מ"ג בראשית כח י
<< · מ"ג בראשית · כח · י · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֵּצֵ֥א יַעֲקֹ֖ב מִבְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֖לֶךְ חָרָֽנָה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וּנְפַק יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַאֲזַל לְחָרָן׃ |
| ירושלמי (יונתן): | חַמְשָׁא נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לְיַעֲקב בִּזְמַן דִנְפַק מִן בֵּירָא דְשָׁבַע. נִיסָא קַמָא אִתְקַצְרוּ שְׁעוֹי דְיוֹמָא וּטְמַע שִׁימְשָׁא בְּלָא אִשׁוּנֵיהּ מִן קֳדָם דַהֲוָה דְבִירָא מִתְחַמָד לְמַלָלָא עִמֵיהּ. נִיסָא תִנְיָינָא אַרְבַּעְתֵּי אַבְנַיָא דְשַׁוִי אִיסָדוֹי אַשְׁכַּח יַתְהוֹן בְּצַפְרָא לְאַבְנָא חָדָא. נִיסָא תְּלִיתָאָה אַבְנָא דַהֲווֹ כָּל עֶדְרַיָא מִתְכַּנְשִׁין וּמְגַלְגְלִין לָהּ מֵעִילוֹי פֻּם בֵּירָא גִלְגַל יָתָהּ בַּחֲדָא מִן דְרָעוֹי. נִיסָא רְבִיעָאָה דְטָפַת בֵּירָא וּסְלִיקוּ מַיָא לְאַנְפּוֹי וַהֲוָת טַיְיפָא כָּל יוֹמִין דַהֲוָה בְּחָרָן. נִיסָא חֲמִישָׁאָה קָפְצַת אַרְעָא קוּמוֹי וּבְהַהוּא יוֹמָא דְנָפַק אָזַל לְחָרָן: |
| ירושלמי (קטעים): | חַמְשָׁא נִיסִין אִתְעֲבִידוּ לַאֲבוּנָן יַעֲקב בְּזִמְנָא דִנְפַק מִבְּאֵר שָׁבַע לְמֵיזַל לְחָרָן. נִיסָא קַדְמָאָה אִתְקַצְרוּ לֵיהּ שָׁעֵי דְיוֹמָא וּטְמָעַת לֵיהּ שִׁמְשָׁא דִי לָא בְאִישׁוּנָהּ מִן בִּגְלַל דַהֲוָה דְבוּרֵיהּ מִתְחַמְדָא לְמַלָלָא עִמֵיהּ. נִיסָא תִּנְיָנָא כֵּיוָן דְנָטַל אֲבוּנָן יַעֲקב רִגְלוֹי מִבְּאֵר שָׁבַע קָפְצַת אַרְעָא קֳדָמוֹי וְאִשְׁתְּכַּח יָתֵיב בְּחָרָן. נִיסָא תְּלִיתָאָה אַבְנַיָא דִנְסַב יַעֲקב אָבוּנָן בְּרַמְשָׁא וְשַׁוִי יַתְהוֹן תְּחוֹת יְסוֹדֵי רֵישֵׁיהּ וְכֵיוָן דְקָם בְּצַפְרָא אַשְׁכַּח דְכוּלְהוֹן לְאֶבֶן חֲדָא וְהוּא אַבְנָא דְאָקִים קְיָימָא קָמָא וְאָרִיק מְשַׁח עַל רֵישֵׁיהּ. נִיסָא רְבִיעָאָה דַהֲווֹן כָּל רַעְיָא מִתְכַּנְשִׁין עֲלָהּ דְאַבְנָא לִגְלָלָא יָתָהּ מֵעִילוֹי פּוּמָא דְבֵירָא וְלָא הֲווֹ יָכְלִין וְכֵיוָן דְאָתָא אֲבוּנָן יַעֲקב וַאֲרֵים יָתָהּ בַּחֲדָא יְדֵיהּ וְאַשְׁקֵי יַת עָנָא דְלָבָן אָחוֹי דְאִימוֹי. נִיסָא חֲמִישָׁיָא כֵּיוָן דַאֲרֵים אֲבוּנָן יַעֲקב יַת אַבְנָא מֵעִילַוֵי פּוּמָא דְבֵירָא טְפַת בֵּירָא וַהֲוַת טַיְיפָא עֶשְרִין שְׁנִין כָּל יוֹמִין דַהֲוָה אָבוּנָן יַעֲקב יָתֵיב בְּחָרָן. אִילֵין חַמְשָׁא נִיסַיָא אִתְעֲבִידוּ לַאֲבוּנָן יַעֲקב בְּזִמְנָא דִנְפַק מִבְּאֵר שָׁבַע לְמֵיזַל לְחָרָן: |
רש"י
"ויצא" - לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א) ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות
"וילך חרנה" - יצא ללכת לחרן
הכי גרסינן על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב וילך עשו ומשגמר חזר לענין ראשון. מפני שנתן שתי סבות לשני עניינים: האחת, שהחזרה לענין ראשון היא מפני הפסק פרשתו של יעקב בספור עשו; והשנית, שהפסק פרשתו של יעקב בספור עשו הוא שבסבת יעקב שצוהו אביו שלא יקח אשה מבנות כנען הלך עשו אל ישמעאל - כתב "על ידי שבשביל" שפירושו 'בשביל' שבשביל הראשון סבת החזרה והשני סבת ההפסקה, והיה ראוי להשלים סבת החזרה שפתח בה ואחר כך יתחיל סבת ההפסקה. אלא שכשהתחיל בסבת ההפסקה וכתב 'על ידי' וכונתו לומר על ידי שהפסיק, התחיל מיד בסבת ההפסקה ואמר "שבשביל שרעות כו'". וכשהשלים סבת ההפסקה שב להשלים סבת החזרה ואמר "משגמר חזר לעניין ראשון", וכאלו אמר: על ידי שהפסיק בשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו כו', משגמר חזר לענין ראשון. כי אין הפרש בין 'על ידי שהפסיק בשביל' או 'על ידי שבשביל הפסיק'.
ואם תאמר, אמאי לא קא משני הכא כדמשני "ויצר ה' אלהים את האדם" (בראשית ב, ז) שכבר כתב "ויברא אלהים את האדם" (בראשית א, כז); וגבי "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו'" (בראשית ב, יט) שכבר כתב "ויעש אלהים את חית הארץ" (בראשית א, כה) - שכלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון. הכא נמי נימא "וילך פדנה ארם" (בראשית כח, ה), כלל חניותיו והמקרים שקרו לו בהם וההבטחות שהבטיחו ה' בם בירושת הארץ וברבוי זרעו ושהשם עמו בהליכתו ובחזרתו ואופן חבורו עם לבן וכיוצא בהם, ואחר כך חזר ופירש אותם פה. יש לומר דהכא נמי צריך לומר שזהו פרטו של ראשון, ולא הוצרך לפרש זה מפני שסמך על הברייתא דרבי אליעזר דלעיל.
אך מפני שעדיין יש לטוען לטעון שלא היה לו להתחיל אלא מ"ויפגע במקום" (בראשית כח, יא) ולא מ"וילך חרנה", שכבר נאמר "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם" (בראשית כח, ה) - לפיכך הוצרך לתת טעם על זה ואמר ש"מפני שהפסיק כו' משגמר חזר לענין ראשון" אבל גבי "ויצר ה' אלהים את האדם" (בראשית ב, ז) שפירש כאן שיצירתו היתה מן האדמה ובתחלה סתם ברייתו מהיכן; וכן גבי "ויצר ה' אלהים את חית השדה" (בראשית ב, יט) שהוצרך להתחיל כאן "ויצר" כדי לכלול העוף והבהמה לומר ששניהם נבראו מן האדמה, ומקושיית המקראות נלמוד שהעופות מן הרקק נבראו - הוכרח להזכיר גם בפעם השנית "ויצר ה' אלהים את חית הארץ" (בראשית ב, יט), ולא הספיק עם "ויברא אלהים את האדם" (בראשית א, כז), "ויברא אלהים את כל עוף כנף למינהו" (בראשית א, כא), האמורים למעלה.
אך קשה למה לי טעמא דהפסקה, בלאו טעמא דהפסקה נמי אי אפשר שלא יאמר כאן "וילך", מכיון דהליכה דלעיל מיירי בהליכה האמתית שהיא ההגעה לחרן, והליכה דהכא מיירי בהליכה העבריית שהוא יציאתו מבאר שבע, לא הגעתו לחרן, כדמפרש לקמן "יצא ללכת לחרן". ודרך הלשון לומר תחלה 'הלך פלוני למקום פלוני', ואחר כך חוזר ומפרש שבלכתו שם פגע כך וכך או פעל כך וכך, כמו "ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר" (בראשית יט, טז) וכתיב "ויהי כהוציאם אותם החוצה" (בראשית יט, יז). ועוד מאי חזר לענין ראשון דקאמר, הא אין זה ענין ראשון, דהכא מיירי בהליכה העבריית והתם מיירי בהליכה האמתית. דליכא למימר דהתם נמי בהליכה העבריית קמיירי, דאם כן הוה ליה לפרושי התם כדהכא. ועוד בשלמא הכא על כרחו להוציאו ממשמעו, משום דכתיב בתריה "ויפגע במקום", אלא התם אמאי לא.
אלא שכל זה אינו אלא אם יהיה פירוש "יצא ללכת לחרן" על הליכת הדרך שבין באר שבע לחרן, אבל אם יהיה פירושו על יציאתו מבאר שבע בלבד, כדר' ברכיה בשם ר' יצחק דאמר (בראשית רבה סח ח) "כלישניהון דברייתא הוא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא", תו ליכא לאקשויי קושיא קמייתא, משום דאי אפשר לומר שבהעתקו מבאר שבע פגע בכך וכך או פעל כך וכך, שהרי הפגיעה שפגע או הפועל שפעל לא היתה כשנעתק אלא בלכתו בדרך שבין באר שבע לחרן. הלכך על כרחך לומר שאחר שיצא ללכת בחרן בעודו בדרך פגע במקום. ולפיכך הקשה רש"י ואמר: "וילך חרנה" למה נאמר, הרי כבר הודיענו זה למעלה "וילך פדנה ארם", ואין הפרש בין אם יפורש כמשמעו או יצא ללכת כדהכא. ולא קושיא בתרייתא, משום דכיון דמ"וילך פדנה ארם" שמעינן שיצא מבאר שבע, קורא ל"וילך חרנה" דהכא שפירושו יצא מבאר שבע, 'הענין הראשון', אף אם יהיה פירוש "וילך פדנה ארם" כמשמעו:
לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. פירוש: מאחר שחזר לענין ראשון שהוא "וילך פדנה ארם", הנה כמו שלא הזכיר שם יציאתו מפני שהוא מובן ממאמר "וילך פדנה ארם", שאי אפשר ללכת בלתי יציאתו מבאר שבע - כך לא היה לו להזכיר פה יציאתו, מאחר שכתב "וילך חרנה":
מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. דכיון דמ"וילך חרנה" משמע כאלו כתוב 'ויצא', וחזר וכתב עוד "ויצא", הרי כאן יציאות שתים: חד ליציאת גופו וחד ליציאת הודו והדרו, שכל זמן שהצדיק בעיר כל העם מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר מעשיו הטובים ודיניו והוראותיו, וזה "זיו העיר והודה והדרה", כמו שאמרו בגטין פרק הנזקין (גיטין סא א) על החכם הנמצא בעיר, המתנהגים על פיו: "וצדיק יסוד עולם" (משלי כ, כה); אבל כשפנה הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעשה, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ותעלולים ימשלו בם, וזהו "פנה זיוה והודה והדרה".
אבל בבראשית רבה אמרו (בראשית רבה סח ו) ""ויצא יעקב", וכי לא יצא אלא יעקב, והלא כמה חמרים יצאו כמה גמלים יצאו, ואת אמרת 'ויצא'? רבי עזריה בשם רבי יהודה בן רבי סימון ורבי חנן בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמרו: כשהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, ודכוותה "ותצא מן המקום אשר היתה שמה" (רות א, ז), וכי לא יצאה משם אלא היא, והלא כמה חמרים כמה גמלים יצאו משם". ונראה שדעתם לומר דמדאפקיה בלשון יחיד "ויצא יעקב" וכן "ותצא מן המקום", והיוצאים היו רבים, שמע מינה שלא דבר הכתוב על יציאות גופם אלא על יציאת הזיו וההדר שפנו משם, וכאלו אמר 'ויצא זיו יעקב', 'ותצא זיו נעמי'. אך מלשון רש"י דקאמר "לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך'" לא משמע כן, ולא ידעתי איך הניח רש"י הבראשית רבה ופירש פירוש אחר. ושמא מצא זה במקום אחר, והניח הבראשית רבה מפני שמ'ויצא' ולא 'ויצאו' לא קשיא, דאיכא למימר שאמר 'ויצא' בלשון יחיד מפני שיעקב הוא העיקר וכן בנעמי.
ואי תימא, בשלמא גבי נעמי כיון שיצאת משם פנה זיוה מפני שלא היתה שם אלא הצדקת ההיא לבדה, אלא הכא הרי נשאר שם יצחק. כבר תרצו על זה בבראשית רבה, ש"אינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים":[ה] על ידי שבשביל וכו'. כפל הלשון 'על ידי' 'שבשביל' (קושית הרא"ם), מפני שמלת 'בשביל' לומר בשביל שרעות בנות כנען - הלך עשו אל ישמעאל, ו'על ידי' לומר על ידי זה הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, 'ומשגמר חזר לענין הראשון' הוא תירוץ למה צריך לכתוב "ויצא", שצריך לחזור לענין הראשון כאילו אמר שבשביל שרעות בנות כנען - הלך עשו אל ישמעאל, על ידי זה הפסיק בפרשה של (עשו) [יעקב], ומשגמר חזר לענין הראשון. והקשה הרא"ם למה הוצרך לתרץ 'בשביל שהפסיק הענין וכו, לתרץ כמו שתירץ בפרשת בראשית גבי "וייצר אלקים" (ר' לעיל ב, ז) - כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון (רש"י שם), הכי נמי "וילך פדנה ארם" (פסוק ה) הוא כלל, שהלך לפדן ארם, וחזר לפרש מה שקרה לו בדרך, ולפיכך חזר לכתוב "וילך פדנה ארם", ואין זה קשיא, דדוקא כשהפרט מפרש הכלל, כגון בפרשת בראשית שחזר לפרש בריאת האדם, זה נקרא 'פרטו של ראשון', אבל לכתוב "וילך פדנה ארם" (פסוק ה) ויחזור לכתוב מה קרה לו בדרך - אין זה פרט ההליכה, דההליכה הוא בפני עצמו, ומה שקרה לו בדרך - אף על גב שקרה לו בדרך - מה שקרה אין זה פרט של הליכה לפדן ארם, אבל הוא מה שקרה לו בדרך:[ו] לא היה צריך לכתוב רק וילך חרנה. כדכתיב לעיל (ר' פסוק ז) "וילך יעקב פדנה ארם", ולא כתב 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה'. ובב"ר (סח, ו) קאמר 'ויצא יעקב, וכי הוא בלבד יצא והלא כמה גמלים וכמה חמורים יצאו'. וכך פירושו - דכיון דהכתוב בא לספר מענין יעקב שהלך לחרן, לא הוי ליה למכתב רק ההליכה לשם, לא ענין היציאה מבאר שבע, שזהו הענין לא שייך לענין יעקב, דהרי כמה גמלים יצאו משם, ואין דבר זה שייך ליעקב במה שהלך לחרן, ואין דרך הכתוב לספר רק בעיקר הענין שהוא מדבר, שהרי אין דבר נזכר בזה במה שיצא מבאר שבע, דאי בא להזכיר מאיזה מקום יצא - הוי ליה לומר 'וילך מבאר שבע', כדכתיב (רות א', א') "וילך איש מבית לחם", אבל יציאת המקום לא הוי מידי, דכמה גמלים וכמה חמרים יצאו, אבל הליכה בודאי שפיר, משום דהוא נאמר על כל ההליכה מה שהלך ממקום שהיה למקום שהלך לשם, ולכך דרשו (ב"ר סח, ו) כי 'יציאת צדיק עושה רושם', וכך פירושו - כי יציאת יעקב נקרא 'יציאה' ולא יציאה אחרת, מפני שיציאתו נראה ומורגש לכל שעושה רושם:
[ז] שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. ואם תאמר למה לא כתב 'ויצא יעקב' בפרשה הקודמת (פסוק ז), ויש לומר דוקא בפרשה הזאת מפני שהוא מדבר עתה איך היה יעקב צדיק ונגלה עליו הקב"ה (פסוק יג) - יאמר כי יציאת צדיק כזה עושה רושם, אבל בפרשה שלפניה אינו מדבר בצדקתו כלל, ולא הוי משמעות המקרא שעושה רושם. ואם תאמר ואיך עושה רושם, והלא עדיין יש בו צדיק יצחק, ומתרץ בב"ר (סח, ו) אין דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים:
[ח] פנה הודה וכו'. ונראה שמזכיר ג' דברים לפי שהצדיק בעיר מדריך האנשים בקרבה ביראת שמים, שהוא מצות עשה ולא תעשה, והם מצות השם יתברך. והשני - שהוא משכיל אותם בחכמה. והשלישי - ללמד אותם מדות טובות והגונות הנזכרים במסכת אבות, והדומים לאלו המדות טובות והישרות. וכנגד הראשון אומר 'פנה הודה', כי ההוד הוא לשון שבח, כמו "הודו לה'" (תהלים קל"ו, א'), ועל האיש שהוא ירא אלקים נאמר עליו שראוי לשבח אותו, כמו שנאמר (משלי ל"א, ל') "יראת ה' היא תתהלל", ויראת ה' הוא לו שבח בודאי. וכנגד החכמה שהוא מלמד אותם נאמר 'פנה זיוה' הנאמר על החכמה שהיא זיו, כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנו.) 'מאן דאתילד בד' בשבת יהא גבר חכים ונהיר', ופירש"י 'גבר זיותנא'. וכן "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח', א'). 'הדרה' הוא רמז על המדות המשובחות שהם תפארת לעושיה, כדאמרינן (אבות פ"ב מ"א) 'איזה דרך יבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה':
[ט] וכן ותצא מן המקום וכו'. ואצל רות מביא ראיה מן "ויצא יעקב", ונראה לומר שלא תאמר שמא יעקב שאני שהוא בחור באבות (ב"ר עו, א), ותירץ וכן גבי נעמי ורות, והשתא אי אפשר לומר דמה שכתב גבי יעקב "ויצא" הוא דוקא ליעקב משום דהוי בחור באבות, דהא נעמי ורות לא היו מן האבות ולא היתה חשובה כמו יעקב, ולמה כתב 'פנה זיוה' גבי יעקב, אלא הא דכתיב גבי יעקב לא משום שהיה צדיק ובחור באבות, אלא בסתם צדיק איירי. ואין לומר דאיירי בצדקת כמו נעמי ורות, דנעמי ורות לא כתיבי בקרא של יעקב, אלא על כרחך או ביעקב דוקא איירי - או בסתם צדיק, ולפיכך הוצרך לומר כאן 'וכן גבי נעמי ורות'. וכן התם גבי נעמי ורות אנו לומדין דבסתם צדיק איירי, ולא תאמר שאני נעמי ורות דמופלגין במעשים היו, דהא כתיב "ויצא יעקב", והשתא על כרחך אפילו בסתם צדיק איירי, דאין לומר דוקא כמו יעקב, שהרי אפילו בצדיק שאינו כמו יעקב 'פנה זיוה', למה כתב ביעקב, אלא לא יעקב בלחוד אלא בכל צדיק איירי. ולכך גבי רות צריך להביא ראיה מן יעקב, שלא יקשה לך מנא לן שכל צדיק עושה רושם, דשמא שאני נעמי ורות, דודאי אינהו הוי עדיפי מצדיקים דעלמא, והשתא דכתב גבי יעקב - על כרחך גבי יעקב בא לאורויי בכל צדיק כדלעיל:
[י] יצא ללכת וכו'. אין פירוש "וילך חרנה" יצא ללכת חרנה, דלא נמצא בשום מקום "וילך" - יצא ללכת, רק מפני שהיה על הדרך שבה הולך חרנה נקרא "וילך חרנה", אף על גב שעדיין לא הגיע לשם. ומה שהוצרך לפרש כך, מפני שאם כבר הלך חרנה מאי זה דפגע במקום שאחריו, דאין לומר שחזר לפרש כדכתיב בפרשת וירא (ר' לעיל יט, טז-יז) "ויוציאם החוצה ויהי כהוציאם וגו'", דחזר לפרש מה היה כשהוציאם החוצה, דהתם כתיב "ויהי כהוציאם אותם החוצה", דחזר לפרש "החוצה", וכן כאן הוי ליה למכתב 'ויהי כצאתו מבאר שבע ויפגע במקום'. ועוד דלא מצי למכתב בענין אחר, אבל כאן הוי ליה למכתב "ויפגע במקום" קודם "וילך חרנה", ולכך צריך לפרש שעדיין לא הלך אלא 'יצא ללכת', דנקרא זה "וילך חרנה":
והא דלא פירש מידי על "וילך פדנה ארם" דלעיל (פסוק ז), משום דודאי לעיל פירושו יצא ללכת פדנה ארם, אבל כאן דכתיב "ויצא מבאר שבע" דהוא על תחלת הליכה לחרן, אם כן איך נפרש אחריו "וילך חרנה" על תחילת ההליכה לחרן, שהרי כבר כתיב "ויצא יעקב" על תחלת היציאה, לכך צריך לפרש שניהם הם על תחלת ההליכה, שהיציאה הוא כלפי המקום שיצא משם - דהוא באר שבע, וההליכה כלפי המקום שהלך לשם - דהוא חרנה, ש'יצא ללכת חרנה'. ועוד דלא יתכן לפרש למעלה (פסוק ז) "וילך פדנה ארם" שיצא ללכת פדנה ארם כל זמן שלא פירש "וילך חרנה" שחוזר לענין הראשון, דאם "וילך חרנה" הליכה אחרת מן הראשונה - ואינה מענין הראשון - אין צריך לפרש "וילך פדנה ארם" (פסוק ז) יצא ללכת פדנה ארם, שהרי בהליכה הראשונה לא פגע בו דבר, ולפיכך לא פירש מידי לעיל. ומכיון שפירש "וילך חרנה" שחוזר לענין הראשון, אם כן כמו "וילך חרנה" שפירש 'יצא ללכת', הכי נמי "וילך פדנה ארם" יצא ללכת פדנה ארם, ופשוט, וזהו פירוש נכון:בד"ה ה"ג כו' סבת החזרה נ"ב ונ"ל שכפל הלשון שיבוש גדול הוא כי ע"י קאי על ההפסקה שהפסיק כו' ושבשביל לא קאי על שום קושיא אלא על שרעות שכתו' אחריו וכן קבלתי מאמ"ז וכאלו נכת' ע"י שהלך עשו אל ישמעאל בשביל שרעות וק"ל מהרש"ל:בד"ה מגיד כו' ליציאת גופו נ"ב ולא נ"ל כלל פירושו שיהיה כאלו כתוב ב' פעמים וחד לגופה כו' גם מה שהוא מבין הב"ר כפשוטו שדייק מלשון ויצא שמשמע הוא לבדו יצא והלא כמה גמלים וחמורים יצאו קושיא של הבל הוא אלא הב"ר נמי דייק דויצא הכתוב כאן הוא מיותר כדפרש"י ובא להודיע לנו הכתוב כאלו הוא לבדו יצא אע"פ שכמה גמלים וחמורים יצאו אלא יציאתו ניכרת ודוק מהרש"ל:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וַיֵּצֵא – לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶלָּא "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה", וְלָמָה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה רוֹשֶׁם. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָּהּ הוּא הֲדָרָהּ. יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָּהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן "וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם" (רות א,ז) הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת (בראשית רבה סח,ו).
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – יָצָא לָלֶכֶת לְחָרָן (בראשית רבה סח,ח).
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה הזכיר בספרו כלל כל המדות החמודות והמגונות ויש בכלל דבריו הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד, כי כן כוון המדות ממש זו לעומת זו מדה כנגד מדה דבר והפכו. ומקרא מלא הזכיר בזה, הוא שכתוב (משלי כא) כופר לצדיק רשע ותחת ישרים בוגד. נתן הצדיק לעומת הרשע וישר לעומת הבוגד, וכן הזכיר עוד (שם יא) צדקת ישרים תצילם וסלף בוגדים ישדם. וכן דרכו בכל מקום שהם בו לכוון סדר המדות ממש זו כנגד זו להזכיר הצדיק הפך הרשע והישר הפך הבוגד כי הוא הפכו הגמור.
וידוע כי הישר הוא המכיר היושר והאוהב אותו והבוחר בו, והוא יסבול כל דבר קשה שיחייב לו היושר והוא הנכנע אל האמת, והבוגד בהפך כל זה איננו מכיר היושר ואף אם יכירנו לא יודה בו אבל בכל פעולותיו יעשה הפכו. ואעפ"כ מצינו בקצת הכתובים מספר משלי שלמה שהוא נותן בפסוק אחד מדת היושר ומדת הרשע זה לעומת זה. והכתוב הזה אומר בברכת ישרים תרום קרת, האיש הישר ייטיב לבני אדם, והקריה אשר הוא יושב בתוכה תתעלה ותתרומם בשבילו, ולא די שייטיב להם בדברי פיו אלא אף בברכתו כלומר בכל מה שחננו השי"ת, והנה הרשע בהפך ממנו זהו שנאמר ובפי רשעים תהרס, כי הרשע לא די שלא ייטיב לשום אדם מאשר נדבק בו אבל תהרס ותחרב העיר אשר הוא יושב בה בדברי פיו ובגאות לבו. ולמדנו שהריסות העיר בדברי פיו והצדיק כבוד העיר אפילו בממונו. וזהו שאמר בברכת ישרים תרום קרת. וכלל הענין כי הצדיק סבת רוממות הקריה במעשיו הטובים ודבריו להם יעשו פירות. וזהו שכתוב (קהלת יא) ואם יפול עץ בדרום ואם בצפון מקום שיפול העץ שם יהוא, זה איש צדיק, כלומר העץ שהוא הצדיק במקום דירתו שם יהו פירותיו. ויצא יעקב כו' וכאשר יחסר הצדיק ממנו יחסר גברא רבא מארעא דישראל, והנה יציאתו מן העיר עושה רושם, וכן ויצא יעקב. אמרו במדרש (לא הול"ל אלא) וילך חרנה ומה ת"ל ויצא כו' אלא ללמדך שכל זמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה. [אמר המדפיס הפסקא הזאת נלקה בחסר ויתיר וערבוב דברים בהעתקה הראשונה, ואנכי ת"ל יגעתי ומצאתי להשים מעקשים למישור, והרוצה יעיין בדפוסים הישנים ויראה את כל הנתקן הזה יצחק בן יעקב ז"ל.]
ויצא יעקב מבאר שבע. באר שבע בארץ ישראל, כי כן כתוב למעלה ביצחק ויעל משם באר שבע. ויקרא אותה שבעה על כן שם העיר באר שבע ולא יצא מימיו חוצה לארץ.
והנה הכתובים לא הזכירו שהלך יעקב לבאר שבע, אבל מתוך שהזכיר ויצא אתה למד שהלך לשם ליטול רשות מן השם יתברך אם ילך לחרן כאשר צוו עליו אביו ואמו, ומשום כבוד אביו שעלה לשם ליטול רשות ושם הבטיחו הקב"ה אל תירא. (וכן) דרשו רז"ל אמר יעקב כשם שהלך אבא לבאר שבע כך אני הריני הולך לבאר שבע, אם יתן לי רשות הריני יוצא ואם לאו איני יוצא.
ודע כי לולא שרצה ליטול מהקב"ה רשות היה ראוי הכתוב לומר ויצא יעקב מחברון כי שם גר אברהם ויצחק ושם נטל הברכות. וסדר הענין ויצא יעקב ויפגע במקום וילן שם. יגיד לך הכתוב כשיצא פגע במקום, הוא הר המוריה. ואחר שלן ושכב במקום ההוא ונתן לו הקב"ה רשות לצאת כענין שאמר והנה אנכי עמך והשיבותיך אל האדמה הזאת היא באר שבע שהיא מארץ ישראל. וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם. כי אחרי ששכב בבאר שבע השכים יעקב בבקר ונשא רגליו ארצה בני קדם, והנה כל הפרשה כולה אחר אשר פגע בהר המוריה ואחר שלן בבאר שבע וכל הענין באורך אחר שירד. ומה שכלל כאן וילך חרנה פרט וישא יעקב רגליו וילך להגיד כי הלך אחר מראה החלום.
ובמדרש ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, הלך לו ביום א' מבאר שבע עד חרן שיש שם מהלך ג' ימים. נרמז מלשו הכתוב שהוא מורה על תכיפת דבר, וזהו מבאר שבע, וילך חרנה וכן הלשון בסוף הפרשה תכף שנשא רגליו, וכן הלשון כתוב באליעזר ויקם וילך. ג' קפצה להם הדרך, אליעזר עבד אברהם, ויעקב, ואבישי. אליעזר דכתיב ואבא היום אל העין, היום יצאתי והיום באתי.
ובמקום אחר דרשו ויפגע במקום כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו יהיב אדעתיה למהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום הוא הר המוריה. ובאור המדרש כי כאשר התגעגע יעקב להר המוריה שיתפלל בו, מיד בפתע פתאום קפצה לו הדרך ולא הוצרך לחזור ולטרוח כלל. ולפי הענין הזה למדנו שתי קפיצות, האחת בלכתו מבאר שבע עד חרן שהלך שם ברצונו. והשנית למען לא יצטרך לטרוח ולשוב.
ובמדרש י"ב אבנים לקח מאבני המזבח שנעקד עליו יצחק, רמז שעתידין לעמוד ממנו י"ב שבטים, ונעשו כולן אבן אחת שנאמר ויקח את האבן אשר שם, רמז שעתידין להיות גוי אחד שנאמר (דה"א יז) ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' למה זה נזכר שם מקום ב' פעמים בפסוק אחד ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישכב במקום ההוא. והיה ראוי שיאמר ויפגע במקום ויקח אבנים וישם מראשותיו וישכב שם לא שיכפל שם מקום.
השאלה הב' מה היה תכלית מראת הסלם כי אם להחכימו וללמדו דברים עיוניים מדעיים בא האלדים ולמה לא הראה כזה לאברהם וליצחק בכל שנבואות שנבאו ולמה הראהו בכל החכמות ההם בהיותו בדרך עיף ויגע ויותר ראוי היה להראותם לו בבית אביו או במדרשו של שם ועבר כשישב שם בשובה ונחת ומה הקשור אשר בהם עם הנבואה ושנאמרה לו שם.
השאלה הג' באמרו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה והיא שאם נאמר הייעוד הזה על יעקב באישו ופרטיותו יקשה אמרו ופרצת כי הוא לא פרץ לכל ד' רוחות העולם ואם על זרעו נאמר זה איך אמר ופרצת היה לו לומר והיה זרעך כעפר הארץ ופרץ וגו'.
השאלה הד' באמרו אם יהיה אלהים עמדי כי איך היה מספק יעקב במה שנאמר לו בנבואתו והרי נאמר לו באותה שעה והנה אנכי עמך והוא אומר אם יהיה אלדים עמדי ונאמר לו ושמרתיך והוא מספק ואומר ושמרני ונאמר לו והשיבותיך והוא מתנה כמספק ושבתי בשלום אל בית אבי.
השאלה הה' איך נעשה יעקב בנדר הזה עובד על מנת לקבל פרס באמרו אם יהיה אלדים עמדי ושמרני ונתן לי כך וכך אז יהיה לי לאלדים מכלל שאם לא יעשה לו כל זה לא יהיה לו לאלדי' ולא יעבדוהו ולא עשה אברהם זקנו כן אבל נתנסה כמה פעמים ועמד בהם.
השאלה הו' באמרו והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלדים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כי הנה לא קיים זה ולא מצאנו שעשה שם בית אלדים ולא שנתן מצאנו ובקרו מעשר לי"י כל ימיו.
השאלה הז' בספור הבאר והרועים והאבן שעל פי הבאר ונאספו שמה כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה כי מה התועלת שלמדנו מהספור הזה במדות או בדעות ולמה נכתב בתורה כל הפטריות האלה והיה די שיאמר שראה שם רחל ושנשקה ודבר לה.
השאלה הח' במה שאמר לבן ליעקב אחר שספר לו כל הקורות אותו שהשיבו בלבד אך עצמי ובשרי אתם והיא תשובה קצרה ומבלי ענין כפי הנראה וכבר היה יודע יעקב שהוא היה עצמו ובשרו בן אחותו רבקה ומה הודיעו במאמר הזה מחדש.
השאלה הט' למה זה בחר יעקב ברחל בהיותה הקטנה ולא בלאה שהיתה הבת הגדולה ואין ספק שהיה מגונה לתת הצעירה לפני הבכירה האם מפני שהיתה רחל יפת תאר ויפת מראה שקר החן והבל היופי ואם מפני שעיני לאה רכות האדם יראה לענים וה' יראה ללבב ולא היה ראוי ליעקב שיהיה חושש לדברים האלו.
השאלה הי' בתשובת לבן ליעקב טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר כי הנה בתשובה הזאת לא אמר לתתה לו וגם לא שלא לתתה לו ולמה לא אמר לו אינו ראוי אבל קח לך את לאה שהיא יותר טובה לך. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלה כלם:
ויצא יעקב וגו' עד ויחלום והנה סלם מוצב ארצה. עם היות שלמעלה בסוף סדר תולדות יצחק כתוב וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם וגו' הנה בעבור שספר אחריו מה שעשה עשו בנשיו לכן כשרצה לספר עניני יעקב וקורותיו בבית לבן ואיך לקח שם נשים והוליד שם בנים ונתעשר חזר מראש ואמר ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. וכתב רש"י יצא ללכת לחרן וכן פירשו הגאון רב סעדיה כמו שזכרו הרא"בע והוא כתב שאינו רק כמשמעו וששב לבאר מה שקרהו בדרך. ונראה שהאנשים האלה שלמים הם אתנו חשבו שבאמרו וילך חרנה הגיע לחרן ואינו כן כי ההליכה תאר לתנועה וכל עוד שהאד' מתנועע יקרא הולך למקום וכשיגיע שם יקרא בא כי הביאה היא תאר להגעה וההליכה לתנועה. ואם כן הפסוק כפשוטו שהתנועע יעקב לחרן ובהיותו הולך שמה ויפגע במקום והזכיר יציאתו מבאר שבע להורות על סבת הנבואה הזאת וההבטחה שהבטיחו השם וזה שהיה קשה על יעקב צאתו מהארץ הנבחרת ומבית אביו המוכן לדבקות והשלמות הנפשיי ולכן היה מתפלל ושבתי בשלום אל בית אבי והיה י"י לי לאלדים ר"ל מה שלא יהיה כן בהיותו חוצה לארץ לכן זכר הכתוב עתה שיצא יעקב מבאר שבע שהיה שם בית אביו מקום מוכן להשגחה וילך חרנה חוצה לארץ מקום לבן וזולתו אנשים רשעים כן היה בלבו ספק על יציאתו זאת ולפיכך רצה הקב"ה להבטיחו בשמירה וההשבה אל בית אביו. והנה יעקב להיותו מצטער ביציאתו לא היה רצונו לבא בעיר מושב ללון ולא לשכב במטה אלא ללון בדרך בהערב היום. וספר הכתוב שקרה ליעקב הזדמן טוב והוא שטעה בדרך ובהיותו טועה ויפגע במקום ר"ל באותו מקום ידוע הר המוריה שנעקד שם יצחק אביו. כמ"ש עליו וירא את המקום מרחוק ויקרא אברהם שם המקום ההוא י"י יראה שעליו אמר כאן ויפגע במקום כדברי רש"י ולשון פגיעה תבא פעמים רבות על מה שיבא לאדם במה שלא כיון אליו כמ"ש כי תפגע שור אויבך. הנה להודיע שבא במקרה באותו מקום הנבחר נאמר ויפגע במקום. עוד אמר וילן שם כי בא השמש להגיד שהיה ראוי לו שילך עוד כי גם בלילה ילך האדם בזמן הקיץ גם בסתיו לא ינוח כבא השמש אלא בלילה ועכ"ז לן יעקב מיד כשבא השמש והוא המורה שמן השמים הביאוהו שמה וגם מאת י"י היתה זאת שנתעכב ללון שמה עם היותו קרוב אל הזמן הראוי ללינה. עוד הודיע ענין שלישי שעם היות המקום והעיר לוז סמוכה לשם כמ"ש ואולם לוז שם העיר לראשונה. הנה יעקב לא רצה ללון בעיר ולא לשכב בבית ובדמשק ערש אבל בשדה לקח מאבני המקום וישם ר"ל אחת מהם מראשותיו וישכב במקום ההוא והוא המורה שגם בזה מהשמים הניעוהו והעירוהו אליו וידמה ששכב במקום ההוא ר"ל הפרטי אשר בו היה המזבח שנעקד יצחק עליו ומאותם אבני' שנבנה המזבח שם מראשותיו ולכן אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא ר"ל המיוחד שזכרתי. ולהעיר על שלשת ההזדמניות הטובים האלו שקרו לו בדרכו ובהדרכתו לראות המראה או החלום שראה נאמר בפסוק הזה שם מקום ג' פעמים. ויפגע במקום ויקח מאבני המקום וישכב במקום. והותרה בזה השאלה הא'. או אפשר עוד לומר שכיון הכתוב הזה לרמוז ולהודיע שיעקב היה הראשון שהתחיל להגביל בית המקדש וכמ"ש המשורר אשר נשבע לי"י נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי וגו' עד אמצא מקום לי"י וגו'. כי יחסו ליעקב לפי שהוא הגביל המקום ההוא ויחדו לגבוה ועליו נאמר ויפגע במקום ר"ל במקום שהיה עתיד להיות בית עולמים כמ"ש כי אם אל המקום אשר יבחר י"י ולפי שהיו עתידין להיות ג' בתים באותו מקום והם הבית אשר בנה שלמה והבית אשר בנו עולי בבל והבית העתיד להיות יבנה ויכונן לכן אמרה התורה כאן שלשה פעמים שם מקום כי על הראשון אמר ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש שנרמז בזה שבאותו המקום יבא השמש צר ואור חשך בעריפיו בחרבן בית מקדשנו ותפארתנו. וכנגד הבית השני אמר ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו לרמוז שבבית השני לא ימצאו המתנו' האלהיות כלן בשלמות כי יהיו שם מאבני המקו' ולא כל אבני המקום. וכנגד הבית השלישי העתיד להיות אמר וישכב במקו' ההוא כי בו תהיה המנוחה והנחלה האמתית אשר כינה בשם שכיבה. הנה א"כ זכר כל מה שקרה ליעקב באותם לינה להגיד שהיה סימן מה שקרה לו שם בפועל למה שקרה לזרעו אח"כ בענין מקום בית המקדש כי היה כמ"ש חז"ל כל מה שאירע לאבות סימן לבנים. והענין כלו שיצא יעקב מבאר שבע מקום אביו שהיה לו שם הכנה רבה לעבוד את י"י אם להיותו בארץ הנבחרת ואם להיותו אצל אביו נביא וצדיק מושל ביראת אלדים. והלך לחרן המנגד לו בשני הפנים האלה וכדי להודיע כי אין מעצור ביד השם להראות את כבודו ואת גדלו בכל מקום אשר יזכיר את שמו פגע באותו מקום והראה לו כל העתידות הנפלאות האלה:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(י – יב) למה אמר שנית שיעקב יצא מבאר שבע, וכבר אמר וילך פדנה ארם, ולמה ספר מן הלינה ולקיחת אבני המקום, ומה היתה כוונת המראה הזאת שאין לה פירוש:
(י) "ויצא יעקב". הנה נבואת האבות וכן נבואת כל הנביאים חוץ ממשה היה באספקלריא שאינה מאירה, והי' בנבואת הנביאים כמה מדרגות כפי מעלת הנביא וכפי הכנתו, וספר פה כי המראה הזו שראה יעקב בחלומו, היה באספקלריא שאינה מאירה והיה במדרגה נמוכה, אם מצד הכנת הנביא, וזה מארבעה טעמים. א] כי לשלמות הנבואה צריך שיהיה במקום מקודש, כמ"ש שכל הנביאים לא נתנבאו אלא בארץ, ונבואה זו היתה בעת "שיצא יעקב מבאר שבע והלך" במהלכו "לחרן", שאף שלא היה עדיין בחוץ לארץ כבר עשה תנועת ההעתק מא"י לחו"ל וזה מאפיל זוהר הנבואה:
כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ויש לפרש לאידך גיסא, לומר שדוקא יציאתו של יעקב עשה רושם, אבל לא יציאת אברהם ויצחק לפי שהמה הלכו עם כל בני ביתם ולא נשאר במקום שום צדיק ע"כ לא עשו רושם ביציאתם, כי הרשעים שנשארו שמה אינן מקפידין על יציאת הצדיקים, ואדרבה הם שמחים בצאתם מהם לפי שאינן הולכים בדרכיהם, והם לשיכים בעיניהם ולצנינים בצידיהם והם מריבים עמהם עבור מעשיהם, אבל ההולך ממקום שצדיקים מצויים שם אז יציאתו עושה רושם כי הצדיקים שנשארו קשה עליהם פרידתם כי דעתם נוחה ממנו, ואינו דומה זכות של מועטין לזכות של מרובים. וכאן היו יצחק ורבקה לכך היה רושם יציאתו ניכר. ולפי זה צריכין אנו לומר שגם בשדה מואב היו חסידי אומות העולם.
דבר אחר, לכך הזכיר כאן לשון יציאה ובמקום אחר (בראשית יב.י) וירד אברם מצרימה, לפי שארץ ישראל מקום גלוי שכינתו ית' וההולך משם ירידה הוא לו ויציאה מן קו השווי, כי כל יציאה הוא מן המקום שהוא ראוי להיות בו כמו אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא.ד) נמצא שיציאה זו עשתה רושם גם בו בעצמו. ובילקוט (כח.קיז) מסיק יש שזוגו הולך אליו ויש שהולך אצל זוגו, יעקב הלך אצל זוגו שנאמר ויצא יעקב מבאר שבע, ואיך למד מפסוק זה שהלך אצל זוגו בברחו מפני עשו, אין זה כי אם קושית ויצא יעקב וילך מבעי ליה הכריחו לומר שיעקב היה מסלק מחשבתו מכל וכל ממקום מגורת אביו ואמו, על כן נקרא יוצא, לומר לך שיצא מכל וכל. לאפוקי ההולך מאיזו מקום ודעתו לחזור אז לעולם מחשבתו משוטטת במקום אשר הלך משם, וזה נקרא הולך ולא יוצא, כי לא יצא מכל וכל, שהרי עדיין מחשבתו שמה, ועל כן קשה לבעל מדרש זה מי התיר ליעקב לעזוב אביו ואמו מכל וכל, על זה אמר כמתרץ לפי שהלך אצל זוגו, והכתוב אומר (בראשית ב.כד) ע"כ יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו.
דבר אחר לפי שמצינו שיעקב נענש על אותן כ"ב שנה שלא קיים בהם מצות כיבוד אב ואם, ויש להקשות הלא הלך ברשות אביו ואמו ובמצותיהם ולמה נענש על כל אותן הימים, כי אף את"ל שעבר על מה שאמרה אמו (שם כז. מד) וישבת עמו ימים אחדים מ"מ למה נענש על כל הימים, אלא ודאי לפי שאביו אמר לו קום לך פדנה ארם התיר לו לילך אבל לא לצאת מכל וכל, כי כל ההולך ודעתו לחזור או שעדיין מחשבתו משוטטת שמה נקרא הולך ולא יוצא, והוא לא כן עשה אלא ויצא יעקב מכל וכל כאילו שכח כל בית אביו ואמו על כן נענש בכיוצא בו, שבן אחד מבניו והוא יוסף לא כבדו כ"ב שנה, ולא זכר בו יוסף וישכחהו כמ"ש (שם מא.נא) כי נשני אלהים את כל עמלי ואת כל בית אבי. וידע יוסף כי מאת ה' היתה זאת, על כן אמר נשני אלהים אבל הוא בצדקתו היה לו חשק ורצון להיות לו בית אביו תמיד לזכרון נגד עיניו ולא יכול כי נשני אלהים.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
אכן התורה תכוין לסדר כל מה שעבר על יעקב מעת צאתו. וזה תחלה לדבר ויצא יעקב וגו' פי' לא עשה אלא יציאה ולא הוצרך ללכת ברגליו וההולך הוא חרנה, והוא אומרו וילך חרנה פי' חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב:
עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע תכף הלך חרונו של עשו, והוא אומרו וילך חרנה. ולדבריהם ז"ל ששלח עשו אליפז אחריו וכו', ירצה באומרו וילך חרנה לרמוז על הליכת אליפז אחריו בחרון. ואולי כי לזה סמך לדבר ויפגע במקום לרמוז כי ראה עצמו בצער והוצרך לתפלה:ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ר' יודן בשם ר' אייבו: "בפשע שפתים מוקש רע", ממרד שמרד עשו וישמעאל בהקב"ה באת להם תקלה; "ויצא מצרה צדיק", זה יעקב, ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:
רבי פנחס פתח: "אז תלך לבטח דרכך", זה יעקב, דכתיב ויצא יעקב. "אם תשכב לא תפחד" מלבן ומעשו, "ושכבת וערבה שנתך", וישכב במקום ההוא. רבי שמואל בר נחמן פתח: "אשא עיני אל ההרים", אל ההורים, למלפני ולמעבדני. "מאין יבא עזרי", אליעזר עבד אברהם, בשעה שהלך להביא רבקה מה כתיב ביה? "ויקח העבד עשרה גמלים"; אני לא צמיד אחד ולא נזם אחד. רבי אליעזר אומר: גדוד שלחו. ר' יהושע בן לוי אמר: שילח עמו, אלא שבא עשו ונטלו ממנו; אמר: מה אנא מובד סברי מן בריי? אלא "עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, אל יתן למוט רגלך אל ינום שומרך, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". "ה' ישמרך מכל רע", מעשו ומלבן; "ישמור את נפשך", ממלאך המות. "ה' ישמר צאתך", ויצא יעקב מבאר שבע.
רבי יודן בשם רבי סימון פתח: "אלהים מושיב יחידים ביתה". מטרונא שאלה לרבי יוסי: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו? אמר לה: לששה, דכתיב: "כי ששת ימים עשה ה'" וגו'. מאותה שעה ועד עכשיו מהו עוסק? אמר לה: יושב ומזווג זיווגים, איש לאשה ואשה לאיש וכו' (עיין במדרש רבה), יש שהוא הולך אצל זיווגו ויש שזיווגו הולך אצלו. יצחק בא זיווגו אצלו, דכתיב: "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים"; יעקב הלך אצל זיווגו, דכתיב: ויצא יעקב מבאר שבע. חזקיה אמר: בן ס"ג שנה היה יעקב אבינו כשנטל את הברכות. עשה עוד מוטמן בארץ ומשמש לעבר י"ד שנה, ובאמהות שבע שנים, נמצא נושא אשה בן פ"ד. ועשו בן מ', למדנו שהקב"ה מקדים לרשעים ומשהה לצדיקים. אמר ר' יהושע, כבר כתוב: "וישמע יעקב אל אביו"; מה תלמוד לומר: ויצא יעקב מבאר שבע? אמר: אבא, בשעה שביקש לצאת חוץ לארץ, מהיכן הורשה לו? לא מבאר שבע? אף אני הולך לבאר שבע; אם נותן לי רשות, הריני יוצא, ואם לאו אין אני יוצא. לפיכך צריך הכתוב לומר: ויצא יעקב מבאר שבע.
ויצא יעקב, וכי לא יצא משם אלא הוא? כמה חמורים יצאו, וכמה גמלים יצאו, ואת אמרת ויצא? אלא כל זמן שהצדיק בעיר, הוא זיוה, הוא שבחה, הוא הדרה; פנה משם, פנה זיוה, פנה שבחה, פנה הדרה. ודכוותה "ותצא מן המקום אשר היתה שמה", וכי לא יצאה אלא היא? והלא כמה חמורים כמה גמלים יצאו וכו'. ניחא תמן שלא היתה שם אלא אותה צדקת בלבד; ברם הכא לא היה שם יצחק ורבקה? לא דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים.
מבאר שבע, ר' יודן אמר: מבארה של שבועה, שלא יעמוד עלי אבימלך ויאמר: השבע לי כמו שנשבע לי זקנך, נמצאתי משהה בשמחת בני שבעה דורות. ר' הונא אמר: מבארה של בכורה, שלא יעמוד עלי עשו ויאמר לי: כך היית מרמה אותי ונוטל בכורתי? נמצאתי מאבד אותה שבועה שנאמר: "השבעה לי כיום". מבאר שבע, רבי ברכיה אומר: מבארה של ברכה, שלא יעמוד עלי עשו ויאמר לי: כך היית מרמה בי ונוטל את ברכתי? נמצאתי מאבד אותה יגיעה שיגעה בי אמי.
וילך חרנה, בן יומו. רבי ברכיה בשם ר' יצחק אמר, לישנא דברייתא: פלן אזל לקיסרין, ועד כדון הוא על זוודוהי.
חרנה, תני: כל דבר שצריך למ"ד בתחילה ניתן לה ה"א בסופה, סדומה, מצרימה, שעירה, חרנה. התיבון, והכתיב "ישובו רשעים לשאולה"? לדיוטי התחתונה שבשאול.
ויצא יעקב מבאר שבע, והלא בחברון היה, שנאמר: "היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק"? אלא ממקום המיוחד לשבועות: אברהם, "ועתה השבעה לי באלהים", "על כן קרא למקום ההוא באר שבע" וגו'. יצחק, "ויקרא אותה שבעה". אף עשו כשמכר בכורתו, "ויאמר השבעה לי". חשב בלבו: אם יבא עשו ויאמר: השבע לי שלא נטלת את הברכות, אמר: הואיל והמקום הזה מיוחד לשבועות, אצא מכאן; וכן הוא אומר: "ויברח יעקב" וגו':
רבי יהושע בן לוי פתר קריא בגליות: ויצא יעקב, "ויצא מן בת ציון כל הדרה". מבאר שבע, "נשבע ה' בגאון יעקב". וילך חרנה, "אשר הוגה ה' ביום חרון אפו". ויפגע במקום, עד אפס מקום. וילן שם כי בא השמש, "אומללה יולדת השבעה באה שמשה". ויקח מאבני המקום, "תשתפכנה אבני קדש". וישם מראשותיו, "כי ירד מראשותיכם". וישכב במקום ההוא, "נשכבה בבשתנו ותכסנו כלימתנו כי לה' אלהינו" וגו'.בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ויצא יעקב מבאר. בגימטריא פנה זיוה הודה והדרה:
יעקב מבאר שבע. ס"ת עבר. שנטמן בבית עבר:
ויצא יעקב מבאר שבע. ס"ת ארבע:
מבאר שבע. ס"ת ער. ושי"ן של שבע, עשר. שי"ד שנים נטמן בבית עבר:
מבאר שבע. ר"ת שם. שגם נטמן בבית שם:
וילך. בגימטריא בו ביום:רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
ויצא לא היה צריך לכתוב וכו' עד פנה זיוה פנה הדרה קשה מנא לו לדרוש כל הדברים הללו. י"ל מלשון יציאה כדכתיב ויצא מבת ציון כל הדרה ואעפ"י שנשאר בעיר יצחק זכותא דרבים עדיף: וילך חרנה יצא ללכת לחרן פירש כן משום דקשה לו כל העניין הכתוב אח"כ שהיה קודם לכתו לחרן. אמנם לפי הדרש שמביא אח"כ שהלך לחרן וחזר לבית אל אין צריך לפרש יצא ללכת לחרן. מהר"ר:
<< · מ"ג בראשית · כח · י · >>