יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יח עמוד א

פרק שני

כהן גדול דן ודנין אותו כו' בגמ' מפרש להו למאי אצטריך ליה. מת לו מת אינו יוצא אחר המטה אחר המטה ממש קאמר שלא יהא קרוב לה כדי שיראה שהוא יוצא אחר המטה אלא מתרחק הימנה כדמפרש ואזיל הן נכסין מן העין והוא נגלה הן נגלין לעין והוא נכסה כלומר שהרואה את המטה לא יוכל לראות את כהן גדול והרואה את כהן גדול לא יוכל לראות את נושאי המטה ובגמרא מפרש טעמא דילמא אתי למיגע והיינו דכתיב מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא ואע"ג דאמרינן בשבת (י"ב:) גבי נר דכל היכא דאיכא דיעות ליכא שכחה שאני הכא דאגב מראריה מיקרי ונגע. ויוצא עד פתח העיר אבל טפי לא דהא ליכא מבואות דמפסקי בינו לבין המטה כדי שיהיו הן נגלין והוא נכסה. רבי יהודה אומר אינו יוצא מן המקדש ופשוטה היא:

ודייקינן דן פשיטא וסברי' למימר דנין אותו אצטריך ליה ס"ד אמינא לא ליזלזל ביה למיתי לדינא קמ"ל. ומקשינן הא נמי פשיטא כיון דתני דן ממילא ידענא דדיינינן ליה דאי לא דיינינן ליה איהו היכי הוה דאין. ומסיק' אלא איידי דקבעי למיתנא סיפא מלך לא דן ולא דנין אותו תנא נמי כהן גדול דן ודנין אותו. איבעי תימא לעולם דנין אותו איצטריך ליה לאשמועינן דלענין עשה ולא תעשה דנין אותו כהדיוט להלקותו בשלשה כדתניא (כתובות פ"ו) בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאומר לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו נוטל מכין אותו עד שתצא נפשו כדתניא כהן גדול שהרג את הנפש במזיד כלומר שידוע שהוא מזיד כגון שהתרו בו וקבל עליו התראה נהרג בשוגג גולה עבר על עשה ולא תעשה הרי הוא כהדיוט לכל דבריו לדונו בשלשה. מהו דתימא כיון דכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך ואמר רב אדא דבריו של גדול אימא כל דבריו של כהן גדול ליבעו שבעים וחד קמ"ל מדהוה ליה למכתב דברי גדול וכת' דבר גדול ש"מ דבר גדול ממש כגון דיני נפשות אבל שאר דבריו לא ואית דמפרשי דבר גדול דבר אחד משמע ומסתמא אין לך להביא אלא החמור שבכולן:

דף יח עמוד ב

פיסקא מעיד ומעידין אותו. ומתמהי' מעיד והתניא והתעלמת פעמים שיש לך רשות להתעלם מהן הא כיצד היה כהן והאבידה בבית הקברות שאסור ליכנס לשם או שהיה זקן ואין האבידה לפי כבודו שאם היתה שלו לא היה מחזירה או שהיתה אבידתו מרובה משל חבירו לכך נאמר והתעלמת קתני מיהת זקן ואינה לפי כבודו פטור אלמא אתי כבוד הבריות ודחי את לא תעשה שבתורה הכא נמי כיון דאית ליה זילותא לכהן גדול למיזל ולאסהודי בבי דינא לא סהיד. ואי קשיא לך ולוקמא במילתא דאיסורא דקי"ל אין חכמה ואין תבונה וגו' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב כדאיתא בפ' שבועות העדות (שבועות ל':) לא תיקשי לך דהא דומיא דמעידין אותו קתני מה מעידין אותו בין בממונא בין באיסורא אף מעיד נמי בין בממונא בין באיסורא. ופריק רב יוסף כגון דידע ליה עדות למלך דאזיל ומסהיד ליה דיקרא דמלכא עדיף טפי מיקריה דכהן גדול. ומתמהינן מלך הא תנן לא דן ולא דנין אותו וכיון דאין דנין אותו למה ליה לכהן גדול למיזל ולאסהודי ליה. אלא א"ר זירא כגון דידע סהדותא לבן מלך דבר מדיניה הוא ומשום יקריה דבן מלך אזיל ומסהדי ליה. ומתמהינן בן מלך הדיוט הוא והדר קושיין לדוכתיה ואמאי מיחייב למיזל ולאסהודי ליה. ואסיקנא אלא בפני המלך כגון שבא המלך וישב בסנהדרי לצותא בעלמא ובא לפניהן דין שכהן גדול יודע בו עדות דכיון דמלכא התם קאי לית ליה זילותא לכהן גדול למיזל התם ולאסהודי. ומתמהינן והא אין מושיבין מלך בסנהדרי בשעת הדין כלל. ומפרקינן דלאו דמעיינינן בדינא באפיה אלא משום יקרא דכהן גדול צריך למיתי ולאסהודי אי ניחא ליה דליתי כהן גדול וליסהיד אתי ויתיב חדא שעתא עד דמקבלינן ליה לסהדותי' דכהן גדול וקאי מלכא ואזיל והדר מעיינינן ליה אנן בדיניה ואיידי דטרח מלכא ואתי ויתיב משום האי דינא קרינן ליה דיניה כי ההיא דתנן (שבת נ"ד:) פרתו של רבי אלעזר בן עזריא כו' ואית דמפרשי לה כגון דהוה ידע ליה כהן גדול סהדותא לבן המלך דאתי מלכא ויתיב משום יקריה דכהן גדול דליתי ולסהיד קמיה דכי אמרינן בן מלך הדיוט הוא ולא מיחייב כהן גדול למיזל ולאסהודי ליה היכא דליתיה לאבוה התם אבל היכא דאיתיה לאבוה התם מיחייב למיפלג ליה יקרא משום יקריה דאבוה. ואי קשיא לך מאי קא קשיא ליה דאין מושיבין מלך בסנהדרי והא התם בדיני נפשות קאי מדנפקא לן מלא תענה על ריב אבל בדיני ממונות לא לא תיקשי לך דבדין הוא דיכיל לתרוצי הכי אלא ניחא ליה לאוקומי מתני' בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות:

גופא אין מושיבין מלך בסנהדרי בשעת הדין לפי שאי אפשר לסתור את דבריו דכתיב לא תענה על ריב חסר ומשמע על רב והיינו גדול שבסנהדרי דבשלמא גבי אב ב"ד עבדינן מילתא ומתחילינן מן הצד אלא גבי מלך שום תשים עליך מלך כתיב שתהא אימתו עליך ואי הוו בסנהדרי על כרחן מיניה בעינן לאתחולי הילכך ליכא תקנתא אלא דלא ליהוי התם כלל:

ולא מלך וכהן גדול בעיבור שנה מלך משום אפסוניא הוצאת חיילותיו שצריך לחלק להן ממון כו"כ בכל שנה ונוח לו שיהיו כל השנים כולן מעוברות וי"א לפי שהוא נוטל את המס לשנה והוא מחלק לחיילותיו בכל חדש וחדש ואם יוסיפו חדש צריך לתת להם משלו לפיכך דוחה את העיבור. כהן גדול משום צנה לפי שצריך לטבול ביה"כ חמש טבילות ואם יעברו את השנה נמצא חדש הראוי להיות בלא עיבור מרחשון נעשה תשרי והצנה הראויה לבא במרחשון באה בתשרי והוא מתיירא מפני הצנה לפיכך דוחה את העיבור:

אמר רב פפא ש"מ שתא בתר ירחי אזלא היכא דלא נפישי ימות החמה אימות הלבנה טובא וצינה שהיתה במרחשון בשנה שעברה כך עתידה להיות בחדש שכנגדו לשנה הבאה שהוא חדש שלשה עשר ממרחשון שעבר בין נקבע בשם מרחשון בין שנקבע בשם תשרי דאי אמרת דשתא לאו בתר ירחי אזלא וכיון שרבו ימות החמה על ימות הלבנה אין צינת מרחשון באה אלא בחדש ארבעה עשר ממרחשון שעבר והוא חדש שנקבע מרחשון בשנה שמעוברת לפניה וא"כ מפני מה כהן גדול מתיירא לעבר מפני הצינה והלא אין צינת מרחשון באה לעולם אלא בחדש שנקבע מרחשון:

ומקשינן איני והא הנהו שלשה רועי בקר דהוו קיימי ואמרי סימני קור וחום הנמצאין באדר הבא בעתו לפי חשבון שנת החמה וכיון שלא נמצאו כן עיברו בית דין את השנה אלמא שתא [לאו] בתר ירחא אזלא דא"כ על כרחן סימנין הראוין לבא באדר בעתם באו ואמאי עברוה רבנן לשתא. ומתמהינן ותסברא רבנן ארעואתא סמוך אלא רבנן אחושבנייהו סמוך שכיון שראו שרבו ימות החמה על ימות הלבנה יתר מדאי ידעו שאין חדש הבא אחר זה ראוי להקבע ניסן אלא אדר וג' רועי בקר אסתיועי הוא דאסייעא מילתייהו מן שמיא דאיקלע עיבור במילתייהו ומיהו ברוב השנים היכא דלא נפישי ימות החמה טובא אימות הלבנה אע"ג דמתאחר אביב ותקופה לא מדחיא צינה מחדש הראוי לה:

מאי רועי בקר דהנך ג' רועי בקר דהוו קיימי באדר חד אמר בכיר ולקיש כחדא יינץ אם יהא חום בקרקע וינץ זרע הבכיר והאפיל יחד הרי זה אדר הסמוך לניסן ואי לא לית דין אדר אלא שבט. וחד אמר אם השור בבקר ימות בשלג ובצהרים יבקש לפשוט את עורו בצל התאנה מחמת החום ה"ז אדר ואי לא לית דין אדר דברי הבאי אמר כלומר אם בבקר יהא הקור גדול מאד מחמת השלג ובצהרים יהא חום גדול ה"ז מדה המצויה באדר ואי לא לית דין אדר. וחד אמר אם רוח הקדים יהא חזק מאד וניפוח פיך יוצא לקראתו ה"ז אדר כו' כלומר אם תשש כחה של צינה שכשרוח מזרחית חזקה מאד ומביאה צינה הרי ניפוח של פיך קשה הימנה ומחממה ה"ז אדר ואם לאו אין זה אדר:

דף יט עמוד א

פיסקא אבל הוא אינו מייבם מפני שאסור באלמנה. קא פסיק ותני אינו מייבם לא שנא נפלה לו יבמה מן הנשואין ולא שנא מן האירוסין בשלמא מן הנשואין אין עשה דיבמה יבא עליה דוחה לא תעשה דאלמנה לא יקח ועשה דאשה בבתוליה יקח הא בעולה לא יקח ולאו הבא מכלל עשה עשה אלא מן האירוסין אמאי אינו מייבם לא תעשה דאלמנה הוא דאיכא בלחוד וליתי עשה ולידחי את לא תעשה. ומפרקינן גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה משום דמצות עשה ליכא אלא בביאה ראשונה כדכתיב יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ובביאה שקונה אותה קאי והיינו דכתיב יבא עליה ולקחה מכאן ואילך רשות דכתיב ולקחה לו לאשה כיון שלקחה נעשה כאשתו לכל דבר כדאיתא ביבמות (ל"ט.) וקאי עלה בלא תעשה וכ"ת ביאה ראשונה מיהת ליקיים גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. וכ"ת מי איכא מידי דמדאורייתא מצוה לייבם ואתו רבנן וגזרי ומבעלי מצות יבום אין כיון דאפשר בחליצה שפיר דמי. תניא נמי הכי דטעמא משום ביאה שניה הוא אם בעלו קנו ואסור לקיימן בביאה שניה:

פיסקא מת לו מת אינו יוצא אחר המטה. ת"ר ומן המקדש לא יצא בכ"ג אונן על אביו ועל אמו כתיב דלעיל מיניה כתיב לאביו ולאמו לא יטמא והדר כתיב ומן המקדש לא יצא ר"מ סבר מן המקדש לא יצא מקדושתו לא יצא כלומר יעשה סייג לעצמו כדי שלא יגרום ליגע ולצאת מקדושתו. ורבי יהודה סבר מן המקדש ממש לא יצא אחריהן כלל דלא סגיא ליה בהך חיזוק דילמא אגב מראריה מיקרי ונגע:

מתני' כשהוא מנחם את האחרים דרך כל העם עוברין זה אחר זה כלומר אחד אחד ואין שנים עוברין בשורה אחת וכך היה מנהגן כשהיו חוזרין מקבורה שיהו אבלים עומדין במעמדן וכל העם עוברין עליהן לנחמן כדמפרש בגמרא לקמן וכל אחד ואחד מגיע עד האבל ומנחמו ועובר והולך לו ואח"כ עובר השני וכן הג' וכן כולן. והממונה וכו' כלומר אבל כשכהן גדול מנחם את אחרים הממונה ממצעו בינו לבין העם שהממונה עובר מימינו וכל העם משמאלו. אי בעי תימא בשורה אחת ואי בעי תימא בזה אחר זה מיהו מ"מ מצד שמאלו של כהן גדול היו עוברין כדי שיהו העם משמאל והממונה מימין וכ"ג באמצע כדי לחלוק לו כבוד. וכשמתנחם מאחרים כלומר שמת לו מת ואחרים באים לנחמו כל העם אומרים לו אנו כפרתך נפשנו תחתיך לכל הראוי לבא עליך. וכשמברין אותו כדקי"ל כל ג' ימים אסור לאכל משלו כל העם מסובין על הארץ מפני כבודו להתאבל על צערו והוא מיסב על הספסל לפי שהוא חייב בכפיית המטה ואין כבודו ליישב מפני העם על מטה כפויה הילכך יושב על הספסל שאין בו משום כפיית המטה ואין צריך לכפותו אבל מלך אין חייב בכפיית המטה לפיכך יושב על הדרגש והכי מפרש בירושלמי:

ת"ר כשהוא מנחם את אחרים סגן ומשיח שעבר מימינו כגון שאירע בו פסול בכ"ג והעמידו אחר תחתיו וכשעבר פסולו חזר לעבודתו והאיך אחר דעברוה השתא קרי משיח שעבר וכשהוא מתנחם אין משיח שעבר עומד אצלו מ"ט חלשא דעתיה דכ"ג סבר קא חדי ליה משום דעברוה לדידיה ואהדרון לדילי:

אמר רב פפא ש"מ מיהא מתניתא תלת ש"מ היינו סגן היינו ממונה דמתני' קתני הממונה ממצעו לבין העם ומתני' נמי תניא סגן מימינו וכל העם משמאלו אלמא כ"ג ממוצע בין סגן לעם. וש"מ אבלים עומדין וכל העם עוברים מדקתני כשהוא עובר בשורה לנחם את האחרים ואלו גבי מתנחם קתני כשהוא עומד בשורה להתנחם. וש"מ אבלים לשמאל המנחמין הן עומדין מדקתני ואבלים וכל העם משמאלו שהרי כ"ג מן המנחמין הוא והאבלים משמאלו וה"ה לשמאל כל העם שנמצא סגן מימינו של כ"ג והעם משמאלו ואבלים לשמאל העם נמצאו אבלים עומדים משמאל לכולם דייקא נמי דקתני והממונה ממצעו בינו לבין העם דאלמא כל העם בצדו של כ"ג היו עוברין מצד שמאלו והאבלים בצד העם מצד שמאל העם שנמצאו עומדים לשמאל כל המנחמין:

התקין ר' יוסי בציפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה אלא לפניה כדי שתשים עיניה עליו משום מעשה שהיה וקא מפרשי רבוותא מעשה שהיה שגנבוהו פריצים מאחריה ונתנוהו בבית וכשחזרה ולא ראתהו התחילה צועקת ובוכה בא אחד מהן ואמר לה בואי עמי ואראנו לך נכנסה אחריו ואנסוה: אתקין ר' יוסי בציפורי שיהו נשים מספרות זו עם זו בבית הכסא עד שישמע קולן לחוץ ויתן השומע אל לבו שיש שם אחר ויתירא ולא יכנס אחריהן ויתייחד עמהן. וי"א כדי שידע שישמע השומע שיש שם אשה וימנע מליכנס שם משום ייחוד. ולא מסתבר דתינח בכשרים אלא בפסולים מאי איכא למימר. וכתב רבינו שלמה ז"ל דבבה"כ שבשדות מיירי שהיה חוץ לעיר והכל נפנין שם: ואסיקנא אין שורה פחותה מעשרה בני אדם ואין אבלים מן המנין כך היה מנהגן לאחר קבורת המת לעמוד עם האבל בשורה ולהשקותו כוס תנחומין ואח"כ כל העם עוברים בזה אחר זה לנחם את האבל כמו שפירשנו בין שאבלים עומדים וכו' בין כך ובין כך אין שינוי בדבר שדין השורה אחד הוא דאין פחות מעשרה ואין אבלים מן המנין:

פיסקא כל העם אומרים לו אנו כפרתך. איבעיא להו כי מנחם איהו לאחריני היכי הוה אמר ופשיטנא מיהא דתניא כל העם אומרים לו אנו כפרתך והוא אומר תתנחמו מן השמים היכי דמי אילימא כי מנחמי ליה אחריני לדיליה אמר להו איהו תתנחמו מן השמים ניחושא בישא קא רמי להו שיהו אבלים ויהו צריכין להתנחם אלא לאו כי מנחם איהו אחריני אמר להו תתנחמו ש"מ:

דף יט עמוד ב

פיסקא מלך לא דן ולא דנין אותו משום מעשה שהיה. לא מעיד כדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכ"ש במלך דכתיב שום תשים עליך שתהא אימתו עליך. ולא מעידין אותו דהא לא דיינינן ליה. לא חולץ דזילא ביה מילתא למירק קמיה ולמקרי עליה חלוץ הנעל חלוץ הנעל. ולא חולצין לאשתו דזילא ביה מילתא וכו'. לא מייבם שגנאי הוא לו לקום על שם אחיו. ולא מייבמין את אשתו שהרי אסורה לינשא לאחר:

שאלו תלמידיו את רבי יוסי האיך נשא דוד שתי אחיות אמר להן מיכל אחר מיתת מרב נשאה. ואיכא דמקשו הכא והלא ילדה חמשה בנים לעדריאל וכל ימי מלכותו של שאול לא היו אלא שתי שנים ומחצה והוא נשא את מיכל קודם לארבעה חדשים שהלך דוד לארץ פלשתים נמצא שבתוך שנתים היה לה למרב לילד ה' בנים ומתרצי דתאומים ילדה ולשבעה שבעה חדשים. ר' יהושע אומר קידושי טעות היו לו במרב שקדשה במלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת מאי מלוה דכתיב והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול ואת בתו יתן לו כלומר יתן לו בתו בשכר כן חוץ מן העושר שיעשרנו שנמצא שקדשה בשכירות הריגת גלית וכיון דקי"ל דישנה לשכירות מתחילה ועד סוף כדמברר בפ' הגוזל עצים (צ"ט) הויא לה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. ואית דמפרשי מלוה אית לך גבאי עושר גדול נתחייבתי לך בשביל גלית ולאו מילתא היא דהא לאו בההוא עושר איקדשא ליה אלא לבר מההוא עושר אמר ליה יהיבנא לך נמי דכתיב יעשרנו המלך וגו'. הדר קדיש מיכל במאה ערלות פלשתים אמר ליה מלוה ופרוטה אית לך גבאי ומלוה ופרוטה דעתיה דמקדש אמלוה דחשיבא ולא הויא מקודשת ודוד סבר מלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה דאיתא והויא מקודשת:

ודייקינן ור' יוסי דסבר מיכל אחר מיתת מרב נשאה האי מיעוט דתנה את אשתי את מיכל ולא מרב מאי דריש ביה דהא ודאי כיון דמיתה לה מרב למה ליה למעוטא. מיבעי ליה לכדתניא כו' אית דאמרי דאיצטריך למימר אשתי לאשמועינן דקידושי מעליא הוו ואשתו היתה ולאקיש קדושי מרב לקדושי מיכל ולא מסתבר דדוד ל"ל למימר הכי אלא ה"ק ר"י לטעמיה דאמר קדושי מרב קדושי מעליא הוא [מקיש] קידושי מרב לעדריאל לקידושי מיכל לפלטי בן ליש ומשום הכי לא דריש מיכל אשתי ולא מרב אשתו וכ"ת האי מיעוטא למה לי היא גופה קמ"ל דאשתו היתה וקידושי מעליא הוו ואית דאמרי דהכי קאמר מיכל אשתי ולא אשתו של פלטי בן ליש וחד טעמא הוא. ור' יהושע בן קרחה דאמר קידושי מרב לעדריאל קידושי מעליא הוו דריש ליה לקרא הכי וכי מיכל ילדה לעדריאל והלא מרב ילדה כו'.

ר' יוחנן אמר מהכא ואשתו היהודיה בכלב בן יפונה קא משתעי דנסיב בתיה בת פרעה ואיידי דכפרה בע"ז נקראת יהודיה דכתיב (דניאל ג יב) איתי גוברין יהודאין לומר שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי ילדה את ירד אבי גדוד וגו' כולן שמותיו של משה רבינו הן וכל המלמד את בן חברו תורה מעלה עליו כאלו ילדו דכתיב אלה תולדות אהרן ומשה ומדלא קא מני להו לבני משה ש"מ דלבני אהרן הוא דקרי תולדות אהרן ומשה לומר לך אהרן ילד ומשה לימד לפיכך נקראו על שמו: כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שפדאו מצער גידול בנים י"א שהוטל עליו טורח השבטים. וי"ל שלא הוצרכו אבותיו לגדלו. אי נמי שלא הטיל עליהן טורח בניו והיינו דכתיב לא עתה יבוש יעקב מאביו ולא פניו יחוורו מאבי אביו:

כתיב פלטי וכתיב פלטיאל א"ר יוחנן פלטי שמו ולמה נקרא שמו פלטיאל שפלטו אל מן העבירה שנעץ חרב וכו'. ומקשינן והא כתיב וילך אתה אישה מדקרי ליה אישה אלמא בא עליה ומפרקינן מאי אישה שהוא מרחם עליה ומכלכלה כאלו היה אישה. ומקשינן והא כתיב הלוך ובכה אחריה ואי לאו דבא עליה כי שקלוה מיניה מאי הוה איכפת ליה ומפרקינן כי הוה בכי על מצוה דאזלא מיניה הוה בכי שמתוך שהיה כובש את יצרו מעלה עליו המקום כאלו עשה דבר מצוה. דתנן בסוף אלו הן הלוקין ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרח שנאמר ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם ואומר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצות. ומקשינן תו והא כתיב עד בחורים ואי לאו דאביק בה למה ליה למיזל בתרא עד התם ומפרקי' מאי בחורים שנעשו כבחורים שלא טעמו טעם חטא:

דף כ עמוד א

אמר ר' יוחנן תקפו של יוסף ענותנותו של בעז דבר שעשה יוסף כשהעיר כל תקפו ונתגבר על יצרו עשאו בועז בענותנות ולא הוצרך להעיר כל תקפו בדבר אלא כאדם שעושה דבר קל לפי תומו דאלו יוסף מעיקרא לדבר עבירה נתכוון ואלו בועז אע"פ שנתקשה ונעשה כראשי לפתות לא נתכוון לדבר עבירה. תקפו של בועז ענותנותו של פלטי בן ליש דאלו בועז נתקשה ואלו פלטי בן ליש הויא דמיא עליה כי קקא חיורא ואית דאמרי דאלו בועז חדא שעתא ואלו פלטי שנים רבות ולאו מילתא היא דמאן לימא לן דאלו הוה מתרמיא ליה לבועז שנים רבות דלא הוה כביש יצריה:

שקר החן זה דורו של משה. והבל היופי זה דורו של יהושע. אשה יראת ה' היא תתהלל זה דורו של חזקיה' וכולן עסקו בתורה הרבה אלא שדורו של חזקיה גדול מהן שהרי בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ כדמפרש בפרק חלק:

מתני' מת לו מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו. ת"ר מקום שנהגו וכו' ר' יהודה אומר לעולם נשים לפני המטה הן יוצאות שכן מצינו בדוד שיצא אחר מטתו של אבנר ואס"ד נשים לאחר המטה הן יוצאות דוד מאי בעי התם ועל כרחך כיון דאשכחן ראיה מקרא דנשים לפני המטה היו יוצאות אין לנו לילך אחר מנהג אחר אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס כדמפרש ואזיל ואין לך להוכיח מכאן אם לאחר המטה אי לפני המטה די"ל נשים אחר המטה והא קמ"ל שהיה הולך גם בין הנשים כדי שיראו אותו ויתפייסו:

דרש רבא כתיב להכרות את דוד וקרינן להברות מתחילה באו להכריתו כלומר להרגו לפי שהיו סבורין שמאתו היתה להמית את אבנר כיון שידעו כי לא היתה מאתו באו להברותו:

אמר רב יהודה אמר רב מפני מה נענש אבנר מפני שהיה לו למחות בשאול כשהרג את נוב עיר הכהנים ולא מיחה ר"י אמר מיחה ולא נענה מאן דאמר לא נענה דריש להאי קרא הכי ידיך לא אסורות מכדי ידיך לא אסורות מאי טעמא לא מחית וכו' ומ"ד מיחה דריש ליה הכי מכדי מחויי מחית ולא היית כאדם שידיו אסורות ואין בו יכולת למחות היאך כנפל לפני בני עולה נפלת. ומקשינן ולמ"ד מיחה מ"ט איענש. אמר רב נחמן בר יצחק מפני ששיהא מלכות בית דוד שתי שנים ומחצה אחר מיתתו של שאול על ידי שהמליך את איש בשת שמשמת שאול מלך דוד בחברון שבע שנים וששה חדשים כדמפרש בקרא יצא מהן ה' שנים שבין מיתת שאול למלכות איש בשת שהיתה מלכות ישראל בטלה כדמפרש בסדר עולם נשתיירו שתי שנים ומחצה מתחילת מלכות איש בשת ועד שעה שמלך דוד על ישראל:

פיסקא וכשמברין אותו כל העם מסובין על הארץ כאבלים מפני כבודו והוא מסב על הדרגש. ירושלמי דרגש יש בו משום כפיית המטה המלך אינו חייב בכפיית המטה.

מאי דרגש אמר עולא ערסא דגדא נוהגין היו להניח מטה למזל הבית ולא היו משתמשין בה כלל ודומה לו העורכים לגד שלחן (ישעיה ס"ה) אלא מיהו התם קא מיירי קרא בהנך דמיכווני לשום עבודה אבל הכא לסימנא טבא בעלמא עבדי ליה. אמרי ליה רבנן לעולא מי איכא מידי דעד השתא לא אותיבניה אערסא דגדא והשתא בעינן לאותוביה עלה מהיכא תיפוק לן ודחינן מאי קושיא מידי דהוה אאכילה ושתייה דעד האידנא לא אוכליניה מדילן ולא אשקיניה והשתא דהוי אבל קא מוכלינן ליה מדילן גבי הסיבה נמי מותבי ליה אערסא דלא הוה רגיל למיסב עליה עד השתא. אלא אי קשיא אהא דעולא הא קשיא דתניא גבי הילכות אבל דרגש אינו צריך לכפותו אלא זוקפו על דופן כרעיו וארכובותיו ואי ס"ד דרגש ערסא דגדא מטה מעליתא היא ואמאי אינו צריך לכפותו אי משום דלא רגיל למגנא עילוה והתניא הכופה את מטתו כלומר מי שחייב בכפיית מטתו לא מטתו בלבד הוא כופה אלא כל מטות שיש לו בתוך ביתו ודחינן מאי קושיא דילמא משום טעמא דמטה המיוחדת לכלים בלבד דקתני מטה המיוחדת לכלים אינו צריך לכפותה התם טעמא מאי משום דאינה עשויה לשכיבה [וכ"ת] אי הכי מאי שנא מטה המיוחדת לכלים דלא בעיא זקיפה ומ"ש דרגש דבעי זקיפה מטה כיון דמיוחדת לכלים ויש כלים עליה הכלים מעידין עליה דלאו לשכיבה קיימא ואינו צריך לזקפה דרגש שאין עליו כלום אע"פ שאינו עומד לשכיבה ואין צריך לכפותו צריך לזקפו מפני מראית העין. אלא אי קשיא אדעולא הא קשיא רשב"ג אומר דרגיש מתיר קרביטיו לולאותיו והוא נופל מאליו ואי ס"ד דרגש ערסא דגדא קרביטין מי אית ליה והלא של נסרים הוא עשוי והן מסומרין בארוכות המטה ואין צריך לולאות ואידחיא לה הא דעולא ואסקא רבין משמיה דרב תחליפא בר מערבא דשכיח בשוקא דגלדאי וידע דקרו ליה לערסא דצלא דרגש והיא מטה של עור יש שתולין רצועות בשפת העור סביב וכשרוצין לנטותו עונבין הרצועות בארוכות המטה וכשמתירין אותן הוא נופל מאליו ויש שעושין נקבין בשפת העור סביב סביב וכורכין רצועות בארוכות המטה ומביאין את הרצועות בנקבין וחסין לכפותו כדי שלא יתקלקל העור בלחלוחית הקרקע וקאמר תנא קמא אינו צריך לכפותו אלא זוקפו כדפרישית וקאמר רשב"ג מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו. איתמר נמי דדרגש ערסא דצלא הוא דאית ליה לולאות א"ר ירמיה דרגש סירוגו מתוכו י"א שיש נקבים בארכובותיו ותוחבין בהן ראשי הרצועות התלויות בעור ועונבין ואין מרכיבין הרצועות על גבי ארוכות המטה. מטה סירוגה מעל גבה ומרכיבין את החבלים מכאן ומכאן והוא סרוג ומראין לנו הדברים דבמטה של חבלים קא מיירי שמסרגין אותה שתי וערב כדמפרש במועד קטן (י'.) והכי מסתבר מדקאמרי' דרגש ערסא דצלא דהיינו מטה של עור מכלל דמטה סתמא לאו של עור היא וי"מ ערסא דצלא מטה שיש לה שתי ארוכות ושתי קצרות ונקליטין וסירוג באמצעיתה אמר ר' יעקב בר אידי כו' הכי אשכחן בנוסחי עתיקי דמסיק לה כר' ירמיה ותו לא מידי ורבינו שלמה ז"ל גריס הכא אדר' ירמיה תיובתא והכין משמע דגריס. מתיבי כלי עץ מאימתי מקבלין טומאה המטה והעריסה משישפם בעור הדג וכו' ואי ס"ד מטה סירוגה מעל גבה למה ליה לשפויה (כלומר) [הלא] אין יופין ניכר שהרי מכוסות הן תמיד בראשי החבלים שמסורגין על גבן של ארוכות ומסיק לה אלא הא והא מתוכן מטה אעולי ואפוקי בבזייני דרגש אעולי ואפוקי באבקתא ופירושה מכניס ומוציא ראש החבל המסרג בנקבים של ארוכות דרגש מכניס ומוציא ראשי הרצועות התלויות בשפת העור בלולאות התלואות בנקבי ארכובותיו:

דף כ עמוד ב

אמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל הלכה כרשב"ג דאמר דרגש מתיר את קרביטיו והוא נופל מאליו ואינו צריך לכפותו וכ"ת מאי שנא מטה דצריך לכפותה ומ"ש דרגש דמתיר את קרביטיו אמרי הכא במטה של חבלים עסקינן שמסורגת שתי וערב וטריחא ליה מילתא להתיר את כל החבלים הילכך צריך לכפותה אלו דרגש כיון דשל עור הוא ולית ביה סירוג אלא בלולאות התלויות בקצה העור לא צריך לכפותו ובהתרת קרביטיו סגיא ליה ואי בעי תימא דרגש כיון דשל עור הוא וחייס עליה לכפותו סגיא ליה בהתרת קרביטיו מטה כיון דשל חבלים היא ולא חייס עלה צריך לכפותה:

אמר ר' יעקב בר אחא אמר ר' אסי מטה שנקליטיה יוצאין הימנה זוקפה ודיו נקליטין שני עצים ארוכין שמעמידין אותה באמצע דופני המטה אחד במראשותיה ואחד במרגלותיה ומפוצלין הן בראשיהן ומניחין קנה מזה לזה ופורסין עליו כילה והוא נראת כאהל ויש שמחברין אותן נקליטין לדופני המטה ונראין כאלו הן יוצאין מן המטה עצמה ואינו יכול לכפותה מפני נקליטיה זוקפה על גבי מראשותיה או על מרגלותיה ודיו:

מתני' מוציא למלחמת הרשות וכו' ופורץ לעשות לו דרך. י"א פורץ גדרות אחרים לעשות לו דרך לשדהו ולכרמו ולאו מילתא היא מדקתני עלה דרך המלך אין לה שיעור ואי ס"ד דאית ליה רשותא למעבד דרך קבועה לשדהו ולכרמו אפי' בשל אחרים אמאי אין לה שיעור כל הכי נמי לישקול וליזיל ותו הא לא מכרעא מילתא למימר דשקיל ארעאתא דאחריני לגמרי אלא הכין פירושא דהיכא דאזיל למלחמת הרשות אי נמי לכל היכא דבעי ולא אפשר ליה למיעבר משום גודא דקאי באפיה לא מחייבינן ליה למהדר ולמיזל מאורחא אחריתי אלא כיון דקאי התם פורץ לעשות לו דרך והיינו דקתני עלה דרך המלך אין לה שיעור אלא פורץ והולך כדי שיוכלו מחנותיו והעם אשר ברגליו לעבור ואין אומרים יפרוץ בכדי שיוכל אחד לעבור וכו' ויעברו אחד אחד בזה אחר זה אלא פורץ והולך כדאמרן והני מילי כולהו לפי שעה נינהו אבל לאחזוקי בגופה של קרקע לנפשיה כדי שיהא דרך קבוע לשדהו ולכרמו לא. כל העם בוזזין ונותנים לפניו והוא יחלוק בראשונה כדי שיברור לו חלק היפה ולקמן מפרש כמה שקיל:

א"ר יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך בשמואל דכתיב זה משפט המלך וגו' מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי ליראם ולבהלם מפני עמי הארץ שבהן ששאלו שלא כהוגן ואיבעית כדי ליראם ולבהלם מפני המלך ותהא אימתו מוטלת עליהם. כדתנאי כו' שמואל כרב יוסי ורב כר' יהודה וכן היה ר' יהודה אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ דבכולהו כתיב ירושה וישיבה מלך דכתיב כי תבא וגו' וירשתה וישבת בה ואמרת אשימה עלי מלך עמלק דכתיב והיה בהניח וגו' בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה וגו' בנין בית הבחירה דכתיב ועברתם את הירדן וישבתם בארץ וגו' והיה המקום וגו', ר' נחמיה אומר לא נאמרה פרשה זו של שמואל אלא כדי לאיים עליהם כדי שתהא אימת המלך עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ויש לפרש לא נאמרה פ' זו הכתובה במשנה תורה לצוות עליהן להעמיד להן מלך אלא כדי לאיים עליהן שלא ישאלו להן מלך שאם שאלו מלך מעמידין להן מלך שתהא אימתו מוטלת עליהם והכין מסתבר מדקא מפליג אדר' יהודה דאמר מצוה. ר' נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו של משנה תורה לא למצוה ולא לאיים עליהן אלא כנגד התרעומת שאם נתרעמו בימי שמואל ובקשו להעמיד להן מלך מעמידין להן ולעולם היכא דלא בעו מלכא עדיף להו טפי שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי מדהוה סגיא ליה למיכתב אשימה עלי מלך ותו לא וכתיב ככל הגוים ש"מ לשון תרעומת קא מישתעי קרא דמשמע שמבקשין להיות ככל הגוים אשר סביבותיהם אשר לא כדת ויש מפרשין כנגד התרעומת שגלוי לפני שהיו עתידין להתרעם על כך ולומר והיינו גם אנחנו ככל הגוים שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך עתידים אתם לומר כן וקרובין דבריהן לדברינו מיהו לא שנא להאי פירושא ולא שנא לפירושא דידן האי כנגד התרעומת אתרעומת שנתרעמו בימי שמואל או על כנגד כיוצא בה קאמרי' מיהו מסתייע האי פירושא בתרא מדקא מיפליג עלה רבי אלעזר בר' יוסי וקאמר זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו דמשמע דאדורו של שמואל קאי ואי אמרת דלא איירי ר' נהוראי בהיאך מעשה דשמואל למימרא דשלא כהוגן שאלו אמאי קא מפליג ר' אליעזר בר' יוסי דקתני ר"א בר' יוסי אומר זקנים שבאותו הדור כהוגן שאלו שבקשו מלך לשפטם ולרדות את הסרבנין שבהן במקל ועמי הארץ שבהן קלקלו שבקשו להם מלך להלחם מלחמותיהם ולא בטחו במקום:

בתחילה קודם שנשא שלמה את בת פרעה מלך על העליונים מלאכים ורוחות השוכנים במדור העליון כלומר שהיה גוזר עליהן גזרה והן מקיימין אותה לאחר שנשא את בת פרעה מלך על התחתונים בלבד שנאמר מתפסח ועד עזה חד אמר תפסח בסוף העולם ועזה בסוף העולם וחד אמר תפסח ועזה גבי הדדי קיימי וה"ק קרא וכי הוא רודה בכל עבר הנהר כמתפסח ועד עזה כיון שעברו ימים ולא חזר בו מלך על ישראל בלבד שנאמר אני קהלת הייתי מלך על ישראל ולבסוף מלך בירושלים שמרדו שארית ישראל ולבסוף מלך על מטתו בלבד ולבסוף כיון שלא חזר בו השליכו אשמדאי מכסאו לארץ אחרת כדמפרש בפרק מי שאחזו קורדיאקוס ומלך על מקלו בלבד דכתיב וזה היה חלקי מכל עמלי רב ושמואל חד אמר אמקלו קאמר וחד אמר קידו איתמר משמא דרב האי גאון ז"ל דהיינו מקידה של חרס ששותה בה מים. הדר למלכותיה או לא הדר רב ושמואל חד אמר בתחילה מלך ולבסוף הדיוט ותו לא הדר חד אמר מלך והדיוט ומלך ושאר השמועה פשוטה היא:

דף כא עמוד א

מתני' לא ירבה לו נשים וכו' אית דאמרי דר' יהודה ור"ש במימריה דת"ק פליגי ולפרושי מימריה קאתו דאי ס"ד לאיפלוגי עליה קאתי הוה לן לפרושי נמי טעמיה דת"ק היכי מפרש לה להי קרא ואנן לא סבירא לן הכי דאם איתא דלא פליג ר"י אדת"ק הו"ל למיתני בד"א אי נמי אימתי ואי משום דלא פרישנא לטעמיה דת"ק משום דהוה פשיטא לן טעמיה דלא דריש טעמא דקרא ואפי' היכא דמפרש טעמיה בהדיא והכי פירושא דמתני' לא ירבה לו נשים בין מוחזקות בכשרות כאביגיל בין שאינן מוחזקות אלא ח"י ודוקא בסתמא אבל מוחזקות ברשעות כ"ע מודו דאפי' אחת לא ישאנה ר"י אומר מרבה הוא לו יותר מי"ח ובלבד שיהו מוחזקות בכשרות כדי שלא יהו מסירות את לבו שלא אסרה תורה להרבות אלא בנשים שאין מוחזקות בכשרות ולא ברשעות שלפי רובן יסירו את לבו ר"ש אומר אפילו אחת והיא מסירה את לבו כלומר שאינה מוחזקת בכשרות ויש לחוש שמא תסיר את לבו ה"ז לא ישאנה דהא כתיב לא יסור לבבו לא יעשה דבר שגורם להסיר את לבו. א"כ מה ת"ל לא ירבה לו נשים אפילו כאביגיל דכי כתיב לא ירבה לו לאו מטעמא דלא יסור את לבו כתיב אלא גזרת הכתוב היא א"כ ה"ק רחמנא אפילו כשרות דסלקא דעתך דאין מסירות את לבו לא ירבה שאם הרבה סופן להסיר את לבו:

ודייקינן למימר דר"י דריש טעמיה דקרא למיזל בתריה וקסבר כיון דטעמא משום לא יסור הוא מרבה הוא לו נשים כשרות שלא יהו מסירות את לבו ור"ש לא אזיל בתר טעמא דקרא. והא איפכא שמעי' להו דתניא אלמנה בין שהיא עניה כו' דברי ר"י דלא דרשינן טעמיה דקרא למימר דכי הזהר רחמנא האלמנה שלא להשיאה שם רע בשכנותיה הוא דאזהר אלא אמרינן אלמנה סתם כתב רחמנא לא שנא ענייה ולא שנא עשירה ר"ש אומר עשירה ממשכנין אותה שהרי אין אתה חייב להחזיר לה ולהיות רגיל לבא אצלה שנאמר ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו הא עשיר שכב ועבוטו אצלך ענייה אין ממשכנין אותה ואתה חייב להחזיר לה התם בפרק המקבל מתריץ לה מפני שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה כלומר שמתוך שאתה רגיל לבא אצלה אתה משיאה שם רע בשכנותיה דדריש טעמא דקרא דמשום שם רע מיהו דוקא ענייה דשייך בה האי טעמא אבל עשירה לא כדפרישית אלמא ר"י לא דריש טעמא דקרא ור"ש דריש טעמא דקרא. ומפרקינן בעלמא היכא דלא מיפרש טעמא בהדיא בקרא לא דריש ר"י טעמיה דקרא ושאני הכא דמפריש טעמא ולא יסור מה טעם לא ירבה משום לא יסור ור"ש דדריש טעמא דקרא אמר לך לכתוב רחמנא לא ירבה לו נשים ותו לא ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום לא יסור דהא בעלמא דרשינן טעמא דקרא אע"ג דלא מיפרש טעמיה בקרא לא יסור ל"ל אלא לומר לך וכו':

ואיבעיא לן ח"י מנא לן כדאשכחן בדוד דכתיב שית וכתיב ואוסיפה לך כהנה וכהנה בנשים קא מיירי דכתיב ואתן לך את אדוניך ואת נשי אדוניך בחיקיך ואכולהו כתיב ואם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה כהנה שית דהוו לה בהדי קמייתא תרי סרי וכהנה שית אחריניתא דהוו להו כולהו תמני סר. מתקיף לה רבינא אימא כהנה הא תריסר כדאמרן וכהנה בתרא לאו אשית קמייתא בלחוד קאי אלא אכולהו תריסר קאי דהוו ליה כולהו כ"ד. תניא נמי כאתקפתיה דרבינא כו' ולמאן דדריש ווין הא ארבעים ושמונה דוא"ו וכהנה בתרא מרבי תרי סר והוו להו בתרי הנך כ"ד וכתיב כהנה בתרא אכולהו דהוו להו מ"ח ור"ע היא דדריש ווין בפרק ארבע מיתות דקתני התם גבי ובת איש כהן דמרבי ר"ע אפילו נשואה בת כהן לשריפה מריבוייא דוא"ו וקתני התם בברייתא ישמעאל אחי בת ובת אני דורש:

אמר רב ואיתימא רב יוסף שקלתה מיכל למטרפסה בהאי עלמא שנטלה ענשה בעה"ז על שזלזלה בדוד דכתיב לא היה לה ולד והתם אמרינן בסוף פרק מקום שנהגו לעשות מלאכה (נ"ז:) בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למטרפסיה בהאי עלמא:

מאי פילגשים ומאי נשים אמר רב יהודה אמר רב נשים בכתובה וקידושין פילגשים בלא כתובה ולא קידושין וכולהו ממנינא די"ח הוו ואע"ג דקידושין דאורייתא דכתיב כי יקח איש אשה ואין קיחה אלא בכסף וה"ה לשטר ולביאה דכולהו יליף להו מקראי הני מילי לשויא אשת איש לחייבו במזונותיה ולאסרו בקרובותיה ולאסרה בקרובותיו ולחייב עליה משום אשת איש ושאר דברים התלוים באישות אבל אם רצה לייחד אשה בלא כתובה ובלא קידושין מדאורייתא שפיר דמי ורבנן הוא דגזור כדי שלא יהיו בנות ישראל הפקר:

אמר רב יהודה ד' מאות ילדים היו לו לדוד כולם בני יפת תאר היו הא מילתא ליכא לאוקומה אלא בארבע מאות נשים ובד' מאות גדודים אי נמי בבציר מהכי וכגון דילדן תאומים דאי דאיתילידו תרי בתרי עיבורי מאשה אחת לא משכחת לה דהא מוכח בקידושין (כ"א:) דלא התירה תורה אלא ביאה ראשונה בשעת שביה כדבעינן למימר השתא גבי תמר ואי דגיירינהו והדר בא עליה לא משכחת לה דהנך לאו בני יפת תאר מיקרו דגיורת מעלייתא היא ותו דא"כ נפישו להו נשים טפי מח"י ואע"ג דאיכא למימר כגון דמיתה חדא והדר נסיב אחריתי מ"מ קשיא דלא בני יפת תאר מיקרו ומנא תימרא דלא משכחת לה אלא בד' מאות גדודים אי נמי במאתים וכגון דילדן תאומים דאי כשבא על נשים הרבה בגדוד אחד מי שרי והא כתיב בה ודרשינן בקידושין (כ"ב.) בה ולא בה ובחבירתה אלא מחוורתא כדפרישית:

אמר רב יהודה אמר רב תמר בת יפת תאר הואי שבא דוד על אמה בשעת שביה ולישנא דקרא נקט דכתיב וראית בשביה אשת יפת תאר וגרסי' בקידושין בפרק ראשון (שם) וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפילו אשת איש יפת תואר לא דברה אלא כנגד יצה"ר מוטב יאכלו בני ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות וחשקת ואע"פ שאינה נאה בה ולא בה ובחברתה ולקחת ליקוחין יש לך בה לך לאשה שלא יקח שתי נשים אחת לו ואחת לאביו אחת לו ואחת לבנו והתם נמי משמע דלא התירה תורה כנגד יצר הרע אלא ביאה ראשונה בשעת שביה אבל ביאה שניה אסורה עד דמגייר לה וגבי כהן פליגי רב ושמואל לענין ביאה ראשונה רב אמר מותר חידוש הוא ושמואל אמר אסור כל היכא דקרינא ביה והבאתה קרינא ביה וראית בשביה וכהן כיון דלא קרינא ביה והבאתה דהא אסור בגיורת לא קרינא ביה וראית מ"מ שמעינן מיניה דמותר לבא עליה בגיותה ביאה ראשונה בשעת שביה ואמה של תמר נמי הכי הואי שבא דוד המלך עליה ביאה ראשונה בגיותה בשעת שביה ונתעברה באותה ביאה מתמר וכיון דהיתה הורתה שלא בקדושה הרי ולדה כמוה דכתיב כי יסיר את בנך בנך הבא מן הישראלית קרוי בנך ואין בתך הבא מן הגויה קרוי בנך אלא בנה. ותמר אחותו של אבשלום בן מעכה בת תלמי מלך גשור היתה ומנין שהיתה הורתה שלא בקדושה דכתיב ועתה דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך ואי ס"ד בת גיורת היא והיא מתייחסת בתר אביה הוי אחתיה ומי הוה שריא ליה אלא לאו ש"מ דלאו בת גיורת הואי אלא הורתה שלא בקדושה היתה ותנן ולד שפחה ונכרית מישראל אין להם קורבת אב כדאיתא ביבמות (כ"ב.):

ותקח את המשרת ותצק לפניו שעשתה לו מיני טיגון דבר שקלוי בשמן במחבת וכיוצא קרי טיגון ונקרא בערבי טיג'ן ובפ' בכל מערבין (עירובין כ"ח:) אמר אביי שלקו או טיגנו איכא בינייהו. ובמנחות בסוף גמרא דפ' התכלת (מנחות נ'.) איתמר חביתי כ"ג כיצד עושין אותן רבי חייא בר אבא אמר רב חנינא אופה ואח"כ מטגנה וכו' ובסוף גמרא דפ' מנחות (ק"ד:). אמרינן אמר הקב"ה עשה לי מהן חמשה מיני טיגון ופי' סלת מחבת מרחשת חלות ורקיקן וש"מ דהנך כולהו מיני טיגון נינהו ומשרת נמי ממיני טיגון הוא דכתיב מנחה על המחבת תרגום משריתא.

וישנאה אמנון וגו' מאי טעמא אמר ר' יצחק נימא נקשרת לו מן השיער שבבית ערותה ועשאתו כרות שפכה. ומקשינן איני והא דרש רבא מאי דכתיב ויצא לך שם וגו' שאין להם לבנות ישראל לא שער של בית השחי ולא שער של בית הערוה וקודם שגבהו בנות ציון קא מיירי דאלו בתר הכי כתיב (ישעיהו ג יז) ושפח ה' קדקד בנות ציון וה' פתהן יערה. אלא אימא נימא קשרה לו שהביאה נימא תלושה וקשרה לו באותו מקום ועשאוהו כרות שפכה ואיבעית אימא לעולם נקשרה ושאני תמר דבת יפת תואר הואי. מיד כלומר כיון שנעשה מעשה לאלתר ותקח תמר אפר וגו' גדר גדול גדרה תמר באותה שעה כשיצאה וזעקה ופרסמה את הדבר לכל ונשאו הכל קל וחומר בעצמן להזהר כל איש בבתו ובאחותו וכל אשה בעצמה מה לבנות מלכים עלתה כך לבנות הדיוטות אם אינן נזהרות על אחת כמה וכמה לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה:

דף כא עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה מדקאמר על היחוד ועל הפנויה משמע תרתי מילי לייחוד יחוד דאשת איש ועל הפנויה שלא יבא אדם על הפנויה אלא ע"י קידושין וכתובה. ומתמהינן יחוד דאשת איש דאורייתא הוא כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מותר להתייחד עם אמו דלא מיגרי ביה יצר ואינו מתיחד עם כל העריות שבתורה וה"ק קרא כי יסיתך אחיך בן אמך שמותר להתייחד עם אמך ומתוך כך הוא מצוי אצלה תדיר ושניכם מצוין תדיר ביחד. ומפרקינן דאורייתא ייחוד דאשת איש אי נמי דשאר עריות הוא דאסור הא דפנויה שרי ואתו אינהו גזור על הייחוד של פנויה וחדא קאמר על הייחוד של פנויה:

ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלוך אמר רב יהודה אמר רב שבקש לחולמו ולא חלמתו בפרק כל הצלמין ב"נ אסורין כתי' ויוציאו את בן המלך ויתן עליו את הנזר ואת העדות שהכלילה עדות אמר רב יהודה אמר רב עדות היא לבית דוד שכל שראוי למלכות חולמתו ושאינו ראוי למלכות אינה חולמתו. ואדוניה בקש שימלא ראשו חלל עטרה ותתיישב בראשו ולא חלמתו מפני שלא היה ראוי למלכות ופירש רש"י ז"ל לפי שהיה שרביט של זהב בתוך חללה מדופן לדופן ואינה מתיישבת בראשו אלא למי שהיה לו חריץ בראשו והיא עדות לבית דוד שכל מי שהיה ראוי למלכות חולמתו ומי שאינו ראוי למלכות אינה חולמתו. ויעש לו רכב ופרשים וגו' מאי רבותא דחמשים איש למירהט לגבי בן מלך אמר רב כולם נטולי טחול שהטחול גורם לאדם ליעף ואינו יכול לרוץ הרבה. וחקוקי כפות הרגלים יש אומרים שאין בשר בפרסותיהן ורצין על הקוצים ועל הברקונים ואינן ניזוקין וי"א שלא היה להן עצם בכפות רגליהם:

מתני' לא ירבה לו סוסים כו' ת"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפילו כדי רכבו ת"ל לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא כדי רכבו ופרשיו. הא מה אני מקיים לא ירבה לו סוסים סוסים הבטלנין ועדיין אני אומר אינו עובר עד שיהו לו שני סוסים בטלנין דסוסים כתיב מנין שאפילו סוס אחד והוא בטל שהוא בלא ירבה לו ת"ל למען הרבות סוס אפילו אחד במשמע וכי מאחר שאפילו סוס אחד והוא בטל קאי בלא ירבה לו אי הכי סוסים דכתב רחמנא בלשון רבים למה לי. ומהדרינן לעבור עליו בעשה ולא תעשה על כל סוס וסוס דאי כתב סוסים ולא כתב סוס הוה אמינא לא עבר עד דהוו ליה תרי כתב רחמנא סוס אפילו אחד ואי כתב רחמנא סוס ולא כתב סוסים ה"א היכא דהוו ליה סוסים טובא לא עבר אלא אחד מינייהו כתב רחמנא סוסים וכתב סוס לאשמועינן דאפי' הוו ליה סוסים טובא עבר בלא תעשה על כל סוס וסוס. והאי דאיכא בנוסחי בעשה ולא תעשה על כל סוס לא ידעינן מאי ניהו דהא לא שייכא הכא מצות עשה ולא לאו הבא מכלל עשה ור"ש ז"ל לא גריס לה וחזינא לה לרב רב יוסף הלוי בן מיגאש ז"ל דקא כתיב לא תעשה דכתיב לא ירבה עשה דכתיב למען הרבות סוס ואע"ג דלא תעשה משמע להכי אפקיה רחמנא בלשון עשה למימרא דמיחייב עליה נמי עשה ע"כ דבריו ז"ל. ואינן נראין בעינינו כלל:

ומתמהינן טעמא דכתב רחמנא לו הא לאו הכי הוה אמינא אפילו לרכבו ופרשיו נמי לא. מלכותא בלא רכב ופרשים מי חשיבא מידי. ומפרקינן כי איצטריך קרא למעוטי כדי רכבו ופרשיו להיתרא לאו כדי רכבו ופרשיו בצמצום איצטריך אלא לאפושי סוסים הבטלנין לרכבו ופרשיו דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה לו סוסים בטלנין ולא לרכבו ופרשיו קמ"ל לא ירבה לו לו אינו מרבה סוסים בטלנין אבל מרבה הוא לרכבו. ויש לפרש לא צריכא לאפושי כי איצטריך קרא להתירא לאפושי רכב ופרשים טובא דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה סוס כלל לא בטלנין ולא שאינן בטלנין אלא כדי מרכבתו הצריכה לו אבל להרבות רכב ופרשים יתר מדאי לא דהא כתיב לא ירבה כלל כתב רחמנא לו לו הוא דאין מרבה סוסים לפי שנמצאו יושבין בטלנין אבל אם בא להרבות רכב ופרשים מותר להרבות להם סוסים כנגדן ולעולם סוסים הבטלנין כלל כלל לא. והרב ר' יוסף בן מיגאש ז"ל גריס לא צריכא לאפוחי לשון נפח כלומר כי איצטריך קרא למכתב לו לאו למישרי כדי רכבו ופרשיו בלחוד אלא למשרי נמי לאפוחי יתר על כדי רכבו ופרשיו כלומר להרבות סוסים בטלנין שאינן צריכין להן אלא לתתם באמצע המחנה כדי שיראה המחנה גדול להכי כתב רחמנא לו לומר לך לו הוא דאסור להרבות סוסים הבטלנין הא לאפוחי במחנה מותר:

פיסקא וכסף וזהב לא ירבה לו מאד אלא כדי ליתן אפסוניא שכר חיילותיו. יש מפרשים לא ירבה לו לתקן מסים ומכסים שלו אלא כדי שיבא לו כדי אפסניא ולא יכביד על העם יתר אבל אם באו לו ארוחות וביזות מותר. והכי מסתבר מכמה אנפי חדא שלמה הרבה ולא נענש ומנא לן דלא איענש עלה מדאמרי' אין כסף נחשב בימי שלמה ואוקימנא קודם שנשא את בת פרעה אלמא חטאיה גרמא ליה ולבתר דנסבה כתיב כאבנים אלמא חטאיה גרם ליה ותו דהא קב"ה אמר ליה (מלכים א ג יג) וגם אשר לא שאלת אתן לך גם עושר גם כבוד ותו דהא קרא הכי משמע מדכתיב לא ירבה לו דמשמע שיתכוון להרבות אבל אי אתו ליה ממילא שפיר דמי והכי נמי אמרינן גבי לא ירבה לו סוסים שלא יקנה סוסים הרבה אבל אם נתנו לו במתנה מותר:

ת"ר וכסף וזהב לא ירבה לו לו אינו מרבה אבל מרבה הוא לאפסוניא. ומתמהי' טעמא דכתב רחמנא לו הא לא"ה ה"א אפילו לאפסוניא נמי לא מי סגיא בלא הכי. ומפרקינן כי איצטריך קרא לאו לכדי ליתן להן בשכרן ותו לא [לא] איצטריך אלא להרויח להן בשכרן דאי לא כתב רחמנא לו הוה אמינא לא ירבה כסף וזהב יתר מן הצריך לו ולשכר חיילותיו בצמצום כתב רחמנא לו לו אינו מרבה יתר ממה שצריך להוצאתו אבל מרבה הוא כדי שיתן לאפסוניא אפי' להרויח להן בשכרן. וגבי סוסים נקט לישנא דאפושי משום דמידי דקאי בעיניה הוא ואע"ג דיהיב להו לפרשין דיליה אכתי קיימי בעינייהו גבייהו ושייך בהו לישנא דאפושי אבל כסף וזהב דכי יהיב להו ניהליהו למוצאה יהיב ליה ולאו מידי דקאי בעיניה גבייהו הוא ולא שייך ביה לישנא דאפושי דהא לאלתר מפיק ליה אלא לישנא דהרויחא כדאמרן בכתובות (פ':) משום ריוח ביתא וכי תימא והא קרא דאיירי בכסף וזהב ונקט לישנא דאפושי דכתיב וכסף וזהב לא ירבה לו התם דקא מיירי גבי מלך דלא ליפיש כסף וזהב ליתן בבית גנזיו נקט לישנא דאפושי [אבל] גמרא דמיירי גבי אפסוניא דצריכי ליה לאפוקיה נקט לישנא דהרויחא. ודייקינן השתא דאמרת דהני לו לו לא צריכי לגופיה דקרא ומפקת להו לדרשא לו דנשים מאי דרשת ביה ומהדרינן למעוטי הדיוטות שמותרין להרבות נשים:

רב יהודה רמי כתיב ויהי לשלמה ארבעים אלף ארוות סוסים וגו' והן מקומות מוכנין למאכל הסוסים וכל אחד מהן אין בו אלא כדי לאכל בו סוס אחד והבית שיש בו ארוות הרבה נקרא אצטבלא וכתיב ארבעת אלפים ארוות סוסים הא כיצד אם ארבעים אלף אצטבלאות היו כל אחד ואחד היו בה ארבעת אלפים סוסים דמפקינן ליה להך קראה ארבעת אלפים ארוות סוסים לאצטבלא אחת ואם ארבעת אלפים אצטבלאות היו מפקינן ליה לאידך קרא דארבעים אלף ארוות סוסים לאצטבלא אחת ונמצא שכל אצטבלא היו בה ארבעים אלף סוסים ומ"מ חד קרא מוקמינן לארוות ממש כמו שפירשנו ואידך מוקמינן לאצטבלאות נמצא מנין הסוסים עולה למאה וששים אלף אלפים:

רבי יצחק רמי כתיב אין כסף נחשב בימי שלמה מאומה אפילו כאבנים לא הוה חשיב וכתיב ויתן שלמה את הכסף בירושלים כאבנים. ומפריק לא קשיא כאן קודם שנשא שלמה בת פרעה לא נחשב למאומה וכאן לאחר שנשאה כאבנים:

ואמר ר' יצחק מפני מה לא נתגלו טעמי תורה שהרי שני מקראות נתגלו טעמיה ונכשל בהן גדול העולם כתיב לא ירבה לו נשים כו' כתיב לא ירבה לו סוסים ולא ישוב וגו' לפי שהסוסים באין ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחין לקנות לו ועוברין בלא תוסיפון לשוב בדרך הזה אמר שלמה אני ארבה ולא אשיב מרכבה שהרי אני יכול לקנות מן הנמצאין כאן. וכתיב ותעל ותצא ממצרים וגו':

פיסקא וכותב לו ספר תורה לשמו. אסיקנא אפי' הדיוט נמי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מיחייב למיכתב ספר תורה לנפשיה מדיליה שנאמר כתבו לכם משלכם וכי איצטריך תנא לאשמועינן גבי מלך לשתי תורות דאלו הדיוט סגיא ליה בחדא אותה שמונחת לו בבית גנזיו ואילו מלך בעי תרתי דכתיב משנה ותרתי משמע א' שמונחת לו בבית גנזיו ואחת שנכנסה ויוצאה עמו וכי איצטריך תנא זו לאשמועינן גבי מלך דכותב לו ספר תורה לשמו שלא יתנאה בשל אחרים באותה שנכנסת ויוצאה עמו קא מיירי וכי קא ממעט הדיוט מינה לגמרי קא ממעיט למימרא דהדיוט לא מיחייב עלה כלל אבל לגבי ההיא אחריתא דעבידא לאנוחה בבית גנזיו ל"ש מלך ול"ש הדיוט חייב לכתוב משלו. והני תרי תורות דקאמרינן גבי מלך מאי עיבידתייהו דתניא וכותב לו שתי תורות ופשוטה היא:

מאי כתב עברי כתבא ליבונאה כתב בפני עצמו הוא וכך היה שמו. ור"ש ז"ל כתב ליבונאה אותיות גדולות כעין אותן שכותבין בקמיעות ובמזוזות. ואינו נראה בעינינו דאטו משום דהוי אותיות גדולות מאי שינוי אית ביה דחשיב ליה כתבא באפי נפשיה. ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו אלא שקדמו משה ואע"פ שלא נתנה על ידו נשתנה כתב על ידו דכתיב וכתב הנשתון כתב שנשתנה ואומר ולא כהלין כתבא למיקרי מכדי יהודאי הוו התם מאי טעמא לא הוו ידעי למיקרייה אלא משום דאישתני יש אומרים לפי שנשתנה להן באותו היום דאלמא בכתב החדש הוה כתיב ומסתברא דודאי בכבתא בתרא הוה כתיב דאי בכתבא קמא אכתי לא אשתני אמאי לא כהלין כתבא למקרי אלא מיהו לאו בההוא יומא אשתני אלא מלאך הוא דכתביה בכתב שהיה עתיד להשתנות ולא היה שום אדם מכיר בו ואמר וכתב את משנה כתב העתיד להשתנות. רבי אומר בכתב זו נתנה תורה לישראל כיון שחטאו נהפך להן לדעץ כלומר לדוחק כדכתיב ויצג ומתרגמינן ודעץ כדרך נעוץ ודחוק ששכחוהו וכיון שחזרו בהן החזירו להן שנאמר שובו לבצרון לעיר מבצר שלכם והיינו ירושלים גם היום מגיד משנה התורה אשר שכחת אשיב לך והיינו עזרא שהגיד להן כתב שנתנה בו תורה ולמה נקרא אשורי שמאושר בכתבו. משום רבי אלעזר המודעי אמרו כתב זה לא נשתנה כל עיקר ולא נשתכח שנאמר ווי העמודים יתידות העשויין כאנקלאות וקבועין בעמודין שבהן תוחבין לולאות קלעי החצר והמסך והן דומין לווין שבכתב אשורי לפיכך נקראו ווין אלמא בימי משה כתב אשורי הוה. ואם תאמר שכחוהו כדר' מקיש ווין לעמודין מה עמודין לא נשתנו כל ימי בית ראשון אף ווין של עמודין לא נשתנו ואם כן על כרחך דהווין הוו שכיחי כתבא נמי לא נשתנה כל עיקר ואומר ואל היהודים ככתבם וכלשונם מה לשונם לא נשתנה דהא דברי הכל הוא אף כתבם לא נשתנה. וקיי"ל כרבי אלעזר המודעי דכולהו הני תנאי תלמידי נינהו לגביה ואין הלכה כתלמיד במקום הרב ותו דרבי נמי סבר לה כותיה דקאמר בכתב זה ניתנה תורה ואע"ג דרב חסדא כת"ק ס"ל ליתא דהא טעמא דרבי אלעזר המודעי טעמא ברירא הוא ולא אפשר למידחייה:

דף כב עמוד א

ודייקינן לרשב"א דאמר כתב זה לא נשתנה כל עיקר מאי לא כהלין כתבא למיקרי בשלמא לרבי איכא למימר דבכתב אשורי הוה כתיבא וכיון דשכחוהו לא הוו ידעי ליה אלא לר' שמעון מאי איכא למימר אמר רב בגימטריא איכתוב להו כו' בא"ת ב"ש ג"ר ד"ק ה"ץ ו"פ ז"ע ח"ס ט"ן י"מ כ"ל היה לו לכתוב מ"ם כתב אות שבצידה והיינו יו"ד שסמוכה למ"ם וכן היה לו לכתוב נו"ן וכתב במקומה טי"ת שהיא סמוכה לנו"ן וכן אל"ף דמנא היה לו לכתבה הניחה וכתב במקומה תי"ו שסמוכה להאל"ף והיא תי"ו שביט"ת שהיא כנגד אל"ף שבמנא מנא וכן בכל אות ואות. ושמואל אמר ממתו"ס ננקפ"י אאלד"ן. נטל אות אחת מתחילת כל תיבה ותיבה וחברם ועשה מהן תיבה מנא קמא וחזר ונטל אות שניה שבכל תיבה ועשה מהן תיבה שניה מנא תניינא וכן מאות שלישית שבכל תיבה ותיבה והיינו תק"ל וחזר וצירף אות רביעית שבכל תיבה ותיבה כסדר הזה והן ו"ו ופ"א ורי"ש. ולפי שלא היה די באותיות הללו לעשותן תיבה א' בפ"ע כגון מנא מנא תקל שהרי אין צירופן לבדן ממציא ענין חזר וצירף אליהן אות חמישית שבכל תיבה ותיבה כסדר הראשון והן סמ"ך ויו"ד ונו"ן ועשה את ששת האותיות תיבה אחת והיינו ופרסין. ורבי יוחנן אמר אנם אנם כו' כלומר שנכתבו אותיות של כל תיבה ותיבה למפרע הראויה ליכתב אחרונה נכתבה ראשונה והראויה ליכתב סמוך לאחרונה לפניה נכתבה סמוך לראשונה לאחריה וכן כולן למפרע הראויה להיות אחרונה לחבירתה היא נכתבה ראשונה. רב אשי אמר נמא נמא קתל פורסין כלומר רוב האותיות כסדרן נכתבו אלא שהקדים אות שניה לראשונה:

פיסקא אין רוכבין על סוסו ואין משתמשין בשרביטו. והמלך דוד זקן וגו' עד וימצאו את אבישג ותהי למלך סוכנת בתר דשחינתיה שחממתו אמרה ליה נסבן מנסב אמר לה אסורת לי שהרי נשאתי שמונה עשרה ושוב איני יכול להוסיף עליהן אמרה ליה חסדיה לגנבא נפשיה בשלמאני נקט מי שגרם לגנב להקרא חסיד מתוך רשעתו עד שהגנב נחשב חסיד כנגדו האיך יחזיק עצמו כאנשי שלום להראות את עצמו שהוא מדקדק במצוה קלה כמצוה חמורה. ואית דגרסי ליה חסריה ברי"ש ומפרשי לה הכי כשהגנב חסר שאינו מוצא מקום לגנוב מחזיק עצמו בענוה כאיש שלום כלומר מפני שזקנת ותשש כחך אתה אומר שאני אסורה לך מיד כעס עליה ולא רצה לישן עמה ותבא בת שבע אל המלך החדרה וקנחה בשלש עשרה מפות יש אומרים קינוח על כל תשמיש ומסתברא דלא שמשה כלל אלא מחמת תאותה פלטה שכבת זרע והוצרכה לקנח עצמה י"ג פעמים וי"ג תיבות שבמקרא זה קא דרשינן. אמר ר' יוחנן בא וראה כמה קשה גירושין שהרי דוד התירו לו להתיחד עם הפנויה אע"פ שגזרו עליו קודם במעשה דתמר ולא התירו לו לגרש אחת מנשיו ולישא זו תחתיה:

דף כב עמוד ב

מתני רב יהודה לר' יצחק בריה אין אדם מוציא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה אמר ליה כגון מאן אמר ליה כגון אימך ומתני ליה ומוציא אני מר ממות את האשה א"ל כגון מאן כגון אימך ואסי' מתקף הוה תקיפא אלא שהיתה מעברת על מדותיה. אשה קודם שנבעלה גולם היא כלי שלא נגמרה מלאכתו כדתנן גולמי כלי עץ טמאין ואינה כורתת ברית אלא לבעל הראשון שעשתה כלי שנאמר כי בועליך עושיך משל הוא לישראל שאין כורתין ברית אלא להקב"ה שבעלם ראשון ועשאן ככלי שנגמרה מלאכתו כאשה זו שאין כורתת ברית אלא לבעל הראשון:

פיסקא ואין רואין אותו כו'. מלך מסתפר בכל יום דכתיב מלך ביופיו תחזינה עיניך כ"ג מערב שבת לערב שבת הואיל משמרות מתחדשות ביום שבת כדמפרש במסכת תמיד ובמסכת סוכה (נ"ו) וצריך משמר הנכנס לראותו ביופיו. כהן הדיוט אחד לשלשים יום כדמפרש ואזיל. אמר ליה רב פפא לאביי אימא כיון דכתיב ופרע לא ישלחו לא לירבו פרע כלל ואפילו פורתא נמי לא אמר ליה אי כתיב לא ישלחו פרע הוה משמע לא ישלחו שערם עד שיעשה פרע השתא דכתיב ופרע לא ישלחו משמע דלאו אגידול שער קאי אלא אגידול דפרע דמכי הוי פרע בן שלשים יום לא לישלחוה טפי מיהו פרע מיהת להוי. ומקשינן אי הכי כיון דמקרא נפקא לן דלא לירבו טפי מפרע האידנא נמי אפי' בזמן הזה יהו אסורין לגדל פרע ומפרקי' איתקש פרע ליין דכתיב ופרע לא ישלחו וסמיך ליה ויין לא ישתו כל כהן בבואם מה יין בזמן ביאה אסור שלא בזמן ביאה שרי דכתיב בבואם וכתיב נמי בבואכם אל אהל מועד אף פרועי ראש כו':

ומקשינן ויין שלא בזמן ביאה שרי והתניא רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם אבל מה אעשה שהרי תקנתו קלקלתו עיקרה בתעניות בפרק שני כהן המכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין הן אסור לשתות כל אותו היום מכיר משמרתו ואינו מכיר משמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין הן אסור לשתות כל אותה השנה כולה. רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם ומה אעשה שתקנתו קלקלתו אמר אביי כו' וכתב רבינו שלמה ז"ל רישא דברייתא קתני כהן המכיר משמרתו ואינו מכיר בית אב שלו אסור כל אותה שבת אינו מכיר לא משמרתו ולא בית אב שלו אסור לשתות יין לעולם שמא עכשיו יומו הוא ויש לחוש שמא יבנה רבי אומר אומר אני אם לכך באנו לחוש שמא יבנה כהן אסור ביין לעולם ואפילו הוא מכיר שאין עכשיו זמן משמרתו שמא יבנה וכל דקאים ומשתכח עביד עבודה אבל מה אעשה שתקנתו קלקלתו חורבן הבית שקלקל וערבב סדר משמרותיהן שהיה אוסרן ביין בזמן משמרתן ומתירן שלא בזמן משמרתן הוא תקונו עכשיו לשתות יין דלא חייש שמא יבנה פתאום. והאי פי' לא מסתבר דעל כרחך צריכת למימר טעמא אמאי הוה ס"ד למימר דכהן אסור ביין לעולם ואי משום דחיישינן שמא יבנה פתאום היכי קאמר אבל מה אעשה שהרי תקנתו קלקלתו לימא אבל אין חוששין שמא יבנה פתאום מאי אהניא ליה קלקלתו לאפוקיה מהאי חששא ולתקונא אלא ודאי ש"מ האי פירושא ליתיה. ואנן עייננא בה ומסתבר לן בה פירושא מעליא בס"ד והדין פי' רבי אומר אומר אני כהן אסור ביין לעולם לפי שאינו מכיר את משמרתו וכל שעתא ושעתא זמן ביאה הוא אבל מה אעשה שהרי תקנתו קלקלתו כלומר חרבן ביה"מ ששיכחו זמן משמרתו והיה בדין שיקלקלנו ויאסרנו ביין לעולם כדין כל כהן שאינו מכיר את משמרתו הוא תיקונו והתירו לשתות יין מאחר שחרב בית המקדש דאמר קרא בבואכם בזמן ביאה אסור שלא בזמן ביאה מותר ולא חיישינן שמא יבנה. ויש לפרש רבי אומר אומר אני כהן אסור לשתות יין לעולם שהרי אינו מכיר את משמרתו וכל יומא ויומא איכא למימר במשמרתו היא ומהרה יבנה בית המקדש ונמצא כהן שתוי במשמרתו אבל מה אעשה שהרי תקנתו קלקלתו כלומר חרבן הבית ששיכחו זמן משמרתו והיה בדין לאסרו הוא תיקונו שהרי שיכחו אם היו בתי אבותיו קבועין ואם לאו ורבנן סברי אסור לעולם ולאו משום דאיכא למימר דהשתא הוי זמן משמרתו דהא שלא בזמן ביאה הוא ומדאורייתא שרי אלא אפי' היה מכיר שאין זו זמן משמרתו אסור מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ולא משתכח התם כהן אלא הוא ואי הוי שתוי בעינא כהן לעבודה וליכא.

ופירש רבינו חננאל ז"ל דהאי דאמרי רבנן אסור לשתות יין בו ביום וכן כל אותה שבת וכן כל השנה כולה משום גזירה דשמא יבנה ובכל יום חיישינן שמא יומו הוא רבי אומר אומר אני כהן כגון זה אסור לשתות יין לעולם איסור דרבנן וכדאמרן אבל תקנתו זו היא קלקלתו פי' כגון שנתקלקלה ידיעתו בבית אב שלו הותר שאפי' אם יבנה הבית אינו משמש עד שישב ב"ד של כהונה ויקבעהו באיזה יום ישמש לפיכך עכשיו מותר וכן כל כהן שאינו בר עבודה ביום ידוע מותר ע"כ דבריו ז"ל. ואינן נראין בעינינו.

ואי לאו מימריה דאביי הוה אמינא לא פליגי רבנן עליה דרבי דכי איירי רבי בכהן בזמן הזה ורבנן קא מיירו בזמן שבית המקדש קיים מדקתני ויודע שבתי אבותיו קבועין אלא השתא דאמר אביי כמאן שתו כהני האידנא חמרא דהא כולהו האידנא אינן מכירין משמרתן וכמאן שתו כרבי מכלל דרבנן אסרי מאי טעמא מהרה יבנה בית המקדש ואי אמרת דאע"ג דאין מכירין זמן משמרתן שתו כרבי דשרי שלא בזמן ביאה אפשר דלא מתרמו התם בהאי שעתא אלא הנך דשתו בההוא יומא ומשתכח שכורין ובעינא כהן לעבודה וליכא הילכך גזרו רבנן עלייהו דהי מינייהו דליתרמי התם ליהוי ראוי לעבודה הכא נמי גבי פרועי ראש מהרה יבנה בית המקדש ובעינא כהן לעבודה וליכא והיכי מצית למימר דפרועי שלא בזמן ביאה שרי נהי דמדאורייתא שרי מדרבנן מיהת ליתסר כדאמרן גבי שתויי יין דאע"ג דמדאורייתא שרי מדרבנן אסירי ומפרקינן התם גבי שתויי יין כיון דלית ליה תקנתא מיד גזרו ביה רבנן פרועי ראש דאית להו תקנתא מיד דאפשר דשקיל פורתא ממזיה לאוקומא אשיעור פרע בר תלתין יומין ועייל למעבד עבודה לא גזרו ביה רבנן. ומקשינן אי הכי לגבי יין נמי לא נגזור דהא אית להו תקנתא בשינה כל שהוא דאמר רמי בר אבא דרך מיל ושינה כל שהוא מפיגין את היין ודחי' לאו מי אתמר עלה אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא ששתה עד כדי רביעית אבל שתה יתר מרביעית כל שכן שדרך משכרתו ושינה משכרתו ואידחי ליה קושיין ונפק דנא לטעמ' דלא שנא שתויי יין ולא שנא פרועי ראש מדאורייתא בזמן ביאה אסירי שלא בזמן ביאה שרו מיהו מדרבנן אפילו שלא בזמן ביאה אסירי מהרה יבנה ב"ה ובעינא כהן לעבוד וליכא וכי גזור רבנן בשתויי יין דלית להו תקנתא מיד פרועי ראש דאית להו תקנתא מיד לא גזרו בהו רבנן והני מילי לרבנן אבל לרבי אפי' שתויי יין נמי לא גזרו בהו רבנן ואע"ג דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו הכא הילכתא כוותיה דהא אמר אביי כמאן שתו האידנא כהני חמרא כרבי דאלמא עבדו עובדא כוותיה דרבי ושרו להו למשתא חמרא. ואתא רב אשי ופריק פירוקא אחרינא דאע"ג דגזרו רבנן גבי שתויי יין משום טעמא במהרה יבנה ביהמ"ק גבי פרועי ראש ליכא למיגזר מאי טעמא שתויי יין דמחלי עבודה דכתיב יין ושכר אל תשת כו' וסמיך ליה ולהבדיל בין הקדש ובין החול דמשמע בין עבודה קדושה לעבודה מחוללת היא דגזרו בהו רבנן פרועי ראש דלא מחללי עבודה דהא לא כתיב בהו קרא לא גזרו בהו רבנן. ואותביניה לרב אשי ואלו שבמיתה בידי שמים כו' ומדאיתקש על כרחך לכל מילי איתקוש אלמא פרועי ראש נמי מחל עבודה אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא:

אמר ליה רבינא לרב אשי האי דפרועי ראש שהן במיתה דמפקיתו להו מהקישא דיחזקאל עד דאתא יחזקאל מהיכא נפקא לן אמר ליה ולטעמיך הא דאמר רב חסדא בזבחים בפרק שני דבר זה דכהן ערל פסול לעבודה מתורת משה רבינו לא למדנו אלא מדברי יחזקאל בן בוזי למדנו דכתיב כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבא אל מקדשי בן נכר ערל לב כהן משומד שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ונתערל לבו וערל לב פי' דבן נכר הוא והכי משמע בזבחים פרק שני דקתני התם בן נכר יכול בן נכר ממש ת"ל ערל לב אם כן מה ת"ל בן נכר בן שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים אין לי אלא ערל לב ערל בשר מנין ת"ל ערל בשר כו' כגון שמתו אחיו מחמת מילה ולא מל אלא גמרא הוו גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכוה אקרא הכי נמי כו':

כסום יכסמו את ראשיהם תנא כמין תספורת לוליאנית היכי דמי אמר רבא ראשו של שער זה בצד עיקרו של זה וזו היא תספורת של בן אלעשא:

שאלו את רבי איזהו תספורת של כהן גדול אמר להו צאו וראו בתספורת של בן אלעשא. ואי קשיא לך מכדי קרא כסום יכסמו בכהן הדיוט כתיב מאי שנא דקא מבעיא להו בכהן גדול דוקא לא תיקשי לך דהנך דבעו מיניה קמ"ל דעתייהו דשניא תספורת של כהן גדול משאר כהנים ואיהו אחוי להו תספורת של בן אלעשא דהיינו דכהן גדול. מיהו קשיא לן עלה הא דאמר ר' לא לחנם פזר בן אלעשא את מעותיו כדי להראות בהן תספורת של כהן גדול ולא קאמר דכהן סתמא וי"ל דקרא לעתיד כתיב שתהא תספורת של כהן הדיוט כתספורת של כהן גדול. תניא רבי אומר לא לחנם פזר בן אלעשא את מעותיו כו' בן אלעשא היה יודע תספורת של כהן גדול והיה נותן מעות יתרות לספר שהיה מספרו בתספורת זו לפי שהיה טורח בה הרבה והיינו דאמר ר' לא לחנם פזר את מעותיו אלא כדי להראות בהן תספורת של כהן גדול לכל אדם: