פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
במה אשה פרק ששי
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה כו' ונראה דמה שהקדים דיני יציאת האשה לדיני יציאת האיש דקתני לקמן היינו משום דבאשה דוקא שייך האי לישנא דבמה יוצאה ובמה אינה יוצאה כמו בשאר הפרקים הקודמים לפי שעיקר חילוקי דיני דיציאות אשה הן תכשיטים שדרך אשה לצאת בהם ואפ"ה יש תכשיטים שיוצאה ויש שאינה יוצאה אי משום דחשיבי ואתי לאחוויי כדאיתא בירושלמי שהנשים שחצניות הן ודרכה להראות לחבירתה משא"כ באיש ויש מהן דאינה יוצאה ג"כ משום חציצת טבילה או משום דמחכו עלה נמצא דשפיר שייך למיתני במה יוצאה ובמה אינה יוצאה שכולן או רובן בנושא אחד בתכשיטין כדמשמע מל' רש"י והר"ן ז"ל אבל באיש הם ענינים נפרדים דלא שייך למיתני בכהאי לישנא כן נ"ל וק"ל:
בתוס' בד"ה במה אשה כו' אבל חוטין הנתונין בקליעת שער ויוצאה בהן כו' דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעה עכ"ל. ועיקר פירושם בזה הוא דלא כפירש"י בד"ה או בחוטי צמר מיהו במה שכתבו דכי היכי דיש איסור בעשיית קליעה ה"נ יש איסור בסתירת קליעתן נראה דאי איפשר לפרש דדמיא לגמרי דלכאורה ודאי ליתא דבקליעת שער סבר ר"א דחייב חטאת לקמן ס"פ המצניע משום בונה משא"כ בסתירה לא ידעתי מה חיוב חטאת שייך כאן לא מיבעיא למ"ד מלאכה שאצ"ל פטור דהא ודאי אין צריכה לגופה בסתירת קליעה אלא שלא תחוץ בטבילתה אלא אפילו למ"ד מלאכה שאצ"ל חייב הא אמרינן לקמן דדוקא לחבירתה אבל לעצמה פטורה והיינו משום דקליעת שער צריך אומן יד ע"י חבירתה כדי ליפותה דהוי כבנין משא"כ בסתירת הקליעה דלא בעי אומן יד כלל א"כ מה צד איסור יש בה ולדעתי צ"ע אי אית בה אפילו איסורא דרבנן. ואף שאיני כדאי להסתפק במאי דפשיטא להו להתוספת והרשב"א והרא"ש ז"ל מ"מ לא מנעתי ליכתוב כן ליישב פירש"י שהביא הרא"ש ז"ל שהרי אפילו אם נאמר שיש בו צד איסור דרבנן אפ"ה לא משמע ליה לרש"י להקל ולהתיר בשביל כך לצאת בהן כיון שאינו איסור פשוט ואיפשר שתסתור הקליעה בשעת טבילה כן נ"ל וק"ל:
פיסקא ולא בכבול א"ר ינאי כבול זה איני יודע מהו אי כבלא דעבד' תנן כו' ופירש"י דכבלא דעבדא היינו חותם שעושין לעבד בכסותו כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה על פירושו דהא בסמוך מקשה הש"ס אמימרא דשמואל דאמר נמי כבלא דעבדא תנן מהא דאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו א"כ משמע דפשיטא ליה לתלמודא דלמ"ד כבלא דעבדא תנן איירי מתני' נמי בחותם שבצוארו וכמ"ש התוס' שם וכ"ש למאי דמשני ארומיא דשמואל אדשמואל דמתני' איירי בדעבד ליה לנפשיה וע"כ היינו דבעי לאוקמא כבלא דעבדא דמתני' בחותם שבצוארו וכ"ש למאי דמסקינן לקמן מברייתא דבשל מתכות אינו יוצא אפילו בחותם שבצוארו. וא"כ לפ"ז מסתמא אית לן לאוקמי מתני' בשל מתכות שהוא כמין תכשיט דשייך ביה שלפי ומחוי. וא"כ לפ"ז איירי מתני' שפיר אפילו בחותם שבצוארו א"כ מי דחקו לרש"י לפרש כאן דאיירי בחותם שבכסותו. והנלע"ד בזה דמשמע ליה לרש"י דודאי הא דמספקא ליה לרבי ינאי אי כבלא דעבדא תנן אע"ג דטפי אית לן למימר דאיירי בכיפה של צמר שנקרא כבול דלפ"ז איירי כולה מתניתין בחדא גוונא בתכשיטי נשים אע"כ משום דמסברא משמע לי' לרבי ינאי דכיפה של צמר שפיר דמי כיון דמיגניא ביה לא אתי לאחוויי כדאיתא לקמן בדף ס"ה דהיינו טעמא דרשב"א. וא"כ לפ"ז תו ליכא למימר דכבל' דעבד' דאסיר היינו חותם שבצוארו דא"כ אמאי ליתסר הא ליכא למיחש דלמא שלפי ומחוי דאין גנאי גדול מזה שמודיע לכל שהוא עבד וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם יש מפרשים ע"ש ולכך הוכרח רש"י לפרש דהאי כבלא דעבדא היינו חותם שבכסות ואסור מטעמא דדלמא מיפסק ומירתת ומחית ליה אכתפיה כדאמרינן לקמן ולפ"ז א"ש נמי טובא הא דמספקא ליה לרבי ינאי לאידך גיסא אי כיפה של צמר תנן כ"ש כבלא דעבדא והיינו משום דלמאי דאסרינן בכיפה של צמר ע"כ היינו משום דחיישינן דילמא שלפי ומחוי אפילו במידי דמיגניא ביה א"כ כ"ש בכבלא דעבדא דאסור מתרי טעמי משום האי חששא גופא דשלפי ומחוי ומשום חששא דילמא מיפסק ולפ"ז איפשר דאה"נ דלאידך גיסא דר' ינאי אה"נ דכבלא דעבדא בשל מתכות איפשר דאסור אפילו בחותם שבצוארו כן נ"ל נכון בכוונת רש"י:
בתוס' בד"ה אי כבלא דעבדא כו' וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא פיאה נכרית כו' ויש לומר דמילתא דפשיטא היא כו' משום דמחכו עלה עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דהא אדרבה לקמן מסקינן איפכא אליביה דרב מה שהתירו פיאה נכרית בחצר טפי מבהנך היינו כדי שלא תתגנה על בעלה ואמרינן נמי התם בחוטי שער דזקינה בשל ילדה שבח הוא לה וע"ש בתוס' דאיצטריך מיהו לאשמעינן דלא תצא דלאו מילתא דפשיטא היא ונראה דוחק לומר דנהי דבחצר שבח הוא לה כדי שלא תתגנה כיון שאין לה שער כמ"ש הרב ברטנורה מ"מ בר"ה גנאי הוא לה מה"ט גופא ועוד דמל' רש"י לקמן משמע דפיאה נכרית הוי מקישוטים הנאים וצ"ע. ובעיקר קושיית התוס' אבאר ג"כ במימרא דשמואל בסמוך:
בא"ד וא"ת אי כבלא דעבדא תנן אמאי שרי בחצר טפי משאר דברים כו' עכ"ל. ולמאי דפרישית בסמוך בשיטת רש"י א"ש דאיכא למימר דכיון דלא איירי מתניתין אלא בחותם שבכסותו ומשום חשש' דדילמא מיפסק ומחית ליה אכתפיה דהוי חששא רחוקה ומכ"ש למאי שכתבו התוספת לקמן בד"ה הב"ע שדרך החותם ג"כ להיות ארוג בבגדו אלא דגזרינן בארוג אטו שאינו ארוג וא"כ שפיר אית לן למימר דבהנך חששות רחוקות לא שייך לגזור אלא בר"ה גופא ולא בחצר ולא דמי לשאר תכשיטי נשים דמתניתין דשכיחי טוב' דשלפי ומחוי ואסור אפילו בחצר בכה"ג במידי שצריכה להסיר משום חציצה או משום דמחכו עלה כן נ"ל ליישב לפי שיטת רש"י ועיין מה שאכתוב עוד לקמן בזה. וגם מה שהקשו התוס' בסה"ד על פירש"י דלקמן במתני' דסיפא יבואר במימרא דשמואל בסמוך:
בד"ה אין בה משום כלאים פירש"י כו' עס"ה. עיין בזה בחידושי הרשב"א והר"ן ז"ל וגם בספר מג"ש למ"ז ז"ל:
בגמ' ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ופירש"י ופליג אדר' אבהו. ופירושו בזה נראה שהוא ע"פ גירסת הספרים שלנו דלא גרסינן לעיל פלוגתא דרב ושמואל בהך מילתא אלא בהלכות דרב אלפס גרסינן לעיל פלוגתא דרב ושמואל וכן הוא בש"ס חדשים. וא"כ לפ"ז לא הוי צריך רש"י לפרש דפליג אדר' אבהו דהא קמן בהדיא דעיקר מימרא דשמואל היינו דפליג אדרב אלא דעל גירסת הרי"ף קשה לי דמאי נפקא מיניה איכא בין פלוגתא דרב ושמואל כיון דכבלא דעבדא לתרווייהו אסור כדאמר ר' ינאי דאפילו אי כיפה של צמר תנן כ"ש כבלא דעבדא ואי בכיפה של צמר אפילו לשמואל דאמר כבלא דעבד' תנן ולא איירי מתניתין בכיפה של צמר אפ"ה הא פלוגתא דתנאי היא בברייתא ות"ק אוסר ומאי דוחקיה לשמואל לאוקמי מתני' כיחידאי ואי משום דסבר כרשב"א הול"ל הלכה כרשב"א. ויש ליישב שיטת הרי"ף ע"פ מה שכתבתי לעיל דנ"מ לענין כבלא דעבדא גופא מאיזה כבלא דעבדא איירי מתני' והמעיין יבין:
מיהו לפי גירסת ופירש"י נראה לי דכוונתו דנהי דר' ינאי בל' אבעי' קאמר דאי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר ומש"ה הוי פשיטא ליה להיתירא בכיפה של צמר ע"כ בעי למידחק ולאוקמי מתניתין בכבלא דעבדא משא"כ במימרא דשמואל הכא דמייתי לה הש"ס אמימרא דרבי אבהו דמייתי סייעתא מברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר ומוקי למתניתין כת"ק ואפ"ה פליג עליה שמואל ושינה ג"כ בלישניה דלא קאמר אלא כבלא דעבדא תנן ולא הוזכר בדבריו כיפה של צמר כי היכא דקאמר רבי ינאי אע"כ דאדרבה לשמואל כיפה של צמר פשיטא דאסור ושמעינן לה שפיר ממתניתין דסיפא דקתני להדיא יוצאה בכבול ובפיאה נכרית לחצר משמע דלר"ה אסור וא"כ אמאי איצטריך למתניי' ברישא וליכא למימר דאפ"ה דרך התנא למיתני דבר והפוכו כדמשמע בכמה דוכתי הא ליתא דא"כ ליתנייה נמי פיאה נכרית ולא ניחא ליה לרש"י לפרש כפי' התוספות לעיל דפיאה נכרית מילתא דפשיטא הוא משום דמחכו עלה שכבר כתבתי דלפירש"י לקמן משמע איפכא דשבח הוא לה ומקישוטים הנאים שבאשה הוי אע"כ הוצרך שמואל לפרש דאה"נ דרישא לא איירי בכיפה של צמר אלא בכבלא דעבדא לחוד אע"ג דכבלא דעבדא הוי כ"ש דאסור אפ"ה איצטריך למיתני דהא שמואל מוקי למתני' בחותם שבצוארו דלא הוי כ"ש כדפרישית לעיל בתחילת הסוגיא ולפ"ז נתיישב היטב מה שהקשו התוספת לעיל בד"ה אי כבלא דעבדא על פירש"י דלקמן במתניתין בסיפא דמפרש רש"י דאפילו למ"ד כבלא דעבדא תנן אפ"ה כבול דסיפא הוי כיפה של צמר וא"כ הוי דלא כשמעתין דהא אמר ר' ינאי להדיא אי כבלא דעבדא תנן כיפה של צמר ש"ד ולמאי דפרישית לק"מ דדוקא רבי ינאי קאמר הכי למאי דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר משא"כ לרבי אבהו ושמואל דפליגי בהך ברייתא גופא א"כ יפה כתב רש"י לקמן דכבול דסיפא לא איפליגו בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר עכ"ל וכוונתו מבואר דהנך אמוראי אפלוגתא דרבי אבהו ושמואל נתכוונו ואדרבה עיקר טעמא דשמואל מה"ט גופא דסמיך אמתני' דסיפא כדפרישית כן נ"ל נכון בעזה"י בכוונת רש"י ודוק היטב ולקמן במקומו אבאר עוד בזה אי"ה:
שם ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו כו' והקשה מהרש"א ז"ל בחידושיו דבלא"ה הוי מצי לאקשויי בפשיטות אהך מימרא דשמואל דקאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו ולעיל אמרינן דאפילו אי כיפה של צמר תנן כ"ש דכבלא דעבדא אסור ויישבו בדוחק ולמאי דפרישית בסמוך בלא"ה לק"מ דלענין חותם שבצוארו ודאי לא הוי כ"ש. ולפ"ז יש ליישב ג"כ מה שהקשו התוספות כאן דהוי מצי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו ותירצו דבעי לאוקמי בכל חותמות וזה דוחק גדול דהא אכתי לא מצי לאוקמי מתניתין אלא בדעביד איהו לנפשיה דוקא ולא בדעביד ליה רביה ולא הוי דומיא דהנך תכשיטי נשים דרישא דמסתמא עביד לה בעלה אבל לפי מ"ש אין צורך לזה דהמקשה מכולה מימרא דשמואל מקשה בין ממאי דקאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו ובין ממאי דקאמר אבל לא בחותם שבכסותו דהא למאי דפרישית מוקי שמואל למתניתין בכבלא דעבדא משום דכיפה של צמר שמעינן לה מסיפא א"כ מאי הוצרך שמואל לומר אבל לא בחותם שבכסותו מאי קמ"ל מתניתין היא והכי הול"ל לא שנו אלא חותם שבכסותו אבל יוצא הוא בחותם שבצוארו. ועוד דכיון דלשמואל לא אסור אלא בחותם שבכסותו א"כ לא יצטרך לאשמעינן במתניתין דאסור דהא בלא"ה שפיר שמעינן לה מכ"ש מכיפה של צמר דקתני בסיפא דאסור וכדפרישית משום הכי משני הש"ס שפיר דלעולם שמואל איירי בחותם שבצוארו דלא הוי כ"ש והוצרך נמי לאסוקי במימרא אבל לא בחותם שבכסותו לאשמעינן חותם שבכסותו אפילו בדעביד ליה רביה אסור כי היכי דלא תימא דהא דאסור במתניתין בחותם שבכסותו היינו דוקא בדעביד איהו לנפשיה מהטעם שכתבו התוס' בד"ה במאי אוקימתא כנ"ל ודוק היטב:
שם גופא אמר שמואל כו' תנ"ה יוצא העבד כו' ורמינהו לא יצא העבד כו'. נראה דאי לאו מימרא דשמואל לא הוי מצי למירמי ברייתות אהדדי משום דאיכא לאוקמי כתנאי והיינו רשב"א ורבנן דפליגי לעיל בכיפה של צמר ואם כן למאן דאוסר הא אמרינן לעיל כ"ש כבלא דעבדא והיינו אפילו בחותם שבצוארו כדמוכח מהסוגיא וכדפרישית לעיל וא"כ לפ"ז איכא לאוקמי הך ברייתא דלא יצא בחותם שבצוארו כת"ק דרשב"א שאוסר בכיפה של צמר והך ברייתא דקתני יוצא העבד בחותם שבצוארו היינו כרשב"א מכ"ש למאי דפרישית לעיל דבתרווייהו חד טעמא אית להו כיון דעיקר פלוגתא דתנא קמא ורשב"א היינו אי אמרינן כל מידי דמיגניא ביה לא אתי לאתויי כדאמר אביי לקמן דף ס"ה ואם כן שייך הך פלוגתא גופא בכבלא דעבדא בחותם שבצוארו כדפרישית לעיל משא"כ במימרא דשמואל דלבתר דמקשינן דידיה אדידיה מוקמינן לה הן מימרא דיוצא העבד בדעביד ליה רביה ומדפלגינן בין עביד ליה רביה לעביד לנפשיה אלמא דלא הוי טעמא משום דאתי לאתויי אלא משום דשקיל ליה מחמת אימתא דרביה. א"כ לפ"ז לא שייך מילתא כלל בפלוגתא דת"ק ורשב"א א"כ מקשה שפיר מהך ברייתא דלא יצא אמימרא דשמואל ואברייתא דקתני יוצא וכגון דמייתי סייעתא מהן ברייתא אמימרא דשמואל אלמא דבחדא גוונא ובחדא טעמא איירי כן נראה לי ודו"ק:
שם וזוג דבהמה אין מקבל טומאה ורמינהו זוג של בהמה טמאה ושל דלת טהורה כו' וקשיא לי מעיקרא מאי קס"ד דזוג של בהמה טמאה משום תכשיט דבהמה הרי משנה שלימה שנינו בפרק י"ב דכלים טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה טהורה והיינו ע"כ משום דתכשיט דבהמה לא הוי מנא לענין טומאה כדאיתא לעיל בפרק במה בהמה דף נ"ב. ואף אם נאמר דהמקשה דהכא אסיק אדעתיה דהא דקתני זוג של בהמה טמאה היינו בדאית ליה עינבל וטמא משום דמשמיע קול ואפ"ה מקשה ברייתות אהדדי משום דלא משמע ליה השתא כלל לאוקמי לשון זוג של בהמה בדלית ליה עינבל דסתם לשון זוג משמע שנקרא כן על שם שעשוי כשני כלים כמו זוג של ספרים וכ"כ הרמב"ם להדיא בפי' המשניות אמתני' דהזוג והעינבל חיבור דמייתי הש"ס לקמן בסמוך אלא דאכתי קשה הא דמקשה הש"ס בסמוך ממ"נ אף ע"ג דלית ליה עינבל מאי ס"ד לומר דמנא הוא דהא תנן טבעת בהמה טהורה:
לכך נלענ"ד דקס"ד דהמקשה דהכא ובסמוך דסתם זוג שרגילין להשים בו עינבל תחלתו עשוי לכל דבר שיש בו צורך להשמיע קול כגון לתינוק ולבהמה ולקבעו בדלת כיון שלעולם העינבל גופא אינו משתנה כלל בצורתו וראוי להשתמש בכל תשמישין הללו ובכה"ג נמי מצינן למימר דהא דטבעת בהמה טמאה היינו כשעשאה לכתחילה לכך ולכך לאדם ולבהמה דבכה"ג ודאי טמא כדאיתא בכמה דוכתי במשניות דמסכת כלים. ולפ"ז לא דמי לטבעת דיש היכר בין טבעת המיוחד' לאדם ובין טבעת המיוחד' לבהמה והשתא א"ש נמי הא דאיצטריך לאיתויי הכא כל הנך בבות דשל דלת דהשתא תו לא מצינן לאוקמי טעמא דשל בהמה טמאה משום דראוי נמי לאדם משום דמסתמא עשוי לכך ולכך דא"כ של דלת אמאי טהורה וכל הנך בבי דסיפא נמי לא אתי שפיר אע"כ דבעשאן לדלת לחוד איירי א"כ מסתמא רישא דשל בהמה נמי בכה"ג איירי א"כ מקשה שפיר:
והשתא א"ש נמי הא דמקשה בסמוך ממ"נ אי מנא הוא אף על גב דלית ליה עינבל ופירש"י דתכשיט חשיב ליה דאפשר דהיינו נמי מה"ט גופא דראוי לתכשיט אדם אע"ג דסיפא דברייתא לא משמע הכי כדפרישית מ"מ ניחא ליה לאקשויי בדרך ממ"נ מיניה וביה כנ"ל. מיהו לולי פירש"י בסמוך היה נ"ל לפרש דהא דקאמר בסמוך אי מנא הוא לאו משום דתכשיט חשיב ליה אלא משום דכלי הוא הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק כדאמר רבי יוחנן לקמן לענין ניטלו עינבליהן וקס"ד השתא דמה"ט אפשר דטמא נמי בתחלתו אפילו בלא עינבל ודו"ק:
בתוס' בד"ה אע"פ שחיברו כו' הא דאמר בהקומץ רבה כו' אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה כו' עס"ה. ולכאורה דבריהם דחוקים ועוד אכתי תקשי להו מהא דתנינן בפי"ח דכלים משנה ה' בסיפא דהך מתני' דכפה טמא מדרס וקתני נמי חמת שעשאו שטיח וחמת שעשאו תורמל וכר שעשאו סדין טהור כמ"ש הר"ש שם בפי' המשניות שבכל משניות מדוייקות גרסינן טהור א"כ התם לא שייך הך סברא שכתבו התוס' כאן ואפ"ה טהור אפי' בלא שינוי מעשה כמ"ש הר"ש להדיא שם. ולולי דברי התוספות היה נראה לי דכל הנך דמייתי התוספות הכא והנך נמי דפרק כ"ח דכלים טעם טהרתן משום דחשבינן להו ככלי שנשבר משום שינוי השם כמו שכתבתי בריש פרק במה בהמה גבי בעלי שיר וטבעת של בהמה ע"ש והבאתי ראיה מסוגיא דפ' מרובה דף ס"ו ע"ב גבי עוצבא אלא דבאמת לאו ראיה גמורה היא דאפשר דהאי שינוי השם לא מהני אלא לענין דלא מהני מחשבת הגנב והגזלן כיון דבקנין דידהו תליא מילתא. אמנם לאחר שעיינתי בסיפא דמתני' בפרק כ"ח דכלים דמסיים התם זה הכלל כל ששינהו לשמו טמא לשם אחר טהור א"כ משמע להדיא דבשינוי השם תליא מילתא ולענ"ד טעמא רבה נמי איכא דלכאורה הא דמשמע בכולה שמעתין ובכמה דוכתי דכל כלי שנשתנה קצת מתשמישו הראשון טהור משום דחשבינן ליה כנשבר ובאמת דאפילו שבירה גופא בכלי מתכות וכלי שטף דטהור לא ידעינן להו אלא מק"ו דכלי חרס דאין להם טהרה במקוה ואפ"ה שבירתן מטהרתן אפילו אם עדיין ראויין לתשמיש אחר כדאיתא בברייתא דת"כ סוף פרשת שמיני דדרשינן להו מדכתיב תנור וכירים יותץ וכתיב טמאים יהיו לכם ומשמע יהיו בהווייתן והמעיין שם היטב בכל דיני התנור דשנויין שם יראה דכולה מילתא בשמא תליא מילתא דכל שאין שם תנור עליו הוי כניתוץ ואם כן ה"ה לשארי כלי מתכות נמצא דלפ"ז ממילא נתיישבו קושיות התוספות דבכל הנך איכא שינוי השם כדפרישית משא"כ בזוג של בהמה ושל דלת ליכא שינוי השם לגבי הזוג עצמו דלעולם זוג קרינן ליה כנ"ל לולי שהתוס' לא פירשו כן והנלע"ד כתבתי ודו"ק:
בפירש"י בד"ה ושל דלת טהור דלת מחובר לבית כו' וזוג העשוי לו בטל לגביה כדאמרינן בריש פירקין דלעיל כל המחובר לו הרי הוא כמוהו עכ"ל. ומ"ש בריש פירקין דלעיל נראה שט"ס הוא דבפרק במה בהמה לא אשכחן הך מילתא אלא בריש פרק במה טומנין אלא דקשיא לי טובא מאי ראיה מייתי מהתם דאיירי בכלים שהן מחוברים זה לזה בתלוש ומוקמינן לה התם בפלוגתא דר"מ ור"ש ואפילו לר"מ משמע להו דלא הוי אלא טומאה מדרבנן להחמיר משא"כ האי חיבור דהכא להקל הוא וטפי הו"ל לאיתויי מהא דקי"ל בפשיטות דכל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע לענין טומאה אפילו בתלוש ולבסוף חיברו כדתנן להדיא בפי"א דכלים משנה ב' כל כלי מתכות שיש לו שם בפני עצמו טמא חוץ מן הדלת ומן הנגר וכו' והציר והקורה והצינור שנעשו לקרקע ומה"ט נמי אמרינן הכא דזוג של דלת טהורה אם כן שפיר איצטריך לאשמעינן דאפ"ה של בהמה ועשאן לדלת טמא כדמסיק טעמא שאין עולין מטומאתן אלא בשינוי מעשה וצ"ע:
בתוס' בד"ה כל דבר אשר יבא אע"ג דהאי קרא לא לגבי טומאה כתיב כו' מסתברא דהתם אין דיבור מעלה ומוריד ואם אינו ענין להגעלה כו' עכ"ל. והרשב"א בחידושיו הוסיף על דבריהם דלענין הגעלה לא שייך לחלק בין יש לו עינבל לאין בו עינבל ודבריו תמוהים בזה דאכתי שפיר מצינן למימר דפשטא דקרא איירי בשאר כלים העשוין להשמיע קול אלא דבלא"ה יש לדקדק על התוספות והרשב"א דבלא"ה נראה דמילתא דפשיטא היא דאי אפשר לאוקמי הך מילתא דכלי שיר לענין הגעלה דלא שייך אלא בכלים שמבשלין או צולין בהם ויש ליישב בדוחק. מיהו בעיקר דבריהם שכתבו דהך דרשא היינו באם אינו ענין נראה דאי אפשר לאוקמי קרא לענין טומאה גופא הא דקאמר תעבירו באש וטהר היינו שאם נתנן לצורף וריתכן אע"פ שחזר ודיבקן נטהרין מטומאתן מדאורייתא כדאיתא בפ"ק גבי שמונה עשר דבר דהא ודאי ליתא דהא כתיב בסיפא דהך קרא אך במי נדה יתחטא והיינו שטעון הזאה שלישי ושביעי ואי ס"ד דאם נתנן לצורף וריתכן איירי הא לא בעי הזאה כדמשמע מהך סוגיא די"ח דבר גופא דמה"ט גזרו בהן טומאה ישנה משום גדר מי חטאת. מיהו השתא דאתינא להכי יש לי ליישב פשטא דקרא דכתיב אך במי נדה יתחטא באמצע בין תעבירו באש ובין תעבירו במים וטפי הו"ל למכתב האי אך במי נדה יתחטא לבסוף בתר תעבירו במים והוי קאי שפיר אכל הכלים דלעיל מיניה אבל למאי דפרישית א"ש דאי לאו דכתב רחמנא אך במי נדה יתחטא לבתר תעבירו באש הוי אמינא דכשם שהכלים הותרו מאיסורן ע"י ליבון באור כך נטהרו מטומאתן ע"י ליבון זה בלא הזאה שלישי ושביעי ובלא טבילה משו"ה כתב רחמנא אך במי נדה יתחטא וא"כ ע"כ האי תעבירו באש לאו היינו שריתכן באור כדרך הצורפין דא"כ פשיטא דלא בעי הזאה וטבילה דהו"ל כמו נתיצה ופנים חדשות באו לכאן אלא האי תעבירו באש היינו ליבון גרידא מש"ה בעי טבילה והזאה כנ"ל נכון:
בד"ה מתיב רבא כו' פי' בקונטרס כו' וקשה לר"י דהא מעיקרא נמי הוי ידענא כו' עס"ה. ועיין במהרש"א ומהר"ם ז"ל שהאריכו בכוונת התוספות והנראה דעיקר קושיית ר"י כיון דמעיקרא נמי הוה ידענא דהוי כלי שניטל מקצתו ואהא משני אביי משום דהדיוט יכול להחזירו לא הוי ככלי שניטל מקצתו אם כן מאי מקשה רבא מהא דהזוג והעינבל חיבור דהא ודאי מילתא דפשיטא היא דאף ע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי לענין טומאה דמעיקרא בעודן מחוברין דלא פרחו מינייהו. וא"כ מעיקרא נמי הו"ל לאיתויי הך ברייתא דמספורת של פרקים בהדי הך דזוג והעינבל כנ"ל בכוונת קושיית ר"י. אלא דלפ"ז אין זו קושיא כ"כ על פירש"י דאפשר דפשטא דלשון חיבור משמע ליה לרבא מעיקרא שבא לומר דדוקא בעודן מחוברין טמאין ולא כשנתפרדו אח"כ מדלא קתני בהדיא דטמאין אף לאחר שנתפרדו ואהא קאמר רבא שפיר וכ"ת הכי קאמר אע"ג דלא מחבר כו' וכוונתו בזה דע"כ בהכי איירי דאי לאשמעינן בעודן מחוברין מילתא דפשיטא היא וע"ז מקשה שפיר מברייתא דתספורת דודאי איירי בעודן מחוברין וא"כ הך דזוג והעינבל נמי בעודן מחוברין איירי כיון דגבי הדדי תני להו לפי שיטת רש"י:
ובר מן דין קשיא לי דלפי שיטת התוספות דהאי הזוג והעינבל חיבור אמתני' דמסכת פרה קאי א"כ מאי קאמר וכ"ת הכי קאמר אע"ג דלא מחבר כמאן דמחבר דמי והאיך אפשר לומר כן דהא עיקר מילתא דזוג והעינבל חיבור דמסכת פרה לענין הזאה תנן דבסיפא דהזוג והעינבל קתני להדיא כוש של רובן לא יזה כו' אם הזה מודה אלמא דלענין הזאה לחוד איירי וכ"כ שם הרמב"ם והרא"ש בפי' המשניות בהך דהזוג והעינבל חיבור דלענין הזאה איירי שאם הזה על אחד מהן טהור וע"כ בעודן מחוברין איירי דלענין הזאה אין סברא לומר שאם הזה על אחד מהן שלא נטמא יהא חבירו טהור מטומאה הנוגעת בו אף אם חיברו לאח"כ וא"כ אפילו את"ל דהאי דהזוג והעינבל חיבור איירי בין לענין הזאה ובין לענין טומאה מ"מ ע"כ בעודן מחוברים איירי וכ"ש דקשה טפי על פי' הרב פורת בשם רבינו שמואל דהאי דהזוג והעינבל חיבור היינו שאם נטמא העינבל נטמא גם הזוג ונפקא מיניה דלכשיתחברו יטמא הזוג את הנוגע בו וכתב דהכי משמע לישנא דוכ"ת ה"ק אף ע"ג דלא מחברי כו' וא"כ לא שייך הך מילתא לענין הזאה כלל אף לכשיתחברו כדפרישית:
ונראה שלכך הוכרח רש"י לפרש דהא דמותיב רבא מזוג ועינבל חיבור לאו אמתניתין דפרה קאי דההיא לענין הזאה אתמר ואף את"ל דאיירי נמי לענין טומאה כדקתני סיפא דסיפא דהך מתניתין גופא דקתני המלבן אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה (דהיינו הזאה) ע"ש מ"מ ע"כ דוקא בעודן מחוברין איירי דומיא דהזאה כדפרישית אע"כ דרבא לאו מהך מתני' קמותיב אלא מברייתא דכלים שהביאו התוס' בס"ה וכמו שאבאר כן נ"ל בשיטת רש"י ושיטת התוספות צ"ע ליישב ודו"ק:
בגמ' והתניא מספורת כו' ואמרינן ממ"נ אי חיבור הוא אפילו להזאה. כבר כתבתי בזה לעיל בפרק במה טומנין דאין שום סברא לומר דהאי חיבור לטומאה היינו מדרבנן לחומרא מש"ה לא הוי חיבור להזאה כיון דלקולא הוא והיינו משום דלא שייך גזירה בכה"ג במידי דליכא דררא דטומאה אי לאו כדמסיק רבה דבשעת מלאכה מדאורייתא מש"ה שייך לגזור אף שלא בשעת מלאכה ע"ש וק"ל:
בתוס' בד"ה אלא אמר רבא פי' בקונטרס דטומאה לא פרח ממנו כשנפרדה משיקבל כו' ומשמע שרוצה לומר דמכאן ואילך לא מקבל טומאה עכ"ל. בפירש"י שלפנינו לא נמצא כן ואדרבה מבואר להדיא להיפך בין במ"ש ואין מקבל טומאה העינבל עצמו אבל הזוג טמא לעצמו ולשון ואינו מקבל טומאה משמע דלהבא איירי וא"כ מ"ש אבל הזוג טמא לעצמו משמע נמי דלהבא איירי ומכ"ש במ"ש בד"ה הואיל וראוי להקישו כו' דמסיים רש"י להדיא ניטלו עינבליהן בין לפני טומאה בין לאחר טומאה אלא דמהרש"ל ז"ל בח"ש מחק כל זה מלשון רש"י והגיה בפירש"י כמו שהעתיקו התוס' כאן:
אלא דאף לפי גירסא זו לא ידעתי מהיכן משמע להו להתוספות דרש"י רוצה לומר דמכאן ואילך לא מקבל טומאה דהא בפשיטות מצינן לפרש להיפך דלרבותא כתב רש"י כן דאפילו לענין טומאה ראשונה שהיה עליה אמרינן דטומאתן עליהן דעיקר סוגיא דשמעתין בהכי איירי אבל לעולם דמכ"ש דמקבל טומאה מכאן ולהבא כיון דראוי לקבל בו מים או מאותן הקושיות וראיות שהקשה ר"י עצמו וצ"ע ועיין בסמוך:
בא"ד ועוד קשה לר"י לפי' הקונטרס כו' כדאשכחן בפרק ג' שאכלו גבי מטה כו' עס"ה. עיין במהרש"א ובס' מג"ש למ"ז ז"ל. וכבר כתבתי בסמוך דאפשר דלרש"י נמי הכי הוא אלא כיון דריצב"א הביא ראיה לפי' הקונטרס מהתוספתא ור"י השיב דברייתא משבשתא היא אם כן אפשר דרש"י גופא אהאי ברייתא סמיך ולא ניחא ליה למימר דמשבשתא היא ואפ"ה לא תיקשי מהך דמטה דפרק ג' שאכלו דאפשר דלרבא דוקא במטה מהני טעמא דהדיוט יכול להחזירה כיון שדרכה לפרקה תמיד כיון דלא חזי למידי אחרינא כי אם לתשמישה הראשון מש"ה אמרינן שפיר כיון דהדיוט יכול להחזירה כמאן דמהדרי דמי מה שא"כ בזוג ועינבל כיון דלקלא עבידא אין דרך ליטול העינבל כי אם לצורך תשמיש אחר כגון לגמוע מים לתינוק משום הכי שפיר מצי סבר רבא דלא מהני טעמא דהדיוט יכול להחזירה כנ"ל ליישב שיטת רש"י. ובענין זה יש ליישב גם כן קושיא ראשונה שהקשה ר"י דלענין לקבל טומאה מכאן ולהבא אפשר דלא מהני האי טעמא דראוי להקישו או לגמע בו מים כיון דבלא יחדו איירי ולרש"י בעינן יחוד כדמשמע מפירושו ס"פ המצניע שהביאו התוספות בסמוך ודו"ק:
בד"ה ואין אומרין בטמא מת כו' לפי' הקונטרס קשה לר"י למה ליה לאתויי ברייתא כו' עס"ה. עיין מ"ש מ"ז ז"ל בזה דעיקר פלוגתייהו דר"י ור"א היינו משום דרבי יוחנן סבר מדאיצטריך קרא במדרס דהיכא דאם אמר עמוד ונעשה מלאכתינו טהור אלמא דבשאר טומאה בכל ענין טמא ור"א סבר דכיון דגלי רחמנא במדרס ה"ה לשאר טומאות ע"ש באריכות. אלא דבמה שהכריח מ"ז ז"ל סברתו דאל"כ תקשי מ"ט דר"א דמחלק בין מדרס לטמא מת כו' ע"ש ולע"ד נראה להכריח סברא זו מאידך גיסא משום דבלא"ה הוי קשיא לי הא דפשיטא לן בכולה סוגיין ובכמה דוכתי דכל כלי שנשבר ואינו ראוי למלאכתו ראשונה טהור אע"ג דאכתי מנא הוא למילתא אחריתי ומה טעם יש לסברא זו כיון דאכתי מנא הוא וקרינן ביה כלי מעשה ובשלמא בהא דקי"ל דשבירה כיוצא בזה מטהרתן מטומאתן ראשונה שהיה עליה איכא למימר כדפרישית לעיל דילפינן לה מק"ו מכלי חרס דאף ע"ג דאין להם טהרה במקוה אפ"ה שבירתן מטהרתן והיינו אפילו שבירה כיוצא בזה אע"ג דאכתי חזי למידי אחריתי וכמ"ש לעיל מברייתא דת"כ דדריש לה מדכתיב אך תנור וכיריים יותץ טמאים הם וטמאים יהיו לכם כמ"ש הרמב"ם ז"ל דטמאים יהיו משמע דוקא כשהן בהווייתן ראשונה משא"כ לענין שלא לקבל טומאה מכאן ולהבא אפילו בכלי חרס גופא לא מצאתי במשניות ובברייתא דת"כ שום דרשא לטהר בכה"ג. ועוד אפילו את"ל דבכלי חרס טהור בכה"ג מדאורייתא אכתי איכא למימר דהלכה למשה מסיני היא. כמו שאבאר לקמן אי"ה ס"פ המצניע בהא דאמר רבא חמש מידות בכלי חרס. וא"כ תו לא שייך למילף שאר כלים מכלי חרס דהא קי"ל אין למידין ק"ו מהלכה. ועוד נראה דלענין קבלת טומאה מכאן ולהבא לא שייך למילף בק"ו דאיכא למיפרך מה לכלי חרס שכן אין מטמא מגבו. אע"כ הא דפשיטא לן בין בכלי חרס ובין בשאר כלים דכלי שנשבר ואין ראוי למלאכתו ראשונה טהור מכאן ולהבא היינו משום דילפינן לה מדגלי רחמנא גבי מדרס וקפיד רחמנא דהיכא שאומרים עמוד ונעשה מלאכתינו טהור אע"ג דעביד מעשה כי האי דכפה וישב עליה וכמ"ש מ"ז ז"ל ע"ש באריכות ואין להאריך יותר:
בגמרא תנו רבנן לא תצא אשה בעיר של זהב ואם יצאת חייבת חטאת דברי ר"מ. וקשיא לי טובא מ"ט דר"מ דמחייב חטאת דנהי דסבר דלאו תכשיט הוא אלא משוי כדמפרשינן בגמרא אפילו הכי אמאי חייב חטאת הרי לא הוציאתו כדרך המוציאין דהא אשכחן לר"מ בפרק קמא (דף י"ב) דאפילו באומן דרך אומנתו כגון נגר בקיסם שבאוזנו ושולחני בדינר שבצוארו דאמר דפטור אבל אסור אף ע"ג שדרך הוצאתו של זה בכך אפילו דרך משוי וכ"ש בהאי דהכא שאין דרך משוי בכך להניחו על מצחו או על ראשו (ועיין מ"ש התוספות שם בד"ה אם יצא) ויש ליישב לפי מ"ש בריש פירקין בטעמא דמילתא דמותרת אשה מן התורה לצאת בתכשיטין היינו משום דחשיבי כמו מלבושיה א"כ לפ"ז כיון דעיר של זהב לאו תכשיט הוא ולא דמי למלבוש מש"ה הוי כמשוי כיון שהוציאתו כדרך תכשיטין כנ"ל ועדיין צ"ע ועיין בסמוך:
שם פיסקא ולא בטבעת שאין עליה חותם הא יש עליה חותם חייבת כו' וכתבו בתוספות דאסיפא סמיך דקתני בהדיא דחייב ונראה בכוונתן דאפ"ה ניחא ליה לאקשויי מדיוקא דרישא כדאשכחן בכמה דוכתי. ולכאורה שוה דוחק (ועיין בחידושי הרשב"א) ולענ"ד נראה דמסיפא לא פסיקא ליה לאקשויי דאיכא למימר דהא דקתני בטבעת שיש עליה חותם חייבת חטאת היינו בגיזברת כאוקימתא דרבי ירמיה התם ואפשר דהיינו משום דסתמא דמילתא הכי הוא כיון דטבעת שיש עליה חותם לאו תכשיט מיקרי אם כן אין דרך הנשים לצאת בהן אלא גזברת לחוד ומש"ה הוי כדרך המוציאין כפרש"י שם ואפילו הכי מטמא דאע"ג דלאו תכשיט הוא מ"מ כלי הוא כיון שראוי לחתום בו אגרות או ליתנו לסימן וא"כ הוי תכשיט דאדם אבל מדיוקא דרישא מקשה שפיר דהא רישא דמתניתין מסתם נשים איירי ולא בגזברת ואפשר דמשום הכי סיפא דמתני' נמי לא קיימא כאוקימתא דרבי ירמיה בגזברת אלא כדמסיק רבא התם כן נ"ל נכון:
שם ורמינהו תכשיטי נשים כו' בין שיש עליה חותם כו'. נראה דהמקשה ודאי הוי ידע דאין לדמות שבת לטומאה דלענין שבת בתכשיט תליא מילתא ולענין טומאה במידי דמיקרי כלי תליא מילתא כדמשני ר"נ ב"י אלא דאפ"ה מקשה שפיר מדקתני התם ואלו הן תכשיטי נשים משמע דמטעם תכשיט טמא ולא מטעם כלי וכל שכן דא"ש למאי דפרישית בסמוך דסתם נשים שאינן גזברות לא מיקרי כלי כיון שאינן לצורך תכשיטיה כן נ"ל:
בגמרא ולא במחט שאינה נקובה למאי חזיא ופירש"י למאי חזיא לתכשיט דקתני אינה חייבת חטאת עכ"ל. ומשמע לכאורה מפירושו דכיון דלאו תכשיט הוא יש לחייבה חטאת דמשוי הוא וכמ"ש התוס' בכוונתו והקשו על פירושו ולענ"ד בלא"ה אי אפשר לפרש כן כוונת רש"י דהא אפילו אי לאו תכשיט הוא אלא משוי הוא אפילו הכי לא שייך בה חיוב חטאת כיון שלא הוציאה כדרך המוציאין אע"כ דאדרבה לפירש"י היינו מה"ט גופא דכיון דלאו תכשיט הוא לא שייך למיתנייא בהדי הנך דמתני' דאיצטריך למיתני בהו דלא תצא ואם יצאה אינה חייבת חטאת דאף ע"ג דתכשיטין נינהו והו"ל כמלבושיה דאינה חייבת חטאת אף ע"פ שהוציאה בדרך המוציאין אפ"ה לא תצא לכתחילה דלמא שלפא ומחויא או מטעמא אחרינא דלעיל מה שא"כ במחט שאינה נקובה דלא חשיב תכשיט כלל אלא כלי מיקרי כיון שהיא לצורך תשמישיה אלא הא דאינה חייבת חטאת היינו משום שאינה מוציאה כדרך המוציאין א"כ לא איצטריך למיתנייה כלל בין לענין איסורא דלא תצא ובין לענין דאינה חייבת חטאת כן נ"ל בכוונת רש"י דלא תקשי עליה קושיות התוספות ומה שהקשו התוספות עוד על פירושו עיין בספר מג"ש:
בתוספות בד"ה אין בין י"ט לשבת כו' ואע"ג דבפרק משילין ולקמן בפרק כל הכלים מוקמינן לה כב"ש כו' עס"ה. ולכאורה תירוצם דוחק דהא בגמרא מייתי להדיא הך מתניתין דאין בין. לכך היה נראה לי ליישב בענין אחר דהא דמוקמינן מתניתין דאין בין כב"ש אמתני' דאין בין דפרק משילין קאי אבל האי דהכא היינו מתניתין דפ"ק דמגילה דמתוקמא שפיר אפילו כב"ה תדע דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא דאין בין טובא וטעם החילוק בין אין בין דמשילין ובין אין בין דמגילה היינו משום דבמשילין איירי אפילו במילי דרבנן ובמגילה ע"כ איירי במילי דאורייתא וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בחידושיו ע"ש ועיין ג"כ בחידושינו שהקשיתי על זה מתוך האי סברא דמתוך שהותרה שכתבו התוספות כאן אלא דבאמת דמ"ש התוספות כאן דהא דלא מוקמינן לה כב"ה היינו דאליבא דב"ה אמרינן מתוך האי לישנא לא נזכר בגמרא לא בפרק כל הכלים ולא בפרק משילין אלא שהתוספות הוסיפו כן מסברא דנפשייהו למאי דמשמע להו לפרש כן בפשיטות מלשון הגמרא דלא מיתוקמא כבית הלל דמתירין להוציא קטן ולולב בי"ט לרה"ר בפ"ק דביצה דף י"ב ופשיטא להו דהיינו משום דאמרינן מתוך כדאמר התם בגמרא אלא דבאמת לאו מילתא דפסיקא היא התם בפ"ק דהוי משום מתוך דהא רבה מתקיף עלה ומפרש טעמא דב"ה משום דאין עירוב והוצאה לי"ט וא"כ לפ"ז שפיר מיתוקמא הך מתניתין דמגילה אפילו כב"ה וכמ"ש שם בחידושינו כן נראה לי ודו"ק:
בתוס' בד"ה דילמא מיפסקי כו' והקדוש מקורבי"ל אומר דגרסינן לה שפיר כו' אלא של ראש משום שי"ן עכ"ל. וכתבו כן לפי שיטתם לקמן בדף הסמוך דלא גרסינן יו"ד וד' הל"מ. אלא דלולי דבריהם היה נראה לי דאף לפי גירסת הספרים שלנו דגרסינן לקמן דאמר אביי דיו"ד וד' נמי הל"מ אפ"ה יש לקיים הגירסא הכא בשמעתין דגרסי דילמא מיפסקי דאפשר דבתפילין לא חיישינן דילמא מיצטרכי לבה"כ ואתי לאתויי ד' אמות בר"ה דכיון דאסור להסיח דעתו מתפילין וצריכין גוף נקי שלא יפיח בהן ושלא ישן בהם א"כ כשחולצן מניחן סמוך לבה"כ וכשיצא לאלתר מניחן בראשו כיון שמי שיש לו גוף נקי מניחן תמיד על ראשו וכ"ש למאי דאיפסיק הלכתא בברכות דף כ"ד הנכנס לבה"כ קבוע אוחזן בימינו ובבגדו כנגד לבו א"כ אין דרך לאתויינהו בכה"ג לרה"ר כנ"ל ודו"ק:
שם פיסקא ולא בקמיע בזמן שאינו מן המומחה אמר ר"פ לא תימא עד דמומחה גברא ומומחה קמיע. ויש לדקדק אמאי איצטריך ר"פ למימר הכי דמה"ת לפרש כן לשון המשנה כיון דפשטא דלישנא משמע דבהמחאת גברא לחוד תליא מילתא כדאמרינן בסמוך דיקא נמי והנראה בזה דאפשר דלשון קמיע סתם לא שייך אלא כשהיא בדוקה בדבר זה על ידי המחאתה וכל כמה דלא איתמחאי אין דרך לקרותה קמיע וא"כ כיון דקתני עלה בזמן שאינה מן המומחה ממילא משמע דבעינן המחאת גברא בהדי המחאת קמיע ועוד דמסברא נמי הוי אמינא דע"כ הכי הוא דאם נפרש לשון המשנה כפשטא דאיתמחי גברא ולא קמיע וא"כ ע"כ היינו שזה הרופא כתב ג' מיני קמיעין כמ"ש רש"י בלשון שני דאי ממין אחד הרי איתמחאי גברא ואיתמחאי קמיע כפירש"י בלשון ראשון. וא"כ לפ"ז אפשר דמסברא דג' מיני קמיעין לא מהני מידי לענין קמיע רביעית ממין אחר וכמו שאבאר בלשון התוספות וא"כ אפשר דאפילו המחאת קמיע לחוד נמי לא מהני אם יכתוב אדם אחר דס"ד דמזל רופא גורם כמ"ש רש"י והתוס' לקמן קמ"ל ר"פ דבהמחאת גברא לחוד מהני וא"כ כ"ש בהמחאת קמיע ובזה מדוקדק היטב לשון רש"י בד"ה דמומחה גברא ומומחה קמיע דהיינו שעשה אדם זה קמיע זו לג' אנשים היינו משום דלמאי דס"ד לפרש לשון המשנה דבעינן תרתי דלפ"ז ע"כ סתם לשון קמיע היינו שזו הקמיע מומחה ובדוקה א"כ תו לא מצינן לפרש לישנא דמתני' כפי' שני של רש"י דאיירי בקמיע רביעית שלא ריפא בה אדם מעולם דהא לא מיקרי קמיע בכה"ג לכך הוכרח לפרש כפירוש ראשון אלא מ"ש בסוף דבריו אי נמי שכתב אדם זה ג' מיני קמיעין היינו שכן יש לפרש איתמחי גברא לפי האמת דבהמחאת גברא לחוד מהני כיון דלפ"ז ע"כ דכל קמיע שהיא מן המומחה מאיזה מין שיהיה אע"פ שעדיין מין זה לא ריפא אדם מעולם אפ"ה שפיר מיקרי קמיע כנ"ל בכוונת רש"י ודו"ק :
בתוס' בד"ה עד דמומחה גברא כו' נראה לר"י שאם כתב לחש אחד בג' איגרות כו' עס"ה. התוספות סתמו דבריהם ולא כתבו מי הכריחו לפרש כן ודלא כפירש"י כיון דלשון הסוגיא משמע בפשיטות כפירש"י ולפירוש ר"י נתפרשת בכמה דוחקים כמו שהוצרכו התוספות להאריך בכל הסוגיא:
אלא דבלשון הרא"ש מבואר יותר דלאחר שהעתיק פירש"י שמפרש דאיתמחי גברא היינו שריפא בג' מיני קמיעות ע"ז כתב הרא"ש ולא נהירא דאטו אם הוא בקי בג' מיני קמיעות וכי בשביל זה יחשב מומחה ג"כ לקמיע אחרת שאינו בקי בהם עכ"ל. ולפ"ז היינו נמי טעמא דר"י דכיון דאי אפשר לפרש מומחה גברא אלא בג' קמיעות דלחש אחד בג' איגרות ממילא דעל כרחך איחמחי קמיע היינו שריפא ג' פעמים באיגרת אחד כנ"ל בכונת התוס'. אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא דמעיקרא מאי קס"ד שלא תועיל המחאת קמיע בכה"ג לחוד. וגם בעיקר דברי הרא"ש ז"ל שכתב לא נהירא דמה"ת יחשב מומחה לקמיעות אחרות שאינו בקי בהן אף שאיני כדאי מ"מ כיון שרוב המפרשים הקדמונים הסכימו לפירש"י לכן שמתי לבי על תמיהת הרא"ש ולא ידענא מה מקום לתמיהתו דמה"ת נאמר שאינו בקי בקמיעא זו שרוצה לכתוב עתה כיון שידענא שהוא מומחה ע"י ג' ראשונות אלמא שהוא רופא חכם לכתוב קמיעות ולמה לא נאמינהו בכך לא מיבעיא אם הוא חולה שיש בו סכנה דפשיטא דמהימן דמ"ש משארי רפואות שהרשות לרופא לרפאות בשבת אע"פ שאינו יודע שרפואה זו תועיל בודאי אלא אפילו אי איירי הכא בחולה שאין בו סכנה כדאמרינן בסמוך אפ"ה הא ליכא אלא שבות בעלמא לצאת בקמיע שאינה מומחה כדקתני אם יצא אינו חייב חטאת משום שאינו דרך הוצאתו א"כ למה לא נאמינהו בכך הא קיי"ל ע"א נאמן באיסורין וכ"ש באיסורי דרבנן כי הכא. ולכאורה היה נ"ל דכיון דאתחזק איסור שבת עד אחד לא מהימן אפי' באיסור דרבנן כדפרישית בחידושי בריש גיטין וא"כ אפשר דהיינו טעמא דהרא"ש ז"ל דאף אם ידענא שריפא בג' קמיעות ראשונות אפ"ה אפשר דאינו מומחה כלל אלא שרפואות הללו מסורות מרופא מומחה ואינו מכיר בשאר קמיעות כדמשמע מלשון הרא"ש אף על פי שאומר שהוא מכיר בכל מיני קמיעין לא מהימנינן ליה הא ליתא שהרי כתבו הפוסקים בפשיטות בסימן ש"א שנאמן הרופא לומר קמיע זו רפאתי בה ג' פעמים והוא מלשון הירושלמי דשמעתין:
נמצא דלפ"ז נתיישב' שיטת רש"י כהוגן בלי שום גמגום כדמשמע בפשיטות לשון הגמרא דשמעתין וכן נראה שהיא שיטת הרשב"א ז"ל בחידושיו וכן נראה גם כן בלשון הרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות שבת וכן בפי' המשניות אלא דהלשון מגומגם קצת וכבר כתב ג"כ הב"י בסימן ש"א דדברי סמ"ג וסמ"ק והתרומה גם כן כדברי רש"י וא"כ צ"ע מה שהכריעו הב"י והש"ע שפסק בש"ע כשיטת התוספות והרא"ש לחומרא והשמיט כל הנך רבוותא שכתבתי שכתבו כפירש"י להקל במילי דרבנן ואפשר שנעלם מהב"י פירוש הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בק"א ודו"ק:
גמרא אמר ר"פ פשיטא לי תלת קמיעי לתלת גברי ג' ג' זימני כו' וכתבו התוספות דהוי מצי למימר חד תלת זימני ואינך חד זימנא כו' וכוונתן דלפ"ז נמי הוי אתמחי גברא לפירש"י לכל מיני לחשים ולפי' ר"י לאותו לחש בכל איגרות ואותו קמיע שריפאה ג' פעמים הוי אתמחי קמיע לרש"י אפי' בכמה איגרות ולפי ר"י בהאי איגרת גופא:
מיהו לענ"ד היה נ"ל ליישב מילתא דרב פפא בפשיטות לפי שיטת רש"י דדוקא נקט לשון תלתא תלתא זימני והיינו משום דהכי הוי פשיטא ליה לרבא מעיקרא אפילו מקמי דהוי קים ליה דמהני המחאת גברא בכל מיני לחשים אלא כדס"ד מעיקרא דאפשר לפרש המשנה דתרתי בעינן והיינו משום דלא מהני מה שהומחה בג' מיני לחשים לענין שיהא מומחה לשאר לחשים כמ"ש התוספות והרא"ש ומשום הכי קאמר ר"פ הכי אפילו הכי הוי פשיטא ליה דהיכא שכתב תלת קמיעא לתלת גברי תלתא תלתא זימני אתמחי נמי גברא לשאר מיני לחשים כיון שיודע בעצמו שהוא חכם שהרי חכמתו עמדה לו בג' לחשים שריפא כל אחד מהם ג' פעמים משא"כ כל כמה שלא הוחזק בשלשה לחשים של ג' ג' זימני אלא בחד מינייהו בג' זימני ואינך חד זימנא אין להרופא עצמו לסמוך ולכתוב קמיע רביעית שיהא מותר בשבת כיון שהוא בעצמו עדיין אינו יודע שהוא חכם ומומחה להבין מדעתו כל מיני לחשים דאפשר דבחד מהנך לחשים שלא ריפא ג' פעמים מילתא בעלמא הוא דאתרמי ליה שנתרפא החולה ואפשר שאפילו בלא קמיע זו היה מתרפא או שמא נעשה בו עוד רפואות ע"י קמיעות אחרות משא"כ כשנעשה מומחה ע"י ג' לחשים שריפא כל אחד מהם ג' פעמים א"כ יודע בעצמו בודאי שהוא מומחה גמור וחכמתו עמדה לו מש"ה אתמחי גברא אפילו לשאר לחשים:
נמצא דכל זה הוי פשיטא ליה אפילו מעיקרא מיהו לבתר דקים ליה לר"פ דתלת קמיעא לחד גברא חד חד זימני נמי אתמחי גברא והיינו מהנך רומיא דברייתות דלעיל דהא דקתני כל שריפא ג' בני אדם וע"כ היינו לאמחויי גברא כדאוקימנא לעיל וכדפירש"י דסתם ג' בני אדם היינו ג' מיני קמיעין בלחשים שאינן דומין זה לזה ודלא כסברת הרא"ש וכדפרישית משום הכי מסיק ר"פ שפיר אינך תרי בבי דהמחאת גברא לחוד מהני וכ"ש המחאת קמיע לחוד ולא קמיבעיא ליה אלא בתלת קמיע לחד גברא כן נ"ל נכון לשיטת רש"י וכסוגיות הש"ס בכמה דוכתי דנקיט בכה"ג פשיטא לי בכמה בבי אע"ג דחד אתיא במכ"ש מחברתה והיינו בדרך לא זו אף זו כן נראה לי ודו"ק ומה שיש עוד לדקדק בזו הסוגיא לפי שיטת התוספות ובפירושם עיין במהרש"א ובספר מג"ש למ"ז ז"ל שהאריכו בזה:
במשנה לא תצא אשה במחט הנקובה וכו' מכל מפרשי המשנה משמע דהא דקתני שאשה היוצאת במחט הנקובה חייבת חטאת היינו בתחובה בבגדה וע"ז כתבו הטעם דאע"ג דבאיש כה"ג אינו חייב אלא באומן דרך אומנתו דוקא כדאיתא בפ"ק דף י"א ע"ב וכן כתבו הפוסקים מ"מ באשה לעולם דרך הוצאתה מקרי משום שרוב נשים תופרות במחט אלא שהב"י בסימן ש"ג כתב דאפילו אם הוציאתה במקום קישורי צעיפה נמי חייבת ולכאורה לישנא דמתניתין נמי הכי משמע דבכה"ג איירי דומיא דמתניתין דריש פירקין דהוי דבר וחילופו דנקובה דומיא דשאינה נקובה דכיון שמניחתה במקום תכשיטיה הוי דרך הוצאתה וכיון דלא הוי תכשיט אלא משוי מש"ה חייבת וכן נראה לי ג"כ מדקדוק לשון התוס' לעיל שם בפ"ק ולפ"ז א"ש טובא הא דנקיט דינא דמחט וטבעת באשה טפי מבאיש היינו משום דענין תכשיטין לא שייך אלא באשה משא"כ אם נאמר דהאי חיובא דמחט נקובה היינו דוקא תחובה בבגדה ומטעמא דהוי כאומן דרך אומנתו א"כ טפי הו"ל למינקט הך מילתא באיש ולחלק בין אומן להדיוט כיון שאין ענין מחט זו מענין תכשיטין אלא משום כלי והוצרכתי להאריך בזה לפי שהב"י והט"ז ג"כ האריכו בזה בדין הוצאות המחט באיש ובאשה ובאמת מלשון הירושלמי דשמעתין משמע כפי' הראשון ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
בגמרא אמר עולא וחילופיהן באיש ופרש"י דאטבעת קאי. וכוונתו מבואר דמשמע ליה דבמחט אין לחלק כלל בין נקובה לשאינה נקובה באיש דבכל ענין פטור אבל אסור דחיוב חטאת לא שייך אלא בנקובה ואומן דרך אומנתו כדאיתא בפ"ק אבל בשאר כל אדם ליכא חיוב חטאת אפילו בנקובה מכ"ש בשאינה נקובה כיון שלא הוציא כדרך המוציאין כך היא שיטת רש"י וכמ"ש הרא"ש ז"ל בשיטתו אלא שהתוס' הוסיפו וכתבו עוד בשם ר"ת דאפילו בטבעת נמי לא קאמר עולא וחילופיהן אלא לענין חיוב חטאת דפטור אבל אסור לא שייך באיש בטבעת שיש עליה חותם כיון דבאיש ליכא למיחש דמשלף ואחוי ולפ"ז הא דקאמר עולא וחילופיהן לאו דוקא דהא אטבעת לחוד דקתני בסיפא קאי ולא אמחט דרישא ולא אטבעת שאין עליו חותם דריש פירקין:
מיהו הרב אלפס כתב בהלכות דמימרא דעולא קאי בין אמחט ובין אטבעת דכל מאי דבאשה פטור אבל אסור באיש חייב חטאת והיינו כפשטא דלישנא דעולא לגמרי אלא שהרא"ש והרשב"א והר"ן ז"ל דחו דברי הרב אלפס וכתבו שאין נראין דברי הרי"ף בזה לחייב חטאת באיש במחט שאינה נקובה ולענ"ד נראה ליישב דברי הרי"ף כיון דלישנא דגמרא במימרא דעולא מסייע ליה וא"כ לפ"ז נראה דמשמע ליה דבמחט שאינה נקובה שפיר הוי דרך הוצאתה בכך דבחול נמי דרכו לתוחבה בבגדו לחוץ בה שיניו או לסגור בה מפתח חלוקו כמ"ש הטור לגבי אשה ומש"ה בשבת חייב חטאת משא"כ בנקובה אין דרכו לתוחבה בבגדו דבאיש גנאי היא לו למי שאינו אומן וכדמשמע בירושלמי ועיין בב"י ובט"ז שהאריכו בזה ודו"ק:
ע"ב פיסקא בירית טהורה אמר ר"י בירית זו אצעדה וכו' ואילו אצעדה טמאה היא ופרש"י דכתיב במעשה מדין אצעדה וצמיד וכתיב תתחטאו עכ"ל. ולכאורה לא היה צריך להביא הך ראיה דהא בלא"ה מילתא דפשיטא היא כיון דאצעדה תכשיט הוא פשיטא דטמא דהא תנן להדיא בפי"א דכלים תכשיטי נשים טמאים וכדאמרינן נמי בסמוך מניין לתכשיט כל שהו שהוא טמא מציץ אלא דאכתי היה באפשר לומר דאצעדה לא מיקרי תכשיט כיון שאינו אלא להחזיק בתי זרועותיה שלא יפלו כדמשמע לקמן דבירית תחת אצעדה עומדת ועוד דבפרק י"א דכלים נמי לא קחשיב ליה מש"ה הוצרך רש"י להביא ראיה דאצעדה טמאה מדכתיב בפ' מדין אצעדה וצמיד וכתיב תתחטאו. ובזה נתיישב ג"כ הא דלא ניחא ליה לרש"י לפרש כפירוש התוס' דהא דפשיטא דאצעדה טמאה היינו מדכתיב בתריה ויקח מאתם כל כלי מעשה דא"כ תיקשי אהא דאמר ר"י בסמוך מניין לתכשיט כ"ש שהוא טמא מציץ וטפי הו"ל לאיתויי מהאי קרא דכתיב אצעדה וצמיד וטבעת דכולהו זוטרי נינהו וכמו שהקשו התוס' והרשב"א ז"ל בחידושיו ותירצו בדוחק אע"כ דמהאי קרא ליכא למימר דהני תכשיטין בכלל כלי מעשה נינהו דתכשיט לא דמי לכלי כלל דסתם כלים היינו מה שהאדם משתמש בהן לצורכו כדכתיב בשרצים כל כלי אשר יעשה למלאכה כמ"ש רש"י לקמן בשמעתין בד"ה כלי משא"כ בתכשיטין שאינם עשויין אלא למלבוש ואכתי למלבוש נמי לא דמי שיהו טמאין משום בגד אי לאו דילפינן מציץ דאע"ג דתכשיט הוא אפ"ה מצינו שנקרא בגד דכתיב אלה הבגדים ואכתי הוי מצינן למימר דאפילו הכי אצעדה טהורה ולא דמי לציץ וכדפרישית וא"כ לפ"ז ממילא דלא הוי בכלל ויקח מאתם כל כלי מעשה דמשמע כלי מלאכה כדמתרגם מאני דעבודה מש"ה הוצרך רש"י לפרש דאפ"ה פשיטא דטמא כיון שפרטן הכתוב בפ' מדין טפי משאר כלי הביזה והשלל דאי משום הך דרשא דדריש רב ששת לקמן שמנה הכתוב תכשיטין שבפנים עם תכשיטין שבחוץ למידרש מיניה דאסור להסתכל באשה אפילו באצבע קטנה דא"כ בטבעת וכומז לחוד הוי סגי דטבעת מגולה וכומז מכוסה ועוד דדברי אגדה בעלמא נינהו אלא על כרחך דאצעדה ואינך תכשיטין לענין טומאה איצטריכו והיינו משום דאקרא דלעיל סמיך דכתיב תתחטאו וכתיב בתריה אך את הזהב ואת הכסף והדר כתיב אך במי נדה יתחטא אפילו בשאר כלים שאינן צרכי סעודה איירי כדמוכח בסמוך דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן מניין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא שנאמר כל דבר אשר יבא וכו' והיינו נמי כדפרישית לעיל דף כ"ח ע"ב גבי האי מימרא דר"ש ב"נ גופא ע"ש כן נראה לי נכון בשיטת רש"י. ובזה נתיישב ג"כ מה שפרש"י בסמוך בד"ה האי במדין כתיב דהיינו לענין טומאת מת כיון דמהכא ילפינן דהנך תכשיטין בכלל כלי מעשה נינהו ודוק היטיב:
אחר זה מצאתי וראיתי שכל מפרשי משניות כתבו במשנה דתכשיטי נשים טמאים דבסיפרי זוטא יליף לה מדכתיב וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים דמידרש לענין טהרת טומאה נמצא שזה מסכים יותר לפירש"י ולמאי דפרישית בסמוך ולעיל גבי משמיע קול ודלא כפי' התוס' דהתם ודהכא והתמיה על רבותינו בעלי התוס' שנעלמה מהם לשון הסיפרי זוטא ות"ל ית' שזכיתי לכוין לדרך האמת ולהעמיד שיטת רש"י לנכון וע"ע בסמוך:
שם כי אתא רב דימי אר"י מנין לאריג כל שהוא שהוא טמא מציץ א"ל אביי וציץ אריג הוא והתניא וכו' ויש לדקדק דמאי קושיא דהא ודאי ציץ אריג הוא שהיה נתון על פתיל תכלת ושפה לראשו וא"כ למאי דלא אסיק אדעתיה השתא דתכשיט הוי בכלל כלי או בגד א"כ ע"כ דהא דכתיב בפרש' ציץ ואלה הבגדים היינו דקרייה רחמנא בגד בשביל פתיל התכלת שבו שעל ידו עשוי כמין מלבוש לראשו וכיון דציץ לא היה רחב אלא שתי אצבעות אם כן מסתמא הפתילים נמי לא היה רחבן יותר א"כ שפיר ילפינן מיניה דאריג כ"ש טמא אע"פ שאין בו ג' על ג' וכ"ש למ"ש בסוגיא דצמר ופשתן בשם הרמב"ם ורוב מפרשי משניות דהאי אריג כ"ש דהכא היינו כגון אזור וחגור שארכן יותר מג' ואינן רחבין ג' ע"ש:
אלא דיש ליישב דאכתי אי אפשר לאוקמי מילתא דר' יוחנן בהכי דהא למאי דמשמע השתא דתכשיט לאו בכלל כלי ובגד הוא א"כ מנ"ל הא דתנינן דתכשיטי נשים וכל תכשיטין טמאין אע"כ שנאמר באחד משני פנים אי משום דלמאי דס"ד השתא פשיטא ליה לרבי יוחנן מסברא דתכשיט בכלל בגד או כלי הוא או משום דמרבי לתכשיט כל שהוא מאו בגד איפכא ממאי דאמרינן אליביה לפי המסקנא א"כ לפ"ז סוף סוף כיון דע"כ לרבי יוחנן תכשיט בכלל בגד הוא תו לית לן למימר דמה שמנה הכתוב לציץ בכלל בגדי כהונה היינו משום צד תכשיטין של זהב שיש בו ולא משום הפתילים שבו שהן טפילין לזהב א"כ מקשה שפיר וציץ אריג הוא ומש"ה מסקינן מימרא דרבי יוחנן איפכא. כנ"ל ודו"ק:
בפירש"י בד"ה מציץ שהוא דבר מועט ומנאו עם תכשיטי כהן עכ"ל. ולכאורה לא אשכחן לשון תכשיטי כהונה לא במקרא ולא בשום מקום לענין בגדי כהונה אע"כ דכוונתו כדפרישית בסמוך דתכשיט ובגד חדא מילתא היא כיון דאשכחן שהציץ הוא אחד משמנה בגדים בין בלשון המקרא דכתי' ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך וכתיב והלבשת את אהרן את בגדיו והרבה כיוצא בו ומכ"ש בל' חכמים שמזכיר בכל מקום שכ"ג משמש בשמנה בגדים והציץ אחד מהם. כן נראה לי בכוונת רש"י ומכ"ש שאנו צריכין לפרש כן לפי פי' התוס' בסמוך גבי האי במדין כתיב דלפירושם היינו משום דלא איירי לענין טומאה וא"כ ה"נ הו"ל לאקשויי אילפותא דציץ דלא אשכחן דאיירי לענין טומאה אע"כ כדפרישית דהך ילפותא היינו לענין דתכשיט כל שהוא כי האי מיקרי בגד ודו"ק:
בתוס' בד"ה מנין לאריג כל שהוא שהוא טמא ת"ל או בגד וא"ת והא לעיל בפרק במה מדליקין לא מרבינן אלא ג' על ג' וכו' עכ"ל. קושיא זו הקשו התוס' ג"כ לעיל דף כ"ו בסוגיא דצמר ופשתן בשם הרשב"א שהוא רבינו שמשון וכבר כתבתי שם באריכות דהר"ש לשיטתו לפמ"ש בפי' המשניות דהאי כל שהוא דהכא היינו שיעור קטן מאד וכמ"ש ג"כ כאן בסמוך אמנם כל מפרשי משניות זולת רבינו שמשון הרמב"ם והרא"ש והרע"ב ובעל תוי"ט כולן כותבין בסגנון אחד דהאי אריג כל שהוא כגון אזור וחגורה שארוכין יותר מג' ורחבן פחות מג' וא"כ אדרבא האי שיעורא דהכא חשיבא טפי משלש על שלש דהא אזור ואבנט בגד גמור מיקרי אלא שאין מרובע בשיעורו ולפ"ז נמי לא שייך לאקשויי איפכא מנ"ל לרבויי שלש על שלש דהא לקושטא דמילתא מסקינן בהאי סוגיא דצמר ופשתן דפלוגתא דתנאי ואמוראי היא בשאר טומאות חוץ מנגעים ועוד דבכה"ג שפיר מצינן למימר דשקולין הם כיון ששיעורן קרוב להשווה אלא שזה מרובע וזה אינו מרובע משא"כ לפי תירוץ התוס' דהתם ודהכא דהאי כל שהוא דהכא היינו דוקא כשאין בדעתם לארוג יותר והאי דשלש על שלש היינו בבא מבגד גדול א"כ לא א"ש מ"ש דשקולין הם כיון שאין דומה זו לזו כלל אלא בסברות חלוקות ואם נאמר דאפ"ה שקולין הם דהי מינייהו מפקת הא ליתא דהא האי דהתם פלוגתא דתנאי היא והכא משמע דכ"ע מודו דהא אפילו אריג ותכשיט כל שהוא מרבינן מכל כלי מעשה ואפילו את"ל דאפ"ה הוי פלוגתא דתנאי א"כ כ"ש שאין מקום לקושיית התוס' כלל ולמה איצטריכו לתירוץ דשקולין הם וכ"ש אם נאמר דמ"ש התוס' כאן דשקולין הם אשלשה על שלשה קאי ולא אשלש על שלש כדמשמע בלשונם לעיל דף כ"ז בד"ה ת"ל או בגד ע"ש כ"ש דקשה יותר האיך אפשר לומר דשקולין הם כל שהוא דהכא ושלשה על שלשה דהתם דהא אשכחן דאיכא תנא דאפילו בשלש על שלש מטמא וצ"ע. ושם הארכתי יותר וכתבתי ג"כ דלפי שיטת שאר מפרשי משניות אין מקום ג"כ למ"ש התוספות בסמוך בד"ה אריג ותכשיט דמ"מ בעינן שיעור קצת הוא דחוק ביותר דא"כ לא הו"ל לסתום אלא לפרש שיעורו בכמה ולהמפרשים ניחא מיהו בחידושי הרשב"א כאן משמע כפי' התוספת ודו"ק ועיין עוד בסמוך:
שם בגמרא ת"ר אריג כ"ש וכו' אריג ותכשיט כ"ש טמא. ופירש"י והתו' דהיינו חציו אריג וחציו תכשיט ומלבד מ"ש בסמוך שפירושם דחוק בזה דחציו דכל שהוא מאי ניהו אלא דיותר קשה דמילתא כי האי לא שייך לרבויי מקרא דכל כלי מעשה כיון דבמדין לא אשכחן כה"ג ואי משום דכל ריבוי' הוא טפי הוי לן לרבויי טבעות וידות דכלים של כלי מעשה דאיירי בהו פשטא דקרא. ולולי פרש"י והתוס' היה נראה לי דהאי אריג ותכשיט דקאמר היינו דומי' דציץ שכתבתי לעיל שהתכשיט של זהב היה נתון ע"ג פתיל של אריג וא"כ בכה"ג גופא איירי הכא כגון באזור וחגורה שעיקר תכשיטיהן של כסף וזהב אלא שחוגרין אותן ע"י אריג וכיון דכל חד באפי נפשה לא חזי למידי מש"ה מספקא ליה מנ"ל דטמא דדילמא בכה"ג אין מצטרפין לקרותן בגד והא דלא יליף הך מילתא מציץ גופא היינו משום דנהי דאשכחן דמיקרי בגד אכתי לא פסיקא מילתא לענין טומאה כיון דאין שיעור תכשיט ובגד שוים בשום ענין מש"ה מייתי לה שפיר מריבוי דכל כלי מעשה דאדסמיך ליה קאי אאצעדה וטבעת עגול וכומז לאשמועינן דאפי' אותן התכשיטין עשויין בזה הענין עצמו דתכשיט ואריג אפ"ה טמאין ואפשר עוד לומר דסתם אצעדה עגיל וכומז עשויין בענין זה כנ"ל נכון לולי שרש"י ותוספת לא פירשו כן:
בתוס' בד"ה ההוא במדין כתיב פ"ה וכו' עס"ה. כבר כתבתי בתחלת הסוגיא מה שהכריח לרש"י לפרש כן ומה שהקשו בתוס' על פירושו דאם כן הוה ליה לשנויי דילפינן בגזירה שוה דבגד ועור נראה לי ליישב דגזירה שוה דבגד ועור לא שייך אלא במידי דשייך במיני בגד ועור כי הנך דלקמן דקילקלי וחבק וחבלים ומשיחות בדבר הבא מזנב הסוס והפרה דכל הנך מין בגד נינהו משא"כ לענין עניינא דתכשיט לא שייך כלל למילף בג"ש דבגד ועור דטומאת כלי מתכות משונה מטומאת בגד ועור בכמה דברים וכיוצא בזה כתב מ"ז ז"ל בס' מג"ש. אלא דטפי הו"ל להתוספות לאקשויי דהוי מצי לשנויי דשרץ איתקש למת כדמסקינן לקמן אלא דזו נמי אינה קושיא כמו שאבאר שם בד"ה ש"מ לאפנויי על קושיית הר"א ממיץ ובזה יתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' כאן על פירש"י דהו"ל למימר האי בטומאת מת כתיב ע"ש ודו"ק:
בתוס' בד"ה מניין לרבות וכו' וא"ת והא לא מיטלטל מלא וריקן ואי משום דאפשר לקפלה וכו' וי"ל דה"נ לשם כל צרכן הן עשויין עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאכתי קשה אמאי איצטריך למעוטי חבלים ומשיחות תיפוק ליה דאין מטלטלין מלא וריקן ולקפל בהן נמי לא חזו וכו' ע"ש שהניח בצ"ע ולע"ד נראה ליישב דהא בלא"ה קשה בהא דקאמר יכול שאני מרבה אף חבלים ומשיחות דמהיכי תיתי כיון דאיכא לאוקמי ריבויא דאו שק לדדמי לקילקולי וחבק אע"כ דהשתא משמע ליה דחבלים ומשיחות עדיפי טובא דלא בעינן דלהוי מטלטל מלא וריקן דומיא דשק והיינו כדאשכחן בנגעים שמטמאין בשתי וערב לפי שראוי לארוג בהן הרבה ה"ה לחבלים ומשיחות נמי שייך לומר כן והכי איתא להדיא לעיל בפ' במה מדליקין דף כ"ז בהא דאמרינן התם בגמרא מה לנגעים שכן שתי וערב מטמא בהן משא"כ בשאר טומאות ופי' התוס' שם דהא דפשיטא לן דשתי וערב אינו מטמא בשאר טומאות היינו מדממעטינן הכא חבלים ומשיחות א"כ לפ"ז כל כמה דלא ממעטינן חבלים ומשיחות הו"א דאפי' שתי וערב טמא כ"ש חבלים ומשיחות כן נ"ל נכון ודו"ק:
בד"ה ש"מ לאפנויי הקשה הר"א ממיץ כיון דאיתקש שרץ למת וכו' עס"ה. ולע"ד נראה ליישב דאע"ג דקי"ל אין היקש למחצה היינו במידי דכתיב' בהאי ענינא דהקישא כמ"ש התוספת לקמן בר"פ כלל גדול דף ס"ט בד"ה ומה עכו"ם שחייבין וכו' ע"ש וכה"ג כתבו בכמה דוכתי א"כ כ"ש הכא דהאי היקישא דמת לשרץ ולשכבת זרע כתיבא בפרשת אמור בת"כ א"כ לא קאי האי היקישא אלא להנך מילי דכתיבי בת"כ ואפילו בהנך דטומאת מת דכתיבי בפרשת פרה כיון דפרשת טמאין ופרשת פרה ביום אחד נאמרו ביום שהוקם המשכן משא"כ בהא דמרבינן הכא לקילקלי וחבק מקרא דכל מעשה עזים דכתיב בפרשת מדין שהוא לסוף מ' שנה א"כ לא שייך לומר דהאי היקישא דת"כ עלה נמי קאי מש"ה איצטריך ג"ש ומשום דאכתי איכא למיפרך מש"ה איצטריך לתלמודא לאסוקי דהך ג"ש מופנה משני צדדים. כן נ"ל:
ובזה נתיישב ג"כ מה שהקשו התוס' לעיל בשמעתין על פרש"י בד"ה ההוא במדין כתיב דלפרש"י הו"ל למימר ההוא בטומאת מת כתיב ולמאי דפרישית א"ש דלא מצי לאקשויי הכי דודאי אי הוי כתיב בפרשת טומאת מת גופא שפיר הוי מצינן למילף בהיקישא דהכא אלא כיון דבפ' מדין כתיב דלא שייך הך היקישא מקשה שפיר דלית לן למילף שרץ ממת דאיכא למיפרך. כן נ"ל נכון ודו"ק:
בד"ה מידי הרהור מי יצאנו וא"ת והא אפי' יפת תואר הותרה להם וכו' עס"ה. ואע"ג דיפ"ת לא הותרה להם אלא במלחמת רשות כמו שפירש"י בחומש בפ' כי תצא דאי במלחמת חובה כבר כתיב לא תחיה כל נשמה אפ"ה משמע להו להתוס' דהאי מלחמת חובה היינו דוקא מלחמת שבעה אומות משא"כ הך דהכא במלחמת מדין אע"ג שהיתה ע"פ הדיבור אפ"ה לא דמי למלחמות ז' אומות שהן לכיבוש ארץ ישראל ועליהם נאמר לא תחיה כל נשמה. ונראה לי דהא דפשיטא להו להתוס' הך סברא לחלק בין מלחמת מדין לז' אומות היינו מדאשכחן במלחמת מדין שצוה להם אלעזר על הגעלת כלים ואי ס"ד דמלחמ' מדין כמלחמת ז' אומות דמי אם כן אין צורך להגעיל הכלים דהא אפילו כתלי דחזירי הותרה להם כדאיתא בפ"ק דחולין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפירוש החומש דמה שלא הזהיר להם משה על הגעלת כלים במלחמות סיחון ועוג שהיה קודם לכן היינו מה"ט גופא דאפי' כתלי דחזירי הותרה להם וא"כ לפ"ז ע"כ דמלחמת מדין רשות קרי לה לגבי ז' אומות אע"פ שהיה ע"פ הדיבור כדאמרינן בסוטה ס"פ משוח מלחמה דמצוה לגבי חובה רשות קרי ליה מש"ה משמע להו להתוס' דבמלחמ' מדין אפי' יפת תואר הותרה להם. כן נ"ל:
ובזה נתיישב לי ג"כ מה שדרשו חכמים ז"ל על פסוק ויקצוף משה על פקודי החיל שמתוך כעס בא לידי טעות שלא נאמר' פרשת גיעולי מדין על ידו ולכאורה יש לתמוה מה ענין זה לזה ולמאי דפרישית א"ש דדא ודא אחת היא והיינו לפי מה שמצאתי במדרש דמ"ש על פקודי החיל ואמר החייתם כל נקבה היינו שאמר להם היה לכם ללמוד ק"ו מז' אומות שנאמר בהם לא תחיה כל נשמה וא"כ לפ"ז הא בהא תליא דמחמת אותו הכעס שהיה סובר בפשיטות דמלחמת מדין חמיר מז' אומות מש"ה בא ג"כ לכלל טעות שלא אמר להם פרשת גיעולי מדין על הגעלת כלים לפי שהיה סובר דאפי' כתלי דחזירי הותרה להם. כן נראה לי נכון והוא כפתור ופרח בעז"ה:
במשנה יוצאה אשה וכו' בכבול ובפיאה נכרית לחצר ופירש"י דהאי כבול דהכא לא פליגי בה אמוראי דלכ"ע כיפה של צמר. ונראה דלישנא דמתני' הכי משמע ליה מדקתני בכבול ובפיאה נכרית בחד בבא באפי נפשה דיוצאין בהן לחצר אלמא דבחד גוונא איירי באשה וחד טעמא לתרווייהו כדמפרש בגמרא שהתירו כדי שלא תתגנה על בעלה ואע"ג דאליבא דרב הוא דמסקינן הכי ורב מפרש לכבול דריש פירקין נמי בכיפה של צמר אפ"ה ממילא משמע דלשמואל נמי ע"כ האי טעמא אית ליה וא"כ לית לן למימר דהאי כבול דהכא היינו כבלא דעבדא דא"כ לא הוי מחד טעמא ועוד כיון דר' ישמעאל ב"ר יוסי נמי אמתני' דהכא קאי ופליג אתנא דמתני' ואמר הכל ככבול א"כ ע"כ דכבול היינו כיפה של צמר דאי כבלא דעבדא לא דמי כלל לתכשיטי אשה וטפי הו"ל למימר הכל כפיאה נכרית. כן נ"ל וכבר הארכתי בזה לעיל בריש פירקין דאפשר דטעמא דשמואל גופא דאמר כבלא דעבדא היינו משום דתנא הכא כבול ופיאה נכרית ולעיל שבקה לפיאה נכרית ולא קתני אלא כבול לחודא ושם כתבתי ליישב שיטת רש"י במה שהקשו התו' שם ועיין עליו:
בתוס' בד"ה ובמוך שהתקינה לנדתה פי' הקונטרס וכו' עס"ה. עיין בס' מג"ש למ"ז ז"ל שכתב ליישב פרש"י דדוקא בזב מיקרי אצולי טינוף כיון שאינו נושאו אלא כחס על בגדיו שלא יתלכלכו משא"כ הכא עיקר המוך היינו שלא יטנף גופה מחמת הבגדים וכו' ע"ש ובאמת בלא"ה יש סברא לחלק בין זב לנדה בענין זה:
בד"ה ר' ענני בר ששון וכו' נראה דהלכה כר' ענני וכו' ור' ישמעאל תנא ופליג ועוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל עכ"ל ולכאורה אין ראיות הללו מספיקות לענין עיקר הלכה דמה בכך דר"י תנא הוא ופליג והא קי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואדרבה אי לאו דמסיק סתמא דתלמודא דר"י תנא הוא ופליג היה באפשר לומר דר' ישמעאל סבר דתנא דמתניתין נמי סובר כן והאי לחצר אכולה בבי דרישא דמתני' קאי דמשמע ליה דבהנך נמי שייך שלא תתגנה אבל כיון דסתמא דתלמודא אמר להדיא דתנא הוא ופליג א"כ ממילא דהלכה כסתם משנה ומ"ש עוד דבשל סופרים הלך אחר המיקל נמי ליכא ראיה דהאי כללא היינו דוקא ביחיד לגבי יחיד בפלוגתא דתנאי או אמוראי משא"כ ביחיד לגבי רבים לא אשכחן האי כללא אלא במאי דאמר שמואל דהלכה כדברי המיקל באבל וכה"ג בעירובין. והנראה בזה דעיקר דברי התוספת בכל זה הדיבור היינו משום דבלא"ה כן נהוג עלמא בימיהם וכמ"ש בסוף הדבור שסוף דבר אמרו הקדמונים דמותרת לצאת בהן ועל זה כתבו כאן שיש טעם לקולא זו כיון דר"י תנא הוא ופליג אתנא דמתניתין וא"כ אפשר דהא דאמר רבי ענני משמיה דר"י ב"ר יוסי היינו שבא לקבוע הלכה כמותו ופליג אדרב דפסק כתנא דמתניתין וא"כ כיון דפלוגתא דרב ורבי ענני היא שפיר שייך לומר דהלך אחר המיקל. כן נ"ל ועיין במהרש"א:
בא"ד ור' ענני וכו' דבחצר מעורבת ליכא שום חידוש וכו' עס"ה. ואין להקשות א"כ דלרב נמי שרי בבית ובחצר מעורבת א"כ בכבול ובפיא' נכרית אמאי התירו לצאת אפי' בחצר שאינה מעורבת כדי שלא תתגנה כיון דבלא"ה רשאה להתקשט בהן בחצר מעורבת ובבית אלא דאפשר שאם נחמיר עליה לצאת בחצר שאינה מעורבת שוב לא תתקשט בהן אפילו בבית לפי שאימת שבת עליה ויראה דלמא משתלי ונפקה בחצר שאינה מעורבת כן נראה לי ועיין במהרש"א ומה שדקדק בדברי התוס' דהכא על דבריהם בפרק כירה דמשמע ליה שרוצים לומר שם דתכשיטי אשה שאינה רשאי לצאת בהן לחצר הוי ככלי שמלאכתו לאיסור ולע"ד מעולם לא עלה כן בדעת התוס' אלא דעיקר כוונתם שם דאע"ג דהנך תכשיטין לא חזו לה בשבת מטעמא דפרישית א"כ יש סברא לומר דלא הוי אלא כצרורות ומעות וכיוצא בהן שאסורין לגמרי בטלטול והיינו דקאמר מ"ט דשרי הואיל ואיכא תורת כלי עליה והכוונה בזה דאע"ג שכל כלי דמלאכתו לאיסור ובשבת לא חזי להך מילתא ואפ"ה לא חשבינן להו כצרורות ומעות אלא כיון דבחול חזיין בשבת נמי תורת כלי עליה ומש"ה מותרין לטלטלן לצורך גופן ומקומן ולא מחמה לצל א"כ ממילא דכ"ש דשייך האי טעמא בשירין ונזמים וטבעות דכיון דבחול הוי כמו מלבושי אשה א"כ לא גריעי מכלים שמלאכתן להיתר דאפי' מחמה לצל שרי אע"ג דבשבת לא חזיין. כנ"ל ודו"ק:
בגמרא אר"י אמר רב כל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין וכו' ופרש"י כגון שריון וקסדא ומגפיים וכו'. נראה שהוכרח לפרש כן דאל"כ אין מקום להך מימרא דרב הכא בשמעתין אבל לפירושו ניחא דשפיר קאי אהך מימרא דרב דלעיל בסמוך שאוסר לצאת נשים בתכשיטין אפילו לחצר ולא תימא דדוקא בהנך אוסר משום דמרגלי בהו ונפקא בהו לרה"ר וא"כ סד"א היכא דליכא חששא כגון בהנך שאין אסורין אלא משום מראית עין הו"א דשרי קמ"ל דאפ"ה אסור. מיהו יותר נראה לפרש איפכא והיינו לפי שיטת התוספות דבהנך דלעיל אפילו לרב מותר בחצר מעורבת וכ"ש בבית משא"כ בהנך דאסורין משום מראית עין דנראה כאילו לובשן למלחמה והוי עובדא דחול ומש"ה אסור אפילו בבית. וזה נראה לי עיקר ודו"ק:
ע"ב בתוס' בד"ה שמא ירבו הנוטפים פי' מי גשמים וכו' וא"ת אמאי חיישינן וכו' לימא קמא קמא בטיל כדאמר בפ"ה דעכו"ם וכו' עס"ה. ונראה דקושיא זו היינו לפי שיטת ר"י בעל התוס' וסייעתו שכתבו התוס' בפרק המוכר את הבית דף ס"ו ובכמה דוכתי דהך ברייתא דת"כ דאיירי בפסול שאובין ודריש מהיקשא דמים למקוה אינו אלא מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא א"כ משמע דלענין זוחלין ונוטפין נמי מדרבנן ומש"ה קשיא להו דנימא קמא קמא בטיל משא"כ לפי' ר"ת וסייעתו דהאי ברייתא דת"כ פסולה דאורייתא היא א"כ אין מקום לקושיא זו דשפיר מצינן לחלק בין פסול מקוה דאורייתא ובין יין נסך שהוא מדרבנן ועיין בתוס' פרק הגוזל דף ק' ע"ב בד"ה אומר לו גדור שהאריכו בזה וע"ש בחידושינו והרשב"א ז"ל בחידושיו בשמעתין האריך בזה ועיין ג"כ בל' הר"ן ודעתי להאריך בהלכות מקואות אי"ה:
פיסקא פורפת על האבן וכו' והאמרת רישא פורפת וכו' אמר אביי סיפא אתאן למטבע ופרש"י דמטבע לאו בר טלטול הוא אבל אבן שהוקצה לכך ראוי לטלטול עכ"ל. משמע דבאבן מיהא בהוקצה לכך מאתמול וא"כ לפ"ז הו"מ לשנויי דרישא דפורפת היינו שהוקצה מאתמול וסיפא דלא תפרוף היינו בשלא הוקצה אלא כיון דלקושטא דמילתא במטבע לא מהני אע"ג דהוקצה מאתמול כמ"ש הטור והש"ע מש"ה מוקי לה אביי בהכי מיהו הר"ן ז"ל כתב בענין אחר ואפשר שהוא ע"פ שיטת הרמב"ם והא דלא מהני יחוד עכ"פ במטבע נ"ל שאין דרך ליחד מטבע לשום דבר ובטלה דעתיה אצל כל אדם ועיין בשלטי גבורים ודו"ק:
בד"ה הקיטע יוצא בקב שלו וכו' והקשה ר"ת דבמסכת יומא משמע דלכ"ע מנעל הוא וכו' עס"ה. והרשב"א ז"ל בחידושיו האריך בזה למעניתו וגם מ"ז בס' מג"ש כתב באריכות ליישב הסוגיא דהכא ודמס' יומא ושניהם לדבר אחד נתכוונו דסוגיא דהכא היינו כהנך אמוראי דלית להו הך אוקימתא דרבא במס' יומא ולפי שראיתי שגם בתוס' ישני' דמס' יומא האריכו מאוד בענין זה ועיקר השקלא וטרי' שייך למס' יומא לכן הסכמתי בלבי לבאר הסוגיא במס' יומא אם יגזור ה' עלי בחיים:
בתוס' בד"ה כוורת הקש וכו' וא"ת והיכי מטמא לענין ט"מ וכו' הא לא כתיב בפרשה וי"ל דקש נמי חשיב של עץ כדאמר פרי שאכל אדם הראשון וכו' אי נמי הך טומאה דרבנן היא עכ"ל. משמע מדבריהם דמעיקרא בלשון קושייתם הוי משמע להו דכל מה דלא כתיב בפרשה אינו טמא במת כלל ובשאר טומאות אף מדרבנן ולתירוצם הראשון נמי משמע דדוקא בקש מטמא ר"ע דמין עץ הוא ולא בשאר דברים דלא כתיבא בפרשה ויש לתמוה טובא היאך אפשר לומר כן הא הלכה פסוקה היא בכולה תלמודא דדוקא כלי גללים וכלי אבנים הוא דאין מטמאין לא מד"ת ולא מד"ס וכדאיתא נמי להדיא ס"פ המצניע ובספ"ק דסוכה מייתי ברייתא דכל החוצלות מטמאין טמא מת ומייתי נמי אידך ברייתא דקתני להדיא מחצלת של שיפה ושל שעם ושל קנה ושל גמי מטמאין טמא מת וחכמים אומרים אף מדרס וכמה משניות דכלים נמי אשכחן כה"ג טובא בדיני המפץ ושאר כלים וכיוצא בהן דטמאים והרמב"ם ז"ל בחיבורו בהלכות כלים כתב להדיא שכל הכלים שבעולם הן בכלל כלי עץ ע"ש דמשמע דטמאין אפילו מדאורייתא ולפ"ז אפשר לומר דהא דמטהר ריב"נ היינו משום שאינו דבר של קיימא וא"כ שיטת התוס' צ"ע ודו"ק: