פתיחת התפריט הראשי

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה. לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה ולא תטבול בהם עד שתרפם. פרש"י בחוטין שבקליעת שערה ולא נהירא דבפ' המצניע דף צה. איכא למ"ד דגודלת חייבת משום בונה ולמאן דלא מחייב איסור שבות מיהא איכא. ומסתברא דכי היכי דאיכא איסורא בקליעה איכא איסורא בסתירת בנין הקליעה הלכך ליכא למיגזר בהן דלמא שריא להו דאשה הרוצה לטבול בשבת צריכה לסתור קליעת שערותיה מבעוד יום. אלא מיירי בחוטין הנתונין על שערות ראשה וכן מוכח לישנא דמתני' דקתני ולא תטבול בהם עד שתרפם ובחוטין שעל שערותיה מועיל בהן רפיון שלא יהו מהודקים על ראשה אבל בחוטין שבתוך קליעותיה אין מועיל בהן רפיון כ"כ כיון דאין המים נכנסין בתוך הקליעה עד שתסתור אותן לגמרי. אע"פ שגוזרים על הנך חוטין דאסור לצאת בהן משום זימנין דשריא להו ואתי לאיתויינהו אפ"ה אותן דברים שלא גזרו על יציאתן משום דאין דרך להתירן לא משום חציצה ולא משום קפידא מותרת להתיר אותן בר"ה ולא חיישי' כשתתירן תוליכם ארבע אמות בר"ה. והא דאיצטריך למיתני לקמן סא. בקמיע שקושר ומתיר לא איצטריך למיתני התרה שהרי כל דבר מותר להתיר אלא לאשמעינן שקושר ומתיר כמה פעמים בשבת ולא אסרינן ליה משום דמיחזי כקושרו עליו שלא לרפואה ומתכוין להוציאו אלא כמלבוש גמור חשוב מחמת הרפואה ולא דמי לפלפל וגרגיר מלח דתנן במתניתין דף סד: ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר. והיינו דמסיים בה ובלבד שלא יקשור בשיר ובטבעת שאז נראה כמתכוין להוציאו. והיינו טעמא דמותר להתיר ולא חיישינן דלמא אתי לאיתויינהו. דאם שכח שבתא אפילו נאסור לו להתירו לא יניח כיון שאינו זוכר שבת אבל בהנך שצריך להתירם לצורך בשבת חיישינן שמא ישכח שבת ואתי לאיתויינהו. ובהנך שאין צריך להתירם לא חיישינן שמא בשעה שהוא מתירו הוא זכור שבת ואחר כך ישכח שבת ואתי לאיתויינהו דבשעה מועטת כזו לא חיישינן שמא ישכח שבת:

סימן בעריכה

ולא בטוטפת ולא בסרביטין בזמן שאינן תפורין ולא בכבול לר"ה ולא בעיר של זהב ולא בקטלא ולא בנזמין ולא בטבעת שאין עליה חותם ולא במחט שאינה נקובה ואם יצאת אינה חייבת חטאת:

גמ' טבילה מאן דכר שמיה. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן משום דבחול לא תטבול בהן עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהן בשבת לא תצא בהן דלמא מיתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתי לאתויינהו ארבע אמות בר"ה. בעא מינה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי. אמר ליה אריג קאמרת כל שהוא אריג לא גזרו איתמר נמי אמר רב הונא בריה דרב יהושע כל שהוא אריג לא גזרו. ואיכא דאמרי אמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא להו לאחוותי דלא קפדי עלייהו. מאי איכא בין האי לישנא להאי לישנא. א"ב דטניפן להך לישנא דאמר כל שהוא אריג לא גזרו הכא נמי אריג. להך לישנא דאמר חזינא לאחוותי דלא קפדי עלייהו הני כיון דטניפן מיקפד קפדי עלייהו פי' רש"י דטניפן החוטין שהן מלוכלכין בטיט ומקפידות להסירן בשעת טבילה לפי שהמים ממחין הטיט ובעלותן מן הטבילה ירד הטיט על בשרן ותתלכלך. ויש מפרשים דטניפן כגון שהחוטין מוזהבין ויפין ומטנפין מחמת המים ולכך מקפידות להסירן בשעת טבילה שלא יתלכלכו ולא דמיא לבגדיה שהיא צריכה לפשטם בשעת טבילה ולא חיישי' דלמא אתי לאיתויינהו לפי שהבגדים היא לובשת מיד אחר שטבלה אבל דברים קטנים חיישינן שמא תוליכם בידה. תנן התם ואלו חוצצין באדם חוטי צמר וחוטי פשתן וחוטין שבראשי הבנות רבי יהודה אומר של צמר ושל שיער אין חוצצין מפני שהמים באין בהן. אמר רב הונא וכולן בראשי הבנות שנינו אבל חוטין שבצוארה אין חוצצין לפי שהאשה אינה חונקת את עצמה. וה"מ בחוטין אבל בחבקין שבצואריהן כגון קטלא וכיוצא בהן חוצצין דאשה חונקת את עצמה כדי שתתראה כבעלת בשר אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מודים חכמים לרבי יהודה בחוטי שיער דאין חוצצין הלכך אשה יוצאה בהן בשבת דלא צריכה למישלפינהו בשעת טבילה: ולא בטוטפת מאי טוטפת אמר רב יוסף חומרתא דקטיפתא. אמר ליה אביי ותיהוי כקמיע מומחה ותשתרי. אלא אמר רב יהודה משמיה דאביי פזייני פי' ציץ. תניא נמי הכי אשה יוצאה בסבכה המוזהבת ובטוטפת ובסרביטין הקבועין בה ואיזו היא טוטפת ואיזו היא סרביטין אמר רבי אבא טוטפת המקפת לה בראשה מאוזן לאוזן. סרביטין המגיעין לה עד לחיים. אמר רב הונא עניות עושין של מיני צבעונין. עשירות עושין אותם של כסף ושל זהב: ולא בכבול לר"ה אמר ר' ינאי כבול זה איני יודע מהו. אי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי. או דלמא כיפה של צמר וכל שכן כבלא דעבדא. אמר ר' אבהו מסתברא כמאן דאמר כיפה של צמר תנן. תניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאסטמא לחצר לחצר אין לרשות הרבים לא. ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי. והלכתא כרבי אבהו דתניא כוותיה. פירוש כפה של צמר חוטי דעמרא דגדילן ועבידן כי המנא ורחב כשתי אצבעות כשיעור ציץ כדאמר חולין קלח. כמין כפה של צמר היה מונח בראש כהן גדול ועליו ציץ כדכתיב ושמת אותו על פתיל תכלת. מאי איסטמא א"ר אבהו בזייני מאי בזייני כליא פרוחים פירוש מטלית שתולין בה חוטין של צבעונים כגון גלופקרין שתולין אותה לכלה לכלות ממנה זבוב שאם יעמוד לה זבוב על פניה היא מתביישת לטורדו ומצטערת בה כגון זה שתולין לבהמה. לפיכך אין בה משום כלאים דלאו אריג הוא ואינה מטמאה בנגעים שאין בו שתי וערב. ואין יוצאין בה לרשות הרבים שאינו תכשיט. תנו רבנן ג' דברים נאמרו באיסטמא אין בה משום כלאים ואינה מטמאה בנגעים ואין יוצאין בה לרשות הרבים משום רבי שמעון בן אלעזר אומר אף אין בה משום עטרות כלות:

סימן געריכה

אמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו אבל לא בחותם שבכסותו. ורמינהו לא יצא העבד לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו לא קשיא הא דתניא לא יצא בשל מתכת והא דתניא יצא בשל טיט. וכדרב נחמן דאמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה דבר המקפיד רבו עליו אין יוצאין בו. ודבר שאין מקפיד רבו עליו יוצאין בו. הלכך של מתכת שמקפיד עליו רבו אם יאבד לא יצא לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו דלמא מיפסיק ואתי לאיתויינהו אבל בשל טיט אין רבו מקפיד כל כך הלכך יוצא הוא בחותם שבצוארו דאי מיפסיק שדי ליה אבל לא בחותם שבכסותו דלמא מיפסיק ומירתת ומקפיל ליה ומיחת אכתפיה. וכדרב יצחק בר יוסף דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן היוצא בטלית המקופלת ומונחת לו על כתיפיו בשבת חייב חטאת. וה"מ כדעבד ליה רביה אבל עבד איהו לנפשיה לא יצא לא בחותם שבצוארו ולא בחותם שבכסותו בין בשל טיט בין בשל מתכות. תניא לא תצא בהמה לא בחותם שבצוארה ולא בזוג שבכסותה:

סימן דעריכה

ולא בעיר של זהב מאי עיר של זהב אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ירושלים דדהבא כדעבד ר' עקיבא לדביתהו פי' רש"י נושקא כמו כבינתא והוא תכשיט עגול ויש באמצע לשון שבו מחברין אותו למלבוש. ורבינו תם ז"ל מפרש שהוא עגול ומשימין אותו על הראש כמין עטרה דבסוף סוטה דף מט. ומפרש דעטרות כלות היינו ירושלים דדהבא כלילא רב אסר ושמואל שרי דאניסכא כ"ע לא פליגי דאסיר. כי פליגי בארוקתא מ"ס ניסכא עיקר ומ"ס רוקתא עיקר ולא שליף ומחוי. ורב אשי מתני לקולא דארוקתא כ"ע ל"פ דשרי כי פליגי באניסכא מ"ס דילמא שלפא ומחויה ואתי לאתויי ומ"ס מאן דרכה למיפק אשה חשובה ואשה חשובה לא שלפא ומחויה. ונראה דדוקא בכלילא שרי שמואל וכן ר' אלעזר לעיל בעיר של זהב לפי שאין שאר נשים רגילות בהן אלא נשים חשובות הלכך שרי לדידהו. אבל שאר תכשיטי נשים אפילו לאשה חשובה אסירי דלא פלוג רבנן. וראיה מההיא דסוף כירה דף מו: דאמר עולא הואיל ואיכא תורת כלי עלייהו ואי הוה חזי לנשים חשובות מאי צריכים להאי טעמא. אמר ליה שמואל בר בר חנה לרב יוסף בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי והיינו כמה דמתני רב אשי לקולא והאי דשרי רב היינו בארוקתא והלכתא כרב דאסר כלילא. בדאניסכא פירוש ניסכא חוט כלומר שהן חתיכות נקובות ומכניסין בהן חוט להעמידן. ופירוש רוקתא מטלית וכגון שאותן חתיכות על המטלית:

סימן העריכה

ואמר רב יהודה אמר רב קמרא שרי והוא חגור שבמתנים ויש בו חתיכות קבועות כעין כלילא איכא דאמרי דארוקתא ואמר רב ספרא מידי דהוה אטלית מוזהבת ואיכא דאמרי דאניסכא ואמר רב ספרא מידי דהוה אאבנט של מלכים. וכיון דאניסכא שרי ללישנא בתרא כל שכן דרוקתא והלכה כלישנא בתרא. אמר ליה רבינא לרב אשי קמרא עילוי הימייניה מאי אמר ליה תרי הימייני קאמרת פי' רש"י משוי הוא ואסור ודוקא שניהם זה על גב זה אבל אם יש מלבוש מפסיק ביניהן מותר. וקצת ראיה מפרק כל כתבי הקודש דף קכ. דקחשיב בי"ח כלים פונדא וחגור שבמתניו ופרש"י דפונדא הוא אזור:

סימן ועריכה

אמר רב אשי האי דיסקיא אי אית ביה מפרחייתא שרי ואי לא אסיר פי' דסקי' חגור של עור ונקרא בלשון ערבי מנסקא. אי אית ליה מפרחייתא שהן כגון שרביטין הרי הוא תכשיט ומותר ואם לאו נעשה כמשאוי ואסור ורש"י פי' דסקיא תתיכת מעיל רחבה אי אית ביה מפרחייתא רצועות קצרות תלויות בה לקושרה בהן ולהדקה סביבותיה דמיהדק שפיר דליכא למיחש דלמא מישר קטרי ונפיל ואתי לאתויי. ולא בקטלא מאי קטלא מנקטא פארי ושמה בלשון ערבי מננקא. ורש"י פירש שהוא בגד שיש לו שנצים כגון מכנסיים ומכניסין בה רצועה רחבה וקושרה סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב ונקרא מנקטא פארי על שם שמקבלין פירורין שנופלין מפיה שלא יטנפו בגדיה: ולא בנזמים. מאי נזמים נזמי האף אבל יוצאה בנזמי האוזן לפי שטריחא למשלפינהו שהן מכוסות בקשוריה:

סימן זעריכה

ולא במחט שאינה נקובה. למאי חזיא אמר רב יוסף הואיל ואשה אוגרת בה שערה פירש"י שיער היוצא חוץ לקשוריה כורכתו סביב המחט ותוחבת המחט לתוך קשוריה שלא יראה שערה. ויותר נראה לפרש שתכפל המחט לתוך השבכה ואוגרת בה השבכה שלא יצאו שעריה חוץ לקשוריה והשתא הוה כעין בירית שאם היתה שולפת בירית לא היו שוקיה מתגלות מיד אלא אחר שיפלו בתי שוקיה. ופריך ותיהוי כבירית טהורה ותשתרי. תרגמה רב אדא נרשאה קמיה דרב יוסף הואיל ואשה חולקת בה שערה. ובשבת למאי חזיא. פירש"י דבשבת אינה חולקת שערה ותימה מנלן דאסור לחלוק שערה בשבת דאינה תולשת השיער. אפילו לחוף ולפספס מותר דקי"ל כרבי שמעון דדבר שאין מתכוין מותר. ועוד אפי' יהא מותר לחלוק בה שערה מ"מ משוי הוא שהרי אינה יכולה לצאת בכל הדברים הצריכים לה כיון שאינו לא מלבוש ולא תכשיט. הלכך ה"פ בשבת למאי חזיא שתוכל לצאת בה והלא אין תכשיט. תנא כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה ובשבת מניחתה כנגד פדחתה ואסור לצאת בה דלמא שלפא ומחויא. אבל מחט שאשה מעמדת בה קשוריה שרי לצאת בה בשבת דהוי כמחט שאוגרת בה שערה:

סימן חעריכה

מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר. ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה ולא בתפילין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה. ולא בשריון ולא במגפיים ואם יצא אינו חייב חטאת:

גמ' סנדל המסומר מאי טעמא לא. אמר רבי אבא אמר שמואל שליפי גזרת המלכות היו והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן. כסבורין היו שאחד מהן יצא וראוהו והכירו בהן אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה את זה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים באותה שעה אמרו אל יצא איש בסנדל המסומר לא שנא בשבת ולא שנא ביום טוב מאי טעמא משום דאיכא כנופיא דאיסורא. והיינו דתנן אין משלחין ביום טוב לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור. אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא לחזק אבל לנוי מותר. וכמה לנוי ר' יוחנן אמר חמש בזה וחמש בזה ר' חנינא אמר שבע בזה ושבע בזה. א"ל ר' יוחנן לרב שמן בר אבא אסברא לך לדידי שתים מכאן ושתים מכאן ואחת בתרסיותיו לר' חנינא שלש מכאן ושלש מכאן ואחת בתרסיותיו א"ל אילפא לרבה בר בר חנה אתון תלמידי ר' יוחנן עבידו כר' יוחנן אנן נעביד כר' חנינא בעא מיניה ההוא רצענא מר' אמי תפרו מבפנים מאי. אמר ליה מותר ולא ידענא מאי טעמא א"ל רב אשי ולא ידע מר מאי טעמא כיון דתפרו מבפנים הוי ליה מנעל בסנדל גזרו ביה רבנן ובמנעל לא גזרו ביה רבנן. בעא מיניה רבי אבא בר זביד מר' אבא בר אבינא עשאו כמין כלבוס מהו. א"ל מותר פירוש שעשה המסמר כמין שני מסמרים תכופין זה אצל זה ומחוברים בראשיהן. איתמר נמי אמר רבי יוסי בר חנינא עשאו כמין כלבוס מותר אמר רב ששת חפהו כולו במסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר. תניא כוותיה דרב ששת לא יצא האיש בסנדל המסומר ולא יצא בו מבית לבית ואפילו ממטה למטה אבל מטלטלין אותו לסמוך בו כרעי המטה ולכסות בו את הכלים. ור' אלעזר בר' שמעון אוסר. נשרו רוב מסמרותיו ונשתיירו בו ארבע או חמש מותר. ורבי מתיר עד שבע. חפהו עור מלמטה וקבע בו מסמרים מלמעלה מותר. עשאו כמין טס או כמין יתד או שחפהו כולו במסמרים כדי שלא תהא קרקע אוכלתו מותר. טעמא דכל הני דמותרין לפי שלא אסרו אלא כיוצא בו של אותו סנדל המסומר שאירע בו מעשה וצורתו נעלמה מאתנו: ולא ביחיד כו'. טעמא דאין ברגלו מכה הא יש ברגלו מכה נפיק באותו שאין בו מכה. ולא בתפילין. משום דלמא אתי לאיתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים כי חליץ להו למיעל לבית הכסא: ולא בקמיע וכו'. אמר רב פפא לא תימא עד דאיתמחי גברא ואיתמחי קמיע אלא כיון דאיתמחי גברא אע"ג דלא אתמחי קמיע דיקא נמי דקתני ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה ולא קתני בזמן שאינו מומחה שמע מינה דבהמחאת גברא לחודיה סגי וכל שכן בהמחאת קמיע לחודיה דעדיף טפי המחאת קמיע מהמחאת גברא לחודיה דהא מבעיא ליה לרב פפא תלתא קמיעי לחד גברא אי אמרינן מזלא דגברא גרים דמקבל כתבא אבל בהמחאת קמיע דעדיף טפי לא מבעיא ליה אם ריפא איש אחד אי תלינן במזלא דגברא ולא איתמחי קמיע אלא ודאי איתמחי וכן משמע לישנא דברייתא דקתני איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש ולא קתני שריפא ג' בני אדם כדקתני באידך ברייתא דאיירי בהמחאת גברא. והא דקאמר רב פפא חד קמיע לתלתא גברי קמיע איתמחי גברא לא איתמחי ה"ה נמי לחד גברא דאיתמחי והא דנקט תלתא גברי לאשמעינן דאפי' הכי לא איתמחי גברא. תנו רבנן איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושלש אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עיקרין אחד חולה שיש בו סכנה ואחד חולה שאין בו סכנה ולא שנכפה אלא שלא יכפה וקושר ומתיר אפי' ברשות הרבים ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת ויצא בו לרשות הרבים משום מראית העין והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' אנשים כאחד. לא קשיא הא לאמחויי גברא והא לאמחויי קמיע. אמר רב פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא תלתא זימני אתמחי גברא ואיתמחי קמיע פרש"י אם ריפא שלשה מיני חלאים בשלשה מיני קמיעות דאיתמחי גברא לכל הקמיעות גם לחלאים אחרים מידי דהוה אנגח שור וחמור וגמל דנעשה מועד לכל מיני בהמה. ולא נהירא דאטו אם הוא בקי בשלשה מיני קמיעות וכי בשביל זה יחשב מומחה גם לקמיעות אחרים שאינו בקי בהן. הלכך נראה לפרש איתמחי גברא היינו שאם כתב לחש אחד בשלשה איגרות ורפאו שלשתן אתמחי גברא לאותו לחש בכל פעם שיכתוב אותו. אבל לשאר לחשים לא וגם אין הקמיע מומחה אם יכתבנו אחר. ואיגרת שריפאתה ג' פעמים מומחה לכל אדם ותלתא קמיעי לתלתא גברי תלתא זימני ה"פ אם כתב לחש אחד בשלשה איגרות וכל אחת הועילה לג' אנשים או לאדם אחד ג' פעמים איתמחי גברא ללחש זה בכל אגרת שיכתוב. ואיתמחי איגרות הללו לכל אדם. תלתא קמיעי לתלתא גברי חד חד זימנא גברא איתמחי קמיע לא אתמחי. חד קמיע לתלתא גברי קמיע איתמחי וגברא לא איתמחי. בעי רב פפא תלתא קמיעי לחד גברא מאי. קמיע ודאי לא איתמחי. גברא איתמחי או לא איתמתי מי אמרינן הא אסי תלתא זימני. או דלמא מזליה דההוא גברא גרים דמקבל כתבא. תיקו. ירושלמי אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן נאמן הרופא לומר רפאתי שניתי ושלשתי:

סימן טעריכה

איבעיא להו קמיעין יש בהן משום קדושה או אין בהם משום קדושה למאי הלכתא. אילימא לאצולינהו מפני הדליקה ת"ש הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותן מפני הדליקה ונשרפין במקומן אלא לענין גניזה ת"ש היה שם כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המעה הרי זה יגוד ויגנוז. אלא לענין ליכנס עמהן לבית הכסא. ופשטינן אם מחופין עור שרי למיעל בהו לבית הכסא ואי לא אסור ותפילין היינו טעמא דאין נכנסין עמהן לבית הכסא אלא חולץ תפילין ברחוק ד' אמות משום שי"ן דידהו דאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. ולא בשריון זרדא. קסדא אמר רב צנורתא והוא כובע בלשון מקרא דכתיב וכובע נחשת. מגפיים אמר רבה בר רב הונא פוזמקי פירוש מוקי דעבדי להו מפרזלא או מנחשא ולית להו גווייתא דכרעא:

סימן יעריכה

מתני' לא תצא אשה במחט הנקובה ולא בטבעת שיש עליה חותם ולא בכולייאר ולא בכובלת ולא בצלוחית של פלייטון. ואם יצתה תייבת חטאת דברי ר"מ. וחכמים פוטרין בכובלת ובצלוחית של פלייטון:

גמ' אמר עולא וחילופיהן באיש כלומר אם יצא איש במחט שאינה נקובה ובטבעת שאין עליה חותם חייב חטאת והכי מסקנא דשמעתא. ולאו הוצאה כלאחר יד היא משום דפעמים שאדם נותן לאשתו טבעת שיש עליה חותם להוליכה לקופסא ומניחתה בידה פי' באצבע עד שמגעת לקופסא. ופעמים נמי שהאשה נותנת לבעלה טבעת שאין עליה חותם להוליכה לאומן לתקנו ומנחה בידו עד שמגיע אצל אומן הרי נמצא שדרך הוצאתה בכך בחול וכיון דדרך הוצאתה בחול באצבע אם יצא בה באצבע בשבת חייב חטאת. ותמיהני על רב אלפס ז"ל היאך יתחייב האיש חטאת במחט שאינה נקובה הוצאה כלאחר יד הוא. ועוד בשלמא בטבעת שייך למימר וחלופיהן באיש דבאשה באין עליה חותם הוי תכשיט ויש עליה הוי משוי ובאיש להיפך יש עליה חותם הוי תכשיט אין עליה חותם הוי משוי. אבל במחט בין נקובה בין אינה נקובה הוי משוי לאיש. לכך נראה פרש"י ז"ל שפי' וחילופיהן באיש דחייב חטאת קאי אטבעת שאין עליה חותם ולא קאי אמחט וכן פי' רב שרירא ור"ח ז"ל. אבל רש"י פי' וחילופיהן באיש דבאשה יש עליה חותם חייב חטאת אין עליה חותם פטור אבל אסור ובאיש להיפך אין עליו חותם חייב חטאת יש עליו חותם פטור אבל אסור וכן פרש"י לקמן גבי בני מלכים יוצאין בזגין הא דאסרי רבנן בשאר בני אדם לפי שהוא חדוש להם. ור"ת ז"ל כתב דלא גזרו חכמים באיש דלמא שלפי ומחוי לפי שאין דרכו בכך וכן משמע לעיל דקתני גבי קמיע ובלבד שלא יקשרנו בשיר ובטבעת ויצא בו לרשות הרבים אלמא דשרי בגברא לצאת בטבעת לרשות הרבים. והא דאמר עולא וחילופיהן באיש אחיוב חטאת קאי דבאיש יש עליו חותם מותר אין עליו חותם חייב חטאת וגרסינן נמי בירושלמי ריש פרקין תכשיטין למה הן אסורין אמר רב על ידי שהנשים שחצניות הן מתירתו להראות לחבירתה והיא שוכחת ומהלכת בו ארבע אמות בר"ה. ויש מביאין ראיה מן הירושלמי לפרש"י דגרסינן התם והאיש ע"י שאינו שחץ מותר. שמעינן מן ההיא מעשה בר"ג שירד לטייל בתוך חצרו בשבת ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרת העשוי לתכשיט אסור. הדא אמרת העשוי לכך ולכך הדא אמרת אחד האיש ואחד האשה. הדא אמרת אפי' במקום שאמרו לא תצא ואם יצאת אינה חייבת חטאת אסורה לצאת בו בחצר. והר"ז הלוי ז"ל דחה ראייה זו שאני מפתח שהוא תכשיט לאיש ולאשה הלכך לא פלוג בין איש לאשה אבל דבר שהוא תכשיט לאיש ולא לאשה מותר. והרמב"ן ז"ל אמר שאין דחוי שהרי שאל מתחלה והאיש על ידי שאינו שחץ מותר בתמיה והשיב נשמעינן מן הדא וכו' עד הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה אלמא שפשט לו שאילתו ששאל מתכשיט דאיש לחודיה ולא חילק. ואני אומר שחלק כי השיב לו נשמעינן מן הדא וכו' עד העשוי לתכשיט אסור ודחה השואל מה שפשט ליה אמר זה אינו הדא אמרת העשוי לכך ולכך פירוש לאיש ולאשה והדא אמרת וזה אני אומר אחד האיש ואחד האשה. וי"מ העשוי לכך ולכך כלומר שעשוי לתכשיט ולתשמיש כמו מפתח שפותח בו המנעול בזה אסור בין באיש בין באשה דהרואה אומר לצורך תשמיש הוא מוציאו. וכן כתב רבינו שמואל הנגיד ז"ל דבאיש לא שייך גזירה שליף ומחווי. ובאשכנז נוהגין שעושין מפתחות ותולות הנשים אותן בצואריהן בשלשלאות של כסף או בחוטי צבעונין ויוצאין בהן:

סימן יאעריכה

ולא בכולייאר מאי כולייאר אמר רב מכבנתא פרש"י כמו תנו כבינתי לבתי במסכת גיטין ור"ת ז"ל פירש שהוא כעין צעיף דמתרגמינן הרדידים מכבנייתא. ובשילהי מכילתין דף קנו: משמע כרש"י דמשמע שיש כעין מחט במכבנתא דאמר שקילנא מכבנתא וכו' ואיתרמי בעינא דחיויא. ובערוך פי' שהוא כעין עטרה וכפירושו משמע בפ"ב דיומא דקאמר התם דף כה. שהכהנים היו עומדים מוקפין כמין כולייאר וגם הנושקא היא עגולה. כובלת אמר רב חומרתא דפילון פירוש חוליא של בושם שמתקשטת בה להעביר הזוהמא ועיקר פילון מלשון בלילה כדמתרגמינן בלולה דפילא:

סימן יבעריכה

אמר רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא שלשה דברים מביאין אדם לידי עניות. ואלו הן המשתין מים בפני מטתו ערום. ולא אמרן אלא דמהדר אפיה לפורייא אבל לא מהדר אפיה לפורייא לית לן בה. וכי מהדר אפיה לפורייא נמי לא אמרן אלא אארעא אבל במנא לית לן בה. והמזלזל בנטילת ידים כדרבי זריקא דאמר רבי זריקא המזלזל בנעילת ידים נעקר מן העולם אמר רבא לא אמרן אלא דלא משא כלל אבל משא ולא משא לית לן בה ולאו מילתא היא כרב חסדא דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חופנאי מיא ויהבו לי מלא חופנאי טיבותא. ושאשתו מקללתו בפניו אמר רבא על עסקי תכשיטיה והוא דאית ליה ולא עבד לה:

סימן יגעריכה

מתני' לא יצא האיש לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס. לא באלה ולא ברומח. ואם יצא חייב חטאת ר' אליעזר אומר תכשיטין הם לו וחכמים אומרים אינן לו אלא גנאי שנאמר וכתתו חרבותם לאתים וגו' בירית טהורה ויוצאין בה בשבת. כבלים טמאין ואין יוצאין בהן בשבת:

גמ' יתיב רבין ורב הונא קמיה דר' ירמיה ויתיב רבי ירמיה וקא מנמנם ויתיב רבין וקאמר בירית באחת וכבלים בשתים א"ל אלו ואלו בשתים ומטילין שלשלת ביניהן ונעשה כבלים. ונקרב קרבן ה' איש אשר מצא וגו' אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף:

מתני' יוצאה אשה בחוטי שיער בין משלה בין משל חבירתה בין משל בהמה בטוטפת ובסרביטין בזמן שהן תפורין בכבול ובפיאה נכרית לחצר. במוך שבאזנה במוך שבסנדלה ובמוך שהתקינה לנדתה ובפלפל ובגרגיר מלח ובכל דבר שתתן לתוך פיה ובלבד שלא תתן לכתחלה בשבת ואם נפל לא תחזיר. שן תותבת ושן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרים:

גמ' תנא ובלבד שלא תצא ילדה בשל זקינה וזקינה בשל ילדה. בכבול ובפיאה נכרית לחצר אמר רב כל שאסרו בו לצאת לרשות הרבים אסור לצאת בו בחצר חוץ מכבול ופיאה נכרית. ור' ענני בר ששון משום דרבי ישמעאל אומר הכל ככבול. והלכה כרב דסתם לן תנא כוותיה. ולרב מאי שנא הני אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. כדתניא והדוה בנדתה חכמים הראשונים אמרו שלא תכחול ושלא תפקוס ולא תתקשט בבגדי צבעונין עד שבא ר"ע ולימד א"כ נמצא אתה מגנה על בעלה ונמצא בעלה מגרשה. אלא מה ת"ל והדוה בנדתה בנדתה תהא עד שתבוא במים. ור"ת ז"ל פסק כר' ענני בר ששון דבשל סופרים הלך אחר המיקל ואע"ג דסתם מתניתין כרב. ודכוותיה אשכחן גבי פרוזבול דסתם מתניתין סברא דלא מצי למימר פרוזבול היה לי ואבד וקיימא לן בגיטין בפרק השולח דף לז: כברייתא דסברא כרב דמצי למימר פרוזבול היה לי ואבד הלכך מותר להתקשט בחצר וכן נמי ברשות הרבים שאין רחב ט"ו אמה ואין מפולשין משער לשער ואינו אלא כרמלית דהא שרינן בחצר. ומשמע אפילו בחצר שאינה מעורבת ומדקדק במתני' ולא בכבול לרשות הרבים משמע הא בכרמלית שפיר דמי והכל ככבול. ונראה דאין ללמוד היתר כרמלית מהיתר חצר שאין מעורבת כדאשכחן לקמן בפרק כל כתבי הקודש דף קטז: גבי הצלת ספרים למבוי שאינו מפולש רבי יהודה בן בתירא אמר אף למפולש ומפרש בגמרא מבוי שיש לו שתי מחיצות ולחי אחד ואליבא דרבי יהודה היינו כרמלית וגבי הצלה שאינה של מצוה קאמר התם רבי יהודה בן בתירא אומר אף לחצר שאינה מעורבת אבל לכרמלית לא שרי הואיל ואין מצוה בהצלתם. והא דדייק מדקתני ולא בכבול לר"ה. דמשמע הא בכרמלית שפיר דמי לאו דיוקא היא דבההיא דלא יעמוד אדם בר"ה וישתה ברה"י ערובין צט. קאמר אביי דה"ה בכרמלית ואפילו רבא דפליג עליה לאו משום דקתני לר"ה אלא כדקאמר היא גופה גזירה וכו' ובההיא דלא יעמוד אדם ברשות הרבים וישתין לרה"י שם צח: וכן לא ירוק כ"ע מודו דה"ה בכרמלית אלא היה אור"ת ז"ל דאין לאסור לנשים תכשיטיהן כי לא ישמעו לנו והנח להן לבנות ישראל שיהו שוגגין ואל יהו מזידין:

סימן ידעריכה

ובמוך שבאזנה תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה באזנה ודוקא קשר מהודק. ובמוך שבסנדלה תני רמי בר יחזקאל והוא שקשור לה בעקיבה. ובמוך שהתקינה לנדתה סבור רמי בר יחזקאל למימר והוא שקשור לה בין ירכותיה אמר ליה רבא אע"פ שאין קשור דכיון דמאיס לא אתיא לאיתויי בעא מיניה רבי ירמיה מרבי אבא עשתה לו בית יד מהו א"ל עשתה לו בית יד מותר. ובפלפל לריח הפה. ובגרגיר מלח לדורשיני. ובכל דבר שתתן לתוך פיה זנגבילא א"נ דרצונא פי' קינמון:

סימן טועריכה

שן תותבת של זהב א"ר זירא לא שנו אלא של זהב אבל של כסף ד"ה מותר של זהב ר' מתיר וחכמים אוסרים וכל שכן שן של אדם דמותר אמר אביי ר' ור' אלעזר ור' שמעון בן אלעזר כולהו סבירא להו כל מידי דמיגניא ביה לא אתיא לאיתויי ר' הא דאמרן ר' אלעזר דתנן ר' אלעזר פוטר בכובלת ובצלוחית של פלייטון ר"ש בן אלעזר דאמר כל שהוא למטה מן הסבכה יוצאין בו למעלה מן הסבכה אין יוצאין בו. והללו כולן שיטה אחת הן ואין הלכה כאחד מהן:

מתני' יוצאין בסלע שעל גבי הצינית. הבנות יוצאות בחוטין ואפילו בקסמין שבאזניהם. ערביות רעולות ומדיות פרופות וכל אדם אלא שדברו חכמים בהווה:

גמ' מאי צינית בת ארעא: הבנות יוצאות בחוטין אבוה דשמואל לא שבק להו לבנתיה דנפקי בחוטי. והתנן הבנות יוצאות בחוטין בנתיה דאבוה דשמואל דצבעונין הוה ולא שביק להו לבנתיה דגניאן וכו' דלא לילפן גופא נוכראה. ועביד להו מקואות ביומי ניסן ומפצי ביומי דתשרי:

סימן טזעריכה

מתני' פורפת על האבן ועל האגוז ועל המטבע ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת:

גמ' והא אמרת רישא פורפת. אמר אביי סיפא אתאן למטבע כלומר על המטבע בלבד הוא שלא תפרוף לכתחלה בשבת אבל על האבן ועל האגוז פורפת לכתחלה בשבת. בעי אביי אשה מהו שתערים ותפרוף על האגוז להוציא לבנה קטן בשבת. ועלתה בתיקו וקי"ל דכל תיקו דאורייתא לחומרא ודרבנן לקולא:

סימן יזעריכה

מתני' הקטע יוצא בקב שלו דברי רבי מאיר ורבי יוסי אוסר ואם יש לו בית קבול כתיתין טמא סמוכות שלו טמאין מדרס ואין יוצאין בהן בשבת ואין נכנסין בהן לעזרה אנקטמין טהורין ואין יוצאין בהן בשבת והלכה כר' יוסי. הקיטע יוצא בקב שלו ופרש"י כגון שנקטעה רגלו אחד ועשה לו כמין דפוס של רגל וחקק בו מעט לשום שוקו בתוכו וידוע הוא שקטע כזה אינו יכול לילך זולתי המקלות שאוחז בידו : מכאן יש ללמוד שחגר יכול לילך במקלות אע"פ שאין קשורים בו אלא שאוחזם בידו וכן מסיפא דקתני כסא וסמוכות שלו פרש"י כשהוא מהלך נסמך על ידו בספסלים קטנים ואותן ספסלים אוחז בידו. ור"ת ז"ל התיר למי שנכווצו גידי שוקיו לצאת במקלות בשבת. ויראה דוקא מי שאינו יכול לילך כלל בלא מקלות מחמת חולי שבגופו אבל זקן ההולך בביתו בלא מקלות וכשיוצא לחוץ נשען על מקלו מחמת תשות כחו לא יצא בו בשבת:

גמ' מאי אנקטמין א"ר אבהו חמרא דאכפא. רפרם בר פפא אמר קשורי והם עצים גבוהים שהולכים בהן בטיט. רבה בר רב הונא משמיה דעולא אמר פרמי והוא שנותנין על הפנים להפחיד התינוקות:

סימן יחעריכה

גרסי' בפ' הנודר מן הירק דף נה: תניא יוצאין בסיגוס עבה וביריעה ובחמילה מפני הגשמים והרועים יוצאים בשקין ולא רועים בלבד אלא כל אדם אלא שדברו חכמים בהוה ותניא בתוספתא פ"ו אבל לא בתיבה ולא בקופה ולא במחצלות מפני הגשמים ועוד תניא בתוספתא יוצאין במוך ובספוג שעל גבי מכה ובלבד שלא יכרוך עליה חוט או משיחה. יוצאין בקליפת השום ובקליפת הבצל שעל גבי המכה ואם נפל לא יחזיר ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת. יוצאין באגד שעל גבי המכה וקושרו ומתירו בשבת איספלנית שפירשה מן האגד מחזירין אותה תוך האגד יוצאין באיספלנית ובמלוגמא וברטיה שעל גבי המכה ואם נפל לא יחזיר ואין צריך לומר שלא יתן לכתחלה בשבת:

סימן יטעריכה

מתני' הבנים יוצאין בקשרים ובני מלכים בזגין וכל אדם אלא שדברו חכמים בהוה:

גמ' מאי קשרים. אמר אדא מרי אמר נחמיה בר' ברוך אמר רב אידי בר אבין אמר רב יהודה קשרי פואה. מאי איריא בנים אפילו בנות נמי ומאי איריא קטנים אפילו גדולים נמי. אלא מאי קשרים כי הא דאמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא בן שיש לו גיעגועים על אביו נוטל רצועה ממנעל של ימין וקושר לו בשל שמאל:

סימן כעריכה

ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא סחופי כסא אטיבורא בשבתא שפיר דמי. ואמר אבין בר הונא אמר רב חמא בר גוריא מותר לסוך שמן ומלח בשבת כי הא דרב הונא כי הוה אתי מבי רב ורב מבי ר' חייא ור' חייא מבי רבי כי הוו מיבסמי הוה מייתי מילחא ומשחא ושף להו לגוייתייהו דידייהו ואמר כי היכי דצייל האי משחא ניצל חמרא דפלניא בר פלניתא. ואמר רבין בר הונא לפופי ינוקא בשבת שפיר דמי. ת"ר יוצאין באבן תקומה בשבת משום רבי מאיר אמרו אף במשקל אבן תקומה ולא שהפילה אלא שמא תפיל ולא שעברה אלא שמא תתעבר ותפיל אמר רב ירמיה בר שלמיא משמיה דאביי והוא דאיכוון ותקל והלכה כר' מאיר מדתרצי אמוראי אליבא דידיה והוא דאיכוון ותקל ועוד מדקא בעי רב אשי משקל במשקל מאי מכלל דבמשקל כר' מאירסבירא ליה. בני מלכים בזגין אוקמא רבא באריג שבכסותן ודברי הכל:

מתני' יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל ובמסמר מן הצלוב משום רפואה דברי ר"מ וחכמים אומרים אף בחול אסור משום דרכי האמורי:

סימן כאעריכה

בביצת החרגול דעבדי לה לשיחלא פי' רפיון הירך כדתנן בכורות מ. השחול והכסול איזהו שחול כל שנשמטה יריכו. ובשן של שועל דעבדי לה לשינתא. דחייא למאן דניים דמיתא למאן דלא ניים. ובמסמר מן הצלוב דעבדי לה לזירפא. אביי ורבא דאמרי תרוייהו כל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. הא אין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי והתניא אילן שמשיר פירותיו סוקרו בסיקרא וטוענו באבנים בשלמא טוענו באבנים כי היכי דליכחש חיליה אלא סוקרו בסיקרא מאי רפואה קעביד. כי היכי דליחזייה אינשי וליבעו עליה רחמי. כדתניא וטמא טמא יקרא צריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. אמר רבינא כמאן תלינן כובסא בדיקלא האידנא. כמאן כי האי תנא. פרש"י אין בו משום רפואה כגון לחש שאין ניכר שיש בו רפואה. ולא נהירא לי דלעיל בשמעתין איכא כמה לחשים שהיו עושים. אלא מיירי כשעשה מעשה ואינו ניכר שיהיה בו רפואה כגון סוקרו בסיקרא דאייתי עליה:


הדרן עלך במה אשה