מפרשי רש"י על בראשית כח י


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק כ"ח • פסוק י' | >>
ב • ד • ה • ט • י • יא • יב • יג • טו • טז • יז • כ • כא • כב • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


פסוק

(י) וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

רש"י

"ויצא יעקב" - על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתיב וירא עשו כי ברך וגו' ומשגמר חזר לענין הראשון

"ויצא" - לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה ולמה הזכיר יציאתו אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה וכן (רות א) ותצא מן המקום האמור בנעמי ורות

"וילך חרנה" - יצא ללכת לחרן


רש"י מנוקד ומעוצב

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב – עַל יְדֵי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁרָעוֹת בְּנוֹת כְּנַעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו הָלַךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל, הִפְסִיק הָעִנְיָן בְּפַרָשָׁתוֹ שֶׁל יַעֲקֹב, וְכָתַב "וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ..." (לעיל פסוק ו), וּמִשֶּׁגָּמַר חָזַר לְעִנְיָן הָרִאשׁוֹן.
וַיֵּצֵא – לֹא הָיָה צָרִיךְ לִכְתּוֹב אֶלָּא "וַיֵּלֶךְ יַעֲקֹב חָרָנָה", וְלָמָה הִזְכִּיר יְצִיאָתוֹ? אֶלָּא מַגִּיד שֶׁיְּצִיאַת צַדִּיק מִן הַמָּקוֹם עוֹשֶׂה רוֹשֶׁם. שֶׁבִּזְמַן שֶׁהַצַּדִּיק בָּעִיר, הוּא הוֹדָהּ הוּא זִיוָּהּ הוּא הֲדָרָהּ. יָצָא מִשָּׁם, פָּנָה הוֹדָהּ פָּנָה זִיוָּהּ פָּנָה הֲדָרָהּ. וְכֵן "וַתֵּצֵא מִן הַמָּקוֹם" (רות א,ז) הָאָמוּר בְּנָעֳמִי וְרוּת (בראשית רבה סח,ו).
וַיֵּלֶךְ חָרָנָה – יָצָא לָלֶכֶת לְחָרָן (בראשית רבה סח,ח).

מפרשי רש"י

הכי גרסינן על ידי שבשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו הלך עשו אל ישמעאל הפסיק הענין בפרשתו של יעקב וכתב וילך עשו ומשגמר חזר לענין ראשון. מפני שנתן שתי סבות לשני עניינים: האחת, שהחזרה לענין ראשון היא מפני הפסק פרשתו של יעקב בספור עשו; והשנית, שהפסק פרשתו של יעקב בספור עשו הוא שבסבת יעקב שצוהו אביו שלא יקח אשה מבנות כנען הלך עשו אל ישמעאל - כתב "על ידי שבשביל" שפירושו 'בשביל' שבשביל הראשון סבת החזרה והשני סבת ההפסקה, והיה ראוי להשלים סבת החזרה שפתח בה ואחר כך יתחיל סבת ההפסקה. אלא שכשהתחיל בסבת ההפסקה וכתב 'על ידי' וכונתו לומר על ידי שהפסיק, התחיל מיד בסבת ההפסקה ואמר "שבשביל שרעות כו'". וכשהשלים סבת ההפסקה שב להשלים סבת החזרה ואמר "משגמר חזר לעניין ראשון", וכאלו אמר: על ידי שהפסיק בשביל שרעות בנות כנען בעיני יצחק אביו כו', משגמר חזר לענין ראשון. כי אין הפרש בין 'על ידי שהפסיק בשביל' או 'על ידי שבשביל הפסיק'.

ואם תאמר, אמאי לא קא משני הכא כדמשני "ויצר ה' אלהים את האדם(בראשית ב, ז) שכבר כתב "ויברא אלהים את האדם(בראשית א, כז); וגבי "ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו'(בראשית ב, יט) שכבר כתב "ויעש אלהים את חית הארץ(בראשית א, כה) - שכלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון. הכא נמי נימא "וילך פדנה ארם(בראשית כח, ה), כלל חניותיו והמקרים שקרו לו בהם וההבטחות שהבטיחו ה' בם בירושת הארץ וברבוי זרעו ושהשם עמו בהליכתו ובחזרתו ואופן חבורו עם לבן וכיוצא בהם, ואחר כך חזר ופירש אותם פה. יש לומר דהכא נמי צריך לומר שזהו פרטו של ראשון, ולא הוצרך לפרש זה מפני שסמך על הברייתא דרבי אליעזר דלעיל.

אך מפני שעדיין יש לטוען לטעון שלא היה לו להתחיל אלא מ"ויפגע במקום(בראשית כח, יא) ולא מ"וילך חרנה", שכבר נאמר "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם(בראשית כח, ה) - לפיכך הוצרך לתת טעם על זה ואמר ש"מפני שהפסיק כו' משגמר חזר לענין ראשון" אבל גבי "ויצר ה' אלהים את האדם(בראשית ב, ז) שפירש כאן שיצירתו היתה מן האדמה ובתחלה סתם ברייתו מהיכן; וכן גבי "ויצר ה' אלהים את חית השדה(בראשית ב, יט) שהוצרך להתחיל כאן "ויצר" כדי לכלול העוף והבהמה לומר ששניהם נבראו מן האדמה, ומקושיית המקראות נלמוד שהעופות מן הרקק נבראו - הוכרח להזכיר גם בפעם השנית "ויצר ה' אלהים את חית הארץ(בראשית ב, יט), ולא הספיק עם "ויברא אלהים את האדם(בראשית א, כז), "ויברא אלהים את כל עוף כנף למינהו(בראשית א, כא), האמורים למעלה.

אך קשה למה לי טעמא דהפסקה, בלאו טעמא דהפסקה נמי אי אפשר שלא יאמר כאן "וילך", מכיון דהליכה דלעיל מיירי בהליכה האמתית שהיא ההגעה לחרן, והליכה דהכא מיירי בהליכה העבריית שהוא יציאתו מבאר שבע, לא הגעתו לחרן, כדמפרש לקמן "יצא ללכת לחרן". ודרך הלשון לומר תחלה 'הלך פלוני למקום פלוני', ואחר כך חוזר ומפרש שבלכתו שם פגע כך וכך או פעל כך וכך, כמו "ויוציאוהו ויניחוהו מחוץ לעיר(בראשית יט, טז) וכתיב "ויהי כהוציאם אותם החוצה(בראשית יט, יז). ועוד מאי חזר לענין ראשון דקאמר, הא אין זה ענין ראשון, דהכא מיירי בהליכה העבריית והתם מיירי בהליכה האמתית. דליכא למימר דהתם נמי בהליכה העבריית קמיירי, דאם כן הוה ליה לפרושי התם כדהכא. ועוד בשלמא הכא על כרחו להוציאו ממשמעו, משום דכתיב בתריה "ויפגע במקום", אלא התם אמאי לא.

אלא שכל זה אינו אלא אם יהיה פירוש "יצא ללכת לחרן" על הליכת הדרך שבין באר שבע לחרן, אבל אם יהיה פירושו על יציאתו מבאר שבע בלבד, כדר' ברכיה בשם ר' יצחק דאמר (בראשית רבה סח ח) "כלישניהון דברייתא הוא לומר אזל פלן בקיסרי ועדיין הוא על זבדייא", תו ליכא לאקשויי קושיא קמייתא, משום דאי אפשר לומר שבהעתקו מבאר שבע פגע בכך וכך או פעל כך וכך, שהרי הפגיעה שפגע או הפועל שפעל לא היתה כשנעתק אלא בלכתו בדרך שבין באר שבע לחרן. הלכך על כרחך לומר שאחר שיצא ללכת בחרן בעודו בדרך פגע במקום. ולפיכך הקשה רש"י ואמר: "וילך חרנה" למה נאמר, הרי כבר הודיענו זה למעלה "וילך פדנה ארם", ואין הפרש בין אם יפורש כמשמעו או יצא ללכת כדהכא. ולא קושיא בתרייתא, משום דכיון דמ"וילך פדנה ארם" שמעינן שיצא מבאר שבע, קורא ל"וילך חרנה" דהכא שפירושו יצא מבאר שבע, 'הענין הראשון', אף אם יהיה פירוש "וילך פדנה ארם" כמשמעו:

לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה. פירוש: מאחר שחזר לענין ראשון שהוא "וילך פדנה ארם", הנה כמו שלא הזכיר שם יציאתו מפני שהוא מובן ממאמר "וילך פדנה ארם", שאי אפשר ללכת בלתי יציאתו מבאר שבע - כך לא היה לו להזכיר פה יציאתו, מאחר שכתב "וילך חרנה":

מגיד שיציאת הצדיק מן המקום עושה רושם. דכיון דמ"וילך חרנה" משמע כאלו כתוב 'ויצא', וחזר וכתב עוד "ויצא", הרי כאן יציאות שתים: חד ליציאת גופו וחד ליציאת הודו והדרו, שכל זמן שהצדיק בעיר כל העם מתביישין מפניו ומכבדין זה לזה ונמשכין אחר מעשיו הטובים ודיניו והוראותיו, וזה "זיו העיר והודה והדרה", כמו שאמרו בגטין פרק הנזקין (גיטין סא א) על החכם הנמצא בעיר, המתנהגים על פיו: "וצדיק יסוד עולם(משלי כ, כה); אבל כשפנה הצדיק משם אז איש כל הישר בעיניו יעשה, ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, ותעלולים ימשלו בם, וזהו "פנה זיוה והודה והדרה".

אבל בבראשית רבה אמרו (בראשית רבה סח ו) ""ויצא יעקב", וכי לא יצא אלא יעקב, והלא כמה חמרים יצאו כמה גמלים יצאו, ואת אמרת 'ויצא'? רבי עזריה בשם רבי יהודה בן רבי סימון ורבי חנן בשם רבי שמואל בר רב יצחק אמרו: כשהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, ודכוותה "ותצא מן המקום אשר היתה שמה(רות א, ז), וכי לא יצאה משם אלא היא, והלא כמה חמרים כמה גמלים יצאו משם". ונראה שדעתם לומר דמדאפקיה בלשון יחיד "ויצא יעקב" וכן "ותצא מן המקום", והיוצאים היו רבים, שמע מינה שלא דבר הכתוב על יציאות גופם אלא על יציאת הזיו וההדר שפנו משם, וכאלו אמר 'ויצא זיו יעקב', 'ותצא זיו נעמי'. אך מלשון רש"י דקאמר "לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך'" לא משמע כן, ולא ידעתי איך הניח רש"י הבראשית רבה ופירש פירוש אחר. ושמא מצא זה במקום אחר, והניח הבראשית רבה מפני שמ'ויצא' ולא 'ויצאו' לא קשיא, דאיכא למימר שאמר 'ויצא' בלשון יחיד מפני שיעקב הוא העיקר וכן בנעמי.

ואי תימא, בשלמא גבי נעמי כיון שיצאת משם פנה זיוה מפני שלא היתה שם אלא הצדקת ההיא לבדה, אלא הכא הרי נשאר שם יצחק. כבר תרצו על זה בבראשית רבה, ש"אינו דומה זכותו של צדיק אחד לזכותן של שני צדיקים":

[ה] על ידי שבשביל וכו'. כפל הלשון 'על ידי' 'שבשביל' (קושית הרא"ם), מפני שמלת 'בשביל' לומר בשביל שרעות בנות כנען - הלך עשו אל ישמעאל, ו'על ידי' לומר על ידי זה הפסיק הענין בפרשתו של יעקב, 'ומשגמר חזר לענין הראשון' הוא תירוץ למה צריך לכתוב "ויצא", שצריך לחזור לענין הראשון כאילו אמר שבשביל שרעות בנות כנען - הלך עשו אל ישמעאל, על ידי זה הפסיק בפרשה של (עשו) [יעקב], ומשגמר חזר לענין הראשון. והקשה הרא"ם למה הוצרך לתרץ 'בשביל שהפסיק הענין וכו, לתרץ כמו שתירץ בפרשת בראשית גבי "וייצר אלקים" (ר' לעיל ב, ז) - כלל שאחריו מעשה הוא פרטו של ראשון (רש"י שם), הכי נמי "וילך פדנה ארם" (פסוק ה) הוא כלל, שהלך לפדן ארם, וחזר לפרש מה שקרה לו בדרך, ולפיכך חזר לכתוב "וילך פדנה ארם", ואין זה קשיא, דדוקא כשהפרט מפרש הכלל, כגון בפרשת בראשית שחזר לפרש בריאת האדם, זה נקרא 'פרטו של ראשון', אבל לכתוב "וילך פדנה ארם" (פסוק ה) ויחזור לכתוב מה קרה לו בדרך - אין זה פרט ההליכה, דההליכה הוא בפני עצמו, ומה שקרה לו בדרך - אף על גב שקרה לו בדרך - מה שקרה אין זה פרט של הליכה לפדן ארם, אבל הוא מה שקרה לו בדרך:

[ו] לא היה צריך לכתוב רק וילך חרנה. כדכתיב לעיל (ר' פסוק ז) "וילך יעקב פדנה ארם", ולא כתב 'ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה'. ובב"ר (סח, ו) קאמר 'ויצא יעקב, וכי הוא בלבד יצא והלא כמה גמלים וכמה חמורים יצאו'. וכך פירושו - דכיון דהכתוב בא לספר מענין יעקב שהלך לחרן, לא הוי ליה למכתב רק ההליכה לשם, לא ענין היציאה מבאר שבע, שזהו הענין לא שייך לענין יעקב, דהרי כמה גמלים יצאו משם, ואין דבר זה שייך ליעקב במה שהלך לחרן, ואין דרך הכתוב לספר רק בעיקר הענין שהוא מדבר, שהרי אין דבר נזכר בזה במה שיצא מבאר שבע, דאי בא להזכיר מאיזה מקום יצא - הוי ליה לומר 'וילך מבאר שבע', כדכתיב (רות א', א') "וילך איש מבית לחם", אבל יציאת המקום לא הוי מידי, דכמה גמלים וכמה חמרים יצאו, אבל הליכה בודאי שפיר, משום דהוא נאמר על כל ההליכה מה שהלך ממקום שהיה למקום שהלך לשם, ולכך דרשו (ב"ר סח, ו) כי 'יציאת צדיק עושה רושם', וכך פירושו - כי יציאת יעקב נקרא 'יציאה' ולא יציאה אחרת, מפני שיציאתו נראה ומורגש לכל שעושה רושם:

[ז] שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. ואם תאמר למה לא כתב 'ויצא יעקב' בפרשה הקודמת (פסוק ז), ויש לומר דוקא בפרשה הזאת מפני שהוא מדבר עתה איך היה יעקב צדיק ונגלה עליו הקב"ה (פסוק יג) - יאמר כי יציאת צדיק כזה עושה רושם, אבל בפרשה שלפניה אינו מדבר בצדקתו כלל, ולא הוי משמעות המקרא שעושה רושם. ואם תאמר ואיך עושה רושם, והלא עדיין יש בו צדיק יצחק, ומתרץ בב"ר (סח, ו) אין דומה זכות צדיק אחד לזכות שני צדיקים:

[ח] פנה הודה וכו'. ונראה שמזכיר ג' דברים לפי שהצדיק בעיר מדריך האנשים בקרבה ביראת שמים, שהוא מצות עשה ולא תעשה, והם מצות השם יתברך. והשני - שהוא משכיל אותם בחכמה. והשלישי - ללמד אותם מדות טובות והגונות הנזכרים במסכת אבות, והדומים לאלו המדות טובות והישרות. וכנגד הראשון אומר 'פנה הודה', כי ההוד הוא לשון שבח, כמו "הודו לה'" (תהלים קל"ו, א'), ועל האיש שהוא ירא אלקים נאמר עליו שראוי לשבח אותו, כמו שנאמר (משלי ל"א, ל') "יראת ה' היא תתהלל", ויראת ה' הוא לו שבח בודאי. וכנגד החכמה שהוא מלמד אותם נאמר 'פנה זיוה' הנאמר על החכמה שהיא זיו, כדאמרינן בפרק מי שהחשיך (שבת דף קנו.) 'מאן דאתילד בד' בשבת יהא גבר חכים ונהיר', ופירש"י 'גבר זיותנא'. וכן "חכמת אדם תאיר פניו" (קהלת ח', א'). 'הדרה' הוא רמז על המדות המשובחות שהם תפארת לעושיה, כדאמרינן (אבות פ"ב מ"א) 'איזה דרך יבחר לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה':

[ט] וכן ותצא מן המקום וכו'. ואצל רות מביא ראיה מן "ויצא יעקב", ונראה לומר שלא תאמר שמא יעקב שאני שהוא בחור באבות (ב"ר עו, א), ותירץ וכן גבי נעמי ורות, והשתא אי אפשר לומר דמה שכתב גבי יעקב "ויצא" הוא דוקא ליעקב משום דהוי בחור באבות, דהא נעמי ורות לא היו מן האבות ולא היתה חשובה כמו יעקב, ולמה כתב 'פנה זיוה' גבי יעקב, אלא הא דכתיב גבי יעקב לא משום שהיה צדיק ובחור באבות, אלא בסתם צדיק איירי. ואין לומר דאיירי בצדקת כמו נעמי ורות, דנעמי ורות לא כתיבי בקרא של יעקב, אלא על כרחך או ביעקב דוקא איירי - או בסתם צדיק, ולפיכך הוצרך לומר כאן 'וכן גבי נעמי ורות'. וכן התם גבי נעמי ורות אנו לומדין דבסתם צדיק איירי, ולא תאמר שאני נעמי ורות דמופלגין במעשים היו, דהא כתיב "ויצא יעקב", והשתא על כרחך אפילו בסתם צדיק איירי, דאין לומר דוקא כמו יעקב, שהרי אפילו בצדיק שאינו כמו יעקב 'פנה זיוה', למה כתב ביעקב, אלא לא יעקב בלחוד אלא בכל צדיק איירי. ולכך גבי רות צריך להביא ראיה מן יעקב, שלא יקשה לך מנא לן שכל צדיק עושה רושם, דשמא שאני נעמי ורות, דודאי אינהו הוי עדיפי מצדיקים דעלמא, והשתא דכתב גבי יעקב - על כרחך גבי יעקב בא לאורויי בכל צדיק כדלעיל:

[י] יצא ללכת וכו'. אין פירוש "וילך חרנה" יצא ללכת חרנה, דלא נמצא בשום מקום "וילך" - יצא ללכת, רק מפני שהיה על הדרך שבה הולך חרנה נקרא "וילך חרנה", אף על גב שעדיין לא הגיע לשם. ומה שהוצרך לפרש כך, מפני שאם כבר הלך חרנה מאי זה דפגע במקום שאחריו, דאין לומר שחזר לפרש כדכתיב בפרשת וירא (ר' לעיל יט, טז-יז) "ויוציאם החוצה ויהי כהוציאם וגו'", דחזר לפרש מה היה כשהוציאם החוצה, דהתם כתיב "ויהי כהוציאם אותם החוצה", דחזר לפרש "החוצה", וכן כאן הוי ליה למכתב 'ויהי כצאתו מבאר שבע ויפגע במקום'. ועוד דלא מצי למכתב בענין אחר, אבל כאן הוי ליה למכתב "ויפגע במקום" קודם "וילך חרנה", ולכך צריך לפרש שעדיין לא הלך אלא 'יצא ללכת', דנקרא זה "וילך חרנה":

והא דלא פירש מידי על "וילך פדנה ארם" דלעיל (פסוק ז), משום דודאי לעיל פירושו יצא ללכת פדנה ארם, אבל כאן דכתיב "ויצא מבאר שבע" דהוא על תחלת הליכה לחרן, אם כן איך נפרש אחריו "וילך חרנה" על תחילת ההליכה לחרן, שהרי כבר כתיב "ויצא יעקב" על תחלת היציאה, לכך צריך לפרש שניהם הם על תחלת ההליכה, שהיציאה הוא כלפי המקום שיצא משם - דהוא באר שבע, וההליכה כלפי המקום שהלך לשם - דהוא חרנה, ש'יצא ללכת חרנה'. ועוד דלא יתכן לפרש למעלה (פסוק ז) "וילך פדנה ארם" שיצא ללכת פדנה ארם כל זמן שלא פירש "וילך חרנה" שחוזר לענין הראשון, דאם "וילך חרנה" הליכה אחרת מן הראשונה - ואינה מענין הראשון - אין צריך לפרש "וילך פדנה ארם" (פסוק ז) יצא ללכת פדנה ארם, שהרי בהליכה הראשונה לא פגע בו דבר, ולפיכך לא פירש מידי לעיל. ומכיון שפירש "וילך חרנה" שחוזר לענין הראשון, אם כן כמו "וילך חרנה" שפירש 'יצא ללכת', הכי נמי "וילך פדנה ארם" יצא ללכת פדנה ארם, ופשוט, וזהו פירוש נכון:

בד"ה ה"ג כו' סבת החזרה נ"ב ונ"ל שכפל הלשון שיבוש גדול הוא כי ע"י קאי על ההפסקה שהפסיק כו' ושבשביל לא קאי על שום קושיא אלא על שרעות שכתו' אחריו וכן קבלתי מאמ"ז וכאלו נכת' ע"י שהלך עשו אל ישמעאל בשביל שרעות וק"ל מהרש"ל:

בד"ה מגיד כו' ליציאת גופו נ"ב ולא נ"ל כלל פירושו שיהיה כאלו כתוב ב' פעמים וחד לגופה כו' גם מה שהוא מבין הב"ר כפשוטו שדייק מלשון ויצא שמשמע הוא לבדו יצא והלא כמה גמלים וחמורים יצאו קושיא של הבל הוא אלא הב"ר נמי דייק דויצא הכתוב כאן הוא מיותר כדפרש"י ובא להודיע לנו הכתוב כאלו הוא לבדו יצא אע"פ שכמה גמלים וחמורים יצאו אלא יציאתו ניכרת ודוק מהרש"ל: