא נמצא נפתל ואף עקש, כי כל הזרים והיתורים והסרוסים שנמצאו בתורה בכולם יש חכמות רמות ודרושים וסודות ופליאות חכמה למשכילים שכל טוב ברוח ה' עליהם:  

פסוק ט

לפירוש "פסוק ט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כולם", ובענין הרביעי שהם סודות התורה וצפונותיה, יש שישיגו אותם על ידי כח הבינה שיבין על ידי בינתו בגדולות ה' ומעשיו ופליאותיו במעשה בראשית, ובצבאיו ומחנותיו במעשה מרכבה, ויש שישיגו אותם על ידי הדעת, שהם ידיעות הצחות שבנפש קדושים ברי לבב בעניני האלהות, והתבאר אצלי כי מתנאי הדעת שיהיה ישר, שהיושר הוא הקו היותר קצר בין שני נקודות מונחות, כי הדעת יפול על כל דבר שנודע לאדם ע"י השגת החושים או מושכלות ראשונות, וצריך שיכוין את הדבר המדעי בדרך היותר קצר להשיגו, וזה קשה מאד בידיעות האדם, שע"פ הרוב ילך במעגלים סבוביים וינסה ויבחון עד שיגיע לידיעה ברורה, אבל הידיעות הצחות של סודות התורה הם "ישרים למוצאי דעת", שהמוצאים בנפשם דעת אלהים ימצאוהו ע"י התורה וע"י עזר אלהים בדרך ישר וקצר, והבינה מתנאה היא הנוכחית שהנוכח הוא המגביל נגד נקודה מקבלת לו, והמבין יבין מן הקודם אל המאוחר ע"י הגיון והיקשי התבונה, ולרוב לא יגביל תבונתו לנוכח המושג, כי היקשיו יוליכוהו שולל אל צדדים רבים, אבל סודות התורה המושגים לחכם ומבין מדעתו "כולם נכוחים למבין", שישיג נכח ה' כבודו וגדלו ומעשיו בלא שום נטיה מן נקודת האמת:

ביאור המילות

"נכחים, וישרים". התבאר ישעיה (סי' נ"ט):
 

פסוק י

לפירוש "פסוק י" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"קחו מוסרי ואל כסף", הכסף ניתן בהוצאה וקונים בו כל דבר הצריך, משא"כ החרוץ אינו ניתן בהוצאה רק שאוצרים אותו בין סגולות ואוצרות, עפ"ז ממשיל מוסר החכמה אל הכסף שכבר התבאר כי יראת ה' מוסר חכמה, שיען שאין על חקי החכמה מופתי הדעת, ויצרי לב האדם מתנגדים אל החכמה, צריך לאסור כחות נפשו במוסר שהיא יראת ה', שעי"ז יקבל חקי החכמה וישמרם מיראת ה' שצוה עליהם, וא"כ מוסר החכמה הוא דבר הניתן בהוצאה שעל ידה קונים חקי החכמה ואוצרים אותם באוצר הלב, כמ"ש יראת ה' היא אוצרו, עפ"ז צוה שיקחו מוסר החכמה ולא ישתדלו בקיחת הכסף, כי בעד הכסף יקנו דברי הבלים ועניני הזמן שאין בם ממש, ובעד מוסר החכמה יקנו סגולות יקרות שהם דברי החכמה היקרים מכל חפץ, "ודעת מחרוץ נבחר" ונגד החרוץ שאין מוציאים אותו בהוצאה רק אוצרים אותו באוצר מפני שהוא דבר יקר, טוב יותר לאצור דברי דעת, שהם דעת אלהים וסוד הנהגתו והשגחתו וכל הידיעות היקרות, שהם מתעצמות בנפש וממלאים אותה באוצר מלא כל כלי חמדה, יקרים מחרוץ שאין יתרון לו מהם כי אם ראות עיניו:  

פסוק יא

לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי טובה חכמה מפנינים" מפרש מ"ש קחו מוסרי ואל כסף, כי הדבר שקונים בעד הכסף גם אם יהיו פנינים שהם דברים יקרים טוב מהם מה שקונים בעד מוסר החכמה, שבו קונים את החכמה שתהיה קנין בנפש והיא טובה מפנינים וכבר אמר למעלה (ג' ט"ו) יקרה היא מפנינים, ושם מדבר מענין היוקר ושם בארנוהו, ופה מדבר לענין הטוב, שהפנינים הטוב שבהם הוא שיש בם סגולה להעלות חן על נושאם, והחן הזה הוא רק בעיני בני אדם, אבל ע"י החכמה ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, כנ"ל ג' ד', ושם בארנוהו, וזה יותר מחן הפנינים, והגם שבעד הכסף יקנה דברים שהגוף חפץ בהם מאכלות ערבות ותענוגי בני אדם, ובעד החכמה צריך לתת ולהשליך כל חפצי הגוף ולחסום כל תאותיו, הלא "כל חפצים לא ישוו בה", והיא יקרה מכולם, עד שמה שיחליף חפצי גופו בעד החכמה ישיג בעדם דבר היקר ונעלה יותר מהם:  

פסוק יב

לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אני חכמה שכנתי ערמה", הערמה היא הכח אשר בנפש לשקול כל דבר טרם העשותו כמ"ש כל ערום יעשה בדעת, והפוכו הוא הפתי, ולפעמים יערים האדם לרעה, אבל מי שאסף אל נפשו חקי החכמה הוא ישתמש בערמתו לחשוב דרכו עפ"י חקי החכמה, ולהתיעץ עם נפשו בכל דבר ולערום שיהיו מעשיו כפי חוקי החכמה, שעז"א לתת לפתאים ערמה, שהחכמה תלמדם לערום ולחשוב על מעשיהם, ועז"א שאני חכמה אני שוכנת אצל הערמה, כי הערמה בלא החכמה תהיה לרוע לרוב.

"ודעת מזמות אמצא" המזימות הם מחשבות העמוקות בחכמה, וע"י שיעמיק במחשבת החכמה ימצא דעת להשיג ידיעה ברורה ממנה, שע"י עומק העיון בה יקבעו החקים בלבו ליסוד נאמן, עד שישובו אצלו כמושכלות ראשונות או מוחשות, בענין שהערמה היא שוכנת קודם החכמה, ואחריה המזימות, ואחריהם הדעת:

ביאור המילות

"ערמה". למעלה (א' ד'):

" מזמות". למעלה (א' ד'):
 

פסוק יג

לפירוש "פסוק יג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"יראת ה'", וכבר התבאר כי יראת ה' ראשית דעת (למעלה א' ז') שבאשר התחלות החכמה לא יודעו במופת, א"א לבא בם לכלל דעת שידע אותה בידיעה ברורה רק ע"י המוסר ויראת ה', שע"י יקבע בלבו להאמין ולעשות כחקי החכמה שנקבעו מה', וא"א שיגיע ע"י מזימות ומחשבות עמוקות בחכמה לכלל דעת, רק ע"י שיקדם לה יראת ה', וכבר התבאר ג"כ (שם פסוק ב') במ"ש לדעת חכמה ומוסר שא"א להגיע בחכמה לכלל דעת רק ע"י המוסר שהיא יראת ה', כי באשר חקי החכמה הם סותרים אל טבע לב האדם שמטבעו להעלות על לבו ציורים רעים שהם הפך החכמה ויש להם מלחמה עם חקי החכמה, ובשגם בעת ימשלו בנפשו ציורי הגאוה, שעי"ז יהיה חכם בעיניו, שע"י גאותו ידמה בלבו כי יצרי לבבו הם חקי החכמה וראוי ללכת בהם, והוא ילך הפך מחקי החכמה, וא"א שישיג דעת חכמה רק ע"י יראת ה', ועז"א כי יש תקנה להשקיט שאון גלי הנפש וציוריה הרעים ע"י יראת ה' מוסר חכמה, כי יראת ה' שנאת רע גאה וגאון, ועת תמשול היראה בלבבו ילבש ענוה ויכנע לפני חקי החכמה הנתונים מה' והציורים הרעים כמו ציורי קנאה ותאוה ימחו מלבו ע"י היראה, אולם כבר אמרו אם אין יראה אין חכמה אם אין חכמה אין יראה, כי היראה לבדה לא תועיל מאומה, שאם יודע חקי החכמה אף שיש בלבו יראת ה', לא ילך בחקי החכמה מפני דרך רע ופי תהפוכות, ר"ל מפני שכבר הנהיג נפשו אל מנהגים שהם הפך ממנהגי החכמה, כי האדם בנערותו ימשלו בלבו ציורים הרעים ונעשו אזרחיים בנפשו, ועשו להם שם דרך סלולה, עליהם ילכו כל מחשבותיו ופעולותיו, וגם כחות השכל והבינה ידבר פי תהפוכות ר"ל יחוקקו להם חקים כפי ציורי התאוה המושלים בנפשו שהם הפך מן החכמה, וזה נקרא פי תהפוכות שפה מרמז על החכמה, אבל ע"י שתלוה החכמה אל היראה ינצל מכל זה, "כי דרך רע ופי תהפוכות שנאתי", שהם שנואי החכמה, שהיא תוליכהו בדרך טוב ותדבר בפי חכמה, וכאשר תלוה עמה היראה שהיא תכניע גאון וגאות הנפש וציורה הרעים, אז ימצא דעת חכמה ויקבעו בלבו בדעת ברורה:

ביאור המילות

"גאה וגאון" עי' ישעיה (ט"ו):
 

פסוק יד

לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"לי עצה ותושיה", העצה היא ההסכמה שיסכים איך לעשות בדבר שיש בו כמה דרכים ומתיעץ באיזה דרך יבחר נאמר שמתיעץ, וההסכמה שהסכים בלבו היא העצה, ואחר שגדר החכמה היא בדבר שיש בו שני דרכים במציאות, והחכמה תלמדנו הדרך הנבחר, א"כ חקי החכמה הם עצות אל האדם באיזה דרך ילך. וכבר בארנו שהתושיה היא המעשה בחכמה, וכמ"ש יצפון לישרים תושיה, שה' הכין מעשים נפלאים שיעשו בכל דור ע"פ החכמה ע"י ישרים שיעמדו באותו דור, ור"ל שלהחכמה תיוחס בין העצה ובין המעשה הנפלאה ע"פ החכמה, ומפרש "אני בינה לי גבורה", כי אל העצה צריך בינה, שהמיעץ צריך להתבונן על כל הצדדים האפשריים ולברר מתוכם הטוב שעליו יסכים, וכמ"ש חז"ל מרבה עצה מרבה תבונה, וע"י שאני בינה, לי עצה, ולתושיה שהם המעשים המופלאים ע"פ החכמה צריך גבורה לפעול הדברים, וע"כ עמ"ש לי תושיה מפרש אני גבורה, שאני נותן גבורה לישרים לפעול התושיה שצפנתי להם:

ביאור המילות

"תושיה". למעלה (ב' ז'):
 

פסוק טו

לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(טו-טז) "בי מלכים ימלוכו", בין חקי החכמה באו חכמת הנהגת המלכים וחכמת הנהגת השופטים, שהם שני ענינים, כמ"ש הן לצדק ימלך מלך ולשרים למשפט ישורו, שיש הנהגה ע"פ המשפט הקבוע שע"ז ממונים השופטים והשרים, והוא כפי דין התורה שנקרא משפט, שהשופטים יחליקו המשפט והשרים בתקפם יכריחו את העם לקיים הפס"ד, ויש הנהגה שלא ע"פ הדין הקבוע וזה נתן ביד המלך לדונו ממשפטי המלוכה, שהוא משונה מדין התורה, והוא דן לפי הזמן והענין והנידונים שזה נקרא צדק, וכמ"ש הרמב"ם בה' מלכים שהמלך הורג רבים ביום א' ודן כפי שיקול דעתו לצורך שעה, וגם בזה יש חקים מן החכמה העליונה, ועם המלך נלוים הרוזנים שהם שרי העצה, שעז"א "בי מלכים ימלכו ורוזנים יחוקקו צדק" שהמלך בצירוף הרוזנים יעשו צדק, כי לצדק ימלך מלך, שהרוזנים יחוקקו חקי הצדק והמלך יכריח את העם וישפטם כפי החקים האלה, ונגד המשפטים הקבועים ע"פ התורה אמר "בי שרים ישורו ונדיבים כל שופטי ארץ", וכל אלה יקבלו חקיהם מן התורה שהיא החכמה העליונה שמסרה חקים וכללים למשפטי המלך ולמשפטי השרים שבהם תלוי קיום הקיבוץ המדיני ותקון העולם:

ביאור המילות

"מלכים, רזנים". עיין תהלות (ב' ב'):
 

פסוק טז

לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

 

פסוק יז

לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אני אהבי אהב", מי שכבר דבק בחכמה לאהבה אותה, תאהב החכמה גם אותו ותגלה לו סודותיה כאשר יגלה האוהב סודותיו לאהובו, ותצרהו מכל חטא כמ"ש אהבה ותצרה, כאשר ישמור האוהב את אוהבו, "ומשחרי ימצאנני", ומי שלא קנה עדיין חכמה רק שמשתדל אחריה ומשחר אותה בכל בקר ומבקשה, ימצא אותה ע"י עזר ה':  

פסוק יח

לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"עושר וכבוד אתי", כבר אמר למעלה (ג') בשמאלו עושר וכבוד, אבל פה מפרש "הון עתק וצדקה", נגד עושר אמר הון עתק, כי העושר שי"ל לאדם לא יתקיים בידו זמן רב ולא תלונו בעמלו לעתיד, אבל ההון של החכמה הוא הון ישן מתקיים לארך ימים, וגם יעתק אותו עמו אל עולם הנצחי. ונגד כבוד אמר צדקה, כי הכבוד שיהיה לאדם יהיה לרוב שלא בצדקה, אבל הכבוד של החכמה הוא בצדקה וע"י צדקת המעשים, והוא הכבוד האמתי כמ"ש והלך לפניך צדקך כבוד ה' יאספך:

ביאור המילות

"וצדקה". פורט צדקת המעשים בין אדם למקום ישעיה (א' כ"א) ובכל התנ"ך:
 

פסוק יט

לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"טוב פריי מחרוץ ומפז", פרי כולל כל פרי, וכולל גם הבלתי נגמר, ותבואה במובן המדויק הונח על מיני דגן, ורק על תבואה נגמרת, והתבואה הנגמרת דרך לסחור בה למדינות אחרות, והפרי אוצרים במדינה, והחרוץ והפז אוצרים באוצרות, ולעומתו פרי החכמה טובה מחרוץ ומפז, והכסף דרך לסחור בו וכן הבינה שמבינים דבר מתוך דבר הוא נמשל לכסף (כמ"ש למעלה סי' ג'), שסוחרים בו ג"כ, ומי שנגמרו פרי החכמה בדעתו עד שנעשו תבואה, שאז יתבונן בה בינה ויציא בה דבר מדבר שזה במשל הכסף שסוחרים בו וקונים בעדו דברים אחרים, אז "תבואתי נבחר מכסף" כי יקנו בעדו דברים יקרים נצחיים:

ביאור המילות

"פריי, תבואתי". עי' הבדלם בס' התו"ה קדושים (סי' ס"ט):
 

פסוק כ

לפירוש "פסוק כ" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בארח צדקה אהלך", השם ינהג עם שומרי תורתו בשני מדות, במדת משפט ובמדת צדקה, והתבאר אצלי כי ההנהגה שינהג ה' עם הצדיקים לפי זכותם וצדקתם זה נקרא משפט, שהוא כפי הדין והטובה היתירה שייטיב ה' לצדיקים נוסף על זכותם מצד הצדקה העליונה שלא תשקיף על הזכות והכשרון זה נקרא צדקה, ויש הבדל בין ארח ובין נתיב, שהארח ילכו בו רבים, והנתיב ילך בו יחיד, ומדת המשפט ילך בנתיב היחיד, כי בו ישקול לכל יחיד שכרו ביחוד לפי הנתיב שהלך בו ביחוד ולפי מעשיו, ומדת הצדקה תלך בארח כללי כי לא תשקיף על מעשה כל יחיד, עפ"ז תאמר החכמה העליונה כי בהנהגת הצדיקים "אהלך בארח צדקה" לתת להם טובות מצד הצדקה העליונה ובארח נסיי ופלאיי, וגם "בתוך נתיבות משפט" לשקול לכל אחד שכרו כפי מעשיו בנתיב אשר הלך ופעל ועשה ועי"כ.

ביאור המילות

"ארח, נתיבות", עי' למעלה (א' ט"ו), "צדקה, משפט". כשבאים אצל ה' יהיה המשפט מה שיעשה בהשקף על מעשה ב"א, והצדקה היא מה שיעשה מצד אלהותו בלא הקדמת המעשה והזכות (ישעיה סי' נ"ט):
 

פסוק כא

לפירוש "פסוק כא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"להנחיל", אני מוכן להנחיל את אוהבי דבר יש, ר"ל פרי צדקתם שהזכות ישנו במציאות, והיא עצמה תכין שכר צדקתם, כי פרי מעלליהם יאכלו, ושכר הזה הוא דבר יש וקיים ויש לו מציאות אמתי לא כהבלי העולם שהם אפס, וחוץ מזה "אוצרותיהם אמלא" (נוסף על היש שהוכן להם מצד המשפט) במתנות יקרות ע"י הצדקה העליונה:  

פסוק כב

לפירוש "פסוק כב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ה' קנני ראשית דרכו", החכמה היא צורת כל העולמות, כולם נעשו ונתכנו נמדדו והוכנו לפי חקי החכמה, ובה ועל ידה וכמדתה וכתבניתה נצטיירו ונשתכללו כל העולמות מראש ועד סוף, ועת דרך ה' דרכו הראשון להוציא הבריאה מן האפס, שזה מכונה בשם דרך, כי ראשית התגלות הרצון הקדום היה במה שהאציל אצילות קדוש ונורא שבו גלה הדרכים שבם ינהג את העולם בחסד וגבורה ובמדותיו הקדושים רחום וחנון ארך אפים ותפארת, היתה החכמה ראשית דרכו, שדרכי הנהגתו אשר נאצלו באצילות הראשון הנעלם כולם נוסדו כפי חקי החכמה, והיא היתה ראשית להם וכתרגומו בראשית בחוכמתא, ואחרי גילוי דרכיו ומדותיו אז התחיל לפעול מפעליו, שאז נולד הבן הבכור לו שהוא עולם הכסא וההנהגה שיסד בקדשו איך ינהג הנהגת העולמות ואלהים ישב על כסא קדשו, גם מפעליו אלה נעשו ע"פ חקי החכמה, שההנהגה הכללית הם כפי קצב החכמה, והיא היתה "קדם מפעליו, מאז" שהוחל המפעל והעסק:

ביאור המילות

"דרכו, מפעליו". הדרך קודם אל המפעל, ובאדם מורה על תכונת הנפש שמהם יוצאים הפעולות, כמ"ש ירמיה (י"ח י"א), ויש הבדל בין מפעל ומעשה. שהפעל מורה על העסק בדבר, כמ"ש ישעיה (ה' י"ב) ובכ"מ:
 

פסוק כג

לפירוש "פסוק כג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"מעולם נסכתי", אח"ז נולדו האורות הצחצחים שהיא עולם המלאכים שהם מוכנים לעשות שליחות ההנהגה ולהניע את המערכת גבורי כח עושי דברו, שאז נקרא שם עולם, והוא האור הראשון שנברא קודם לשמים וארץ שהוא אור השכלים הנבדלים, גם הם נוצרו ע"פ חקי החכמה אשר יתפשטו בכל עולם ועולם כפי הנהגת העולם ההוא, ועז"א "מעולם נסכתי מראש מקדמי ארץ", בהעולם שנוצר קודם לעולם העשיה שהארץ כאחת מהם, גם שם נסכתי להיות מושל ולהנהיג ע"פ דרכי החכמה:

ביאור המילות

"נסכתי". מענין ממשלה, כמו ואני נסכתי מלכי:
 

פסוק כד

לפירוש "פסוק כד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"באין", אח"ז יצאה הארץ מרחם התהו, ואז היו הארבע יסודות מעורבים יחד בחומר ההיולי, ולא נפרדו עדיין התהומות לבדנה ואז "באין תהומות חוללתי", כבר נוצרה שם החכמה ותרחף על פני התהו בכנפיה וברוח אלהים, וגם אחרי נבררו התהומות "באין מעינות נכבדי מים", שתחלה היו התהומות מעורבים עם יסוד האויר, כמ"ש בפי' מע"ב, ואז נטתה החכמה עליהם קו ומשקולת:  

פסוק כה

לפירוש "פסוק כה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

(כה-כו-כז) "בטרם הרים הטבעו", שאז לא היו עדיין הרים וגבעות רק יסוד העפר היה מכוסה ביסוד המים, "עד לא עשה ארץ וחוצות", שעדיין לא נתגלתה היבשה, ולא נראו "ראש עפרות תבל" שיהיה ראוי לישוב, ואז אמר אלהים יהי רקיע בתוך המים שבארתי בפי' מע"ב כי ע"י הרקיע ששם ה' בטבע האדים שיעלו למקום הסגריר ששם הרקיע המבדיל בין מים למים, עלו המים האדיים שהיו מעורבים עם יסוד האויר אל הרקיע, ושם נפרשו מן יסוד האויר כפי חקי הטבע בירידת הגשמים, וכמו שהתבאר בפי' איוב סי' כ"ז במ"ש צורר מים בעביו ולא נבקע ענן תחתם חק חג על פני מים. שחק הזה שחק ה' על פני מים שיעמדו ברקיע שהוא נעשה כחוג ועגולה על פני תהום לקבל מי התהום בעבים, הוא גלה את פני היבשה ועל ידו נקוו מי התהומות לתוך הים, וז"ש "בהכינו שמים שם אני", שמה שהכין את הרקיע שנקרא שמים כמ"ש ויקרא אלהים לרקיע שמים זה היה ע"י חקי החכמה כמ"ש (איוב כ"ח כ"ו) בעשותו למטר חק ודרך לחזיז קולות אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה וכמו שפירשתי שם, "בחקו חוג על פני התהום" שהוא חוג הרקיע שסובב כמחוגה סביב התהום שכסה אז את כדור הארץ:  

פסוק כו

לפירוש "פסוק כו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ביאור המילות

"ארץ וחוצות". בבחינת כלל הארץ נקראת בשם ארץ שארץ העיקרית שהוכנה למושב בני אדם, ויש מקומות הבלתי מוכנים כ"כ והמה חוצה לארץ, (עמ"ש איוב ה' ו'):
 

פסוק כז

לפירוש "פסוק כז" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

ביאור המילות

"חוג". היא העגולה הסובבת סביב המרכז, ושמים הוא הרקיע שנקרא שמים, והתבאר ענינו בפי' מע"ב, כדעת הרמב"ם והנמשכים אחריו, שהוא על מקום הסגריר, כמ"ש בכ"מ:
 

פסוק כח

לפירוש "פסוק כח" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"באמצו שחקים ממעל", השחקים יציינו תמיד את ענין הפלאיי אשר הוא מלמעלה לטבע המערכת שנמשך אחרי השמים שלנו, כי ענין זה מהתגלות היבשה היה נגד הטבע הראשונה שהטבע שהארץ תהיה מכוסה במים, רק ה' אמץ את השחקים שמשם תצא ההנהגה הפלאית ועל ידם "עזוז עינות תהום", והופרש האויר מן המים היסודיים:

ביאור המילות

"שחקים", גבוהים משמים, ומציינים תמיד את מקום הפלאות, כמ"ש ישעיה (מ"ה ח') ובכ"מ שנזכר שם זה:
 

פסוק כט

לפירוש "פסוק כט" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"בשומו", וע"כ שם "לים חוקו ומים לא יעברו פיו", שעי"כ נקוו המים אל מקום אחד, וכמ"ש תהום כלבוש כסיתו וכו' גבול שמת וכו' כעש"פ שם, וכן (איוב ל"ח) ויסך בדלתים ים ואומר עד פה תבא ולא תוסיף, "בחוקו מוסדי ארץ", שם חקקו והקבעו מוסדי ארץ שתהיה ראוי לישוב, וכ"ז נעשו ע"פ חקי החכמה העליונה:  

פסוק ל

לפירוש "פסוק ל" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ואהיה אצלו אמון", צייר את החכמה אשר היתה אמונה תמיד בחיקו ית' שתחלה היתה אצלו כילד שעשועים, והוא נשא אותה כאשר ישא האומן את היונק והשתעשע בה תמיד, ועוד לא פעלה פעולות ומעשים לשחק לפניו במעשיה רק היתה לו שעשועים, ואח"כ שברא את הזמן "הייתי משחקת לפניו בכל עת", שאז המציא על ידה מעשה בראשית בכל עת ועת מימי הבריאה, שכל יום יצוייר בעת אחר כי נולדו בו ברואים חדשים, ונשתנו העתים והסדרים בכל אשר התעלתה הבריאה ויצאה לפועל, וזה היה שחוק ושמחה לפניו בהיות הכל ע"פ החכמה:  

פסוק לא

לפירוש "פסוק לא" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"משחקת", ואח"כ הייתי "משחקת בתבל ארצו", אחר שהוכנה תבל להיות ראויה לישוב ונבראו ברואי המים והיבשה, ומאז "שעשועי את בני אדם", שאחר שנגמרה הבריאה נשבת השחוק שהיא מליצה על הפעולות החדשות שנולדו ע"י החכמה בימי המעשה, וחזרה להיות שעשועים כמקדם, רק שאינה עוד אמונה בחיק הבורא לבד, כי נתן אותה לבני אדם, שהם ישתעשעו בה ויעסקו בחכמה ויתנהגו על פיה, והיא שעשוע ה' אשר ידמו ללכת בדרכיו ולהגות בתורתו ולהשתעשע בה:  

פסוק לב

לפירוש "פסוק לב" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"ועתה בנים שמעו לי ואשרי דרכי ישמרו", אחר שדרכי החכמה הם דרכי אל, והם המכונות שעליהם נוסדו מוסדות כל העולמות ועליה יעמדו כולם, ושמעו לי ר"ל לקבל הדברים, ואחריו השמירה בלב:  

פסוק לג

לפירוש "פסוק לג" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"שמעו מוסר", והגם שקשה לקבל חקי החכמה שאין עליהם מופת הדעת, וקשה לשמור אותם, מפני שיצר הלב מתנגד אל חקי החכמה, זה יתוקן ע"י שתשמעו מוסר שהוא יראת ה' שהוא מוסר חכמה, שע"י היראה יאסר כחות נפשו לקבל חקי החכמה (כנ"ל א' ב'), ועי"כ "וחכמו", ר"ל תקבלו חקי החכמה, וזה נגד מ"ש עתה בנים שמעו לי, "ואל תפרעו" ותבטלו אותם, וזה נגד מ"ש ואשרי דרכי ישמורו:

ביאור המילות

"מוסר", התבאר למעלה (א' ב') ויראת ה' הוא מוסר חכמה, וראשית חכמה יראת ה', ועי"ז תחכמו:
 

פסוק לד

לפירוש "פסוק לד" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום", מצייר את החכמה שהיא יושבת סגורה בהיכלה כבודה בת מלך פנימה, לא תתראה לאיש והדלתות סגורות, והמבקש אותה צריך לשקוד בשקידה רבה על דלתות הסגורות "לשמור מזוזות פתחי", לשמור את העת שיפתח הפתח שאז ימצא החכמה בעת תתראה דרך הפתח:

ביאור המילות

"דלתתי, פתחי". החלל הוא הפתח, והסוגר את החלל הוא הדלת, והשוקד הוא המתמיד על איזה דבר:
 

פסוק לה

לפירוש "פסוק לה" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"כי מוצאי" מי שימצא אותי בעת פתיחת הפתח, "ימצא חיים" הם חיי הנפש והגוף, וגם "יפק רצון מה'":  

פסוק לו

לפירוש "פסוק לו" על כל הפרק לכל הפירושים על הפסוק

"וחוטאי", אבל החוטא נגד חקי החכמה, "חומס נפשו" עושה חמס אל החלק הנפשי שלו, שכל חיותה היא מלחם החכמה ושקויה, "וכל משנאי", ומי ששונא את החכמה ומשניאה, "אהבו מות". אחר שהחכמה היא החיים כמ"ש כי מוצאי מצא חיים א"כ השונא אותה שונא את החיים ואוהב את המות: