ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק ו


דף כה עמוד בעריכה

   במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא שייך ביה למיגזר דלמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ובמה אינה יוצא' במידי דהוי משוי אי נמי דהוי תכשיט אלא דשייך למגזר ביה דלמא אתי לאתויי ד' אמות:

 לא בחוטי צמר ופשתן ורצועה שבראשה. שקולעת בהן שערה. שבראשה אכולהו קאי:

 ולא תטבול בהן. משום חציצה:

 עד שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהן ולשער ובגמ' בעי טבילה מאן דכר שמה ומשני מה טעם קאמר מה טעם לא תצא האשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם וכיון דבחול לא תטבול בהם עד שתרפם בשבת לא תצא בהן דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ד' אמות ברשות הרבים:

 טוטפת וסרביטין. מפרש בגמרא וחשובין הן וחיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה:

 בזמן שאינן תפורין. עם השבכה שקורין קופיא אבל תפורין ליכא למיחש לאחויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתתגלה כל שערה:

 כבול. מפרש בגמרא:

 לרה"ר. אבל לחצר שרי וכל הנזכרין למעלה אסורין אף בחצר שמא תצא בהן לרה"ר וחדא גזירה הוא דגזור בהו שלא תתקשט בהן בשבת כלל ובכבול התירו כדמפרש לקמן בפרקין [דף סד ב] שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה:

 עיר של זהב. תכשיט שמציירין בו כמין עיר:

 קטלא. מפרש בגמ':

 חותם. לחתום בה אגרות או כל דבר סגור:

 ואם יצאת אינה חייבת חטאת. דכולהו לאו משוי נינהו אלא דרבנן הוא דגזרו בהו דלמא אתיא לאיתויינהו:    וכתבו בתוספות דכי אסרינן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשה משום לתא דטבילה היינו דוקא שלא קלעה בהן שערה אלא שקשרה אותן בהן אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בסוף פרק המצניע [דף צד ב] דגודלת חייבת חטאת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה חייבת נמי משום סותר הילכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדא הכי וכתבו עוד דמאי דאסרינן בכל הני דמתניתין דלמא מתיא להו ארבע אמות ברשות הרבים דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאי לא תימא הכי אם כן לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברשות הרבים וחוגרת כדאמרינן לקמן [דף סא א] גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפילו ברה"ר: עוד  כתבו בשם ר"ת ז"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דלמא שלפא ומחוייא דוקא בנשים הוא דחיישינן להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עבדו הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי בפרקין [הלכה א] דאמרינן התם תכשיטין למה הן אסורין אמר רבי אבא ע"י שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכחה ומהלכת בהן ד' אמות והרי זה מפורש כדברי ר"ת ז"ל ואע"פ שאמרו שם במקום אחר רבי חייא בשם ר"ש ברבי חייא ואפילו במקום שאמרו לא תצא ואם יצאתה אינה חייבת חטאת אסורין לצאת בה בחצר ושיילי' עליה והאיש ע"י שאינו שוחץ מותר ומהדרין נשמעינן מן הדא מעשה בר"ג ברבי שירד לטייל בתוך חצרו ומפתח של זהב בידו וגערו בו חביריו משום תכשיט הדא אמרה אחד האיש ואחד האשה ומשמע לכאורה מיהא דתכשיטין אסורין אף לאיש ושלא כדברי (רש"י ז"ל ו)  ר"ת ז"ל ולפי זה תהא סוגיא זו חלוקה על אותה מימרא של רבי אבא שהזכרנו אלא שבא הרמב"ן ז"ל ולימד דאיכא למימר דלא פליגן משום דהכא הכי קאמרינן מי אמרינן דהך חומרא יתירתא דעבדינן לומר שאפילו דברים שלא נאסרו ברה"ר אלא


דף כו עמוד אעריכה

משום שבות שיהו אסורין בחצר דנימא דוקא באשה שהיא שוחצת אבל באיש שאינו שוחץ [אמרינן]  דברים שהן אסורין לו משום שבות ברשות הרבים שיהו מותרין לו בחצר או דלמא לא שנא ועלה אמרינן נשמעינן מן הדא דר"ג ירד לטייל בחצרו ומפתח של זהב בידו כלומר שהיה נושא אותו באצבעו לתכשיט כטבעת וגערו בו חביריו משום תכשיט כלומר שאילו לא היה תכשיט היה מותר לטייל בו בחצר דליכא למיחש שמא יצא בו אבל לפי שהיה תכשיט גערו בו לפי שהדבר קרוב שיצא בו לרה"ר ואילו יצא בו היה איסור בדבר אפילו תמצא לומר שלא נאסר תכשיט לאיש וטעמא דמילתא משום דהכא כיון שיש שם מפתח שהוא צריך לו איכא למיחש שמא יצטרך לו ויוציאנו מאצבעו ויעבירו ארבע אמות ברשות הרבים אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש:    ועל פי סברא זו יש מי שאומר שעכשיו יצא האיש אפילו בטבעת שאין עליה חותם דאע"ג דאמרינן בגמרא [דף סב א] אמר עולא וחלופיהן באיש כלומר דמאי דמשמע ממתני' דטבעת שאין עליה חותם תכשיט לאשה מדקתני עלה ואם יצאת אינה חייבת חטאת וטבעת שיש עליה חותם משוי הוא לה כדקתני ואם יצאת חייבת חטאת הני מילי הוי חלופיהן באיש כלומר דטבעת שיש עליה חותם תכשיט הוא לו ושאין עליה חותם משוי. ה"מ לפי דורם שלא היו האנשים רגילין בטבעת שאין עליה חותם וכיון שלא היו רגילין אפילו בחול היו עוברין משום לא ילבש גבר שמלת אשה אבל עכשיו שנהגו בו הרי הוא להם תכשיט ובין בחול בין בשבת שרי כשתמצא לומר שלא נאסרו תכשיטין לאיש כדברי רבינו תם ז"ל אלא שיש חולקין עליו וכמו שיתבאר בגמ' בס"ד:    אבל קשה הדבר על מה סמכו בדורות הללו שהנשים יוצאות לרשות הרבים בטבעת שאין עליה חותם והרב בעל התרומה ז"ל מלמד עליהן זכות לפי שעכשיו אין לנו רשות הרבים גמורה משום דבעינן שיהו המבואות מפולשין ורחבים שש עשרה אמה ושיהו ששים רבוא עוברים שם בכל יום ולפיכך כיון שאי אפשר לבא לידי איסור של תורה לא גזרינן דלמא שלפה ואתיא לאיתויי והך סברא לא מחוורא שלא מצינו שהזכירו חכמים ברשות הרבים דבעינן שיהו עוברים שם ששים רבוא בכל יום ואע"פ שרש"י ז"ל מפרש כן בהרבה מקומות אם איתא אי אפשר דלא משתמיט תלמודא לאדכורי הכי בחד דוכתא ועוד שחכמים סתם אסרו ולא נתנו דבריהם לשיעורין לחלק בין כפרים לעיירות גדולות אלא שעכשיו שנהגו בכך לא ישמעו למי שימחה בידן בכיוצא בזה הנח להן מוטב שיהו שוגגות ואל יהו מזידות:    גמ' בעי מיניה רב כהנא מרב תיכי חלילתא מאי. שרשרות של חוטים חלולות ועגולות מהו לקלוע בהן שערה ולצאת בהן בשבת דאינה יכולה למתחן ולדחקן על השער בחוזק והמים נכנסין ומבעיא ליה מי הוי חציצה ולא תצא בהן בשבת משום גזירת מצות טבילה או לא הויא חציצה:

 כל שהוא ארוג לא גזרו. לצאת בשבת דלענין חציצה לא חייץ דלא מצי להדוקי שפיר ואיכא מאן דאמר דוקא ארוג כי האי שהוא חלול ואי אפשר שלא יכנסו שם המים אבל ארוג שאינו חלול חייץ:

 חזינא לאחתאי דלא קפידן עלייהו. ליטלן מראשן כשהן רוחצות בחמין אלמא עיילי בהו מיא שפיר אפי' להנאת רחיצה וכל שכן לענין טבילה נמי לא צריכה להתירן ומותר לצאת בהן בשבת דאי מתרמיא לה טבילה לא שריא להו לא משום חציצה ולא משום קפידא:

 דמיטנפי. הנך תיכי בטיט:

 הא נמי ארוג הוא. והא קאמר דלא גזרו כלל לצאת ולהאי לישנא דלא קפדן משמע דאי קפדן ליטלן מראשן כשהן רוחצות אסור לצאת בהן בשבת ואע"ג דלענין הדוקי לא חייצי ומותרות לטבול בהן הלכך הני כיון דמטנפי מקפיד קפידן להיות בראשן בשעת טבילתן מפני שהמים ממחין את הטיט ומלכלך בשרן בעלייתן מן הטבילה ואע"ג דחציצה לא הוי דהא עייל בהו מיא אפי' הכי כיון דשריא להו משום טינוף אתיא לאיתויינהו ואסור לצאת בהן וללישנא קמא לא גזרו אלא במידי דחייץ לטבילה והני כיון דחלילתא נינהו לא חייצי:    תנן התם אלו חוצצין באדם. משום דתני התם ואלו חוצצין בכלים תנא לגבי טבילת אדם ואלו חוצצין באדם:

 של צמר ושל שער אין חוצצין. משום דלא מיהדקי על גבי שער:

 וכולן בראשי הבנות שנינו. לא תימא שבראשי הבנות ארצועות לחודייהו קאי אלא אחוטים נמי קאי למעוטי חוטים שבצואר שאין חוצצין:

 לפי שאין אשה חונקת את עצמה. להדק חוטין שבצוארה וקושרת בריוח שיהו רפין:

 חבקין. ענפי רצועות מוזהבות והן רחבות:

 כגון קטלא. בגד שתולה בצוארה כנגד לבה שלא יפול מאכל שהיא אוכלת על בגדיה ויש לו מקום שנצים כעין מכנסים ותוחב בו רצועה רחבה וקושרת הרצועה סביב צוארה וחונקת בו את עצמה בחוזק כדי שיהא בשרה בולט ותראה כבעלת בשר ומתוך שהרצועה רחבה וחלקה אינה מזקת:    מודים חכמים לר' יהודה בחוטי שער שאין חוצצין. פירוש דוקא בראשי הבנות הוא שאין שער חוצץ לפי שאי אפשר להדקו יפה אבל לקשור נימא אחת בעצמה או נימא בחברתה מתהדקות הן בענין שאין המים נכנסין שם דהא אמרינן בפרק בתרא דנדה (דף סז א) נימא אחת קשורה חוצצת שלש אין חוצצות שתים איני יודע ואפי' לכרוך חוטין אלו בשערותיה נמי שרי לפי שא"א לחוטי שער הללו שלא יהו יותר מנימא אחת ואמרי' בהדיא בירושלמי שאם קשר שתי נמין בשלש דינייהו כשלש ולא חייצי:    מאי טוטפת וכו'.

 ותהוי כקמיע מומחה דקתני מתניתין ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה הא מומחה שפיר דמי:

 סבכה. קופיא דאי שלפה לה מגלה ראשה:    אי כבלא דעבדא תנן. חותם שעושין לעבד בכסותו לסימן שהוא עבד ובההוא קתני מתני' השפחה לא תצא בה:

 אבל כיפה של צמר. כמין כובע שתחת השבכה דמיקרי נמי כבול ומתקשטת בו שפיר דמי דכיון דאי שלפה ליה מגלה שערה לא שלפה ומחויא:

 או דילמא כיפה של צמר תנן. דחיישינן דלמא שלפה ושומטת [אותה]  מתחת השבכה ואינה מגלה את שערה:

 וכ"ש כבלא דעבדא. דלא תצא דאיכא למיחש דלמא שלפה ליה ומייתא ליה בידיה כדי שלא תראה שפחה:    תניא נמי הכי יוצאה אשה בכבול ובאצטמא לחצר. לקמן מפרש מאי אצטמא וסייעתא


דף כו עמוד בעריכה

היא מסיפא דברייתא דמסיים ואזיל כל שהוא למטה מן השבכה יוצאין בו ש"מ כיפה של צמר תנן דכבול ליתיה תחת השבכה וא"ת למ"ד כבלא דעבדא תנן למה התירו בחצר בשלמא למ"ד כיפה של צמר התירו לה בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה כדאמרינן אבל כבלא דעבדא אמאי יש לומר דדוקא בתכשיטין גזרו בחצר לפי שקשה עליה להניחן אבל בכבלא דעבדא דגנאי הוא לו כל שאתה מצריכו להניחו הנה הוא זריז בדבר וזכור ליטלו בהצנע:    תנו רבנן ג' דברים נאמרו באצטמא אין בה משום כלאים. פרש"י ז"ל שעשוין כמין לבד שקורין פילטר"א ואינה טוייה וא"ת ומה בכך והא תנן [כלאים פ"ט מ"ט]  הלבדין אסורין מפני שהן שועין וליכא למימר דה"מ מדרבנן אבל הכא מדאורייתא קאמר שאין אסור משום כלאים אלא שוע טווי ונוז כדאמרינן במסכת נדה [דף סא ב] מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא ליתא דא"כ לא הוה ליה למיתני סתמא אין בה משום כלאים תירץ ר"י בר אשר ז"ל דאצטמא דבר קשה הוא וכל שאינו כלאים דאורייתא בקשין שרי לגמרי דלא גזרו בהו רבנן וכדאמרינן פרק קמא דיו"ט (דף טו א) אמר רב הונא בריה דרב המנונא האי נמטא גמדא דנרש שריא כלומר דאע"ג דשאר לבדים אסורין מדרבנן האי שרי לפי שהוא קשה:    מיהו כי אמרינן דכל שהוא קשה שרי דוקא במידי דלא מיתסר אלא מדרבנן אבל במידי דמיתסר משום כלאים דאורייתא אפי' קשה נמי אסור וראיה לדבר מדאמרינן בפרק קמא דערכין (דף ג א) הכל חייבין בציצית כהנים לויים וישראלים ופרכינן פשיטא ומשני כהנים אצטריך ליה סד"א הואיל וכתיב לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך מאן דלא אשתרי כלאים גביה בלבישה מחייב במצות ציצית והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לא ליחייבו קא משמע לן ואם איתא דבקשים אפילו כלאים דאורייתא שרו היכי אשתרי כלאים לגבי כהנים דהא אמרינן ביומא בפרק בא לו (דף סט א) רב אשי אמר בגדי כהונה קשין הן ולהכי שרי התם להציען תחתיו אלא ודאי כי מקילין בקשין דוקא במידי דלא מיתסר משום כלאים אלא מדרבנן כגון הלבדין שאינם שוע טווי ונוז ומשום הכי שרי אפילו בהעלאה אבל כל שהוא שוע טווי ונוז דמתסר מדאורייתא אפילו בקשין העלאה אסורה והיינו דאשתרי כלאים לגבי כהנים אף על גב דבגדי כהונה קשין הם ומהאי טעמא נמי קשין דאורייתא נהי דבהעלאה אסירי משום דכל בדאורייתא לא מפלגינן בין רך לקשה בהצעה מיהא שרו משום דהצעה ליתא אלא מדרבנן וכדאמרינן בסוף פרק קמא דיום טוב (דף יד ב) לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרך נימא על בשרו הילכך כיון דהצעה לא אסורה אלא מדרבנן בקשין אפי' הן שוע טווי ונוז אף על גב דמיתסרי בהעלאה מדאורייתא בהצעה שרי ומשום הכי מסקינן בפרק בא לו (דף סט א) דמשום דבגדי כהונה קשין הן מותר להציען תחתיו אף על פי שבגדי כהונה כלאים דאורייתא הן:    נמצא פסקן של דברים דקשין דאורייתא בהעלאה אסירי מדאורייתא ובהצעה שרו אפי' מדרבנן וקשין דרבנן בין בהצעה בין בהעלאה שרו אפילו מדרבנן ומשום האי טעמא דכתיבנא דהצעה ליתא אלא מדרבנן מצינו קצת דברים שאע"פ שהן רכין התירו בהן הצעה כדאמרינן [נדה סא ב] בגד שנאבד בו כלאים אין עושין אותו מרדעת לחמור גזרה שמא יתפרנו על בגדו ומשמע דוקא בגד שנאבד בו כלאים אבל בגד הידוע שהוא של כלאים דליכא למיחש להכי עושין אותו מרדעת לחמור והכי נמי תנן במסכת כלאים [פ"ט מ"ד] בגד שיש בו כלאים עושין אותו מרדעת לחמור ותכריכין למת וכן כרים וכסתות ומילי אחריני נמי חשיב התם במסכת כלאים שמותר להציען תחתיו משום דהצעה ליתא אלא מדרבנן ובהנהו דהתם לא שכיח בהו כריכה:    ואין מטמאין בנגעים. פירוש משום דבגד כתיב בהו ולא מיקרי בגד אלא טווי ואריג והאי דנקט נגעים ה"ה דאין מטמא בשרצים וטמא מת דבהנהו נמי בגד כתיב בהו אלא לרבותא נקטינהו דלא מבעיא בהנך דאין שתי וערב טמא בהן אלא אף בנגעים דשתי וערב מטמא בהן אצטמא לא מטמאה משום דלא טווי הוא ויש מפרשים דבנגעים דוקא קאמר לפי שהוא ממיני צבעונים ואין בגד מטמא בנגעים אלא לבן כדאיתא בתורת כהנים:    ואין יוצאין בה לרה"ר שאינה תכשיט. וכמשוי הן:

 אף אין בה משום עטרות כלות. שאסרו אותן מחורבן הבית ואילך משום צער:    אמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו. בשל טיט כדמפרש ואזיל דא"נ מפסיק לא אתי לאתויי שבריו לרבו שאין שבריו חשובים שיקפיד רבו עליהן:

 אבל לא בחותם שבכסותו. דחיישינן דלמא מפסיק ומירתת מרבו שמא יאמר שהוא נטלו להראות בשוק שהוא בן חורין ומקפל טליתו על כתפו כדי שלא יראה כסותו בלא חותם [דף קמז א] ואמר רב יצחק בר יוסף היוצא בטלית מקופלת ומונחת לו על כתפו בשבת חייב חטאת דאינה תכשיט אלא בזמן שלובשה דרך מלבוש:

 לא קשיא הא דתניא לא תצא בשל מתכת. דחיישינן שמא ישבר ויביא שבריו לרבו:

 והא דתניא יוצא בשל טיט. שאין רבו מקפיד על שבריו ובגמ' מוכח דאפי' בשל טיט נמי כל היכא שעשאו העבד לעצמו ולא עשאו רבו לו לא יצא דחיישינן שמא יתבייש במקום מכיריו ויטלנו כדי שלא יראנו שהוא עבד דכיון שהוא עשאו לעצמו ולא עשאו רבו לו לא מימנע מלעבד הכי משום אימתא דרביה והתימה מן הרב אלפסי ז"ל שלא הזכיר זה בהל':    תניא לא תצא בהמה וכו' ולא בחותם שבכסותה. כסות שעושין לסוסים מנעלים שלא יטנפו ולא בזוג שבצוארה ולא בזוג שבכסותה דמיתחזי כמאן דאזיל לחינגא:

 כדעבד ליה ר"ע לדביתהו. במסכת נדרים (דף נ א):    כלילא. על פדחתה היא קושרת מאזן לאזן:

 דאניסכא. שכולו טס של זהב אניסכא דבר שנתך דהיינו זהב או כסף:

 כ"ע לא פליגי דאסור. דכיון דחשוב גזרינן דלמא שלפא ומחויא


דף כז עמוד אעריכה

והרב אלפסי ז"ל פי' ניסכא חוט וכמו שכתב בהלכותיו:

 בפירוש אמרת לן משמיה דרב כלילא שרי. אלמא בדאניסכא פליגי אבל בדארוקתא אפי' רב מודה דשרי:    קמרא שרי. ואסיקנא אפילו דאניסכא מידי דהוה אאבנט של מלכים:

 איכא מאן דמוכח מהכא שאפי' האיש אסור לצאת בתכשיטין דחיישינן ליה נמי דלמא שליף ואתי לאחוויי שלא כדברי רבינו תם ז"ל שכתבנו במשנתנו דהא לא שרינן קמרא הכא אלא מידי דהוה אאבנט של מלכים [או טלית מוזהבת]  כלומר אין אדם עשוי להתיר אבנטו ברה"ר משמע הא לאו הכי אסור.  ולאו ראיה הוא דאפשר דהכא משום משוי ולא [משוי]  שקלא וטריא דדלמא למי שלא הורגל לצאת בו משוי הוא לפי שאינו עשוי אלא למי שמשמש מלכים שמזרז עצמו לעבודתן ומנהג משמשי מלכי פרס לחגרו וכך הוזכר בס' (התרומה)  [הערוך]  בשמו של רבינו שרירא גאון ז"ל וזהו שאמ' הכתוב (איוב יב) מוסר מלכים פתח ויאסור אזור במתניהם כלומר שהשם יתעלה מפתח מוסר המלכים ומסיר עולם שהיה להם על אחרים ואוזר להם אזור במתניהם שיהיו הם משמשי מלכים הקמים תחתיו ומסקינן בגמרא דאפילו הכי לאו משוי הוא מידי דהוה אאבנט של מלכים אבל לעולם לא חיישינן באיש במה שתכשיט לו משום דלמא שליף ואתי לאחויי שאין דרכו בכך:    מנקטא פארי. בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב:

 ומאי נזמים נזמי האף. אבל נזמי אזן מותר לכתחלה דטריחא לה מילתא למשלף ואחוויי מפני שאזניה מכוסות בקשוריה:    ולא בטבעת שאין עליה חותם. ואם יצתה פטורה דתכשיט הוא לה ומשום דשלפא ומחויא הוא דמיתסר הא יש עליה חותם חייבת חטאת דלאו תכשיט הוא והוי משוי ולא הוצאה כלאחר יד היא כדמפרשינן לקמן:    למאי חזיא. דודאי תכשיט הוא מדקתני אינה חייבת חטאת:

 הואיל ואשה חולקת בה שערה. לכאן ולכאן באמצע ראשה:

 ופריך הא תינח בחול בשבת למאי חזיא ופרש"י ז"ל בשבת אינה חולקת שערה ואיכא למידק ומאי טעמא לא הא קי"ל [דף נ ב] נזיר חופף ומפספס אבל לא סורק וה"ה בשבת דשרי לר"ש שאין זה פסיק רישיה ולא ימות ועוד דמשמע מדברי רש"י ז"ל שאילו היתה חולקת שערה בשבת לא היה בה משום משוי ואמאי הרי אין זה תכשיט אלא כלי אלא הכי קאמר בשבת למאי חזיא שתהא קרויה תכשיט דאפי' חולקת בה שערה לאו תכשיט הוא ומפרקי' תנא כמין טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה:    מתני' לא יצא האיש בסנדל המסומר. של עץ הוא ותוחבים מסמרות לחזק התחתון עם העליון ובגמרא מפרש מ"ט גזרו ביה רבנן:

 ולא ביחיד. ולא בסנדל יחיד:

 בזמן שאין ברגלו מכה. דלמא מחייכי עליה ושליף ליה ומייתי ליה בידיה בשכחת שבת ובירושלמי [פרק זה הל"ב] מפרש דלא ליחשדו (דלא)  דטעין ליה לחבריה תותי כנפיה ומיהו בזמן שיש שם ברגלו מכ' שרי דליכא למיחש להכי ובגמרא בעי בהי מינייהו יהיב ליה:

 ולא בתפלין. אמרינן בגמרא דלא מבעיא אליבא דמ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא דאסור אלא אפילו למ"ד שבת זמן תפלין הוא אסור דלמא אתי לאיתויינהו ארבע אמות ברה"ר כלומר אם בא ליפנות:

 ולא בקמיע שכותבין לרפואה:

 שאין מן המומחה. אבל קמיע מומחה שרי דתכשיט הוא לחולה כאחד ממלבושיו:

 שריון וקסדא ומגפיים. מפרש בגמרא:

 אינו חייב חטאת. דלא משוי נינהו אלא כמלבושיו נינהו בחול למלחמה ומיהו לכתחלה לא יצא דנראה כיוצא למלחמה:    גמ' שלופי


דף כז עמוד בעריכה

השמד היו. בני אדם המשמטים עצמן מן השמד היו:

 הנכנס יכנס. שהנכנס יראה תחלה שאין אדם רואהו:

 והיוצא אל יצא. שמא יראו אויבים מבחוץ והוא לא ידע ויראוהו ויכירו שאנו כאן:

 נהפך סנדלו. שיש לו שתי פיות ויכול להנעילו משני צדדין אבל ניכר מהו לפנים ומהו לאחור וכשנעלו זה הפוך נראה הנכנס כאילו יוצא וניכר מקומו בקרקע:

 והרגו זה את זה. בדחיקתן והיו סנדליהן מסומרין:

 דאיכא כנופיא דאיסורא. שאין עושין בו מלאכה ונקבצים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות כי ההוא מעשה דהואי בכנופיא דאיסורא בעשיית מלאכה:    והיינו דתנן ביו"ט אין משלחין סנדל מסומר ולא מנעל שאינו תפור. ואם תאמר והא קתני סיפא דההיא זה הכלל כל דבר שנאותים בו משלחין אותו ביו"ט וסנדל המסומר הרי נאותים בו בחול וכיון שכן אמאי אין משלחין אותו ביום טוב ויש לומר דבסנדל המסומר החמירו הואיל ובאתה תקלה על ידו וזה הכלל דקתני התם אמנעל שאינו תפור קאי שאין נאותין בו בחול כיון שהוא בלי תפירה:    לא שנו אלא לחזק. שמסמרותיהן נעשו לחזק העקב שקורין שול"א עם הפנתא שקורין אנפילייא:

 אבל לנוי מותר. דלא גזרו אלא מעין המאורע והנהו לחזק הוו:

 שתים מכאן. לצד חיצון אחת בראשו לצד אצבעו ואחת לצד עקבו:

 ושתים מכאן. לצד פנימי:

 תרסיותיו. רצועותיו:

 תפרו מבפנים. שנתן מנעל של עור מבפנים מן הסנדל ותפרו:

 מותר. שמעתי מר' יוחנן וטעמא לא ידענא:

 עשאו. למסמר:

 כמין קלבוס. שני ראשיו חדין וכפוף ונשתנה משאר מסמרות ונועץ שני ראשין בעץ כדאמרינן במסכת סוטה (דף יט ב) קלבוס של ברזל היו מטילין לתוך פיה:

 חיפהו כולו במסמרים וכו'. מותר הואיל ונשתנה מכמות שהיה דכעין המאורע בלבד גזרו:

 אבל מטלטלין אותו לכסות בו את הכלי. דתורת כלי עליו:

 אוסר. דלמא אתי לנועלו:

 חיפהו בעו' מלמטה וקבע בו וכו' מותר. הואיל ונשתנה מכמות שהי' דמעין המאורע גזרו:

 עשאו. לראש המסמר כמין טס או שעשאו חד כמין יתד:    נקטינן משמעתין דלא אסרו סנדל המסומר אלא כעין מעשה שהיה ומשמע דאותו סנדל שאסרו אנפליא שלו של עור ושוליו של עץ והיו לו תרסיות והיה אפשר להפכו כדאמרינן ונהפכה סנדלו של אחד מהן הלכך כל שאינו יוצא בזה אין זה סנדל המסומר שאסרו חכמים ולפ"ז סנדל המסומר שלנו שיוצאין בו בימות הגשמים אינו בכלל גזירה זו ואע"פ כן נהגו איסור בדבר לפי שדרכו לצאת מן הרגל ואיכא למיחש דלמא אתי לאיתויי כך ראיתי בשם הרשב"א ז"ל:    ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה. הא יש ברגלו מכה נפיק באותה שאין בה מכה והכי היא מסקנא דגמרא:    אמר רב פפא לא תימא עד דאתמחי גברא ואתמחי קמיע. פי' אתמחי גברא היינו שכתב שלשה קמיעות של ג' מיני חלאים לג' אנשים דאתמחי לכל קמיעות שיעשה לעולם ואפילו לכל מיני חלאים מידי דהוה אנגח [ב"ק דף לז א] שור וחמור וגמל דנעשה מועד לכל:

 ואתמחי קמיע. הוא שנתרפאו בקמיע זה שלשה אנשים מחולי אחד אי נמי שנתרפא בו אדם אחד שלש פעמים דנעשה קמיע זה מומחה לכל אדם שיש לו אותו חולי: ולא  תימא דלא שרינן לצאת אלא היכא דאיכא תרתי דאתמחי גברא ואתמחי קמיע אלא כיון דמומחה גברא אע"ג דלא מומחה קמיעא סגי וכ"ש אתמחי קמיע ולא אתמחי גברא אלא מאי דהוי רבותא טפי נקט:

 ולא קתני בזמן שאינו מומחה. דאלו היה תנא הכי הוה משמע דבעינן דמומחה קמיע ומשמע נמי דבעינן דמומחה גברא דהא קתני בסמוך איזהו קמיע מומחה ואוקימנא לה לאמחויי גברא:    תנו רבנן איזהו קמיע מומחה כל שריפא ושנה ושילש.


דף כח עמוד אעריכה


משמע אפי' אדם אחד:

 אחד קמיע של כתב ואחד קמיע של עקרין. קמיע לשון קשר ודעקרין של שלשה מיני שרשי סמנין נמי קרי קמיע:

 ולא שנכפה. כלומר לא תימא דלא יצא אלא מי שבא עליו החולי כבר פעם אחת:

 נכפה. היינו חולי דאדם נופל מחמתו לארץ ומכהו במוחו ומפילו:

 אלא שלא יכפה. שבא ממשפחת נכפין ודואג שלא יכפה יוצא בו:

 בשיר. אצעדה:

 מפני מראית העין. דלא מיחזי כמאן דבעי ליה לרפואה אלא לתכשיט ולא תכשיט הוא אלא מחמת דאגת החולי:

 והתניא איזהו קמיע מומחה כל שריפא ג' בני אדם כאחד. ולעיל תני כל שריפא ושנה ושילש דמשמע אפי' אדם אחד:

 הא לאתמחויי גברא. שיהא מומחה בכל קמיעות שיעשה לעולם בעינן שריפא ג' בני אדם והא דקתני כל שריפא ושנה ושילש דמשמע אפילו אדם אחד מיירי לאתמחויי קמיעא שיהא קמיע זה מומחה לכל אדם לאותו חולי:    אמר רב פפא פשיטא לי תלתא קמיעי לתלתא גברי אתמחי גברא ואתמחי קמיעא. פי' אפילו לא ריפא כל קמיעא אלא אדם אחד אתמחי גברא לכל קמיעותיו כיון שריפא ג' בני אדם בג' קמיעות חלוקין אבל עכשיו שכל קמיע ריפא ג' פעמים נעשו שלשה קמיעין אלו מומחין ע"י כל אדם וה"ה דהוה משכח אתמחי גברא ואתמחי קמיע כגון שריפא אדם זה ג' אנשים בשלשה קמיעות חלוקין ובקמיע הא' ריפא בו אדם אחד ג' פעמים:

 תלתא קמיעי לתלתא גברי חד זמנא. גברא אתמחי לכל קמיעין שיעשה:

 קמיעא לא אתמחי. מיד רופא אחר לפי שהמחאתו של רופא תלויה במזלו:

 חד קמיעא לג' גברי קמיע אתמחי. שיתרפא בו כל אדם מחולי זה:

 גברא לא אתמחי. לקמיע אחר:    בעי רב פפא [כו'] קמיעא ודאי לא אתמחי. שהרי כל א' לא ריפא אלא פעם אחת:

 או דלמא מזליה דהאי גברא. מזלו של חולה זה הוא:

 דמקבל קמיעא. כלומר שכל קמיעא מועיל לו אבל לעיל בריפא ושנה ושילש לא חיישינן להכי לפי שהמחאתו של קמיע תלויה בעשייתו ובתקונו ולפיכך יותר יש לתלות ענין הרפואה בתקון הקמיע מבמזליה דהאי גברא אבל הכא דבהמחאת גברא עסקינן וכבר פירשתי דהמחאת גברא תלויה במזלו של רופא בהא הוא דאיכא לספוקי שמא מזל הרופא גרם או מזל החולה פירשתי שמועה זו לפי שטתו של רש"י ז"ל ולא כדבריו ממש אבל מ"מ הוא סובר דכל היכא דאתמחי גברא יוצאין לרה"ר בכל קמיעא שיעשה:    אבל בתוס' אין סוברין כן שהם אומרים דלעולם לא אמרינן אתמחי גברא לכל קמיע שיעשה אלא אתמחי גברא היינו שעשה ג' קמיעין מענין אחד דאתמחי לכל קמיעין שיכתוב מאותו הלחש לאותו החולי ואתמחי קמיעא היינו שאותו כתב ממש ריפא ג' אנשים ירושלמי [פרק זה הל"ב] נאמן אדם לומר בקמיעא זו רפאתי בו ג' פעמים:    איבעיא להו קמיעין יש בהם משום קדושה וכו' לאצולינהו מפני הדליקה בשבת. כשאר כתבי הקדש:

 הברכות. שתקנו חכמים כגון תשע של ר"ה שיש בהן מלכיות זכרונות ושופרות:

 מענינות. מפרשיות הרבה שכותבין בהם מקראות של רפואות:

 יגוד ויגנוז. יקוץ מקום השם ויגנוז:    ותפלין היינו טעמא דאינו נכנס בהן לבית הכסא אלא חולצן ברחוק ד' אמות ונכנס משום שי"ן שלהם. הכתובה בעור עצמו מבחוץ:    ומשמע הא לאו הכי כיון שהן מחופין שרי והיינו דמסקינן התם בפרק מי שמתו [דף כג א] דמי שרוצה ליכנס בבית הכסא חולץ תפליו ברחוק ארבע אמות ואוחזן בידו בבגדו כנגד לבו ונכנס ומיהו דוקא ביום שרי למעבד הכי לפי שהוא צריך לחזור ללובשן אבל בלילה אמרינן התם דעושה להן כיס טפח ומניחן ובכלי שאינו כליין אפילו פחות מטפח מותר אבל קמיע אפילו תמצא לומר דיש בו משום קדושה במחופה עור סגי אפילו בלילה דכיון דלעולם צריך לו הרי קמיע אף בלילה כתפלין ביום:    ואיכא מאן דגריס בגמרא ואמר אביי דלי"ת של תפלין ויו"ד של תפלין הלכה למשה מסיני כלומר שעושין דלי"ת ויו"ד בקשרי הרצועות להשלים שדי וכתבו בתוס' דלא גרסי' ליה דדלי"ת ויו"ד לאו הלכה נינהו דהא אמרינן לעיל בפ' במה מדליקין (דף כח ב) לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד למאי הלכתא לתפלין ואקשינן תפלין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך ופרקינן לעורן ואקשינן והא אמר אביי שי"ן של תפלין הלכה למשה מסיני ופרקינן לרצועותיהן ואם איתא לפרוך נמי רצועות הא אמר אביי דלי"ת ויו"ד של תפלין הלכה למשה מסיני כדאקשינן גבי לעורן משי"ן.  ואין צריך למחוק הנוסחאות דדלי"ת ויו"ד כיון שאינן בכתיבה ממש אלא בקשר לאו תורת ה' מיקרי:

 שריון קסדא ומגפיים. מיני כלי זיין:    מתני' לא תצא אשה וכו' כולייאר וכובלת. מפרש בגמרא:

 פלייטון. שמן אפרסמון:

 חייבת חטאת. דלאו תכשיט נינהו:    גמ' אמר עולא וחלופיהן באיש. פרש"י ז"ל דאטבעת קאי דטבעת שיש עליה חותם דבאשה הוי משוי לפי שאין דרכה בכך ואם יצתה חייבת חטאת באיש אם


דף כח עמוד בעריכה

  יצא פטור וטבעת שאין עליה חותם דבאשה הוי תכשיט באיש הוי משוי ואם יצא חייב חטאת וכן פי' רבינו שרירא ור"ח וה"ר אלברגלוני ז"ל ורבינו אלפסי ז"ל שפירשה בין בטבעת בין במחט לא נראו דבריו:    ואיכא דיליף מהכא דתכשיט באיש אסור לצאת בו לרה"ר דמדאמרי' וחלופיהן באיש אלמא טבעת שיש עליה חותם לאיש כטבעת שאין עליה חותם לאשה מה התם פטור אבל אסור לאיש נמי טבעת שיש עליה חותם שהוא תכשיט שלו פטור אבל אסור ולא כדברי ר"ת ז"ל.  ויש לדחות דהאי וחלופיהן לאו לענין חיובא ופטורא קאמרינן אלא שאותה הטבעת שהוא תכשיט באשה דהיינו שאין עליה חותם הוי משוי באיש וטבעת שיש עליה חותם שהוא משוי באשה הוי תכשיט באיש ולעולם מאי דהוי תכשיט באיש אפילו לכתחלה שרי ולא מיחוור מדאמרינן בגמרא לפרוקי פרכין דפרכינן והא הוצאה כלאחר יד היא ומפרקינן הכא באשה גזברית עסקינן. כלומר דכיון דבחול דרכה לצאת באצבעה טבעת שיש עליה חותם לאו הוצאה כלאחר יד הוא ואפי' הכי כיון שרוב הנשים אין דרכן בכך משוי הוא לה וחייבת חטאת ופרכינן עלה תרצת אשה איש מאי איכא למימר כלומר אכתי איש אמאי חייב חטאת בטבעת שאין עליה חותם דהא לדידיה הוצאה כלאחר יד היא ואם איתא דחלופיהם לא קאי אדינייהו אלא לענין תכשיט ומשוי מאי קושיא כי היכי דאמרינן דטבעת שהוא תכשיט באשה פטור אבל אסור וטבעת שהוא תכשיט לאיש מותר לכתחלה הכי נמי נימא דטבעת שהוא משוי לאשה חייבת עליה חטאת וטבעת שהוא משוי לאיש פטור אבל אסור לפי שאין דרך הוצאה שלו בכך אלא משמע דסברא דתלמודא הוא דהאי וחלופיהן לענין חיוב ופטור נמי קאמרינן ושמעינן מינה דבתכשיט דאיש נמי איכא איסורא דרבנן ושלא כדברי ר"ת ז"ל אלא שיש מי שאומר דדוקא בתכשיטין השוין לאיש ולאשה הוא דאמרינן הכי דהואיל ואסרוה לאשה לא ראו להתיר באיש אבל בתכשיטין דאיש שאינן ראויים לאשה מותר האיש להוציאם ולפי זה צריך שנאמר דטבעות תכשיטין השוין לשנים מיקרי אע"פ שמה שהוא תכשיט לאשה אינו תכשיט לאיש:    אמר רבי אמי ואמרי לה במתניתא תנא שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות. כדאמרינן (בכל הבשר) (ד' קה ב) [ע"פ קיא] שרא דעניותא נביל שמיה ונביל קרי ליה ואוהב מקום מיאוס ומשתין מים לפני מטתו היינו מיאוס:

 ערום. אורחא דמילתא נקט מתוך שהוא ערום אינו יוצא לחוץ להשתין דטורח הוא לו ללבוש ולצאת:

 אבל לבראי לית לן בה. שהקלוח ארוך ונתז למרחוק:

 משא ולא משא. שאינו רוחץ ומשפשף יפה אלא מעט מים כגון רביעית מצומצם:

 על עסקי תכשיטיה. שאינו רוצה לקנות לה:    מתני' ולא באלה. מקל של מתכת וראשו עבה שקורין מאצ"א:

 תכשיטין הן לו. כדכתיב [תהלי' מה] חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך:

 אינן לו אלא גנאי שנא' וכתתו חרבותם לאתים. כלומר שיהו בטלין לימות המשיח ואי תכשיטין נינהו למה הן בטלין להוי לנוי בעלמא:

 בירית. מפרש בגמרא:

 טהורה. אינה מקבלת טומאה:

 ויוצאין בה. דלא שלפה ומחויא שלא יראה שוקה:

 כבלים טמאים. מפרש בגמרא:    גמ' בירית באחת. משוקיה:

 כבלים בשתים. בשתי שוקיה וכתבו בתוס' דלפי זה אין הכבלים עשוים כמו הבירית דאי שוין נינהו אלא שזו באחת וזו בשתים מ"ט בירית טהורה וכבלים טמאים בשלמא לענין שבת איכא למימר דכל דהוי תרי איכא למיחש דלמא שלפא ומחויא אבל כל דלית לה אלא חד גנאי הוא לה וליכא למיחש להכי אבל לענין טומאה מאי איכא למימר וכי תימא כל דלא הוי אלא חד הוי כחצי כלי א"כ מי שאין לו אלא סנדל אחד ה"נ דלא מקבל טומאה אלא ודאי כדאמרן:    אמר ליה אלו ואלו בשתים מטילין שלשלת ביניהן. והא שלשלת תשמיש אדם הוא דאמרי' בגמ' [דף סג ב] משפחה אחת היתה בירושלים והיו פסיעותיה גסות והיו בתוליהן נושרין ועשו להן שלשלת כדי שלא יהו פסיעותיהן גסות הלכך תשמיש אדם הוא ומקבל טומאה מה שאין כן בבירית דכיון שאין משימין אותן אלא כדי שלא יפלו בתי שוקיה הויא לה כטבעת שהתקינה לקשור בה מתניו ולחגור בהן כתפיו דאמר בפרק במה בהמה [דף נב ב] דטהורה והיינו טעמא נמי דכבלים שאין יוצאין בהן דלמא שלפה לשלשלת שהיא של זהב ומחויא דכי שקלא לה לא יפלו בתי שוקיה מה שאין כן בבירית:    מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים. תכשיטין שבחוץ היינו טבעת:

 תכשיטין שבפנים. היינו כומז דאמרינן זה דפוס של בית הרחם ומאי כומז כאן מקום זמה:

 לומר לך כל המסתכל. במקום טבעת כאילו מסתכל במקום כומז שהרי כפרה זו על מה שנסתכלו היא באה כדאמרי' בגמ' תנא דבי ר' ישמעאל מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה מפני שזנו עיניהם מן הערוה:    מתני' יוצאה אשה בחוטי שער. שקולעת בהן שערה:

 בין משלה. תלושין:

 ובין משל בהמה. כגון של סוס דהכא ליכא למיחש דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושרי להו ואתיא לאיתויינהו דהא קיי"ל דחוטי שער אין חוצצין:

 בזמן שהן תפורין. עם השבכה דתו לא שלפה כדי


דף כט עמוד אעריכה

שלא תתגלה שערה:

 לחצר. אכבול ופאה נכרית קאי דאסרי' לעיל למיפק לרשות הרבים והשתא אשמעינן דלחצר מותר שהתירו לה חכמים שני תכשיטין הללו בחצר כדי שלא תתגנה על בעלה:

 פאה נכרית. קליעת שער התלושה ועוברתה על שערה עם קליעתה כדי שתראה בעלת שער:

 במוך שבאזנה. שנותנת לבלוע ליחה של צואת האוזן:

 שבסנדלה. לתענוג:    ובמוך שהתקינה לנדתה. פרש"י ז"ל שיבלע הדם ולא יטנפו בגדיה והקשה ר"י ז"ל דהא אסקי' לעיל בפ"ק [דף יא ב] דכל לאצולי טינוף חשיבא הוצאה ולא מקרי משום הכי דרך מלבוש לפיכך פי' שמגין על הדם שלא יפול על בשרה [ויתייבש]  ויצער אותה ומשום הכי חשיב דרך מלבוש:

 בפלפל. פלפל ארוך נותנת בפיה אשה שריחה רע:

 גלגל מלח. כמו גרגיר מלח לרפואת חולי השינים:    שן תותבת ושן של זהב. פרש"י ז"ל נותנת בלחיים ממקום אחר והיא של זהב:

 ורבי מתיר. לצאת בה:

 וחכמים אוסרין. דכיון דמשונה משאר השינים דלמא מחייכי עלה ושקלה לה מהתם ומוציא' לה בידה. ל"א שן תותבת של אדם אחר היתה ואהיתרא דלעיל קאי ולא אפלוגתא דר' ורבנן והכי קאמר בפלפל וגלגל מלח ושן תותבת. שן של זהב ר' מתיר וכו'. שתי לשונות הללו כתב רש"י ז"ל ולא נהירא דאי חדא קתני שן שן למה לי ואי תרתי קתני ובשן תותבת אפי' רבנן שרו הוה ליה למתני כדקתני הנך כולהו אלא ודאי תרתי קתני ובתרוייהו פליגי ר' ורבנן ובירושלמי משמע דשן תותבת היא של עץ ורבנן אסרי בתרוייהו דמתוך שהיא נכרת בין שאר השינים שיילי מינה חברותיה לאחויי להו ומחויא אבל של כסף לא מנכרא ולא שיילי מינה ומש"ה שריא אפילו לרבנן כדאיתא בגמרא ולרבי בכולהו אע"ג דשיילי מינה כיון דמגניא בהו לא מחויא כדאיתא בגמ' זה נראה לי:    גמ' דבת מינה היא. ולא מינכר ולא מחייכי עלה:

 ובלבד שלא תצא זקנה. בחוטי שער של ילדה וילדה בשל זקנה דשחורות על לבנות או לבנות על שחורות נראין הן ואתי למשלף:

 בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה. וכיון דדרכה בכך איצטריך לאשמועינן דאסור משום דזמנין דמחייכי עלה:

 אבל ילדה בשל זקנה גנאי הוא לה. וכיון דלאו אורח ארעא לא אצטריך לתנא לאשמועינן דאי עבדא נמי הכי פשיטא דאיכא למיחש דלמא מחייכי עלה:

 ומשני כדי נסבה. בחנם ואגב גררא נקטיה:    אמר רב כל שאסרו חכמים לצאת בו ברה"ר אסור לצאת בו לחצר אפילו מה שאין ביציאתו לרה"ר חיוב חטאת דלאו גזירה לגזירה היא משום דאי שרית ליה בחצר אנן סהדי דנפיק בהו נמי לרה"ר שאין דרך לפשוט תכשיטין בחצר.  וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית דכל שהוא דרך מלבוש או דרך תכשיט אסור לפי שאין דרך לפשוט תכשיטין כשיצא לחוץ ובבית נמי איכא למיחש להכי אבל מדברי הרמב"ם ז"ל נראה שלא אסרו אלא בחצר שאינה מעורבת משום דדמיא לרה"ר אבל בחצר המעורבת שרי וכ"ש בבית וא"ת אי הכי הא דאמרי' בסוף פרק כירה (דף מו ב) השירים והנזמים והטבעות הרי הן ככל הכלים הניטלין בחצר ויהבינן טעמא (משום)  דהואיל ואיכא תורת כלי עליהן אמאי איצטריכין להאי טעמא תיפוק לי' שהן ראוין להכניסן בבית ולנושאן דרך תכשיט י"ל דההיא בחצר שאינה מעורבת עסקי' והנהו תכשיטין שבתו בתוכו ואסור להכניסן לבית ומשום האי איצטריך לטעמא דהואיל ואיכא תורת כלי עליהן אבל לעולם בבית ואפילו בחצר המעורבת נמי שרי וכן דעת הרמ"ה ז"ל:    אמר עולא כדי שלא תתגנה על בעלה. לפיכך התירו לה מקצת תכשיטיה:

 כדתניא. דחששו רבנן להכי:

 בנדתה. היו דורשין זקנים הראשונים כמשמעו בדבר המרחיקה מבעלה:

 שלא תכחול. עיניה ולא תפרכס שרק על פניה והוא אדום:

 תהא בנדתה. בטומאתה:

 עד שתבא במים. לטבול ואף על פי שעברו שבעת ימים ומעיינה פסק:

 עשתה לו בית יד. למוך שבאותו מקום מהו למישריה דניחוש דלמא שקלה וממטיא לה בידיה דלא מאיס עלה למשקלה בבית יד שלה:

 עשתה לו בית יד מותר. דלא אמרינן לא מאיס אלא אפילו בבית יד מאיס:

 לדורשיני. לחולי השינים:

 דארציני. קנמון:

 רבי אליעזר פוטר בכובלת. ואמרי' בגמ' דהאי פוטר מותר לכתחלה הוא ואמרינן טעמא דמאן דרכה למיפק בכובלת אשה שריחה רע ולא שלפה ומחויא גנותה:

 למטה מן השבכה. כגון אצטמא וכיפה של צמר:

 יוצאה בו. דלא חיישינן דלמא שלפה ומחויא דמיגליא שערה ומגניא ביה:    מתני' יוצאין בסלע שעל הצינית. סלע מטבע:

 צינית. מפרש בגמרא:

 הבנות קטנות. שמנקבות את אזניהם ואין עושין להם נזמים עד שיגדלו ונותנין חוטין או קסמין באזניהם שלא יסתמו נקבי אזניהם:

 ואפילו. רבותא קאמר דאע"ג דלאו תכשיט נוי הוא אורחא בהכי ולאו משוי הוא:

 ערביות. נשים ישראליות שבערביא:

 יוצאות רעולות. דרך ערביות להיות מעוטפות בראשן ופניהם חוץ מן העינים וקרי להו בלשון ערבי רעולות והיינו הרעלות דכתיב גבי תכשיטי נשים בספר ישעיה:

 מדיות. נשים ישראליות שבמדי:

 פרופות. שמתעטפות בטליתן ותולה רצועה בשפתה האחת כנגד צוארה ובשפתה השנית כורכת אבן או אגוז וקושרת הרצועה בכרך ואין הטלית נופל מעליה:  

דף כט עמוד בעריכה

גמ' מאי צינית בת ארעא. מכה שתחת פרסות הרגל וקושר בה סלע לרפואה דמידי דקשי ואית בה שוכתא רובייל בלע"ז ואית בה צורתא מעלי לה וכל הני איתנהו בסלע:

 דנפקו בחוטי. בחוטין שבאזניהן:

 ועביד להו מקואות ביומי ניסן. לטבול בהן:

 ומפצי ביומי תשרי. מפני טיט הנהרות שלא יחוץ:

 דצבעונין הוו. ואיכא למיחש בהו דלמא שלפה ואתיא לאחוויי:

 דלא לילפן גופא נוכראה. ויתאוו לשכב עם איש:    ודאמרי' ועביד להו מפצי ביומי תשרי. פרש"י ז"ל מפני טיט הנהרות שלא יחוץ ולפי זה יצטרך לומר שהוא עבה ביותר דהא תנן בפרק תשיעי דמקואות דאין טיט חוצץ אלא טיט היון דהיינו טיט הבורות וטיט היוצרין ואם תאמר וכי הוי עבה מאי הוי והתנן (שם פ"ז) הטביל את המטה אף על פי שרגליה משוקעות בטיט העבה טהורה מפני שהמים מקדימין איכא למימר דהני מילי במטה דליכא סדקין אבל באדם חוצץ לפי שהטיט נכנס לו בין האצבעות ונדחק שם ואחרים פירשו דלצניעותא בעלמא היה עושה אותן שהוא חושש שמא מתוך שתתפחד שלא יראוה בני אדם תהא רדופה לטבול מהר ולא תטבול יפה ומהאי טעמא נמי אמרי' בפרק תינוקת (דף סז א) אשה לא תטבול בנמל לפי שהוא במקום רואים ואיכא למיחש לכדכתיבנא אלא שאף שם פרש"י ז"ל מפני הטיט שהוא חוצץ ולא מחוור שאין בנמל טיט יותר משאר נהרות:    ודאמרי' עביד להו מקואות ביומי ניסן אמרינן עלה בגמרא [דף סה ב] מסייע ליה לרב דאמר רב יהודה אמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת סבר שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד.  והכי פירושא דעביד להו מקואות ביומי ניסן משום חששא דשמא ירבו הנוטפין על הזוחלין ונמצא שאין מטהרין אלא באשבורן וכדתניא (בספרי)  [בספרא]  אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת"ל אך מעין מעין מטהר בזוחלין ומקוה באשבורן כלומר שאין מי גשמים מטהרין אלא דוקא דקוו וקיימי הלכך כל היכא דאיכא למיחש שמא ירבו הנוטפין על הזוחלין אסור ומשום הכי עביד להו מקואות ביומי ניסן דס"ל כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבה פרת כלומר שרבוי פרת מעיד בבבל שירדו גשמים בארץ ישראל אלמא ס"ל שהנהר ממי גשמים הוא גדל ולא מכיפיה:    ודאמרי' ביומי ניסן איכא מאן דאמר דלאו דוקא ביומי ניסן אלא ה"ה לכל השנה חוץ מיומי תשרי וכדאמר בתר הכי דאתיא כשמואל דאמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד ולא נקט יומי ניסן אלא לאפוקי יומי תשרי ואין הלשון נוח לי דהוה ליה למימר עביד להו מקואות לבנתיה כולא שתא ומפצי ביומי תשרי ולפיכך נראה דבנתיה דאבוה דשמואל בסיתוא לא הוו טובלות בנהר משום צנה אלא במקואות שבבתיהן וביומי ניסן דרווח עלמא היו מתחילות לטבול בנהרות והיה מתקן להן אביהם [שם בתחלת ניסן מקואות שהיו טובלות בהן עד תשרי וביומי תשרי לא היו צריכין למקואות משום דליכא למיחש לנוטפים ולפיכך היה מתקן להן] מפצי וכשעוברין יומי תשרי כבר היו חוזרות לטבול בבתיהן משום צנה:    והוי יודע שזו שאמרו המעין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן היינו לומר שהמקוה אינו מטהר אלא באשבורן אבל המעין מטהר בין בזוחלין בין באשבורן דאי אמרת דאין מעין מטהר אלא בזוחלין היכי עביד להו אבוה דשמואל לבנתיה מקואות ביומי ניסן והיה ממשיך לתוכן מי פרת וכמו שפירשו כל המפרשים ז"ל הוה ליה למיחש שמא ירבו זוחלין על הנוטפין ואין מטהרין באשבורן אלא ודאי כדאמרן ועוד ראיה מדתנן בפרק ראשון דמקואות למעלה מהן מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא למעלה מהם מי (מעין)  מוכים כלומר מלוחין ופושרין שהן מטהרין בזוחלין ובודאי היינו שהן מטהרין אפילו בזוחלין דאי לא מאי למעלה מהן הכא בחד גונא מטהרי והכא בחד גונא מטהרי ועוד דתנן כל הימים מטהרים כמקוה וכו' ר' יוסי אומר כל הימים [מטהרין]  בזוחלין ובודאי ר' יוסי אף בזוחלין אמר דאי לא הוה ליה למימר אין מטהרין אלא בזוחלין אלא ודאי משום דס"ל דימים דינייהו כמעין אמר דמטהרין בכל ענין ועוד דתנן במסכת פרה בפ' ששי המפנה מעין לתוך הגת פסולין לזבין ולמצורעים ולמי חטאת אלמא לשאר כל אדם כשר אע"פ שהוא אשבורן:    ופליגא דשמואל דאמר שמואל נהר מכיפיה מבריך. כלומר שאע"פ שאנו רואין כשהגשמים יורדין נהרות מתברכין עיקר רבויין ממקורן הוא כדאמרי' בפ' סדר תעניות (דף כה ב) אין לך כל טפח וטפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים ונמצא שלעולם זוחלין רבין על הנוטפין דהא לטפח של גשמים איכא טפחיים דמעין הלכך לשמואל מותר לטבול בנהרות לעולם ואפי' כשנראה לעין שנתרבו הרבה מחמת המטר:    ופליגא דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים מטהרין בזוחלין דאיכא למיחש לרבוי נוטפין אלא פרת ביומי תשרי בלבד לפי שאינו עת גשמים ולא זמן הפשרת שלגים ולאו למיסר כל נהרות אתא ולאו למיסר נמי פרת בכל השנה אלא ביומי תשרי אתא דכיון דכולה חששא משום שמא ירבו נוטפין על הזוחלין הוא כל שאנו בקיאין בפרת ביומי תשרי כמה עלייתו וכן בשאר נהרות ויודעין אנו בהם שלעולם אינו מתמעט משיעור כך ואפילו בעת יובש גדול כל שאין אנו רואין בו כי אם אותו שיעור למה ניחוש הא ליכא למיחש לשמא ירבו נוטפין על הזוחלין אלא שמואל תרתי קמ"ל חדא דנהרות שהן מכזבין מימיהן אין טובלין בהן לעולם דכיון שפעמים מכזבין לעולם חוששין בהן לגשמים או להפשרת שלגים וכדתנן במסכת פרה פ"ח המים המכזבין פסולין אלו הן המים המכזבין אחת בשבוע והמכזבים בפלמסיות ובשני בצורת כשרין והכי פירושא דכל שמכזבין בלא טענה אע"פ שאין מכזבין אלא לעתים רחוקות פעם אחת בשבוע פסולין דחיישינן שמא מי גשמים הן ואין מטהרין בזוחלין אלא באשבורן אבל מכזבין מחמת טענה כמו בפלמסיות ובשני בצורת כשרין ומשום הכי קאמר שמואל שאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת וכיוצא בו שאינו מכזב לעולם ולמעוטי מים המכזבים הוא דקאמר פרת רוצה לומר פרת וכיוצא בו קאמר. וקאמר נמי דפרת וכיוצא בו שאינו מכזב אינו מותר לטבול בו מן הסתם בכל השנה כולה מי שאינו בקי בו אלא ביומי תשרי בלבד לפי שביומי תשרי אינו עת גשמים ולא הפשרת שלגים ולפיכך אפי' מי שאינו בקי בו אין לו לחוש שמא רבו עליו נוטפין אבל אין הכי נמי דמי שבקי בפרת וכיוצא בו כל שהוא רואה שלא נתרבה על מה שהוא זוחל בתשרי בכדי שיהא ראוי לחוש לרבוי נוטפין טובל בו בכל השנה וכן נמי אם רואה בתשרי שנתרבה כ"כ עד שאפשר לו לחוש שמא רבו בו נוטפים אפי' בתשרי אינו טובל בו אלא שמואל סתמא קאמר דמי שאינו מכיר אפילו בנהרות שאין מכזבים יש לו לחוש כל השנה ברבייתן ובימי תשרי אין לו לחוש כנ"ל ויש מי שכתב בהפך ולא נראו לי דבריו:    ולענין פסק הלכה פסק ר"ת ז"ל כשמואל דאמר נהרא מכיפיה מבריך דאע"ג דרב פליג עליה ורב ושמואל הלכה כרב באיסורי ועוד דאבוה דשמואל סבירא ליה כרב ואידך דשמואל נמי פליגא אדידיה אפ"ה קי"ל כשמואל דתניא בבכורות בפרק מעשר בהמה (דף נה ב) [ר"מ אומר]  יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין מסייע ליה לשמואל דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך כלומר דנהי דשמואל אמר הכי בכל הנהרות דמכיפייהו מברכי והתם לא אמרינן הכי אלא בפרת אפי' הכי מסייע ליה משום דכיון דפרת מבריך מכיפיה כולהו נהרות [נמי מכיפיה דפרת הם מתברכין שהרי כל הנהרות]  מפרת הם נמשכין כדאמרינן התם בבכורות [דף נה א] הנודר ממי פרת אסור מכל מימות שבעולם דאפילו עינתא דמדליין סולמי דפרת נינהו הילכך האי מתני' מסייע ליה לשמואל בין מדר' מאיר בין מדרבנן [דרבנן]  אמרי נמי פרת שמו שמימיו פרין ורבין וכיון דר' מאיר ורבנן מסייעי ליה כוותיה נקטינן ונמצא לפי דעת זה שלעולם טובלין בנהרות אפי' כשמתברכין הרבה מחמת גשמים לפי שאין טפח יורד מלמעלה שאין תהום עולה לקראתו טפחיים זהו דעת ר"ת ז"ל ומ"מ נ"ל שאף הוא ז"ל לא אמרה אלא בנהרות שאין מכזבין אבל במכזבין ליכא למימר בהו דמברכין מכיפייהו:    אבל ר"ח והרב אלפסי ז"ל פסקו כרב וכאבוה דשמואל דאין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד וקא יהיב הרמב"ן ז"ל טעם למילתיהו דאע"ג דאמר שמואל נהרא מכיפיה מבריך לא דחינן מימרא דאיסורא דהוו נהיגין הלכה למעשה כאבוה דשמואל דעביד לבנתיה מקואות משום מימרא דאגדתא ושמואל נמי לאו לענין מעשה אמרה דכיון דאיהו נמי אמר אין המים מטהרין בזוחלין משמע דהכי קאמר דנהי דמדינא שרי הלכה למעשה איכא למיחש וכדאמרי' [ביצה כט א] השתא דאמר שמואל אסור ותנא דבי [שמואל]  מותר שמואל הלכה למעשה אתא לאשמועינן ואע"ג דאמרינן ופליגא דשמואל אדשמואל היינו לומר דתרוייהו מימרי דשמואל לאו קושטא אינון אלא חדא מינייהו דאילו איתא לחדא ליתא לאידך אבל איהו לא פליג [דידיה]  אדידיה אלא מיחש הוא דחייש הלכה למעשה וה"נ משמע בפ' תינוקת (דף סז א) דמייתי מילתא דאבוה דשמואל ולא מסיימין עליה פלוגתא דבריה אלמא שמואל נמי למעשה חייש וכ"ת מאי חייש כיון דר"מ ורבנן אמרי בברייתא דבכורות [דף נה ב] דפרת מימיו פרין ורבין ורב ואבוה דשמואל נמי אמאי סברי דלאו מכיפיה מבריך איכא למימר דאינהו ידעי דאיכא תנאי בעלמא דלא סבירא להו הכי ועוד דאיכא נוסחי דלא גרסינן במילתא דרבנן שמימיו פרין ורבין אלא וחכמים אומרים פרת שמו ותו לא ולפי זה סייעתא דמייתינן התם לשמואל מדר"מ היא ולא מדרבנן ואפי' הכי שפיר דייק מדר"מ כיון דרבנן לא פליגי עליה בהדיא לומר שאינו פרה ורבה ורב ואבוה דשמואל סברי דפליגי רבנן עליה ושמואל נמי מיחש הוא דחייש:    נמצא עכשיו לפי דרך זה שהנהרות המכזבין אין טובלין בהן כלל שלעולם חוששין להם למי גשמים והפשרת שלגים ונהרות גדולים שאין מכזבין כל שהוא בקי בהן ויודע עיקר המשכתן ביומי תשרי טובל בהן כל השנה כל שהוא רואה שאין לחוש שנתרבו


דף ל עמוד אעריכה

נוטפים על עיקר המשכתן אבל כל שהוא רואה מתוך רבייתן שיש לחוש לכך אפי' ביומי תשרי אין טובל בהן ומי שאינו בקי בהן בכל השנה כולה צריך לחוש להן חוץ מימי תשרי בלבד שבתשרי מן הסתם אין נוטפין רבין עליו:    מיהו איכא מאן דאמר דכי חיישינן לרבוי נוטפין על הזוחלין דוקא לטבול בהן במקום שלא היתה שם זחילתו של נהר קודם לכן אבל במקום שהיתה זחילתו מתחלה אע"פ שעכשיו רבו נוטפין על הזוחלין מותר לטבול בו ומוכח לה מדתנן בפ"ק דמקואות מעין שמימיו מועטין שרבו עליו מים שאובין שוה למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בכל שהוא ומדקתני שוה למקוה לטהר באשבורן אלמא דין מקוה יש בו שאינו מטהר בזוחלין שאין עליו דין מעין אלא הרי הוא כמקוה שצריך אשבורן והדר קתני ולמעין להטביל בכל שהוא ובודאי מדקתני דשוה למעין להטביל בכל שהוא הוא הדין דמטהר בזוחלין כיון דתורת מעין עליו וקשיא רישא אסיפא אלא ודאי הכי קתני מעין זה שרבו עליו המים שאובים מקומות יש בו שתורת מקוה עליהם וצריך אשבורן והיינו אותם מקומות שהוא זוחל בהן עכשיו מחמת רבוי הנוטפין ולא היה זוחל בו מתחלה ומקומות יש בו שלא נשתנה דינו מכמות שהיה אלא הרי הוא כמעין להטביל בו בכל שהוא והיינו אותו מקום שאפי' מתחלה היה זוחל בו והאי דלא קתני ולמעין להטביל בו בזוחלין אי נמי דליתני ברישא שוה למקוה שצריך שיעור נ"ל דתני הכי לאשמועינן תרי דיני דמקוה ודמעין ובכל חד מכלל חבריה משמע דמדקתני רישא שוה למקוה לטהר באשבורן מכלל דאותו מקום ששוה בו למעין דקתני סיפא אין צריך אשבורן ומדקתני סיפא ולמעין להטביל בו בכל שהוא מכלל דאותו מקום ששוה למקוה דקתני רישא צריך שיעור ומ"מ למדנו מזו שיש מקום במעין שאפילו נתרבה מחמת נוטפין תורת מעין עליו והיינו מקום שהיה מהלך בו מתחלתו והכי איתא בתוס' דקתני התם מעין שמימיו מועטין וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד המקום שהיה יכול להלך מתחלתו והיינו נמי דתנן בפ"ק דמקואות מעין שהיה מושך כנדל וריבה עליו מים והמשיכו [הרי הוא כמו שהיה היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה]  למקוה לטהר באשבורן ולמעין להטביל בו בכל שהוא והכי פירושא מעין שהוא מושך מעט מעט כנדל זה שהוא שרץ קטן מרובה הרגלים ועכשיו המשיכו בשטף אבל אינו נמשך אלא באותו מקום שהיה מהלך בו מתחלתו הרי הוא כמות שהיה וסיפא קתני דאם היה עומד כלומר שלא היה נמשך כלל וריבה עליו והמשיכו ב' דינים יש בו דבמקום שלא היה מהלך מתחלתו שוה למקוה שצריך אשבורן וה"ה שאין מטבילין בו בכל שהוא ובמקום שהיה עומד מתחלה שוה למעין להטביל בו בכל שהוא ומינה שהוא מטהר בזוחלין:    נמצא לפי דעת זה שאפי' בזמן גשמים שהנהרות רבין אדם טובל בנהרות שאין מכזבין באותן מקומות שהן נמשכין והולכין אפי' ביומי תשרי אבל באותן מקומות שנמשכין ומתרחבין יותר מחמת הגשמים כל היכא דאיכא למיחש שרבו נוטפין על הזוחלין אין טובלין בהן אבל היכא שרבו זוחלין על הנוטפין אפילו באותן מקומות שלא היה הולך שם מתחלתו טובלין והיינו ההיא דר' אלעזר בר' צדוק שהעיד על הזוחלין שרבו על הנוטפין שכשרין ומטהרין בזוחלין ובודאי אפילו במקום שנתרבה קאמר דאי באותו מקום בלבד שהוא מהלך מתחלתו מאי אסהדתיה פשיטא דהיכי תיסק אדעתין ששנים או ג' טיפי מטר יפסלו פרת מלטבול אלא ודאי כדאמרן וזהו דעת הראב"ד ז"ל:    אבל דעת [הרמב"ם] ז"ל דכי קתני בכל הני דאע"פ שרבו עליו נוטפין דינו כמעין דוקא בשריבה המים בגומת המעין עצמו ששם הוא חשיבות מימיו ומבטלין כל המים הבאין עליהן אבל ריבה במקום משך הנהר למטה כל שרבו נוטפין על הזוחלין נפסל כולו ולפי זה אתיא מימרא דשמואל כפשטה דאין המים מטהרין בזוחלין אפילו באמצע הנהר במקום שהיה מהלך בו בתחלה אלא פרת ביומי תשרי בלבד וכפי מה שפירשנו למעלה ולפי זה הא דמפליג בתוס' בין נתרחב ללא נתרחב נראה לי [אהא]  דאמר ריבה עליו והרחיבו בגומת המעין קאי דאפ"ה כל שרבו נוטפין אינו מטהר אלא במקום שהיה מהלך מתחלתו אבל מקום שנתרחב אינו מטהר אלא באשבורן ואע"ג דאיכא למימר איפכא דאריבה בהמשך הנהר קאי אבל ריבה בגומת המעין אפי' נתרחב כשר מנקט לחומרא עדיף ועוד דמשמע דתוס' אגופא דמתני' קיימא מיהו סהדותיה דר' אלעזר בר' צדוק אפי' לפי שטה זו ודאי משמע דאפי' אמקום שנתרחב הנהר קאי דכל שרבו זוחלין כשר דליכא למימר דאריבה במקום גומת המעין קאי ואשמועינן רבותא שאע"פ שלא ריבה במקום גומת המעין אלא במה שנמשך ממנו כשר דאכתי פשיטא וכי ג' טיפי [מטר] יפסלו פרת זה נראה לי:    מתני' פורפת על האבן וכו'. כל המחבר בגד לחבירו קרי פריפה וכמו שפירשתי במדיות פרופות:

 ובלבד שלא תפרוף לכתחלה בשבת. בגמ' פריך והא אמרת רישא פורפת:    גמ' והא אמרת רישא פורפת וההוא ודאי לכתחלה קאמר בשבת דאי מבעוד יום לא צריך לאשמועינן דיוצאה בשבת דהא תנן לעיל ומדיות פרופות:

 סיפא. דקתני [לא] תפרוף אתאן למטבע דלאו בר טלטול אבל אבן שהוקצת לכך ראויה לטלטל: להוציאה לבנה קטן. לכתחלה:    מתני' הקיטע יוצא בקב שלו. הקיטע שנקטעה רגלו:

 יוצא בקב שלו. שעושים לו כמין רגל וחוקק בו מעט לשום ראש שוקו בתוכו ויוצא בו דקסבר רבי מאיר דמנעל דידיה הוי ולא חיישינן דילמא משתליף ואתי לאיתויי:

 ור' יוסי אוסר. דנהי דרבי יוסי נמי מודה דמנעל הוא אפילו הכי גזרו דלמא משתליף ואתי לאיתויי ארבע אמות ברשות הרבים הכי אסיק רבא פלוגתא דרבי מאיר ורבי יוסי בפרק [בתרא]  דיומא (דף עח ב) ולא כן פרש"י ז"ל בכאן והקשו בתוס' והיכי גזרינן דלמא אתי לאיתויי והלא אין לו אלא רגל אחד ואי נפל לא יזוז ממקומו תירץ ר"י ז"ל דמיירי שנושא בידו מקלו ועיקר הליכתו בסמיכות המקל הילכך איכא למגזר ומכאן התירו בתוס' לקיטע לצאת במקלות שלו לרה"ר וכתבו בשם ר"י ז"ל שראה לר"ת ז"ל שהתיר כן הלכה למעשה:    ואם יש לו בית קבול כתיתין. שחקקו בו כדי בית קבול כתיתין של בגדים רכין ומוכין להניח ראש שוקו עליהן:

 טמא. מקבל טומאת מגע אבל אם אין לו אלא בית קבול ראש שוקו ואינו מניח שם כתיתין לאו בית קבול הוא לטומאה והוה ליה כפשוטי כלי עץ דדומיא דשק בעינן שקבול שלו עשוי לטלטל ע"י מה שנותנין בו אבל שוקו אינו מטלטל על גב הכלי:

 סמוכות שלו. יש קיטע בשתי רגליו דהולך על שוקיו ועל ארכובותיו ועושה סמוכות של עור בשוקיו:

 טמאין מדרס. אם זב הוא דהא לסמיכת גופו עבידי ומדרס הזב נעשה אב הטומאה:

 ויוצאים בהן בשבת. דתכשיט דידיה הוא:

 ונכנסין בהן לעזרה. אע"ג דתנן [ברכות דף נד א] לא יכנס אדם להר הבית במנעלו הני לאו מנעל נינהו דלאו בראש רגליו הן:

 כסא. יש קיטע שנכווצו גידי שוקיו ואף על ארכובותיו אינו יכול להלך ועושה כמין כסא נמוך ויושב עליו וכשהוא מהלך נסמך על ידיו בספסלים קטנים ועוקר גופו מן הארץ ונדחק לפניו וחוזר ונח על אחוריו והכסא קשור לאחוריו:

 סמוכות. של אותו קיטע עושה לו סמוכות של עור או של עץ לראשי שוקיו או לרגליו התלוין וכשהוא נשען על ידיו ועוקר עצמו נשען גם על רגליו קצת:

 ואין יוצאין בהן בשבת. דאיידי דתלו ולא מנחו אארעא זמנין דמשתלפי:

 ואין נכנסין בהן לעזרה. דמנעל נינהו:

 לוקטמין. לצחוק עושין אותן להבעית התינוקות:

 טהורים. מלקבל טומאה דאינן כלי תשמיש ולאו תכשיט נינהו:    ויש מחלוקת בין הראשונים לפום מאי דאתמר בגמרא עלה דהא מתני' ולפום מאי דאיתמר בפרק בתרא דיומא (דף עח ב) ובפרק מצות חליצה (דף קג ב) דאיכא מאן דאמר דסנדל של עץ מנעל מקרי הילכך חולצין בו ואין יוצאין בו ביום הכפורים דאסור בנעילת הסנדל והאי נמי מנעל מקרי אבל בסנדל של שעם ושל גמי אין חולצין ויוצאין בהן דלאו מנעל נינהו ואין כן דעת הרב אלפסי ז"ל שהוא סובר דכל מנעל דלא הוי מעור לאו מנעל הוא הילכך חלצה בסנדל של עץ חליצתה פסולה אא"כ מחופה עור כאבוה דשמואל דאמר הכי בפרק מצות חליצה (שם) ויוצאין בכל מנעל שאינו של עור ביום הכפורים בין בשל שעם בין בשל עץ ולפי שאין זה מקומן של דינין הללו איני מאריך בהם ואכתבם במסכת יומא ובמסכת יבמות אם גומר השם עלי:    גמ' חמרא דאכפא. חמור הנישא בכתפים והליצנים עושין אותו:

 קשרי. מביאין


דף ל עמוד בעריכה


כלי עץ ארוכים ועומד עליהם למעלה ומרקד בהן:

 פירמי. כלי שחוק להבעית הבנים הקטנים:

 הרועים יוצאין בשקים. מלביש שק שמתכסין בהן בימות הגשמים:

 אלא כל אדם. דאע"ג דלא רגיל ביה:

 איספלנית. מטלית של בגד שמושחין אותו במשיחה ומשימין אותו על גבי המכה:    מתני' בקשרים. מפרש בגמרא:

 ובזוגין. אשקילט"א של זהב לנוי:    גמ' קשרי פאה. שקושרין ממנה קשרים ותולין בצואר לרפואה:

 מאי איריא בנים. אם איתא דרפואת חולים נינהו אפילו בנות נמי:

 געגועין. מגעגע עליו ואין יכול ליפרד מעליו ורפואה זו לא שייכא בנקבות שאין האב מחבבן מתחלתן כל כך שיהו מגעגעות עליו:

 סחופי כסא. כוס שיש לו הבל כגון שעירה ממנו חמין וכופהו על הטבור מפני שחש במעיו ואוחז הכוס את הבשר ומושך את המעיים ומיישבן:

 לסוך שמן. בכפות ידיו ורגליו:

 דרב הונא מבי רב. כשהוא בא מביתו של רב שהוא רבו וכן רב מבי ר' חייא:

 מבסמי. שכורין ואלו מפני שחשובין הן היו עושין דבר להפיג יינן:

 לגוויאתא דידייהו. תוך ידיו דהיינו כף:

 כי היכי דצייל. שהולך ונעשה צלול כל שעה ושעה:

 מותר ליחנק. מי שנפרקה חוליא של מפרקת צוארו שנפלה בגרונו תולין אותו בראשו עד שיהא צוארו נפשט ודמי לחניקה:

 לפופי ינוקא. לכרכו בבגדים וקושרין אותו ברצועה רחבה ומתיישבין פרקי אבריו שהן רכין ונשמטין בחבלי הלידה:

 אבן תקומה. אבן ידועה כשהיא תלויה על אשה הרה אינה מפלת וגם המשקל שכנגד אותה אבן תקומה מועיל ומותר לצאת בה בשבת:

 ולא שהפילה. ולא תאמר שלא התירו לצאת בה אלא לאשה שהיא עלולה להפיל עוברה שהפילה כבר עובר:

 ולא שעיברה. שידוע לה שהיא מעוברת:

 והוא דאיכוין ותקיל. שנמצא מכוון החפץ מאליו למשקל האבן:

 משקל דמשקל מאי. ועלתה בתיקו וכל תיקו דאיסורא לחומרא:

 אוקמא רבא באריג בכסותו. אבל כל היכא דלא ארוג אסור ואפשר דטעמא משום דאפי' באיש חיישינן למשלף ולאחוויי ודלא כדברי ר"ת ז"ל אי נמי משום דאיכא למיחש דלמא מחייכי ביה ואתי למשלף:    מתני' יוצאין בביצת החרגול ובשן של שועל. בגמרא מפרש למאי עבדי להו:

 משום דרכי האמורי. וכתיב ובחוקותיהם לא תלכו:    גמ' לשינתא. יש שנושאו כדי שיישן ויש שנושאו שלא יישן:

 דחייא. של שועל חי:

 זירפא. נפח מכה:    כל דבר שיש בו משום רפואה. בין לחש בין כל דבר כיון שאנו יודעין שהוא מרפא והכי מוכח בתוס' ואפשר דאף לחשין שאין אנו יודעין אם יש בהן משום רפואה מותרים מספק ולא אסרו אלא אותם שבדקו ואין מועילין וכתב הרשב"א ז"ל שכן נראה שפירשו בתוס' אלא שראיתי להר"ר יונה ז"ל שחשש בכל קמיע שאינו מן המומחה משום דרכי האמורי:

 דליכחוש חיליה. ע"י שהוא שמן וכחו רב פירותיו נושרין:

 דליחזיוה אינשי. ולסימנא עבדי ליה לאודועי שמשיר פירותיו:

 טמא טמא. הוא עצמו אומר טמא שירחקו מעליו:

 כובסא. אשכול תמרים וסימן הוא שמשיר פירותיו:

 סליקו להו במה אשה