פתיחת התפריט הראשי

מלבי"ם על משלי ז


תוכן עניינים

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בני שמור אמרי", וכן אמר למעלה (ב' א') אם תקח אמרי ומצותי תצפון אתך, ושם התבאר:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"שמור מצותי וחיה", המצוה יעשה אותם האדם וחי בהם, והתורה היא מאור העינים שתראה לו הדרך שבו ילך, וע"כ "שמור תורתי כאישון עיניך", שכמו שישמור אדם אישון עיניו בל יתעור, כן צריך לשמור את התורה שהוא העין השכלי שבו יראה אור:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"קשרם על אצבעותיך", שכל מעשה שתעשה באצבעותיך יהיו ע"פ התורה, "כתבם על לוח לבך" שכל מחשבות הלב יהיו כפי דרכי החכמה, והלב הוא הכח המושל אשר בנפש וצריך שציורי החכמה יהיו כתובים עליו במכתב אלהים חרות על הלוחות, להשביח שאון ציורי התאוה המתנשאים על הלב, ור"ל שתראה שבין המחשבות בין פעולות האצבעות הכל יהיה ע"פ עצת התורה:


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אמור לחכמה אחותי את", הקורבה אל האחות הוא מצד התולדה, והקורבה אל המודע הוא מצד הבחירה, וכבר התבאר שחקי החכמה לא ימצא האדם מעצמו רק הם נתונים לו מאלהים, כמו שאהבת האחות מאלהים היא, ונפש האדם ערוכה באופן שימצאו בה כל הכחות שהן נושאי החכמה, וחקי החכמה הם טבועים בנפש האדם מיצירתה כמו האחות שקורבתה מצד התולדה, אבל הבינה יוליד אותה האדם מדעתו שיבין דבר מתוך דבר, וע"כ אמר "ומודע לבינה תקרא" שזה דומה כמודע שנתקרב אליו ע"י בחירתו:


ביאור המילות

"חכמה, בינה". למעלה א' ובכל הספר:

 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לשמרך מאשה זרה", הזרה תהיה גם ישראלית אם היא אינה אשתו, והנכריה הוא דוקא מעם אחר, ועל הרוב לא יאהב נכריה רק אם תפתהו בחלקת לשונה, ועז"א "מנכריה אמריה החליקה", ולפי המליצה העיונים הזרים אל חכמת התורה נקראים אשה זרה, ובכ"ז יצוייר שתהיה הזרה לו לאשה אם יקחנה בחופה וקדושין, וכן יצוייר שישתמש בחכמות האלה לעניני התורה, והנכריה הם דעת מינות וע"א שהם נכרים לגמרי מן התורה, רק שיחליקו אמריהם בהיקשים פילוסופי' הנמשכים למינות עד שימשך אחריהם והתורה תצילהו משתיהן:


ביאור המילות

"זרה, נכריה". למעלה (ב' ט"ז):

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי", בחלון רואים דברים הגלוים, והאשנב בו יביטו ענינים צפונים, ור"ל ראיתי במראה הגלויה ובמחזה נסתרת:


ביאור המילות

"חלון, אשנבי". שופטים (ה'):

 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וארא בפתאים", בעד החלון ראיתי בפתאים שאין להם שכל להסתיר מעשיהם, ובעד האשנב "אבינה בבנים" שאינם פתאים ומסתירים מעשיהם, אבינה ע"י ראיית האשנב, איך הוא "נער חסר לב", ר"ל שחסר לו כח המושל לעצור בעד תאותו:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עובר בשוק", ראיתי שתחלה עובר בשוק, רק שנוטה "אצל פנה", אצל הפנה שהיא יושבת שם, ואח"כ "דרך ביתה יצעד", ומפרש.


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בנשף", שתחלה עובר בשוק בעת הנשף, ר"ל בתחלת הלילה, ואחר שגם בעלות השחר יש נשף מפרש "בערב יום", ר"ל הנשף שהוא בערב יום, ואח"כ דרך ביתה יצעד "באישון לילה ואפלה":


ביאור המילות

"בנשף", תחלת היום והלילה, כמ"ש חז"ל (ברכות ד' ע"ב) תרי נשפי הוה, לכן פי' בערב יום:

 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והנה אשה לקראתו", כמו שהתכוין ללכת דרך ביתה כן תצא היא לקראתו, "שית זונה", ערותה טבועה בזנות מצד טבע גופה, "ונצורת לב" שאין לה כח המושל למשול על תאותה, כי לבה שהיא הכח המושל היא נצור מצורה, שהרהורי התאוה מקיפים את לבה בציורי עבירה תמיד ע"ד כי מצודים וחרמים לבה, והלב נשמר ונצור מהם:


ביאור המילות

"שית", כמו וחשופי שת, מקום הערוה:

 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הומיה היא", שכל טבעה ותכונתה יוצאים מגדר השיוי, אם במדותיה היא הומיה וכועסת תמיד, ולא תאמר שתהמה על שפחותיה הסוררים, כי בהפך היא עצמה "סוררת" ומכעסת בעלה וב"ב, וגם יוצאת מן הצניעות כי "בביתה לא ישכנו רגליה", רק.


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"פעם בחוץ" שהוא אחורי הבית, "ופעם ברחובות" במקום רשות הרבים שמלא אנשים, וגם "אצל כל פנה תארב" לצודד אנשים ההולכים מן הצד:


ביאור המילות

"חוץ" "רחובות" - ע' לעיל (א' כ'):

 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והחזיקה בו", תלך בהעזה ממדרגה למדרגה, תחלה תחזיק בו, ותוסיף להעיז "ונשקה לו העזה פניה" יותר "ותאמר לו".


ביאור המילות

"העזה". שרשו עזו. וחסר הדגש:

 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"זבחי שלמים עלי", היא מספרת לו כי תזמן אותו לסעודת מצוה לאכול מבשר שלמים, ושאצלה היא שמחה של מצוה כי "היום שלמתי נדרי", שהיצה"ר מתחיל במצוה:


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"על כן יצאתי", תחלה תאמר שע"י שראתהו אותו הולך "יצאת לקראתו", מוספת להעיז ותאמר שיצאה "לשחר פניו" ולבקשו שבצאתה לא ידעה שיקרה לקראתה, והיה דעתה לבקשו:


 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"מרבדים", מוספת להעיז שילין שם בביתה ושערשה רבודה במרבדים יקרים שעליהם ישכב:


ביאור המילות

"מרבדים". מין תכשיט סובב את הערש, שזויותיו חטובות ביושר, ומוקף באטון מצרים מיתרים יקרים, כמו רביד הזהב, זויות מחוטבות, ותרגום מיתריהם אטוניהם:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"נפתי משכבי", מוספת להעיז שישכב על משכבה, כי במ"ש רבדתי ערשי לא פרטה שישכב על משכבה, כי יכול לשכב על ערשה והיא תשכב במק"א, אבל במ"ש משכבי היינו מקום שהיא תשכב שם:


ביאור המילות

"נפתי". הזלה ויציקה, כמו דבש ונופת:

 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכה נרוה דודים", ומוספת לאמר "נתעלסה באהבים" ששם אהבים בא בבאור על הזיוג והתשמיש:


ביאור המילות

"דדים, אהבים". שם אהבים מציין יותר אהבת המשכב (הושע ח' ט'):

 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי אין", בל יירא מאישה אמרה "שאין האיש בביתו" ולבל יירא פן ישוב לביתו אומרת "שהלך בדרך למרחוק", ולבל יאמר כי יצטרך כסף למסחר וישוב לביתו, אומרת.


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


"צרור הכסף לקח בידו", ולבל יפחד פן יגמר המסחר במהרה וישוב לביתו, אומרת "ליום הכסא יבא ביתו", יש לו עת קבוע מתי יבא ולא יבא קודם לכן:


ביאור המילות

"יום הכסא". יום המוגבל:

 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הטתו" ראה שתחלה לא שמע אליה רק "שברוב לקחה" הטתה אותו שיפנה אליה, ואח"כ "בחלק שפתיה" ודברי חלקות "תדיחנו" ממקומו להתחיל לזוז ללכת אחריה:


 

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"הולך אחריה פתאום", ואחר שנדח ממקומו מתחיל פתאום ללכת, כי אם היה מתמהמה ושואל עצת שכלו היה מתאפק מלכת, אבל זה יתהוה פתאום ובכ"ז תחלה לבו נוקפו והולך מתוך הכרח "כשור אל טבח יובל", שאינו הולך ברצון רק בהכרח, ואח"כ ילך ברצון, ובכ"ז ילך "כעכס אל מוסר אויל", הנחש המצלצל ההולך ליסר את האויל, הגם שהולך ברצון בכל זה הוא מצלצל להזהיר את האויל המסתפק בכל דבר שידע להזהר מארסו, כן הגם שהולך ברצונו לבו מצלצל ומזהיר אותו מן הארס הטמון שם:


ביאור המילות

"עכס". הנחש המצלצל, וכן וברגליהם תעכסנה (ישעיה ג') עיין שם:

 

פסוק כג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עד יפלח חץ כבדו", עד שחץ התאוה יפלח את כבדו וירתיח כסיר את דמו ששרשו בכבד, ואז לא ילך עוד בהכרח רק ברצון "כמהר צפור אל פח" שהולך במהירות "ולא ידע כי בנפשו הוא", כן ילך ברצון טוב ואין לבו נוקפו עוד:


 

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ועתה בנים שמעו לי", תחלה שמעו והבינו הטעם שדברי צודקים, ואח"כ "הקשיבו" אף "לאמרי פי" ולא תדרשו טעם כלל:


ביאור המילות

"שמעו, הקשיבו". כנזכר לעיל (ד' א').

 

פסוק כה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"אל ישט אל דרכיה לבך", הדרך הוא דרך הרבים, והנתיב הוא נתיב היחיד, שלא לבד שלא ישט לבך אל דרכיה דהיינו לזנות עמה, כי גם "אל תתע בנתיבותיה", שלא תטעה ללכת בנתיבות הקטנות שלה, כמו לדבר עמה ולהסתכל בה, שיוכל להיות שיאמר בלבו שמובטח שלא יחטא ויקבל שכר, כמ"ש ניזול אפתחא דזונות וניכוף יצרא ונקבל אגרא, שזה נתיב קטן מדרכיה:


ביאור המילות

"דרכיה, נתיבותיה". הבדלם למעלה (א' ט"ו):

 

פסוק כו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי", מפרש שלא ישט אל דרכיה הגדולים "כי רבים חללים הפילה", וגם אל יבטח בצדקתו שלא יבא לידי עבירה ויתע בנתיבותיה הקטנים, "כי עצומים כל הרוגיה", אנשים שהרגה הם עצומים וגבורים בתורה וביראה, ובכ"ז לא עמדו בנסיון, ולכן לא תקרב אליה כלל, כמ"ש למעלה אל תקרב אל פתח ביתה:


 

פסוק כז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי דרכי שאול ביתה", השאול הוא הבור העמוק ויצוייר שיפול בו קודם שימות ור"ל מי שהולך אפי' דרך ביתה כבר הולך בדרכי שאול ויפול בבור עמוק, ויצייר שבחדרים העמוקים של השאול יושב המות ומי שבא בשאול משם יורדות אל חדרי המות, ר"ל יבא לידי עבירה: