יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף לב עמוד א

פרק ד'

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה אקרא קאי דכתיב בדיני נפשות ודרשת וחקרת וקמ"ל דדיני ממונות נמי בעו דרישה וחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם ודיני ממונות ודיני נפשות כתיבי לעיל מיניה ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת והדר כתיב משפט אחד וגו'. ומה בין דיני ממונות לדיני נפשות כו' בגמרא יליף להו. דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות כו' ובפרקא קמא נפקא לן במתני' מקראי דלא תהיה אחרי רבים לרעות וההוא קרא לא שייך לאוקומי בדיני ממונות חדא דדיני ממונות תלתא ותו לא בעינן ואם כן הטייה על פי שנים היכי משכחת לה ותו דבדיני ממונות היכי שייך לפלוגי בין הטייה לטובה להטייה לרעה הא ודאי רעתו של זה זו היא טובתו של זה וטובתו של זה זו היא רעתו של זה ותו הא ילפינן בגמרא לקמן (סנהדרין ל"ו:) מלא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה משפטו של שור הנסקל וכ"ש דיני ממונות. דיני ממונות מחזירין את הדין בין לזכות בין לחובה בזמן שנתברר שטעו ודיני נפשות מחזירין לזכות אם טעו וחייבוהו שלא כדין מחזירין את הדין לזכותו ואין מחזירין לחובה ובגמרא יליף לה מקראי. דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה אפי' תלמיד היושב לפני רבו ולא נמנה עמהן מתחלה על כך ונפקא לן בפירקא קמא (ו':) מקרא ודיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה כלומר שאם בא ללמד חובה משתקין אותו ובגמרא יליף לה אבל אם קדם ואמר טעם נכון שומעין לו. דיני נפשות המלמד חובה ואחר כך נראה לו טעם לזכות חוזר ומלמד זכות אבל המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה אית דאמרי טעמא משום דבעינן והצילו העדה ולא מסתבר דהא מהאי טעמא המלמד חובה נמי לא יחזור וילמד זכות דהא בעינן ושפטו העדה אלא מסתברא דמהאיך קרא נפקא לן דכתיב גבי מסית לא תחמול ולא תכסה הא באינך כולהו חמול וכסה ואפ"ה הני מילי להדורי ליה בתר זכותא אבל היכא דהדר ולא אשכח זכותא כי מטי גמר דין חוזר ומלמד חובה כדמוקמינן ליה בגמרא. דיני ממונות דנין ביום לשמוע טענותיהן ולישא וליתן בדבר וגומרין אף בלילה וכבר ברירנא בפ"ק (שם) גמר דין מאי הוי וכל היכא דתלינן לה למילתא בגמר דין לא הוי עד דאמרי איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב ודיני נפשות דנין ביום כו' ובגמרא יליף להו לתרווייהו. דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה כלומר אם הסכימו ביום ראשון בין לזכות בין לחובה או שנחלקו וצריכין לילך אחר הרוב אין אומרים נלין את דינו עד למחר אלא פוסקין את דינו מיד. דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות אם מצאו לו זכות בו ביום ואם לאו אין פוסקין את דינו ביום ראשון לחובה אלא מלינין את דינו אולי ימצאו לו זכות בלילה לא מצאו לו זכות גומרין את דינו ביום של אחריו לחובה ובגמרא יליף לה מקראי. לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב ובגמרא מפרש טעמא. דיני ממונות הטהורות והטמאות בזמן שהוצרך אדם לשאול עליהן מתחילין מן הגדול שבדיינין כלומר שואלין את פיו תחלה ודיני נפשות מתחילין מן הצד כלומר מן הקטן היושב בצד לפי שהגדולים יושבין באמצע והקטנים מן הצדדין ובגמרא מפרש טעמא. הכל כשרין לדון דיני ממונות ואפילו ממזר וכן גר שאמו מישראל וכל שכן חלל ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות אלא כהנים לוים וישראלים הראוין להשיא בנותיהן לכהונה:

ומקשינן בגמרא ודיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה ורמינהו שטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמיטה וקדם ותבעו קודם סוף שנה שביעית שנת השמיטה או שכתב עליו פרוזבול קודם לכן או שהתפיס את השטר לב"ד והרי עידיו מעידין שכתב ידן הוא זה ובאו עדים ואמרו האיך אתם מעידין על שטר זה והלא באותו יום עמנו הייתם במקום פלוני שאי אפשר להגיע משם לאותו מקום שנכתב בו השטר ביום אחד שטר כשר ועידיו כשרין חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו כלומר שלא נכתב ביום הכתוב בשטר אלא קודם לכן כגון שראו את המלוה באחד באדר במקום הכתוב בשטר ואחרו את זמנו וכתבו באחד בניסן שנמצאו עומדין באחד באדר וכותבין באחד בניסן כדאמרינן בפרק גט פשוט (בבא בתרא קע"א.) שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר והתם ודאי לא נכתב ביום שכתוב בו אלא מקודם לכן נכתב ואחרו זמנו לשבת או לעשרה בתשרי. ואית דמפרשי בה פי' אחרינא ולא מסתבר ומשום הכי לא כתבי' ליה. ואי קשיא לך אדאמרינן שמא איחרוהו לימא שמא הקדימוהו ופסול דקי"ל יד בעל השטר על התחתונה הא לא קשיא כי אמרינן יד בעל השטר על התחתונה היכא דמחזקינן ליה לשטרא דאיכתיב כראוי דאמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה אבל לאחזוקי לשטרא בפסלות לא מחזקינן חדא דעדים בחזקת כשרות קיימי ומספיקא לא פסלינן להו ותו דהא אמר ריש לקיש (לעיל סנהדרין כ"ט:) חזקה אין העדים חותמין על השטר אלא א"כ נעשה בגדול. דייקי' מינה אי ס"ד דיני ממונות בעינן דרישה וחקירה וצריכין להעיד באיזה יום ובאיזו שעה ואי אתו סהדי והוזמו להו פסולין היכי אמרי' שמא אחרוהו וכתבוהו נהי נמי דאחרוהו וכתבוהו שטר פסול הוא. ומתמהינן אקושיין ולטעמיך דקשיא לך שטר מאוחר אדמקשית מברייתא תיקשי לך מתני' דתנן שטרי חוב המוקדמין שראו את ההלואה בתשרי והקדימו זמנה וכתבו בניסן שעבר פסולין דאתי למיטרף לקוחות דזבני נכסיה דלוה מניסן ועד תשרי שלא כדין הילכך אפי' מזמן שני נמי לא גבי מאי טעמא גזירה דילמא אתי למיגבא מזמן ראשון והכי מפרשא בפרק איזהו נשך והמאוחרין כשרין כדפרשי' ואי ס"ד כו'. ודחינן הא לא קשיא דעדיפא מינה קא מקשי' כלומר ברייתא עדיפא לן לאקשויי דאשמועינן בה רבותא דאפי' באחד בניסן בשמיטה דלא שכיחי אינשי דמוזפי שלא ישמיטו מעותי' וליכא למימר שמא איחרוהו וכתבוהו דלא עביד איניש דשביק זימנא דאוזיף ביה דהוי זימנא דרגילי אינשי לאוזיפי ולא מיתרע וכתיב בזימנא דלא רגיל אינשי לאוזיפי מאי טעמא דלא מרע ליה לשטריה דחייש דילמא מרנני אינשי אבתריה ואמרי דשטר מזויף הוא וכיון דנפיק עליה קלא דמזויף הוא אתו סהדי ופסלי ליה אפ"ה כיון דשביעית אין משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ שבע שנים תלינן בהכי ומכשרינן דאמרינן זימנין דמיקרי איניש ומוזיף בשמיטה למתבעי' קודם סופה וכיון דעבידי אינשי דמוזפי אמרינן האי שטר מאוחר הוא והאי דלא חייש דילמא מרנני אינשי אבתריה משום דעבידי אינשי לאוזופי בשמיטה הוא ואמרינן מכל מקום קשיין אהדדי ופריק ר' חנינא דבר תורה כו' ומתני' דהכא דבר תורה ומתני' וברייתא דשטרי חוב המאוחרין בתקנתא דרבנן. רבא אמר לעולם כדר' יוסי בר' חנינא מיהו מתניאתא כולהו לאחר תקנה קיימי ולא קשיא מתני' דהכא בדיני קנסות דלא שייכא בהו נעילת דלת ולא תקנתא אחריתי ואינך בהודאות והלואות:

דף לב עמוד ב

רב פפא אמר לא תוקים מתני' דהכא בקנסות ואינך בהודאות והלואות אלא אידי ואידי בהודאות והלואות ולא קשיא מתני' דהכא בדין מרומה שהדיינין מבינין מתוך טענת בעל דין ומתוך דבריהם של עדים שעידי שקר הן לפיכך נבדקין בדרישה ובחקירה כדי שיצא הדין לאמיתו ואינך מתניאתא דלא מצרכי דרישה וחקירה מיירי בדין שאינו מרומה כדר' שמעון בן לקיש דרמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך ומשמע דלא בעי דרישה וחקירה כולי האי דהא לא כתיב ביה צדק צדק כדכתיב באידך קרא וכתיב צדק צדק תרדוף לא קשיא כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה ואפי' מדאורייתא נמי לא בעי דרישה וחקירה אלא בדין מרומה מאי אהניא לן תקנתא דרבנן אי לדין מרומה דלא ניבעי דרישה וחקירה הא לא ס"ד למימר דודאי לא עבדי רבנן תקנתא לאפוקי ממונא שלא כדין.

ורב אשי אמר מתני' כדשנין כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה וקראי אחד לדין ואחד לפשרה כלומר דמהני קראי לא נפקא לן לפלוגי בין דין מרומה לדין שאינו מרומה דהא קראי מיבעי לן לדרשא אחרינא וכי נפקא לן מדר' חנינא נפקא לן דאמר כי לא בעינן דרישה וחקירה מדרבנן הוא וכי תקון רבנן בדין שאינו מרומה אבל בדין מרומה לא תקון רבנן. וראיה להאי פירושא דרב אשי כרב פפא מתריץ לה למתניאתא מדאיצטריך למימר מתניתא כדשנין דאי ס"ד למדחייה לשינוייא דר' פפא לגמרי קאתי לשמועי' דקראי לדרשא אחרינא קאתו וממילא שמענא דליתא לדרב פפא ומתניתין אי כרבי חנינא אי כרבא אלא להכי איצטריך למימר מתניתא כדשנין לאשמועינן דאע"ג דלא מוקי להו לקראי כריש לקיש מתניתא כרב פפא מוקי להו ומאחר דמוקי להו כרב פפא ומפיק להו לקראי לדרשא אחרינא על כרחיך כר"ח סבירא ליה כדפרשינן ומאי טעמא טרחינן לאוקומיה מימריה דרב אשי כר' חנינא משום דסוגיין דהא דר' חנינא הלכה היא:

נקיטינן השתא מיהא שמעתא דדיני קנסות וכל מידי דלא דיינינן ליה בבבל בעו דרישה וחקירה כדרבא דכולהו חד טעמא נינהו לא שנא בדין מרומה ולא שנא בדין שאינו מרומה דעד כאן לא פליגי רב פפא ורב אשי עליה דרבא אלא בהודאות והלואות ובדין מרומה אבל בקנסות מודו ליה והודאות והלואות היכא דהוי דין מרומה בעי דרישה וחקירה ואי לא הוי דין מרומה לא בעי דרישה וחקירה ולא תימא הני מילי בהודאות והלואות לחודייהו אלא אפי' בדיני מקח וממכר וירושות וכיוצא בהן ואפי' חבלה דשכיחא ואית בה חסרון כיס לא בעינן דרישה וחקירה מפני תיקון העולם וראיה להא מילתא מההיא דאמר בגט פשוט (קע"א:) גבי שטרי חוב המאוחרין לא שנו אלא בשטרי חוב אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מאי טעמא זימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמו ליה זוזי ביני ביני וזאבין לה מיניה וכי מאטי תשרי הדר מפיק ליה לההוא שטרא ואמר ליה הדרי זבינתא מינך טעמא דחיישינן להכי אבל משום דרישה וחקירה לא מיפסיל ותו דסוגיין בכוליה תלמודין דכל היכא דעבדינן תקנתא בהודאות והלואות עבדינן נמי תקנתא בהנך כדאמרינן התם (פ' החובל פ"ד:) לענין מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס התם שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות [אלמא אע"ג דהודאות והלואות] מדר' חנינא נפקא לן ואפ"ה קא מטפינן נמי כל מידי דדמי להו דשמע מינה דכולהו חד דינא אית להו:

ברם צריך את למידע כי אמרינן דהודאות והלואות לא בעו דרישה וחקירה הני מילי דאי לא מסהדי באיזה יום ובאיזה חדש ובאיזה מקום לא מיבטלא סהדותייהו אבל היכא דאסהידו באיזה יום ובאיזה חדש ובאיזה מקום ואתו סהדי ואוזמונהו קיימא עלייהו הזמה דעד כאן לא תקינו רבנן אלא דלא ליבעי דרישה וחקירה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל היכא דאמרי אינהו ביום פלוני ואיתזמו לא תקינו רבנן לאוקומי סהדותייהו וסוגיין בכוליה תלמודין הכי רהיט והא דתנן שטרי חוב המאוחרין כשרין וכן הא דתניא שטר שכתוב באחד בניסן בשמיטה כו' לאו דמסהדי סהדי דחתימי בשטרא אגופא דהלואה דהואי באחד בניסן בשמיטה דא"כ למה לי לאיירויי בשטר כלל לשמעינן בעדות על פה וכ"ש בעדות בשטר אלא כגון שמעידין על כתב ידן דיקא נמי דקתני היאך אתם מעידין על שטר זה ולא קתני היאך אתם מעידין שפלוני הלוה את פלוני מנה ביום פלוני אבל בעדות על פה קיימא עלייהו הזמה ולא תימא עד דאתו סהדי ומוזמי להו אלא אפי' היכא דמתכחשי אינהו בחקירות דתליא בהו הזמה עדותן בטלה כדאמר רב יהודה (לעיל סנהדרין ל':) עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות בבדיקות אין בחקירות לא והתם בהודאות והלואות קמיירי כדמפרש ואזיל וכי תימא מאי שנא עדות בשטר דמכשרינן להו ולא קיימא עלייהו הזמה ומאי שנא עדות על פה דקיימא עלייהו הזמה לא דמי דאלו מלוה בשטר ליכא לברורי טפי ממאי דכתיב בשטרא וכיון דהאי זימנא דכתיב ביה בשטרא סהדי הוא דכתבי ליה מדעתייהו ולא מחמת חקירת ב"ד איכא למימר שמא אחרוהו וכתבוהו אבל מלוה על פה היכא דאתו סהדי ואסהידו קמן בבי דינא כיון דאנן קא חקרינן להו אימת אוזפיה ואמרי ביום פלוני לא חיישינן שמא אחרו זמן ההלואה דהא אנן כי קא שיילינן להו באיזה יום אדעתא דלימרו לן יומא דהלואה גופה קא שיילינן להו ואינהו נמי כי קא מסהדי קמן בגוה בתורת הכי קא מסהדי ואמטול הכי ליכא למיתלי ולא מידי:

תניא צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט עמיתך אחד לדין בצדק תשפוט עמיתך דהכי משמע לישנא דתשפוט גבי דינא קאי כדכתיב ושפטתם צדק צדק את הדין ואחר כך חתכהו (לעיל סנהדרין ז':) ואחד לפשרה צדק צדק תרדוף ומדלא כתיב בה לשון משפט שמע מינה גבי פשרה קאי והאי דכתיב חד צדק גבי דין ותרי גבי פשרה משום דדין לא בעי עיונא וצילותא כולי האי אלא למפסקיה אליבא דהילכתא וליכא למיחש שמא יחייב את הזכאי ויזכה את החייב אבל פשרה צריכא עיונא טפי ולעיין לפי שיקול הדעת ולראות מי מהן אומר אמת ועל מי ראוי להחמיר יותר. ואית דמפרשי דכי קאמרינן אחד לדין ואחד לפשרה תרווייהו אקרא דצדק צדק תרדוף קאי כלומר דאיצטריך למכתב ביה צדק צדק תרי זימני אחד לדין ואחד לפשרה כלומר צדק דין שלך צדק פשרה שלך. כיצד שתי ספינות כו' שורת הדין טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני טעונה היו שתיהן שאינן טעונות או שהיו שתיהן טעונות זו קרובה לעבור וזו אינה קרובה לעבור תדחה שאינה קרובה מפני קרובה כללו של דבר מי שטירחו מועט מחבירו ונוח לו להתעכב יתר מחבירו הוא נדחה מפני חבירו היו שתיהן קרובות שתיהן רחוקות שתיהן טעונות ומשאן שוה וכחן שוה הטיל פשרה ביניהן ומעלות שכר זו לזו כלומר הרוצה לעבור תחלה יעלה שכר לחבירו כפי מה שנתעכב על ידו והמרבה בשכר הוא עובר תחלה:

תנו רבנן צדק צדק תרדוף הלך אחר בית דין יפה כו'. ואיידי דאדכרינן הכא ברור חיל אייתינן האי מתניתא אחריתי דקתני בה קול ריחים בבורני כו' בשעת השמד קא מיירי דגזרו עלייהו שלא למול ושלא לשמוח שמחה של מצוה כגון משתה של הכנסת כלה והיו יריאים להוציא קול ולהודיע לבני אדם בפירוש לפיכך קבעו סימנין הללו קול רחים סימן לשחיקת סמנין הצריכין למכת התינוק והשומע קול ריחים יודע ששבוע הבן שם ונכנס לשם המילה קרי שבוע הבן על שם שהיא באה בסופו של שבוע בתחלת יום שמיני ואור הנר בברור חיל סימן למשתה של הכנסת כלה והרואה אותו נכנס לשם והאי דקאמר שבוע הבן שבוע הבן משתה שם משתה שם כלומר שסימנין הללו עדים על הדבר כאלו היו מכריזין עליהן ששבוע הבן שם שבוע הבן [שם] וכאלו מכריזין שמשתה שם משתה שם שכן דרך הכרוז לכפול את דבריו כדי שיתבארו לכל: תנו רבנן צדק צדק תרדוף הלך אחר חכמים לישיבה כגון אחר ר' אליעזר ללוד וכן אחר כל אחד ואחד למקום הקבוע בו:

פיסקא דיני נפשות פותחין לזכות. ואיבעיא לן היכי אמרינן להו בשלמא היכא דאתרמיא להו זכותא מעיקרא כגון שלא נמצאת עדותן נכונה או שלא היה חייב מיתה בעדותן שפיר אלא היכא דנמצאת עדותן מכוונת ובאו לישא וליתן בדבר ועדיין לא מצאו לו זכות היכי אמרינן ליה אמר רב יהודה אמרינן להו לסהדי מי יימר כדקאמריתו דילמא שקורי משקריתו. ומקשינן עלה והא קא חסמינן להו יש מפרשים דכי קשיא לן משום דאתו למהדר בהו בתוך כדי דיבור דילן [ולא מסתבר דליהדר בתוך כדי דיבור דילן] לא אמרינן. אלא הכא היינו טעמא משום דמשמע דכי קא מיירי מקמי חקירה קא מיירי מדמייתי עלה ההיא דתניא מסיעין את העדים כו' כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן ואי לאחר חקירה היכי מצו למיהדר בהו אלא לאו קודם חקירה והיינו דקא קשיא לן והא קא חסמינן להו ואתו למהדר בהו דהא קודם חקירה קא מיירי וכל זמן שלא נחקרה עדותן בב"ד יכול לחזור בהן דגרסינן בירושלמי בפרק האשה שנתאלמנה תני וכן עדים שהעידו לטמא או לטהר לאסור ולהתיר בין לזכות בין לחובה עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין היינו נאמנין משנחקרה עדותן בב"ד אמרו מבדין אנו אין נאמנין רבי שמעון אומר עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד. ודחינן ליה לקושיין ולחסמינהו מי לא תניא מסיעין את העדים קודם חקירתן ויש אומרים קודם קבלת העדות ואינו נראה. ממקום למקום כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן. ומתמהינן מי דמי התם ממילא קא מידחו הכא קא דחינן להו בידים וכתיב ובערת הרע. אלא אמר עולא אמרינן ליה לבעל דין יש לך להזימן לאלו. א"ל רבה וכי פותחין בזכותו של זה שהיא חובתן של עדים שהרי אנו מזכירין אותו לחזור על עידי הזמה ואם הביא עדים והזימום נמצאו אלו חייבין מיתה. ומתמהינן חובתו של זה הא מקמי גמר דין קיימינן ואי נמי הוה מייתי השתא סהדי ומוזים להו לא הוה מחייבי מיתה דתנן אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין ומהדרינן הכי קא מקשינן כיון דאלו שתיק האי עד דמיגמר דינא ומייתי עדים אחריני ומוזים להו הוו מחייבי אשתכח דכי אמרינן ליה מעיקרא יש לך עדים להזימן לאלו הויא לה חובתן של עדים דאיפשר דשתיק עד דגמרי ליה לדיניה והדר מייתי סהדי ומוזים להו להני. אלא אמר רבה אמרינן ליה יש לך עדים להכחישן לאלו דאית ליה זכותא לבעל דין דמיבטלא סהדותא דהני ואינהו לא מיחייבי מיתה. היכי דמיא הזמה והיכי דמיא הכחשה הזמה כגון דקאמרי להו לסהדי עמנו הייתם הכחשה דקאמרי עמנו היה ההורג או הנהרג במקום פלוני וכי האי גונא מיבטלא סהדותא דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא אחזקיה ואינהו לא מיחייבי דאמר קרא והנה עד שקר העד עד שחסרה גופה של עדות. רב כהנא אמר הכי קאמרינן ליה לאחר חקירה מדבריכם נזדכה פלוני כלומר מה הועיל לכם להעיד עליו והלא מדבריכם נזדכה כלומר סופו לצאת זכאי לפי מה שהדין נוטה בעינינו ואחר כך נושאין ונותנין בדבר. אביי ורבא דאמרי תרווייהו הכי אמרינן ליה אי לא קטלת לא תדחל כדי שלא יבהל ולא יוכל לחפש אחר זכיותיו. רב אשי אמר כל מי שיודע לו זכות יבא וילמד. תניא כוותייהו דאביי ורבא דאמרי אי לא עבדת לא תדחל מדכתיב אם לא שטית הנקי ומדקא יליף תנא מינה פתיחה לדיני נפשות לזכות שמע מינה פתיחה כי האי גונא הוא:

דף לג עמוד א

פיסקא דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה ומתמהינן ודיני ממונות מחזירין ורמינהו דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב כו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו מדאיצטריך למיתנא מה שעשה עשוי ש"מ דבדאיכא לאשתלומי מבעל דין עסקינן דאי ליכא לאשתלומי מיניה למה לי לאשמועינן מה שעשה עשוי על כרחין מה שעשה עשוי דהא לא איפשר לאהדוריה אלא להכי איצטריך למתנא מה שעשה עשוי דאע"ג דאיפשר לאהדורי' לא הדר. ופריק רב יוסף לא קשיא מתני' דקתני מחזירין במומחה דידע דטעי וכי אמר טעינא מהימן לאהדורי לדינא ומתני' דהתם דקתני מה שעשה עשוי בשאינו מומחה דכי אמר טעינא לא מהימן דאמרי' ליה מי יימר דטעמא בתרא עיקר דילמא קמא עיקר. ומתמהי' עלה ובמומחה מחזירין והא קתני סיפא דאידך מתני' דדן את הדין אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם דכיון דמומחה הוא כל כמיניה למסמך אנפשיה דהא ברשות קא עביד מדלא קא מפליג בין רישא לסיפא אלא לענין תשלומין דדיינא ש"מ לענין מה שעשה עשוי תרווייהו חד דינא נינהו. ופריק רב נחמן לא קשיא כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין כלומר מתני' דהכא במומחה כדרב יוסף ורישא דאידך מתני' בשאינו מומחה ודקא קשיא לך מומחה דהכא אמומחה דסיפא דאידך מתני' לא קשיא מתני' דהכא במומחה שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין [דמצי האי גדול לבטולי מימריה וסיפא דאידך מתני' במומחה שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין] דלא מצו אחריני לבטולי מימריה דתנן (עדיות פ"א מ"ה) אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא א"כ היה גדול ממנו בחכמה ובמנין ולפיכך מה שעשה עשוי ורישא דאידך מתני' דמיירי בשאינו מומחה היינו טעמא דמה שעשה עשוי ואע"ג דאיכא בי דינא דעדיפי מיניה לבטולי מימריה משום דמשלם מביתיה דכיון דלאו מומחה הוא וקא דיין דינא מעיקרא חיובא עליה דידיה רמי וכיון דרמי חיובא עליה קם דינא ולא הדר. ואי קשיא לך במאי אוקימתא לסיפא דאידך מתני' בשאין גדול ממנו בחכמה ובמנין והלא רבי עקיבא ושאר חכמים היו גדולים מר' טרפון בחכמה ובמנין כדקי"ל (עירובין מ"ו:) דרבי עקיבא ורבי טרפון הלכה כרבי עקיבא ואפ"ה קאמר ליה פטור אתה. לענין מפטריה לדיינא כי הוה מומחה מיפטר לא שנא איכא גדול ממנו ולא שנא ליכא גדול ממנו כי קא מפליג בין בשיש גדול ממנו לשאין גדול ממנו לענין חזרה קאמרינן ופרה הא ליתיה דתהדר. ומסתברא דרב נחמן לא מוקים ליה לאידך מתני' בדהדר ביה איהו אלא כגון דאתו אחריני לבטולי מימריה ואיכא למימר דאפי' היכא דהדר ביה איהו נמי לא מהימן לאהדורי לעובדא דאמרינן ליה מי יימר מיהו מימרא קמא עדיף גבן טפי. ור"ש ז"ל פי' כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין לא הדר דלא מהימן למימר דהאי טעמא בתרא עיקר וכאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין הדר דמהימן למימר דטעמא בתרא עיקר ומסתברא לי דהכא במאי עסקינן כגון דההוא בי דינא גופיה דטעי קא בעי השתא למהדר ביה ואמטול הכי כי יש גדול ממנו בחכמה ובמנין לא מהימן למימר טעיתי אבל אי אתי בי דינא אחרינא דעדיף מיניה לבטולי למימריה אפי' כי לא ידע האי בי דינא דטעה מצי האיך לבטולי למימריה כדאמרינן התם (כתובות פ"ד:) דון דייני כרבי טרפון ואהדריה רבי שמעון בן לקיש לעובדא מינייהו:

רב ששת אמר לא קשיא מתני' דהכא בשטעה בדבר המפורש במשנה דכיון דבדבר ברור הוא דטעה לאו דינא הוא וחוזר ואידך מתני' בשטעה בשיקול הדעת: אמר ליה רב המנונא לרב ששת הא דאמרת טעה בדבר משנה חוזר אפי' טעה בדבי רבי חייא ובדבי רבי הושעיא הדר או דילמא דוקא במתניתין אבל במתניתא לא אמר ליה אין הכי נמי דהדר אמר ליה אפי' בהויא דרב ושמואל נמי במאי דתנו לא קא מיבעי' לי דהא אמרת דהדר אלא בהויא דידהו דאמרי מסברא דנפשייהו מאי אמר ליה אין אפי' בדידי ודידך אמר ליה אטו אנן קטלי קני באגמי אנן כלומר מאחר שאמרתי לך שאפי' טעה בדברי האמוראין חוזר למה הוצרכת לשאול על דברי ודבריך וכי קוצצי קנים באגם אנחנו שאין בהם תועלת:

ואיבעיא לן היכי דמי שיקול הדעת אמר רב פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא אתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וקם ועבד כחד מינייהו וסוגיא דשמעתא כאידך כגון דמקשינן ומפרקינן מימריה אי נמי דאמרינן שמעתתא אליביה היינו שיקול הדעת. וקי"ל כרב ששת לענין טעה בדבר משנה וטעה בשיקול הדעת דסוגיין בעלמא כותיה דאמרינן בכמה דוכתי נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרים ובפ"ק (ו'.) אקשינן דטעה במאי אילימא דטעה בדבר משנה והאמר רב ששת טעה בדבר משנה חוזר אלא לאו דטעה בשיקול הדעת ותו דהא רב פפא הא קטרח לפרושי מימריה מיהו לאו בכולהו אנפי אמרי' טעה בשיקול הדעת אינו חוזר אלא כדבעינן למימר קמן וליתא לרב נחמן דקא מפליג בין מומחה שיש גדול ממנו למומחה שאין גדול ממנו דהא רב ששת פליג עליה וסוגיין כרב ששת ואי משום הא דתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו כו' רב נחמן [לאו] אההיא מתני' סמיך דאם כן לא הוה סגיא דלא הוה מייתי מינה סיעתא למילתיה. וקרוב אני לומר כדברי רבינו שלמה שפי' לדברי רב נחמן דמומחה דאין גדול ממנו מחזירין יש גדול אין מחזירין מידי דהוה אהדיוט תדע דהא רב נחמן אעיקר תירוציה דרב יוסף קא מתרץ ולטעמא דרב יוסף משמע דכל היכא דידע טפי הדר דינא וכל היכא דלא ידע כולי האי קם דינא ולטעמא דרב נחמן נמי מסתברא דהכי נמי הוא ועוד דהא טעמא דרב נחמן לאו משום דאתו האיך בי דינא רבה ומבטיל ליה לדיניה דהאי בי דינא זוטא הוא דאם כן כל שכן גבי הדיוט שיש כמה מומחין גדולים ממנו דין הוא שיחזירו את דינו ולא ישלם מביתו אלא טעמא דמומחה דאין מחזירין משום שיש גדול ממנו ואפי' בסוף העולם משמע ומשמע בההוא בי דינא גופיה דמשעה דטעה הוא גופיה ניהו דקא בעי השתא למיהדר ביה וההיא דתנן בעדיות שאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן היה גדול ממנו בחכמה ובמנין כתב רב האי גאון ז"ל בספר מוסר הדיינין דלעולם יכול ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו ואע"פ שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין ומייתי לה ראיה מהא דאמר להו רבא (ב"ב ק"ל:) כי אתי פיסקא דדינא דידי קמא כו' והא דתנן אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין מוקים לה בגזירות ותקנות ב"ד והכי מסתבר:

איתיביה רב המנונא לרב ששת מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה בית ההריון והאכילה רבי טרפון לכלבים כאילו היתה טרפה ובא מעשה לפני חכמים והתירוה ותודוס הרופא אמר שאין פרה וחזירה יוצאה ממצרים אלא א"כ נוטלין האם שלה בשביל שלא תלד כדי שלא יהו מצויות מהן במקום אחר אעפ"כ הרי הן חיים ואמר ר' טרפון הלכה חמורך טרפון כלומר צריך אני למכור חמורי כדי לשלם פרה לבעלים אמר לו רבי עקיבא פטור אתה כו' ואי ס"ד טועה בדבר משנה חוזר לימא ליה טועה בדבר משנה אתה כו' דתנן באלו טרפות נטלה האם שלה כשרה ומפריק חדא ועוד קאמר ליה ופשוטה היא. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא מאי קא מותיב ליה רב המנונא לרב ששת פרה פרה הרי האכילה רבי טרפון לכלבים וליתא דתהדר והיכי הוה מצי למימר ליה טועה בדבר משנה אתה וטועה בדבר משנה חוזר ואהדרן הכי קא מקשה ליה אי אמרת בשלמא טועה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דינא והוראתו הוראה ואי נמי הוה קיימא הוה אסירא מכי אסרה מקלא קליה והיינו דקא מפחיד רבי טרפון דלא ליחייב אלא אי אמרת טועה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא אשתכח דדינך לאו דינא ולא כלום לא עבדת השתא נמי דליתא ולא כלום לא עבדת דהא שלא כדין האכילוה ואינהו דאפסוד אנפשייהו וכי תימא הא האכילה רבי טרפון לכלבים מאי האכילה לכלבים גרם להאכילה לכלבים דאסיק לה שם טריפה וקא מהדר ליה רב ששת חדא ועוד קאמר ליה ופשוטה היא:

ואתא רב חסדא לפרוקי הני מתניאתא דקשיין אהדדי בפירוקא אחרינא וקאמר כאן שנשא ונתן ביד כו' מתני' דהכא בשלא נשא הדיין ונתן ביד דכיון דכי יהיב ליה בעל דין לחבריה אדעתא דדיינא דחייביה יהיב ליה דאי מדעתיה דידיה לא הוה יהיב ליה ולא מידי מצי אמר ליה הב לי מאי דשקלת מינאי שלא כדין ולפיכך מחזירין ואידך מתני' דדן את הדין בשנשא הדיין ונתן ביד דהא לית לבעל דין גבי בעל דיניה ולא מידי דלאו איהו יהיב ליה אלא דיינא הוא דיהיב ליה ודיינא נמי לית ליה גביה ולא מידי וכי יהיב ליה אודי ליה דשפיר יהיב ליה הילכך מה שעשה עשוי. ודייקי' עלה בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה כגון שנטל ונתן ביד דזכאי וחייב תרווייהו בנתבע קא מיירי דאי בתובע לא שייך לישנא דחייב דהא לא מיחייב מידי וזכאי נמי לא שייך בתובע מדקתני חייב את הזכאי ובתובע לא שייך לישנא דחיובא ותו אי ס"ד חד בתובע וחד בנתבע היינו הך דכיון דחייב את הנתבע שהיה זכאי נמצא שזיכה את התובע שהיה חייב אלא תרווייהו בנתבע קמיירי ובשלמא חייב את הזכאי משכחת לה כגון שהיה הנתבע זכאי וראוי לפוטרו והוציא ממנו ממון שלא כדין ונתן לו לתובע אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה כגון שהיה הנתבע חייב ואמר לו פטור אתה וקתני מה שעשה עשוי ואמאי והא לא נשא ונתן ביד וסברינן לפרוקי כיון דאמר ליה פטור אתה ולא מיחסר גוביאנא כמי שנטל ונתן ביד דמי. ומקשי' אלא הא דקתני הכא דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה כלומר בין שטעו מתחלה וחייבו את הנתבע שלא כדין והוצרכו לחזור ולזכותו בין שזכוהו מתחלה שלא כדין והוצרכו לחזור ולחייבו ואוקימנא לטעמא דרב חסדא בשלא נטל ונתן ביד בשלמא חזרה לזכות משכחת לה כשלא נטל ונתן ביד דאמר ליה מעיקרא חייב אתה ולא נטל ונתן ביד ולפיכך מחזירין אלא חזרה לחובה היכי משכחת לה דאמר ליה מעיקרא פטור אתה אמאי מחזירין והא אמרת כיון דאמר ליה פטור אתה כמו שנתן ונטל דמי ומה שעשה עשוי ומשנינן כולה מילתא במחזירין לזכות קא מיירי כגון שחייבוהו מתחלה שלא כדין ולא נטל ונתן ביד וחדא קתני מחזירין לזכות הנתבע שהיא חובה לתובע שמחייבין אותו להחזיר מה שנטל. ודייקי' עלה דכותה גבי דיני נפשות על כרחך בההיא מילתא גופה דאיירי בדיני ממונות קא מפלגי בדיני נפשות ואשתכח דהא דקתני דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה כולה מילתא בזכותו של נתבע קא מיירי לזכות זכות גרידתא כגון הבא על הערוה ומחלל שבת וכיוצא בהן דכי מזכינן ליה לית בה חובה לאיניש אחרינא ואין מחזירין לחובה לזכות שהיא חובה לאחרים כגון רוצח חובתיה דמאן אילימא חובתיה דגואל הדם דניחא ליה לחיוביה לרוצח כדי לנקום נקמת ההרוג כדכתיב פן ירדוף גואל הדם כו' אטו משום חובתיה דגואל הדם קטלינן ליה להאי וכי תימא לזכות הרוצח שהיא חובה לעדיו להזימן על כרחיך דומיא דדיני ממונות בעינן דמיירי בתובע ונתבע גופייהו ועוד היכי מצית למימר דהאי בין לזכות בין לחובה חדא קתני הא בין בין קתני דמשמע בין זה בין זה אלמא תרתי מילי נינהו דאי חדא קתני בין למה לי ועלתה בקשיא:

רבינא אמר לא איצטריך לאוקומי מתני' דזיכה את החייב בדאמר ליה פטור אתה דאם כן כיון דלא נטל ונתן ביד הדר דינא אלא כגון שהיה לו לתובע משכון (בידו) של נתבע [בידו] ונטלו הדיין הימנו. טימא את הטהור נמי דלבתר דאמר ליה טמא הוא אגע ביה שרץ כי היכי דלא להוי ספיקא במילתא טיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו של נשאל שהיו טהורין להראות שכולן טהורין הן ואין חילוק ביניהן וכיון שנמצאו אלו טמאין נמצא הכל טמא. ולית הילכתא כרב חסדא דקא מפליג בין נשא ונתן ביד לשלא נשא ונתן ביד דהא רב ששת פליג עליה וסוגיין כרב ששת ותו מדאמרינן במכלתין בפ"ק (ו'.) דטעה במאי אילימא דטעה בדבר משנה והא אמר ר' ששת טעה בדבר משנה חוזר אלא דטעה בשיקול הדעת וסלקא שמעתא התם כרב ששת ואם איתא לדרב חסדא הו"ל למידק נמי לטעמא דרב חסדא ולאקשויי בשיקול הדעת נמי והאמר ר"ח כי לא נשא ונתן ביד חוזר והוה ליה לתרוצה כי טעמיה דרב חסדא בשנשא ונתן ביד אלא מאי טעמא לא קא קפיד לתרוצה אליבא דרב חסדא משום דסבירא לן דבשיקול הדעת קם דינא ואפי' לא נשא ונתן ביד דלית הילכתא כרב חסדא ועוד גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות ל"ח:) האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר הא בשיקול הדעת כי האי גוונא אינו חוזר ואמאי הא לא נשא ונתן ביד אלא לאו שמע מינה דלית הילכתא כרב חסדא ולעולם היכא דטעה בשיקול הדעת לעולם קם דינא וליכא פלוגתא אבל לענין חיובא דדיינא איכא לפלוגי בין מומחה לשאינו מומחה ובין נקיט רשותא לדלא נקיט ובין חד לתלתא כדבעינן למימר קמן:

ואיכא מאן דדחי לה להא דרב חסדא מטעמא אחרינא דסבירא ליה דכי אוקימנא לההיא בשנטל ונתן ביד כי היכי דלא ליסתמוה כרבי מאיר דדיין דינא דגרמי [דאמרינן בבכורות (כ"ח:) אהך מתניתין לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי] אמר ר' אלעזר אמר רב כגון שנשא ונתן ביד דאלמא לרבי מאיר אע"פ שלא נטל ונתן ביד [חייב לשלם. ולא מסתבר דהתם היינו טעמא דמיחייב לשלומי לר"מ אע"פ שלא נטל ונתן ביד] משום דקתני מה שעשה עשוי והוה ס"ד דאע"פ דשלא נטל ונתן ביד (מחזירין) [מיירי] וכל היכא דקם דיניה ודאי מחייב ליה לרבי מאיר לשלומי דאיהו גרם לאפסודיה לממוניה אבל השתא דסבירא לן לטעמא דרב חסדא דהיכא דלא נטל ונתן הדר דינא אשתכח דלאו מידי עבד ולא מיחייב ליה ר' מאיר לשלומי ומשום הכי אצטריכינן לאוקומא לההיא מתני' דדן את הדין כשנטל ונתן ביד. תדע דהא מקשי ליה רב המנונא לרב ששת אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דינא היינו דקא מפחיד רבי טרפון וקאמר לוה איהו מומחה לב"ד אתה וכל המומחה לב"ד פטור מלשלם אלא אי אמרת טועה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאלו הואי פרה הוה הדרא דינך לאו דינא ולא כלום לא עבדת הכא נמי כי ליתה ולא כלום לא עבדת דש"מ דכל היכא דאלו איתיה לההוא מידי הוה הדר כי ליתיה נמי ולא כלום לא עבד והוא שלא נטל ונתן ביד דא"כ ודאי טובא עבד והיכי הוה ס"ד דהוה מצי למימר ליה ולא כלום לא עבדת וההיא ודאי אליבא דר' מאיר קיימא דדיין דינא דגרמי דמשמע טעמא וסבירא לן דהדר מכלל דאי הוה סבירא לן דלא הדר אלמא קם דינא היינו דקא מפחיד ר' טרפון ומתני' נמי דדן את הדין דמוקים לן לה רב ששת בשטעה בשיקול הדעת כשלא נטל ונתן ביד הוא דמוקים לה דומיא דסיפא דמיירי לטעמא דרב ששת כשלא נטל ונתן ביד כדברירנא מקושיין דרב המנונא ואפ"ה מה שעשה עשוי וישלם מביתו ועל כרחיך סתמא כר"מ דאי למאן דלא דיין דינא דגרמי כי קם דינא נמי מאי עבד אכתי גרמא בעלמא הוא אלא לאו ש"מ דאליבא דר' מאיר קא מוקמינן לה דדיין דינא דגרמי ואפ"ה כל היכא דאלו הוה איתיה לההוא מידעם הוה הדר אשתכח דלא עבד דיינא ולא מידי בעלים הוא דאפסידו אנפשייהו דאפסדוה לממונייהו בידים והוא הדין נמי לטעמי' דרב חסדא דמוקים לה לההיא מתני' דדן את הדין כשנטל ונתן ביד מכלל דכי לא נטל ונתן ביד פטור לאו משום דלא דיינינן דינא דגרמי אלא משום דסבירא לן דכי לא נטל ונתן ביד הדר דינא הילכך אפילו לרבי מאיר דדיין דינא דגרמי נמי פטור דכיון דהדר דינא אשתכח דלא עבד ולא מידי כדברירנא לעיל:

והרב רבינו יצחק אלפאסי בעל הלכות ז"ל פסק הלכתא כרב חסדא משום דבתרא הוא וסלקא שמעתא כוותיה וקאמר טעמא דכי לא נשא ונתן פטור ולא מחייבינן ליה מדינא דגרמי דכי אית ליה לר' מאיר דינא דגרמי בנזקין אבל גבי דיינא לית ליה. ומסתברא דליתא ממעשה דריש לקיש (ב"ק ק'.) דאחוי ליה דינרא לרבי אלעזר ואמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא אמר ליה למימרא מאי דאי משתכח בישא משלמנא והא את הוא דאמרת מאן דיין דינא דגרמי ר' מאיר מאי לאו רבי מאיר ולא סבירא לן כוותיה לא ר' מאיר וסבירא לן כוותיה דשמעת מינה דרבי מאיר אפילו במילי דלאו נזקין דיין דינא דגרמי וכ"ש גבי דיינא ומאי דקשיא ליה לר' טעה בדבר משנה נמי אמאי פטור להוי כדינא דגרמי לאו קושיא היא דהתם כיון דאלו איתיה בעיניה הדר ודיניה לאו דינא לאו כלום עבד ולא מחייבינן ליה כדקאמר גבי פרה דרבי טרפון דשמעת מינה דכל היכא דהדר דינא לא עבד ולא כלום ולא מחייבינן ליה משום דינא דגרמי כדברירנא לעיל:

נקטינן השתא בהאי דינא דדיינא דטעי תריסר בבי חד הדיוט או שני הדיוטות שדנו ולא נקטי רשותא מבי ריש גלותא ולא קבלונהו עלייהו בעלי דינין דינייהו לאו דינא דקי"ל כרבי אבהו דאמר (לעיל סנהדרין ו'.) שנים שדנו דברי הכל אין דיניהן דין ולא תימא הני מילי היכא דטעו אלא אפילו כי דייני דין תורה נמי דינייהו לאו דינא. תדע דהא אותביניה לרבי אבהו ממתני' דדן את הדין ופריק הכא במאי עסקינן דקבלוה עלייהו ומקשינן עליה אי הכי אמאי ישלם מביתו ופריק דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדיינת לן דין תורה דשמעת מינה אפילו למידן להו דין תורה נמי אי קבלוהו עלייהו אין ואי לא לא דאי ס"ד דכי דיין להו דין תורה אע"ג דלא קבלוהו עלייהו נמי דיניה דינא השתא דקבלוהו עלייהו נמי ליהני ליה למפטריה מתשלומין כדאמרינן בריש פירקא קמא (ה'.) גבי מר זוטרא בריה דרב נחמן דדן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים אלא מאי אית לך למימר שאני מר זוטרא דמומחה הוא ואע"ג דלא קבלוהו עלייהו נמי אית ליה רשותא למידן (אפילו קבלוהו עלייהו נמי וטעי מיחייב דכיון דלית ליה רשותא למידן דיני ממונות ביחידי) הילכך כי קבלוהו עלייהו וטעי מפטר מתשלומין דלמה אצטריך לקבוליה עלייהו אי למידן דין תורה בלא הכי נמי אית ליה רשותא למידן אלא אהני ליה דאי נמי טעי למפטר מתשלומין אבל גבי דן את הדין דמיירי גבי הדיוט כיון דלית ליה רשותא למידן להו דינא בעל כורחייהו כי קבלוהו עלייהו נמי נהי דאהני ליה למהוי דיניה דינא אבל למיפטריה מתשלומין לא קבלוהו עלייהו ושמע מינה דהדיוט דלא קבלוהו עלייהו בעלי דינין אע"ג דדיין דין תורה נמי דיניה לאו דינא. ומאי נפקא מינה להיכא דאודי חד מבעלי דינין קמיה דלא הויא הודאה בב"ד אי נמי היכא דשיים לה לארעא דיליה לבעל חוב דיליה דאמור רבנן (ב"מ ל"ה:) מאימת אכיל פירי מכי שלמן אכרזתא והכא כיון דבדיניה לאו דינא לאו שומא היא ולית ליה לבעל חוב בפירי ולא מידי:

בבא תנינא בחד הדיוט והוא הדין בשני הדיוטות שדנו וקבלונהו עלייהו בעלי דינין דאי דייני שפיר דינייהו דינא כדאמרינן כי קבילנך אדעתא דדיינת לן דין תורה דשמע מינה דכי קבלוה עלייהו ודיין להו דין תורה דיניה דינא:

ובבא תליתא בחד הדיוט והוא הדין לב' הדיוטות שדנו וקבלוה עלייהו בעלי דינין וטעו בשיקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו כדתנן דן את הדין כו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקימנא דקבלוה עלייהו בעלי דינין והוא דטעה בשיקול הדעת לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד כרב ששת דמוקי לה למתני' דדן את הדין בשטעה בשיקול הדעת ואע"פ שלא נשא ונתן ביד וסוגיין כוותיה:

בבא רביעאה בחד הדיוט והוא הדין לשני הדיוטות דלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין מיהו נקיטי רשותא מבי ריש גלותא דלא מיבעיא כי דייני שפיר דדינייהו דינא אלא אפי' כי טעו נמי דינייהו דינא ופטירי דאמר שמואל האי מאן דבעי מידן דינא וכי בעי מיפטר לינקוט רשותא מבי ריש גלותא ומשמע לא שנא מומחה ולא שנא הדיוט ודוקא היכא דטעי בשיקול הדעת לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד כדברירנא:

בבא חמישאה בשלשה הדיוטות שדנו ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא ולא קבלינהו עלייהו בעלי דינין וטעו לא שנא נשאו ונתנו ביד ולא שנא לא נשאו ונתנו ביד מה שעשו עשוי וישלמו מביתם דנהי דאהניא להו רשותא דיהבי להו רבנן למידן למהוי דינייהו דינא אבל למפטרינהו לא יהבי להו רבנן רשותא. והיינו דאמרינן בריש פירקא קמא (ג'.) גבי שלשה הדיוטות אלא מעתה טעו לא ישלמו ומפרקינן כל שכן שאתה נועל דלת בפני לווין והתם ודאי בדטעו בשיקול הדעת מיירי דאי בדבר משנה הדר דינא כדבעינן למימר קמן ולא שייכי בהו תשלומין ותו דכיון דהדר דינא ליכא נעילת דלת ואמרינן נמי בפרק דיני ממונות בתרא (ל'.) מכתב היכי כתבינן וכולה ומשמע מהתם דשלשה הדיוטות שדנו ואסכימו כלהו וטעו משלשין ביניהן ואי גמר דינא בתרי מינייהו וטעו משלמי אינהו תרי תולתא ואידך תולתא אחרינא פסיד ליה בעל דין והיינו דאמרינן התם איכא בינייהו לשלומי אינהו מנאתא דידיה למאן דאמר זכאי משלמי למאן דאמר פלוני ופלוני מזכין ופלוני מחייב לא משלמי ומקשינן ולמאן דאמר זכאי אמאי משלמי ולימרו ליה אי לאו את בהדן לא הוה סליק דינא ולא מידי וסלקא שמעתא בהכי דשמעת מינה דשלשה הדיוטות שדנו ונגמר הדין בשלשתן וטעו מה שעשוי עשוי ומשלשין ביניהן ואם נגמר הדין בשנים מה שעשו עשוי וישלמו שני חלקים מביתם והשליש נפסד ודוקא בשטעו בשיקול הדעת ומסתברא דאי הוו ארבעה או חמשה וטעו וגמר דינא בתלתא מה שעשו עשוי וישלמו שלשתן הכל מביתם דהתם הוא דיכלי הני תרי למימר ליה להאי' אי לאו אנת בדידן לא הוה סליק דינא מידי דשנים שדנו אין דיניהן דין אבל הכא כיון דתלתא הוו וסליק בהו דינא משלמי כוליה:

בבא שיתאה בתלתא הדיוטות דקבלונהו עלייהו בעלי דינין וטעו בשיקול הדעת דינייהו דינא ופטירי דכיון דכי לא קבלונהו נמי דינייהו דינא על כרחיך להכי קבלונהו דאי טעו [ליפטרו] והוו להו כיחיד מומחה דקבלוה עלייהו בעלי דינין וטעה כדבעינן לברורי בבבא תמינאה. תדע דהא טעמא דשלשה הדיוטות דכי טעו משלמין כדי שלא תנעול דלת הוא וכי קבלונהו עלייהו ליכא:

בבא שביעאה ביחיד מומחה והוא הדין לשני מומחין היכא דלא קבלוה עלייהו בעלי דינין ולא נקיט רשותא מבי ריש גלותא וטעי לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו כמעשה דמר זוטרא בריה דרב נחמן דדן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף א"ל אי קבלוך עלייהו לא תשלים ואי לא זיל שלים ודייקינן מינה בגמרא ש"מ אע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דיניה דינא ודוקא בשטעה בשיקול הדעת:

בבא תמינאה ביחיד מומחה והוא הדין לשנים היכא דקבלוה עלייהו בעלי דינין ולא נקיט רשותא מבי ריש גלותא ודן דינא וטעה בשיקול הדעת דיניה דינא ופטור. דכיון דאי נמי לא קבלוה עלייהו דיניה דינא על כרחך להכי קבלוה עלייהו דאי טעי ליפטר והיינו דתנן דן את הדין כו' ואוקימנא דקבלוה עלייהו וקתני סיפא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם ואמרינן נמי מר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא מדדייקינן מינה ש"מ אע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דיניה דינא לא שנא נשא ונתן ביד ולא שנא לא נשא ונתן ביד כדרב ששת לא שנא מומחה שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין ולא שנא שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין דהא ברירנא דליתא לדרב נחמן דקא מפליג בין מומחה שיש גדול ממנו למומחה שאין גדול ממנו:

בבא תשיעאה בשלשה מומחין היכא דטעו בשיקול הדעת אע"ג דלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין דינייהו דינא ופטירי מלשלומי דכיון דאית להו רשותא מדאורייתא למידן דינא פטירי תדע דגרסינן במכלתין בפירקא קמא (ג'.) אמימריה דרב אחא בריה דרב איקא דאמר מדאורייתא חד נמי כשר דכתיב בצדק תשפוט עמיתך אלא משום יושבי קרנות תקינו רבנן תלתא ומקשי' עלה אלא מעתה טעו לא ישלמו כלומר אלא מעתה כיון דמדאורייתא אית להו רשותא למידן כי טעו לא ישלמו ופריק כל שכן דנפישי להו יושבי קרנות דשמעת מינה דכל היכא דאית להו רשותא מדאורייתא למידן כי טעו פטירי ובדין הוא דאפי' שלשה הדיוטות נמי אלא כי היכי דלא ניפשו יושבי קרנות וגבי שלשה הדיוטות הוא דאיכא למיחש להכי אבל גבי שלשה מומחין כיון דליכא למיחש להכי פטורין ואע"ג דלית הילכתא כרב אחא בריה דרב איקא אנן לאו מדרב אחא קא מייתינן ראיה אלא מסוגיא דגמרא דמחשי ליה לרב אחא קא מייתינן ראיה ועל כרחיך למאי דקאמר רב אחא כי קא מקשי גמרא שפיר קא מקשי ואע"ג דליתא לדרב אחא דאמר מדאורייתא נמי חד כשר מכל מקום שמעינן מינה דכל היכא דמדאורייתא כשרין כי טעו פטורין:

בבא עשיראה היכא דטעי דיינא בדבר משנה לא מיבעיא גבי הדיוט דהדר דינא אלא אפילו כי הוו שלשה מומחין נמי וטעו בדבר משנה חוזרין לא שנא נשאו ונתנו ביד לא שנא לא נשאו ונתנו ביד דתנן דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה והתם בשלשה מומחין קאי ממאי מדקתני סיפא ודיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה במאי אי בהדיוטות מי דייני דיני נפשות אלא לאו במומחין ומדסיפא במומחין רישא נמי במומחין ומדסיפא בב"ד הראוי לדיני נפשות רישא נמי בב"ד הראוי לדיני ממונות וקתני מחזירין ואוקמה רב ששת בשטעה בדבר משנה והיינו דאמר רב ששת טעה בדבר משנה חוזר בשיקול הדעת אינו חוזר ואמרינן נמי התם (כתובות ק':) בב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשו כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין וב"ד בי תלתא משמע ואפ"ה כי טעו בדבר משנה חוזרין:

בבא דחד סר לא שנא הדיוט ולא שנא שלשה מומחין שטעו בדבר משנה וליתא לההוא מדעם דלהדר וליכא לאשתלומי מבעל דין דאי לא נשא ונתן ביד פטור דכיון דאלו איתיה לההוא מדעם הוה הדר ולא כלום לא עבד השתא נמי דליתיה ולא כלום לא עבד כדמיברר מקושיא דרב המנונא כדברירנא לעיל:

בבא דתריסר היכא דטעו בדבר משנה ונשאו ונתנו ביד וליתיה לההוא מדעם דלהדר וליכא לאשתלומי מבעל דין הוו להו כמאן דטעו בשיקול הדעת לפום הנך אנפי דפרישנא דכיון שנשא ונתן ביד ליכא למימר הכא דלא כלום לא עבד דהא ודאי טובא עבד ואיהו אפסדיה לממוניה בידים הילכך מומחה דגמיר וסביר וקבלוה עלייהו בעלי דינין פטור והדיוט אע"ג דקבלוה עלייהו חייב מידי דהוה אטבח שקלקל דאי הוה אומן פטור ואע"ג דמפסיד ליה לממוני' דחבריה בידים ואי הוה הדיוט חייב כדאיתא בבבא קמא (צ"ט:) והוא הדין נמי גבי שלשה הדיוטות היכא דקבלונהו עלייהו בעלי דינין דפטורין דשלשה הדיוטות כיחיד מומחה דמו לכל מילי והוא הדין לשלשה סמוכין אע"ג דלא קבלונהו עלייהו פטורין כללא דמילתא כל היכא דכי טעו בשיקול הדעת אע"ג דדינייהו דינא פטורין כי טעו בדבר משנה נמי ואית ליה פסידא לבעל דין פטורין וכל היכא דכי טעו בשיקול הדעת ולא הדר דינא חייבין כי טעו בדבר משנה נמי ואית ליה פסידא לבעל דין חייבין והוא שנשאו ונתנו ביד דאשתכח דאפסדוה לממוניה דבעל דין מיניה כי היכי דאפסדוה היכא דטעו בשיקול הדעת אע"ג דלא נשאו ונתנו ביד דכיון דקם דינא מכי דייני ליה לדינא גרמי לאפסודיה לממוניה ואיכא לחיובינהו מדינא דגרמי דומיא דהמראה דינר לשולחני ונמצא רע אבל גבי טעה בדבר משנה כיון דקיימא לן דהדר דינא ליכא לחיובינהו מדינא דגרמי הילכך אי עבד מעשה בידים חייבין מדין גזלן ואי לא פטורין:

ברם צריך את למידע דלא דמו מומחין דקאמרינן בבבא שביעאה ובבא תמינאה למומחין דקא אמרינן בבבא תשיעאה דאלו מומחין דקאמר בבבא שביעאה ובבא תמינאה כיון דגמירי וסבירי ואע"ג דלא הוו סמוכין דהא רב נחמן לאו סמוך הוה וקאמר כגון אנא דאיננא דיני ממונות ביחידי ומר זוטרא נמי לאו סמוך הוה וכי דן דינא וטעה אמר ליה רב יוסף אי קבלוך עלייהו לא תשלים ואי לא זיל שלים ש"מ מומחה דגמיר וסביר אע"ג דלא סמיך אי קבלוה עלייהו דיניה דינא ופטור ואי לא קבלוה עלייהו דיניה דינא וחייב אבל מומחין דקאמרינן בבבא תשיעאה דמדאורייתא כשרין ליכא לאוקומינהו אלא בסמוכים דמדאורייתא אלהים בעינן ואלהים סמוכין משמע תדע דהא מדאורייתא לא שנא דיני ממונות ולא שנא דיני קנסות מומחין בעי דהא סבירא לן עירוב פרשיות כתוב כאן וכי היכא דגבי דיני קנסות בעינן סמוכין על כרחין גבי הודאות והלואות נמי מדאורייתא בעינן סמוכין ומנא תימרא דגבי דיני קנסות סמוכין בעינן מדאמרינן בבבא קמא בפרק החובל (פ"ד) נזקי שור בשור אין גובין אותו בבבל ואמרי' נמי התם שלח ליה רב נחמן לרב חסדא חסדא קנסי קא מגבית בבבל בבל מאי טעמא לא לאו משום דליכא סמוכין וגרסי' נמי בגיטין (פ"ח:) רב יוסף הוה מעשי אגיטי אמר ליה אביי והאנן הדיוטות אנן אמר ליה שליחותייהו קא עבדינן מידי דהוה אהודאות והלואות והא רב יוסף ואביי דהוו גמירי וסבירי וקרו נפשייהו הדיוטות מאי טעמא לאו משום דלא הוו סמיכי ברבי ותו בר מכל דין ומכל דין בהדיא גרסינן במכילתין בפרקא קמא (י"ג:) גבי סמיכה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי ידא ממש סמכי ליה אמר סמכי ליה בשמא קרו ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות וכיון דאיתברר דמדאורייתא לא דייני' הודאות והלואות אלא בשלשה סמוכין דינא הוא דהני בי תלתא דלא קבלונהו עלייהו בעלי דינין ולא נקטי רשותא מבי ריש גלותא ודייני דינא וטעו בשיקול הדעת דלא מיפטרי אלא היכא דהוו סמוכים דכיון דמדאורייתא אית להו רשותא למידן פטורין כדברירנא אבל היכא (דהוו) [דלא הוו] סמוכין דכיון דמדאורייתא (אית) [לית] להו רשותא למידן חייבין. ואי קשיא לך להא דאמרינן גבי טעה בדבר משנה וליכא לאשתלומי מבעל דין ולא נשא ונתן ביד דפטור משום דלא עבד מעשה בידים אמאי פטור ולהוי כמראה דינר לשולחני ונמצא רע דאע"ג דלא עבד שולחני ולא מידי אלא דקאמר ליה דטבא הוא וגרם ליה לקבוליה בדמי טבא מיחייב הכא נמי אע"ג דלא עבדי דיינא ולא מידי אלא דאמר ליה חייב אתה ליתן לו כיון שגרם ליה למיתב ליה לחבריה מידי דלית ליה גביה ליחייב. מסתברא דלא דמו שמעתתא אהדדי דאלו סתם מראה דינר לשולחני כי מקביל ליה בדמי טבא תו לא מצי הדר עליה דמריה קמא משום דאמר ליה אייתי ראיה דהאי דינרא הוא דיהבי לך ואשלם לך הילכך מכי אמר ליה שולחני דטבא הוא וקבלי' בדמי טבא גרם ליה לאפסודיה לממוניה לגמרי ודינא לחיוביה למאן דדיין דינא דגרמי אבל גבי טעה בדבר משנה דאיכא סהדי דהכי והכי הויאן טענתא דבעלי דינין והכי והכי דייני ליה וידיעא מילתא דטעו בדבר משנה כל כמה דלא נשא ונתן ביד אשתכח דלא עבד דיינא ולא מידי דאע"ג דיהיב ליה בעל דין לבעל דיניה אפומא דדיינא מידי דלית ליה גביה כיון דמצי הדר אשתכח דלא אפסדיה איהו ולא מידי כדמיברר מקושיא דרב המנונא:

ברם צריך את למידע דכל היכא דאמרי' טעה בשיקול הדעת אינו חוזר דוקא היכא דזכי ביה אידך בעל דין בממונא אבל כל כמה דלא זכה ביה הדר דינא ואפי' זכה בפלגא ופש פלגא גביה דאידך ההוא פלגא דזכה ביה זכה ודלא זכה לא זכה וילפינן לה להא מילתא ממעשה דההוא דהוה קרי ליה עכברא דשכיב אדינרי (לעיל סנהדרין כ"ט:) כי קא שכיב אמר פלניא ופלניא מסקי בי זוזי אתו תבעינהו ליורשין קמיה דר' ישמעאל בר' יוסי אמר לו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הני מילי בחייו אבל לאחר מותו לא זילי פרעו אזול פרעו פלגא ואידך פלגא אתו לקמיה דרבי חייא אמר להן כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו אמרו לו ניזיל ונהדר בן כלומר מאידך פלגא דפרעינן אמר להו כבר הורה זקן ומנא תימרא דהתם בטעה בשיקול הדעת הוא דדינוה דאי ס"ד בטעה בדבר משנה היכי קאמר להו כבר הורה זקן אפי' ההוא פלגא דפרעי להדר אלא לאו משום דדמי לטעה בשיקול הדעת ושמע מינה דטעה בשיקול הדעת ושלם בעל דין מקצת ונתברר שטעה מה ששלם שלם ומה שנשאר בידו נשאר והכי נמי מוכח בירושלמי ממעשה דאריסיה דבר זיזא וכן דעתנו נוטה:

דף לג עמוד ב

פיסקא דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה. תנו רבנן מנין ליוצא מבית דין חייב ואמר אחד יש לי ללמד עליו זכות שמחזירין אותו תלמוד לומר נקי אל תהרג מדאיצטריך למיכתב נקי וצדיק על כרחך משמע נקי שאינו צדיק וצדיק שאינו נקי הילכך האי נקי משמע מן החיוב אעפ"י שלא נצדק בדין וצדיק משמע שנצדק בדין אעפ"י שיש לומר שאינו נקי. וחילופה במסית שמחזירין לחובה ואין מחזירין לזכות דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו רב כהנא מתני לה במסית מכי הרג תהרגנו ריבה:

תניא חייבי גליות מנין שמחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה תלמוד לומר רוצח רוצח לגזירה שוה נאמר בדיני נפשות יומת הרוצח ונאמר בחייבי גליות לנוס שמה כל רוצח מה להלן (סנהדרין כו'.) חייבי מלקיות מנין נאמר בדיני נפשות אשר הוא רשע ונאמר בחייבי מלקיות אם בן הכות הרשע כו':

פיסקא ואין מחזירין לחובה א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקים מודים בו כגון דבר שאינו ברור בתורה שבכתב אבל טעה בדבר שהצדוקים מודים בו כגון דבר המפורש בתורה שבכתב או שהכל יודעים אותו משיקול הדעת זיל קרי בי רב הוא כלומר דיין זה דומה כאלו לא למד בבית הספר אפי' תורה שבכתב וצריך לומר לו שילך ויקרא בבית רבו ואז ידין כלומר והואיל ובדבר ברור טעה אין זה דין וחוזר דלאו צדיק קרינא ביה. ויש לפרש זיל קרי בי רב הוא כלומר לא דברה תורה אלא במי שנצדק בדין שמקצת בני אדם טועין בו אבל בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין אותו לאו צדיק קרינא ביה שהרי אומרים לו צא ולמד עם תינוקות של בית רבן ותדע שטעה זה:

בעא מיניה רבי חייא בר אבא מרבי יוחנן טעה בנואף ונואפת וזיכה שלא כדין מהו פירש רבינו שלמה ז"ל מי אמרינן לאהדורי לחובה דבשלמא רוצח איכא למיטעי במילי טובא דלא מיפרשי בהדיא כגון האומר האבן הרגה אותו מעצמה או במותרה מפי ההרוג ולא מפי העדים או באומר הוא היה רודפני ויכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל אלא הרגו אבל בנואף ונואפת ליכא טעותא לזכות אמר ליה אדמוקדך יקוד קוץ קרך וצלי בעוד שהאש דולקת קצץ דלועין שלך וצלה אותן כלומר כל זמן שאתה עוסק בשמועתך תן לבך להבין ולהוסיף לקח הרי שמעת טעה בדבר שהצדוקין מודין בו חוזר והאי דבר שהצדוקין מודין בו הוא. ורבינו חננאל ז"ל פירש טעה בנואף ונואפת כגון שאמרו על הנואף הזהירה תורה שנאמר ואל אשת עמיתך וגו' לנואפת לא הזהירה תורה מהו אמר ליה אדמוקדך וכו' פי' עד שהאש יוקדת לצליית קרי ראה כמו שצולין אותן ורוץ חתוך צלה גם אתה כלומר אם אינך יודע צליית קרי הנה מוקדה לצלייתם רוץ ראה ולמוד כך אם אינו יודע דין נואף ונואפת הא מקרא מלא כתיב מות יומת הנואף והנואפת ילך וילמוד. והאי פירושא לא דייק דאספק דקארי לה מאי קארי לה הא קרא בהדיא כתיב מות יומת הנואף והנואפת ואף רבינו שלמה ז"ל לא פירש לרבי חייא בר אבא דקא מיבעי' ליה בנואף ונואפת מאי קא מיבעיא ליה. ומסתברא לי דבביאה שלא כדרכה מיבעיא ליה כגון שטעה חכם שלא כדין מהו להחזיר לחובה מי אמרינן כיון דלא כתיב קרא בהדיא גבי נואף ונואפת לחייבו שלא כדרכה אין מחזירין או דילמא כיון דכתיב משכבי אשה הרי למדך הכתוב ששני משכבות יש באשה ומחזירין. ואהדר ליה רבי יוחנן דכי האי גונא דבר שהצדוקין מודין בו ומחזירין ובפירקא קמא דהוריות (ד'.) מוכח דביאה דנואף ונואפת שלא כדרכה דבר שהצדוקין מודין בו ולא חשיב דבר שאין הצדוקין מודין בו אלא בהערא' שלא כדרכה משום דכי כתיב ביאה שלא כדרכה בגמר ביאה הוא דכתיב דמשכבי אשה גמר ביאה משמע אבל בהעראה שלא כדרכה לא כתיב קרא בהדיא דהא מקורה הערה כדרכה משמע ואמטול הכי הוי דבר שאין הצדוקין מודין והיינו דאמר היכי דמי אין חוזרין דקתני במתני' דיני נפשות סתמא ואפי' עריות אין מחזירין לחובה אמר ר' אבהו כגון שטעו בהעראה שלא כדרכה דלא מפורש חיובא בהדיא כדפרישנא מיהו ילפי כולהו עריות מנדה להעראה שלא כדרכה ואין הצדוקין מודין בדבר ואם זכוהו שלא כדין כגון זה אין מחזירין לחובה:

דף לד עמוד א

פיסקא דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה אוקימנא באחד מן התלמידים שיושבים שורות לפני הדיינין ודברי הכל היא. תניא ועד לא יענה כו' מאי טעמא דרבי יוסי ב"ר יהודה אמר קרא ועד לא יענה למות למאי אתא אי לעדות ממש קרא אחרינא כתיב לא יקום עד אחד באיש אלא ללמד עליו חובה בדין ואמר קרא למות למות הוא דלא יענה הא לזכות יענה ורבנן דלא דרשי הכי ומוקמי ליה להאי קרא במידי אחרינא מאי טעמייהו אמרי בעד ממש ליכא לאוקומה דיכול ללמד עליו זכות משום דהוה ליה נוגע בעדות לפי שנתחרט בו על שהעיד עליו עדות שקר שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימם ורוצה הוא לחזור בו אלא שיודע שאין יכול לחזור לאחר כדי דיבור וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לפיכך בא לזכותו מן הדין כדי שלא יגמר דינו לחובה. ודייקינן ורבנן מאחר דלא מיתוקם להו האי קרא באחד מן העדים משום נוגע בעדותו כדאמרן מאי עבדי ביה ומהדרי' מוקמי ליה באחד מן התלמידים כדתניא אחד מן העדים שאמר יש לי ללמד עליו זכות מנין שאין שומעין לו תלמוד לומר ועד לא יענה כו' הכי דריש ליה לקרא ועד ואחד לא יענה בנפש למות הא כיצד למות אעד לא כתוב דאפילו לזכות נמי אין שומעין לו משום נגיעת עדות דהא ליכא לאוקומה אלא אאחד אשתכח השתא דלא יענה קאי אתרווייהו ומשמע בין לזכות בין לחובה ואתא למות לאשמועינן דאחד עונה לזכות:

מתני' דיני ממונות המלמד חובה כו' אמר רב לא שנו אלא בשעת משא ומתן שצריך לעמוד בדבריו אולי יחפש ויתברר לו שלא טעה ובדין זכהו אבל בשעת גמר דין שהסכימו לפטרו אלא שעדיין לא פטרוהו המלמד זכות חוזר ומלמד חובה שהרי חיפש וחזר לזכותו ולא מצא לו זכות. מתיבי מאחר שהלינו את דינו משכימין ובאין המזכה אומר אני מזכה לא שהייתי מחייבו מתחלה וחזרתי לזכותו אלא הריני מזכה במקומי כבתחלה ועדיין אני עומד בשיטתי כו'. תא שמע היו שלשים וחמשה מזכין ושלשים וששה מחייבין ואי אפשר לנטות על פי אחד לחובה דנין אלו כנגד אלו לפי טעמיהן וראיותיהן עד שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין והוו לה ל"ו מזכין ול"ה מחייבין ומטין על פי עד אחד לזכות והתם בגמר דין קא מיירי ואם איתא דבשעת גמר דין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה ליתני נמי עד שיראה אחד מן המזכין דברי המחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שנים. ודחינן הוא הדין דאפילו איפכא מיהו תנא אזכות ניחא ליה לאהדורי משום לישנא מעליא:

תא שמע א"ר יוסי בר חנינא אחד מן התלמידים כו' ואי אמרת דבשעת גמר דין חוזר ומלמד חובה אמאי רואין אותו כאלו עומד בשיטתו וליחוש דילמא אי הוה קאי הוה הדר ביה. ומפרקינן השתא מיהת הא לא הדר ביה כלומר לעולם אימא לך דאי בעי מהדר ביה בשעת גמר דין מצי הדר מיהו היכא דמית מקמי דלהדר ביה דין הוא שיהו רואין אותו כאילו חי ועומד בשטתו שהרי עדיין לא חזר בו ומסתמא ליכא למיחש דאי הוה קאי הוה הדר ביה. ומקשינן מי מצית אמרה דטעמא דר' יוסי בר חנינא משום דאכתי לא הדר ביה ולא פליג הא דרב והא שלחו מתם לדברי ר"י בר חנינא מוצא מדברי רבינו רב שאמר בשעת גמר דין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה כלומר הא דרבי יוסי בר' חנינא מפקא מדרב דאם כן היכי אמרינן רואין אותו כאלו חי ועומד במקומו ומטין את הדין על פיו לימא דילמא אלו הוה קאי הוה הדר ביה בשעת גמר דין אלא לאו שמע מינה דהמלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה לעולם הילכך כי מית נמי כמאן דאיתיה דמי דלחייבו איכא למיחש אלמא הא דר' יוסי בר חנינא פליגא אדרב ודחינן אין מוצא אתמר ואצטריך לאשמועינן דטעמא דר' יוסי בר' חנינא משום דלא הדר ביה הוא:

תא שמע שני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין מאיזה טעם חייבו ודברי המזכין מאיזה טעם זכו ודייקינן בשלמא דברי המחייבין צריכין מיכתב ביומא קמא דאי הדרי בהו מטעמא קמא ואתו למחר לחיוביה מטעמא אחרינא בעו למעבד ליה הלנת דין להאי טעמא בתרא דילמא הדרי בהו נמי מיניה אלא דברי המזכין למה לי למכתב דאי למנינא לכתוב פלוני ופלוני מזכין ואי משום שעת משא ומתן דלמחר שצריכין לדון אלו כנגד אלו הא ודאי לשכחה דחד ליליא ליכא למיחש אלא כי היכי דאי בעי חד מינייהו למהדר ביה ולומר טעיתי בדבר שאין הצדוקין מודין בו לא צייתינן ליה ודחינן אלא כדי שלא יאמרו טעם אחד משני מקראות בזמן שאין אחד מהן רואה טעמו של חבירו דכי האי גוונא אין מונין להם אלא אחד מאי טעמא לפי שאין טעם אחד יוצא משני מקראות וודאי קרא דחד מינייהו למילתא אחריתי קאתי ומשתכח דחד מינייהו מטעה קא טעי מנא הני מילי אמר קרא אחת דבר כו' מאחת שדבר שמעתי שתים אבל לא דבר שתים לשמוע אחת:

ואיבעיא לן היכי דמי טעם אחד משני מקראות. וסברינן לאוקומה כי הא דתנן מזבח מקדש את הראוי לו כגון הדם והנסכים והעולה לאשים שנפסלו בעזרה לאחר שנראו למזבח שאם עלו לא ירדו והיינו דכתיב כל הנוגע במזבח יקדש ובזבחים מפרש דהאי ראוי לו דקתני למעוטי קמצים שלא קידשן בכלי קאתי שעדיין לא נראו למזבח רבי יהושע אומר כל העולה לאישים אם עלה לא ירד שנאמר היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה כלומר שם תהא כל הלילה שאם נפסלה ועלתה לא תרד מה עולה שעולה לאישים דכתיב על מוקדה אם עלתה לא תרד כדאמרן אף כל דבר שראוי לאישים כו'. רבן גמליאל אומר היא העולה כו' מה עולה שראויה למזבח שנאמר על המזבח אם עלתה לא תרד כו' קס"ד דרבי יהושע ורבן גמליאל לאו מפלג פליגי בעיקר הלכתא אלא דמר מפיק ליה ממוקדה ומר מייתי לה ממזבח ותרווייהו קא מרבו פסולין שנפסלו בעזרה שאם עלו לא ירדו והיינו טעם אחד יוצא משני מקראות. ודחינן והא התם מפלג פליגי ולאו טעם אחד הוא ואע"ג דלגבי הראוי לאישים תרווייהו מודו מכל מקום הא לא קא מיבעיא לן דודאי פשיטא לן דכיון דאתו לידי פלוגתא חד מהני קראי לאו להכי אתי דא"כ קשו קראי אהדדי אלא כי איצטריכינן לטעם אחד יוצא משני מקראות וליכא פלוגתא בין האי טעמא להאי טעמא דסד"א תרווייהו להכי קאתו קא משמע לן דלא ועלה קא מיבעיא לן היכי דמי:

וסבר רב פפא לאוקומה כדתניא רבי יוסי הגלילי אומר מתוך שנאמר כל הנוגע במזבח יקדש שומע אני בין ראוי כגון כבשים וכיוצא בהן שראויין להקריבן ובין שאינו ראוי כגון איל וצבי ושאור ודבש שאינן ראויין תלמוד לומר כבשים כו' לבתר קרא דכל הנוגע במזבח יקדש כתיב וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה כו' וקא יליף דהאי נוגע במקדש דאמר רחמנא כעין כבשים דסמיכי ליה בעינן שראויין אע"פ שנפסלו בעזרה רבי עקיבא אומר עולה בההיא פרשה כתיבה עולת תמיד לדורותיכם כו' ומשמע דכולה מילתא בעולה קא מיירי ותרווייהו מאי קא ממעטי פסולי הגוף שלא נראו לעולם מר מייתי לה כו' והיינו טעם אחד יוצא משני מקראות ודחי' והא התם נמי מפלגי פליגי דאמר רב אדא בר אהבה עולת העוף שנפסלה בעזרה איכא בינייהו דמאן דמייתי לה מכבשים עולת העוף לא ומאן דמייתי לה מעולה אפי' עולת העוף נמי במשמע ואם עלתה לא תרד:

דף לד עמוד ב

אלא אמר רב אשי כדתניא דם יחשב כו' לרבות את הזורק בחוץ וגבי שוחט בחוץ כתיב רבי עקיבא אומר או זבח לרבות את הזורק וקרא גבי מעלה בחוץ כתיב ותרווייהו מאי קא מרבו זריקה בחוץ לחיובי עלה כרת מר מייתי לה מדם יחשב ומר מייתי לה מאו זבח. ומקשינן עלה והאמר ר' אבהו שחט וזרק בחוץ בהעלם אחד איכא בינייהו לדברי רבי ישמעאל דנפקא ליה זריקה מדם יחשב דכתיב גבי שוחט בחוץ אינו חייב אלא חטאת אחת דהא תרווייהו חד כרת כתיב בהו הילכך כי עבדינהו בהעלם אחד אין חילוק חטאות ביניהן לרבי עקיבא דיליף זריקה ממעלה בחוץ הוו להו שתי כריתות חדא דכתיב גבי שוחט ואידך דכתיב גבי מעלה וקא ילפינן זורק מיניה הילכך כי עבדינהו נמי בהעלם אחד חייב שתים אלמא מפלג פליגי ולאו טעם א' הוא. ומפרקינן הא איתמר עלה אמר אביי אף לדברי רבי עקיבא נמי אינו חייב אלא אחת דאמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה כו' ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות בהדדי באזהרה אחת וכיון דאזהרה לא כתיבא בשוחט ובזורק דאזהרת עשה לא שמה אזהרה אלא נפקא לן מדאקיש כולהו עשיות להעלאה דכתיב גבי מעלה השמר לך פן תעלה עולותיך כו' הילכך אע"ג דאיכא שתי כריתות נמי אינו חייב אלא אחת. ויש לי לפרש ערבינהו רחמנא לכולהו עשיות בהדדי ואפי' שוחט וזורק לומר לך שאינו חייב אלא אחת והכי מסתבר:

פיסקא דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה. ודייקינן מנא הני מילי דגמר דין כשר בלילה אמר קרא ושפטו את העם בכל עת ואפי' בלילה. ומקשינן אי הכי תחלת דין נמי יהא כשר בלילה דהא ושפטו סתמא משמע בין תחלת דין בין גמר דין. ומהדרי' תחלת דין היינו טעמא דפסיל ביממא כדרבה דרמי כתיב ושפטו כו' וכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה וכתיב לו משפט הבכורה הורעה כל הפרשה כולה להיות דין הא כיצד יום לתחלת דין לילה לגמר דין ומה ראית מסתברא נחלות כתחלת דין דמי ושפטו גמר דין משמע כדכתי' ושפטו העדה [והצילו העדה] דמשמע דהני אמרי לחיוב והני אמרי לזכות והכא כיון דכתיב ושפטו משמע דכולהו אמרי לחיובא והיינו גמר דין. ואמרינן מתני' דמכשר לילה לגמר דין דלא כרבי מאיר דמקיש ריבים לנגעים מה נגעים ביום דכתיב וביום הראות בו אף ריבים ביום והתם בגמר דין קמיירי מדכתיב על פיהם יהיה והיינו גמר דין:

ההוא סמיא דהויא בשבבותיה דרבי יוחנן דהוה דאין דינא ולא אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי וסומא באחת מעיניו הוה. ומקשינן והיכי עביד הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון וא"ר יוחנן לאיתויי סומא באחת מעיניו דכשר להעיד ואינו כשר לדון ורבי מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים ומה נגעים אפי' סומא באחד מעיניו פסול דכתיב לכל מראה עיני הכהן ושני עינים משמע אף ריבים סומא באחד מעיניו פסול. ומפרקינן רבי יוחנן סתמא אחרינא אשכח דקאי כרבנן דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין אף בלילה אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים דא"כ אפי' גמר דין בלילה לא עבדינן וכיון דלא מקשינן ריבים לנגעים סומא באחת מעיניו כשר לדון דמהיכא תיפוק לן דפסול. ואית דמפרשי היינו טעמא דמכשר רבי יוחנן בסומא מאחת בעיניו משום דכ"ע לא מטו למיחזי בליליא כדחזי סומא באחד מעיניו ביממא. ולאו מילתא היא דאם כן הא תינח לגמר דין תחלת דין אמאי כשר:

ודייקינן מאי אולמא דהאי סתמא מהאי סתמא ומהדרי' איבעי' תימא סתמא דקאי כרבים עדיף דהא אי נמי לא הוה סתמא לא כרבי מאיר ולא [כרבנן] נמי כרבנן הוה עבדינן ואי בעי תימא משום דתני להאי סתמא דקאי כרבנן גבי הילכתא דדיני ואי קאי בדיני דייק טפי למסתם אליבא דהילכתא אבל הנך סתמאי דתני להו בעלמא לא דייק בהו כולי האי אלא אגב גררא נסבינהו משום דתני מידי אחריניאתא דדמו כגון הא דקתני התם כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז ודכותה אחריני טובא. ודייקינן ורבי מאיר האי ושפטו את העם בכל עת מאי עביד ליה ומהדרינן מיבעי ליה לאיתויי יום המעונן דאע"ג דאין רואין בו את הנגעים כשר לדין דתנן אין רואין את הנגעים שחרית ולא בין הערבים ולא בתוך הבית ולא ביום המעונן וטעמא דכולהו מפני שכהה נראית עזה לפי שאין אור החמה חזק והיא נראית עזה כנגד אור היום שהוא כהה ומטמינן ליה שלא כדין ולא בצהרים מפני שעזה נראית כהה כנגד אור החמה שהוא עז הימנה ומטהרינן ליה שלא כדין ואית דאמרי לפי שאור החמה חזק ומבלבל את העין ולאו מילתא היא:

ודייקינן ורבי מאיר האי והיה ביום הנחילו את בניו מאי עביד ליה הא נפקא ליה מהיקישא דריבים לנגעים ומהדרינן מיבעי ליה לכדתאני רבה בר בר חנה קמיה דרב נחמן כו' כדמפרש ואזיל והא קמ"ל קרא שאם נכנסו בלילה וצוה בפניהן שוב אין עושין דין אפי' ביום דהוו להו עדים ואין עד נעשה דיין וצריכין להעיד בפני ב"ד דאי מהקישא דריבים לנגעים לא הוה ילפינן אלא דלא עבדי' דינא אלא ביום ולעולם אם נכנסו בלילה עושין דין ביום קמ"ל דלא דתאני רבה בר בר חנה קמיה דרב נחמן והיה ביום הנחילו כו' ביום אתה מפיל נחלות ואי אתה מפיל נחלות בלילה ותריצנה ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה כדתניא והיתה לבני ישראל לחקת משפט הורעה כל הפרשה כולה להיות דין כלומר אירע בה דבר זה ונגזר עליה להיות דין כלומר שהדין פסוק על פי השומעין צואתו של מת וכל אחד ואחד מוחזק בחלקו מאותה שעה שצוה בפניהן דכמאן דקבעי דוכתא לדינא דמי ואם הוצרכו להחזיק כל אחד ואחד בחלקו או להוציא מזה וליתן לזה מחזיקין ומוציאין ואין צריכין לב"ד אחר כדרב יהודה כלומר והיכי דמי הא דאמרינן דהורעה כל הפרשה כולה להיות דין כדרב יהודה דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רבותא קמ"ל דאע"ג דלא נכנסו מתחלה לשום צואה אלא לביקור החולה אפ"ה כיון שחילק בפניהן עשאן בית דין רצו כותבין ונעשין עדים וצריכין ב"ד אחר רצו עושין דין ומחזיקין כל אחד ואחד בשלו לפי מה ששמעו ואין צריכין להעיד לפני ב"ד אחר ואם היו שנים כותבין אבל אין עושין דין דתרי לא חזו לדינא. ומסתברא דרב יהודה לא איצטריך לאשמועינן דתרי לא חזו לדינא אלא הא קמ"ל כיון שלא היו אלא שנים כששמעו מפי החולה שוב אינן ראויין להצטרף עם אחר ולהיות דיינין דהוו להו מעיקרא עדים ואין עד נעשה דיין. ואמר רב חסדא לא שנו ששלשה רצו עושין דין אלא בשצוה בפניהם ביום דחזו לדינא אבל בלילה כותבין ואין עושין דין אפי' למחר מאי טעמא כיון דלילה לא חזי לדין הוו להו מעיקרא עדים ואין נעשין דיינין דאין עד נעשה דיין אבל ביום כיון דמעיקרא חזו לדין כי שמעו מפומיה דקצירא הוה ליה כהודאת בעל דין היכא דתבעוה בדינא ואודי ולאו עדים נינהו והיינו דתאני רבה בר בר חנה ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה:

מתני' דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום. מנא הני מילי אמר רב שימי בר חייא דאמר קרא והוקע אותם כו' נגד השמש הוקעה היינו תלייה כדמפרש דין דסקילה גופה ודשאר מיתות נגד השמש בעינן. אמר רב חסדא מנין להוקעה שהיא תלייה שנאמר והוקענום לה' בגבעת שאול וכתיב ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור אלמא תלויין היו על העצים ולפיכך היו מגולין כדי שיהו הכל רואין אותן ויאמרו מה טיבם של אלו בני מלכים הם ופשטו ידיהם בגרים גרורים ואי משום לא תלין נבלתו הא שנינן ביבמות מוטב תעקר אות אחת מן התורה לפי שעה ויתקדש ש"ש בפרהסיא:

דף לה עמוד א

ויאמר ה' אל משה קח את כל ראשי העם והוקע אותם כו' קס"ד דהאי הוקעה אראשי העם קאי ומתמהינן אם העם חטאו ראשי העם מה חטאו אמר רב יהודה אמר רב א"ל הקב"ה למשה חלוק עליהם בתי דינין וידונו עוברי עבירה כל ב"ד וב"ד ידון את הנופלים לו בחלקו והכי קאמר קח את כל ראשי העם וחלקם לעשרים עשרים ושלשה והוקע את הנצמדים לבעל פעור על פיהם משום דעובדי ע"ג בסקילה והן נתלין כדמיברר בפרק ארבע מיתות. ודייקי' עלה מאי טעמא איצטריך למפלגינהו לבתי דינין אי לימא לפי שאין דנין שנים ביום אחד בבית דין אחד והוצרך לחלק עליהן בתי דינין הרבה כדי שלא יגיע לכל ב"ד יתר מאחד והאמר רב חסדא לא שנו שאין דנין ב' ביום אחד אלא בשתי מיתות לפי שאין יכולין למצוא טעם כאן וכאן וחיישי' דילמא אתו לאיקלקולי אבל במיתה א' ועבירה אחת דחד טעמא נינהו דנין. ואסיקנא אלא כדי שישוב חרון אף ה' מהרה מישראל שאם היו נידונין בב"ד אחד היו שוהין בדבר הרבה וקי"ל דכל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם לפיכך הוצרך לחלק עליהם בעלי דינין כדי שיגמרו דינן מהרה ויסלקום מן העולם שכיון שנסתלקו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם ויש אומרים כדי שיראה הקב"ה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו. ולאו מילתא הוא דאי מהאי טעמא ליתיבו כולהו ראשי העם בחדא ולעיינו בדינייהו:

פיסקא דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה ודיני נפשות כו'. מנא הני מילי דדיני נפשות אין גומרין בו ביום לחובה א"ר חנינא אמר קרא צדק ילין בה כלומר רגילין היו מתחלה להלין בה את הדין אולי ימצאו לו זכות ועתה אינן עושין כן אלא פוסקין את הדין מיד לחובה כמרצחים שממהרים להרוג את הנרצח ואין משהין אותו. רבא אמר מהכא אשרו חמוץ אשרי דיין שמחמיץ את דינו שמשהא אותו ומלינו כדי שיצא לאמתו כדרך שמשהין את העיסה עד שתחמיץ. וכי תימא וממאי דבדיני נפשות קאי דבר הלמד מעניניו ודיני נפשות כתיבי לעיל מיניה דכתיב וידכם דמים מלאו שמתוך שלא היו מלינין דינו של מחויב מיתה מעלה עליהן הכתוב כאלו הרגוהו שלא כדין והיינו דקא מזהר להו קרא בתר הכי להחמיץ את הדין. ואמרינן ואידך דלא נפקא ליה מאשרו חמוץ אמר לך קרא מיבעיא ליה למידי אחרינא אשרו חמוץ בשור"ק דהיינו נגזל להשיב לו גזילתו ולא תאשרו חומץ להעמיד גזילה בידו. ואע"ג שחמוץ כתוב בצד"י משמע נמי גזול לשון חמוס הכתוב בסמ"ך לפי שהצד"י והסמ"ך מתחלפות זו בזו ומצאנו חומץ בצד"י וחומס בסמ"ך ושניהם לשון גוזל, חומץ בצד"י מכף מעול וחומץ (תהילים עא ד), וחומס בסמ"ך וחוטאי חומס נפשו (משלי ח לו). והא דאמרינן הכא אשרו חמוץ ולא חומץ דמשמע חמוץ בשור"ק הוא"ו שהוא מענין והצילו גזול (ירמיהו כ״א:י״ב וכ"ב) ומבנינו ומשקלו אע"פ שחמוץ הכתוב כאן נקרא בחול"ם בין הוא"ו והצד"י ומשמע החומץ עצמו כענין שנאמר והצילו גזול מיד עשוק (שם כ"ב) שהוא מבנינו מענינו ומשקלו ומשמע העושק עצמו אעפ"כ הענין מוכיח שאין הב"ה מצוה לאשר את החומץ והגוזל אלא לאשר את החמוץ והגזול לפיכך י"ל שחמוץ נופל על הנגזל עצמו נמצא חמוץ תואר לנגזל ממשקל קרוב רחוק. ודייקי' ואידך דנפקא ליה מאשרו חמוץ האי מלאתי משפט מאי עביד ליה ומהדרי' ההוא מיבעי ליה לכדר' אלעזר דאמר כל תענית כו' רגילין היו לחלק צדקה לעניים ביום תענית כדאמרינן בברכות (ו':) אגרא דתעניתא צדקה וקאמרינן השתא דכל תענית שמלינין בה צדקה ואין מחלקין אותה לעניים בו ביום הרי הן כאלו שופכי דמים לפי שעניים נשענין עליה ואין מבקשין מזונות ממקום אחר ונמצאו לנין בתעניתן ומתים ברעב שנאמר צדק ילין בה ועתה מרצחים כלומר כיון שמלינין בה את הצדקה נמצאו עתה כאלו מרצחים והני מילי בנהמא ותמרי שהן מוכנין לאכילה ועניים סומכין עליהם אבל זוזי חיטי ושערי לית לן בה עד למחר:

פיסקא לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב. ודייקי' מאי טעמא ומהדרי' משום דלא אפשר היכי ליעבד לידייניה במעלי שבתא ולגמריה לדיניה במעלי שבתא הא תינח היכא דנגמר דינו לזכות אלא לחובה חיישי' דילמא חזו ליה טעמא לחובה ובעו למעבד ליה הלנת דין וכי תימא לגמריה לדיניה במעלי שבתא לחובה ולא לקטליה עד למחר דאי משכחי' ליה זכותא ביני ביני סתרינן ליה לדיניה דילמא לא משכחי' ליה זכותא ובעו מיקטליה בשבתא ואין רציחה דוחה שבת כדמפרש לקמן. ליקטליה לאורתא במוצאי שבת בליליא נגד השמש אמר רחמנא. ליגמריה לדיניה במעלי שבתא וליקטליה בחד בשבתא נמצאת מענה את דינו שהרי משנגמר דינו כל שעה מצפה למיתה והוי עינוי דין ורחמנא אמר ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה כדאיתא בפ' ארבע מיתות (סנהדרין נ"ב:). לידייניה במעלי שבתא ולא לגמריה לדיניה עד חד בשבתא דכל זמן שלא נגמר הדין הוא מצפה להצלה ולא הוי עינוי דין דמינשי להו לטעמייהו בתרי לילי וחד יומא ותו לא ידעי היכי שקלי וטרו בחד בשבתא ואע"ג דשני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין נהי דכתבי מאי דשמעי מפומייהו אבל טעמא דליבא דמסיימי בה כמה טעמי אינשי ליה דהכין אורחיה דאינש דכי אמר מילתא ואמר טעמא חשיב בליביה דהאי קושיא והאי קושיא האי פירוקא והאי פירוקא וכל כמה דלא מקשו ליה לא מצטריך למימרינהו להנהו פירוקי וכי משתהי כולי האי מנשי להו ואי מקשו ליה לא ידע לפרוקי כדמעיקרא הילכך לא אפשר וקם הדין טעמא. וכיון דאמרי' אין רציחה דוחה שבת אייתי' הא שמעתא דריש לקיש ורב יוחנן דאיתמר בעלמא משום דמפרש בסיפא מנא לן דרציחה לא דחיא שבת כדמפרש לקמן ואזיל:

והיינו דאמרי' הכא א"ל ריש לקיש לר"י ותהא קבורת מת דוחה שבת מקל וחומר ומה עבודה שדוחה שבת שנאמר שני כבשים כו' ולא מוספי שבת בלבד אלא אף התמיד דוחה שבת שנאמר עולת שבת בשבתו על עולת התמיד ונסכה ומה אם עבודה שדוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה מדרשא דולאחותו דכתיב גבי נזיר דמופנה לדרשא ולא איצטריך אלא למיעוטא לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ובמאי אי בנזיר גרידא ממיעוטא דהנך נפקא אלא לאו כגון שהיה הולך לשחוט את פסחו דאתיא קבורת מצוה ודחיא שחיטת הפסח שהיא עבודה כדבעי' למימר קמן שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה א"ל רציחה תוכיח שדוחה את העבודה שאם היה כהן רוצח עומד אצל המזבח ורוצה לעבוד עבודה מביאין אותו לב"ד לידון שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ואינה דוחה את השבת ואע"פ שהשבת נדחת מפני עבודה אף אתה אל תתמה על קבורת מת מצוה שדוחה את העבודה שלא תדחה שבת ואעפ"י שהשבת נדחית מפני עבודה. ואקשי ליה ורציחה גופא מנא לך דלא דחיא שבת אדרבא תהא רציחה דוחה שבת מקל וחומר ומה עבודה חמורה שדוחה שבת רציחה דוחה אותה דכתיב מעם מזבחי שבת קלה שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה חמורה דוחה אותה אמר רבא ההוא רציחה דס"ד דדחיא שבת מקל וחומר כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל דלא תדחי מקראי דתנא דבי ר' ישמעאל לא תבערו אש כו' מה ת"ל והלא כבר נאמר לא תעשו כל מלאכה. ומתמהי' עלה מאי קא מיבעיא ליה הא ודאי איצטריך אי לר"י ללאו לומר לך שאין חייבין עליה כרת ומיתה כשאר מלאכות אלא לאו בעלמא אי לר"נ לחלק שלא תאמר עשה מלאכות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת לפיכך יצאה הבערה זו מן הכלל להקיש אליה לומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייב עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה. ואמר רבא תנא דבי רבי ישמעאל לאו גופה דהבערה קא קשיא ליה אלא מושבות דכתיב בה קא קשיא ליה בשלמא חובת קרקע איצטריך למיכתב בה מושבות להביא חוצה לארץ כלומר כל מקום שאתם יושבין אלא שבת מכדי חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ מושבות דכתב רחמנא למה לי. משום ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד לפי שנאמר וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת שומע אני בין בחול בין בשבת דאתי עשה ודחי את לא תעשה כו' ואית דמפרשי שומע אני בין בחול בין בשבת [דתיתי לך מק"ו מעבודה כדאמרי' לעיל. או אינו אלא אפי' מיתת ב"ד במשמע חילול והא מה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת משום דהאי] קל וחומר מעבודה פריכא הוא דאיכא למימר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה את השבת או אינו אלא אפי' בשבת דקל וחומר לאו פריכא הוא דהאי דקא פרכת מקבורת מת מצוה היא גופה תיקשי לן ונימא דתידחי שבת מקל וחומר מעבודה ת"ל בכל מושבותיכם ולהלן בפרשת רוצחין הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט בכל מושבותיכם מה מושבות האמורות להלן במיתת ב"ד אף מושבות האמורות כאן במיתת ב"ד הכתוב מדבר כגון שריפה ואמר רחמנא לא תבערו אש ועל כרחך הרי איתברר דאין רציחה דוחה שבת וכיון דאין רציחה דוחה שבת קמה לה פירכא דקא פרכינן רציחה תוכיח שדוחה את העבודה ואינה דוחה שבת ואף אתה אל תתמה על קבורת מת מצוה שאע"פ שדוחה את העבודה לא תדחה את השבת. הא דאמרי' מולאחותו איתיה בספרי דדריש להו לכולהו הני קראי דלאביו ולאמו לאחיו ולאחותו למעוטי מת מצוה מיהו כולהו בנזיר לא איצטריך דמאביו נפקא אלא לאביו איצטריך לנזיר ואמו אם אינו ענין לנזיר גרידא שמטמא למת מצוה תנהו ענין לכהן נזיר שאע"פ שיש עליו שתי קדושות לאמו ולשאר קרובים הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר הרי שהיה נזיר זה כהן גדול שקדושתו חמורה שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אף על פי כן לאחיו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה. ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה נזיר וכהן גדול והולך לשחוט את פסחו אפילו הכי לאחותו אינו מטמא [אבל מטמא] הוא למת מצוה הכי פירשה רבינו שלמה ז"ל. ואיכא דמקשו עלה מההוא דפרכינן עלה בזבחים בפ' טבול יום (זבחים ק'.) לה יטמא מצוה מעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב הפסח וטימאוהו אחיו הכהנים בעל כרחו ורמינהו הרי שהיה הולך לשחוט כו' לא יטמא אלמא אינו מבטל מפסחו ליטמא לקרוביו והכא בכהן הדיוט קיימינן דמותר ליטמא לקרוביו אלא לאו שמע מינה בכל אדם קאמר שאינו בטל מפסחו לקרוביו והכי פירושה לאחותו מה תלמוד לומר אם לאביו ולאמו ולאחיו אינו מיטמא לאחותו לא כל שכן לומר לך הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא כשם שאין הנזיר מטמא בימי נזרו כך זה לא יטמא ליבטל מפסחו אע"פ שאינו נזיר יכול כשם שאינו מיטמא לאחותו כך אנו מיטמא למת מצוה תלמוד לומר ולאחותו לאחותו אינו מיטמא אבל מטמא למת מצוה:

דף לה עמוד ב

אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת מקראי אין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר ומה שבת קלה שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כדאמרן עבודה חמורה שדוחה שבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה. ומתמהי' עלה ואין רציחה דוחה את העבודה והכתיב מעם מזבחי תקחנו למות וסברי' למימר דקרא בקרבן יחיד קמיירי דלא דחי שבת דהתם ליכא קל וחומר. ואקשי רבא אכתי אי דרשת קל וחומר מי מיתוקם מעם מזבחי כלל ואפי' בקרבן יחיד ולא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו ומה יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד דקסבר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב אין רציחה דוחה אותו דהא אין רציחה דוחה שבת ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד קרבן יחיד שדוחה את יום טוב אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו והרי איתברר לך דאי דרשינן קל וחומר לא מיתוקם מעם מזבחי כלל והניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ליכא למידרש ק"ו ואכתי מתוקם מעם מזבחי בקרבן יחיד אלא למאן דאמר קריבין מאי איכא למימר האיכא למידרש ק"ו כדאמרן ולא מיתוקם מעם מזבחי כלל. אלא אמר רבא לא מיבעיא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט דכיון דאי דרשת ק"ו לא מיתוקם מזבחי כלל ודאי מעם מזבחי למעקריה לק"ו קאתי וכיון דאיעקר איעקר בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור אלא אפי' למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכי דרשינן ק"ו אכתי מיתוקם מעם מזבחי בקרבן יחיד על כרחך האי מעם מזבחי בקרבן צבור כתיב דמזבחי משמע המיוחד לי ומאי ניהו תמיד שהוא עיקר קרבנות הציבור ואמר רחמנא תקחנו למות דליכא למידרש קל וחומר:

דף לו עמוד א

מתני' דיני ממונות הטהרות והטמאות כו' אמר רב אנא הואי במנינא דבי ר' ומינאי דידי הוו מתחלי ברישא כלומר אעפ"י שהיו שם גדולים ממני. ומקשי' והא אנן תנן מתחילין מן הגדול ומפרקינן שאני מנינא דבי ר' דכולהו מן הצד הוו מתחלי מתוך ענותנותו לא היה רוצה להתחיל הימנו אלא מן הקטן שבהן:

מימות משה ועד רבינו לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כלומר לא מצינו מי שהיה גדול יותר מכל בני דורו בין בתורה בין בגדולה כגון משה רבינו שהיה גדול ואין בישראל כמותו לא בחכמה ולא במלכות וכן רבינו הקדוש היה גדול ולא היה בדורו כמוהו לא בחכמה ולא בנשיאות. ומקשי' והא הוה יהושע בדריה ומפרקי' נהי דבגדולה לא היה בישראל כמותו בחכמה מיהת הוה אלעזר ולא הואי תורה במקום אחד. ומקשי' והא הוה פנחס בדריה שהיה כהן גדול ומנהיג את הדור והיה חכם יתר מבני דורו ומפרקי' הוו זקנים בדריה דחכימי כותיה ולא הואי תורה במקום אחד. ומקשי' תו והא הוה שאול בדריה ומפרקי' הוה שמואל דחכים טפי מיניה. ומקשי' והא נח נפשיה דשמואל מקמי שאול ולאחר מיתתו של שמואל הא הויא תורה וגדולה במקום אחד ומפרקי' כי קאמרי' לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד כולהו שנייא דההוא גברא קאמרינן דומיא דמשה רבינו ורבי שמשעה שקבעו ישיבתם לא היה בהם לא בתורה ולא בגדולה. ומקשי' תו והא הוה דוד שלא היה בישראל כמותו בתורה ולא בגדולה ומפרקינן הוה עירא היאירי ביומיה שהיה גדול ממנו בתורה והיה דוד מנהיגו עליו בראש והיינו דכתיב וגם עירא היאירי היה כהן לדוד ולשון גדולה היא כענין שנאמר ובני דוד כהנים היו (שמואל ב ח יח) ובמסכת מועד קטן מוכח דלא יתיב דוד ברישא אלא מכי נח נפשיה דעירא היאירי. ומקשי' והא נח נפשיה דעירא ביומיה דדוד כדמוכת התם במועד קטן ומפרקי' כולהו שנייא קאמרינן כדפרישנא לעיל. ומקשי' תו והא הוה שלמה גדול מכל בני דורו בין בתורה בין בגדולה ומפרקי' הא שמעון בן גרה ביומיה דהוה רביה והיה גדול ממנו בתורה כדאמרינן התם (ברכות ח'.) לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי בן גרה קיים לא נשא שלמה את בת פרעה אלמא שמעי רביה דשלמה הוה ואע"ג דכתיב ביה בשלמה ויחכם מכל האדם (מלכים א ה יא) ההוא לבתר דאתיהיבא ליה חכמתא משמיא הוא ואנן כי קאמרי' למאי דהוה מקמי הכין קאמרי' והיינו טעמא דמקשי' והא קטליה ולא קא מקשי' והא קא אתיהיבא ליה חכמתא לשלמה בגבעון משום דקטליה דשמעי קדים למעשה דגבעון וההיא דקדים עדיף ליה טפי לאקשויי מיניה דקדמה תורה וגדולה טפי במקום אחד. ומקשי' והא הוה חזקיה שלימד תורה לכל ישראל ואין בישראל גדול ממנו ואיתא בפרק חלק (סנהדרין ק"א:) דקא דריש גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה וכי חזקיה לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד תורה כו' ובפרק כהן גדול (סנהדרין כ'.) גרסינן אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקיה ומפרקי' הא הוה שבנא ביומיה דעדיף בתורה טפי מיניה דאלו חזקיה הוה דריש בחד סרי רבואתא ואלו שבנא הוה דריש בתליסר רבואתא כדאיתא בפ' דיני ממונות תניאנא (כ"ו.) ומקשי' והא איקטיל שבנא כדאיתא התם ובתר דאיקטיל שבנא הויא לה תורה וגדולה במקום אחד ומפרקי' כי קאמרינן תורה וגדולה במקום אחד כולהו שנייה דההוא גברא קאמרי' כלומר משקבע ישיבתו ופשט טבעו כדפרישנא לעיל. ומקשי' והא הוה עזרא כהן גדול וגדול בתורה מכל ישראל דכתיב (עזרא ז י) והוא סופר מהיר כו' וכתיב נמי כי עזרא הכין לבבו כו' וללמד בישראל חק ומשפט ומפרקי' הא נחמיה בן חכליה שהיה פחה בארץ יהודה והוה עדיף מעזרא בגדולה ולא הואי תורה וגדולה במקום אחד וכולה שמעתא פשוטה היא:

פיסקא דיני נפשות מתחילין מן הצד ואמרינן מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא אמר קרא לא תענה על ריב קרי ביה לא תענה על רב חסר כתיב בלא יו"ד ומשמע רב והיינו גדול שבב"ד כלומר לא תשיב על דברי גדול שבדיינין לפיכך מתחילין מן הקטן שאם אתה מתחיל מן הגדול אפשר שיאמר טעם לחובה ואין אתה יכול להשיב על דבריו ונמצאת מחייב את זה שלא כדין אבל כי מתחילין מן הקטן ואמרי הנך טעם לזכות אפשר דמסתבר טעמייהו גבי האי דגדול ולא מפליג עלייהו ואי נמי קאי בדידיה מכל מקום כיון דאמור הנך סברא דידהו מעיקרא הא איכא מנינא לזכות ותו דאפי' משום לא תענה נמי ליכא דמאי דאמור אמור. ויש לי לפרש לא תענה על רב לא תתחיל מן הגדול שלא תצטרך לענות על דבריו ודווקא בדיני נפשות דקרא כתיב בדיני נפשות דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות ואי בדיני ממונות היכי משכחת לה והא תנן דיני ממונות מטין על פי אחד בין לזכות בין לחובה אלא לאו בדיני נפשות. רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן מהכא ויאמר דוד לאנשיו חגרו שנמנו לדון את נבל הכרמלי על שמרד בדוד ונמנו עליו להרגו לפי שמרד במלכות:

אמר רב שונה אדם לתלמידו הלכות האמורות בדיני נפשות ודן עמו דיני נפשות ומטין את הדין על פיו כאחד מן הדיינין ואותיבניה לרב מהא דתניא הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להן שנים הואיל ומתחלה כשרין ביחיד ואין בהן מנין אלא א"כ חולקין אבל דיני ממונות ודיני נפשות וקידוש החדש ועיבור השנה שצריכין מנין מתחלה כדמפרשא כל חד מינייהו בדוכתא האב ובנו הרב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד ומפרקי' כי תניא ההיא בתלמיד שצריך לסברתו של רבו שאין יודע לישב טעמים מעצמו דאיהו ורביה חד גברא נינהו וכי קאמר רב שונה אדם לתלמידו ודן עמו דינו נפשות כגון רב כהנא ורב אשי תלמידיו של רב שהיו יודעין לישב טעמים מעצמן ולהבין דבר מתוך דבר ולא היו צריכין לסברתו של רב אלא לדברים ששמע מרבו הילכך תלמיד כי האי גונא גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דגמיר מינה סנהדרי גדולה דהואי שבעים ואחד דילפינן לה מדכתיב אספה לי שבעים איש ומשה על גביהן היכי הוו מימנו בהדיה והא כולהו גמירי מיניה:

דף לו עמוד ב

אמר רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות כמו שאמרנו וכולן אין נוהגין בשור הנסקל חוץ מעשרים ושלשה דצריכי בשור הנסקל. מנא הני מילי אמר רב אחא בר פפא אמר קרא לא תטה משפט אביונך בריבו במחוייב מיתה הכתוב מדבר כדכתיב (משלי לא ט) פתח פיך לאלם ואל דין כל בני חלוף וכתיב בתריה פתח פיך שפט צדק ודין עני ואביון דאי באביון ממש מאי שנא אביון מעשיר אלא הא קמ"ל לא תטה משפט אביונך שנתחייב מיתה על פי אחד ולמאי איצטריך אי לגופיה מאידך קרא נפקא לא תהיה אחרי רבים לרעות אלא איצטריך למיעוטא משפט אביונך אי אתה מטה על פי אחד אבל אתה מטה משפטו של שור הנסקל ומהכא גמרינן להנך מעלות כולהו דליתנהו בשור הנסקל דמדהא לא איתא הנך נמי ליתינהו וכי כתיב היקשא דמיתת השור למיתת הבעלים לעשרים ושלשה שהוא עיקר הדין ותחלתו אבל כולהו אינך להצלה קא אתו ומה לנו לחוש על שור הנסקל מוטב לקיים בו ובערת הרע וכך פי' רבינו שלמה ז"ל ואנו רגילין לפרש לא תטה משפט אביונך בריבו לרעה והני מעלות כולהו משמעי מהכא דלא תגרום ליה הטייה לרעה אלא עביד ליה הצלה ואע"ג דהדורי אהצלה מקראי אחריני נפקא לן איצטריך הכא למעוטי:

ומתמהינן עשרה והא תשעה הוו ומהדרי' לאתמוהי אהאי תימהא היכי אמרת דתשעה הוו הא ודאי עשרה הוו כדאמרן ומהדרי' לאוקומי תימהתין קמייתא היינו טעמא דמתמהינן תשעה הוו משום דאין הכל כשרין לדון דיני נפשות ועשרים ושלשה חדא מילתא היא דטעמא מאי ממזר פסול בדיני נפשות הא לא כתיב ביה פיסולא אלא משום דבעינן עשרים ושלשה בדיני נפשות בסנהדרי קטנה ובסנהדרי הא כתיב ונשאו אתך בדומין לך כדבעינן למימר קמן ומפרקי' אין הכי נמי דהנך חדא נינהו וכי קאמרינן עשרה משום דאיכא אחריתי והיינו מי שאינו רחמני כגון זקן פי' ר"ש ז"ל שסבל כבר צער גידול בנים ואינו רחמני ואנו רגילין לפרש זקן לפי שדעתו קצרה עליו ואינו רחמני וכי סריס ומי שאין לו בנים אינן יודעין בטיב רחמי האב על הבנים לפיכך אין מרחמין על בני אדם רבי יהודה אומר אף מי שנודע שהוא אכזרי וחילופה במסית דכל אלו כשרין לדינו כדי שיתחייב:

הא דאמרינן הכא דגר כשר לדון דיני ממונות דוקא לידון את חבירו אבל לדון את ישראל לא אלא א"כ אמו מישראל דאמר קרא מקרב אחיך תשים כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך והכי איתא ביבמות בפרק מצות חליצה (יבמות ק"ב.):

פיסקא ואין הכל כשרין לדון דיני נפשות מאי טעמא תאני רב יוסף כשם שב"ד מנוקין [בצדק כך מנוקין] מכל מום מפיסול יוחסין. מאי קראה כולך יפה רעיתי ומום אין בך לסנהדרין קאמר רחמנא דאי לכל ישראל ליכא למימר דאי אפשר שלא יהיו ביניהם חללים ופסולים אלא ודאי בסנהדרי קאמר כשהיו כולם ברורים מתוך הקהל ואיכא דדייקי לה מדכתיב כלך כלך בגימטריא שבעים והיינו כמנין סנהדרי לבד מנשיא שעל גביהן ולא דייק דהא תינח סנהדרי גדולה סנהדרי קטנה מאי איכא למימר:

ודייקינן בגמרא אי מהכא ילפת לה לסנהדרי דלהוו מנוקין מכל מום אימא ממום ממש דהא ומום אין בך הכי משמע ואידחי ליה הדין טעמא ואתינן למגמרה מוהתיצבו שם עמך דכתיב בסנהדרי גדולה עמך בדומין לך שמיוחסין כמותך. ומקשינן תו ודילמא התם כי כתיב עמך שיעמדו עמו לפני שכינה כדי שתשרה עליהם שכינה כדמפרש קרא ואצלתי מן הרוח אשר עליך כו' ואסקה רב נחמן בר יצחק מאתך דכתיב והקל מעליך ונשאו אתך גבי סנהדראות דאתוקמו אפומיה דיתרו דהתם ליכא למימר משום שכינה. ואיתא סיפרי דאית בהו ונשאו אתך במשא העם ואע"ג דהתם נמי בסנהדרי גדולה קא מיירי ואיכא למיפרך דילמא משום שכינה לא ס"ד חדא דתרי קראי למה לי הא כתיב עמך ותו בשלמא גבי אידך קרא כיון דלענין עמידה לפני אהל מועד קאי איכא למימר דמשום שכינה קאמר אלא גבי ונשאו אתך דקא מיירי לענין סיועיה ולמרדא בהדיה מאי משום שכינה איכא:

מתני' סנהדרי היתה כחצי גורן עגולה כדי שיהו רואין זה את זה וכל אחד מהם ישמע דברי חבירו אם יש בהן ממש יודה לו ואם לאו ישיב על דבריו אבל בעיגולה שלימה לא מצו למיהוי משום דצריכי בעלי דינין ועדים למיעל בדוכתא דחזו להו כולהו דייני לאפייהו לדקדוקי במילייהו ואי הוו בעיגולה שלימה ליכא דוכתא דעיילי מיניה ואי קיימי עדים אבראי לא חזו להו כולהו לאפייהו. ושני סופרי דיינין עומדין לפניהן וכותבין דברי המחייבין ודברי המזכין שאם יטעה האחד יוכיח כתבו של שני. רבי יהודה אומר ג' היו כו' שאם היו שנים והיה כל אחד מהן כותב דברי כולן פעמים שמקצרין מתוך רוב הטעמים ואין מי שמוכיח לפיכך צריך שלשה אחד כותב דברי המחייבין ואחד כותב דברי המזכין שמתוך שאין מטילין על אחד מהן לכתוב דברי כולן לא יקצר בדבר והשלישי כותב דברי המחייבין ודברי המזכין שאם טעה אחד מן השנים נמצא השלישי מזכירו. ויש לפרש שני סופרי דיינין עומדים לפניהם וכותבין דברי המחייבים ודברי המזכין כדי שיהו שני עדים על דברי כולן רבי יהודה אומר שלשה היו אחד כותב דברי המחייבין בלבד ואחד כותב דברי המזכין כדי שלא יכבד הדבר עליהם ויבאו לקצר והשלישי כותב דברי כולן כדי שיצטרף עם כל אחד מן השנים הראשונים ויהיו שנים על דברי המחייבין ושנים על דברי המזכין. ושלש שורות של תלמידי חכמים שעדיין לא נסמכו יושבין לפניהם כל אחת ואחת כמנין סנהדרי קטנה כדמיברר בסוף פירקא קמא דהוו להו שתין ותשע שאם הוצרכו להוסיף עד שבעים ואחד מוסיפין מהן וכי תימא הא תינח ארבעים ושמונה צריכים למוספין אלא הנך למה להו שאם נפטרה סנהדרי מושיבין שורה אחת מאלו במקומו ואע"ג דבצרי להו תרי לאו אורח ארעא לאותובי שלש שורות של עשרים ושלשה ואחת של שני תלמידים ואית דאמרי דבדין הוא דלא ליבעי טפי מארבעים ושמנה כדי תשלום שבעים ואחד ולמעבד שתי שורות כל אחת ואחת מעשרים וארבעה אלא משום דלאו אורח ארעא דליעביד שורה של תלמידים גדולה משל סנהדרי ולאו אורח ארעא נמי למעבד תרי של עשרים ושלשה וחדא של שני תלמידים הילכך עבדינן שלש שורות שלימות. והני שלש שורות של תלמידים משמע דשורות פשוטות היו ולא בעיגול חדא מדלא קתני בהו עגולות כדקתני גבי סנהדרי ותו דשורות פשוטות משמע כדאמר בעלמא גבי שלשה אילנות (ב"ב פ"ג:) וגבי שלשה מטבעות (ב"מ כ"ה.) כשורה מהו כלומר שעומדין בשורה אחת בשוה זה בצד זה ואע"פ שלא היו רואין זה את זה לא אכפת לן מאחר שרואין פני הסנהדרין והסנהדרין רואין את פניהם תדע שהרי שורה שקרובה לסנהדרי אינן רואה פני השורה שאחריה ולא חשו לכך. הוצרכו לסמוך כגון שמת אחד מסנהדרי ואין מושיבין בסנהדרי אלא סמוכין דהא אפי' דיני קנסות סמוכין בעינן וכ"ש דיני נפשות סומכין מן הראשונה הקרובה לסנהדרי אחד מן השניה בא לו לראשונה ואחד מן השלישי בא לו לשניה ובוררין להן עוד אחד מן הקהל למלאות מנינה של שורה שלישית ולא בעי סמיכה דהנך שלש שורות לאו למידן קיתבי ומושיבין אותו בשלישית אבל בשנייה לא לפי שגרוע שבשורות גדול מגדול שבקהל. לא היה יושב במקומו של ראשון שהרי גדול שבשלישית בא לו לשניי' וקטן שבשלישית גדול מזה אלא במקומו הראוי לו בסוף שורה שלישית:

דף לז עמוד א

ודייקינן בגמרא מנא הני מילי דסנהדרי בעגולה הוו יתבי אמר רב אחא אמר קרא שררך כו' מסהר קא פשיט לה לפי שהוא עגול וקא מפריש ואזיל דכוליה קרא בסנהדרי כתיב שררך זו סנהדרי כו' עיקר מלה זו לשון טיבור הוא כדכתיב (יחזקאל טז ד) לא כרת שררך ולפי שטיבורו של אדם באמצעיתו נקרא אמצעו של דבר טבור כענין שנאמר (שופטים ט לז) הנה עם יורדים מעם טבור הארץ וסנהדרי בלשכת הגזית שבבית המקדש היתה יושבת ובית המקדש באמצעו של עולם הוא עומד כדכתיב (יחזקאל ה ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות אל יחסר המזג שני חלקי מים ואחד יין כדמפרש בנדה (י"ט.) דקתני התם גבי מראה דמים וכמזוג והיינו דכתיב אל יחסר המזג אל יחסרו מן החלק השלישי שהוא כדי הראוי לימזג והיינו עשרים ושלשה שהן שליש של ששים ותשע דאלו הנך תרי כיון דלא משכחת בהו שליש לא קא חשיב להו ואע"ג דאמר רבא (ב"ב צ"ו:) כל חמרא דלא רמי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא רבא לחודיה הוא דהוה יהיב ביה כי האי שיעורא כדאמרינן בנדרים (נ"ה.) האי מזגא דמי למזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא. וכדאמר נמי בב"מ פ' הזהב (בבא מציעא ס'.) דקאמר רבא מזגא דידי מידע ידיע כלומר שהיה רגיל לתת בו מים הרבה אבל רוב בני אדם לא היו נותנין אלא חלק אחד יין ושני חלקי מים כדאיתא בנדה ואע"ג דבפ' המוציא יין (שבת ע"ז.) משני בה דשני יין השרוני דרפי אי נמי התם לענין חזותא איתמר אבל לענין טעמא בעינן טפי על כרחיך הכא גבי סנהדרי טפי שייך בהו עניינא דחזותא מעניינא דטעמא ותו דאע"ג דאמרינן התם לענין חזותא איתמר לאו למימרא דלענין טעמא לאו מזג הוא אלא למימרא דכל היכא דאיכא ריבעא חמרא לא נפיק מכלל מזג והכי משמע מילתיה דרבא דקאמר כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא דמשמע דרבא כי קא נקיט שיעורא רבא דיכיל חמרא למדרא ממיא קא נקיט ולעולם אי הוי על חד תרי מיא חמרא מזיגא מיקרי אפי' לענין טעמא דאי לאו הכי לא הוה קרי ליה תנא מזג וקרא דכתיב אל יחסר המזג בשיעורא דמיקרי מזגא בין לענין טעמא בין לענין חזותא קא מיירי והיינו חלק אחד יין ושני חלקים מים:

סוגה בשושנים כו' שאפי' סוגה בשושנים שאין כאן שום סייג למנוע בני אדם להכנס וכ"ש שהשושנים מרגילים בני אדם לבא לא יפרצו בהן פרצות כדמפרש ואזיל גבי נדה שאע"פ שהאש דבוקה בנעורת אינה מהבהבת ופשוטה היא ודוקא בשאר אינשי דעלמא דשכיחא ליה איתתא מקמי הכין דלא נפיש יצריהו אבל חתן דלא הוה שכיחא ליה עד השתא ונפיש יצריה לא כדמפורש בריש פרק בתולה נשאת (ד') וכל שכן גבי ייחוד דפנוייה וייחוד דאשת איש דכל לגבי מילתא חדתא נפיש יצר. מעשה דר' זירא דאיקרי קטינא חריך שקיה משום שהוה שגר תנורא ובדיק נפשיה בגויה יהבו ביה רבנן עינייהו ואיחרך שקיה וקרוליה קטינא חריך שקיה:

פיסקא לא היה יושב במקומו של ראשון כו' אמר אביי ש"מ כי ניידי כולהו ניידי ממקומו של נפקד ולמטה של ראשון כיצד הרי שמת גדול שבסנהדרי מעלין את השני הסמוך לו למקומו של ראשון ושלישי במקומו של שני וכן כולן וגדול שבשורה ראשונה יושב במקומו של אחרון שבסנהדרי והשני לו יושב במקומו של ראשון וכן כולן וגדול שבשורה שנייה יושב בסוף שורה ראשונה והשני שבשניה בא לו למקומו של ראשון שבשניה וכן כולן וגדול שבשלישית בא לו לסוף שורה שנייה ושני שבשלישית יושב במקומו של ראשון וגדול שבקהל יושב בסוף שורה שלישית לפי שקטן שבסנהדרי גדו מגדול שבשורות וקטן שבשורה ראשונה גדול מגדול שבשנייה וקטן שבשנייה גדול מגדול שבשלישית [וקטן שבשלישית] גדול מגדול שבקהל לפיכך מושיבין אותן דרך גדולתן:

מתני' כיצד מאיימין על עידי נפשות כו' שמא תאמרו מאומד בגמרא מפרש כיצד מאומד. ומשמועה שיצא קול ברבים שפלוני הרגו לזה ואתם סבורים שאם לא היה אמת לא היה הקול יוצא ברבים. עד מפי עד ששניהם שמעתם מפי שנים אחרים שהעידו לפניכם שראו את המעשה וכל אחד מכם עד מפי עד הוא ואתם סבורים הואיל ואותם העידו לכם שראו את המעשה גם אתם יכולים להעיד מפיהם כאילו אתם עצמכם ראיתם ואי אתם יודעין שאין זו עדות נכונה שהרי אין אתם יודעים אם אמת הוא מה שהעידו לכם ואם לאו. או שמא מפי אדם נאמן שמעתם ואתם סבורים להעיד על פיו כאילו ראיתם בעיניכם מתוך שברור לכם שהוא נאמן. וכל אחד ואחד מהדברים הללו צריך להודיען לפי שכל אחד יש בו צד קל וצד חמור מה שאין כן בשאר. [מאומד יש בו צד קל שהרי לא ראו ולא שמעו גופו של מעשה] ויש בו צד חמור שהרי ראו בעיניהם מקצת הדברים והענין מוכיח מה שאין כן בשאר וכן משמועה יש בה צד קל שהרי לא ראו דבר וגם לא שמעו ממי שראה מה שאין כן בשאר ויש בו צד חמור שהרי יצא הקול ברבים מה שאין כן בשאר וכן בעד מפי עד יש בו צד קל שהרי לא ראו דבר בעיניהם ולא שמעו אלא מפי שנים ואינן מכירין אותם אם נאמנין הן ואם לאו ויש בו צד חמור שהרי שמעו מפי שנים שהעידו בפניהם שראו גופו של מעשה מה שאין כן בשאר וכן מפי אדם נאמן אע"פ שאחד משמע יש בו צד קל ויש בו צד חמור יש בו צד קל שהרי מפי אדם אחד שמעו ויש בו צד חמור שהרי מכירין בו שהוא נאמן מה שאין כן בשאר. או שמא אתם מתכוונים להעיד עדות שקר ואי אתם יודעים שסופו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה היו יודעין כו':

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת כו' שהרי מאדם אחד נתיישב העולם. ועוד שלא יהיו המינין אומרים רשויות הרבה בשמים וכל אחד מהן ברא שלו. דבר אחר ללמדך שכשם שנתמלא העולם כלו מאדם אחד כך כל הנמצאות בורא אחד בראם וסימניך הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו (מלאכי ב י) ועוד לכך נברא יחידי להגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה כו' לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם עיקר הא מילתא שכל הנבראים בעולם של מטה לא נבראו אלא בשביל האדם כי הא דתניא לקמן (סנהדרין ל"ח.) אדם בערב שבת נברא מפני מה נברא בערב שבת כדי שיכנס לסעודה מיד משל למלך בשר ודם שבנה פלטירין ושכללן והתקין סעודה ואח"כ הכניס אורחים וכיון שכל אחד ואחד חשוב לפני המקום לברוא לו צורה בפני עצמה חייב לומר בשבילי נברא העולם ולהודות לפני המקום על כך. ויש אומרים חייב לומר חשוב אני בעולם ולא אטרוד עצמי מן העולם בעבירה אחת וימשך הימנה ואי איתיה להאי פירושא הכי הוה מיבעי ליה לפרושי חייב לומר בשבילי נברא העולם ואם אני טורד עצמי נמצאתי מאבד את כל העולם כולו שנברא בשבילי והנה הוא תלוי בי.

מסתברא דהאי דרשא דדרשי' גבי דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים וכן האי טעמא דאמר לבריאת האדם יחידי בעולם מפני שלום הבריות ומפני המינין ולהגיד גדולתו של מלך מלכי המלכים לא אמרינן לה לסהדי דכ"ש דמתפקרי כי שמעי דהאי דמי אחיך לאו לדמו ודם זרעיותיו אתא וכן כי ידעי דאיכא טעמא אחרינא לבריאתו של אדם יחידי לבד מקמייתא דאית בה איום דקתני שכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו איבד עולם מלא והאי דתנינן להו לכולהו הני טעמי לאו למימרא דכולהו אמרינן להו לסהדי אלא תנא הוא דבעא לפרושי כולהו מילי וטעמי דהוו ליה למדרש ולעולם לא אמרינן להו לסהדי מהני מילי אלא הנהו מילי דאית בהו איום. ויש מפרשים לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולא דאטעמא קמא קאי דקתני לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מישראל כאלו איבד עולם מלא ותני עלה לפיכך כיון שמאדם אחד נתיישב העולם כל אחד כו'. שמא תאמרו מה לנו ולצרה הזאת להעלות עלינו כאלו אבדנו עולם מלא והלא כבר נאמר אם לא יגיד שמא תאמרו מוטב נעמוד בלא ואל נחוב בדמו של זה שהרי עונש המאבד נפש אחת גדול מאיסור אם לא יגיד ת"ל ובאבד רשעים רנה אם עבר עבירה זו רשע הוא ואין עונש על המאבדו שכשם שהמאבד נפש אחת מן הצדיקים כאילו אבד עולם מלא צדיקים כך המאבד נפש אחת מן הרשעים כאלו אבד עולם מלא רשעים ואין כאן עונש על המאבדו אלא שכר ואי לא מסהדיתו על כרחין באם לא יגיד קיימיתו:

דף לז עמוד ב

תנו רבנן כיצד מאומד תניא אמר ר' שמעון בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי שמעון בן שטח כשנשבע לא אראה אמר אלא מפני דורות הבאים שלא ראו את הדבר ואלו נשבעו לא אראה בנחמה אם לא ראיתי נמצאו מקללין את עצמן לפיכך הוצרכו לכנות ולומר אראה בנחמה אם לא ראיתי דהא אפי' בקראי מכנינן כדמיברר בשבועות (ל"ו.):

תאני ר' חייא משום שחרב בית המקדש אעפ"י שארבע מיתות בטלו דינן לא בטל בידי שמים שסופו מת במיתה שהיא מעין מיתה שהיה חייב בה. מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג כדקי"ל דעיקר סקילה דחיפה היא כדקתני בפ' נגמר הדין אחד מן העדים דוחפו על מתניו אם מת בה יצא. או חיה דורסתו מכתו שאחד מאיבריו דדמיא לרגימתו באבן. מי שנתחייב שריפה או בדליקה או נחש מכישו וארס של נחש שורפו. מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות ומתיזין ראשו בסייף או לסטין באין עליו והורגין אותו בין בסייף בין בדבר שדומה לו דכל מידי דקטיל ליה על ידי הוצאת דמו או על ידי חתיכת אבר שהנשמה תלויה בו חדא מילתא היא. מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי אסכרה ושניהן מעין חנק הן דמה לי מבחוץ מה לי מבפנים: ההוא דקטיל גברא ואכשיה נחש אי לא הוה חטאה אחרינא גביה לא הוה מאית אלא במיתה שהיא כעין סייף אלא חטאה אחרינא הוה גביה דהוה מיחייב עליה שריפה דאמר מר מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ושריפה חמורה מסייף:

ודייקינן ממתני' מדקתני מאומד גבי איום בדיני נפשות ואלו גבי איום דדיני ממונות לא קתני ש"מ מאומד בדיני נפשות הוא דלא אמרינן בידוע שזה הרגו הא בדיני ממונות אמרי' דעדות מאומד בדיני ממונות עדות מעלייתא היא. ויש לפרש מדטרחינן ואמרינן להו בדיני נפשות ש"מ בדיני ממונות כי האי גוונא כשר דכי צריכינן למישילינהו בדיני נפשות מידי [דכשר] בדיני ממונות ופסול בדיני נפשות דאיכא למימר הני מידע ידעי דכי האי גוונא כשר בדיני ממונות וסברי כי היכי דכשר בדיני ממונות כשר בדיני נפשות אבל מידי דפסול בדיני ממונות וכיון דידעי דפסיל בדיני ממונות (ליכא) [למה] למימר להו דרובא דאינשי ידעי מידי דפסיל בדיני ממונות וכיון דידעי דפסיל בדיני ממונות ליכא למימר דסלקא דעתייהו דכשר בדיני נפשות. והאי פירושא דידן דייק טפי ומסתבר מההוא קמא מדמסקינן בה אלא אע"ג דפסילי בדיני ממונות אמרי' להו בדיני נפשות דמשמע דהא קמ"ל דלא אמרינן כיון דידיעה מילתא דפסילי בדיני ממונות לא צריכינן למימר להו בדיני נפשות אלא אפי' הכי רמינן עלייהו. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד דכי קא דייק משום דתני לה גבי דיני נפשות ולא קתני לה גבי דיני ממונות אי הכי סיפא כי פריך הכי הוה ליה לפרוכי אלא אע"ג דפסילי בדיני ממונות לא אמרי' להו אלא בדיני נפשות ומדלא פריך הכי ש"מ כדפרשינן. ורבינו חננאל ז"ל משמע דדייק לה מדאמרינן להו או שמא אי אתם יודעים שסופנו לבדוק אתכם בדרישה ובחקירה. ולא מסתבר דהא דיני ממונות נמי איתינהו בדרישה ובחקירה בהנהו אנפי דמפרש בריש פירקין.

גמל האוחר בין הגמלים יש אומ' נושך ואית דגרסי אוחר *) בחי"ת שהגמל הזכר המזדווג עם הנקבה קרי ליה אוחר כדאמרי' בפ"ק דבכורות גמל אחור כנגד אחור ודרך הגמל להתקנות במי שרואה אותו בשעה שמזדווג עם הנקבה ורץ אחריו והורגו זה וזה הואיל ונמצא הרוג בצידו בידוע שהוא הרגו:

ומתמהינן ולטעמיך דדייקת הכי דכל מידי דתני ליה גבי איום דעידי נפשות כשר בדיני ממונות וא"כ עד מפי עד דתני ליה גבי איום דעידי נפשות יהא כשר בדיני ממונות ואלמה תנן אם אמר איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמרו עדים בפנינו הודה לו אבל עד מפי עד פסול אלא מאי אית לך למימר אע"ג דפסילי בדיני ממונות טרחינן ואמרינן להו בדיני נפשות שמא מאומד שמעתם ואינו כלום כדי לפרש להם איזו עדות כשרה ואיזו פסולה הכא נמי לענין מאומד אע"ג דפסיל בדיני ממונות לא אמרינן הני מידע ידעי דכי האי גוונא פסול בדיני ממונות ולא צריכינן למימר להו דפסילי בדיני נפשות אלא אפ"ה אמרינן להו בדיני נפשות דמאן לימא לן דידעי דילמא לא ידעי ואי נמי ידעי רמינן עלייהו מ"מ כדי לאיומי עלייהו.

נקיטינן השתא דמאומד פסול בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות והא דתנן (שבועות מ"ד:) הנחבל כיצד דמוקמינן לה (שם מ"ו:) במקום שיכול לחבול בעצמו כדמוכח התם וקתני הרי זה נשבע ונוטל ההיא תקנתא דרבנן היא ואפ"ה כי תקינו רבנן התם משום דראוהו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול דהא ליכא למימר דאינש אחרינא חבל ביה מאי אמרת דילמא איהו חבל בנפשיה דלאו אורחא דאינש למיחבל בנפשיה תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל אבל [היכא] דלא ראוהו שנכנס לתוך ביתו שלם ויצא חבול דאיכא למימר דילמא חבול הוה ואם תמצי לומר שלם הוה [כיון] דלא ראוהו שנכנס תחת ידו דילמא אחרים חבלי ביה לא תקינו ליה רבנן דמשתבע ושקיל והיינו דקא פטרי רבנן גבי גמל האוחר בין הגמלים לגמרי כדאיתא בפרק המוכר פירות כתנאי שור שהיה רועה על גב הנהר כו'. וההיא דאמר רב יהודה לא שנו אלא במקום שיכול לחבול בעצמו אבל במקום שאין יכול לחבול בעצמו נוטל שלא בשבועה התם ליכא מאומד כלל וכי אמרינן עדות מאומד פסולה בדיני ממונות הני מילי היכא דאיכא למימר דלאו איהו אזקיה מיהו באומדן דעתא מסתברא דאיהו אזקיה אבל היכא דודאי נכנס לתוך ידו שלם ויצא חבול וידעינן בודאי דלא אינש אחרינא חבל ביה ולא איהו חבל בנפשיה הא ליכא ספיקא במילתא וכי האי גוונא לאו אומדנא הוא (איזו) [דזו] היא עדות המתקיימת ידיעה בלא ראיה והני מילי בדיני ממונות אבל בדיני נפשות פסולה דתניא בפרק שבועת העדות (שבועות ל"ד.) רבי יוסי הגלילי אומר והוא עד או ראה או ידע בעדות המתקיימת ראיה בלא ידיעה וידיעה בלא ראיה הכתוב מדבר ומסיק התם דלא משכחת לה אלא בדיני ממונות ותו לא אבל בדיני נפשות לא משכחת לה אלא לר' אחא דקאמרי' התם לימא רבי יוסי הגלילי לית ליה דר' אחא דאי אית ליה דר' אחא בדיני נפשות נמי משכחת לה כשמעון בן שטח ראייה בלא ידיעה לא משכחת לה דהא בעי מידע אי גוי הרג או ישראל הרג טריפה הרג או שלם הרג:

קול דמי אחיך כו' שעשה קין בהבל חבורות חבורות פצעים פצעים עד שיצא דמו ממקומות הרבה:

אמר רבי יהודה בריה דר' חייא מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלתו לדמו של הבל כדי לכסותו ולקברו ויש לומר להעלימו מן העין כדי לכסות על עונו של קין כדכתיב מן האדמה אשר פצתה את פיה כו' שוב לא פתחה לטובה:

גלות מכפרת מחצה עונות מעיקרא כתיב נע ונד ולבסוף כתיב וישב בארץ נוד ולא כתוב נע שכיפרה לו גלותו. אית דילפי לה מדכתיב ויצא קין ולדילן מסתבר מדכתיב וישב בארץ נוד כלומר כיון שנד כיפר לו המקום גזירה שניה שנגזרה עליו: אמר רבי יוחנן גלות מכפרת על הכל דכתיב ביכניה כתבו את האיש הזה ערירי גבר לא יצלח בימיו ולבסוף כתיב בני יכניה אלמא לאו ערירי הוה. מאי דכתיב בני לחד ברא קרי בני כדכתיב ובני דן חשים ובני איתן עזריה ובני פלוא אליאב והאי אסיר ושלתיאל תרווייהו חד נינהו והיינו שאלתיאל אבוה דזרובבל וקרייה רחמנא אסיר וקרייה שאלתיאל כדקרייה למשה רבינו יקותיאל ואבי גדור ואבי זנוח. לפי הענין אסיר שעיברתו אמו בבית האסורים ובהגדה דויקרא רבה מפרש שהיה במקום האסורין במקום צר ואין מקום לשכב ושלשלו לו לאשה ונתעברה הימנו מעומד והיינו דקריה רחמנא שאלתיאל ברא אסיר לפי שנתעברה אמו הימנו בבית האסורים שאלתיאל שנשתל שלא כדרך הנשתלין כדאמרן. דבר אחר שנשאל אל על אלתו שגזר שלא יברא שהרי גזר על אביו להיות ערירי וכיון שעשה תשובה בטלה גזירה ודומה כמי שנשבע ונשאל על שבועתו והיפר לעצמו. ויש אומרים שהתירו לו פמליא של מעלה ולאו מילתא היא. ובתר דסליק מדרשא דשלתיאל אמאי אקרי שאלתיאל ואמאי איקרי אסיר הדר לפרושי עניניה דזרובבל שנזרע בבבל ומה שמו של זרובבל נחמיה בן חכליה שמו והא מילתא תמיהא לן טובא דהא בעזרא משמע דנחמיה לאו זרובבל הוא:

דף לח עמוד א

בני ר' חייא הוו יתבי קמיה דר' בסעודתא כיון דאיבסים בחמרא פתוח ואמור אין בן דוד בא עד שיכלו שני בתי אבות מישראל כו' שנאמר והיה למקדש אמשיח קאי והכי משמע קרא והיה למקדש לכל ישראל ולאבן נגף ולצור מכשול לשני בתי ישראל היינו שני בתי אבות אמר להם בני לאחר ייני קוצים אתם מטילין בעיני א"ל ר' חייא ר' אל ירע לך יין ניתן בשבעים יין בגימטריא שבעים סוד בגימטריא שבעים נכנס יין יצא סוד:

מאי דכתיב וישקד ה' על הרעה כו' שהקדים והגלה גלות צדקיה ועדיין גלות יכניה קיימת שהיו חכמים כדי שילמדו בני גלות צדקיה מהן תורה דכתיב בגלות יכניה והחרש והמסגר אלף חרש כיון שפותחין נעשין הכל בפני עצמן כחרשין שלא שמעו תורה מעולם ויש לפרש נעשין הכל כחרשין שלא שמעו את דבריהם מתוך שאין שום אדם יכול להשיב על דבריהם אי נמי מתוך (שיכולין) [שאין יכולין] להבין את דבריהם מתוך עמקן מסגר כיון שסוגרין כלומר כיון שמקשין וסותמין את השמועה שוב אין אדם יכול לפתוח. עולא אמר שהקדים חרבן בית ראשון שתי שנים לשמונה מאות וחמשים ושתים שנים שהיו ראוין להאריך בהן בארץ דנפקא לן מונושנתם ונושנתם בגימטריא הכי הוו ואלו חרבן בית ראשון היה לסוף שמונה מאות וחמשים לכניסתן לארץ הא כיצד לשמונים וארבע מאות שנה ליציאת מצרים נבנה הבית שנאמר ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה כו' וארבע מאות ועשר שעמד הרי שמונה מאות ותשעים ליציאת מצרים צא מהן ארבעים שנה עד שלא נכנסו לארץ נשארו בידך שמונה מאות וחמשים ואלמלא היה ממתין להן שתי שנים כמנין ונושנתם היה מתקיים בהם כי אבד תאבדון מהר אבל הקב"ה עשה עמהן צדקה וחיסר להם ממדת הטובה שהפורענות תלויה בה כדי לחסר להן ממדת הפורענות:

מתני' לפיכך נברא אדם יחידי בעולם כו'. דבר אחר שלא יהו צדיקים אומרים אנו בני צדיק וסומכין על עצמן שאין חוטאין ואין נזהרין מן החטא ושלא יהו אומרים רשעים בני רשע הן ויתיאשו מלעשות תשובה. דבר אחר מפני המשפחות שלא יהו מתגרות זו בזו ויאמרו זה לזה אבא גדול מאביך אי נמי דכי ידעי דלאו בני חד גברא נינהו לא מרחמי אהדדי. דבר אחר מפני הגזלנין והחמסנים שגוזלין וחומסין ואומרים קרקע זה מאבינו הראשון היה ויש לי לפרש לפי שהיו גוזלין זה את זה ואין מרחמין זה על זה אבל עכשיו שהן בני אב אחד נמנעין מן הגזל יתר כענין שנאמר הלא אב אחד לכולנו מדוע נבגד איש באחיו (מלאכי ב י):

פיסקא ולהגיד גדולתו כו' ויליף לה בברייתא מדכתיב תתהפך כחומר חותם כו' אית דמפרשי לה הכי לאחר מיתתו של אדם מתהפך חותם שלו לחומר ובתחיית המתים יתיצבו כמו לבוש. וקא דייקי לה למילתא דברייתא מדקרי ליה חותם שמע מינה בחותם אחד הם טבועים. ולדילן מסתבר דהכי דריש ליה תנא לקרא חותם שהקב"ה טובע בו את כל האדם מתהפך לכמה צורות כאלו היה חומר שאדם משנהו לכל מה שירצה כלומר שהוא טובע את כל האדם בחותם אחד ואין אחד מהן דומה לחבירו כאלו נתהפך החותם לצורה אחרת. ומפני מה אין פרצופותיהן דומין זה לזה שלא יראה אדם דירה נאה ואשה נאה ויאמר שלי הן ומתוך שפרצופותיהם שוות אין מי שמכחישו שנאמר וימנע מרשעים אורם בתריה דההוא קרא כתיב כלומר כיון שנמנע מרשעים אורם קלסתר פנים לפיכך זרוע רמה תשבר ויש לומר אורם שמחת לבבם:

תניא היה רבי מאיר אומר בשלשה דברים אדם משתנה מחבירו בקול במראה ובדעת בקול ומראה משום ערוה שלא תתחלף אשת חברו באשתו ושלא יתחלף לאשה בעלה באיש אחר אבל עכשיו הן ניכרין בקול ובמראה. ובדעת מפני החמסנין והגזלנין שאם היו שוין בדעת היה אדם יכול להבין מצפוני לבו של חבירו מתוך מצפוני עצמו ויודע היכן ממונו של חבירו והולך ונוטלו:

תנו רבנן אדם בערב שבת נברא ומפני מה נברא לאחר כל הנבראים שאם היה נברא בחמישי או קודם לכן היו המינין אומרים ששותף היה לו להקב"ה בנבראים שנבראו אחריו. דבר אחר כדי שיכנס למצות שבת מיד לפי שכדאי היה אדם הראשון שתנתן לו תורה אלמלא שסרח והקב"ה חישב לבראו בערב שבת אולי יזכה ויכנס למצוה מיד וכיון שסרח בשעה עשירית נתחייב ולא זכה למצות שבת:

חכמות בנתה ביתה חכמתו של הקב"ה כדכתיב ה' בחכמה יסד. על גפי מרומי קרת לשון על גבי והדבר ידוע שגבו של דבר גבוה מכולו ולבסוף כתיב על כסא דלא גביה כולי האי. מי פתי יסור הנה בתריה דהנהו קראי כתיב אית דמפרשי לה הכי מי פתהו לזה שיסור הנה לאכול מן העץ חסר לב אמרה האשה שהיא חסר לב אמרה לו. ואנן הכי מפרשינן לה לפום האי דרשה דרך משל הוא שחכמתו של מקום לאחר שברא בה את כל העולם וקראה לנערותיה וזימנת לסעודה אמרה מי פתי יסור הנה כלומר שהוא פתי יבא ויסע הנה אצלי ואלמדנו מחכמתי וגם חסר לב אמרה לו כלומר מי פתי ומי חסר לב יסור הנה והאי דקאמרי' בגמ' מי פיתה לזה אשה קמ"ל דלהכי קרי ליה לאדם הראשון פתי לפי שפתהו האשה תדע שהרי קראתו חסר לב ואשכחן קרא דקרי חסר לב שנפתה לבו על חשה שנאמר נואף אשה חסר לב:

תניא היה רבי מאיר אומר אדם מכל העולם כולו הוצבר עפרו שנא' גלמי לשון גולמי כלים והוא עצמו של גוף קודם שתשלם צורתו וענין גולם זה נקרא אצל חכמי התושיה בלשון ערבי אלמאד"ה וזו היא שאמר הכתוב גלמי ראו עיניך יש אומרים מכל מראה עיניך נגלמתי והיינו כל העולם דכתיב עיני ה' המה משוטטות בכל הארץ ויש לפרש מדכתיב ועל ספרך כולם יכתבו לשון רבים שנצבר ממקומות הרבה:

דף לח עמוד ב

אמר רבה כו' גופו מבבל לפיכך נעשית מצולה וראשו מארץ ישראל על שם שהיא חשובה משאר ארצות איבריו משאר ארצות כדילפינן לעיל עצבותיו א"ר יוחנן מאגם נבראו ואית דגרסי מאקרא דאגמא ואמרי דבבבל היא והיא עמוקה מאד:

הא דאמרינן עלו למטה שנים וירדו ארבעה שנתעברה מקין ותומתו שנשאה כך קיימא לן עולם חסד יבנה שנשא קין את אחותו כדאיתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ח:) אבל הבל בעיבור אחר נולד: ועד זקנה אני הוא כו' כלומר אני סובלו בין בילדותו בין בזקנותו:

אמר רב יהודה אמר רב אדם מסוף העולם ועד סופו היה שנאמר למקצה השמים ועד קצה השמים שכשהיה מוטל היה ראשו בסוף העולם ורגליו בסוף העולם כיון שסרח הניח ידו עליו ומיעטו שנאמר ותשת עלי כפך. ואמר רב יהודה א"ר אדם הראשון מן הארץ ועד לרקיע היה שנאמר ברא האדם על הארץ ולמקצה השמים שעמד על הארץ וראשו בשמים. קשו קראי אהדדי ומפרקינן אידי ואידי מדה אחת היא שמקצה השמים ועד קצה השמים כמין הארץ ועד לרקיע. והא מילתא תמיהא לן טובא שהרי הדבר ידוע שהארץ עומדת באמצע כיפה כטבור העגולה ונמצא מן הארץ ועד לרקיע כחצי מה שיש מקצה השמים ועד קצה השמים ולפי הדין מימרא משמע שעגולה של רקיע אין רחבה שוה כארכה אלא ארוכה וצרה כדי שיהא רחבה כחצי ארכה והארץ עומדת בחצי ארכה ונמצא מן הארץ ועד לרקיע כמקצה השמים ועד קצה השמים ומילתא צריכא עיונא. מיהו הני מילי כולהו לשון הבאי נינהו כענין שנאמר ערים גדולות ובצורות בשמים כלומר שגבוהים יתר מדאי והכי משמע לן לפרושי ותו לא מידי:

א"ר יהודה א"ר אדם הראשון בלשון ארמי סיפר ולי מה יקרו רעיך יקרו מלשון אסנפר רבא ויקירא (עזרא ד י) אי נמי מרעיך קא יליף לה משמע לשון ארמי כדכתיב (דניאל ב כט) רעיונך על משכבך סליקו:

ואמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון מין היה מאן דמשתיף מידי אחרינא לקודשא בריך הוא קרי מין כלומר שנטה לבו לע"ג. ר' יצחק אמר משוך בערלה היה יש אומרים שנברא מהול והוא משך ערלתו ולא ידעינן היכי הוה אפשר ליה אלא מסתברא שנברא משוך בערלתו ולא מל ועל כרחיך סבירא ליה לר' יצחק דאדם הראשון נצטווה על המילה ולא מל דאי לא מאי כאדם עברו ברית. רב נחמן אמר כופר בעיקר הוה כלומר שמרד במקום לגמרי שנאמר והמה כאדם עברו ברית כלומר כאדם הראשון וכתיב על אשר עזבו את ברית השם. כתב רבינו חננאל ז"ל רב ורב יצחק ורב נחמן באו להודיע כי המינים אומרים כי אדם הראשון מין היה כמותנו ומושך ערלתו היה וכופר בעיקר שכינה היה ומביאין ראיה לדבריהם מאלו הפסוקים היו זהירים ללמוד מה שתשיבו להם. וכן פירוש כל כיוצא באלו אבל חכמי התלמוד חס ושלום שאומרים על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם והמפרש זולתי זה הפירוש עתיד ליתן את הדין. ואנן אמרינן דודאי מרן לשום שמים איכוון מיהו גמרא לא משמע הכי דהיכי אפשר דמייתו מיני ראיה מקראי דסתרי לה למילתייהו דהא אי מייתו ראיה דמין היה מדכתיב איכה להיכן לבך נוטה מכל מקום כיון דאמר ליה להיכן לבך נוטה גריעותא היא ולאו שפיר עבד ואי מייתו ראיה דמושך בערלה היה וכופר בעיקר היה דכתיב כאדם עברו ברית מכל מקום היה משמע מינה דאיסורא רבה עבד ומאי דקאמר דחס ושלום דחכמי תלמוד לא אמרי על אדם הראשון ועל כיוצא בו פגם מאי קא קשיא ליה אי מהוה הוה אמאי לא הוה אמרי:

תנן התם באבות ר' אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד מה שתשיב את אפיקורוס לשון הפקר הוא. א"ר יוחנן לא שנו אלא אפיקורוס כותי אבל אפיקורוס ישראל מאחר שהיתה האמת אתו מתחלה ונזור אחור שוב אי אפשר לאדם לומר לו דבר המתקבל בעיניו וכל שכן דפקר. א"ר יוחנן כל מקום שפקרו המינים כלומר שהביאו ראיה ממנו לשתף תשובתן בצדן דכל היכא דכתיב לשון רבים הרי לשון יחיד בצדו באותו ענין עצמו. נעשה אדם דפקרי מיניה דמשמע לשון רבים הא כתיב ויברא אלהים את האדם דמשמע לשון יחיד ומאחר דיחיד בראו על כרחיך ההוא דאמר מעיקרה נעשה יחיד הוא ואנפשיה לחודיה קאמר. עד די כרסוון רמיו לשון כסאות הרבה ועתיק יומין יתיב לשון יחיד. ודייקינן הנך דאשתעי בהו בלשון רבים למה לי. ומפרקי' כדר' יוחנן דאמר אין הקב"ה עושה דבר אלא א"כ נמלך בפמליא של מעלה אל עקול בעולם המדע ונקרא בלשון ערבי אצל חכמי תושיה עאלם:

ודייקינן תו מאי עד די כרסוון רמיו אי לאימלוכי בהו כירסוון למה להו ומהדרינן אחד לו ואחד לדוד אחד לו לא ליישב על כסא ממש שהרי אינו גוף כדי שיהא צריך לישב על גבי כסא אלא כל כסא האמור כלפי המקום בין בפסוק בין בדברי חכמים אינו אלא לשון ממשלה ומלכות כענין שנאמר רק הכסא אגדל ממך וישב שלמה על כסא ה' (דברי הימים א כט כג) ולפיכך נקרא בית המקדש כסא דכתיב (ירמיהו יז יב) כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו וכתיב (שם י"ד) אל תנבל כסא כבודך ויש לפרש שכסא זה האמור כאן על בנין בית המקדש נאמר שהשכינה שרויה בו ולפיכך נקרא כסא כבוד ואחד לדוד כסא מלכות למלוך על ישראל. והא דאמרינן לקמן אחד לדין ואחד לצדקה דברי ר"ע ר' אליעזר אומר אחד לכסא ואחד לשרפרף הכין פירושא אחד לדין כלומר שמנהג את העולם כולו במדת הדין ואחד לצדקה כלומר שאם הוצרך העולם הכרע לכף זכות מדת צדקתו של מקום מכריעתו לזכות דברי ר"ע ר' אליעזר אומר אחד לכסא ואחד לשרפרף כסא קטן שהמלכים רגילין לתתו תחת רגליהם כדי שלא יהו רגליהם על הקרקע כסא לישב עליו כלומר להראות מלכותו בפמליא של מעלה שמוסיפין לידע אמתת הבורא כענין שנאמר (ישעיהו סו א) השמים כסאי שרפרף להדום רגליו שמראה ומגלה מלכותו בפמליא של מטה הנקראים הדום רגליו שנאמר (שם) והארץ הדום רגלי זו היא שאמר הכתוב (שם י"א) כי מלאה הארץ דעה את ה' כו' ואומר (ירמיהו לא לד) כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם:

אמר ליה ההוא מינאה לרב אידית כתיב ואל משה אמר עלה אל ה' עלה אלי מיבעי ליה אמר ליה זה מיטטרון ששמו כשם רבו והוא ניהו ה' דאשתעי ביה בריש ענינא ואיהו קאמר ליה למשה עלה אל השם כלומר עלה אל הקב"ה אמר ליה אי הכי פלחו ליה מאחר דכתיב השמר מפניו אמר ליה אל תמר בו אל תמיריני בו אמר ליה א"כ מאי כי לא ישא לפשעכם מאחר שאתם אומרים שאין בו יכולת לכך אמר ליה רב אידית הימנותא בידך כלומר יהא דבר זה אמונה בידך שאין בו כח לעשות דבר שלא ברשות רבו וגם לא קבלנו אותו עלינו אפי' להיות שליח לפנינו דכתיב אם אין פניך הולכים ומתרגמינן אם לית שכינתך ביננא כו':

דף לט עמוד א

אמר רבי יוחנן שלש מאות משלי שועלים היו לו לר' מאיר ואנו לא באנו לידינו אלא אחת אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה דהוה מייתי עלה ר' מאיר חד משל בשועל שרימה לזאב להכנס לחצר יהודי בערב שבת ויתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת כשבא ליכנס לשם הלקוהו בא להרוג את השועל אמר לו לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל כל נתח טוב אמר לו בשביל אבא אני לוקה אמר לו הן אבות יאכלו בסר ושיני בנים תקהינה אבל בא עמי ואראך מקום לאכל ולשבוע בא לו על הבור ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע הראהו דמות הלבנה במים כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד אמר לו הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל בתוכו עלה אמר לו היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו כך מצאתיו בפי' ר"ש ז"ל:

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל ידענא אלהייכו היכא קאי כלומר בעינא למידע היכא קאי אי נמי הכי קאמר ליה מי יכילנא למידע היכא קאי וכולה פשוטה היא: אמר ליה מני לי כוכבי אייתי ליה חבושי ספרגל בטיית (אותו ביניהו) [אותביניהו] בארבלה כברה וקא מארביל היה כוברן במהרה והן סובבין עם הכברה שהיתה סובבת אמר ליה הני כמה הוו אמר ליה אוקמינהו ואמינא לך כמה הוו אמר ליה ר"ג רקיעא נמי הכי הדרא אוקמיה ואימני לך כוכבי דאית ביה. איכא דאמרי אמר ליה מני לי כוכבי אמר ליה אימא לי ככיך ושניך שדא ידיה לפומיה וקא מני להו אמר ליה מאי דאיכא בפומיך לא ידעת עד דמנית להו מאי דאיכא ברקיעא ידעת בלא מנין וכי תימא לימנינהו לא אפשר:

אמר ליה קיסר לרבן גמליאל מי שברא הרים לא ברא רוח שנאמר כי יוצר הרים ובורא רוח ומאחר דקרינהו בשתי שמות אלמא תרי הוו אמר ליה אלא מעתה גבי אדם דכתיב ויברא וייצר מעיקרא כתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו ולבסוף כתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה הכי נמי דהאי אדם לאו היינו האיך אדם ומי שברא זה לא ברא זה ויש מפרשין הכי נמי דשתי רשויות בראוהו ומי שברא אבר זה לא ברא אבר זה וכי תימא הכי נמי טפח על טפח יש בו באדם וכמה נקבים יש בו הפה והאזנים והעינים ובחד מינייהו כתיב יוצר ובאידך כתיב נוטע דכתיב הנוטע אוזן הלא ישמע כו' הכי נמי דבטפח אחד נשתתפו שניהם אמר ליה אין ואמר ליה רבן גמליאל וכי בשעת מיתה כולם נתפייסו והסכימה דעת כל אחד מהן להמית מה שעשה שכולן מתין כאחת. אמר ליה ההוא אמגושא לאמימר מפלגאי לעילא דאורמיז כלומר שר אחד ברא מחציו ולמעלה שהן איברים חשובין ומלאכתן חשובה ונקייה ומחציו ולמטה בראו שר אחר שהרי מלאכתן נבזה ומאוסה ומלוכלכת ואינה דומה למלאכת העליונים אמר ליה אם כן היאך מניח מי שברא החצי שלמטה התחתון למי שברא החצי העליון להעביר מימיו באיברים שברא כלומר משקין שמכניס מלמעלה היאך התחתון מתפייס להעבירן מלמטה. פי' דזכי מלכא הנוצחו והמביישו משליכין אותו למקום חיות רעות לשון אין צדין דגים מן הביברים:

אמר ליה ההוא מינאה לר' אבהו אלהייכו כהן הוא דהא כתיב ויקחו לי תרומה וכהן לא קביר מיתאנא ואי קביר באעי טבילה איהו כי קבריה למשה במאי טביל וכי תימא בימא והא כתיב מי מדד בשעלו מים ואיה שמספיקין לו אמר ליה טביל בנורא לאו דוקא א"ל לקיים מה שנאמר ענה כסיל כאולתו כלומר לדבריך אפי' אם היה צריך לטבול הוה יכילנא למימר לך דטביל בנורא ולא יכלת לי לאקשויי לי מקראי כדקא קשיא לך גבי מיא מיהו חס ושלום דאיכא טומאה קמיה קב"ה ואין שום דבר מלכלכו כדי שיטבול באש או בדבר אחר ותו דהא דכתיב ויקבור ודאי לאו ע"י מעשה הוה אלא שעלתה במחשבתו שיקבר ויקבר א"ל ומי סלקא טבילותא בנורא א"ל עיקר טבילותא בנורא היא ואין מעבירין במים אלא דבר שהאש אוכלתו שנאמר וכל אשר לא יבא באש כו':

דף לט עמוד ב

ר' אלעזר רמי כתיב טוב ה' לכל וכתיב טוב ה' לקויו משל לאדם שיש לו פרדס כשהוא משקהו משקה את כולו ואינו מונע את המים לילך לטובים ולרעים לפי שאין הטורח אלא אחד כשהוא עודר שהוא דבר שיש בו טורח בכל אחד מהן בפני עצמו אינו עודר אלא לטובים שבהן כך הקב"ה זן טובים ורעים כאחת וממלא את העולם כולו מזונות וטובה ואינו מונע מזונות מן הרעים אבל כשבא לעשות דבר הראוי לכל אחד מהן בפני עצמו כגון להגן מן הפורענות ולשלם שכר טוב אינו עושה אלא לקויו:

מתני' והלא כבר נאמר ובאבד רשעים רנה. ויעבר הרנה במחנה כלומר רנה שהיו הכל מצפין לה מתי ימות אותו רשע כיון שמת באה להן:

ויחביאם חמשים חמשים איש במערה מאי שנא חמשים חמשים א"ר אלעזר שאם ימצאו אלו ויהרגו יהיו אלו הנשארים לפליטה רבי אבהו אמר לפי שלא היתה מערה מאותן מערות מחזקת יתר מחמשים איש. מאי שנא עובדיה לאדום ותו לא ופשטי' גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא כלומר העץ הזכר שמכניסין בנקבותו של ברזל שחותכין בו עצים מן היער הוא נלקח ובו חותכין את היער וכן עובדיה לאדום. ודוד שבא מרות המואביה למואב שנאמר ויך את מואב כו'. כי אתא רב דימי אמר ירך מתוכה מסרחת כלומר מבשר שהסריח בתוכה מסרחת כולה.

איידי דאשתעי במואב אייתי הכא האי קרא דכתיב במישע מלך מואב ויקח את בנו הבכור כו' ויעלהו עולה רב ושמואל חד אמר לשם שמים וחד אמר לע"ג ודייקינן בשלמא למאן דאמר לשום שמים היינו דכתיב ויהי קצף גדול על ישראל מה שאינו מצווה עשה כך מי שמצווה על אחת כמה וכמה שהיה חייב לעשות מי שלא השפעתי לו טובה כך מי שהשפעתי לו כמה טובות על אחת כמה וכמה אלא למ"ד לשם ע"ג מאי ויהי קצף גדול על ישראל. ומהדרינן שהוזכר להן אותו עון שהיו מעבירין ביניהן לע"ג כדר' יהושע בן לוי דרמי כתיב וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכתיב עשיתם הא כיצד כמתקנין שבהן לא עשיתם. יש אומרים כגון עגלון מלך מואב שהיה מכבד את השם וכיון שאמר לו אהוד דבר סתר לי אליך מיד ויקם מעל הכסא (שופטים ג כ). כמקולקלין שבהם עשיתם כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לע"ג וכך היו ישראל עושין באותה שעה נזכר להן אותו עון שהיו גם הם רגילין בו:

ויסעו מעליו וישובו לארץ לארצם לא נאמר אלא לארץ אותה שעה ירדו שונאיהם של ישראל למדרגה התחתונה כלומר שנתחייבו לירד למדרגה התחתונה של גהינם.

וכיון דסליק מענינא דמואב הדר לענינא דעובדיה דהוה קאי ביה דקאמרינן גדול הנאמר בעובדיה יותר ממה שנאמר באברהם דאלו בעובדיה כתיב מאד ומשום הכי אייתינן קרא דשונמית דכתיב בה עד מאד. ואית דאמרי דמשום דמארא דמילתא ר' חנניא בר פפא נקט ליה הכא משום דאיירי באידך דרב חנניא בר פפא גבי ויסעו מעליו וישובו לארץ דקאמר דאותה שעה ירדו שונאים של ישראל: