יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ז


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מט עמוד בעריכה


פרק שביעי

ארבע מיתות נמסרו לב"ד סקילה שריפה הרג וחנק חומרי חומרי נקט כדמפרש לקמן בגמרא נפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות שיהא נידון בחמורה כדאיתא בגמרא לקמן ורבי שמעון פליג עלה דקסבר שריפה חמורה מסקילה ושתיהן מחנק ושלשתן מהרג ובגמרא מפרש טעמא במאי פליגי. זו מצות הנסקלין כמו שאמרנו למעלה בפ' נגמר הדין ובגמרא מפרש טעמא למאי איצטריך לאהדורה:

אמר רבה כו' כל מקים שמנו חכמים דרך מנין אין מוקדם ומאוחר לא הקפידו להקדים את המוקדם במעלה או במעשה ולאחר את המאוחר אלא אי אפיך לית לן בה חוץ מז' סימנין השנויין במסכת נדה שאם העבירן שלא כסדרן לא עשה כלום דתנן ז' סמנין מעבירין על הכתם לבדקו לענין טהרות שנעשו על גביו למפרע ולטהרו להבא כדמפרש לה התם בסופא דההיא מתני' הטבילו ועשה על גביו טהרות העביר עליו ז' סמנין ולא עבר הרי זה צבע הטהרות טהורות ואינו צריך להטביל עבר או שדיהה הרי זה כתם הטהרות טמאות וצריך להטביל. ואלו הן רוק תפל שאין בו טעם והתם מפרש לה כל שלא טעם כלום ואע"ג דרוק לאו סם ממש הוא כל מידי דמהני לחבריה קרינן סם. מי גריסין לעיסת גריסין של פול. ומי רגלים שהחמיצו. נתר ובורית דברים שמעברין את הכתמים כדכתיב (ירמיה ב') כי אם תכבסו בנתר כו' נתר מין עפר הוא ובטיית טפ"ל ובורית. ואהל תרי גווני אהל נינהו כדאיתא בשבת פרק א"ר עקיבא (צ'.) ומין עשב הוא ובטיית אשנא"ן. קימוניא. ואשלג. וקתני סיפא העבירן שלא כסדרן או שהעביר שבעתן כאחת לא עשה כלום ואין סומכין על בדיקה זו לפי שאין א' מהן מועיל אלא בסדר הזה. רב פפא סבא אמר אף ארבע מיתות השנויות במשנתינו דוקא תננהו למינקט חומרי חומרי ברישא ונפקא מינה לכדאמרן. ממאי מדקא מפליג רבי שמעון ואפיך מיפך ש"מ ת"ק דוקא קתני. ורבה דלא נקט אלא ז' סמנין סבירא ליה נמי דארבע מיתות דוקא קתני והיינו טעמא דלא איירי בה כדאיירי בשבעה סמנין משום דלא בעא לאורויי במילתא דאית בה פלוגתא דתנאי. רב פפא אמר אף סדר יומא דוקא קתני ואי אפיך לא עשה כלום דתנן כו' ואינך רבה ורב פפא היינו טעמא דלא איירו בה משום דלאו חשיבותא דעבודות מהדדי גרמא להו למקדם להדדי אלא חומרא בעלמא הוא דאחמיר רחמנא בעבודת יום הכפורים שאם שינה מכסדר פסול וכי איירו אינהו במידי דגרמא ליה חשיבותיה למקדם כגון ז' סמנין וד' מיתות שכחו של כל אחד מהם גורם שיהא זה קודם לזה שהדין נותן שתהא [קודם] לזה מפני חשיבותו שאין מי הגריסין מועלין אלא לאחר הרוק וכן כולן. רב הונא בריה דרב יהושע אמר אף סדר תמיד דוקא תנן ממאי מדתני עלה זה סדר התמיד אלמא כסדר בעינן. ורב פפא דאיירי נמי בחומרי ולא איירי בהא אמר לך ההוא למצוה בעלמא ואי אפיך לית לן בה כי איירי איהו במילתא דאי אפיך פסול. ולאפוקי נמי ממצות חליצה דאי אפיך מהך סדרא לית לן בה כלומר הני אמוראי כלהו דאיירו בהני מתניתא דשבע סמנין וסדר יומא וסדר תמיד למימרא דדוקא תננהו ומשמע דהני אין אחריני לא לאפוקי מאי קאתי לאפוקי ממצות חליצה דאין מוקדם ומאוחר כדר' יהודה דאמר אי אפיך לית לן בה ולאפוקי נמי מבגדי כהונה כדמפרש ואזיל דאפי' לכתחילה לאו מצוה הכי. וכי תימא לאינך אמוראי דלא מיירו אלא במידי דאי אפיך פסול כי היכי דאתו לאפוקי ממצות חליצה ליפקו נמי מסדר תמיד דמצוה בעלמא הוא ואי אפיך לית לן בה איכא לפרוקא דלר' הונא בריה דרב יהושע אצטריך דקסבר האי סדר תמיד דקתני לעכב הוא ואצטריך לאפוקי ממצות חליצה. ואיכא לפרושי דאפי' תימא דרב הונא בריה דרב יהושע נמי מודה דסדר תמיד למצוה בעלמא הוא והאי דקאמרינן לאפוקי ממצות חליצה לאפוקי מדרב יהודה קא מהדר דאמר מצוה הכי לכתחילה קמ"ל דלכתחילה נמי מקדים מאי דבעי. ויש לפרש דאית ליה לרב יהודה והאי דקאמרינן ולאפוקי ממצות חליצה להנך אמוראי הוא דאיצטריך דפליגי אדרב הונא בריה דרב יהושע דקאמרינן ואידך ההוא למצוה בעלמא דאלמא רב פפא דאיירי בחומרי ולא איירי בסדר תמיד אצטריך לאפוקי מילתא דלא קדמה אלא למצוה בעלמא אהני לאפוקי נמי מצות חליצה וכדרב יהודה דתנן מצות חליצה כו'. ודברו אליו דברים הראוים לו לתקנתו וכולה ובלשון הקדש היו אומרין כדיליף בסוטה באלו נאמרין בכל לשון. אמר רב יהודה מצות חליצה קוראה מאין יבמי וגו' והוא קורא לא חפצתי לקחת וחולצת ורוקקת וקוראה ככה יעשה לאיש:

ומתמהינן מאי קמ"ל מתני' היא כדאמרן ומהדרינן הא קמ"ל דהאי סידרא למצוה בעלמא הוא ואי אפיך לית לן בה אשכחן בנוסחי דילנא ואקדים וחליץ לית לן בה וה"פ אי קדים וחליץ מקמי קריאה קמייתא לית לן בה ואשכחן בפירושי ר"ח ז"ל ואי אפיך ואקדים חליצה לרקיקה כשרה וטעות סופר הוא דהא מצוה נמי הכי הוא ואשכחן בפירושי צרפת אי אקדים רקיקה לחליצה לית לן בה ולהא מילתא מסתייעא מיהא דתניא נמי בין שהקדים כו' ולנוסחי דילן לא קשיא דכיון דכי אקדים רקיקה לחליצה כשרה כי אפיך בכולהו נמי כשרה והדבר צריך עיון. ולאפוקי נמי מהא דתנן כו' דבמתני' אקדים כתונת למכנסים וקי"ל דמכנסים בעי אקדומי תחילה דכתיב ומכנסי בד יהיו על בשרו מדלא כתיב ומכנסי בד ילבש דמשמע לבתר הכי אלא יהיו על בשרו שכשלובש את הכתונת יהיו המכנסים מצויין על בשרו ואית דאמרי מדכתיב על בשרו כלומר שכשלובשן יהיו על בשרו בלבד כלומר שיהא ערום מכל לבוש דאי לאו הא אתא לאשמועינן למה לי על בשרו. ומקשינן תנא דידן מאי טעמא אקדמא לכתונת ומפרקינן משום דאקדמה קרא כתונת בד קדש גו' פשוטה היא:

פיסקא סקילה שריפה והשתא נקטינן לפרושי טעמא דרבנן דאמרי סקילה חמורה משריפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק סקילה חמורה משריפה שכן ניתנה למגדף מברך השם והכי מיפרש בכולה תלמודין ומתמהינן אדרבא שריפה חמורה שכן ניתנה לבת כהן שמחללת את אביה והוציאה הכתוב מכלל בת ישראל אפי' ארוסה שהיא בסקילה להחמיר עליה ולדונה בשריפה ש"מ שריפה חמורה מסקילה ומפרקינן קסברי רבנן כשהוציא הכתוב בת כהן מכלל בת ישראל לא הוציא אלא נשואה שהיא בחנק להחמיר עליה לדונה בשריפה אבל ארוסה בת כהן לא יצאת מכלל ארוסה בת ישראל אלא היא כבת ישראל בסקילה ומדאפקה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל נשואה לדונה בסקילה ש"מ סקילה חמורה. וכי תימא היכי ילפינן מהכא דסקילה חמורה הא היא גופה לא קימא להו לרבנן דנשואה יצתה ולא ארוסה אלא משום דסקילה חמורה לא תיקשי לך דכי קימא להו לרבנן דסקילה חמורה משום דנתנה למגדף ועובד ע"ג הוא כדאמרינן מעיקרא והאי דמסקינן טעמא מדאפקה רחמנא לארוסה בסקילה לפום פירכא דפריך ליה מבת כהן קא מסיק ליה הכי כלומר מבת כהן דפרכת לי אית לי למידק דסקילה חמורה דמדאיתיהיבא לפושט ידו בעיקר על כרחיך חמורה מכולן והואיל וסקילה חמורה ש"מ כשיצתה בת כהן מכלל בת ישראל נשואה יצתה ולא ארוסה ומדאפקה רחמנא לארוסה בסקילה שמע מינה נמי סקילה חמורה. ויש לפרש דהא דאמרינן קסברי רבנן נשואה יצתה לשריפה ולא ארוסה גמרא הוה בידייהו והכי קא מתריץ ליה מבת כהן לא תפרוך לרבנן דקסברי רבנן כו' הילכך מהתם נמי תיפוק לי דסקילה חמורה והכי מסתבר. והא דאמרינן לקמן טעמא משום דלרבנן סקילה חמורה לאו למימרא דמהאי טעמא קא ילפי לה רבנן אלא הא קמ"ל דר' יוחנן מהאי טעמא נפקא דלרבנן נשואה יצאה ולא ארוסה דאי ס"ד ארוסה נמי יצאת היכי קימא להו לרבנן דסקילה חמורה הא ודאי לא הוציא הכתוב בת כהן להקל עליה אלא להחמיר עליה:


דף נ עמוד אעריכה


סקילה חמורה מסייף שכן ניתנה כו' מעיקרא אתיא לה ממגדף משום דחמיר טפי משאר הנהרגין וכיון דפריך ליה מאנשי עיר הנדחת (שאין) [מייתי לה ממדיחי עיר הנדחת שהן] חמורין מן הנדחים ואע"פ כן מדיחין בסקילה ונדחין בסייף ובאלו הן הנשרפין יליף לה מקראי:

סקילה חמורה מחנק כו' ומתמהינן אדרבא חנק חמור שכן ניתן למכה אביו ואמו שנאמר בהן מות יומת סתמא וקי"ל כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ומאי חומרא שכן הוקש כבודן לכבוד המקום נאמר כאן כבד את אביך וגו' ונאמר להלן כבד את ה' מהונך ואיבעי תימא שהרי מגדף בסקילה ומקלל אביו ואמו בסקילה ותרווייהו מייתי להו בקידושין (ל':) וכיון דכי הדדי נינהו על כרחיך מכה חמור דקא עביד בידים. ומפרקינן מדאפקה רחמנא כו' לארוסה בת ישראל שהיא חמורה שכן מזנה בבית אביה ואיכא קלון טפי מנשואה ואפקה מכלל נשואה בת ישראל שהיא בחנק להחמיר עליה ולדונה בסקילה ש"מ סקילה חמורה:

שריפה חמורה מסייף כו' ואסיקנא נאמר אביה בסקילה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה ונאמר אביה בשריפה את אביה היא מחללת מה אביה האמור בסקילה סקילה חמורה מסייף אף אביה האמור בשריפה שריפה חמורה מסייף. שריפה חמורה מחנק סייף חמור מחנק ופשוטות הן. ואית דמקשו מאחר דנפקא לה דסקילה חמורה משריפה ושריפה חמורה מסייף ממילא שמעת דסקילה חמורה מסייף למה ליה תו לאהדורי ולמפשט דסקילה חמורה מסייף ומתרצי דלא נפקא לן דשריפה חמורה מסייף אלא מג"ש דסקילה הילכך מיבעי ליה לאהדורי אטעמא דחומרא דסקילה מסייף וקשיא לן עלה הא תינח סקילה מסייף אלא סקילה מחנק למה לי כיון דסקילה חמורה מסייף וסייף מחנק על כרחיך סקילה חמורה מחנק אלא מסתברא היינו טעמא דכל היכא דיכיל למילף מהנדון גופיה דכתיב ביה קרא טפי עדיף ליה:

פיסקא ר' שמעון אומר שריפה סקילה. קסבר ר' שמעון שריפה חמורה מסקילה שכן ניתנה לבת כהן אפי' ארוסה קסבר בת סתמא משמע לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה ומדאפקה רחמנא לארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה להחמיר עליה ולדונה בשריפה ש"מ שריפה חמורה: שריפה חמורה מחנק ופשוטה היא: שריפה חמורה מסייף כו'. ומתמהינן אדרבא סייף חמור שכן ניתנה לאנשי עיר הנדחת שהן חמורין ומאי חומרייהו שכן ממונן אבד והכא לא מצי למימר שכן פושט ידו בעיקר דפושט ידו בעיקר לר' שמעון לאו חומרא היא לגבי שריפה דהא מגדף ועובד ע"ג שפושטין ידן בעיקר בסקילה והוציא הכתוב ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה להחמיר עליה ולדונה בשריפה וס"ד אמינא כי היכי דאחמיר בבת כהן טפי ממגדף ועובד ע"ג הכי נמי אחמיר בה טפי מאנשי עיר הנדחת להכי אצטריך למפרך מחומרא דממונן אבד דליתה באינך. ומפרקינן אמרת וכי איזה כח מרובה להחמיר עליו כח המדיח או כח הנידח הוי אומר כח המדיח הא קסבר ר"ש מדיחי עיר הנדחת בחנק כדלקמן ומדאפיק רחמנא למדיחי עיר הנדחת מכלל אנשי עיר הנדחת מסייף לחנק ש"מ חנק חמור מסייף וקל וחומר ומה חנק שהוא חמור מסייף הרי שריפה חמורה ממנו כדנפקא לן לעיל סייף הקל לא כל שכן ששריפה חמורה [ממנו. סקילה חמורה] מחנק ופשוטה היא. ומדאפקי' רחמנא למדיחי עיר הנדחת מכלל אנשי עיר הנדחת מסייף לחנק ש"מ חנק חמור מסייף ומאחר שלמדו לסקילה שחמורה מחנק החמור כל שכן מסייף הקל. חנק חמור מסייף כדפי'. ועיקר פלוגתא דרבנן ור' שמעון במדיחי עיר הנדחת מיפרשא באלו הן הנחנקין והתם מפרש טעמייהו:


דף נ עמוד בעריכה


מרגלא שמועה חשובה לשון מרגלית בפומיה דרבי יוחנן נערה המאורסה בת כהן שזינתה בסקילה כדפרשינן לטעמייהו דרבנן דסברי נשואה יצאת לשריפה ולא ארוסה רבי שמעון אומר בשריפה דבת סתמא כתיב לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה. זינתה מאביה כולה מילתא בארוסה בת כהן קא מיירי שאם זינתה מאביה שניהן בסקילה דאע"ג דהבא על בתו בשריפה כדאיתא באלו הן הנשרפין לגבי בתו ארוסה כיון דמיחייב עלה נמי משום נערה המאורסה דהויא בסקילה לטעמייהו דרבנן דאמרי נשואה יצאת ולא ארוסה בסקילה דיינינן להו שהרי נתחייבו שתי מיתות סקילה משום נערה מאורסה שריפה משום בתו הילכך ידונו בסקילה שהיא חמורה לטעמייהו דרבנן רבי שמעון אומר בשריפה כי טעמיה דאמר ארוסה בת כהן בשריפה הילכך בין משום בתו בין משום ארוסה בת כהן שריפה הוא דמיחייבא ואביה נמי אע"ג דאלו בא על בת כהן אחר והיא ארוסה הוי בסקילה דלענין בועלה מודי רבי שמעון דבסקילה הוי הכא כיון דבתו היא ומיחייב עלה שריפה משום בתו בשריפה דיינינן ליה דשריפה חמורה ומי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה. והשתא שמעינן מיהא בתרייתא תרתי חדא דארוסה בת כהן לרבנן בסקילה לר' שמעון בשריפה ואידך מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה לתרווייהו כדפרי'. ואית דמוקמי לה להאי זינתה מאביה בארוסה בת ישראל ולא מסתבר דמשמע דכולה מילתא בבת כהן קא מיירי. ודייקינן עלה מאי קמ"ל לרבנן נשואה יצאה ולא ארוסה לר"ש אחת ארוסה ואחת נשואה כדפרישית וטעמא מאי כלומר ומאי טעמייהו דרבנן ודרבי שמעון משום דלרבנן סקילה חמורה הילכך כשהוציא הכתוב בת כהן להחמיר עליה לא הוציאה אלא מכלל נשואה שהיא בחנק לדונה בשריפה אבל ארוסה כדקיימא קיימא בסקילה שאם אי אתה אומר כן נמצאת מיקל בבת כהן והכתוב לא הוציאה להקל עליה אלא להחמיר עליה ולר"ש שריפה חמורה הילכך כשהוציא הכתוב בת כהן מכלל בת ישראל אפילו ארוסה נמי הוציאה מסקילה להחמיר עליה ולדונה בשריפה. והאי פירושא לא נהיר דהא לעיל משמע דרבנן ור"ש כי ילפי חומרא דמיתות מבת כהן ילפי לה והאיך ילמד הלמד ממלמד שהוא למד מן הלמד עצמו לאותו דבר ותינח לרבנן איכא למימר דמכל מקום סקילה חמורה שכן ניתנה לפושט ידו בעיקר ועל כרחיך פושט ידו בעיקר עדיף הילכך על כרחיך נשואה יצתה ולא ארוסה אלא לר"ש הא ודאי לא נפקא ליה דשריפה חמורה אלא מבת כהן. אלא מסתברא דהאי דקא מיבעיא לן טעמא מאי לאו לרבנן ור"ש קא מיבעיא לן אלא לר"י קא מיבעיא לן מאי טעמא נפקא ליה דלרבנן ארוסה לא יצאת ולר"ש יצתה ומהדרינן משום דשמעי' להו לרבנן דאמרי סקילה חמורה הילכך על כרחיך סבירא להו דארוסה לא יצתה דאי אמרת ארוסה נמי יצאת לא מיתוקם להו לרבנן דסקילה חמורה משום דאיכא למפרך מבת כהן כדפרכינן בריש פרקין ושמעינן ליה לר"ש נמי דאמר שריפה חמורה הילכך על כרחיך סבירא ליה דארוסה יצאת דאי לא יצאת היכי מיתוקם ליה דשריפה חמורה הא איכא למיפרך כדפרכינן והאי דקאמרינן ונפקא מינה למי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה כלומר נפקא מיהא דאמרן דלכל חד מינייהו לא הוציא הכתוב בת כהן אלא להחמיר עליה ש"מ מי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה דאי אמרת נידון בקלה לרבנן ארוסה בת כהן תידון בשריפה שהרי חייבת שתי מיתות אחת משום ארוסה בעלמא ואחת משום בת כהן ואיכא למימר דכולה מילתא אלעיל קא מהדר דקתני זינתה מאביה כו' ולבתר דסליק לפרושי טעמיה דרבי יוחנן הדר למימר דנפקא מיהא דר' יוחנן למי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה ואע"ג דמתני' בהדיא היא בפ' אלו הן הנשרפין איצטריך לאשמועינן דלא שנא ר"ש ולא שנא רבנן מודו בה:

ודייקינן מאי רבי שמעון ואשמעתא דלעיל קא מהדר דקאמרינן ר"ש לטעמיה כו' וקא בעי היכא שמעינן ליה דאמר הכי אבל מיהא דר' יוחנן לא מצי למפשטה דהא ר' יוחנן גופיה מהתם נפקא ליה משום דלר"ש שריפה חמורה. דתניא ר"ש אומר שתי כללות נאמרו בבת כהן בבת כהן שהיתה בכלל בת ישראל קאי דאי בבת כהן דכתיבא בהדיא קאי חד כללא בלחוד הוא דכתוב בה אלא אכללי דכתיבי סתמא קאי ומשמע בין בבת כהן בין בבת ישראל ומאי שני כללות ארוסה ונשואה ארוסה בסקילה ונשואה בחנק ומקמי דלסיימה למתני' אתמהינן עלה כי היכי לפרושה בבת כהן ולא בבת ישראל והא קראי סתמא כתיבי ואדרבא בבת ישראל משמעי טפי מדאפקיה רחמנא לבת כהן מכללא ומפרקינן אימא אף בבת כהן כלומר דקראי משמע אף בבת כהן והוציא הכתוב נשואה מכלל נשואה וארוסה מכלל ארוסה כלומר בשריפה [דהא] הכתוב ארוסה בסקילה ונשואה בחנק אף בת כהן היתה במשמע וכשהוציא הכתוב בת כהן לשריפה אחת ארוסה ואחת נשואה משמע והשתא קאתי למילף מינה דשריפה חמורה מסקילה והיינו דקאמר מה כשהוציא נשואה מכלל נשואה מחנק לשריפה לא הוציאה אלא להחמיר עליה אלמא שריפה חמורה מסקילה. ואע"פ שיצאה בת כהן מכלל בת ישראל זוממיה לא יצאו לא שנא ארוסה ולא שנא נשואה והיינו דקתני זוממי נשואה בת כהן כו' ויליף לה באלו הן הנחנקין (צ'.) מדכתיב היא מחללת מאי טעמא אמר קרא היא ולא בועלה זוממיה איני יודע אם לו הוקשו ואם לה הוקשו ת"ל ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כו':

תנו רבנן ובת איש כהן כו' או אינו אומר אביה לג"ש אלא שזינתה מאביה ולהוציא את כל אדם וקרי ביה לזנות את אביה כלומר עם אביה כשהוא אומר את אביה היא מחללת משמע כל היכא דאיכא חילולין לאביה והרי כל אדם אמור שאפי' זינתה עם כל אדם הרי היא מחללת את אביה הא מה אני מקיים אביה מופנה לג"ש נאמר כאן אביה ונאמר להלן והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה מה להלן זנות עם זיקת הבעל כו' ואית דמפרש כשהוא אומר את אביה היא מחללת משמע היא מחללתו ואין הוא מחללה והיכי דמי כשזינתה עם אחרים ד"א כשהוא אומר את אביה היא מחללת היא מחללתו ואין הוא מחלל את עצמו ופירושא קמא דייק טפי מכולהו. אי מה להלן נערה והיא ארוסה כו' בוגרת ונשואה אפי' הזקינה מנין ת"ל בת כהן מכל מקום ורבי שמעון היא ובת ובת קא דריש כדרבי עקיבא לקמן:


דף נא עמוד אעריכה


בת כהן אין לי אלא שנשאת לכהן ולקמן פריך מהיכא תיפוק לי נשאת ללוי ולישראל ולכותי אותן שהביא מלך אשור לכותה והשיב בערי שומרון וכותים הן בכלל לא תתחתן בם והאי דנקט כותי ולא נקט עכו"ם משום דשייך במצות ויש לו קידושין באחרת ולחלל שנולד מאיסורי כהונה דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ולנתין מן הגבעונים שנתן דוד ושלמה לעבודת בית המקדש ולפיכך נקראו נתינים ומיתר האמורי היו והרי הן בכלל לא תתחתן בם ולממזר מניין שבשריפה והני כולהו אע"ג דחייבי לאוין נינהו הא קי"ל ביבמות דקידושין תופסין בחייבי לאוין והרי הן בכלל אשת איש תלמוד לומר ובת איש כהן איש יתירה הוא לאשמועינן דאביה הוא דבעינן דלהוי איש כהן אבל בעלה לא בעינן כהן. רבי אליעזר אומר כו' בגמרא מפרש לה לקמן:

אמר מר יכול אפי' חיללה שבת תידון בשריפה ומתמהינן היכי תיסוק אדעתין הא ודאי חיללה שבת בת סקילה היא ומפרקינן ר"ש היא דאמר שריפה חמורה וסד"א חומרא יתירה אחמר בה רחמנא למידינה בשריפה לפי שהיא בת כהן כי היכי דאחמיר בכהני דרבי בהו מצות יתירות קמ"ל לזנות בחילולי שבזנות הכתוב מדבר. ומקשינן ומאי שנא בת כהן דתיסוק אדעתין דאחמיר עלה טפי מכהן גופיה דהיא כי חיללה שבת תידון בשריפה ואלו כהן גופיה כי חילל שבת דיניה בסקילה ומפרקינן סד"א איהו הוא דלא אחמיר רחמנא עילויה טפי משום דאישתריא ליה שבת לגבי עבודה לקרבנות צבור אבל איהי דלא אישתריא שבת לגבה אימא תידון בשריפה קמ"ל: אמר מר יכול אפי' פנויה ומתמהינן פנויה לזנות כתיב ופנויה לא מיקריא זונה שאין לשון זונה אלא שזנת על אחר ומפרקינן ס"ד אמינא בפנויה קאי ודקא קשיא לך לזנות כתיב כר' אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנוייה עשאה זונה קמ"ל דבזיקת הבעל הכתוב מדבר: אמר מר או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל אדם. ודייקינן אלא כשהיית מוציא את כל אדם מה אתה מביא שזנתה מאביה אי הכי מאי איריא בת כהן אפי' בת ישראל נמי אתיא הנה הנה לאיסורא אתיא זמה זמה לשריפה כתיב הכא ערות בת בנך כו' כי ערותך הנה וכתיב התם שארה הנה מה להלן עשה בתה כבת בנה ובת בתה אף כאן עשה בתו כבת בנו ובת בתו ומקל וחומר לא אתיא דאין מזהירין מן הדין ואין עונשין מן הדין ואתיא זמה זמה לשריפה כתיב הכא שארה הנה זמה היא וכתיב התם ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא באש ישרפו אותו וגו' ומפרקינן סד"א אתי קרא לאשמועינן דלא לילף ג"ש לחיובי ישראל הבא על בתו מאנוסתו בשריפה מדגלי רחמנא בבת כהן אבל בבת ישראל לא קמ"ל:

אמר מר בת כהן אין לי אלא שנשאת לכהן ומתמהינן אטו משום דאינסיבא להני תיסוק אדעתין דלאו בת כהן היא ומפרקינן סד"א כי תחל לזנות אמר רחמנא דמיתחלא השתא על ידי זנות לאפוקי הא דמיתחלא וקיימא מעיקרא משעת נישואיה לכותי ולחלל לנתין ולממזר אפסילא מכהונה לגמרי דאמר מר ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה כגון נתין וממזר וכותי וחלל נמי אע"ג דכשר לבא בקהל יליף לה בקידושין מלא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל דכהן גדול הבא על האלמנה [פוסל מן הכהונה ומן התרומה] דכתיב ולא יחלל שני חילולין משמע שמחלל אותה ומחלל את הולד ומה הוא פוסל אף זרעו [פוסל] לפסלה מן התרומה עולמית שאפי' מת בעלה בלא זרע לא תשוב עוד אל בית אביה בנעוריה ונפסלה מן הכהונה שלא תינשא עוד לכהן ללוי ולישראל נמי אע"ג דלכי מיתי בלא זרע הדרא למיכל בתרומה כיון דכי איתה גביה מיהת לא אכלה הא איכא צד חילול מעיקרא ואימא לא תידון בשריפה קמ"ל דאע"פ שנשאת לאחד מן הפסולין דינה בשריפה ודלא כר"מ דאמר נשאת לאחד מן הפסולין דינה בחנק דתניא בת כהן שנשאת לישראל ואכלה בתרומה משלמת את הקרן ואין משלמת את החומש ומיתתה בשריפה דאכתי בקדושתה קיימא משלמת את הקרן בתורת גזל בעלמא שאכלה דבר שאין ראוי לינתן לה דכתיב ושבה אל בית אביה מכלל דהשתא מיהת לא אכלה אבל חומש לא משלמא דלאו זרה גמורה היא שהרי ראויה לחזור אם ימות בעלה ואין לה זרע ותניא בתורת כהנים יכול בת כהן שנשאת לישראל ואח"כ אכלה תרומה ובן כהן שאכל תרומת חבירו יכול יהו חייבין בחומש ת"ל כל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה יצאו אלו שאין זרין לה. נשאת לאחד מן הפסולין משלמת קרן וחומש דהא ליה לה תקנתה וזרה גמורה היא ומיתתה בחנק כנשואה בת ישראל. וחכמים אומרים אחת זו ואחת זו אין משלמת את החומש דלשון זר מעיקרא משמע ומיתתן בשריפה כדאמרן לעיל:

אמר מר רבי אליעזר אומר את אביה בשריפה ודייקינן מאי את אביה ואת חמיה אילימא את אביה ברשות אביה והיינו ארוסה את חמיה ברשות חמיה והיינו נשואה מאן שמעת ליה האי סברא כלומר ארוסה בשריפה נשואה בסקילה אי כרבנן כו' ולא מצית למימר טעמא דר"א טעמיה דנפשיה קאמר ופליג אכולהו דמהיכא תיתי ליה. שלח רבין כו' כך היא הצעה של משנה זו לעולם כרבנן דאמרי ארוסה בסקילה נשואה בשריפה וסבירא להו דסקילה חמורה משריפה ושתיהן מחנק וקי"ל דהבא על בתו בשריפה והאי את אביה דקתני סמוך למיתת אביה הוא והכי קאמר כל שהוא למטה ממיתת אביה ומאי ניהו נשואה בת ישראל כו' כלומר כל היכא דבעלמא בבת ישראל שזינתה מאחרים דינה במיתה שהיא למטה ממיתת אביה והיינו נשואה שהיא בחנק שהוא למטה ממיתת אביה אלו בא עליה שהרי הבא על בתו בשריפה ובת ישראל נשואה שזינתה מאחרים מחתינן לה משריפה חד דרגא ודיינינן לה בחנק הכא בבת כהן דיינינן לה במיתת אביה בשריפה בין לר"ש בין לרבנן דאמרי נשואה יצתה לשריפה וכל שהוא למעלה ממיתת אביה ומאי ניהו ארוסה בת ישראל שהיא בסקילה ומאי למעלה ממיתת אביה שהרי הבא על בתו בשריפה ונערה המאורסה שזינתה מאחרים מסקינן לה חד דרגא למעלה ממיתת אביה ודיינינן לה בסקילה הכא בארוסה בת כהן דיינינן לה במיתת חמיה שבא על כלתו שהוא בסקילה כרבנן דאמרי ארוסה בת כהן בסקילה בלמעלה ממיתת אביה וה"ק כל שמיתתה בעלמא למטה ממיתת אביה הכא במיתת אביה בשריפה ואם לאו כלומר כל היכא דבעלמא לא הויא למטה ממיתת אביה אלא למעלה הימנה הכא במיתת חמיה בסקילה. מתקיף לה רב ירמיה מידי למעלה למטה קתני. אלא א"ר ירמיה לעולם כרבי ישמעאל דאמר ארוסה יצתה ולא נשואה וה"ק את אביה ברשות אביה והיינו ארוסה בשריפה ומאי את חמיה שזינתה מחמיה בסקילה כדין הבא על כלתו וכל אדם בחנק:


דף נא עמוד בעריכה


אמר רבא ומאי שנא כו'. אלא אמר רבא לעולם ר"א כר' שמעון דאמר שריפה חמורה ומאי את אביה ברשות אביה ואת חמיה ברשות חמיה וקא סבר ר"א נשואה בת כהן כארוסה בת כהן מה ארוסה חד דרגא מסקינן לה מארוסה בת ישראל מסקילה לשריפה אף נשואה בת כהן חד דרגא מסקינן לה מנשואה בת ישראל מחנק לסקילה כי טעמא דר' שמעון דאמר שריפה חמורה מסקילה וסקילה מחנק. מתקיף לה רבינא מי מצית מוקמת לה כר"ש הא אידי ואידי ר"ש בשריפה קאמר ולא מצית למימר דר"א סבר לה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא דמהיכא תיתי ליה אי קסבר דבת כהן סתמא כתיב אחת ארוסה ואחת נשואה נמי תהוי בשריפה ואי קסבר ארוסה יצתה ולא נשואה ועדיין היא בכלל נשואה בת ישראל מנא ליה לאסוקי נשואה בת כהן חד דרגא וכי מפני שהחמיר הכתוב על הארוסה חמורה נחמיר על הנשואה שהיא קלה. אלא אמר רבינא לעולם כרבנן ומאי את אביה ואת חמיה ברשות אביה וברשות חמיה ואיפוך את אביה והיינו ארוסה בסקילה את חמיה והיינו נשואה בשריפה והאי דקאמר את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה סירכא בעלמא נקט משום דבעלמא בתו בשריפה וכלתו בסקילה והאי פירושא לבתר דפרישנא ליה אשכחנו ליה בפירושא דר"ח ז"ל. ויש לפרש האי דקאמר את אביה בשריפה משום סירכא דקרא נקט דכתיב את אביה היא מחללת באש תשרף מיהו קשיא לן עלה הא תינח את אביה בשריפה נקט משום סירכא דקרא אלא את חמיה בסקילה למה לי למימר הכי. ותו איתמר בה דהאי דאיצטריך למימר דתנא סירכא נקט לאו למאי דאפיך מיפך ואמר את אביה בשריפה קאמר אלא משום דנקט לישנא דאת אביה והוה ליה למיתנא ארוסה ונשואה וקאמר דסירכא נקט כלומר אמילתיה דתנא קמא קא סריך דאיירי בלישנא דקרא דקתני או אינו אומר אביה אלא להוציא את כל אדם ולא מסתבר חדא דגמרא קאמר והאי דקאמר את אביה בשריפה סירכא נקט מדאידכר שם שריפה ש"מ כי קשיא ליה משום דאמרינן בשריפה ולא אמר בסקילה ותו דהא הני אמוראי כולהו לא קשיא להו הא מילתא אמאי תנא לישנא דאת אביה ולא תנא ארוסה ונשואה ולמה ליה לרבינא למדחק ולפרושי טעמא למילתא דלא אקשו ליה:

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה הלכה כדשלח רבין כו' דמתריץ ליה לדרבי אליעזר בלמטה ולמעלה ולא ידענא מאי דוחקיה דגמרא לתרוצא לדר"א בלמטה ולמעלה דהא ודאי ר"א את אביה ואת חמיה קאמר ולא היה מתכין לא למטה ולא למעלה הוה יכלינן לתרוצא לדר' אליעזר שפיר דלימא לעולם מאי את אביה ואת חמיה מאביה ומחמיה ודקא קשיא לך מאי איריא בת כהן אפי' בת ישראל נמי בתו בשריפה וכלתו בסקילה מי סברת בפנויה חאי בנשואה קאי דהא בדידה קא מיירי לעיל מיניה אין לי אלא שנשאת לכהן כו' ועלה קאמר ר"א את אביה כלומר אם זינתה מאביה בשריפה דאידי ואידי שריפה היא דמיחייבא שהרי הבא על בתו בשריפה ובת כהן נשואה שזינתה בשריפה בין לרבנן בין לרבי שמעון ואפי' רבי ישמעאל דאמר נשואה בת כהן בחנק הכא כיון דזינתה מאביה בשריפה דשריפה לדברי הכל חמורה מחנק ומי שנתחייב שתי מיתות נידון בחמורה וסיפא דקתני את חמיה כלומר שזינתה מחמיה בסקילה אשמועינן כדרבנן דאמרי סקילה חמורה משריפה והויא לה מחוייבת שתי מיתות שריפה משום בת כהן נשואה שזינתה וסקילה משום חמיה ומי שנתחייב שתי מיתות נדון בחמורה:

ומתמה רב יוסף אדרב נחמן הילכתא למשיחא כלומר למה הוצרך לקבוע הלכה לימות המשיח שתשוב סנהדרי למקומה וידונו דיני נפשות והלא כשיבא משיח אליהו בא עמו והוא יורה צדק. א"ל אביי כו'. ואהדר ליה רב יוסף הכי בשלמא שחיטת קדשים דתנינן לפום פלוגתא דתנאי דאתמר סתמא תנינן סתמא שפיר אלא מפסק הלכה למה לי הא לא פסקינן הלכה אלא לדבר שצריך לעשות בו מעשה. ומפרקינן הלכה קאמר כלומר הילוך שמועה זו והצעה כדשלח רבין. ויש מפרשים הלכה למה לי לא שייך למימר בכי האי מחלוקת שאין בין רבין לרבינא לא חיוב ולא פטור ולא חילוק מיתה דתרווייהו מפרשי נשואה בשריפה ארוסה בסקילה ובתקון לשון הברייתא פליגי מר מתרץ ליה בלישנא דלא תצטרך לאפוכה ומר מפיך לה משום דיוקא דלישנא ומאי הלכה איכא למימר בסוגיא דשמעתא אחרי שאין אנו למדין ממנה כלומר כשיבא המשיח ויחיו המתים נשאל את ר' אליעזר באיזה לשון אמרה:

ודייקינן מאי ר' ישמעאל ואלעיל קא מהדר דהא דייקינן אי כר' ישמעאל הא אמר ארוסה יצאה לשריפה ולא נשואה ועלה קא דייקינן השתא מאי ר' ישמעאל כלומר היכא שמעינן לרבי ישמעאל דאמר הכי ומהדרינן דתניא מות יומת הנואף והנואפת בחנק שכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק הכל בין ארוסות בין נשואות בין בת כהן בין בת ישראל היו בכלל נואף ונואפת לידון בחנק והוציא הכתוב בת ישראל לסקילה כו'. זוממיה בכלל מיתת בועלה דברי רבי ישמעאל מה בועלה הבא על בת כהן ארוסה בסקילה ונשואה בחנק דכתיב היא מחללת היא ולא בועלה אף זוממיה בכלל מיתת בועלה משום שנאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו אלמא כל היכא דאיכא חילוק עונש בין אחיו לאחותו בדיניה דאחיו דיינינן ליה. ומסתברא דהיכא דליכא חיוב מיתה על הבועל כגון שהעידו שזינתה מאחד ואין יודעים איזהו או שזינתה מעכו"ם דלא קרינא ביה אחיו דיינינן להו כדין בועלה אלו הוה ישראל והוו ידעי ליה דעל כרחיך ליכא למימר דמעיט רחמנא אחותו לגמרי דהא סוגיין בכוליה תלמידין דזוממי אשה מיחייבי וכי תימא על כרחיך הא מעיט רחמנא לאחיו התם היכא דאיכא חיובא לאחיו אבל היכא דליכא חיובא לאחיו לא מעיט רחמנא ומילתא צריכא עיונא:

רבי עקיבא אומר כו' עד אמר לו ישמעאל אחי בת ובת אני דורש מכדי לכתוב קרא בת איש בלא וא"ו ובת למה לי לריבוייא דנשואה אמר לו וכי מפני שאתה דורש בת ובת אתה מוציא את הנשואה לשריפה אם ריבוי הכתוב משמע להביא את הכל ואפי' הנשואה הביא גם את הפנויה ואם משמע מג"ש להוציא את הפנויה שאין כאן זיקת הבעל הוציא את הנשואה מכלל בת כהן שהרי אביה האמור להלן שאתה למד הימנו ג"ש לא דיבר אלא בנערה והיא ארוסה ור"ע סבר אהני ג"ש למעוטי פנויה ואהני בת ובת לרבויי נשואה ורבי ישמעאל דפריך הכי משמע דלא ידע דעתיה דר"ע סבר מדקאמר לי' בת ובת הדר ביה מג"ש ולא ממעיט מידי וה"ק לי ישמעאל אחי אין לנו לדרוש ג"ש שהרי ריבה הכתוב בת ובת והיינו דקאמר ליה אם משמע להביא את הנשואה דלית לך ג"ש מנא לך למעוטי פנויה. ודייקי' ור' ישמעאל הא בת ובת מאי דריש ביה ומהדרינן מיבעי ליה לרבות אפי' בת כהן בעלת מום לשריפה שלא תאמר כשם שחלק הכתוב בזכרים בין תמימין לבעלי מומין לענין עבודה כך נחלוק בבנותיהן לענין קדושה יתירה האמורה בהן. ור"ע ההוא מהם מקריבים והיו קדש נפקא לרבות בעלי מומין לקדושה הא למדת שלא חלק הכתוב בין תמימין לבעלי מומין בקדושתן אלא לענין עבודה אבל לשאר קדושתן כולן שוין הן והוא הדין לענין בנותיהן דאי לא אתיא לן מזכרים לפלוגי בהן בין תמימות לבעלות מומין מהיכא תיתי ורבי ישמעאל אי מהתם הוה אמינא הני מילי כי רבי קרא בעלי מומין לקדושה הני מילי זכרים דחזו להקרבה כדמשמע קרא הם מקריבים אבל בנתייהו כיון דלא רבינהו קרא לקדושה אימא ניפלוג בקדושתייהו כדפליג קרא בזכרים לענין עבודה קמ"ל. ודייקינן ורבי ישמעאל דנפקא ליה לאיתויי ארוסה ולאפוקי נשואה במה מצינו ולא אצטריך ג"ש האי את אביה היא מחללת מאי דריש ביה ומהדרינן מיבעי ליה לגופיה ללמדנו טעמו של דבר מפני מה החמיר הכתוב עליה לדונה בשריפה שחמורה מסקילה לרבי ישמעאל וכדתאני רבי ירמיה כו' ויש לפרש דכי איצטריך קרא לאשמועינן דקרינן רשיעא בר רשיעא לרשיעא בר צדיקא:


דף נב עמוד אעריכה


פיסקא זו מצות הנסקלין כמו שאמרנו בפרק ראשון ודייקינן עלה מאי איריא דתאני הכא זו מצות הנסקלין ומהדרינן משום דתנא באידך פירקין נגמר הדין וכולהו מילי דסקילה וקא בעי מיתנא הכא מצות הנשרפין תנא ברישא זו מצות הנסקלין:

מתני' מצות הנשרפין משקעין אותו בזבל עד ארכבותיו יש אומרים כדי שלא יתהפך אנה ואנה ותפל הפתילה על בשרו מבחוץ ולא נהירא לי מכמה אנפי חדא דאכתי מצי לאשתמוטי בגופיה ובפומיה ותו הא תינח נשרפין אלא נחנקין למה לי ותו אי מהאי טעמא נהרגין נמי נעביד להו הכי ותו מאי שנא בזבל אלא מסתברא היינו טעמא כדי שלא יתהפך לכאן ולכאן ויקלקלם ברעי אמטול הכי משקעינן ליה בזבל עד ארכובותיו כי היכי דלא ליתהפוך להכא ולהכא דאי נמי מיקלקל מיקלקל לאידך גיסא דאוקמוה מעיקרא ומזדהרי מיניה דייקא נמי דקתני בזבל ולא קתני בעפר והיינו טעמא דלא עבדינן הכי לנהרגין משום דנשרפין ונחנקין כיון דאיכא שהות במיתתן אדהכי והכי מיקלקלי אבל נהרגין דליכא שהות במיתתן לא חיישינן. ונותנין סודר קשה לתוך הרכה להגן על בשרו משום דבעינא מיתה על ידי שריפה ולא על ידי דבר אחר כדיליף בגמרא לקמן דבעיא שריפת נשמה וגוף קיים לפיכך צריך ליתן קשה מבפנים להצר לגרונו כדי שיפתח את פיו לפי שהרכה אינה חזקה ונקרעת מהרה ויש אומרים מפני שהרכה אינה חונקת וצריך ליתן רכה מבחוץ להגן כדי שלא יקרע הקשה את בשרו ובעינא גוף קיים וליכא. ומדליק כלומר מתיך את הפתילה של אבר וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו מלשון חמרמרו מעי. איכא דאמרי דלהכי קרו לה פתילה לפי שהיתה עשויה ארוכה וצרה כעין פתילה כדי שתהא נוחה ליתן לתוך פיו ולאו מילתא היא שהרי פתילה של אבר היתה ואי אפשר להדליקה אלא להתיכה ועוד שהרי אי אפשר לה לירד לתוך מעיו אלא לאחר התכתה ונמצא שכשהיו נותנין אותה לתוך פיו מותכת היתה ומה לי ארוכה ומה לי קצרה מה לי צרה ומה לי עבה אלא כך נראה לנו שבית דין היו מתקנין חתיכות של אבר לנשרפין והיו עושין אותן כעין פתילות ארוכות וצרות כדי שתשלוט בהן האור מיד ויהיו נתכות מהרה ובדין הוא דלתני מתיך את הפתילה אלא כיון דנקט לישנא דפתילה נקט נמי לישנא דהדלקה דשייך גבי פתילה וסירכא בעלמא נקט. רבי יהודה אומר אף הוא אם מת בידן כו' כלומר מפני מה אתם נותנין סודרין קשה לתוך הרכה וחונקין אותו עד שפותח פיו כדי לקיים בו מצות שריפה שאלמלא כן אי אפשר לזרוק את הפתילה לתוך פיו ואין מתקיימת בו מצות שריפה אף הוא כו' אף זה שחונקין אותו מתחלה אם מת בידן לא היו מקיימין בו מצות שריפה אלא פותחין את פיו וכולה פשוטה היא:

ואיבעיא לן מנא לן דשריפה דחייב רחמנא הכי הויא דילמא בחבילי זמורות אמר רב מתנה אתיא שריפה שריפה מעדת קרח כתיב הכא ישרפו אותו ואתהן וכתיב התם אשר הקריבו השרופים ר' אלעזר אומר אתיא שריפה שריפה מבני אהרן דכתיב בה ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה כו' והשתא יליף בין לר' מתנה בין לר' אלעזר מה להלן שריפת נשמה מבפנים וגוף קיים מבחוץ אף כאן שריפת נשמה וגוף קיים שניטלת על ידי שריפה קרי שריפת נשמה וי"ל דאנשמת חיים שצריכה לגוף קאי והיא נשרפת על הגוף מבפנים:

ודייקינן תו ומאן דיליף מעדת קרח שריפה דהתם גופה מנא לן דשריפת נשמה וגוף קיים הואי ופשיטנא מדכתיב החטאים בנפשותם כלומר שחטאו בנפשותם וגרמו שריפה לנפשותם ודווקא נקט קרא בנפשותם שנשמתן נשרפת וגופן קיים ור' אלעזר דלא יליף מינה אמר לך ההיא שריפה ממש הואי בגופן ומאי בנפשותם על עסקי הנאת נפשותם כדריש לקיש דאמר מאי דכתיב בחנפי לעגי בשביל חנופה ולעג שהחניפו לו עדתו לקרח להלעיג על משה רבינו על עסקי מעוג שהאכילם והשקם חרק עליהם שר של גיהנם שיניו מעוג לשון מאכל כדכתיב אם יש לי מעוג ופסוק זה בני קרח אמרוהו כנגד עדתם כדמשמע בספר תהלים דכוליה מזמורא לבני קרח הוא:

ודייקינן ומאן דיליף מבני אהרן מנא לן דההיא שריפה הכי הויא ומהדרינן דכתיב וימותו כעין מיתה דגוף חיים ומאן דלא יליף מינה אמר לך ההיא שריפה ממש הואי ומאי וימותו דאיתחילה בהו מגואי כעין מיתה ושריפה ואזלא עד דמטיא למשוכייהו מאבראי. ומקשינן עלה והא כתיב ותאכל אותם מדלא כתיב ותאכלם משמע מיעוטא אותם ולא דבר אחר הראוי לישרף עמהן ומאי קא ממעיט על כרחיך גופא קא ממעיט. ומפרקינן ההוא למעוטי בגדיהם שלא נשרפו כדכתיב וישאום בכתנותם:

ומקשינן לדברי הכל ומאי חזית דילפת מהנך לילף מפרים הנשרפים ומפרקינן מסתברא מאדם הו"ל למילף שכן הנדון שלפנינו דומה לו בארבעה דברים שאינן בפרים הנשרפים ואלו הן אדם חוטא בנשמת פגול עדת קרח ובני אהרן שנשרפו אדם היו ועל חטאם נשרפו ויש בהן שריפת נשמה בשריפה ואין בהן צד פיגול והנדון שלפנינו אדם חוטא ויש בו נטילת נשמה ואין בו צד פיגול דנין אדם חוטא שיש בו נטילת נשמה ואין בו צד פיגול מאדם חוטא שיש בו נטילת נשמה ואין בו צד פיגול ואל יוכיחו פרים הנשרפים שאינן אדם ולא חטאו ואין בשריפתן נטילת נשמה שכבר נשחטו קודם לכן ויש בהן צד פיגול. ומתמהינן אדרבא מפרים הנשרפים הו"ל למילף שכן דומה להן בג' דברים שאינן לא בבני אהרן ולא בעדת קרח ואלו הן חוץ מכשיר לדורות פרים הנשרפים שריפתן חוץ לעזרה שנאמר והוציאו כו' והכשר מצות המקום בכך ומצותן נוהגת לדורות והנדון שלפנינו שריפתו חוץ לעזרה שלא יטמאו את העזרה והכשר מצותו בכך ואם שינו בו לא קיימו בו מצות שריפה והוא דבר הנוהגת לדורות לאפוקי הנך דשריפתן בעזרה ואין בהן הכשר מצוה שהרי בידי שמים נשרפו והרשות היה ביד המקום לשנותן לאיזו מיתה שירצה ואינו דבר הנוהג לדורות. ומפרקינן הנך נפישן משום דהנך ארבעה והני תלתא ומההוא דדמי ליה טפי גמרינן ליה והכא ליכא למימר מכשיר ממכשיר עדיף כדאמרינן בפ' נגמר הדין (סנהדרין מ"ב:) דשאני התם דכי הדדי הוו הכא ארבעה והכא ארבעה:

ומקשינן מכדי מאן דיליף מעדת קרח מאי טעמא לא יליף מבני אהרן משום דסבירא ליה דההיא שריפה ממש הואי ומאן דיליף מבני אהרן מ"ט לא יליף מעדת קרח משום דקסבר ההיא שריפה ממש הואי אי הכי כל חד מינייהו מאי חזי דיליף מהאיך דהוי שריפת נשמה וגוף קיים לילף מאידך דהוי שריפה ממש דהא כי היכי דדמי להאי באדם חוטא נשמת פיגול הכי דאמי להאיך. ומפרקינן אמר קרא ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה מכלל מיתה שהוא חייב בה. ומקשינן אי הכי למה לי ג"ש ומפרקינן אי לאו ג"ש הוה אמינא שריפת נשמה וגוף קיים לאו שריפה היא וע"כ צריך לקיומי ביה מצות שריפה וכי כתיב ואהבת לרעך לאו למעקריה ממיתה חמורה הכתוב בו למיתה קלה שאינה כתוב בו אלא לברור לו מיתה מכלל מיתה שחייב בה ואי משום הא נפיש ליה חבילי זמורות כדי שישרף מהרה קמ"ל ג"ש דשריפת נשמה וגוף קיים שריפה היא מאי אמרת מאי חזי דיליף מהאי שריפה לילף מאידך שריפה אמר קרא ואהבת לרעך כו':

וכבר היו משה ואהרן כו' איידי דאיירי בבני אהרן נקט לה הכא אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי נפיש גמלי סבי דטעיני משכי דהוגני. הוגני גמלים קטנים כדכתיב בכרי מדין ומתרגמינן הוגני ופתרון הדברים הרבה גמלים זקנים שטעונין על גביהן עורות של גמלים קטנים שמתו כלומר שפעמים שהזקנים קוברין את הקטנים:


דף נב עמוד בעריכה


אמר ר' אלעזר למה תלמיד חכם דומה לפני עם הארץ משום סירכא דריש לקיש דדריש בחנפי לעגי מעוג נקט לה הכא להא שעדת קרח גדולים היו דכתיב בהו נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם ולפי שנהנו ממנו נקלו בעיניו להכניס עמו במחלקתו.

אימרתא בת טלי כו'. אמר ר' יוסף טעה בתרתי טעה בדרב מתנה דיליף שריפה שריפה מעדת קרח והיינו טעמא דלא אמרינן טעה במתני' דהא התם נמי מפרש דחבילי זמורות לאו מילתא היא אלא מילי דתלו בקראי נקט וטעה בדתניא ובאת אל הכהנים ואל השופט בזמן שיש כהן עומד ומקריב יש משפט דיני נפשות משום דדיני נפשות כתיב התם כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון כו' ובזמן שאין כהן אין משפט ויש לפרש דהיינו טעמא דקא יליף מהתם לדיני נפשות ותו לא משום דהתם גבי סנהדרי קא מיירי וקמ"ל קרא דכי ליכא כהן ליכא סנהדרי הילכך דיני נפשות דבעו סנהדרי ממעטנא אבל דיני ממונות לא ממעיטנא:

פיסקא אמר ר' אלעזר בר' צדוק כו'. אמר ר' יוסף ב"ד של צדוקים הוה דלא גמירי ג"ש והכי אמר והכי אהדרו ליה כדקתני במתני' ומקשינן עלה והתניא כו' אלמא לאו משום דלא היה ב"ד שבאותה שעה בקי דחו ליה אלא משום דהוה קטן ומפרקינן שני מעשים היו ופשוטה היא:

מתני' מצות הנהרגין היו מתיזין את ראשו בסייף כדרך שהמלכות עושה ובגמרא יליף לה מקראי ר' יהודה אומר ניוול הוא זה מפרש בגמרא דמשום דרכי האמורי קאמר אלא מניח את ראשו על הסדן עץ רחב ועבה לשון סדן השקמה (ב"ב ע"א.) ופעמים שמקצבין עליו בשר וקוצץ אותו בקופיץ דקופיץ נמי חרב קרו ליה והוא כעין סכין גדול רחבו כארכו ועב הוא ויש בו כובד ומחתכין בו עצמות ובשר ופעמים שמבקעין בו עצים כדתנן (ביצה ל"א.) גבי יום טוב אין מבקעין לא בקרדום ולא במגרה אלא בקופיץ לפי שהוא דבר הניטל ביום טוב לקצב בו בשר ולפי כבדו הוא חותך את הראש בבת אחת כדתנן גבי עגלה ערופה (סוטה מ"ה:) ופטר חמור (בכורות י"ג.) עורפו בקופיץ ומאחריו. אמרו לו אין לך מיתה מנוולת מזה אינהו סבור דר"י כי קאמר גבי חרב ניוול הוא זה משום דבעי מיתה יפה קאמר כדרב נחמן דדריש ואהבת לרעך ואמטול הכי קא מהדרי ליה אין לך מיתה מנוולת מזו יש אומרים לפי שממיתין אותו בקופיץ כבהמה אבל סייף אין עשוי אלא לאדם ואני אומר שאין זה נקרא ניוול אלא ביזוי [והכא דקרי לה ניוול] מה טעם לפי שפי הקופיץ עב ואינו חד כסייף וכשהוא חותך אינו חותך בלבד אלא משבר את הבשר הסמוך למקום חתך מכאן ומכאן ואין לך מיתה מנוולת מזו אבל סייף אינו כן לפי שפיו דק וחד יתר מדאי וחותך כדרכו והולך ולהכי אהדר להו ר' יהודה בברייתא דטעמיה דידיה לאו משום ניוול ממש הוא דבעינן מיתה יפה וליכא אלא משום ובחוקותיהם לא תלכו ודרך מלכות להתיז את ראשו בסייף והיינו דקאמר להו ניוול הוא זה כלומר דין מנוול ומאוס הוא זה ללמוד מדרכי האמורי אלא עבדינן בקופיץ דקופיץ נמי חרב קרו ליה. ורבנן דאמרי בסייף סברי כיון דכתיב סייף באורייתא דכתיב החרם אותה ואת כל בהמתה ואת כל זכורה לפי חרב וחרב משמע בין סייף בין קופיץ לאו מינייהו קא גמרינן ובדין הוא דליעביד בין בסייף בין בקופיץ דהא חרב משמע בין סייף בין קופיץ אלא משום דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה. והא דתניא שורפין על המלכים מטתן וכלי תשמישתן ואין בזה משום דרכי האמורי וכולה פשוטה היא:

והא דתנן באידך פרקין אלו הן הנהרגין רוצח כו' אימא דבריז ליה מברז נוחרו בחרב כעין ברזא דחביתא שהוא נקב שהיין יוצא ממנו ומפרקינן לפי חרב כתיב ופי החרב הוא אחד משני צדדיה לארכה כדכתיב חרב פפיות אבל חודה של חרב לצד ראשה אינו נקרא כן ויש אומרים לפי שהחרב יש לה שני פיות ואם תאמר שדוקרו בה נמצא בשרו נקרע מכאן ומכאן והתורה אמרה לפי חרב חד. ואי קשיא לך מכדי כי קיימינן גבי ההורג עבד קיימי' ומקרא דהבאתי עליכם קא גמרינן לה בגזירה שוה והתם חרב כתיב לפי חרב לא כתיב כלל ואיכא למימר דיליף חרב חרב מהתם מה להלן לפי חרב אף כאן לפי חרב וצריך עיון. ומסתברא לי דכיון דארבע מיתות גמרא גמירי להו לא מצינן למימר דחרב דכתיב באנשי עיר הנדחת לאו היינו חרב דכתיב גבי רוצח דא"כ הוו להו חמשה הילכך כיון דכתיב לפי חרב באנשי עיר הנדחת כמאן דכתיב באידך דמי:

ומקשינן ואימא דעביד ליה גיסטרא גוסי תרין קורעו לאורכו לשנים ומפרקינן אמר קרא ואהבת לרעך כמוך וכל היכא דכתיב רעך משמע ישראל ואפי' רשע שנתחייב מיתה אתה חייב לחזר אחר זכותו לברור לו מיתה יפה ויש לפרש ואהבת לרעך לשון רעים שבך שנתחייבו מיתה ברור להם מיתה יפה ואלו גיסטרא לאו מיתה יפה לפי שהוא נגזר ממוחו ועד רגליו ויש כאן ניוול יתר מדאי ויש אומרים לפי שמצד הסימנין הוא ממהר למות. והא דתניא נקם ינקם כו' אשכחן דקטיל עבדא דהוי בסייף קטיל בן חורין מנא לן ומהדרינן קל וחומר כו' ואע"פ שאין עונשין מן הדין הני מילי לחיובי עונש היכא דלא כתיב עונש אבל הכא דכתיבא מיתה סתם גלויי מילתא בעלמא הוא:

מתני' מצות הנחנקין כו' תנו רבנן איש פרט לקטן דלאו בר עונשין הוא אשר ינאף את אשת איש פרט לאשת קטן דלית ליה קידושין ואפי' ביבם בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו דקני לה בקידושי אחיו לענין מיסרא לעלמא לא קני לה את אשת רעהו פרט לאשת אחרים כותים שאין להם קידושין ואפי' נשואה נמי דאית להו הני מילי לגבייהו דידהו אבל גבי ישראל לא מות יומת בחנק שכל מקום שנאמרה מיתה סתם כו'. ר' אומר נאמרה מיתה בידי אדם ונאמרה מיתה בידי שמים מה להלן מיתה שאין בה רושם אף כאן מיתה שאין בה רושם ר' טעמיה דר' יונתן קא מפרש ואזיל. ומקשינן ואימא שריפת נשמה וגוף קיים שהיא מיתה שאין בה רושם ומפרקינן מדאיצטריך רחמנא לאפוקה לנשואה בת כהן מכלל נשואה בת ישראל לשריפה שמע מינה נשואה בת ישראל לאו בשריפה:


דף נג עמוד אעריכה


ודייקינן בשלמא לר"י כדקא מפרש ר' טעמא דר' טעמא דר"י קא מפרש ואזיל אלא לר' יאשיה דנקיט חנק משום דהויא מיתה קלה על כרחיך כי נקטינן קלה שבמיתות המסורות לב"ד נקטינן וממאי דאיכא חנק במיתות שנמסרו לב"ד דילמא ליכא חנק כלל ולא אימסירו להו אלא תלת סקילה שריפה והרג דהיינו סייף ולינקוט סייף שהוא קל שבהם אמר רבא כו': אמר ליה ר' זירא לאביי שאר הנסקלים דלאו מגדף ועובד ע"ג ומחלל שבת ונערה המאורסה ואוב וידעוני דהנך כתיבא בהו סקילה בהדיא אלא שארא דלא כתיב בהו סקילה וגמרי מאוב וידעוני בג"ש במאי גמרי ומשום סירכא דאשת איש קא מיבעיא ליה דקי"ל דמיתתה בחנק וקא קשיא ליה לגמר מות יומת מאוב וידעוני דמיתתן בסקילה אמר ליה בדמיהם דמיהם גמרי ומקשינן אי הכי מות יומת למה לי ומפרקינן ללמדך שאם אי אתה יכול להמיתם במיתה הכתובה בהם אתה רשאי להמיתם בכל מיתה שאתה יכול להמיתם דנפקא לי מרבוייא דמות יומתו כדתניא גבי רוצח מות יומת כו':

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא לר' זירא דבעי במאי גמרי וכי פשיט ליה דלאו במות יומתו גמרי ניחא ליה מכלל דאי במות יומתו גמרי קשיא ליה מאי קא קשיא אילימא אשת איש נשואה קא קשיא ליה שהיא בחנק דאי גמרי הנך במות יומתו אשת איש נמי תגמר הא לא קשיא מדאמר רחמנא ארוסה בסקילה כו' אלא מכה אביו ואמו דהוי בחנק קא קשיא ליה נגמר מות יומת מאוב וידעוני כדגמרי הנך הא נמי לא קשיא דעד דגמרי מאוב וידעוני ליגמר מאשת איש דכל היכא דאיכא למגמר לקולא ולחומרא לא גמרינן אלא לקולא כדאמרינן טעמא דכל מיתה האמורה בתורה סתם אי אתה רשאי למשכה להחמיר עליה אלא להקל עליה הכא נמי לענין מילף ג"ש אי אתה רשאי למשכה להחמיר עליה מאחר שאתה יכול למשכה להקל עליה א"ל שאר הנסקלין גופייהו קא קשיא ליה דעד דגמרי מאוב וידעוני במות יומתו לסקילה לגמרו מאשת איש לחנק דאי אתה רשאי למשכה להחמיר עליה וכיון דפשיט ליה דבדמיהם דמיהם גמרי דלא כתיבא באשת איש ניחא ליה:

מתני' אלו הן הנסקלין כו' הא דאמרינן לעיל דשאר הנסקלין דלא כתיבא בהו סקילה בהדיא גמרי בדמיהם דמיהם מאוב וידעוני לבד ממדיחי עיר הנדחת דילפינן להו באלו הן הנחנקין בג"ש דהדחה הדחה ממסית דכתיב ביה וסקלתו באבנים ומת כי בקש להדיחך ומכשף דיליף לא תחיה מלא יחיה דהפרשת הר סיני וכולהו הנסקלין במתני' מפרש להו בפירקין ומוסיף להו בירורא בגמרא. ולענין המקלל אביו ואמו שהחמיר בו הכתוב יתר מבמכה שהמכה בחנק והמקלל בסקילה פירש ר' שלמה ז"ל משום דבמקלל איכא תרתי קלון אביו ומוציא שם שמים לבטלה. הבא על האם בשוגג חייב עליה שתי חטאות משום אמו ומשום אשת אביו והוא שנתקדשה לאביו קודם עבירה אבל נתקדשה לאחר עבירה אינו חייב אלא משום אם וטעמא דמילתא דחייב שתי חטאות משום דכל היכא דאיכא חילוק אזהרות וכתיבא בהו כרת אפי' בגוף אחד איכא חילוק חטאות כדאיתא בפירקא בתרא דמכות והכא גבי האם ואשת אב כתיב בהו חילוק אזהרות כדמפרש בגמרא לטעמייהו דרבנן. ר"י אומר אינו חייב עליה אלא משום האם בלבד ובגמרא מפרש טעמיה לקמן. הבא על אשת אב בשוגג חייב עליה שתי חטאות משום אשת אב ומשום אשת איש בחיי אביו דגבי אשת אב נמי איכא חילוק אזהרות דכתיב ערות אשת אביך לא תגלה וכתיב ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך והא דקתני סופא בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו אאיסור אשת אב בלחוד קאי וארישא דקתני חייב עליה משום אשת אב קאי ועלה קתני בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו אבל משום אשת איש ליכא למימר דמיחייב לאחר מיתת בעלה. בין מן האירוסין דכיון דקדשה אשתו היא דכתיב כי יקח איש אשה ויליף קיחה קיחה משדה עפרון. הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו אף משום אשת איש ובשוגג קאי לחיובי שתי חטאות דגבי כלתו נמי כתיב חילוק אזהרות דכתיב ערות כלתך לא תגלה וסיפא דקתני בין בחיי בנו בין לאחר מיתת בנו ארישא קאי דקתני חייב עליה משום כלתו כדפרישנא גבי אשת אב. בין מן האירוסין דאשתו היא כדפרישנא:

תניא ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו כו' דלא קרינא בה אשת אביו האי תנא דברייתא פליג אתנא דידן דאלו תנא דידן קתני סתמא לר' יהודה אינו חייב אלא משום האם בלבד ואפי' היתה ראויה לאביו ותנא דברייתא קתני דלא פליג ר' יהודה אלא בשאינה ראויה. ודייקי' מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות בלבד וחייבי מיתות ב"ד מכלל דרבנן סברי אע"ג דאינה ראויה מיחייב עלה משום אשת אב והא לא תפשי בהו קידושי כדאיתא בקידושין פרק שלישי אלא לחייבי לאוין דלרבנן תפשי בהו קידושי דנפקא לן מהאחת אהובה והאחת שנואה ור' יהודה דפליג עליה סבר לה כר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין וביבמות מפרש טעמיה מלא יקח איש את אשת אביו דקסבר ר"ע באנוסת אביו הכתוב מדבר דלאו דלא יגלה בלחוד הוא דאיכא וקאמר רחמנא לא יקח אין לו בה ליקוחין:


דף נג עמוד בעריכה


מתיב רב הושעיא איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ולא מתייבמת דבדין הוא דליתי עשה ולידחי את ל"ת מיהו מצות יבום לא הויא אלא בביאה ראשונה כדכתיב יבמה יבא עליה ואע"ג דתנן (יבמות ל"ח.) כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר הני מילי דלא מיתסרא עליה משום אשת אח אבל מצוה ליכא אלא בביאה ראשונה ובדין הוא דלשתרו בביאה ראשונה דאתי עשה ודחי את ל"ת אלא גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואע"ג דמדאורייתא מצוה ליבומי כיון דאפשר לאיפטורי בחליצה חליצה עדיפא משום גזירה דביאה שניה ותניא נמי הכי אם בעלו קנו ואסור לקיימן בביאה שניה כדאיתא בסנהדרין בפרק כהן גדול (סנהדרין י"ט.) ואי קשיא לך מאי שנא גבי איסור אשת אח דאתי עשה ודחי את ל"ת שיש בו כרת ואפי' בביאה שניה וקי"ל דאפי' גירשה מותר להחזירה ואלו גבי חייבי לא תעשה קאמרינן דלא אתי עשה ודחי את לא תעשה אלא בביאה ראשונה לא תיקשי לך דשאני איסור אשת אח דכי קא מידחי במקום יבום לאו משום דאתי עשה ודחי את לא תעשה הוא דמידחי אלא משום דכיון דלא משכחת יבום אלא גבי אשת אח ממילא שמעת דלא אסר רחמנא אשת אח אלא שלא במקום יבום כגון היכא דיש לו זרע אבל היכא דמת בלא זרעא לא אסרה תורה ואמטול הכי שריא ואפי' בביאה שניה אבל גבי חייבי לאוין ליכא למימר דלא אסר רחמנא חייבי לאוין כלל אלא שלא במקום יבום דמהיכא תיתי לי הא ודאי כיון דמשכחת לה למצות יבום דמיקיימא בעלמא בשאר נשים דשריין אימא לך דכד אסר רחמנא חייבי לאוין אפילו במקום יבום אסרינהו הילכך דוקא ביאה ראשונה דאתי עשה ודחי את ל"ת אבל ביאה שניה לא: איסור מצוה שניות מדברי סופרים ביבמות מפרש להו: איסור קדושה כו' ותני עלה ר' יהודה מחליף חלופי איסור מצוה אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ואמאי קרי להו איסור מצוה דכתיב אלה המצות ובסוף ספר ויקרא כתיב וכוליה ספרא בתורת כהנים קא מיירי איסור קדושה שניות מדברי סופרים כגון אם אמו ואבי אביו ואמאי קרי להו איסור קדושה קדש עצמך במותר לך וגזירה היא דרבנן כדי להתרחק מן העבירה. חלופי הוא דמחליף כדאמרן לפרושי איסור מצוה חייבי לאוין דכהונה אבל חליצה באעי כדקתני במתני' איסור מצוה ואיסור קדושה חולצת ואי ס"ד ר' יהודה כר"ע סבירא ליה מכדי חייבי לאוין לר' עקיבא כחייבי כריתות דמו דלא תפשי בהו קדושי וחייבי כריתות לכ"ע לאו בני חליצה ויבום נינהו דילפא אחות אשה בג"ש דעליה עליה מפרשת יבמין מה להלן במקום מצוה אף כאן במקום מצוה ואמר רחמנא לא יקח ואתו כולהו וילפי מאחות אשה וא"כ חייבי לאוין לר' יהודה אמאי בעו חליצה הא לא תפשי בהו קידושי ובעינא ולקחה לו לאשה וליכא. ומפרקינן האי דמחליף ר' יהודה חלופי לאו למימרא דסבירא ליה דחייבי לאוין בעו חליצה אלא לדבריו דת"ק קאמר לדבריך שאתה מחייב חייבי לאוין חליצה אין לך לקרותן איסור קדושה אלא איסור מצוה:

כי אתא רב יצחק תני במילתיה דר' יהודה כדתנן במתני' כלומר אייתי מתניתא בידיה כדתנן במתני' אלמא איכא ברייתא נמי דתניא כי מתני' דאפי' בראויה נמי פליג ר' יהודה. וטעמא מאי אמר אביי אמר קרא אמך היא מכדי כתיב ברישיה דקרא ערות אמך לא תגלה אמך היא למה לי אלא ללמדך שאם היתה אשת אביו ואמו אינו חייב עליה אלא משום אמו בלבד:

ומקשינן עלה אלא מעתה הא דכתיב גבי אשת אביו ערות אביך היא הכי נמי דדייקת מינה דאי הויא אמו ואשת אביו לא מיחייב עלה אלא משום אשת אב בלבד אלא מעתה אמו שהיא אשת אביו קאי באמך היא וממעיט לה דלא ליחייב עלה משום אשת אב קאי בערות אביך היא וממעיט לה דלא ליחייב עלה משום אם והשתא אשת אב על כרחיך הכי מתרצי קראי כי היכי דלא לסתרו אהדדי אמך היא כל היכא דליכא אלא משום שאר האם מיחייב אבל אי איכא בהדיה שאר אחרינא לא מיחייב ואידך קרא דערות אביך הכי נמי מיתרץ כל היכא דליכא אלא משום שאר האב מיחייב אבל אי איכא שאר אחרינא בהדיה לא מיחייב אלמא (אלמא) אמו שהיא אשת אביו לא מיחייב עלה כלל והיכי אפשר למימר הכי השתא אמו שאינה אשת אביו מיחייב אשת אביו שאינה אמו מיחייב אמו שהיא אשת אביו מי ס"ד דלא מיחייב עלה כלל. ותו אי טעמיה דר' יהודה משום דכתיב אמך היא לרבנן נמי הא כתיב אמך היא ואמאי פליגי עליה אלא מאי אית לך למימר לטעמייהו דרבנן דהיא מיבעיא ליה לכדרב שישא בריה דרב אידי דמפיק ליה לקמן לעונש דאמו שאינה אשת אביו דאמר קרא אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו לענין עונש הילכך לר' יהודה נמי מיבעי ליה להכי ומנא לך לאפוקיה למיעוטא. ואידחיא לה הא דאביי. ואתא רב אחא בריה דרב איקא ופריק פירוקא אחרינא דלאו ממיעוטא דאמך היא נפקא ליה לר' יהודה אלא מדכתיב ערותה משום ערוה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי עריות. ואידחיא לה דהאי דכתיב ערותה לאו משום דלא ליחייב עלה משום שתי עריות הוא אלא משום דהוי חד גופא ולא שייך ביה לשון רבים ולעולם היכא דאיכא משום שתי שמות מחייב תרתי. ואסקה רבא קסבר ר' יהודה ערות אביך זו אשת אביך כו'. רבא נמי כאביי מתרץ לה דהא לתרווייהו ממיעוטא דאמך היא נפקא להו מיהו אביי הוא דלא הוה ידע ליתובה למילתא שפיר כי היכי דלא תיקשי ליה כל הנך קושיי ואתא רבא למימר דלעולם ר' יהודה ממעוטא דאמך היא נפקא ליה וקסבר ר' יהודה ערות אביך זו אשת אביך ולאו משכב זכור ממש דמייתי לה בגזירה שוה כדמפרש בברייתא ומשמע בין אשת אביו שהיא אמו ובין אשת אביו שאינה אמו דאידי ואידי בכלל אשת אביו היא אמו שאינה אשת אביו מנין ת"ל ערות אמך לא תגלה והשתא דנפקא לי אמו שהיא אשת אביו ואמו שאינה אשת אביו מרישיה דקרא אמך היא למאי אתא [אי] לאשמועינן דלא מיחייב על אמו שהיא אשת אביו כלל הא מרישא משמע דמיחייב עלה אלא הא קמ"ל דלא מיחייב עלה אלא משום אמו ולכדרב ששא בריה דר' אידי נמי לא מיבעי ליה דכיון דאית ליה לר' יהודה ג"ש דערות אביו נפקא ליה נמי עונש לאמו שאינה אשת אביו מהתם כדלקמן והשתא לא מצית לאקשויי אלא מעתה ערות אביך היא משום אשת אב אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אמו אשת אביו שהיא אמו הא אתרבאי מקרא קמא לאיחיובי עלה משום אמו הילכך על כרחיך כי אתא קרא בתרא למעוטא מחיוב דאשת איש הוא דאתא ודקא קשיא לך נמי לרבנן נמי הא כתיב אמך היא לא תיקשי לך דהיינו טעמא דלא מפקי לה רבנן להאי אמך היא למיעוטא כדרב יהודה משום דלא משמע להו ערות אביך זו אשת אביך אלא לערות אביו ממש כדבעינן למימר קמן הילכך אמך היא לא תפקי למיעוטא גבי אמו שהיא אשת אביו דלא ליחייב עלה משום אמו דהא לא איירי בה ברישיה דקרא כלל ולמעוטה לגמרי נמי לא משום דלא ס"ד כדאמרינן לעיל אבל לר' יהודה דסבירא ליה דאיירי בה ברישיה דקרא משמע ליה אמך היא למיעוטא דלא ליחייב עלה משום אשת אב כדאמרן וכי תימא לר' יהודה עונש לאמו שאינה אשת אביו מנא ליה נפקא ליה מגזירה שוה כדמפ' בברייתא:


דף נד עמוד אעריכה


תניא כותיה דרבא דר' יהודה הכי דריש ליה להאי קרא וכולה מילתא בברייתא משכחת לה ובספרא תנינן לה וממאי דר' יהודה היא אית דאמרי משום דקיי"ל סתם סיפרא ר' יהודה ואנן אמרינן דמגופא דברייתא שמעת לה דקתני סיפא אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אשת אביו מאן שמעת ליה האי סברא ר' יהודה דתניא איש אשר ישכב את אשת אביו כו' איש פרט לקטן אשר ישכב את אשת אביו משמע בין אשת אביו שהיא אמו כו' דתרווייהו אשת אביו קרינא בהו אמו שאינה אשת אביו מנין תלמוד לומר ערות אביו גלה מופנה להקיש ולדון ממנו ג"ש כדבעינן למימר לקמן אבל מ"מ ממשמעותא דערות אביו לא נפקא ליה אמו שהיא אנוסת אביו דהא לאו ערות אביו היא אלא כי אתיא ליה מג"ש היא דאתיא לה כדמפרש בסופה דברייתא נאמר כאן ערות אביו ונאמר להלן ערות אביך וכולה פשוטה היא ורבנן דלא דרשי אמך היא למיעוטא אלמא סבירא להו דאשת אב לא רמיזה בהאי קרא קסברי ערות אביך ממש והיינו משכב זכר ואצטריך לחיובי עלה תרתי חדא משום ערות אביו וחדא משום ואת זכר לא תשכב ואע"ג דליכא אלא כרת אחד כיון דאיכא שני לאוין איכא חילוק חטאות כדדרשינן באלו הן הלוקין:

תניא נמי הכי ישראל הבא על אביו חייב שתים והבא על אחי אביו חייב שתיים איכא דאמרי ההיא מתניתא דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה הבא על אביו מנא ליה לחיוביה תרתי אי מערות אביך הא אפקיה לאשת אביך ואיכא דאמרי אפי' תימא ר' יהודה נהי דערות אביך מיבעי ליה לאשת אביך משום דאתאי גזירה שוה ואפיקתיה אלא ערות אחי אביך על כרחיך מודי להו לרבנן דבערות אחי אביו ממש כתיב ולחייב עליו שתים חדא דהא ליכא ג"ש לאפוקיה לקרא מפשטיה ולאוקומי' באישות ותו מדכתיב בסופיה אל אשתו לא תקרב ומשמע דרישא לאו באשתו קאי הילכך הבא על אביו נמי תיתי ליה בקל וחומר לאיחיובא תרתי וקא מיפלגי הני תרי לישני בפלוגתא דאביי ורבא באלו הן הנשרפין ללישנא קמא דמוקמי לה דלא כר' יהודה ולא מייתי לה בקל וחומר קסבר אין עונשין מן הדין וללישנא בתרא עונשין מן הדין:

ודייקינן ורבנן דמפקי ליה להאי ערות אביך לערות אב ממש אזהרה לאשת אב מנא להו ומהדרינן נפקא להו מערות אשת אביך לא תגלה. ור' יהודה דנפקא ליה מערות אביך אמר לך ההוא ערות אשת אביך מיבעי ליה לאחר מיתת אביו ורבנן ההוא מסופיה דקרא נפקא ערות אביך היא ור' יהודה ההוא ערות אביך היא מיבעי ליה למיעוטא מחיוב אשת איש. ומקשינן הא אנן תנן הבא על אשת אב כו' ולא פליג ר' יהודה ופריק אביי אע"ג דלא פליג במתני' פליג בברייתא ותנא דידן כיון דאשמועינן פלוגתייהו באמו שהיא אשת אביו תו לא איצטריך דכולה מילתא מהתם נפקא. ומקשי' תו ורבנן עונש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו בשלמא לר' יהודה מייתי לה מערות אשת אביך בג"ש דכי היכי דיליף אמו שאינה אשת אביו לעונש בג"ש מאזהרה דיליף הכי נמי יליף לאשת אביו שאינה אמו לאחר מיתת אביו אלא לרבנן דלית להו האי ג"ש דאם כן נפקא להו עונש דאמו שאינה אשת אביו מג"ש ואייתר ליה אמך היא למיעוטא וכיון דלית להו מיעוטא על כרחיך לית להו ג"ש ואיצטריך אמך היא לעונש אמו שאינה אשת אביו כדמפרש לקמן וכיון דלית להו ג"ש עונש דאשת אביו לאחר מיתה מנא להו ומפרקינן אמרי לך רבנן ההוא ערות אביו גלה דכתיב גבי עונש דמפני ליה לר' יהודה לג"ש מפקי ליה אינהו לעונש דאשת אביו לאחר מיתת אביו. ומקשינן תו ולרבנן דלית להו ג"ש עונש לאמו שאינה אשת אביו מנא להו דהא עונש באמו לא כתיב אלא באשת אב הוא דכתיב ובשלמא לר' יהודה יליף לה בג"ש אלא לרבנן דלית להו ג"ש מנא להו. אמר רב ששא בריה דרב אידי אמר קרא אמך היא וכולה פשוטה היא דקרא יתירה קא דריש דמכדי כתיב ערות אמך לא תגלה למה לי למכתב אמך היא לא תגלה ערותה אם אינו ענין לאזהרה תנהו ענין לעונש. ור"ש ז"ל פי' אמך היא בהוייתה היא כלומר כל צדדין שוין בה בין שהיא אשת אביו בין שאינה אשת אביו:

מתני' הבא על אשת אב חייב עליה משום אשת אב ומשום אשת איש ואיסור אשת אב נוהג בה בין בחיי אביו כו' הבא על כלתו חייב עליה משום כלתו ומשום אשת איש ואיסור כלה נוהג בה בין בחיי בנו כו': ומקשינן מכדי האי תנא הני חיובי כולהו מלאוי יתירי ושמות מחולקין נפקי ליה ליחייב נמי משום אשת בנו דכתיב ערות כלתך לא תגלה וכתיב אשת בנך היא לא תגלה ערותה. אמר אביי פתח הכתוב בכלתו וסיים באשת בנו מדכתיב היא היא האמורה בתחלה לומר לך שאין כאן אלא שם אחד והאי דהדר כתביה לחיובי עלה לאחר מיתה ואע"ג דהאי קרא גבי אזהרה כתיב הא קרא דאמך היא דכתיב נמי גבי אזהרה וילפי רבנן מינה עונש לאמו שאינה אשת אביו דאמר קרא אמך היא עשאה הכתוב לאמו שאינה אשת אביו כאמו שהיא אשת אביו הכא נמי דרשי אשת בנך היא עשאה הכתוב לכלתו לאחר מיתת בנו ככלתו בחיי בנו בין לענין אזהרה בין לענין עונש דאי לאזהרה לחודה לא איצטריך דהכתיב עלה לא תגלה ערותה:

מתני' הבא על הזכר וקשיא לי מאי טעמא לא קתני נמי והביא זכור עליו ומסתברא דכי קתני לה לענין חיובא דתרווייהו קתני להו אי בעי תימא דכי קתני הבא על הזכור דפסיקא ליה לחיובא אבל נרבע דלא פסיקא ליה לחיובא דהא הרובע את הזכור לאנסו הרובע חייב והנרבע פטור ואלו המביא זכור עליו לא משכחת לה לאונסו של רובע דאין קישוי אלא מדעת אמטול הכי לא נקיט לפרושי אלא חיובא דרובע. והוא הדין נמי בכולהו איסורי ביאה דלא קתני אלא חיובא דבועל אבל חיובא דאיתתא לא קתני משום האי טעמא הוא. אלא אי קשיא מכדי כולהו נסקלין כי הדר תני להו כל חד באפי נפשיה משום חידושא דאשמועינן ביה קא הדר ותני להו אלא הבא על הזכור למה לי למהדר ומתנייה זימנא אחרינא מאחר דלא אשמועינן ביה מידי. ומסתברא דמשום סירכא דהבא על הבהמה נקטה דהוה צריך לה משום קושיא דאם אדם חטא בהמה מה חטאת וכיון דהוה צריך למתני הבא על הבהמה תנא נמי הבא על הזכור ועל הבהמה כדקתני לה מעיקרא דמשום תרתי מילי לא ניחא ליה לשנויי לישני וגבי הבא על אשת אב והבא על כלתו היינו טעמא דלא אהדרנהו כדקתני להו מעיקרא משום דפריש מעיקרא הבא על האם דהיא קמייתא באפי נפשה הילכך כי אצטריך לפרושי הבא על אשת אב סגי ליה לאהדורה כדקתני לה מעיקרא הבא על האם ועל אשת האב דהא אהדרה לאם זימנא אחריתי והוא הדין גבי כלתו. ואיכא לפרושי דכי אהדריה לזכור משום סירכא דבהמה משום דהבא על הזכור משמע אפי' על הקטן ואפ"ה רובע חייב בזמן שהוא גדול ונרבע פטור בזמן שהוא קטן אי נמי גדול והוא אנוס ואמטול הכי לא איירי בחיובא דנרבע משום דלא פסיקא ליה והשתא קא מקשי גבי בהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאת והלא אנוסה היא ותהא פטורה כשם שזכור הנרבע פטור בזמן שהוא אנוס ותריץ לפי שבאת לאדם תקלה על ידיה חשש הכתוב לתקלת האדם ולקלונו אבל גבי הבא על הזכור דליכא למימר הכי לפי ששניהם אדם הן ואמאן מינייהו תיחוש הא ודאי אי איכא למיחש לנרבע איכא למיחש טפי דהוי אנוס:

ואיבעיא לן הבא על הזכור מנא לן ומהדרינן דתנו רבנן איש פרט לקטן אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן. ואי קשיא לך הא מדכתיב מות יומתו מכלל דתרווייהו בגדול קא מיירי לא תיקשי לך דרישא לאו בקטן בלחוד איירי כי היכי דתימא דכי כתיב מות יומתו אקטן כתיב אלא רישא איירי בין בגדול בין בקטן לאשמועינן דהבא על הקטן חייב וכד אתא לאדכוריה לעונש דיליה כלל נמי בהדי' חיובא דנרבע גדול דאיירי ביה ברישא כמשמעותא דזכר וה"ק קרא ואיש אשר ישכב את זכר בין גדול בין קטן תועבה עשו שניהם מות יומתו שניהם חייבין מיתה הרובע והנרבע בזמן ששניהם בני עונשין ואנרבע גדול דאיתיה בכלל משמעותא דזכר קאי. משכבי אשה מגיד לך הכתוב ששני משכבות יש באשה כדרכה ושלא כדרכה והבא על אחת מכל העריות בין כדרכה בין שלא כדרכה חייב דהא משכב קרינא ביה והכא נמי גבי (זבה) [זכר] מיחייב בין כדרכה בין שלא כדרכה. אמר ר' ישמעאל הרי אשה האמורה כאן בא ללמד לבא על הזכור באחת משני משכבות של אשה שהוא חייב ונמצאת היא למדה לעצמה מפסוק זה שבא בשביל זכר לפי דרכה שיש בה שני משכבות. מות יומתו כו' עונש שמענו אזהרה מנין דקי"ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ת"ל ואת זכר לא תשכב משכבי אשה. למדנו אזהרה לשוכב אזהרה לנשכב מניין ת"ל ולא יהיה קדש מבני ישראל ואומר וגם קדש היה בארץ כתועבות הגוים מאי ואומר וכי תימא ממאי דהאי קדש בנרבע לזכור קאי הרי הוא אומר וגם קדש מה קדש האמור להלן בנרבע לזכר הכתוב מדבר מדכתיב ביה תועבה וכתיב נמי גבי נרבע לזכר תועבה דכתיב תועבה עשו שניהם אף קדש האמור כאן בנרבע לזכר הכתוב מדבר וכי תימא ומנא לן למשדייה אנרבע שדייה ארובע מסתברא דבנרבע קאי חדא דרובע הא כתיב קרא אחרינא ואת זכר לא תשכב ותו מדכתיב בהדיה לא תהיה קדשה ש"מ קדש דומיא דקדשה מה קדשה בנשכבת הכתוב מדבר אף קדש בנשכב הכתוב מדבר דברי רבי ישמעאל. ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר ואת זכר לא תשכב קרי ביה ואת זכר לא תשכב לאו משום דקרינא ביה לא תשכב דהא שמעינן ליה לרבי עקיבא בפ"ק (ד') דאמר יש אם למקרא אלא ה"ק אפי' כשאתה קורא לא תשכב משתמע מיניה נמי נשכב כאלו את קורא לא תשכב דתרווייהו משמע מיניה לא תשכב את זכר לבועלו ולא ליבעל לו:


דף נד עמוד בעריכה


בהמה מנא לן אמתני' קאתי דמיירי באיש הבא על הבהמה והמביא בהמה עליו ועלה קא בעי בהמה מנא לן אבל האשה המביאה את הבהמה לא בעי דהא עונשה ואזהרתה בהדיא כתיבא אזהרה דכתיב ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה עונש דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה אלא כי קא מבעיא ליה בבא על הבהמה מנא לן. דתנו רבנן איש כו' למדנו עונש לשוכב עם בהמה לנשכב לבהמה מנא לן והיינו טעמא דלא בעי נמי הכי גבי נשכב לזכור משום דבהדיא כתיב [שוכב] ונשכב בחד קרא דכתיב מות יומתו שניהם ומהיכא דאתי שוכב אתי נמי נשכב וכיון דאשמועינן בשוכב תו לא אצטריך לאשמועינן בנשכב דתרווייהו מחד קרא אתי אלא כי אצטריך לאשמועינן גבי נשכב לבהמה מנין ת"ל כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב דהא כתיב ואיש אשר יתן שכבתו תנהו ענין לנשכב לבהמה ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שיכב לומר לך מה שוכב בסקילה אף נשכב בסקילה עונש שמענו אזהרה מניין כו' לא יהיה קדש לר"י משמע ליה בזכר הנרבע בין לזכר בין לבהמה. ר"ע אומר אינו צריך הרי הוא אומר ובכל בהמתך לא תתן שכבתך לא לבועלה ולא ליבעל לה כדפרשינן לעיל וטעמא דר"ע דלא בעי לאפוקה מלא יהיה קדש דקסבר האי לא יהיה קדש אזהרה לב"ד הוא שלא יניחו קדשים וקדשות שעומדין לזנות כדרך שעושין עכשיו בארץ ישמעאלים אבל אזהרה לקדש גופיה לא משמע ליה לר"ע מהכא:

הבא על הזכר והביא זכר עליו כו' בשוגג קאי ולקרבן כגון דעבד תרווייהו בהעלם אחד כללא דמילתא כל היכא דאיכא חילוק לאוין אפי' בגוף אחד איכא חילוק חטאות וכל היכא דליכא חילוק לאוין ליכא חילוק חטאות וכן הבא על הבהמה והביא בהמה עליו בהעלם אחד ושוגג דזכור ובהמה כגון דאמר מותר אמר ר' אבהו לדברי ר' ישמעאל חייב שתים לדברי ר"ע אינו חייב אלא אחת. ואביי פליג עליה בהא בתרייתא וקאמר אף לדברי ר' ישמעאל אינו חייב אלא אחת דהא ליכא אלא לאו דלא תתן שכבתך וכי תימא לא יהיה בגברי הוא דכתיב כלומר בנשכב לגברי אבל נשכב לבהמה אין כאן לשון לקדושות דאין זנות לבהמה כדאמרינן ביבמות מדקאמר רחמנא אתנן זונה ומחיר כלב הא אתנן כלב ומחיר זונה שרי דאין זנות לבהמה ואמרינן נמי התם מעשה בריבה אחת בהיתלו שהיתה מכבדת את הבית ורבעה כלב כופרי והכשירה ר' לכהונה וכי תימא אם כן היכי מצי אביי למימר דר' ישמעאל לאו לא יהיה קדש גמר לה והא במתניתא בהדיא קתני לה אזהרה לנשכב מנין ת"ל לא יהיה קדש איכא למימר דקסבר אביי דהתם לאו דוקא קתני אלא כגון אסמכתא בעלמא הוא דנקט. ובגמרא מקשינן אם כן אזהרה לנשכב מנא ליה ופשוטה היא. וכן הנרבע לזכר והנרבע לבהמה פשוטה היא. אבל הבא על הזכר והביא זכר עליו וגם בא על בהמה והביא בהמה עליו שהרי עשה ד' עבירות בהעלם אחד בין לר' אבהו דמפיק אזהרה לנשכב לזכור ולבהמה לר' ישמעאל מלא יהיה קדש בין לאביי דנפקא ליה הנרבע לזכור מלא יהיה קדש והנרבע לבהמה מכל שוכב עם בהמה הכא מודו תרווייהו דלר' ישמעאל חייב שלש חדא מלא תשכב וחדא מלא יהיה קדש דלכ"ע בנרבע לזכר כתיב לר' ישמעאל וחדא משום לא תתן שכבתך אבל משום הנשכב לבהמה לא מיחייב דלר' אבהו מלא יהיה קדש הוא דנפקא ליה לר' ישמעאל והא חייבתיה חדא משום לא יהיה קדש ולאביי נמי דנפקא ליה מכל שוכב כי כתיבא אזהרה בשוכב כתיבא ונשכב מהקישא הוא דאתי וכיון דחייבתיה משום אזהרה דשוכב תו לא אחייביה אנשכב דתרווייהו מחדא אזהרה קא אתו לר"ע חייב שתים חדא משום הבא על הזכור והביא זכר עליו דלא כתיבא בהו אלא חדא אזהרה לר"ע דנפקא ליה תרווייהו מלא תשכב וחדא משום הבא על הבהמה והביא בהמה עליו דנפקי ליה מלא תתן שכבתך:

ת"ר זכר לא עשה בו קטן כגדול ובהמה עשה בה קטנה כגדולה האי קטן וגדול דקתני בנרבע קאי ולענין חיובא דרובע קא מיירי ואיבעיא לן מאי לא עשו בו קטן כגדול אילימא דלא מיחייב אלא אגדול ממש הא קתני לעיל בין גדול בין קטן וקרא נמי כתיב את זכר סתמא ומשמע בין גדול בין קטן אלא הא קמ"ל דאע"ג דלא בעינן גדול ממש מקצת גדול בעינן ואיפליגו בה רב ושמואל רב אמר לא עשו בו ביאת פחות מבן תשע כבן תשע אלא הבא על פחות מבן ט' פטור ושמואל אמר לא עשה ביאת פחות מבן ג' ויום אחד כבן שלש שאם בא על פחות מבן שלש פטור אבל הבא על בן ג' שנים ויום אחד לשמואל איחיובי מיחייב. במאי קא מפלגי רב סבר כל דאיתיה בשוכב כו' קסבר רב כיון דאזהרת שוכב ונשכב מחד קרא נפקא לן ילפי מהדדי מדאפקינהו בחד לישנא כל דליתיה בתורת שוכב לחייב את הנשכב לו ליתיה בתורת נשכב ליחייב את שוכבו ופחות מבן תשע כיון דליתיה בתורת שוכב ליחייב את הנשכב לו אפי' (בשוכב) [בנשכב] גדול ובר עונשין דהא פחות מבן ט' לאו בר ביאה הוא כדאמרינן לקמן בשמעתין בן ט' שנים ויום אחד הבא על יבמתו וכו' הילכך בתורת נשכב נמי ליתיה לחייב את שוכבו. ושמואל סבר משכבי אשה בת ג' שנים ויום אחד מחייב את שוכבו. תניא כוותיה דרב הבא על הזכור שהוא בן ט' שנים ויום אחד חייב הא אם בא על פחות מבן ט' שנים ויום אחד פטור הבא על הבהמה והאשה המביאה את הבהמה בין כדרכן בין שלא כדרכן חייב וכיון דלאו אורחייהו הוא בין כך ובין כך רביעה מיקריא:


דף נה עמוד אעריכה


דרש רב נחמן בר רב חסדא באשה שני משכבות כדכתיב בה [משכבי] ובבהמה משכב אחד אידי ואידי ברביעה קא מיירי דאשה הנרבעת לבהמה מתחייבת אפי' שלא כדרכה כדרך שהיא מתחייבת בבעילת אדם דאלו בביאת אדם לא איצטריך לרב נחמן למימר דקראי טובא איכא ומתני' איכא ורב פפא נמי לא מצי למימר איפכא ולא מצית למימר דלא ס"ל לר' פפא כי אתקפתיה דאם כן אמאי לא אתיא תניא כוותיה. ובבהמה משכב אחד הבא על הבהמה אינו חייב עליה אלא כדרכה וטעמיה דרב נחמן דגבי אשה רבי רחמנא שני משכבות לא שנא בשנשכבת לאדם ולא שנא לבהמה אבל בבהמה הנרבעת לאדם לא רבי ולא מידי הילכך לא מיחייב עלה אלא כדרכה: מתקיף לה רב פפא אדרבא אשה דאורחא היא לבא עליה אמשכב מיחייב אמדעם אחרינא לא מיחייב דכמאן דלא עביד מידי דמי בהמה דלאו אורחא היא וחדיש בה רחמנא לאיחיובי עלה מיחייב על כל נקב ונקב דכולהו לאו אורחייהו וכי חייב רחמנא בחד כמאן דחייב באידך דמי. תניא דלא כתרווייהו כו':

אמר ליה רבינא לרבא המערה בזכור מהו בפרק הבא על יבמתו אסיקנא דהעראה זו הכנסת עטרה גמר ביאה ביאה ממש מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור. ומתמהינן עלה המערה בזכור משכבי אשה כתיב וכיון דאיתקש כולהו עריות לנדה דכתיב בה את מקורה הערה בהיקשא דר' יונה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה הוקשו כולן זה לזה מאי קא מבעיא לן כיון דבאשה חייב בזכור נמי חייב אלא המערה בבהמה מהו בבהמה וזכור ודאי לא אתו בהיקשא דר' יונה דכיון דלאו אורחייהו הוא לאו בני הערה נינהו וכי אקשיה קרא למידי דאורחי הוא דאקשי'. אי נמי כי אקיש קרא עריות דדמו להדדי הוא דאקיש אבל מילי דלא דמו להדדי לא אקיש להדדי ונהי דזכור אתיא ליה ממשכבי אשה אלא בהמה מהיכא תיתי. אמר ליה אם אינו ענין להך העראה דכתיב בקדשים תהיו גבי אחות אביו ואחות אמו כי את שארו הערה כו' דהא איתקיש להעראה דנדה בהיקשא דר' יונה תנהו ענין להעראה דבהמה. זו מדה בתורה כל דבר שאינו צריך לגופו תנהו ענין לדבר שהוא צריך לו. ויש לפרש דכי קא יליף לה מדאיכפל למיכתב בה העראה דלא צריכה לגופיה דקרא הא קמ"ל דהעראה כביאה גמורה דמיא בכל דוכתא ולמאי איצטריך על כרחיך לבהמה הוא דאצטריך דלא כתיבא בה העראה דלא אתיא מהיקשא:

ומקשינן מכדי בהמה חייבי מיתות בית דין היא אדכתבה להעראה דידה גבי חייבי כריתות בלבד שאין בהן מיתת בית דין לכתבה גבי חדא מחייבי מיתת ב"ד ולגמרו חייבי מיתות ב"ד מחייבי מיתת ב"ד באם אינו ענין. ומפרקינן הואיל וכוליה קרא לדרשא הוא דהא לא אצטריך לא לאזהרה ולא לעונש דהא בסדר אחרי מות כתיב בהו אזהרה וכרת וכי אצטריך לדרשא הוא דאצטריך לאחות אמו ואחות אביו בין מן האב בין מן האם כדאיתא בפרק הבא על יבמתו כתב בה נמי מילתא דדרשא:

בעא מיניה רב אחדבוי בר אמי מרב ששת המערה בעצמו מהו אמר ליה קנסתן כלומר היפכת את בני מעי להקיא ששאלתני דבר שאינו צריך כדמפרש רב אשי ואזיל. אמר רב אשי מאי תיבעי ליה בקישוי גיד לא משכחת לה שהרי אי אפשר לכופו למטה כי משכחת לה במשמש מת גיד בלא קישוי קרי מת למאן דאמר משמש מת פטור הכא פטור למאן דאמר חייב הכא מיחייב תרתי מיחייב אשוכב ומיחייב אנשכב כבא על הזכור והביא זכור עליו ולר' ישמעאל איצטריך לה דאמר חייב שתים לאשמועינן רבותא אבל לר"ע דאמר התם אינו חייב אלא אחת הכא מאי רבותא אית ליה לאשמועינן הא ודאי כל שכן הכא דלא ליחייב אלא חדא דהא חד גופא הוא וחד מעשה הוא וחדא אזהרה הוא. עיקר שמעתתא דמשמש מת בעריות איתא בסוף פרק ידיעות הטומאה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי פירש מיד חייב שיציאתו הנאה לו כביאתו ואמרי' היכי עביד נועץ ציפורניו בקרקע עד שימות הגיד אמר רבא זאת אומרת המשמש מת בעריות פטור אביי אמר לעולם חייב והכא היינו טעמא דפטור משום דאנוס הוא:

בעו מיניה מרב ששת כותי הבא על הבהמה מהו שתהרג הבהמה תקלה וקלון בעינן כדקתני להו במתני' תקלה שנכשל אדם בעבירה על ידה וקלון שלא תהא הבהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה והכא תקלה איכא שאף בני נח הוזהרו על העריות כדאיתא לקמן קלון ליכא דקלון דכותי לא חיישינן ואית דאמרי דכותים דרכן בכך ואינן בושין ולא נהיר או דילמא כל היכא דאיכא תקלה קטלינן לה אע"פ שאין קלון. אמר להו רב ששת תניתוה ומה אילנות כו' גבי אשירה קאי דכתיב ואשריהם תשרפון באש ותני עלה ומה אילנות שאין אוכלין כו' אמרה תורה שרוף וכלה הואיל ובאת לאדם תקלה על ידן והרי אילנות דלית בהו טעמא דשלא תהא בהמה עוברת בשוק שהרי נטועין הן במקומן ואי משום דחליף איניש עלייהו וחזי להו על כרחיך כיון דכתיב והיתה תל עולם מאן דחליף עלה לא סגיא דלא ידע דעיר הנדחת הואי ומאי אהניא לי האי תקנתא אלא לאו ש"מ דכל היכא דליכא למיחש לשלא תהא בהמה וכיוצא בה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנכשל בה איש פלוני לא חיישינן משום קלון וטעמא דאילנות משום תקלה בלחוד הוא אלמא תקלה אע"פ שאין קלון וסלקא הכי דאפי' תקלה בלא קלון קטלינן לה לבהמה:

ומקשינן עלה אלא מעתה דאתקלה בלא קלון קטלינן כותי המשתחוה לבהמתו דקי"ל לא מיתסרה באכילה דבעלי חיים אינן (נדחין) [נאסרין] משום ע"ג מדאצטריך קרא למיסר נעבד לגבי קרבן גבוה כדדרשינן בבבא קמא (מ':) מכלל להדיוט שרי וכל שכן דאיכא למישמע מינה דלא מיקטלא תיתסר בהנאה וליקטלה הואיל ובאה לאדם תקלה על ידה. ומפרקינן ליכא מידעם דלישראל לא אסור ולכותי אסור וכיון דאפי' ישראל המשתחוה לבהמתו לא מיתסרא כדאמרן כ"ש גבי כותי לא מיתסרא. ומקשינן לישראל גופיה ליתסר מידי דהוה אישראל הבא על בהמתו דמיתסרא וקטלינן לה ואי משום הך קרא איכא למימר דכי איצטריך קרא למיסר גבי קרבן בנעבד על פי עד אחד או על פי הבעלים. ויש לפרש דהכי קא מקשינן אמאי אצטריך קרא למעוטי נעבד לגבי גבוה אפי' להדיוט נמי ליתסר מידי דהוה ארביעה:

אמר אביי זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט לאו משום דאביי בעי תקלה וקלון דהא כי קא מקשינן למאן דפשיט דלא בעינן קלון קא מקשינן ואביי כי קא מתריץ אליבא דמאן דלא בעי קלון קא מתריץ ותו דאי סלקא דעתא דאביי תקלה וקלון בעי מאי (כי) [קא] תריץ גמרא למאי דאקשינן למאן דסגיא ליה בתקלה בלא קלון אלא מעתה כותי המשתחוה לבהמתו תיתסר וקא מתריץ זה קלון מרובה וזה קלון מועט והא אמרת דלא בעינן קלון כלל אלא האי קלון דקאמר אביי לאו קלון דגברא דאיירי ביה מתני' הוא דקתני שלא תהא בהמה עוברת בשוק אלא קלון דעבירה הוא כלומר שגוף המעשה של רביעה יש בו קלון יותר מהשתחואה לפיכך החמיר עליה הכתוב יתר. ומקשינן עליה והרי אילנות דאין קלונן מרובה ואמרה תורה שחת שרוף וכלה. ומפרקינן כי קאמרי' דהיכא דאין קלון העבירה מרובה לא קטלינן לה בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו שהצריכן הכתוב עדה ועדים שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור (לעיל סנהדרין ב'.). ויש לפרש דכד אקשי' אלא מעתה כותי המשתחוה לבהמתו תיתסר ונקטלה ומפרקי' ליכא מידעם דלישראל לא אסיר ולכותי אסור אקשינן לכולי עלמא בין למאן דבעי תקלה וקלון בין למאן דסגיא ליה (בקלון בלא תקלה) [בתקלה בלא קלון] ישראל גופיה ליתסר מידי דהוה ארביעה ופריק אביי (אפי') למאן דבעי תקלה וקלון זה קלונו מרובה וזה קלונו מועט וכיון דשבקיה אביי לטעמא דמאן דסגיא ליה (בקלון ולא תקלה) [בתקלה ולא קלון] הדרינן ואקשי' עלה האילנות דפשטי' לעיל מינייהו דלא בעינן קלון דהא אילנות דאין קלונו מרובה ואמרה תורה שחת שרוף וכלה ופריק בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו נקיטינן השתא להאי פירושא לטעמי' דאביי דהיכא דאיכא תקלה והוי במידי דלאו בעלי חיים מאבדינן ואע"ג דליכא קלון והיכא דהוי בעלי חיים אי איכא תקלה וקלון מרובה והיינו רביעה קטלינן ואי לא לא קטלינן:

רבא אמר לעולם היכא דליכא קלון נמי קטלינן וגבי ישראל או כותי המשתחוה לבהמתו היינו טעמא דלא קטלינן לפי שלא נהנית הבהמה מן העבירה והתורה לא חייבה את הרובע והנרבע מיתה אלא לפי שנהנו מן העבירה. ומקשינן והרי אילנות דאין נהנין מן העבירה ואמרה תורה שחת שרוף וכלה ופריק כי קאמרינן דאם לא נהנה מן העבירה לא קטלינן בבעלי חיים קאמרינן דחס רחמנא עלייהו וכיון דבין לרבא בין לאביי שאני להו בין בעלי חיים למידי אחרינא ליכא למיפשט מאילנות לכותי הבא על בהמתו ולא מידי ומשום הכי איצטריכינן למידק עלה ממתני' דקתני דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק דקמיירי בקלון. וי"ל דרבא לית ליה דרב ששת דסגיא ליה בתקלה בלא קלון כו' והכי קאמר לעולם תקלה וקלון בעינן וקושיא דישראל או כותי המשתחוה לבהמתו דקשיא לך תיתסר מידי דהוה ארביעה לא מיתרצא כדאביי דמפליג בין קלונו מרובה לקלונו מועט דאי משום טעמא דבעינן תקלה וקלון כל דהו סגיא לן אלא תריץ הכי דשאני רביעה דלא חייב רחמנא בהמה הנרבעת לאדם קטלא אע"ג דאיכא תקלה וקלון אלא לפי שנהנית מן העבירה אבל משתחוה לבהמתו דלא נהנית הבהמה מן העבירה אע"ג דאיכא תקלה וקלון לא קטלינן דתלתא מילי בעינן תקלה וחלון והנאה ואקשי' עליה מאילנות ופריק בבעלי חיים קאמרינן דכי לח מתהני פטורים דחס רחמנא עלייהו אבל אילנות דלאו בעלי חיים לא:


דף נה עמוד בעריכה


והדרינן למיפשט בעיין ממתני' דקתני דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו כו' דחייס לקלון ומדקתני שנסקל אלמא תקלה נמי איכא במזיד מאי לאו מדסיפא תקלה וקלון רישא דקתני מפני שבאת לאדם תקלה על ידה בתקלה בלא קלון קמיירי והיכי דמי כגון כותי הבא על הבהמה דאי בתקלה וקלון הא תו למה לי היינו סופא ודחינן לא רישא תקלה וקלון סופא הא קמ"ל דאפי' קלון בלא תקלה נמי מיחייב והיכי דמי ישראל הבא על הבהמה בשוגג כדבעי רב המנונא כו' הכי אשכחן בנוסחי עתיקי ודיקי דילנא וצריכינן למיהב דעתין ולפרושה לשמעתא אליבא דנוסחי עתיקי ודלא לשנויי גירסי דשינויי גירסא לאו תירוצא מעליא הוא ואנן עייננא בה ופרישנא בסייעתא דשמיא. והכין פירושא לעולם רישא בתקלה וקלון דהא טעמא דנרבע דקרא קאתי מעיקרא לפרושי ונרבע דקרא תקלה וקלון אית ביה הילכך על כרחיך סופא אע"ג דקתני זו היא שנסקל לאו אסקילה קא קפיד דאם כן היינו רישא אלא כי קא קפיד אקלון שלא יאמרו והא קמ"ל דאפי' קלון בלא תקלה נמי מיחייב ובדין הוא דלא ליירי בתקלה כלל אלא הני בבי דמתני' תרווייהו טעמא דבהמה דאיירי בה קרא קא מפרשי ואזלי ואשמעינן ברישא טעמא משום תקלה דאית בה קלון וסופא משום קלון לחודיה ואיידי דעסיק בקלון דאית ביה תקלה (תלייה) [קרייה] קלון תקלה ותנא זו היא שנסקל איש פלוני על ידיה וה"ה לכל היכא דאיכא קלון שלא יאמרו זו היא שבא איש פ' עליה כדבעי רב המנונא כו' הדין הוא פירושא ופירושא מעליא הוא:

והדרינן למפשט בעיא דרב המנונא מיהא בת שלש שנים ויום א' מתקדשת בביאה להאסר בקרובותיה על ידי אביה אם מסרה לו לבא עליה לשם קידושין כדתנן (כתובות מ"ו:) האב זכאי בבתו בקידושיה וקרא כתיב את בתי נתתי לאיש הזה ודוקא בת ג' שנים ויום אחד דקים להו לרבנן דאין בתוליה חוזרין וראויה היא לביאה לפיכך מתקדשת בביאה אבל פחות מכאן אינה ביאה שהרי בתוליה חוזרין כדאמרינן התם (נדה מ"ד:) פחות מכאן כנותן אצבע בעין. ואם בא עליה יבם קנאה ואין אחד מן האחין יכול לפסול על ידו דבביאה תלה רחמנא והרי בא עליה. וחייבין עליה משום אשת איש והיינו טעמא דנקט משום אשת איש ולא קתני משום נערה מאורסה למימר דדינה כדין אשת איש בחנק ואע"ג דבתורת קידושין בא עליה ולא בתורת נישואין כיון דלאו בתולה היא הרי היא בחנק דהא בעולת בעל קרינא בה ותנן נמי (לקמן סנהדרין ס"ו:) באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק אבל בתוך ג' לא מכמה אנפי חדא דלאו ביאה היא ואפי' לאחר שהגדילה נמי כיון דקידושין דידה על ידי ביאה דתוך שלש הוו לאו אשת איש היא. ואיכא לפרושי הא דקתני וחייבין עליה משום אשת איש כגון שקיבל בה אביה קידושין ומסרה לחופה והא קמ"ל דחופה הראויה לביאה היא ואשת איש. ואית דמפרשי וחייבין עליה משום אשת איש אם קבל בה אביה קידושין ובא עליה אחר חייב משום אשת איש דביאה היא ולא נהיר מדקתני משום אשת איש ולא קתני משום נערה המאורסה והכי משמע בכוליה תלמודין כל היכא דאמרינן אשת איש ותו אי הא איצטריך לאשמועינן דמיחייבי אביאה דידה למה לי הא קתני סופא אם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה ממיתין אותן על ידה והיא פטורה. ומטמאה את בועלה כשהיא נדה כבועל נדה דנפקא לן מריבויא דוא"ו יתירה דכתיב ואישה כי תהיה זבה לרבות תינוקת בת שלשה שנים ויום אחד שמטמאה כנדה ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון שתחתון אע"פ שלא נגע בו כעליונו של בגד שנושא הזב על גביו שאינו אלא ראשון לטומאה ואינו מטמא אדם וכלים אלא אוכלין ומשקין ומקראי יליף לה בנדה בפ' בנות כותיים שאין בועל נדה תמור לטמא משכב ומושב כנדה עצמה לעשותן אב הטומאה לטמא אדם וכלים אלא הרי הוא כעליונו של זב כמו שפי' אבל פחותה מבת ג' אין מטמאה את בועלה כבועל נדה אלא טומאת ערב משום דלאו ביאה היא והרי הוא כנוגע בעלמא. נשאת לכהן ע"י קידושי אביה ונכנסה לחופה אוכלת בתרומה דכיון דראויה לביאה היא הויא חופתה חופה אבל פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אע"פ שקיבל אביה קידושין ונכנסה לחופה כיון דאין ראויה לביאה לאו חופת נשואין היא ואע"ג דקרינא בה קנין כספו לא אכלה בתרומה דגזירה דרבנן היא שאין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה שמא ישגרו לה כוס יין מבית חמיה ותשקה לאחיה ולאחיותיה (כתובות נ"ז:) ואם בא עליה אחד מן הפסולין כגון עבד או כותי או נתין או ממזר פסלה מן הכהונה דהא ביאתה ביאה ובפרק עשרה יוחסין יליף לה גבי בת כהן מהאי קרא ובת כהן כי תהיה לאיש זר כיון שנבעלה לפסול לה פסלה וגבי לויה וישראלית יליף לה (בכתוב') [ביבמות] מריבויא דקרא. ואם בא עליה אחד מכל העריות חייבי מיתות שבתורה ממיתין אותו על ידה והיא פטורה דלאו בת עונשין היא קתני מיהת אחד מכל העריות האמורות בתורה ואפי' בהמה והא הכא דקלון איכא תקלה ליכא דלאו בת מצוה ועונשין היא וקתני ממיתין על ידה. ודחינן כיון דמזידה היא דהא אצטריך לאשמועינן והיא פטורה בדין הוא דתקלה נמי איכא ואיחיובי הוה מיחייבא מיתה וכיון דבדין הוא דהוה מיחייבא איהי מיתה בהמה נמי בדין הוא דליחייבה מיתה הואיל ובאת לאדם תקלה על ידה ורחמנא הוא דחס עילוה משום דקטנה היא עלה דידה הוא דחס רחמנא אבהמה לא חס רחמנא אלא כדקיימא קיימא:

אמר רבא תא שמע בן תשע שנים ויום אחד הבא על יבמתו קנאה לכדאמרן שהרי ביאתו ביאה ואינו נותן גט עד שיגדיל שהרי אין בו דעת לגרש והאי דקני לה ליבמתו מכח קידושי אחיו הוא דקני לה. ואם בא על הנדה מטמאתו לטמא משכב התחתון כעליונו של זב. פוסל את האשה מן התרומה בביאתו אם היתה בת כהן והוא פסול ובא עליה פוסלה שהרי ביאתו ביאה כדאמרינן לעיל ואם כהן הוא ובא על בת ישראל לשם קידושין אינו מאכילה בתרומה ואפילו נכנסה עמו לחופה דקטן אע"ג דביאתו ביאה לית ליה קנין. ואם בא על הבהמה עפ"י הבעלים או על פי עד אחד פוסלה מעל גבי המזבח דנרבע כי האי גונא אע"ג דלהדיוט שרי לגבוה אסיר כדנפקא לן בבבא קמא (מ':) מקרא יתירה ונסקלת על ידו בעדים אבל פחות מבן תשע אין ביאתו ביאה לכל דבר לפיכך אם בא על יבמתו לא קנה ואם בא על הנדה אינו מטמא משכב תחתון כעליון דנוגע בעלמא הוא ואינו פוסל את האשה מן התרומה ולא הבהמה מעל גבי המזבח ואין נסקלת על ידו דלאו ביאה היא והא הבא כו':

ת"ש דבר אחר שלא תהא בהמה עוברת בשוק כו' מאי לאו מדרישא תקלה וקלון דהא קתני מפני שבאת לאדם תקלה על ידה והתם תקלה דאית בה קלון היא מכלל דסיפא כי אצטריך לאשמועינן קלון בלא תקלה ואע"ג דבהדיא מפרש תנא למילתיה דבקלון דאית בה תקלה קא מיירי על כרחיך כי איצטריכא ליה משום טעמא דקלון הוא דאיצטריכא ליה ואיידי דעסיק בקלון דאית ביה תקלה תנא קלון דאית ביה תקלה וה"ה לכל היכח דאיכא קלון כדפרשינן לעיל והיכי דמי ישראל הבא על הבהמה בשוגג. ודחינן לא סופא תקלה וקלון רישא תקלה בלא קלון היכי דמי כדבעי מיניה מרב ששת. ועיקר הא מילתא דתנא במתני' בין ברישא בין בסיפא כי מיירי בבהמה דאיירי בה קרא קא מיירי ובהמה דאיירי בה קרא איכא תקלה וקלון. מיהו תנא אשמועינן תרי טעמי רישא משום תקלה וסיפא משום קלון איכא למימר דרישא אשמועינן טעמא משום תקלה דאית בה קלון סיפא משום קלון דאית בה תקלה והוא הדין לקלון לחודיה אי נמי רישא משום תקלה לחודה וסיפא משום קלון לחודיה מאן דמשמע ליה רישא תקלה וקלון וסיפא קלון לחודיה קא דייק מרישא ומשום דרישא עיקר וכיון דרישא קא מיירי בבהמה דקרא דאית בה תקלה וקלון היא הילכך על כרחיך תקלה דתני בסיפא לאו דוקא אלא הוא הדין לקלון בלא תקלה ומאן דמוקי רישא בתקלה בלא קלון וסיפא בקלון דאית ביה תקנה דייק מסיפא משום דאשמועינן ביה בהדיא קלון דתקלה אמטול הכי קסבר סיפא עיקר למידק מיניה ומדסיפא תקלה וקלון רישא תקלה בלא קלון ומאן דמשמע ליה רישא תקלה לחודה וסיפא קלון לחודיה אזיל בתר פשטא דמתני' דמשמע דרישא לא קפיד תנא אלא אתקלה לחודיה וסיפא אקלון לחודה דקתני שלא יאמרו:


דף נו עמוד אעריכה


מתני' המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם כלומר עד שיהגה את השם באותיותיו ויברך אמר ר' יהושע בן קרחה בכל יום ויום כל זמן שנושאין ונותנין בדבר דנין את העדים בכינוי בדיקת העדים וחקירתן קרי דין כלומר שאין צריכין להעיד מתחלה כמו ששמעו אלא בכינוי וחלופי מילתא באחריתי קרו כינוי כי ההיא דשבועות יכה יוסה את יוסה דלא מיחייב עד שיברך שם בשם כדמפרש בגמרא לקמן ולהכי נקט יוסה לפי שיש בו יו"ד וא"ו ה"א שהן רוב אותיות של שם בן ארבע אותיות שהן יו"ד ה"א וא"ו ה"א ואית דגרסי יוסי יו"ד וא"ו סמ"ך יו"ד וקאמרי דבירושלמי מפרש דלהכי נקט יוסי משום דאית ביה עשרין ושית כמנין יו"ד ה"א וא"ו ה"א בגימטריא וסמ"ך סימן ואנן לא חזי לן. נגמר הדין לסקלו לא היו הורגין אותו בעדות העדים שהעידו בכינוי ובתורת כהנים מפיק לה מהכא ויקלל אינו אומר ויברך כענין שנא' (מלכים א כא יג) ברך נבות אלהים ומלך אלא ויקלל מלמד שאין הורגין בכינוי שאם באו עדים ואמרו פלוני ברך את השם אין הורגין עד שיאמרו בפי' קללו וכשם שאין הורגין על כינוי של קללה כך אין הורגין על כינוי של שם עד שיאמרו בפירוש היאך קלל השם כמו ששמעו אלא מוציאין את כל אדם לחוץ אשאר בני אדם קאי לבר מסהדי דגנאי הוא להשמיע ברכת השם למי שאין בו צורך בו מפני חילול השם כדתנן (לעיל סנהדרין מ"ו.) כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל ומשאילין את הגדול שבהן ואיכא נוסחי דאית בהו ומשאלין הגדול שבעדים ותרווייהו נוסחי דייקי נינהו ובקרא נמי איכא כי האי לישנא שאול ישאלו באבל וכן התמו (שמואל ב כ יח) אבל מאן דגריס משיירין ברי"ש שבושא הוא דמשמע דלא קיימי התם שאר העדים ואם כן היכי מצו אמרי אף אני כמוהו והא לא שמעו מידי. והדרינן לפרושי מתניתין דקתני ואומרים לו אמור מה ששמעת בפירוש והוא אומר והדיינין עומדין על רגליהן וקורעין ובגמרא מפרש מנא לן דמעומד. לא מאחין עולמית ובגמר מפרש מנא לן. והשני אומר אף אני כמוהו והשלישי אומר אף אני כמוהו בגמרא מפרש למה לי דקתני שלישי:

פיסקא המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם. תנא עד שיברך שם בשם לאו פירושא דמתניתין הוא אלא מילתא אחריתי קאמר שאינו חייב עד שיברך שם בשם. מנה"מ אמר שמואל דאמר קרא ונוקב שם ה' בנקבו שם מדהוה ליה למכתב כגר כאזרח יומת בנקבו שם למה לי לומר לך עד שיקוב שם בשם ומקשינן וממאי דהאי נוקב לישנא דברוכי הוא וילפת ליה ללישנא מלשון מה אקב לא קבה אל ואזהרתיה מהכא אלהים לא תקלל ואימא מיבזע נמי הוא שלא יקרע שם שכתוב בקלף כלשון שנאמר ויקוב חור בדלתו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לה' אנהיכם ומאחר דקרא משמע הכי ומשמע הכי מנא לך לאוקומי קרא במברך את השם ומתייבת ליה לגברא קטלא מהכא. ומפרקינן מבזע לא מצית אמרת משום דבעינן נקיבת שם בשם כדמשמע קרא וליכא. ומקשינן ואימא דמנח שתי שמות שכתובין בשני קלפים ומניחם זה על גבי זה ותוחב את הסכין מלמעלה ונוקב שניהם כאחת וקס"ד דכיון דלא אפשר ליה למבזעיה לתתאה אלא עד דבזע ליה לעילאה דעייל סכינא בבזעיה דעילעא ובזע ליה לתתאה היינו נוקב שם בשם שנוקב את האחד על ידי הנקב של שם ודחינן ההוא נוקב את הראשון וחוזר ונוקב את השני הוא ואין השני ניקב על ידי הנקב של ראשון שהרי אלו נקב את הראשון בלבד לא היה השני ניקב על ידי הנקב של ראשון עד שנוקבין אותו גם הוא. ומקשינן ואימא דחייק שם אפומא דסכינא ובזע ביה שמא אחרינא. ודחינן ההוא לאו שמא הוא דקא בזע ליה לקלפא אלא חורפא דסכינא הוא דקבזע ליה. ומקשינן תו ואימא פרושי בעלמא הוא והיינו ההוגה את השם באותיותיו אע"ג דלא מברך ואזהרתיה מהכא את ה' אלהיך תירא. ודחינן לא ס"ד חדא דבעינא שם בשם וליכא ועוד דקי"ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ואי משום אזהרת את ה' אלהיך תירא הויא ליה אזהרת עשה ואזהרת עשה לא שמה אזהרה למענש עילוה ואיבעי תימא אמר קרא ויקב ויקלל ופשוטה היא:

תנו רבנן איש איש שתי פעמים לרבות את העכו"ם שמוזהרין על ברכת השם כישראל ואין נהרגין אלא בסייף שכל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא סייף דכתיב באדם דמו ישפך ואתו הני וגמרי מינה:

ומקשינן וברכת השם שבני נח מוזהרין עליה מהכא נפקא מהתם נפקא ויצו ה' אלהים על האדם ה' זו ברכת השם א"ר יצחק נפחא לא נצרכא אלא לרבות את הכינויים שבן נח נהרג עליהם דאי מהך קרא שם המיוחד כתיב קמ"ל איש לרבות בן נח שנהרג על ברכת השם אפי' בכינוי כישראל וסתמא כר' מאיר שמחייב מיתה על הכינויין אפי' בישראל וה"ה לעכו"ם דאתרבו להו מאיש איש. מכלל דקסבר רבי יצחק נפחא דבן נח שבירך את השם בכינוי לרבנן פטור ופליגא דרבי מיאשא כו'. ומקשינן ורבי מאיר דמחייב אכינוי אפילו בישראל ומרבי עכו"ם מאיש איש לאיחיובי אכינוי כישראל האי כגר כאזרח מאי עביד ליה למאי הילכתא למעוטי בני נח. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן דכגר כאזרח הוא דבסקילה אבל עכו"ם בסייף סד"א הואיל ואתרבו מאיש איש לאחיובי אכינוי בישראל אתרבו נמי לכולה מילתא קמ"ל. ומקשינן ורבי יצחק נפחא דס"ל אליבא דרבנן דאפי' עכו"ם לא מיחייבי אכינוי ולא דריש כגר כאזרח האי כגר כאזרח מאי עביד ליה אי למעוטינהו לבני נח מסקילה היכא אתרבו לרבנן דאיצטריך למעוטינהו. ומפרקינן איצטריך לאשמועינן כגר כאזרח הוא דבעינן שם בשם יכה יוסי את יוסי אבל עכו"ם לא בעינן שם בשם דאפילו סתמא נמי כגון דאמר יהא יוסי מוכה מיחייב. ומקשינן תו בשלמא לרבי מאיר דמחייב אכינוי אפי' בישראל איצטריך איש איש לרבויי עכו"ם שמוזהרין על הכינוי כישראל אלא לרבנן דסבירא להו דישראל לא מיחייבי אכינוי איש איש למה לי אי לאזהרה גרידתא לא ס"ד דהא אמרינן לקמן דאזהרה שלהן זו היא מיתתן וכיון דליתינהו אכינויין במיתה באזהרה נמי ליתינהו ומפרקינן דברה תורה כלשון בני אדם:

תנו רבנן ז' מצות נצטוו בני נח כולהו מפרש להו בגמרא לקמן ויליף להו מקראי. ר"י אומר כל האמור בפרשת מכשף כו'. ותנא קמא הני מילי ישראל אבל עכו"ם ענש אע"פ שלא הזהיר. ר' אליעזר אומר אף על הכלאים מותרים בני נח כו' כולה ר' אליעזר קתני לה והכי קאמר אף על הכלאים הוזהרו ואעפ"כ מותרים ללבוש כלאים ולזרוע כלאים ואינן אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן. ואיבעיא לן מה"מ דאמרן ז' מצות נצטוו בני נח א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו כו' כוליה קרא יתירה הוא דהא לא איצטריך אלא למיסר להו עץ הדעת דאי למישרא להו שאר הנך הא כתיב קרא אתרינא ויאמר אלהים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה והוה ליה למיכתב ויאמר לו מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו ואידך קרא למה לי ש"מ לדרשא הוא דאתא ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר למען אשר יצוה כו' ודינין כתיבי התם דכתיב לעשות צדקה ומשפט והיינו טעמא דלא חשיב נמי צדקה משום דהך צדקה דומיא דמשפט היא והיינו פשרה כך דרשינן בפירקא קמא (ו':) גבי הנך קראי. ה' זו ברכת השם. אלהים זו ע"ג. על האדם זו שפיכת דמים. לאמר זה ג"ע שנאמר בהן לאמר. מכל עץ הגן שמסור בידך ולא גזל. אכל תאכל דבר העומד לאכילה ולא אבר מן החי. כי אתא ר' יצחק תאני איפכא ויצו זו ע"ג מאי משמע רב חסדא כו' חד אמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים וחד אמר כי הואיל הלך אחרי צו אחרי צווי של נביאי הבעל מאי בינייהו איכא בינייהו עכו"ם שעשה ע"ג ולא השתחוה לה למאן דאמר עשו להם משעת עשיה מיחייב ואע"ג דהתם נמי כתיב וישתתוו לו ויזבחו לי מילתא באפי נפשה היא והכי קאמר סרו מהר מן הדרך אשר צויתים שלא יעשו פסל ומסכה שנאמר לא תעשה פסל וכל תמונה והם עשו להם עגל מסכה וגם צויתים שלא ישתחוו לו ולא יעבדוהו שנאמר לא תשתחוה להם ולא תעבדם והם השתחוו לו ויזבחו לו למ"ד כי הואיל הלך אחרי צו עד דאזיל בתרה ופלח לה. ולשון הליכה לגבי ע"ג לעבוד משמע כדכתיב ללכת אחרי אלהים אחרים לעבדם ותו כיון דכתיב הלך אחרי צו שהלכו אחרי מצות נביאי הבעל כמאן דכתי' בה דפלחה דמי:


דף נו עמוד בעריכה


ואתמה רבא ומי איכא למאן דאמר כותי שעשה ע"ג ולא השתחוה לה חייב והתניא גבי ע"ג דברים שב"ד של ישראל ממיתין עליהן ב"נ מוזהר עליהן אין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן אע"פ שמוזהרין עליהן אין ב"נ מוזהר עליהן למעוטי מאי לאו למעוטי כותי שעשה ע"ג ולא השתחוה לה שאע"פ שישראל מוזהרין עליה שנאמר לא תעשה לך פסל כיון שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה עד שיעבדוה אין ב"נ מוזהר עליה. ודחי רב פפא לא למעוטי גיפוף ונישוק שאע"פ שישראל מוזהרים עליהם כדקתני במתני' אבל המגפף והמנשק כו' הרי זה עובר בל"ת כיון שאין ממיתין עליהן אין ב"נ מוזהר עליהן. ודייקינן עלה גיפוף ונישוק במאי אילימא שדרך עבודתה בכך אפילו [ישראל] נמי בר קטלא הוא דנפקא לן מאיכה יעבדו כו' אלא גיפוף ונישוק שלא כדרכה כלומר שאין דרך עבודתה בכך:

ומקשינן אהא מתני' דשבע מצות ודינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות כו' והוסיפו עליהן דינין כו' אלמא דינין לאו משבע מצות נינהו דינין דכתיב כו' פירושא דמתניתא קא מסיק ואזיל שבת וכיבוד אב ואם דכתיב בהו בדברות האחרונות כאשר צוך ה' אלהיך וליכא ספיקא דכוליה משנה תורה איתמר ליה למשה מפי הגבורה והנך שינויי דאיכא בין דברות הראשונות לדברות האחרונות כולהו הוו כתיבי בלוחות וכולהו אתמסרו בסיני כדאמרינן התם (ר"ה כ"ז.) זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ואשתכח דבמעמד הר סיני אמר להו כאשר צוך ה' אלהיך ולא אשכחן דפקדינהו מקמי מעמד הר סיני מילתא דשייכא לאוקומה בהכי אלא במרה דכתיב שם שם לו חק ומשפט משפט אלו דינין חק אלו שבע מצות וכיבוד אב ואם. ופריק רב נחמן לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד כדנפקא לן לקמן מקראי והוצרך הכתוב להזהיר על ישראל שלא יהא נהרג אלא בעדה ועדים והתראה:

ומקשינן אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין יש אומרים אין אלו דינין אלא מצות דיינין ולא נהיר דא"כ למה לי לאדכורי בקושיין הוסיפו עליהן לימא הכי אי הכי מאי דינין ותו לא ותו אי מהאי טעמא אידחי ליה האי פירוקא היכי אתא רב אחא בר יעקב בתר הכי לאוקומה להושיב בתי דינין לכל פלך ופלך ויש אומרים אי הכי מאי הוסיפו עליהן דינין אדרבא נגרע מהן דלכתחלה היו דנין אפי' בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה ושוב לא דנו אלא בעדה ועדים והתראה והכי מסתבר ואידחיא לה ואתא רבא למימר הוסיפו עליהן דיני קנסות דלא מיפקדי ב"נ עלוייהו ואידחיא לה דא"כ הוסיפו [בדינין מיבעי ליה דהוסיפו] עליהן דינין משמע כולהו דינין הוסיפו ואתא רב אחא בר יעקב למימר לא נצרכה אלא להושיב בתי דינין בכל פלך ופלך כדכתיב שופטים ושוטרים כו' דלא מיפקדי ב"נ עילוייהו. ומקשינן והא ב"נ לא איפקוד והא תניא כשם כו' מאי טעמא ושפטו את העם כתיב וב"נ נמי משפט כתיב בהו. ואידחיא לה ואסקה רב פפא דהאי תנא דקתני הוסיפו עליהן דינין אלמא דינין לאו משבע מצות נינהו תנא דבי מנשה הוא דמפיק משבע מצות דתנינן לעיל ד"ב סימן דינין וברכת השם ומעייל ס"ך סירוס וכלאים דתנא דבי מנשה כו'. כמאן אזלא הא דאמר רב יהודה אלהים אני כו' קרא דויציו ה' אלהים קא דריש שלא צוה עליו אלא שם אלהותו מיהו האי כללא אית ביה תלתא פרטי ע"ג וברכת השם ודינין דמשמע אלהים אני לא תמירוני באחר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני אלהים אני לא תקללוני כדכתיב אלהים לא תקלל אלהים אני יהא מוראי עליכם לשפוט בצדק ולא מורא בשר ודם כדכתיב לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא כמאן כיש אומרים דקתני אף על הדינין אלמא אית ליה נמי הנך תרתי:


דף נז עמוד אעריכה


ומקשינן ותנא דבי מנשה אי דריש ויצו אפילו דינין וברכת השם נמי דכולהו אתו מיניה ואי לא דריש ויצו הני חמשה מנא ליה ומפרקינן לעולם לא דריש ויצו והני כל חד וחד באפי נפשא כתיבא ע"ג וג"ע דכתיב ותשחת הארץ ולא ענש אלא אם כן הזהיר ואידך דדריש ויצו ולא משמע ליה מהאי קרא אמר לך התם אורחייהו קא מגלי להודיעך על מה נענשו אבל אזהרה מויצו. שפיכות דמים דכתיב שופך דם האדם. ואידך דלא משמע ליה מהתם אמר לך התם קטלייהו קא מגלי לומר שחייבין מיתה ולעולם אזהרה מויצו נפקא ואית דאמרו קטלייהו דכולהו קא מגלי באיזה מיתה ימיתם. גזל דכתיב כירק עשב שגדל במדברות וביערים שהוא הפקר ומותר לכל וכל דבר הגדל באפר מאליו קרי עשב ולא כירק גינה שאין מותר אלא לבעליו. ואידך ההוא לאו לאשמועינן כירק עשב ולא כירק גינה הוא דאתא אלא לגופיה אתא למשרי בשר לבני נח דבתחילה לא הותרו בו כדדרשינן לקמן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לכם ואיידי דאיצטריך למכתב כירק נתתי לכם את כל נקט ירק עשב וכיון שעיקר קרא לאו משום האי מיעוטא אתא לא שמעינן אזהרה מיניה. אבר מן החי דכתיב אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו בעוד שהבשר דמו בנפשו לא תאכלוהו. ואידך ההוא לאו לעיקר אזהרה אתא אלא למשרי שרצים באבר מן החי הוא דאתא כדדרשינן לקמן אך בשר בנפשו דמו מי שדמו חלוק מבשרו בההוא קא אסרנא לכו אבר מן החי מדכתיב בשר וכתיב דמו אלמא בשרו לאו היינו דמו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן דהא לא מיחייבי אדמן כרת אלא הרי הוא בלאו כבשרן כדאיתא בכריתות. סירוס דכתיב פרו ורבו. ואידך ההוא לברכה בעלמא. כלאים דכתיב מן העוף למינהו הואיל ונצטוה להביא זכר ונקבה מכל מין ומין נמצא שאסר לו להרביע מין ושאינו מינו. ואידך ההוא לאו משום איסור כלאים אלא לצוותא בעלמא לשון שעשוע דכל מינא לא הוה ליה צוותא אלא בהדי בר מינאי:

אמר רב יוסף אמרי בבי רב על שלש מצות בן נח נהרג אע"פ שמצוה על שבע מצות אין נהרג אלא על אלו מתקיף לה רב ששת בשלמא שפיכות דמים כו' אי משום דאיתרבאי באיש איש גילוי עריות דכתיב איש איש אל כל שאר בשרו איש איש לרבות את הכותים ואם אינו ענין לאזהרה דנפקא לי מויצו תנהו ענין למיתה ברכת השם איש איש כי יקלל אלהיו ואפי' לרבנן נמי איכא למימר דאיצטריך לרבות את הכותים למיתה ואע"ג דקרא קמא לרבנן לאו למיתה כתיב אפ"ה כיון דאיתרבו מקרא קמא כי כתיב בתר הכי ונוקב שם ה' מות יומת אהנך איש איש דאיירי בהו בקרא קמא כתיב אי הכי ע"ג נמי הא איתרבאי באיש איש דכתיב בפרשת מולך ואל בני ישראל תאמר איש איש מבני ישראל ומן הגר בישראל אשר יתן מזרעו למולך כו' ואפי למאן דאמר מולך לאו ע"ג הוא אתיא ע"ג מיניה בקל וחומר דגבי [ב"נ] עונשין מן הדין אלא אמר רב ששת כו':

ומקשינן עלה והתניא בע"ג דברים שב"ד ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהר עליהן אזהרה אין מיתה לא אמר רב נחמן בר יצחק אזהרתן זו היא מיתתן כלומר אזהרה הכתוב בהן זו היא מיתתן שאם עברו עליה ראוין הן למיתה ואית דמפרשי כל אזהרה דתני תנא גבי בני נח זהו מיתתן דלא דייק למתני בהו חייבי מיתות כישראל ולאו מילתא מדאמרינן לקמן (סנהדרין נ"ח:) עכו"ם ששבת כו' שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן זו היא מיתתן אלמא אאזהרה דקרא קאי. ואי קשיא לך אי הכי קשיא ליה לרב ששת מ"מ כיון דאזהרה שלהן זו היא מיתתן אכולהו נמי ניחייבו לא תקשי לך דיכיל רב ששת לשנויי דוקא לגבי ע"ג והנך תלתא דכתיב בהו איש איש אבל שאר שבע מצות דלא כתיב בהו איש איש לא אמרינן אזהרה שלהן זו היא מיתתן וההיא דריש לקיש דמוקי לה אפי' כל היכא דכתיב בהו אזהרה ודאי פליגא אדרב ששת:

רב הונא כו' אמרי על שבע מצות ב"נ נהרג גלי רחמנא בשפיכות דמים והוא הדין בכולהו. ומקשינן עלייהו דאמרי על שבע מצות נהרג ב"נ ואפי' על הגזל והתניא על הגזל גנב וגזל וכן אם ראה בשביה אשת יפת תואר ושכב עמה וכן כיוצא בהן דברים שאינו גזל [ממש] ולקמן מפרש להו כותי שגזל מכותי וכותי שגזל מישראל וישראל מישראל אסור ישראל בכותי מותר דלא תעשוק את רעך כתיב ולא כותי ובהדיא כתיב ואכלת את כל העמים אשר ה' אלהיך נותן לך ודוקא בזמן שמסורין בידך כדאיתא בב"ק (קי"ג:) ואשת יפת תאר נמי בהדיא שריא קרא לישראל קתני מיהת על הגזל כותי בכותי [וכותי] בישראל אסור ואי ס"ד נהרג אדתני אסור ליתני חייב. ומפרקינן משום דקבעי למיתנא סיפא ישראל בעכו"ם מותר דלא מצי למיתני פטור דקיי"ל מותר ממש תנא רישא נמי אסור. ומקשי' ומי מצית למימר דלאו דוקא קתני והא כל היכא דאית ליה חיובא תני חייב דקתני רישא על שפיכות דמים מדקתני רישא חייב וסיפא אסור ש"מ דוקא קתני בתרווייהו. ומפרקינן האי דנקט רישא חייב ופטור [וסיפא] אסיר ומותר לאו למימר דרישא איכא חיובא וסיפא ליכא חיובא (אבל) [אלא] סיפא נקט אסור ומותר לאשמועינן רבותא גבי ישראל בעכו"ם כדאמרן ורישא נמי בדין הוא דליתני אסור ומותר אלא משום דלא מצי תני ישראל בעכו"ם מותר דהא תנן העכו"ם וישראל הרועים בהמה דקה של עצמן ודרך בהמה דקה ליכנס לתוך השדות ואין הרועה יכול לעכב לא מעלין אותו מן הבור להחיותן דסתמן גזלנין הן שמרעין בהמתן בשדות אחרים ולא מורידין אותן לכתחילה להמיתן בידים. ואתינן לפרושה להא מתניתא דתני בה גזל ויפת תאר ותני עלייהו וכן כיוצא בהן ואיבעי' לן כיוצא בהו בגזל מאי היא וסברינן לאוקומה בפועל שנשכר לעשות בכרם ואכל מן הענבים שבו דמורי היתירא לנפשיה ולאו גזל גמור הוא. ודייקי' עלה אי בשעת גמר מלאכה שעת הבציר שהוא נמר מלאכתן היתירא הוא דכתיב ואכלת ענבים כנפשך כו' ואמאי תני בישראל אסור ואי שלא בשעת גמר מלאכה גזל מעליא הוא דכתיב ואל כליך לא תתן בשעה שאתה נותן לכליו של בעל הבית אתה אוכל בשעה שאי אתה נותן לכליו של בעל הבית אי אתה אוכל וא"כ מאי כיוצא בו דקתני דמשמע דלאו גזל גמור הוא ואידחיא לה וסבר רב פפא לאוקומה לפחות משוה פרוטה דלאו גזל גמור הוא לאפוקיה בדיינין דמסתמא מחיל ליה עילויה מיהו כיון דמעיקרא אית ליה צערא אסור. ומקשינן אי הכי לגבי עו"ג בעו"ג מאי כיוצא בו איכא כיון דעו"ג לאו בר מחילה הוא שהרי מקפיד על ממונו יתר מדאי ואפי' אפחות משוה פרוטה נמי לא מחיל גזל מעליא הוא ואידחיא ליה ויש מפרשים כיון דעו"ג לאו בני מחילה נינהו שהרי כל דינן למיתה ואינה בתורת השבון לא נפיק פחות מש"פ מכלל שוה פרוטה ואפי' מישראל דמחיל ליה בתר הכי דהא משעת גזל עבר ליה אלאו דגזל ואיחייב ליה מיתה ולא מסתבר. ואסיקנא לכובש שכר שכיר כגון דאמר ליה יש לך בידי ואיני נותן לך דלאו ממונא קא שקיל מיניה ולא הוי גזל ממש אלא בחוטף דבר מחבירו כבניהו בן יהוידע כדאיתא בפ' מרובה וכיוצא בגנב נמי משכחת לה בכובש שכר שכיר כגון דאמר ליה לא שכרתיך מעולם אי נמי נתתיו לך והיינו טעמא דלא איצטריך לפרושה משום דגניבה בכלל גזל ואין ביניהן אלא שזה עושה בפרהסיא וזה עושה בצינעא וכי קא באעי כיוצא בגזל בגניבה קא בעי נמי כיוצא בגניבה וכי פשיט בכובש שכר שכיר לתרווייהו קא פשיט. כיוצא בו דיפת תואר מאי היא כגון בן נח שייחד שפחה לעבדו וחזר ובא עליה נהרג עליה והיינו דקתני עכו"ם בעכו"ם אסור ישראל בישראל נמי כי האי גונא אסור ואע"פ ששחררה ואית דאמרי דהיינו שפחה חרופה שחייבין עליה אשם ולאו מילתא היא דשפחה חרופה קידושי מעליא בעיא ישראל בעכו"ם מותר שאם יחד העכו"ם שפחה לעבדו ובא ישראל עליה בשביה מותר שהרי אפילו אשתו של עכו"ם מותרת באותה שעה דגרסינן בפירקא קמא דקידושין (כ"א:) וראית בשביה בשעת שביה אשת ואפי' אשת איש. ולא נהירא משום דמשמע דלא קא מהדר אכיוצא בו דיפת תואר משום כיוצא בו דאישות בלחוד אלא משום כיוצא בו נמי דשביה ולהכי נקט עבדו שהוא כבוש לו כאשת יפת תואר שכבושה במלחמה וא"כ גבי ישראל כגון מאי כיוצא בו איכא מותר אלא מסתברא לי דלאו בשביה ממש קא מיירי אלא כגון ישראל שהיתה לו שפחה כותית וייחדה לעבדו כותי ואח"כ גיירה ושחררה ובא עליה. כיוצא בו דשפיכות דמים לא תניא ברישא דהאי ברייתא כדתניא בסיפא גבי גזל ויפת תואר משום דאין בשפיכות דמים דבר הקל מחבירו לא לענין דינא ולא לגבי דעתא דאינשי. אמר אביי אי משכחת תנא דתני כיוצא בו גבי שפיכות דמים רבי יונתן בן שאול היא דתאני רודף אחר חבירו להרגו ויכול הנרדף להציל את עצמו באחד מאיבריו של רודף ולא הציל אלא הרגו לגמרי נהרג עליו וכי האי גונא לאו שפיכות דמים ממש הויא לדעתא דאינשי דהא לאצולי נפשיה קא מיכוין והיינו כיוצא בו בשפיכות דמים דהוי קרוב לפטור ואינו פטור. אבל לרבנן דפליגי עליה היתר גמור הוא ואפי' ישראל בישראל פטור וקיי"ל כר' יונתן בן שאול דסוגיין בסוף פרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ט.) כותיה. וכתב ר"ש ז"ל דהיינו טעמא דלא משמע ליה כיוצא בו דשפיכות דמים בשוגג משום דשוגג שפיכות דמים גמור אלא רחמנא חס עליה ולא נהירא לי דאי מהאי טעמא מכל מקום כיון דרחמנא חס עליה לאו שפיכות דמים גמור הוא אלא מסתברא משום דלא משמע ליה עו"ג בעו"ג בשוגג חייב דודאי שוגג לא חייב רחמנא דנהי דשמעת דבן נח נהרג שלא בהתראה דוקא במזיד דמוכחא מילתא דמזיד הוא אבל בשוגג ממש ליכא מאן דאמר דליחייב ואפי' עו"ג בישראל והכי מוכח בגמרא דאלו הן הגולין (ט'.) אלא אי קשיא הא קשיא לוקמה באומר מותר דאיכא למאן דאמר התם דאומר מותר קרוב למזיד הוא ואיכא למימר משום דאומר מותר פלוגתא דאמוראי היא דפליגי בה התם ולא ניחא ליה לאוקומי ברייתא בפלוגתא דאמוראי אבל בפלוגתא דתנאי יכיל לאוקומה דיכיל לשנויי הא מני רבי יונתן בן שאול היא ורבנן פליגי עליה:


דף נז עמוד בעריכה


כתיב בספר אגדתא דבי רב בן נח נהרג כו' משום ר' ישמעאל אמרו אף על העוברין שבמעי אמן שאם הכה את האשה ויצאו ילדיה ומתו חייב דאלו ישראל לא מיקטיל אעוברין שנאמר כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון כלומר באשה ענוש יענש על העוברין כאשר ישית עליו בעל האשה אלמא אעוברין פטור ולא מיקטלא ליה עד שיהא תינוק בן יום אחד והוא דקים ליה בגוויה שכלו חדשיו כדתנן במסכת נדה תינוק בן יום אחד ההורגו חייב. מנא הני מילי אמר קרא אדרוש אפי' בדיין אחד כו' כוליה קרא יתירה הוא דמכדי כתיב שופך דם האדם כו' אידך למה לי שמע מינה לדרשא אדרוש לשון יחיד משמע והא קמ"ל שיש לכם לדרוש בדיין אחד כמו שאני דורשו יחיד מיד כל חיה אפי' שלא בהתראה דחיה משמע אפי' חיות השדה והתם לא שייך התראה ומדאקיש דרישה דאדם לדחיה ש"מ דאפי' שלא בהתראה מיהת מיחייב חדרשנו אפי' בעד אחד דאם אינו ענין לדם האדם דהא כתיב ביה דמכם אדרוש תנהו ענין לדרישת העדים ומדאפקיה בלשון יחיד ולא כתיב אדרשם ש"מ אפי' בעד אחד מיד איש כוליה קרא בעדים קא דריש ליה ופשוטה היא. ואית דמפרשי אדרוש אדרשנו דרישה כל שהוא ומדלא כתיב היטב ולאו מילתא היא. מתיב רב המנונא ואשה לא מיפקדא אדינין דקא דרשת מיד איש ולא מיד אשה אלמא ולא מיפקדא לא לאסהודי ולא למידן דהא לאו בת הכי היא והכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט. הוא מותיב לה והוא מפריק לה בניו לדין ביתו לצדקה. אית דאמרי דהאי צדקה פשרה היא כדאמרינן (לעיל סנהדרין ו':) ויהי דוד עושה צדקה ומשפט ומסתברא לי לצדקה ממש קאמר והאי דלא חשיב לה גבי המצות משום דמצות עשה היא:

תנו רבנן איש מה ת"ל איש איש תרי זימני לרבות את הכותים ואוקי' איצטריך לאיחיובי אעריות דידן כגון אשת איש ישראל ומשכב זכור דקתני סופא בא על העריות ישראל נידון בדיני ישראל ואיבעיא לן למאי הילכתא וסברינן למימר שאם בא על עריות ישראל אינן נידון אלא בעדה ועדים והתראה ומתמהינן השתא מיגרע גרעי עריות ישראל מעריות כותים והלא אם בא על עריות כותים נידון בדיין אחד ובעד אחד שלא בהתראה כלומר וכי לפי שבא על עריות ישראל נקל עליו. אלא אמר ר' יוחנן לא נצרכה אלא לנערה מאורסה דלדידהו לית להו אלא בעולת בעל וכיון דלא מיחייבי עלה אלא מריבוייא דאיש איש על כרחיך דיינינן ליה בדינא דידן בסקילה אבל בעדה ועדים והתראה [לא] מרבינן ליה. למילתא דכתיבא גבי עריות מרבינן. עדה ועדים והתראה גבי עריות לא כתיב. ודייקינן עלה דהא מילתא [מהא] דאמרינן לקמן האי תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא חנק דאלמא ליכא חילוק בין היכא דנידון בדיני ישראל ובין היכא דנידון בדיני בני נח אלא לענין גופה דמיתה מכלל דבין הכי ובין הכי בעד אחד ודיין אחד דיינינן ליה כדבעינן לברורי לקמן. אבל בא על ישראלית אשת איש בדינא דידהו קטלינן ליה בסייף אפי' דיין אחד ועד אחד שלא בהתראה כי קושיין:

ומקשינן עלה והתניא בא על אשת איש נדון בחנק ואוקימנא כגון שנכנסה לחופה ולא נבעלה דלדידהו לית להו שנאמר והיא בעולת בעל ולא כתיב אשת איש ולדילן אית לן שהכל היו בכלל נואף ונואפת בחנק ולא הוציא הכתוב לסקילה אלא בתולה מאורסה אבל בתולה והיא נשואה אי נמי מאורסה והיא בעולה הרי היא בכלל נואף ונואפת בחנק הילכך אם בא על בת ישראל שנכנסה לחופה ולא נבעלה דיינינן ליה בדינא דידן בחנק דאתרבו להו נמי מאיש איש ואע"ג דמפקינן ליה מסייף לחנק לאו גריעותא היא דהא בעריות דידהו כי האי גוונא פטור הוי לגמרי וכי בא על עריות ישראל כי האי גוונא קטלינן ליה:

תניא כותיה דרבי יוחנן דאמר לא נצרכה אלא לנערה מאורסה כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עליה ב"נ מוזהר עליה כו' דברי ר"מ ולקמן מפרש דר"מ אליבא דר"ע אמרה דנפקא ליה עריות דב"נ מעל כן יעזוב איש והתם חייבי מיתות כתיבי וחכמים אומרים הרבה עריות יש שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליהן כגון חייבי כריתות גרידי אחותו ואחות אביו ואשת אחי אביו ובן נח מוזהר עליהן דנפקא להו מריבוייא דאיש איש לכל האמור בפרשה. בא על עריות ישראל כו' ואין לנו שאם בא על עריות ישראל נדון בדיני ישראל אלא נערה המאורסה בלבד דכיון דלדידהו לית להו דיינינן ליה בדינא דידן ויש אומרים ואין לנו שיהא בן נח חלוק בין ישראלית לכותית אלא נערה המאורסה בלבד. ומקשינן וליחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה כדאמרינן לעיל ומפרקינן האי תנא תנא דבי מנשה הוא דאמר כל מיתה האמורה לב"נ אינה אלא חנק הילכך אידי ואידי חנק הוא ואין כאן חלוק בין שיהא נדון בדיני ישראל בין בדיני בני נח. מיהא שמעינן דלעולם לא צריך עדה ועדים והתראה דאי אמרת היכא דלדידהו לית להו דיינינן בהו בעדה ועדים והתראה כדינא דידן אכתי קשיא ליחשוב נמי נכנסה לחופה ולא נבעלה שנידון בעדה ועדים והתראה ואפי' לתנא דבי מנשה דמוקים לה כותיה קשיא דהא שמעינן ליה לעיל דקאמר דבן נח נהרג בדיין אחד כו' ואוקימנא דתנא דבי מנשה הוא אלא ודאי ש"מ מחוורתא כדאמרינן:


דף נח עמוד אעריכה


ומקשינן אהא מתניתא וסבר ר' מאיר כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עליה בן נח מוזהר עליה והתניא גר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה יש לו שאר האם כגון עריות האסורות לו מחמת קורבת אמו כגון אחות אמו דכתיב בה כי שאר אמך היא וה"ה לאחותו מאמו והא קמ"ל דאע"ג דקי"ל דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דאיתסר שאר האם לב"נ כדאיתא לקמן מאך לא בת אמי ומאת אמו השתא דאיגייר נמי גזרינן שמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה כדאיתא בפרק כיצד אשת אחיו (יבמות כ"ב.) ואין לו שאר האב אינו אסור בעריות שאיסורן מחמת קורבת האב כגון אחות אביו דכתיב בה שאר אביך היא והוא הדין לאחותו מאביו ולא מאמו מאי טעמא דאין אב לכותי ואפי' היכא דידיע דרחמנא אפקריה לזרעי' דכתיב אשר בשר חמורים בשרם כדאיתא בפרק נושאין על האנוסה ותו ליכא למגזר שמא יאמרו ומשום קורבא נמי ליכא דהא אפי' במידי דמיתסר כשהוא כותי משום קורבא פקע ליה מכי איגייר דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכ"ש במידי דליכא קורבא אפי' כשהוא כותי ובדין הוא דאפי' הורתו ולידתו שלא בקדושה יש לו שאר האם גזירה שמא יאמרו אלא רבותא קמ"ל דאע"ג דלידתו בקדושה כיון דאין הורתו בקדושה אין לו שאר האב הא כיצד כו' אחות האב מן האב יקיים דכיון דאחוה דילה מתמת אב היא לאו אחוה היא דאין אב לכותי ולאו אחות אביו היא אחות האב מן האם ר"מ אומר יוציא דכיון דאחוה דילה מחמת אם היא אחוה הויא ואחות אביו היא ואע"ג דמ"מ אין אב לכותי הני מילי למיסר שאר קרובין דאתיא מחמתיה אבל אחות אביו גזירת הכתוב היא כדדריש ר' אלעזר לקמן וחכמים אומרים יקיים דאין אב לכותי לכל דבר ולית להו דרשא דאת אביו כדבעינן למימר קמן שהיה רבי מאיר אומר כל ערוה שהיא משום שאר האם יוציא כו' ארישא קאי דקא מפליג בין אחות האב מן האם ובין אחות האב מן האב ומותר באשת אחיו אפי' מאמו ואית בה פלוגתא בפ' נושאין על האנוסה (יבמות צ"ח.) רב ששת מוקי לה בדנסבה כשהוא כותי ורב אחא בר"י מוקי לה בדנסבה כשהוא גר דכל ערוה שהיא משום אישות מכי מיגרשא לא גזרינן בה שלא יאמרו ולא מצית למימר טעמא משום דלא מיתסרא ערוה לבני נח מחמת אישות דמדלא פליגי רבנן עליה בהא משמע דדברי הכל היא ושמעינן להו לרבנן דדרשי איש איש לרבות את הכותים שמוזהרין על עריות כישראל אלמא אשח אח נמי איתסר לב"נ ואפי' לר"מ נמי כי היכי דמרבי נמי אשה ובתה אע"ג דלא נפקא לן מעל כן יעזוב איש הכי נמי אית ליה לרבויי שאר עריות. ובאשת אחי אביו אפי' מן האם ולר"מ איצטריכא ליה. ושאר כל העריות הבאות מחמת קרובים שנתגיירו עמו מותרות לו לאיתויי אשת אביו לאחר מיתה או גירושין ואפי' לר"מ דכי אית ליה קורבא מחמת אב גבי אחות אביו דגלי בה קרא אבל מחמת אישות לית ליה אבל בשאר קרובות לא מצית לאוקמה אלא בהנך דאתו לבתר הכי דהויא הורתן בקדושה והנך ודאי אסירי ולא מצי למתני בהו מותרות. נשא אשה ובתה בגיורות קא מיירי כונס אחת ומוציא אחת דכיון דמדאורייתא שריין ליה תרווייהו ומדרבנן הוא דאסיר גזירה שמא יאמרו הילכך לא אסרה לקיחתן אהדדי דכי היכי דנימא כונס את הראשונה ומוציא את השניה אלא הי מינייהו דבעי נסיב וה"ה נמי בישראל היכא דנשא אשה ובתה גיורות ואית דמוקמי לה בשאר גרים וכגון שנשא בגיותו ונתגיירו עמו ולא ידעינן מאי קא נחית לאוקומה הכין ולתפוקי מתניתא מפשטא ותוב נשא היה נשוי מיבעי ליה. לכתחלה לא יכנוס אוקימנא בפרק נושאין על האנוסה אהנך דקתני בהו יקיים דכיון דלידתו בקדושה ומיחלף בישראל גזרינן ביה שלא יכנוס לכתחלה. מתה אשתו מותר בחמותו ואית דתאני אסור בחמותו ובפרק נושאין על האנוסה מתריץ לה הכי הא דקתני מותר בחמותו ר"ע היא דאמר תמות לאחר מיתה קליש ליה אסורא דהא אימעיטא ליה משריפה וגבי גר לא גזור רבנן שמא יאמרו ומ"מ משמע דתמות נאסרה לב"נ דאי לא אפי' בחייה נמי תשתרי והא דתאני אסור בחמותו ר' ישמעאל היא דאמר לאחר מיתה נמי באיסורא קיימא ואיתא לפלוגתייהו בפרק אלו הן הנשרפין קתני מיהת אחותו מן האם יוציא ואע"פ שאין ב"ד ישראל ממיתין עליה ושאר כל העריות מותרות לו לאיתויי אשת אביו ואע"פ שב"ד ישראל ממיתין עליה:

אמר ר' יהודה לא קשיא הך קמייתא דתאני כל ערוה שב"ד ישראל ממיתין עליה ב"נ מוזהר עליה ר' מאיר קאמר לה אליבא דרבי עקיבא רביה דדריש אמו אמו ממש אביו אשת אביו ויליף שאר חייבי מיתות ב"ד מינייהו והא דקתני אשת אביו מותרת לו ואסר ליה באחותו ואחות אמו ואחות אביו רבי מאיר קאמר לה אליבא דרבי אליעזר רביה דדריש את אביו ואת אמו אחות אביו ואתות אמו ולא דריש אשת אביו וכי תימא אם כן מנא ליה לרבויי אחותו וחמותו אחותו נפקא ליה מאחות אביו ואמו חמותו נמי דילפי כולהו חייבי כריתות מאחות אביו ואחות אמו במה מצינו וחמותו נמי איכא כרת לבד ממיתה ולא ממעיטא אלא אשת אביו דכיון דלא אתייא מדרשא דקרא לא מרבינן לה במה מצינו משום דאינה בכותי [דאין] אב לכותי ורבנן פליגי אדרבי עקיבא בעריות שאין ב"ד ממיתין עליה וקסברי אפילו אשאר עריות נמי הוזהרו בני נח ופליגי עליה נמי באשת אביו דקסברי אין אב לכותי כלל ממאי מדלא פליגי אדרבי מאיר אלא באחות האב מן האב אלמא בשארא מודו ליה ותו דהשתא לרבי מאיר דאית ליה שאר האב באחות אביו מן האם באשת אביו לית ליה לרבנן דלית להו שאר האב כלל ואפי' באחות אביו מן האם לא כל שכן (ותנן) [ורבנן] פליגי אדרבי אליעזר באחות האב מן האם דאין אב לכותי כלל ומודו ליה בכולהו הנך ונפקא להו לרבנן כולהו עריות מדרשא דלאמר ומריבוייא דאיש איש ודוקא לענין שאר האם אבל לגבי שאר האב לא דאין אב לכותי כלל כדפרישנא. וכי תימא האי קרא דעל כן יעזוב איש במאי מוקמי ליה מוקמי ליה בפשטיה דמשתעי באורחא דעלמא: הא דאמרינן לבשר אחד מי שנעשין בשר אחד אזרעא דנפיק מינייהו קאמר יצאו בהמה וחיה שאם בא אדם עליהם אין יוצא משניהם בשר אחד:

אמר מר רבי אליעזר אומר אביו אחות אביו ומקשינן ואימא אשת אביו לאחר מיתה ומפרקינן דומיא דאמו כו'. ר"ע אומר אביו אשת אביו ומקשינן היינו באשתו ולא באשת חבירו ומפרקי' איצטריך למיסרה לאחר מיתת אביו. אמו אמו ממש ומקשינן לאחר מיתת אביו לא מצית אמרת דאי באישות היינו אשת אביו דאוקימנא לאחר מיתה ואי בחיי אביו היינו באשתו ולא באשת חבירו ועיקר איסורא נקט ומפרקינן באמו שהיתה אנוסת אביו דליכא אישות כלל במאי קא מפלגי ר"א ור"ע אעיקר טעמייהו קא בעי ומהדרינן ר"א סבר אביו דומיא דאמו ואמו דומיא דאביו לא משכחת לה אלא באחוה דאי באביו ממש ואמו ממש ליכא למימר דאביו היינו ודבק ולא בזכור ור"ע מוטב לאוקמא באשת אביו דאיקריא ערות אביו דכתיב ערות אביו גלה וקא מיתוקה לן קרא באביו ממש ואמו ממש דקרא הכי משמע את אביו ואת אמו אביו ממש ואמו ממש ולא לוקמא באחות אביו דלא שייך בה לישנא דקרא דקריה אביו ממש דהא לא לקרי ערות אביו [אלא] שאר אביו שאר אביך היא:


דף נח עמוד בעריכה


ואקשינן אדרשיה דר"א דמרבי אחות אביו ויקח עמרם את יוכבד דודתו מאי לאו דודתו מן האם כלומר אחות אביו מן האה דאלמא שריא לבני נח. ודחינן לא אחות אביו מן האב דכיון דכותי אין לו שאר האב ליכא אחוה ובהא אפילו ר"א מודי כדאמרינן לעיל אחות האב מן האה יקיים: ת"ש אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי אלמא בת האם אסירא וקשיא לר"ע. ומתמהינן ותסברא דמשום הכי קאמר בת אבי אמו * (נ"א דמש"ה קאמר בת אבי אך לא בת אמי אחותו הואי) אחותו הואי בת הרן אחיו הואי דכתיב שרי בת הרן אחי מלכה וכיון דהכי הוא דקרא לאו למעוטי אחותו מן האם אתא אימא לך לא שנא מן האם ולא שנא מן האב שריא והתם הכי קאמר ליה קורבא דאחוה אית לי בגוה דהאי דקאמר אחותי כמאן דאמר בת אחי ודקאמר בת אבי כמאן דאמר בת אחי מן האב ולא מן האם ודקארי לה בת אבי משום דבני בנים הרי הן כבנים ולאו למעוטי מידי קא אתי אלא קושטא דמילתא קאמר ליה.

אמר רב הונא עו"ג מותר בבתו ומפני מה לא נשא אדם את בתו כדי להרבות זרעו כדי שישא קין את אחותו עולם חסד יבנה שאלמלא חסד שגמל אדם הראשון את בנו שהשיאו אחותו כענין שנאמר חסד הוא לא נבנה העולם שהרי לא היתה לו אשה אחרת לישא אותה וי"מ אני אמרתי עולם חסד יבנה אני צויתי את אדה"ר שיגמול את בנו להשיאו אחותו כדי שיבנה העולם. איכא דאמרי כו':

אמר רב חסדא עבד כנעני מותר באמו ומותר בבתו יצא מכלל כותי ופקעה מיניה קורבא דבני נח דהוה ליה כקטן שנולד ולכלל ישראל לא בא למגזר עליה שמא יאמרו: כי אתא רב דימי אמר כו' כדפרישנא. ואיבעיא לן מאימת חשיבא מיוחדת למקטל עילוה אמר רב מדקרו לה רביתא דפלניא עבדא. מאימת התרתה שלא יהא אחר נהרג עליה אמר רב הונא משיפרע ראשה בשוק כדרך הנערות הפנויות:

אמר ר"א אמר רבי חנינא בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מאי טעמא ודבק באשתו דרך דיבוק ולא שלא כדרכה וי"א שכיון שאין נהנית בדבר אין נדבקת עמו. ואתמה רבא מי איכא מידי דלישראל לא מיחייב וכותי מיחייב ומשמע דרבא לית ליה ההוא דתלמידי דרב על ז' מצות בן נח נהרג ואיבעי תימא לעולם אית ליה והכי קאמר מי איכא מידי דבישראל לא מיחייב ולא מידי ובכותי מיחייב אם תאמר גזל ודינין ואבר מן החי התם נמי איכא חיובא גזל דמיחייב לאהדורי דינין נמי (ליכא) [איכא] דנטל ונתן ביד מיחייב לאהדורי אבר מן החי נמי מיחייב מלקות שאר שבע מצות חיובי מיתה נינהו. אלא אמר רבא לא תידוק מהאי קרא דדבק הכי אלא בן נח שבא על אשת חבירו [שלא] כדרכה פטור מאי טעמא ודבק באשתו כדרכה ולא באשת חבירו ומשמע דכי אתסרא ליה אשת חבירו בדביקה (ושלא) כדרכה:

ואמר רבי חנינא כותי שהרג את ישראל כו' והסוטר לועו של ישראל כו' שנאמר מוקש אדם הנוקש את ישראל שנקראו אדם שנאמר (יחזקאל לד לא) ואתן צאני וגו' כאלו ילע קדש סוטר לועו של קדש, לאו חס ושלום דאית ליה לועא אלא גוזמא קאמר כאלו היה לו לקדש לוע והיה בא זה וסוטרו שהרי ישראל עמו ונחלתו הם ונמצא לועם לועו של קדש:

כל המגביה ידו על חבירו כו'. רב הונא קץ ידא קציצה ממש קנסא בעלמא עבד משום דהוה רגיל ההוא גברא למימחי אינשי כדאמרינן בפרק נגמר הדין (סנהדרין מ"ו.) ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה לא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ורב הונא הוה אורחיה למקנס למאן דהוה רגיל למעבד כי האי גוונא כדאמרינן בפרק הגוזל (בבא קמא צ"ו:) במעשה דההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה ואתא לקמיה דרב נחמן וקנסיה לשלומי פלגו שבאחא ואקשו ליה ואמר להו לאו [אמינא לכו] כי יתיבנא בדינא ליכא דלימא לי מידי דאמר רב הונא חברין אנא ושבור מלכא אחי בדינא האי גזלן עתיקא הוא ובעינא דאקנסיה. ויש אומריה קץ ידא שוה יד אחד שהכה חבירו וקנסו ממון כענין שנאמר וקצותה את כפה וקי"ל (ב"ק כ"ח.) דממון קאמר ולא מסתבר (דבשאר) [דבשלמא] קרא מיירי בהאי לישנא אלא גמרא למה לי כי האי לישנא ותו הא קרא תשבר קאמר ועלה קאמר מעשה דרב הונא ותו הא קי"ל דב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה וא"כ מאי תיקשי לן כי היכי דנצטריך לאפוקי גמרא מפשטיה. ר"א אומר אין לו תקנה אלא קבורה שנאמר ואיש זרוע לו ראויה הארץ להקבר בה: ואמר ר"א לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות שיקברו בה כדאמרינן לעיל ויש לפרש דלעיל אמר מילתא דדרשא והשתא מפרש פשטיה דקרא ואיש זרוע לו הארץ איוב הוא דאמר הכי לחבריה שאין הדבר תלוי במעשים טובים אלא בכח הזרוע ובעלי זרועות להם לבדה נתנה הארץ כדמשמע סופיה דקרא ונשוא פניה ישב בה ואיכא לפרושי דהכי קאמר לא נתנה קרקע לתת כחה אלא לבעלי זרועות שיש בהם יכולת לעבדה כדריש לקיש עובד אדמתו ישבע לחם:

ואמר ריש לקיש עכו"ם ששבת ממלאכה יום שלם כו' שנאמר ויום ולילה לא ישבותו ומשמע ליה נמי אבני אדם שלא ישבתו ממלאכה ומתמהינן פשיטא דקס"ד דבשביתה שהוא לשם חובה קא מיירי כגון אלו הערביים ששובתים ביום ו' לשם ע"ג ואפי' היכא דשובתין בשבת לשום שמים כיון דלא אפקוד עלה הוה ליה כגזל ופריק רבינא לא נצרכא אלא לשלישי בשבת שאין כאן שם חובה כלל אלא לנוח בעלמא כיון שמתכוון לשבות חייב לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מלבו. והרב רבי משה בר מיימון נוחו עדן מוקים לה בספר משנה תורה בקובע שבת לעצמו שנמצא בודה דת מלבו ולהאי סברא דידיה הא דמקשינן פשיטא הכי מפרשי' לה דקא ס"ד כו' בשבת קאי ואמטול הכי כי קא מתמהינן פשיטא כיון דודאי לשם ע"ג קא עביד היינו עובד ע"ג ומפרקינן לא נצרכא אלא אפילו לשלישי בשבת דלא קביעא ביה שבת לע"ג אפ"ה כיון דקבעיה לשם שבת חייב לפי שבדה דת מלבו. ומקשי' ולחשבה גבי שבע מצות ומפרקינן כי קא חשיב שב ואל תעשה קום עשה לא קחשיב ולאו דלא ישבותו קום עשה מלאכה הוא. ומקשינן והא דינין דקום עשה (ודין) [ודון] הוא וקא חשיב ליה ומפרקינן התם שב ואל תעשה נמי איכא שב ואל תדין דין עול ומש"ה קא חשיב ליה:


דף נט עמוד אעריכה


רבי חנינא בן גמליאל אומר אף על הדם מן החי מאי טעמיה דכתיב אך בשר שדינהו להאי נפשו ולהאי דמו תרווייהו אבשר וקרי ביה בשר בנפשו לא תאכל דמו בנפשו לא תאכל ורבנן ההוא למישרא שרצים לענין אבר מן החי הוא דאתא כדפרישית. כיוצא בדבר אתה אומר שאף ישראל הוזהרו על הדם מן החי משום חיות דס"ד אמינא כיון דכתיבא שחיטה לעיל מיניה וזבחת מבקרך ומצאנך והדר כתיב רק חזק לבלתי אכול הדם וכן גבי ההוא פרשה דכיסוי הדם דסדר אחרי מות שחיטה כתיב ברישא והדר דם וכן גבי לא תעשה דחלב ודם דכתיב בסדר ויקרא שחיטה כתיב ברישא וסד"א כי אסר רחמנא דם שחוטין אבל דם בעלי חיים לא קמ"ל כי הדם הוא הנפש אימתי הדם הוא הנפש בעוד שהבהמה חיה, ואית דדייקי לה מסיפא דקרא ולא תאכל הנפש עם הבשר לא תאכל הדם הנזכר בריש המקרא בעוד שהנפש עם הבשר ולא דייק דוודאי סיפיה דקרא לכ"ע לאבר מן החי הוא דאתא כדמיבעיא לן לקמן למה לי למיכתב בבני נח כו'. ורבנן דלא דרשי הני קראי לדם מן החי מיבעי ליה לדם הקזה שהנפש יוצאה בו ואע"פ שלא מת בה ס"ד אמינא דם שחיטה הוא דאסיר דם הקזה לא קמ"ל ובכריתות מפרש' איזהו דם הקזה שהנפש יוצאה בו מטיפה המשחרת ואילך.

ואיבעיא לן למה לי למכתב אבר מן החי בבני נח למה לי למכתב בסיני אטו ישראל לאו בכלל בני נח נינהו דאיצטריך למיהדר ולאהדורינהו עילוה בסיני. ומהדרינן איצטריך דאי לא אהדרה בסיני הוה אמינא לישראל נאמרה ולא לבני נח שאף ע"פ שניתנה מתחלה לבני נח לא ניתנה אלא לדורות שישראל מתייחסים מהם עד נח ויש אומרים לפי שיש לומר ישראל שיצאו לקדושה עמדו באיסורן אבל כותים ניטלו מהן. כדרבי יוסי בר חנינא דאמר כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לבני נח כדמפרש טעמא לקמיה. ואין לנו מצוה שנאמרה קודם מתן תורה ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה דאמר בפרק גיד הנשה והלא מבני יעקב נאסר גיד הנשה ועדיין בהמה טמאה מותרת להן אלמא קסבר מבני יעקב נאסרו, בני יעקב מקמי מתן תורה בני נח מיקרו, ורבנן פליגי עליה ואמרי בסיני נאמר ולא להם אלא שנכתב במקומו כלומר משה כתבו לאחר מת"ת במקום המאורע על שם סופו להודיע מאי זה טעם נאסר שאלו נכתב עם המצות שנכתבו לאחר מת"ת היה צריך לשנות את המעשה ההוא פעם שנית כדי להודיע טעמו של דבר והכי קאמר קרא ע"כ לא יאכלו עתה בני ישראל את גיד הנשה ולר' יהודה איצטריך לאשמועינן דלבני ישראנ נאמרה ולא לשאר בני נח. וכי תימא מאי איריא משום דלא נשנית בסיני תיפוק לי דבני ישראל כתיב ותו טעמא דלא נשנית בסיני הא אלו נשנית בסיני הוה אמינא לזה ולזה נאמרה הא מעיקרא כי כתיבא בישראל כתיבא דהא מילה דנאמרה לב"נ ונשנית בסיני וקי"ל דלישראל נאמרה ולא לב"נ וקא מסקינן טעמא לקמן משום דמעיקרא לאברהם הוא דקא מזהר לה רחמנא הכא נמי אי נמי נשנית בסיני היכי הוה ס"ד למימר דלזה ולזה נאמרה הא מעיקרא כי קא מזהר רחמנא לבני ישראל קא מזהר ותו הא דמקשי' לקמן אדרבה מדלא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל היכי מצינן למימר הכי הא בני ישראל כתיב. לא תיקשי לך האי דקאמרינן דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני לבני ישראל נאמרה ולא לב"נ ותני עלה אין לנו אלא גיד הנשה לאו למימר דאם נשנית בסיני הוה אמינא לזה ולזה נאמרה אלא הא קמ"ל דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני אפי' לא נאמרה מתחלה בפי' לישראל הדין נותן שלישראל נאמרה ולא לב"נ והדר קאמר ואין לנו מצוה שנאמר לב"נ ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה ואע"פ דלגיד הנשה גופיה לא איצטריך דהא ב"י כתיב נפקא מינה לאשמועינן טעמא דהנך מצות שנאמרו לב"נ ונשנו בסיני אמאי נשנו ומדאשמועינן דמצוה שנאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני הדין נותן שלא נאמרה אלא לישראל ילפי' טעמא להנך דלהכי איצטריך למהדר ולמתנינהו דאי לאו הכי הוה אמינא לישראל נאמרו ולא לב"נ איכא לפרושי נמי דאלו נאמרה קאמר אלו נאמרה לב"נ ולא נשנית בסיני הייתי אומר לישראל נאמרה ולא לב"נ ובדלא כתיב בה ישראל קאי והדר קאמר ואין לנו מצוה שנאמרה לבני נת ולא נשנית בסיני אלא גיד הנשה כו'. ואיבעי תימא איצטריך לפריה ורביה דנאמר לבני נח ולא נשנית בסיני לשום אזהרה אלא לדבר שבמנין והאי דקאמר אין לנו אלא גיד הנשה מצוה שלא נשנית כלל הוא דנקט כדמפרש בגמרא דלקמן והאי פירוש מסתבר טפי. והא דאקשינן לקמן אדרבא מדלא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל לאו אגיד הנשה קא מקשי אלא אכללא דקאמר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"ן קא מקשי דמשמע ליה דאפי' לא נאמר בה ישראל כיון שלא נשנית בסיני הייתי אומר לישראל נאמרה ולא לב"נ ועלה קא מקשי אדרבא כו' כדבעינן למימר קמן:

אמר מר כל מצוה שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה ומתמהינן אדרבא מדנשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ דאי ס"ד לב"נ [נמי] נאמרה למה לי למהדר ומתנא בה בסיני לשתוק מינה ואנא ידענא דלזה ולזה נאמרה דהא ישראל בכלל ב"נ נינהו. ומפרקינן מדאיתני ע"ג בסיני ואשכחן בה דאיענוש כותים עילוה לאחר מת"ת שנאמר כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ כו' ש"מ לזה ולזה נאמרה ולא מצית למימר דכי ענשינהו משום הנך דעבוד מקמי מתן תורה ענשינהו דהא לא עניש לבנים בעון אבות אלא באוחזין מעשה אבותיהם בידיהן:

אמר מר לב"נ ולא נשנית בסיני לישראל נאמרה ולא לב"נ ומתמהינן אדרבא מדלא נשנית בסיני לב"נ נאמרה ולא לישראל דהא לזה ולזה לא מצית אמרת דא"כ מהדר הוה הדר תאני לה בסיני דומיא דע"ג ומדלא תני לה בסיני ש"מ לאחד מהן נאמרה הילכך על כרחי' אוקמה להנך דאיתמרא להו מעיקרא. ולאו אגיד הנשה קא מקשי אלא אכללא דקאמר קא מקשי'. ומפרקינן ליכא מידי דלישראל שרי ולכותי אסור שהרי רבה הכתוב בישראל מצות יתרות להוסיף להן קדושה משא"כ בכותים. ומקשינן ולא והא יפת תואר דלישראל שריא וליכא משום גזל ולכותי אסור משום גזל כדאמרינן באידך ברייתא (לעיל סנהדרין נ"ז.) וכן יפת תואר כותי בכותי וכותי בישראל וישראל בישראל אסור ישראל בכותי מותר ומקרא נמי שמעת לה דכיון דפשטינן דגזל איתסר לב"נ ואיתסר נמי לישראל הרי יפת תואר בכלל גזל ישראל בכותי דאפקא קרא ליפת תואר להיתר שריא כותי דלא אישתריא ליה אכתי באיסורא קיימא. ומפרקינן התם משום דלאו בני כיבוש נינהו כלומר לא ניתנה להם רשות לכבוש את הארץ כמו שניתנה להן לישראל ואשחכח דהאי דשריא לישראל ואסירא לכותי לאו משום קדושה יתירה דאיכא בכותי הוא אלא משום דלכותי הוי גזל לישראל לא הוי גזל כלל דכממונא דנפשיה:

ומקשינן תוב והרי פחות משוה פרוטה דלישראל שרי משום גזל דבר מחילה הוא ולכותי אסיר ומשמע דלא סבירא לן כדרב פפא (שם) דסבר לאוקומי כיוצא בו דגזל בפחות משוה פרוטה ותני עלה ישראל בישראל אסור. ואי בעי תימא אפי' תימא כרב פפא התם קא מיירי לכתחילה והכא קא מיירי בדיעבד דאי גזיל ליה פחות משוה פרוטה אי הגזלן ישראל הוא שרי ליה לאחזוקי ביה ואי כותי הוא אסיר ליה לאחזוקי ביה. מיהו פשטא דשמעתא לא משמע אלא לכתחילה. ותו דאיעבד בכותי מנ"ל דאסיר והיכן הוזהרו בני נח להשיב את הגזילה אי מאבימלך דכתיב ביה השב את אשת האיש התם לדידיה קא מזהר רחמנא לאחריני מנלן. ומפרקינן התם היינו טעמא דאיתסר להו אפי' פחות משוה פרוטה משום דלאו בני מחילה נינהו לפי שאסורין הן ואין מוחלין אפילו על דבר קל. ודרך העולם שכל המדקדק מדקדקים עמו ואין מוחלין לו אבל ישראל רחמנים הם ומוחלים על דבר קל. ויש לפרש דכותים לאו בני מחילה נינהו אשתכח דפחות משוה פרוטה לגבייהו ממונא הוי ואסיר להו למשקליה:


דף נט עמוד בעריכה


ובתר דאקשינן אהא דרבי יוסי בר חנינא מטעמא דגופה ומפרקינן הדרינן לאקשויי עלה מעלמא: אמר מר כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני לזה ולזה נאמרה. ומקשינן והרי מילה שנאמר לאברהם שהיה מבני נח דכתיב ואתה את בריתי תשמור ונשנית בסיני ביום השמיני ימול בשר ערלתו ואפ"ה לישראל נאמרה ולא לבני נח דלא אשכחן תנא דחשיב ליה גבי מצות שנצטוו בני נח. ומפרקינן התם לאו לאשמועינן מצות מילה איצטריך אלא למשרי שבת לגבי מילה הוא דאתא מדהוה ליה למכתב ובשמיני ימול בשר ערלתו ואנא ידענא דביום השמיני קאמר דהא בימים קא עסיק לעיל מיניה דכתי' וטמאה שבעת ימים ביום למה לי ביום ואפילו בשבת:

ומקשינן תו והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לך אמור להם שובו לכם לאהליכם כלומר לנשיכם כענין שנאמר (איוב ה כד) כי שלום אהלך לפי שנצטוו לפרוש מנשיהם ג' ימים קודם הדיבור שנא' אל תגשו אל אשה ולבסוף נאמר להם שובו לכם לאהליכם וקס"ד דהאי שובו לכם לאהליכם אזהרה הוא דאתא ואפ"ה קיי"ל דלישראל נאמרה ולא לבני נח. ומפרקינן ההיא כי איתני בסיני לאו לאזהרה הוא אלא להתיר להן את הדבר שאסרן בו מתחילה כמו שפירשנו ואצטריך לאשמועינן דכל דבר שנמנו עליו ב"ד ואסרוהו צריך מנין אחר להתירו שהרי כשם שנאסרו בתשמיש המטה על פי המקום כך לא הותרו בו אלא על פי המקום: ומקשינן אי הכי כל חדא וחדא נמי נימא משום מילתא איתניא כלומר אי אמרת דכל מצוה שנשנית בסיני ונתחדש בה דבר כמו שלא נשנית דמיא ואמרינן לישראל נאמרה ולא לבני נח כולהו שבע מצות נמי דאיתנו בסיני לא סגיא דלא חדיש בהו רחמנא מילתא בכל חדא וחדא ונימא לשום ההיא מילתא איתניא ולאו לעיקר אזהרה והויאן להו כמצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני דקי"ל לישראל נאמרה ולא לבני נח ומאי ראיה דאמרינן לעיל לכל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית בסיני מדאיתני ע"ג הא ודאי כי איתני למילתא בעלמא הוא דאיתני כגון לפרושי עונשה או לדבר אחר. ומפרקינן הכי קאמר לעיל אזהרה מיהדר ומיתנא בהו למה לי כלומר מכדי אזהורי אזהר עלה לבני נח מהדר מיתנא לאזהורי בה בסיני למה לי לשמעי' עונש דילה ותו לא אלא להכי הדר אזהר בה לאשמועינן דלזה ולזה נאמרה דאי לא אהדרה הוה אמינא לישראל נאמרה ולא לבני נח: אמר מר ואין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה ומקשינן מילה ופריה ורביה נמי האמרן דלא איתנו בסיני לשום אזהרה אלא למילתא בעלמא והוו להו בכלל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני ואמאי לא חשיב לה בהדי גיד הנשה אלא קא פסיק ותני אין לנו אלא גיד הנשה. ומפרקינן אין הכי נמי דהנך נמי בכלל מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני נינהו והיינו טעמא דלא חשיב להו בהדיה גיד הנשה משום דהני איתנו מיהת לשום מילתא בעולם ואילו גיד הנשה לא איתני כלל והכי קאמר אין לנו מצוה שנאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני כלל אלא גיד הנשה ואליבא דר' יהודה:

והדרינן לפרוקי קושיין קמא דאקשינן ממילה בפירוקא אחרינא ואמרינן ואי בעי תימא מילה אפילו תימא דאיתני בסיני לשום אזהרה לא יכלת לחיובי בה שאר בני נח לבד מישראל דהא מעיקרא נמי לאברהם הוא דקא מזהר ליה רחמנא ובסוף נמי לזרע אברהם קא מזהר עלה בסיני. ומקשינן אלא מעתה דטעמא דלא מיפקדי שאר כותיים עילוה משום דלא איתיהיבא מעיקרא אלא לזרע אברהם הוא בני ישמעאל ליחייבו דהא כתיב לזרעך אחריך ובני ישמעאל זרעיה נינהו דכתיב וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא ומפרקינן אפ"ה לא מיקרו זרע אברהם אלא יצחק דאמר קרא כי ביצחק יקרא לך זרע והאי דכתיב בישמעאל כי זרעך הוא לאו למימרא דעיקר זרעו של אברהם לכל מילי דהא כתיב כי ביצחק יקרא לך זרע אלא הכי קאמר לגוי אשימנו בזכות שיצא מחלציך אבל לא יקרא לך זרע אלא ביצחק. ומקשינן תו בני עשו מיהת דאתו מיצחק ליחייבו ומפרקינן כי ביצחק במקצת יצחק ולא כל יצחק. מתקיף לה רב הושעיא אלא מעתה דלא פקדיה רחמנא אלא איצחק בני קטורה הילודים לאברהם לא ליחייבו אינהו גופייהו לממהל נפשייהו דהא פשיט לן דאיתפקד אבוהון לממהלניהו כשאר ילידי ביתו אלא אינהו גופייהו לא לחיוב דהא לא איקרו זרע ולא ידענא מהיכא פשיטא ליה לרב הושעיא דבני קטורה חייבין דקא מקשי ליה אלא מעתה בני קטורה לא ליחייבו דמשמע דפשיטא לן דחייבין ואי משום דמשמע ליה את בריתי הפר לרבות בני קטורה א"כ מאי קושיא דקא מקשי:

אמר רב יהודה אמר רב אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה אכל בשר קא מיירי ואפילו דגים וחגבים מדמקשי' ליה מדגים ותו מדכתיב בסופיה דהאי קרא ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה הרי כל נפש חיה אמור. ואיכא דמקשו הכא מאחר דלא הותר לו בשר באכילה למה לי למיסר אבר מן החי ואית דדחקי ואמרי דכי אמרינן לא הותר לו בשר באכילה הני מילי להמית ולאכול אבל אם מת מעצמו מותר והאי דאצטריך למיסר אבר מן החי שאם פירש הימנו אבר עצמו בעודו חי אסור הואיל ופירש מבעלי חיים. ולאו מילתא היא דהא בשר סתם קאמרינן ותו אי משום הריגת בעלי חיים הוא דאיתסר אדאשמעינן דלא הותר לו לאכול לשמעינן דלא הותר לו להמית ותו אם כן היכי מותבי' עליה מדרב יהודה בן תימא והא התם לא קא מיירי בבעלי חיים דקטיל להו איהו כלל אלא לאו ש"מ דהאי פירושא ליתיה כלל ואנן עייננא בה ואיגלאי לן פרוקא בס"ד. והדין היא פירוקא דכי קאמרינן דלא הותר לו בשר לאכילה לאו דאצטוי עלויה בפירוש קאמרינן אלא לא הותר לו קאמרי' דמסתמא כל הנבראות שהיו בעולם היו אסורות לו כעבד זה שאין לו רשות ליהנות משל רבו עד שיטול רשות הימנו ומאי דאשתרי ליה אשתרי ובשר דלא אשתרי ניה לא אשתרי מיהו אזהורי מיהת לא אזהריה עילויה אלא לאבר מן החי בלחוד. ונפקא מינה דמאי דאזהריה עילויה מיקטיל עילויה דהא שמעינן לרב יהודה גופיה דאמר לעיל על שבע מצות בן נח נהרג אבל מאי דלא אזדהר עילויה לא מיקטיל עילויה והכא גבי בשר לא כתיב אזהרה כלל והאי דקא דרשינן ולכל חית הארץ ולא חית הארץ לאו אזהרה היא אלא למימסר ירק עשב לחית הארץ הוא דאתא ולאו לעיקר אזהרה. תדע דהא כל היכא דמיבעי ליה למידי אחרינא לא יליף אזהרה מיניה. וגמרא משמעות דקרא קא מפרש דמדכתיב ולכל חית הארץ משמע שלא התיר להם חית הארץ וכדמעיינת בהאי פירוקא משכחת ליה דדאיק טובא. וכשבאו בני נח התירו להם יכול הואיל והותר להם בשר שהיה אסור הותר לגמרי ולא יהא אבר מן החי נוהג בו ת"ל אך בשר בנפשו דמו בעוד שדמו בנפשו לא תאכלהו יכול אף לשרצים כן יהא אבר מן החי אסור בהן ת"ל בנפשו דמו מדהוה לי' למכתב אך בשר בנפשו לא תאכלו דמשמע בעוד שהנפש בו דמו למה לי אלא לומר לך שלא נאסרו באבר מן החי אלא [במי] שדמו חלוק מבשרו מדכתיב בשר וכתיב דמו אלמא בשרו לאו היינו דמו ואיכא דדייקי לה הכי מי שהבשר קרוי בשר והדם קרוי נפש יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן כדפרי' לעיל. ויש לפרש שאין דמו חלוק מבשרן אלא הדם מעורב בבשר:

מתיבי ורדו בדגת הים מאי לאו לאכילה ודחינן לא למלאכה. ומתמהינן ודגים בני מלאכה נינהו ומפרקינן אין כדבעי רחבה דבעי רחבה לענין המנהיג בכלאים דקי"ל (ב"ק נ"ד:) אחד השור ואחד כל הבהמות לנפילת הבור כו' ולכלאים וכן חיה ועוף כיוצא בהן וקא מיבעיא ליה הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי היה קרון בשפת הים וקשר בו עיזא ביבשה על שפת הים ושיבוטא סמוך לו בים והנהיג בשניהם מהו מי מיחייבי משום כלאים או לא ושיבוטא עיזא דימא הוא ואמטול הכי קא מיבעיא ליה אי הוי כלאים בהדי דיבשה או לא ואיכא למימר דהוא הדין נמי דמיבעיא גבי שאר מיני דגים אי אית בהו משום כלאים בהדי בהמה וחיה או לא. והדרינן לאקשויי עליה דרב יהודה דאמר אדה"ר לא הותר לו בשר באכילה. תא שמע ורדו בדגת הים ובעוף השמים תרצת דגת הים עוף השמים תיקשי לך דאימסיר ליה לאדם הראשון למאי לאו לאכילה ודחינן לא למלאכה ומתמהינן ועופות בני מלאכה נינהו ומפרקינן אין כדבאעי רבה רב הונא דש באווזין ותרנגולין וחסמן אליבא דרבי יוסי בר יהודה דאמר בפרק השוכר את הפועלים אינו אוכל עד שיעשה בידיו וברגליו מהו מי מיחייב משום לאו דחסימה או לא ידיו ורגליו בעינן כשור וליכא או דילמא כל כחו בעינן והא איכא אלמא עופות בני מלאכה נינהו: ומתבי' עליה תו ובכל חיה הרומשת על הארץ ומשמע נחשים ועקרבים וכיוצא בהם שאין ראוין למלאכה כלל ומפרקינן ההוא לאתויי נחש קודם שיתקלל הוא דאתא דמתחלה ראוי היה למלאכה קודם שילך על גחון:

ר' שמעון בן חלפתא נחתו ליה תרי אטמאתא חדא אכליה אריותא וחדא אתייה לבי מדרשא אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים. בעא מיניה ר' זירא מרבה ירדה לו דמות חמור מהו א"ל יארודנא יש אומרים שוטה בתאנים כדכתיב (מיכה א ח) אעשה מספד כתנים ומתרגימינן (ארודין) [כירודין] עוף שוטה הוא לפיכך מספיד תמיד ויש אומרים חמור של בר נקרא יארוד (ואלא) [לאו] הא אמרי לך אין דבר טמא יורד מן השמים ואיך אתה שואל על דבר שאי אפשר ויש לפרש לאו הא אמרי לך אין דבר טמא יורד מן השמים הילכך אפילו ירד לו דמות חמור נמי ודאי מין טהור הוא:


דף ס עמוד אעריכה


רבי אליעזר אומר אף על הכלאים ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה והרכבת אילן ואמרינן מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא את חוקותי תשמורו חוקים שחקקתי לך כבר תשמורו ואלו הן בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה שמחבר מין ושאינו מינו כדי שיצא מהן מין שלישי ויש אומרים מה בהמתך בהרבעה דבר מסוים על גבי דבר מסוים אף שדך בהרכבה דבר מסוים על גבי דבר מסוים. ומה בהמתך בין בארץ בין בחוצה לארץ [דהכי קי"ל] בכל מצוה שהיא חובת הגוף כדאיתא בפ"א דמידושין אף שדך בין בארץ בין בחוצה לארץ והאי היקישא בתרא לא איצטריך ליה הכא גבי ב"נ אלא אגררא נסביה ואיידי דדרשיה להאי קרא דריש ביה נמי כל מאי דאית ליה למדרש. ואי קשיא לך אלא מעתה יהו אסורין נמי ללבוש כלאים דהא כתיב נמי בסופיה דקרא ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך וכי תימא הכי דריש את חוקותי תשמורו חקים שחקקתי בהם את עולמי שלא תשנו סדרי בראשית לא ס"ד חדא מדמתמהינן אלא מעתה ושמרתם את חוקותי חקים שחקקתי לכם כבר ומסיק התם ושמרתם את חוקותי דהשתא הכא את חקותי תשמורו חוקים דמעיקרא תשמורו ותו אי חוקים שחקקתי בהם את עולמי קא דריש מנא ליה דאיתסרו לבני נח. לא תיקשי לך דקסבר ר' אליעזר חוקותי תרי משמע והאי דכתיב בסופיה דקרא ובגד כלאים שעטנז מילתא אחריתי היא ולאו בכלל חוקותי דרישא הויא אלא איידי דאיירי באיסור כלאים כתב נמי כלאים בגדים בהדייהו. ומקשינן אלא מעתה הא דכתיב בשאר מצות ושמרתם את חוקותי ואת משפטי הכי נמי חוקים שחקקתי לכם כבר והא גבי עריות דכתיב הכי ואיכא נדה דלא נצטוו ב"נ עליה ומפרקינן התם כיון דכתיבא שמירה מעיקרא וחוקותי לבסוף ולא מפסיק מדעם בין חוקותי למצות דמפרש בהו בהאי דוכתא משמע חוקותי דהשתא דלהכי סמכיה לחוקותי להנך מצות דמיפרשי התם ולא איפסיקא שמירה בין חוקותי לדידהו משום דאכתי לא אמרינהו זימנא אחריתי ואי הוה כתיב את חוקותי תשמורו הוה משמע כמי שהשלים את הענין שרצה לומר והוה משמע דמיירי בחוקים שידועים כבר הילכך איצטריך למסמך חוקותי להנך מצות דמיפרשי התם לאשמועי' דאכתי לא אמרי' עד השתא אבל הכא גבי כלאים דכתיב חוקותי מעיקרא והדר כתיבא שמירה משמע חוקים דמעיקרא תשמורו ולהכי כתב שמירה לבתר חוקות ולא איצטריך למסמכיה לסופיה דקרא דכיון דמיירי בחוקים שידועים מתחלה שייך למפסקיה לענינא מקמי דלימא מאי נינהו וראינו מי שפירש בה פי' אחר ואינו כדאי לדקדק בו לפיכך לא כתבנוהו:

פיסקא אמר ר' יהושע בן קרחה כו' אסיקנא אינו חייב עד שיברך שם בן ארבע אותיות שהן יו"ד ה"א וא"ו ה"א אבל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד לאו שם הוא אלא כינוי מיקרי ולא מיחייב עלה כדתנן בשבועות (ל"ה) באל"ף דל"ת ביו"ד ה"א כו' ותני עלה המקלל בכולן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין ותו דהא תנא קתני דאינו חייב עד שיפרש את השם ותנא דברייתא קתני דלא מיחייב אלא אשם המיוחד והדבר ידוע דלא מיקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא יו"ד ה"י וא"ו ה"י אבל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד לא מיקרי לא שם המפורש ולא שם המיוחד אלא כינוי מיקרי דתניא בסוטה פרק אלו נאמרין (סוטה ל"ח.) כה תברכו את בני ישראל בשם המפורש או אינו אלא בכינוי ת"ל ושמו את שמי על בני ישראל שמי המיוחד לי דהיינו יו"ד ה"י ו"ו ה"י דשמעת מינה דלא מיקרי שם המפורש ולא שם המיוחד אלא יו"ד ה"א וא"ו ה"א אבל אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד כינוי הוא דמיקרי ובמסכת תמיד (פ"ז) נמי תנן גבי ברכת כהנים במקדש היו אומרים את השם ככתבו ובמדינה בכינוי דשמעת מינה דאל"ף דל"ת כינוי הוא והיינו דנקט ביה יוסה דאית ביה ארבע אותיות ושלשתן משם המפורש יו"ד וא"ו ה"א ולא תימא עד דאיכא שם רבה כגון שם בן ארבעים ושתים אותיות אי נמי שם בן (ארבעה עשר) [שתים עשרה] אותיות כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע"א.):

והדיינין עומדין על רגליהן ואמרינן עומדין מ"ל אמר קרא ויקם מעל הכסא והלא דברים קל וחומר כו' ומשמע מהכא דלאו משום ברכת השם קיימינן אלא משום דמדכר ליה לשמא קמן דהא אהוד לאו ברוכי בריך: קורעין מנא לן דכתיב ויבא אליקים כו' לפי ששמעו אותו רשע שהיה מחרף את השם דכתיב ומי בכל אלהי הארצות כו' כי יציל ה' את ירושלם מידי וכל שכן במגדף ממש ויש אומרים שאותו רשע מגדף ממש היה ומשום הכי קרע והיינו דכתיב את מי חרפת וגדפת: ולא מאחין. מנא לן אתיא קריעה קריעה דכתיב ואלישע רואה והוא מצעק אבי אבי כו' ויחזק בבגדיו ויקרעהו לשנים קרעים ממשמע שנאמר לשנים איני יודע שהן קרעים ומה ת"ל קרעים שהיו קרועין ועומדין לעולם כלומר שלא אחה אותן מה להלן אין מאחין אף כאן אין מאחין:

תנו רבנן אחד השומע מפי המגדף ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע והעדים ששמעו מפי עצמן אינן חייבים לקרוע שכבר קרעו בשעה ששמעו שנאמר ויקרע בגדיו והן לא קרעו. אמר רב יהודה אמר שמואל השומע הזכרה מפי כותי דרך גידוף אינו חייב לקרוע ואם תאמר מפני מה קרעו על דברי רבשקה רבשקה ישראל מומר הוה: ואין קורעין אלא על השם המיוחד בלבד לאפוקי כינוי דלא ופליגא דר' חייא בתרווייהו דא"ר חייא השומע הזכרה בזמן הזה שאין אימת סנהדרי מוטלת עליהן ותדירין לגדף אינו חייב לקרוע שאם אי אתה אומר כן נתמלא כל הבגד כולו קרעים קרעים. ודייקינן עלה ממאן כלומר אילימא מישראל מי פקרי בעבירה כולי האי לגדף תדיר דקא חיישת שמא יתמלא הבגד כולו קרעים אלא לאו מכותי ושם המיוחד מי גמירי רובייהו כדי שיהו תדירין לגדף בו אלא לאו בכינוי וש"מ דבתר חדא זימנא הוא דלא קרעינן מאחר דחזינן דפקרי' ביה כולי האי שמא יתמלא כל הבגד כולו קרעים קרעים אבל לכתחילה מקמי דתתדר מילתא דרגילי בה תדיר היכא דשמעינן הזכרה מפי כותי ואפי' בכינוי קורעין ש"מ:

פיסקא והשני אומר אף אני כמוהו אמר ר' שמעון בן לקיש ש"מ אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות ומעלה הוא דעבוד רבנן בין דיני ממונות בין דיני נפשות שיהא כל אחד מן העדים מפרש עדותו כדקתני בדיני ממונות (לעיל סנהדרין כ"ט.) כיצד בודקין את העדים מוציאין אותן לחוץ ומשיירין את הגדול שבהן ואומר לו כיצד אתה יודע שזה חייב לזה והדר תני היו מכניסין את השני ובודקין אותו והכא גבי מגדף כיון דלא אפשר דלימרו כל חד מינייהו לסהדותא מפני חילול השם אוקמוה רבנן אדאורייתא כו': והשלישי אומר אף אני כמוהו סתמא כרבי עקיבא דמקיש שלשה לשנים על פי שני עדים או שלשה עדים אם העדות מתקיימת בשנים מה ת"ל שלשה אלא להקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה הכא נמי מה שנים צריכין שניהם לברר עדותן אף שלשה שבאו להעיד כאחד צריכין לברר עדותן. ואית דאמרי כי היכי דאי מתזמי או מתכחשי מבטלין לה לסהדותייהו:


דף ס עמוד בעריכה


מתני' העובד ע"ג אחד העובד בשאר עבודות כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה אעפ"י שאין דרך עבודתה בכך חייב על ארבע עבודות הללו דהיינו זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה ובגמרא יליף לה מקראי. והמקבלו עליו לאלוה דאמר הריני מקבל עליו לאלוה דאפי' באמירה בעלמא מיחייב דהא איתקש לעבודה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו לו וגו' והאומר לו אלי אתה וצריכי דאי תנא המקבלו עליו לאלוה הוה אמינא התם הוא דמיחייב דהא קבליה עילויה אבל אמר ליה מעיקרא אלי אתה דשיחה בעלמא היא ודמיא לההיא דאמרינן בגטין (ל"ב.) גט זה בטל הוא לא אמר כלום וכי אמר יהי בטל דבריו קיימין הכא נמי כי אמר אלי אתה לא ליחייב קמ"ל ואי אשמועינן אלי אתה הוה אמינא התם הוא דמיחייב דהא קא מודי ליה מהשתא אודיי אבל קבליה עליה לעתיד קא מקביל ליה והשתא מיהת לא אודי ליה אודויי אימא לא ליחייב קמ"ל. ואית דאמרי המקבלו עליו לאלוה שלא בפניו האומר לו אלי אתה בפניו ותנא סיפא לגלויי רישא. ולאו מילתא היא דאם כן למה לי לשנויי במילתא ליתני המקבלו עליו לאלוה בין בפניו בין שלא בפניו. אבל המגפף כו' לשלא כדרכה קא מיירי עובר בלא תעשה שנאמר ולא תעבדם סתמא כלל את כל העבודות כולן בלא תעשה ואם אינו ענין לכדרכה שהרי כבר נאמר לא תשתחוה (בדברות האחרונות) להם ולא תעבדם [בדברות האחרונות] תנהו ענין לשלא כדרכה אבל מיתה לא מיחייב אשלא כדרכה אלא אהנך דפריש בהו קרא דומיא דזביחה. ואית דאמרי דאזהרה דידהו נפקא לן מאל תפנו אל האובות ואל היעונים ולא מילתא היא דהתם אזהרה לנשאל באוב וידעוני נינהו. ואיכא למימר מאל תפנו אל האלילים דמיירי בע"ג. והנודר בשמו והמקיים בשמו הנודר אית דאמרי דאמר קונם עליו פירות בשם ע"ג פלונית אם ירחץ והמקיים לשון נשבע דמתרגמינן מקיים עובר בלא תעשה שנאמר ושם אלהים אחרים לא תזכירו. ואם תשאל אם כן מאי איריא נודר ומקיים אפי' הזכרה בעלמא נמי לא אין הכי נמי מיהו נודר ומקיים איצטריך ליה מהו דתימא כמאן דקבליה עליה לאלוה דמי וליקטליה קמ"ל ומילתא צריכא עיונא. ויש מפרשים שהדירו אחד בשם ע"ג והוא קיים את הנדר. הפוער עצמו לבעל פעור מגלה עצמו לפניו כאונס את עצמו לפער פי טבעתו לפניו כאדם שצריך לנקביו ולשון פתיחה הוא כדכתיב (איוב טז י) פערו עלי בפיהם וכתיב (ישעיהו ה יד) הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חק ולפי שעבודתו בכך נקרא בעל פעור והזורק אבן למרקוליס שלש אבנים יש בעיר ששמה מכה זו בצד זו ואחת על גביהן ונקראין מרקוליס ועבודתה בזריקת אבנים ואע"פ שאין עבודתה בזריקה גרידתא עד שיגלח את ראשו ואת זקנו ויזרוק בין שוקיו לאחוריו כיון שעבודתו בזריקה כי זריק ליה מכל מקום מיחייב:

מאי אחד העובד אטו כולהו לאו עובד הוא אמר רבי ירמיה הכי קאמר אחד העובד כדרכה אפי' בשאר עבודות ואחד המזבח כו' אפי' שלא כדרכה. ומקשי' מכדי תנא עבודת פנים קא חשיב ואזיל לאיחיובי עלייהו אפילו שלא כדרכה לחשוב נמי זורק דם זבחים אמר אביי זורק היינו מנסך דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם והא תנא ליה מנסך וכלל ביה ניסוך דם וניסוך יין. ואם תשאל ולחשוב נמי מקבל ומולק ומוליך דכולהו עבודת פנים נינהו אית דאמרי דאפי' בעבודת פנים לא מיחייב אלא בהנך דאשכחן דהויאן עבודות הנעשות לשם ע"ג כדאשכחן בהנך זביחה דכתיב ויזבחו לו קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו ניסוך יין ישתו יין נסיכם ודם נמי היינו טעמא דקשיא ליה משום דאשכחן ליה גבי ע"ג דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם ולא מסתבר דאי מהאי קרא קא קשיא ליה איבעי ליה לאסוקי אדעתיה דתנא נמי הא תני מנסך ותו הא קרא כי קא מרבה בזביחה כל עבודת פנים קא מרבה. אלא מסתברא דלא קא מרבה עבודת פנים אלא דומיא דזביחה שהיא עבודת פנים ויצאת לידון בשחוטי חוץ אף כל שחייבים עליו בחוץ יצא המקבל והמוליך והמולק שאין חייבים עליהם בחוץ אבל זורק חייבים עליו בחוץ דאתרבי מדם יחשב:

מנא הני מילי דמיחייב אהני עבודות ולאו אמגפף ומנשק בשלא כדרכה דתנו רבנן זובח לאלהים אלו נאמר זובח יחרם הייתי אומר בזובח קדשים בחוץ שהזהיר עליהן במקום אחר הכתוב מדבר לחייבו מיתה ת"ל לאלהים בזובח לע"ג הכתוב מדבר וכל אלהים במשמע אפי' הנך דאין דרכן בכך ואין לי אלא זובח דכתיב ביה קרא מקטר ומנסך מנין וכי תימא לפי שהיתה זביחה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד האי תנא לא הוה משמע ליה מעיקרא דזביחה בכלל היתה ואמטול הכי קא פשיט לה מדכתיב בלתי לה' לבדו ריקן ופנה כל העבודות מע"ג לתת לשם המיוחד ומכללא משמע דאכל העבודות הראויות לשם קאמר דהא מאי דאסר בע"ג ויהיב לשם ומינה דמאי דיהיב לשם אסר בע"ג ולקמן יליף להו בדבר שהיה בכלל כדבעינן לפרושי לקמן. והשתא קא קשיא ליה אין לי אלא זביחה וקיטור וניסוך שיצאו לידון בשחוטי חוץ השתחואה מנין והיינו דקאמר לפי שיצתה זביחה מכלל שאר עבודות שנאסרו בחוץ שנאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם כי אם במקום ויצתה זביחה להחמיר עלי' ולידון בשחוטי חוץ בכרת דכתיב אשר ישחט שור או כשב או עז במחנה כו' והרי מקטר ומנסך בכלל ואין השתחואה בכלל הייתי אומר אף זביחה שיצתה בע"ג אין השתחואה בכלל דהא לאו עבודת פנים היא דלא קרי עבודת פנים אלא ההיא דמיחייב עלה בחוץ מנין לרבות השתחואה ת"ל כי לא תשתחוה לאל אחר הכי איתא בכולהו נוסחי ומשמע דאזהרה דידיה נקט ומיתה נפקא לן מוילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם אבל בסיפרי לא תניא הכי אלא ת"ל וילך ויעבוד אלהים אחרים. עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל לא תשתחוה לאלהיהם ותרווייהו בשלא כדרכה קאי דכיון דכתיב אלהים סתם כל אלהים במשמע ואעפ"י שאין דרכן בהשתחואה וכתיב וישתחו להם ואית דאמרי משום דכתיבא עבודה והשתחואה האי השתחויה היכי דמיא אי בכדרכה בכלל עבודה היא אלא לשלא כדרכה. והדר קאמר הואיל וריבה הכתוב השתחויה להתחייב עליה ואעפ"י שאינה עבודה יכול שאני מרבה המגדף כו' שלא כדרכה ותהוי השתחויה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד שחייבין עליה שלא כדרכה לא ללמד על עצמה יצאת אלא ללמד על הכלל כולו יצאת מה השתחויה שהיא דרך כבוד חייבין עליה אפי' שלא כדרכה אף כל שהוא דרך כבוד חייבין עליה אפילו שלא כדרכה ת"ל זובח לאלהים יחרם זביחה בכלל וילך ויעבוד היתה ולמה יצאת להקיש אליה כו' מדה היא בתורה לכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא והכי קאמר אי ס"ד השתחויה ללמד על הכלל כולו יצאת למה לי לאפוקי זביחה והלא דרך כבוד הוה ומהשתחויה נפקא אלא להקיש אליה לומר לך מה זביחה מיוחדת שהיא עבודת פנים כלומר בית המקדש בלבד חייבין עליה בחוץ לע"ג אף כל שהוא עבודת פנים חייבין עליה בחוץ יצא המגפף והמנשק כו' והשתא קאמר הילכך יצאת השתחואה מן הכלל לידון בעצמה לבדה להתחייב עליה שלא כדרכה דהא מהקישא דזביחה לא אתיא דלא מרבי' מהתם אלא עבודת פנים בלבד ולא מיקריא עבודת פנים אלא הנך דמחייבי עלייהו משום שחוטי חוץ יצאת זביחה ללמד על הכלל כולו אבל איפכא לא מצי למימר דאי יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו הרי זביחה בכלל זובח למה לי. ומשמע לן מהכא דאע"ג דיצאת זביחה ללמד על הכלל כולו לא מרבינן מינה אלא עבודת פנים כעין הפרט וטעמא מאי אי בעי תימא משום דכתיב בלתי לה' לבדו לא חייב בע"ג אלא על עבודה שראויה לשם דהיינו עבודת פנים ואיבעי תימא משום דאיצטריך קרא לאשמועינן חיובא גבי השתחואה שלא כדרכה בקרא באנפיה נפשיה ואי ס"ד יצאה זביחה ללמד על הכלל כולו ואפי' שלא כעין פנים הרי השתחויה בכלל וא"כ קרא גבי השתחויה למה לי אלא מדאיצטריך קרא יתירא השתחויה שלא כדרכה ש"מ כשיצאת זביחה לא יצאת אלא להקיש אליה ואיבעי תימא דכל מידת דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד הכי הוא דלא מרבינן אלא כעין הפרט ואשכחן כי האי גונא בכמה דוכתאי:

אמר ליה רבא בר רב חנן לאביי אימא יצאת השתחואה ללמד על הכלל כולו ודקא אמרת זובח למה לי לגופיה איצטריך דמחשבין מעבודה לעבודה שאם שחט את הבהמה לעצמו ע"מ לזרוק דמה לע"ג להקטיר חלבה לע"ג אע"פ שלא נתכוון לעובדה בשחיטה וגם לא זרק ולא הקטיר כיון שחישב בשעת שחיטה לזרוק ולהקטיר כמי שחישב לשחטה לשם ע"ג דמי וחייב שמחשבה שמחשב בעבודה זו על עבודה אחרת מחשבה היא להתחייב עליה ונפקא לן מדכתיב בלתי לה' לבדו ריקן כל העבודות כולן לשם המיוחד ומהעבודת פנים שוחט ע"מ לזרוק דמה ולהקטיר אימוריה ע"ג המזבח והויא שחיטה מעליתא ואע"פ שלא נתכוון לעבוד בשחיטה אף השוחט ע"מ לזרוק דמה לע"ג כמאן דשחט לשם ע"ג ומיחייב:


דף סא עמוד אעריכה


איתמר השוחט את הבהמה כו' רבי יוחנן אמר אסורה בהנאה ואע"פ שלא זרק ולא הקטיר דגמר לה ממחשבת פיגול דמחשבין בה מעבודה לעבודה שהשוחט על מנת לזרוק את הדם חוץ לזמנו או חוץ למקומו פיגול והכי יליף טעמא בשחיטת חולין וריש לקיש אמר מותר דאין מחשבין מעבודה לעבודה. הא ניחא לרבי יוחנן דיליף ע"ג מפיגול כי היכי דיליף למיסרה לבהמה הכי יליף לחיובי גברא הילכך מייתר לן זובח ועל כרחין מוקמינן ליה ללמד על הכלל כולו ולא קשיא לן מידי אלא לריש לקיש דאמר בהמה מותרת הא ודאי בעי קרא לחיובי גברא ולא מייתר לן זובח הילכך איכא למימר יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו ודקשיא לך זובח למה לי איצטריך דמהניא מחשבה מעבודה לעבודה לחיובי גברא:

מתקיף לה רב פפא להא דאמרינן הניחא לר' יוחנן דלא באעי קרא ולאלומי קושיא דרבא בר רב חנן קא אתי ולרבי יוחנן לא באעי קרא דעד כאן לא קאמר רבי יוחנן אלא למיסר בהמה דומיא דפיגול אבל אדם סד"א לאו בר קטלא הוא ואצטריך קרא לחיובי גברא הילכך אפילו אליבא דרבי יוחנן נמי תקשי לך:

מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא לקושייה דרבא בר רב חנן ולרבי שמעון בן לקיש מי בעי קרא לחיובי גברא עד כאן לא שארי ר' שמעון בן לקיש אלא בהמה דבהכי לא מיתסרא אבל גברא בר קטלא הוא דכיון דחישב בשחיטה לזרוק דמה שחיטה צורך זריקה היא והויא ליה כעובד ע"ג בשחיטה וכי תימא היכא אשכחן דבהמה מותרת ועובד חייב אין מידי דהוה אמשתחוה להר דהר מותר ועובדו בסייף דתנן כותים העובדין את ההרים הן מותרין ועובדיהן בסייף הן מותרין דכתיב את אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם ועובדיהן בסייף דמכל מקום עובד ע"ג הוא דשמעת מינה דאע"ג דהר לא מיתסר עובד חייב ולא אמרינן מדלא מיתסר נעבד לאו עבודה היא ולהוי עובד פטור דלעולם אימא לך עבודה הויא והאי דלא מיתסר ההר לפי שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלמא אין חיוב העובד תלוי באיסור הנעבד והוא הדין באיסור התקרובת דאע"ג דלא מיתסרא תקרובת עובד חייב ולא אמרינן מדלא מיתסרא תקרובת לאו עבודה היא ולהוי עובד פטור דלעולם אימא לך עבודה היא לאיחיובי עלה דדומיא דעבודת פנים בעינן והא איכא והאי דלא מיתסרא בהמה בהכי משום דלא חשיב לעבדה בזביחה זו ואכתי לאו תקרובת ע"ג היא הילכך לא מיבעיא לרבי יוחנן דאמר הבהמה אסורה דאיכא למימר דכי היכי דאסר ליה לבהמה מחייב ליה לגברא ולא בעי קרא לחיובי גברא ומייתר לן זובח ללמד על הכלל כולו אלא אפי' לריש לקיש נמי מייתר ולא קשיא לן מידי לחד מינייהו:

אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא בשלמא למאן דאמר יצאת השתחויה בעצמה איצטריך איכה יעבדו למעט מגפף ומנשק שלא כדרכה וכי תימא מזובח נפקא אצטריך למעט מקושיא דרב פפא ס"ד אמינא זובח לגופיה אתא דמחשבין מעבודה לעבודה קמ"ל אלא למאי דקאמר ליה רבא בר רב חנן לאביי יצאת השתחויה ללמד על הכלל כולו אלמא כל דרך כבוד מיחייב אפי' שלא כדרכה איכה יעבדו דמשמע כדרכה אין שלא כדרכה לא למעוטי מאי וכי תימא למעוטי עבודת בזיון שאין חייבין עליה שלא כדרכה כגון הפוער עצמו לע"ג שזובחין לה מהשתחואה נפקא מה השתחואה דרך כבוד חייבין עליה אפי' שלא כדרכה אף כל דרך כבוד לאפוקי האי דלאו דרך כבוד הוא ולא מצית למימר דהיא גופא איצטריך לאשמועינן דעבודת בזיון כדרכה חייב דהאי מוילך ויעבוד נפקא כל דרך עבודתו. אלא למעוטי פוער עצמו למרקוליס סד"א כו':

ומקשינן תו אלא הא דאמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה שהיא עבודת כבוד למרקולס שעבודתו דרך בזיון שהוא חייב מיתה שנאמר ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אם אינו ענין לכדרכה דנפקא ליה מאיכה יעבדו תנהו ענין שלא כדרכה. ואע"ג דהני קראי לענין אזהרה גרידתא כתיבי דאלו לענין עונש מיתה לאו מהני קראי נפקא לן חיובא לא לכדרכה ולא לשלא כדרכה אלא כדרכה נפקא לן מוילך ויעבוד ושלא כדרכה נפקא לן מזובח לאלהים ולרבא בר רב חנן נפקא לן מהשתחואה דכתיבא גבי עונש דכתיב וישתחו להם אפי' הכי איצטריך הני קראי משום דקי"ל לא ענש אלא א"כ הזהיר אי נמי [אי] לאו דכתיבי הני קראי באזהרה הוה מוקמינן להו להנך דכתיבי גבי עונש במילתא אחריתי וכדרכה לומר שאינו חייב אלא על דבר שהוא כעין פנים דהוה ליה דבר שהיה בכלל ויעבוד ויצא מן הכלל כו' דהא לא מוכח קרא דוילך ויעבוד דבשלא כעין פנים קאי אלא השתא דכתיב אזהרה לכדרכה אפי' שלא כעין פנים מאיכה יעבדו דכתיב בהדיה לא תעשה כן לה' אלהיך כו' אייתר ליה לא יזבחו לשלא כדרכה והואיל והזהיר על הזביחה וחייב מיתה על הזביחה מה כשהזהיר עליה הזהיר אפי' שלא כדרכה אף כשחייב עליה חייב אפי' שלא כדרכה והכי מקשינן מדרבי אלעזר אי אמרת בשלמא זביחה יצאת ללמד על הכלל כולו לאיחיובי שלא כדרכה איצטריך ולא יזבחו עוד לאזהרה בזביחה שלא כדרכה דקי"ל לא ענש אלא א"כ הזהיר אי נמי לאשמועינן דקרא דזובח לאלהים יחרם שלא כדרכה מיירי כדאמרן אלא אי אמרת יצאת השתחואה ללמד על הכלל כולו ולא יזבחו עוד למה לי דהא שלש השתחואות כתיבי אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת לכדרכה ושלא כדרכה וכיון דאמרת השתחואה ללמד על הכלל כלו יצא הרי זביחה בכלל בשלמא זובח איצטריך דמחשבין מעבודה לעבודה אלא אזהרה למה לי [וכי תימא] איצטריך אזהרה שלא לחשב מעבודה לעבודה הא ודאי גלויי מילתא בעלמא הוא אי הויא מחשבה ואי לא כיון דאשמועינן גבי עונש דהויה מחשבה תו לא צריך אזהרה לדיליה באפי נפשיה דכולה מילתא אי כדרכה מאיכה יעבדו נפקא אי שלא כדרכה מהשתחואה שלא כדרכה נפקא ולא מצינן למימר דגמרא מדרבי אלעזר גופה קא מקשי דמוקי ליה לקרא דלא יזבחו בשלא כדרכה דאטו מי אלימא ממתני' וממתניתא דמקשי עלה רבא בר רב חנן אימא יצאת השתחואה ללמד על הכלל כלו וכ"ש דיכיל לאקשויי אדרבי אלעזר אלא כי מקשינן מדויקא דקרא קא מקשינן. ומפרקינן אמר לך רבא בר רב חנן כי איצטריך לא יזבחו עוד לזובח למרקוליס על מנת להכעיסו דלאו דרך כבוד הוא ולא נפקא לן מהשתחואה. ויש אומרים בזובח על מנת להכעיס את בוראו ואינו מקבלו עליו לאלוה ואשמועינן קרא דעובר בלאו:

רב המנונא אירכסו ליה תורי ואזל למיבדק בתרייהו פגע ביה רבא רמא ליה רבא מתניתין אהדדי להכי אשמועי' דאירכסו ליה תורי ללמדך כמה היה זהיר במצות ואוהב את התורה שאפי' בשעה שהיה בהול על ממונו ורדוף לבקש את שוריו עמד לענות את דבא על שאלתו. תנן אחד העובד כו' העובד אין האומר אלך ואעבוד לא והתנן האומר אעבוד סיפא דפרקין היא ובניסת קא מיירי ואע"ג דגבי פירושא דמסית מיתניא איידי דפריש מסית פריש נמי ניסת והאי דפירש רש"י ז"ל דבמסית מיתניא ליתא קתני מיהת האומר אעבוד אלמא בדיבורא בעלמא מיחייב דאי בעובד למה לי האומר אמר ליה מתני' קמייתא באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה:

רב יוסף אמר תנאי שקלת לך מעלמא היאך אתה מביא דברי שני תנאין שנחלקו במקום אחד ואתה מקשה מדברי זה על זה תנאי היא. ויש אומרים תנאי שקלת לך מעלמא מן השוק אטו מי צריכת למישקל תנאי מעלמא דלא מצית לאוקמה כתנאי האיכא תנאי דפליגי בהא מילתא דתניא האומר בואו ועבדוני רבי מאיר מחייב סקילה ורבי יהודה פוטר היכא דפלחוה כולי עלמא לא פליגי דחייב דכתיב לא תעשה לך פסל לך יתירא הוא ודרשינן ביה לא תעשה עצמך פסל וכתיב לא תשתחוה להם אקשינהו רחמנא להדדי לחיובא כי פליגי בדיבורא בעלמא ר' מאיר סבר דיבורא מילתא היא וכמאן דפלחוה דמי ור' יהודה סבר דיבורא לאו מילתא היא ועד דפלחי ליה לא מיחייב ומשום מסית דקרא נמי לא מיחייב דהתם במסית לאחרים קאי ושאני בין מסית לאחר למסית לעצמו כדבעינן לפרושי לקמן הכא נמי מתני' קמייתא דקתני עובד אין אומר לא ר' יהודה היא דאמר דיבורא לאו מילתא היא ומתני' בתרייתא דקתני האומר אעבוד ר' מאיר היא דאמר דיבורא מילתא היא. הדר אמר רב יוסף לאו מילתא היא דאמרי דהא ר' יהודה בניסת מפי עצמו אפי' בדיבורא נמי חיובי מחייב דתניא ר' יהודה אומר לעולם אינו חייב כי' מתניתא אחריתי היא דאיירי בה בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה בהאי לישנא האומר בואו ועבדוני ר' מאיר מחייב ור' יהודה אומר לעולם אינו חייב על הדיבור עד שיסית את עצמו או את אחרים [אלמא טעמא דר' יהודה במסית אחרים] לעצמו טעמא אחרינא הוא דהא בניסת חיובי מיחייב בדיבורא בעלמא במאי קא מיפלגי במסית אחרים לעצמו ואמרו ליה אין קא מיפלגי ולענין חיובא דניסת קא מיירי ר' מאיר סבר מסית לעצמו שמעי ליה ואין דקאמרי ליה קושטא הוא וכניסת דעלמא דאמר אעבוד אלך ואעבוד דמי ור' יהודה סבר לא שמעי ליה ולעולם אינו חייב עד שיאמר אעבוד אלך ואעבוד. ויש לפרש דלעולם לענין חיובא דמסית קאי וכי תימא אין למה לי והא מסית דעלמא אע"ג דלא שמעי ליה חייב התם במסית לאחרים הוא דחייש קרא דלא לטעו בתרי' אבל מסית לעצמו דלא טעו בתריה לא מיחייב וכי מיחייב ליה ר"מ לאו מטעמא דמסית קא מיחייב ליה אלא מטעמא דלא תעשה עצמך פסל הילכך דוקא דאמרי ליה אין דשמעי ליה והוה ליה כמאן דפלחוה דהא בדיבורא בעלמא קי"ל דמיחייב כדקתני האומר אבל לא אמרו ליה אין לא מיחייב דהא לא עבד ולא מידי ור' יהודה סבר אע"ג דאמרו ליה אין נמי לא כלום הוא דודאי לא שמעי ליה ואשתכח דלא פלחוה והיינו דקתני אינו חייב עד שיאמר אעבוד כלומר אין המסית לעצמו חייב עד שיאמר הניסת אעבוד אלך ואעבוד כו' ואיבעי תימא לעולם אין חייב על הדיבור עד שיאמר אעבוד אבל מסית עצמו בדיבור בעלמא לא מיחייב ומתני' לא תקשי רישא אסיפא רישא דקתני עובד אין אומר לא ברבים הניסתין סיפא ביחיד הניסת מאי טעמא יחיד מכי מירצי תו לא מימלך ולא הדר ביה ומשום הכי בדיבורא בעלמא מיחייב רבים אי נמי מירצו מימלכי והדרי בהו ולא אזלי וטעו בתריה ואית נוסחי דאית בהו יחיד מימלך רבים לא מימלכי ואזלי וטעו בתריה והכי פירושא יחיד מימלך ואזיל רבים לא מימלכי ואזלי וטעו בתריה אלא ודאי לא אזלי:


דף סא עמוד בעריכה


אמר רב יוסף מנא אמינא לה דיחיד הניסת בדיבורא בעלמא מיחייב דכתיב לא תאבה לו ולא תשמע אליו הא אבה ושמע מיחייב והכי משמע ליה קרא לא תאבה לו שלא תתחייב מיתה כמוהו ואיכא למימר דאיתורי מיתר דהא לאזהרה לא אצטריך דנפקא לי מאידך קרא לא תשמע אל דברי הנביא האי קרא דמסית למה לי ללמדך שאם אבה ושמע חייב:

איתיביה אביי ומי שאני בין מסית את הרבים למסית את היחיד והתניא כי יסיתך אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים במשמע והוציא הכתוב יחיד הניסת דכתיב וילך ויעבוד מכלל רבים הניסתים אנשי עיר הנידחת רבים הניסתים מכלל יחיד הניסת יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו לידון בסקילה ולהקל על ממונו שיהא פלט מה שאין כן ברבים שהן בסייף וממונן אבד דכתיב הכה תכה כו' ואת כל שללה כו' ורבים מכלל יחיד להקל על גופן לידון בסייף ולהחמיר על ממונן שיהא אבד בהא מילתא הוא דשני בין יחיד הניסת לרבים הניסתים הא בכל מילי כי הדדי נינהו: אלא אמר אביי רישא בניסת על פי עצמו דלא מיחייב בדיבורא דכיון דלית ליה אחרים דמסיתי ליה מימלך והדר ביה סיפא בניסת על פי אחרים דכיון דאיכא אחרים דמסתי ליה גריר בתרייהו: אמר אביי מנא אמינא לה דניסת מפי אחרים בדיבורא בעלמא מיחייב דכתיב לא תאבה לו והתם בניסת מפי אחרים קאי:

רבא אמר אידי ואידי בניסת מפי אחרים רישא דקתני עובד אין אומר לא בדלא א"ל מסית שבחיה דהך ע"ג דלא גריר ניסת בתרה ואע"ג דקאמר עבידנא מימלך והדר ביה סיפא דא"ל שבחי דילה כך אוכלת כך שותה כך מטיבה וכך מריעה כדקתני במתני' בהדיא א"ל יש יראה במקום פ' כך אוכלת כו' דעלה קתני האומר אעבוד דכיון דשבחה באפיה גריר ניסת בתרה ולא מימלך והדר ביה ומכי אמר אעבוד דוקא דקאמר ומשום הכי מיחייב: ואמר רבא מנא אמינא לה דכי כתיב לא תאבה לו דדייקינן מינה הא אבה ושמע חייב בדאמר ליה מסית כך אוכלת כך שותה קא מיירי דכתיב הקרובים אליך או הרחוקים ממך מה לי קרובים מה לי רחוקים אלא מטיבן של קרובים שאתה רואה שאין בהן ממש אתה יודע טיבן של רחוקים שגם הם אין בהם ממש למאי אצטריך למימר הכי לאו כגון דאמר ליה מסית לניסת כך אוכלת וכך שותה כך מטיבה וכך מריעה שכן דרכו של מסית שאין משקר אלא על ע"ג רחוקה שאין הכל בקיאין בטיבה כדי שיתפתו ויאמינו בו וקאמר קרא אם יאמר לך שיש ע"ג במקום רחוק שיש בה ממש אל תאמן בו שמטיבן של קרובים אתה יודע מה טיבן של רחוקים אלמא קרא בדאמר ליה כך אוכלת וכך שותה קאי ש"מ: רב אשי אמר סיפא בישראל מומר דמיתפקר בע"ג מקמי הכין דכי אמר בתר הכי ודאי עביד ולא הדר בה: רבינא אמר תרווייהו בישראל שאינו מומר עדיין והאי דקתני רישא אחד העובד לאו לאפוקי אומר הוא דאתא אלא תנא חמירתא והדר תאני קילתא ולא זו אף זו קתני לא העובד בלבד אמרו אלא אף האומר:

איתמר העובד ע"ג מאהבה ומיראה מאהבתו האדם (שעובדה) [שעובדו] או מיראתו אותו. דבר אחר מאהבתו בה או מיראתו אותה שמא יזקנו השר שלה. אביי אמר חייב בשוגג ואתידע ליה חטאת במזיד ואתרו ביה סקילה רבא אמר פטור דהא לא קבלי' באלהו' עליה. ואי קשיא לך מתני' דקתני העובד ע"ג אחד העובד כו' והדר תאני והמקבלו עליו לאלוה אלמא רישא בדלא קבליה עליו לאלוה עסקינן הא לא קשיא רישא בסתם דפלחה ולא קבלה עליה לאלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דמאהבה ומיראה קפלח לה סיפא דקבלה עליה באלוה בפירוש כי קאמר רבא היכא דגלי אדעתיה דמאהבה ומיראה קא פלח לה והוא הדין בשוגג לענין קרבן ואע"ג דלא גלי אדעתיה כיון דאיכוון להכי פטור. אלא אי קשיא הא קשיא תנן הפוער עצמו לבעל פעור זו היא עבודתו ואוקימנא ואע"ג דמיכוון לבזויה והזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו ואוקימנא אע"ג דקא מיכוון למרגמיה אלמא אע"ג דלא קבליה עליה באלוה חייב וכי תימא התם לענין קטלא דכיון דאתרו ביה וקא עביד כמאן דקבליה עליה באלוה דמי כי קאמר רבא בשוגג לענין קרבן הא מדקאמר אביי מנא אמינא ומייתי ראיה ממתני' דאחד העובד ואצטריך רבא לתרוצה כדרבי ירמיה מכלל דחיוב מיתה וחיוב קרבן בהא מילתא חד דינא הוא דאי לא תימא הכי הוה ליה לתרוצי ליה אמינא לך אנא חיוב קרבן ואת אמרת לי חיוב מיתה. ומסתברא לן דהתם נמי בסתמא קאי כגון דלא קבליה עליה באלוה בפירוש ולא גלי אדעתיה נמי דלא קבליה עליה באלוה דאע"ג דגלי אדעתיה דלמרגמי ולבזויה קא מיכוון חייב שהרי עבודתו בכך אבל היכא דגלי אדעתא דלא קבליה עליה באלוה פטור אלא מיהו עד כאן לא קאמר רבא אלא למיפטריה לבתר דעבד אבל לכתחלה יהרג ואל יעבור כדאיתא בסוף בן סורר ומורה:

אמר אביי מנא אמינא לה דתנן אחד העובד כו' מאי אחד העובד ואחד המזבח אטו מזבח לאו עובד הוא אלא לאו הכי קאמר אחד העובד מאהבה ואחד המזבח לשום אלהות ותנא סיפא לגלויי רישא אי נמי זו ואין צריך לומר זו קתני וש"מ דהעובד מאהבה ומיראה חייב. ורבא אמר לך לא מיתרצא מתני' הכי אלא הכי כדתריץ לה ר' ירמיה לעיל אחד העובד כדרכה ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה אפי' שלא כדרכה ולעולם אידי ואידי לא שנא כדרכה ולא שנא שלא כדרכה לא מיחייב עד דעביד לשם אלהות:

ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא לא תשתחוה להם שאין ת"ל להם ומה ת"ל להם להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם מפני הכבוד ומפני היראה יכול אפי' כעבד כהמן שעשה עצמו ע"ג כדאיתא במגילה ת"ל ולא תעבדם ואית דאמרו דכוליה יתירא הוא דהא כתיב קרא אחרינא לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם ואנא אמינא דהכי קא דריש לא תעבדם לרבות כל הנעבדים. והא המן מיראה הוו פלחי ליה כדכתיב כי כן צוה לו המלך וקתני ת"ל לא תעבדם וכיון דאזהר ביה קרא בהדיא על כרחיך כי הדר ענש אההיא מילתא דאזהר קא עניש ותו דגבי עונש נמי הא כתיבא עבודה וילך ויעבוד. ורבא אמר לך האי דנקט המן לאו למימר דכי המן ממש דפלחי ליה מיראה אלא אדם הנעבד נקט ולעולם דפלחי ליה לשום אלהות: ואמר אביי מנא אמינא לה דתניא כהן משיח שמביא קרבן על שגגת ע"ג כיצד רבי אומר בשגגת מעשה כיחיד שהרי קרבנו שוה בה כשאר יחידים ולא בעי העלם דבר וחכמים אומרים אינו חייב אלא בהעלם דבר כצבור ובהוריות פרק שני מפרש טעמייהו אבל משיח בשאר מצות לא פליגי ביה דגבי צבור כתיב ונעלם דבר ובפר כהן משיח כתיב לאשמת העם משיח כצבור והא איכא בין שגגת מעשה להעלם דבר היכא דשגג בכוליה מעשה כגון דסבר דלא הוה צד איסור בההוא מילתא דקא עביד כי היכי דלצטריך לעיוני ביה היינו שגגת מעשה והיכא דאיתחזקא בההוא מעשה מילתא דהוה צריך למרמא אדעתיה ולעיוני אי שרי או אסיר מיהו איעלם מיניה דבר הלכה וסבר מותר היינו העלם דבר היינו פשטה דמתניתא ולקמן מפרש היכי דמי. ושוין כו' אע"ג שחלקן הכתוב בשאר מצות בסדר ויקרא שוין בע"ג שבשעירה כיחיד שהרי לא חלקן הכתוב בע"ג דכתיב בסדר שלח לך ואם נפש אחת תחטא בשגגה אחד יחיד ואחד נשיא ואחד כהן משוח במשמע דהא לא כתיב ביה מעם הארץ. ושוין שאין מביא אשם תלוי על שום לא הודע שבתורה ואיצטריך לאשמועינן דלא תימא לרבנן דסבירא להו דאינו מביא קרבן בע"ג אלא בהעלם דבר הוא דאימעיט לן כהן משיח מאשם תלוי דכתיב ביה על שגגתו אשר שגג דמשמע מי שמביא חטאת על הודע בשגגת מעשה יצא זה שאין מביא חטאת על הודע כלל אלא בהעלם דבר אבל לרבי דמחייב ליה על שגגת מעשה בע"ג לא אימעיט אלא אפי' לרבי נמי מימעט מדכתיב התם שגגתו שגגתו תרי זימני מי שכל חטאתו בשגגה יצא משיח שאין כל חטאתו בשגגה שהרי בשאר מצות צריך העלם דבר. דייקינן מינה האי שגגת מעשה בלא העלם דבר היכי דמי אי דחזא בית ע"ג וקסבר בית הכנסת הוא והשתחוה הרי לבו לשמים שלא השתחוה אלא למי ששיכן את שמו שם ואלא דחזא אנדרטא דמות המלך שמשיבין על פתחי כפרים וכרכים להשתחוות לה לכבוד המלך כדאמרינן התם בע"א (מ':) באנדרטי של מלכים שנינו ופעמים שנעבדים וזה היה סבור שאין זה נעבד דהיינו שגגת מעשה ובא והשתחוה לה היכי דמי אי דקבליה עליה לאלוה מכל מקום מזיד הוא ולאו בר איתויי קרבן הוא ואי דלא קבליה עליה לאלוה ולכבוד בעלמא הוא דעבד ולא כלום הוא ואמאי מייתי קרבן אלא לאו דפלחיה לשום ע"ג מאהבה ומיראה וכסבור שמותר לעבוד מאהבה ומיראה והיינו שגגת מעשה דמייתי עלה קרבן ואמאי קרו לה שגגת מעשה לפי שהיה סבור שאין זה עובד ע"ג כלל דהוה ליה כוליה מעשה בשגגה אבל אומר עבודה זו מותרת לאו שגגת מעשה הוא שהרי הוא יודע שעבודה היא אלא שהוא אומר מותר ובמסכת הוריות יליף מקראי דלא מיחייב על העלם דבר אלא בקיום מקצת וביטול מקצת. מכל מקום משמע מהכא דעובד מאהבה ומיראה בר אתויי קרבן הוא ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' אלא בכהן משוח אבל ביחיד גופיה לא פליגי כלל:

ורבא אמר לעולם דקבליה עליה לאלוה ודקא קשיא לך מזיד הוא הכא במאי עסקינן באומר מותר. ומתמהינן אומר מותר היינו העלם דבר שיודע שהוא ע"ג ואין כאן שגגת מעשה אלא שסבור שמותרת והיינו העלם דבר. ומפרקינן שגגת מעשה באומר מותר לעבוד ע"ג לגמרי שכיון שעקר את האיסור מעיקרו הוה ליה כולי מעשה בשגגה ושגגת מעשה קרי ליה כדפרישנא מעיקרא והעלם דבר קיום מקצת וביטול מקצת כגון שיודע שאסור לעבוד ע"ג אלא שסבור שאין אסור אלא בזיבוח וקיטור וניסוך אבל השתחויה מותרת ובהוריות מוקים לה באומר השתחויה גופיה כדרכה אסורה שלא כדרכה מותרת והיינו העלם דבר שהוחזק כאן דבר איסור אלא שנתעלם ממנו בו דבר אחד:


דף סב עמוד אעריכה


תאני רבי זכאי קמיה דרבי יוחנן זיבח וקיטר ונסך והשתחוה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת קסבר השתחואה ללאו יצתה שלא יתחייב עליה אלא בלאו ולא לחלק ואשתכח דכולהו עבודות מאזהרה אחת נפקי מלא תעבדם הילכך הוה ליה כאוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת. א"ל ר' יוחנן פוק תני לברא קסבר השתחואה לחלוק חטאות יצאת כדמפרש ואזיל הילכך הוה ליה דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא לומר לך מה השתחואה מיוחדת שהיא עבודה וחייבין עליה בהעלם אחד בפני עצמה אף כל שהיא עבודה חייב על כל אחת ואחת בפני עצמה. אמר רבא הא דר' זכאי מחלוקת דר' נתן ורבי יוסי דתניא הבערה ללאו יצאת שלא יתחייב עליה אלא בלאו דברי רבי יוסי רבי נתן אומר לחלק יצאת לומר לך מה הבערה מיוחדת שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה אף כל שהוא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה למאן דאמר הבערה ללאו יצאת השתחויה נמי ללאו יצאת [ולא] לכרת ובמזיד בלא התראה קאי למימר דלא מיחייב כרת אי נמי בשוגג ולאיפטורי מקרבן דהוה ליה דבר שאין זדונו כרת אבל היכא דאתרו ביה לסקילה לא מצינן למעוטי מסקילה דהא כתיב גבי סקילה וישתחו להם אלא כשיצאת השתחויה מחטאת ומכרת יצתה וכיון דללאו יצתה ולא לחלק ליכא קרא לחלק חטאות ולא מיחייב אלא אחת. ורבי זכאי אשמועינן תרתי חדא דלא מיחייב אהשתחואה כלל דהא ללאו יצתה והוה ליה דבר שאין חייבין על זדונו כרת ואידך דאפי' אזיבוח וקיטור וניסוך לא מיחייב אלא אחת ותרווייהו מחד טעמא נפקי. ולמאן דאמר הבערה לחלק יצתה השתחויה נמי לחלק יצתה וחייב על כל אחת ואחת ושלש השתחואות כתיבי באזהרה חדא לכדרכה וחדא לשלא כדרכה וחדא למאן דאמר ללאו ללאו למאן דאמר לחלק לחלק:

מתקיף לה רב יוסף עד כאן לא קאמר רבי יוסי התם הבערה ללאו יצתה אלא משום דנפקא ליה חילוק מלאכות מאחת מהנה ומיתרא ליה הבערה ללאו אבל הכא דלא נפקא ליה חילוק מלאכות מדוכתא אחריתי דכולי עלמא לחלק יצתה ככל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ואמטול הכי אמר ליה רבי יוחנן לתנא פוק תני לברא:

מאי מאחת מהנה דתניא רבי יוסי אומר עשה אחת ועשה הנה אקרא קאי דכתיב גבי חטאת ועשה מאחת מהנה פעמים שחייב על כל אחת ואחת זדון שבת ושגגת מלאכות פעמים שחייב אחת על כולם שגגת שבת וזדון מלאכות כדמפרש לקמיה ואתא רבי יוסי ב"ר חנינא לפרושי טעמיה דרבי יוסי היכא דריש ליה להאי קרא דכתיב ועשה מאחת מהנה מדהוה ליה למכתב ועשה אחת ותו לא וכתיב ועשה מאחת משמע מקצת אחת ומדהוה ליה למכתב הנה דמשמע לן אבות וכתב מהנה משמע הנולדים מהן והיינו תולדות ומדהו"ל למכתב או מאחת ולא בעי מהנה או מהנה ולא בעי מאחת וכתבינהו לתרווייהו ש"מ אכולהו מיחייב ומדסמכינהו להדדי בהאי לישנא ולא כתב מאחת או מהנה משמע דלמדמנהו אהדדי קא אתי קרי אחת מהנה דמשמע עשה הנה שהיא אחת וקרי ביה ועשה מאחת (מהנה) [הנה] דמשמע עשה [אחת] שהיא הנה. אחת שמעון כלומר אלו כתב אחת הייתי אומר אחת שמעון שהרי נתכוון לכתוב שם גמור וכתבו דאיתעבידא כלה מחשבה דיליה והויא לה עבירה שלימה עכשיו שכתב מאחת משמע אפי' מקצתה ועל כרחיך לאו במקצת מלאכה קאי דהא כתיב בעשותה אחת מכל מצות ה' כולה ולא מקצתה אלא כגון שנתכוון לכתוב שמעון וכתב ממנו שי"ן מ"ם בלבד דהוה ליה נמי שמא באפי נפשיה כגון שם בן נח דמ"ם פתוחה כסתומה דמיא כדאמרינן בשבת (ק"ג:) גבי ספר תורה סתומות שעשאן פתוחות כשר מיהו הכא במתכוין לכתוב [שמעון] וכתב שי"ן מ"ם בלבד כיון דלא אתעבידא כולה מחשבה דיליה לא קרי ליה עבירה שלימה. הנה אבות. מהנה תולדות. אחת שהיא הנה שגגה אחת שחייב' עליה חטאות הרבה כגון זדון שבת ושגגת מלאכות כל מידי דאית ביה ידיעה קרי זדון היה זכור שהוא שבת ויש מלאכות שאסורות בה אלא ששגג במלאכות הללו כסבור שמותרות ועשה מלאכות הרבה בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וזו היא אחת שהיא הנה. הנה שהיא אחת שגגת שבת וזדון מלאכות שכח שהיא שבת אלא שיודע שיש שבת בתורה ומלאכות הללו אסורות בה ועשה מלאכות הרבה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וזו היא הנה שהיא אחת. וכי תימא מאי שנא. אמרי כיון דאשגגה קא מיחייב שגגה עיקר. זדון שבת כל היכא דשגג בדברים הרבה חייב על כל אחת ואחת וכל היכא דלא שגג אלא בדבר א' אינו חייב אלא אחת הילכך זדון שבת ושגגת מלאכות שגגות הרבה יש כאן וחייב על כל אחת ואחת שגגת שבת וזדון מלאכות אין כאן אלא שגגה אחת ואינו חייב אלא אחת. והא דאמרינן אבל הכא דלא נפקא ליה חילוק מלאכות כו' סיומא דאתקפתיה דרב יוסף היא וכבר פרישנא לעיל:

ומקשינן אהאי אתקפתא דרב יוסף וממאי דגבי ע"ג לא נפקא לן חילוק חטאות מדוכתא אחריתי כי היכי דתצטריך לאפוקי השתחואה לחילוק חטאות הא ודאי כי היכי דנפקא לן חילוק מלאכות לשבת מאחת מהנה חילוק לע"ג נמי תיפוק לי מאחת מהנה דהא קראי בחטאת סתמא כתיב ונדרשיה נמי לקרא לענין ע"ג הכי אחת זביחה כגון שחישב לשחוט בו שנים ושחטן מאחת סימן אחד כגון שחשב לשחוט בו שנים ולא שחט אלא אחד שהרי יש כאן שחיטה גמורה לענין ע"ג וה"ה היכא דשחיט מקצת סימן כדאמרינן בפרק אלו נערות (כתובות ל"ד.) ובפרק מרובה (בבא קמא ע"א:) דגבי ע"ג מכי שחיט פורתא איתסר ליה אלא כיון דלא אתעבידא כולה מחשבה דיליה אין כאן עבירה שלימה ואפ"ה חייב הנה אבות כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה מהנה תולדות כגון ששבר מקל בפניה לשם עבודה שהוא חייב משום זיבוח דמה לי שובר מקל מה לי חותך בשר אחת שהוא הנה זדון ע"ג ושגגת מלאכות היה יודע שזו ע"ג ואסור לעובדה אלא ששכח שעבודות הללו אסורות בה ועבד עבודות הרבה בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וזו היא אחת שהיא הנה הנה שהיא אחת שגגת ע"ג וזדון מלאכות שגג בע"ג כדמפרש ואזיל והיה יודע שיש ע"ג שמלאכות הללו אסורות בה. ודייקינן עלה לאוקומי אתקפתיה דרב יוסף ולפרוכי קושיין ומי מצית מוקמת לה להאי הנה שהיא אחת בע"ג והא לא משכחת לה בשגגת ע"ג זדון מלאכות דהאי שגגת ע"ג היכי דמי אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה הרי לבו לשמים ואלא דחזא אנדרטא הנעבדת כדפרי' לעיל וסבר לאו עבודה זרה היא וסגיד לה אי קבלה עליה לאלוה מזיד הוא וליכא הכא תיוב קרבן כלל ואי לא קבלה עליה כלומר דלא איכוון לשם עבודה כלל ולא כלום הוא [אלא] כגון דסגיד לה לשם עבודה מאהבה או מיראה וכסבור שאין אנדרטא זו אסורה לעבודה מאהבה ומיראה כלל אלא שיודע שיש ע"ג בתורה ועבודות הללו אסורות בה ועבד עבודות הרבה בהעלם אחד הניחא לאביי דאמר חייב אלא לרבא מאי איכא למימר וסברינן לאוקומה באומר מותר לעבוד ע"ג לגמרי ואע"ג דהכא שגגת מלאכות נמי איכא מכל מקום הנה שהיא אחת הכי מוקמינן ליה לגבי ע"ג והוא הדין נמי לענין שבת דכל היכא דאיכא שגגת שבת כגון השוכח עיקר שבת אע"ג דאיכא נמי שגגת מלאכות אינו חייב אלא אחת וה"ה נמי ביודע עיקר שבת ושכח שהוא שבת ושכח נמי שמלאכות הללו אסורות בשבת דאינו חייב אלא אחת דהא מהנה שהיא אחת נפקא לן ומשמע דכל היכא דאיכא שגגת שבת אע"ג דאיכא נמי שגגת מלאכות אינו חייב אלא אחת: ומתמהינן אי הכי תפשוט דבעא מיניה רבא מר' נחמן בפרק כלל גדול אמרו בשבת העלם שבת והעלם מלאכות בידו כגון שיודע עיקר שבת ושכח שהיא שבת ושכח נמי שמלאכות הללו אסורות בשבת אבל בשוכח עיקר שבת לא קא מיבעיא ליה דבהדיא תנן דאינו חייב אלא אחת אלא ביודע עיקר שבת מהו בתר שבת אזלינן וכולה חדא שגגה היא ולא מיחייב אלא אחת או דילמא בתר מלאכות אזלינן ואיכא שגגות הרבה ומיחייב אכל חדא מינייהו תיפשוט מהכא דאינו חייב אלא אחת. ומהדרינן הא לא קשיא תיפשוט. ומקשינן תוב ומי מצית מוקמת להו להני קראי דמאחת מהנה בע"ג כלל והא הכא גבי קרא דמאחת מהנה דכתיב בסדר ויקרא בפרשת כהן משיח כתיב במשיח פר ובנשיא שעיר וביחיד כשבה או שעירה ואלו בע"ג תנן לעיל ושוין שכהן משיח בשעירה כיחיד כדפרישית לעיל ואם כן האי קרא דמאחת מהנה דכתיב בכהן משיח וחייביה לאיתויי פר על כרחיך לאו בע"ג כתיב דא"כ שעירה בעי איתויי ותו לא מידי כלומר ותו לא מצית לשנויי מידי (חדא) [דהא] הני קראי לאו בע"ג כתיבי וכיון דלא נפקא לן חילוק מלאכות בע"ג מדוכתא אחריתי על כרחיך לכולי עלמא השתחואה לחלק יצתה כאתקפתא דר' יוסף:


דף סב עמוד בעריכה


כי אתא רב שמואל בר יהודה אמר הכי תנא ר' זכאי קמיה דר' יוחנן חומר בשבת משאר מצות שהשבת עשה שתים כו' ועלה קאמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא דאי הוה תני קמיה כדאמרינן זבח וקיטר וניסך אינו חייב אלא אחת לא הוה אמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא דסבירא ליה לר' יוחנן כר' אמי והשתא דייק אהא דרב שמואל בר' יהודה ומפרש לה:

אמר מר חומר בשבת מקשי' היכי דמי אילימא דעבד קצירה וטחינה שהן שתי שמות בהעלם אחד דכותא גבי שאר מצות דאכל חלב ודם בהעלם אחת הכא תרתי מיחייב והכא תרתי מיחייב ואמאי קתני מה שאין כן בשאר מצות אלא חומר בשבת היכא דעבד קצירה וקצירה כו' ומפרקינן אין הכי נמי והיינו דקאמר ליה רבי יוחנן פוק תני לברא ומתמהינן ומאי קושיא כלומר מאי קא קשיא ליה לר' יוחנן דאמר פוק תני לברא דאלמא לא מיתוקם ליה מימריה דר' זכאי כלל ודילמא לעולם אימא לך חומר בשבת היכא דעבד קצירה וטחינה בהעלם אחד דחייב שתים ומה שאין כן בשאר מצות דקתני אתאן לע"ג כדר"א דא"ר אמי זיבח וקיטר וניסך בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דנפקא ליה לקמן מלא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת ולהכי לא חשיב לה להשתחואה בהדייהו דכי ערבינהו קרא לכולהו עבודות הני מילי בשאר עבודות לבד מהשתחואה כדמפרש קרא בהדיא לא תשתחוה להם ולא תעבדם אלמא בעבודה דלאו השתחואה קמיירי אבל השתחואה מיחייב עלה באפי נפשה דקסבר ר"א יצתה השתחואה לידון בעצמה ולא ללמד על הכלל כולו דהא מעוקרא לאו בכלל לא תעבדם הואי כדברירנא ועוד דאם כן מ"ם דלא תעבדם שעשאתן לכולן עבודה אחת מאי אהני לי. ומפרקינן לא מיתוק' ליה האי שאר מצות בע"ג דקתני סופא חומר בשאר מצות ששאר מצות שוגג בלא מתכוון שלא נתכוון לעשות אותה ועלתה בידו חייב משא"כ בשבת שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור דמלאכת מחשבת אסרה תורה אי אמרת בשלמא בשאר מצות דלאו ע"ג היינו דמשכחת לה דחייב כדלקמן אלא אי אמרת בע"ג היכי משכחת לה אי קסבר בית הכנסת הוא והשתחוה ונמצא בית ע"ג הרי לבו לשמים ואלא דחזא אנדרטא וסבר לאו ע"ג היא וסגיד לה אי קבלה עליה לאלוה מזיד הוא ואי לא קיבלה עליה לאלוה לאו כלום הוא אלא מתעסק בעלמא הוא אלא דפלחה מאהבה ומיראה כסבור מותר לעבוד מאהבה ומיראה אלא שיודע שיש ע"ג שעבודות הללו אסורות בה ומאי שוגג בלא מתכוין אית דאמרי שאין מתכוין לע"ג אלא לאהבת האיש וכן הא דסברינן לאוקומה לבסוף באומר מותר מוקמי לה בדידע דע"ג ופלח לה כסבור שאין ע"ג בתורה כלל וכיון דלא הוזכרה לו מעולם אין מתכוין קרי ליה. ולא מסתבר דלא קרינן בלא מתכוין אלא היכא דלא נתכוון לדבר זה אלא לאחר ולא נמצא הדבר כן אבל מתכוין לעבוד דבר זה לאהבת דבר אחר מ"מ כי היכי דאיכוון הכי הוה וכן האומר מותר מאי בלא מתכוין איכא אי משום דלא מיכוין לחלל שבת כל מחלל שבת בשוגג נמי בלא מתכוין הוא אלא מסתברא לן דלא שנא כי ס"ד לאוקומה במאהבה ומיראה ולא שנא באומר מותר כולהו בדחזא אנדרטא ולא ידע דע"ג היא וסגיד לה מוקמינן לה והיינו שוגג בלא מתכוין שוגג שסבור מותר לעבוד ע"ג בלא מתכוין שהרי לא נתכוון להשתחוות לדבר שהוא ע"ג ונמצא ע"ג והוא הדין למאי דס"ד מעיקרא לאוקומה כגון דפלחה מאהבה ומיראה שוגג שסבור דמותר לעבוד ע"ג מאהבה ומיראה בלא מתכוין נמי כדאמרן.

ואיכא לפרושי בכל הני שמעתתא דסברינן לאוקומינא בדסגיד מאהבה ומיראה דלאו באומר מותר לעבוד מאהבה ומיראה עסקינן אלא כגון שידע דאסור לעבוד ע"ג אפי' מאהבה ומיראה מיהו לא ידע דהאי אנדרטא ע"ג היא וסגיד לה ואשתכח ע"ג דכיון דאי לא הויא ע"ג הוה מיפטר ואפי' לאביי דעד כאן לא קאמר אביי אלא בע"ג דפלחי לה אבל במידי דלא הוי ע"ג לא אמר השתא מיהא כיון דלא ידע דע"ג היא לאו מזיד היא. ודייקינן לה להא מילתא מדקא דייק ליה אביי למימריה מיהא דתניא להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם יכול אפי' נעבד כהמן ת"ל ולא תעבדם אלמא כי אסר רחמנא מאהבה ומיראה דבר שנעבד אבל דבר שאין נעבד לא ותו מדמקשינן לבסוף כדאוקימנא באומר מותר היינו העלם דבר ולא קא קשיא לן הכי למאי דקס"ד מעיקרא לאוקומה במאהבה ומיראה מכלל דמעיקרא לאו באומר מותר מוקמי' לה דא"כ האיכא העלם דבר ותו דאי אמרת דאפי' במידי דלא פלחי ליה כי פלח ליה מאהבה ומיראה מחייב אביי מאי איריא דקשיא לרבא לאביי נמי תיקשי דהא מכל מקום לא דמי שוגג בלא מתכוין דע"ג לשוגג בלא מתכוין דשבת דאלו שוגג בלא מתכוין דשבת מתכוין לדבר המותר ועלה בידו דבר האסור ואלו שוגג בלא מתכוין דע"ג מכל מקום מתכוין לדבר האסור ועלה בידו דבר האסור הוא אלא ודאי ש"מ כדפרשי'.

ומתמהינן תו ומאי קושיא דר' יוחנן דאמר ליה לתנא פוק תני לברא משום דלא מיתוקמא ליה כולה או בע"ג או בשאר מצוות דילמא שאר מצוות דרישא בע"ג כדר' אמי דפרישנא לעיל ושוגג בלא מתכוין דקתני סופא בשאר מצוות חייב אתאן לשאר מצוות ממש כגון שהיה מתעסק בבליעת רוק והיה חלב מהותך לפניו וכסבור רוק הוא ובלעו שהרי לא נתכוון לאכילה כלל וגם לא נתכוון לדבר האסור מה שאין כן בשבת שאם נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר פטור וכדרב נחמן אמר שמואל דאמר המתעסק בחלבים ובעריות לשום דבר אחר ועבר בהן עבירה (אחת) [חייב] והמתעסק בשבת לשום ד"א ועשה דבר שלא נתכוון לו פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה דהא כל מלאכות דשבת ממשכן ילפינן להו מדאסמיכא פרשת שבת למעשה משכן בסדר ויקהל וכתיב ביה במשכן ולעשות בכל מלאכת מחשבת וכל היכא דאין מתכוין לאותו דבר ולאותה מלאכה קרי מתעסק. ובדין הוא דלוקמ' במתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר דפטור כרבא דפליג בה בהדי אביי בפרק כלל גדול (שבת ע"ב:) אלא הכי עדיפא ליה לאוקומה במתכוין להגביה וחתך דפטור לדברי הכל. ומפרקינן לא ניחא ליה לאוקומי רישא בע"ג וסיפא בשאר מצות ר' יוחנן לטעמיה דלא מוקי מתניתא רישא בחד טעמא וסופה בטעמא אחרינא דא"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא. עיקרה בפרק המפקיד דתנן המפקיד חבית אצל חבירו ולא ייחדו לו הבעלים מקום וטלטלה ונשברה אם מתוך ידו נשברה לצרכו חייב לצרכה פטור ואם משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור ייחדו לה הבעלים מקום וטלטלה ונשברה בין מתוך ידו בין משהניחה לצרכו חייב לצרכה פטור ודייקינן מרישא דקתני אם משהניחה בין לצרכו בין לצרכה פטור מני ר' ישמעאל היא דאמר לא בעינן דעת בעלים אימא סיפא ייחדו לה הבעלים מקום כו' בין משהניחה לצרכו חייב אתאן לר"ע דאמר צריך דעת בעלים א"ר יוחנן מאן דמתרגם לי חבית אליבא דחד תנא מובילנא מאניה בתריה לבי מסותא כלומר אוליך כליו אחריו לבית המרחץ כתלמיד לרב ואוקומה רב ששת סופה שהניחה שלא במקומה וכולה ר' ישמעאל היא ור' יוחנן הניחה במקומה משמע אלמא לא מוקי ר' יוחנן רישא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא דא"כ הוה מוקי רישא בהניחה במקומה וסופה שלא במקומה ולא הוה צריך לאוקומה כתנאי:


דף סג עמוד אעריכה


גופא אמר רבי אמי כו' כדפרישנא לעיל אמר אביי מאי טעמא דר"א דכתיב לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה אחת יש לפרש מדכתיב עבודה סתמא הרי כולן בכלל ויש לפרש מדכתיב תעבדם במ"ם ע"ג טובא משמע ואע"ג דאיכא דפלחי לה בזיבוח ואיכא דפלחי ליה בקיטור עשאן הכתוב לכולן עבודה א' ולא תעבדם יתירא כתיבי ודרשינן ליה לחד מינייהו להכי. וסברינן למימר מדפריש ליה אביי לטעמא דר' אמי אלמא כותיה סבירא ליה ומקשינן ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי שלש השתחואות בע"ג למה אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה ואיצטריך אחת לכדרכה לגלויי אאידך דשלא כדרכה קא מיירי ואחת לחלק ועל כרחיך הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא ולא מצית למימר דליחייב עליה בפני עצמה איצטריך ולא ללמד על הכלל כולו כי טעמא דר' אמי דגמר מלא תעבדם דא"כ אדקאמר לחלק לידון בעצמה מיבעי ליה. ואיכא לפרושי דר' אמי סבר השתחואה ללאו יצאתה והיינו טעמא דלא דריש ליה לחלק משום דכתיב לא תעבדם הכתוב עשאן כולן עבודה א' וכיון דשמעינן ליה לאביי דמפיק חדא לחלק ש"מ לית ליה דר' אמי וכי תימא אם כן מאי טעמא לא קתני נמי והשתחוה כי איצטריך למתנא הנך דמחייב עלייהו אפי' חדא אבל השתחואה דלא מחייב עלה באפי נפשה לחודה כלל לא איצטריך לאשמועינן דליחייב עלה באפי נפשה כי עביד לה בהדי הנך ומפרקינן אביי כי קאתי לפרושי טעמיה דרבי אמי קאתי וליה לא סבירא ליה:

גופא אמר אביי ג' השתחואות בע"ג למה לא תשתחוה לאלהיהם כי לא תשתחוה לאל אחר לא תשתחוה להם דדברות הראשונות דאלו האיך דדברות האחרונות לא חשיב ליה דמשה הוא דמהדר להו לישראל מאי דשמע בסיני משום דבר שנתחדש בפרשה והנך קראי דהשמרו לכם פן יפתה לבבכם וכן הא דכתיב ופן תשא עיניך השמימה כו' אע"ג דקי"ל (מכות י"ג:) כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינן אלא בלא תעשה הנהו לאו לעיקר אזהרה כתיבי אלא משה רבינו הוא דקאמר להו (מדת תנא) [מדעתיה] דילמא עבדיתו הכי ומיענישנהו כדכתיב השמרו לכם כו' מה כתיב בתריה וחרה אף ה' בכם אלא הנך תלתא קא קשיא ליה וקא פשיט אחת לכדרכה כו'. ומתמהינן לכדרכה מאיכה יעבדו נפקא אלא אחת שלא כדרכה כגון פעור ומרקוליס שעבודתן דרך בזיון שאסור להשתחוות להן ואחת לכדרכה ושלא כדרכה ע"ג שעבודתה דרך כבוד כגון מגפף ומנשק וכיוצא בהן ואין דרכה בהשתחואה ופירש רבינו חננאל ז"ל כגון שדרך עבודתה בהשתחואת אפים ארצה ובא זה והשתחוה לה בכריעה שלא כדרך עבודתה ואיצטריך לכדרכה ושלא כדרכה לגלויי אאידך קרא דכי אצטריך דשלא כדרכה כלל הוא דאצטריך ואחת לחלק ור' אמי אצטריך אחת לכדרכה ושלא כדרכה ואחת לשלא כדרכה ואחת אי לידון בעצמה לחייב עליה בפני עצמה או ללאו וכי תימא לא תעבדם יתירה לאביי למה לי למגפף ומנשק שלא כדרכה ואי קשיא לך אי הכי לגבי זביחה נמי ניבעי תרי קראי חדא לשלא כדרכה כדר' אלעזר וחד לכדרכה ושלא כדרכה אית דאמרי כיון דגלי בהשתחויה קל וחומר בזביחה ומיהו כולה מילתא לא ילפינן מהשתחואה דאם כן מרבינן כולהו עבודות ואע"ג דלאו עבודת פנים להכי אצטריך זביחה לאשמועינן שלא כדרכה חייב וצריכא עיונא:

פיסקא והמקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה א"ר נחמן אמר רבה בר אבוה אמר רב כיון שאמר לו אלי אתה חייב ודייקינן למאי אי לקטלא היכא דאתרו ביה מתני' היא דמיירי לענין קטלא אלא בשוגג ולקרבן ומתמהינן ואפי' לרבנן דפליגי עליה דר"ע בכריתות לענין מגדף דתנן שלשים ושש כריתות שבתורה כו' והדר תני עלה אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהם אשם תלוי חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו מפני שהוא עולה ויורד דברי רבי עקיבא וחכ"א אף המגדף אין חייבים על שגגתו חטאת שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא המגדף שאינו עושה מעשה מכלל דלר"ע חייב ובדין הוא דיכיל לאקשויי מההיא מתני' דכריתות אלא מדריש לקיש עדיפא ליה לאקשויי דמיירי בע"ג דהיינו דמקשינן והתניא אינו חייב חטאת אלא על דבר שיש בו מעשה כל דהו כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה ואמר ריש לקיש מאן תנא השתחואה ר' עקיבא היא דאמר לא בעי מעשה גמור אלא אפי' עקימת שפתיו דמגדף הויא מעשה וכל שכן כפיפת קומתו והאי דקתני אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה אצטריך למעוטי הרהורא. מדמוקי לה כר' עקיבא מכלל דרבנן אמרי אפי' בע"ג בעינן מעשה גמור. ומפרקינן כי אמר רב נמי לר"ע קאמר. ומתמהינן לר"ע פשיטא היינו מגדף ומפרקינן מהו דתימא עד כאן לא קא מחייב ר' עקיבא במגדף קרבן אלא משום דכתיבא כרת דידיה גבי פרשת קרבן בסדר שלח לך הילכך איכא למימר דכי מעיט רחמנא דבר שאינו מעשה מקרבן בשאר מילי הוא דמעיט לבד ממגדף אבל ע"ג דלא כתיבא כרת דיליה גבי קרבן אימא לא קמ"ל דאיתקושי איתקוש אמירה לזיבוח והשתחואה דכתיב וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו כו'.

א"ר יוחנן אלמלא וא"ו שבהעלוך דמשמע לשון רבים לומר שלא כפרו במקום לגמרי אלא שתפוהו עם ע"ג שעשו נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה. ור' שמעון בן יוחאי פליג עליה וקאמר דשתופי שם שמים לדבר אחר טפי חמיר ממאן דכפר בשם שמים לגמרי אלא מה ת"ל העלוך שאוו אלהות הרבה:

פיסקא אבל המגפף כו' כי אתא רב דימי אמר ר' אלעזר כו' ודייקינן מאי שנא הנודר בשמו דלא לקי משום דדיבורא בעלמא הוא ולית ביה מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דנפקא לן (מכות י"ג:) מאם לא תשמור לעשות והתם מלקות כתיבא דכתיב והפלא ה' את מכותך הפלאה זו איני יודע מה היא כשהוא אומר והפילו השופט כו' הוי אומר הפלאה זו מלקות אלמא כל היכא דבעלמא לא לקי גבי ע"ג נמי לא לקי הכי נמי לאו שבכללות נינהו דהא כולהו מחדא אזהרה נפקי לן ואין לוקין על לאו שבכללות משום דלא מייחד לאויהו כלאו דחסימה וכיון דבעלמא לא לקי בע"ג נמי לא לילקי.

ומנא תימרא דאין לוקין על לאו שבכללות דתניא כו' משום דר' אבין נקט לה הכא דמשמע מינה דאין לוקין על לאו שבכללות דתניא מנין לאוכל מן הבהמה קודם שתצא נפשה אע"פ שנשחטה כראוי שהוא בלא תעשה ת"ל לא תאכלו על הדם כלומר לא תאכלו (דם) הבשר בעוד שנפשו בו והאי דכתיב על הדם כענין שנאמר כי הדם הוא הנפש אבל משום אבר מן החי לית ביה דלאו חי הוא והיינו דאמרינן בשחיטת חולין (קכ"א:) הרוצה לאכול מן הבהמה קודם שתצא נפשה חותך כזית חי מבית שחיטתה ומולחו יפה יפה כו' ומדיחו יפה יפה וממתין לה עד שתצא נפשה והאי דקאמר הרוצה לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה הכי קאמר הרוצה לאכול אבר שנחתך מן הבהמה קודם שתצא נפשה. ד"א כו' לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר קדשים ועדיין דם במזרק והאי קרא דלא תאכלו סתמא כתיב ומשמע דכייל ביה כל מידי דאית ביה אכילה על הדם הילכך דרשינן ביה כל מידי דלא נפיק מכלליה. ר' דוסא אומר מנין שאין מברין על הרוגי ב"ד כדרך שמברין את האבלים על שאר מתים סעודה ראשונה משל אחרים כדאמר במועד קטן ת"ל לא תאכלו על הדם ומסתמא מוקמינן ליה אהרוגי ב"ד שאין ראוין לנהוג בהן כבוד איבעי תימא משום כפרה איבעי תימא הבראת אבלים יקרא דחיי הוא אלא היינו טעמא משום דאין ראוין לכך שהרי אין ראוין להתאבל עליהם וליכא הכא תורת אבלות כלל אבל בשאר הרוגין לא מכרעא מילתא לאוקמה. רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין כו'. א"ר יוסי בר' חנינא אזהרה לבן סורר ומורה מנין דקי"ל לא ענש אלא אם כן הזהיר ת"ל לא תאכלו על הדם לא תאכלו דבר שסופכם לבוא עליו לידי שפיכות דם. ואמר רב אבין על כולן אינו לוקה משום דהוה ליה לאו שבכללות. אלמא אין לוקין על לאו שבכללות ואידחיא לה הא דרב דימי.

ואי קשיא לן היכי מצינן למימר על כולם אינו לוקה והא איכא בן סורר ומורה דמיחייב מלקות דכתיב ויסרו אותו ותנן נמי (לקמן סנהדרין ע"א.) מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו. לא תקשי לך דבן סורר ומורה כי לקי לא משום אזהרה הוא דלקי אלא משום דכתיבא ביה מלקות בהדיא תדע דהא לא לקי אזימנא קמייתא עד דאכיל חדא זימנא ומתרו ביה דלא ליכול ואכיל ומלקו ליה וכי אכיל פעם שלישית קטלינן ליה ואי משום האי אזהרה אאכילה קמייתא נמי לילקי אלא לאו ש"מ דלאו מחמת האי אזהרה קא לקי אלא גזירת הכתוב היא והיכא דגזר רחמנא גזר היכא דלא גזר לא גזר והא [דקאמר על כולם אינו לוקה] לאו דקא פסיק ואמר על כולם אינו לוקה [אלא] לומר שאינו לוקה משום אזהרה זו.

ואמרינן כי אתא רבין א"ר יוחנן כו'. ואוקי' כרבי יהודה דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דתניא לא תותירו והנותר כו' בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה לומר שזו היא תקנתו ואין כאן עונש אחר ללמדך שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה רבי יעקב אומר לא מן השם הוא זה כו' מכלל דרבי יהודה סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו:


דף סג עמוד בעריכה


פיסקא הנודר בשמו כו' ואיבעיא לן מנא לן דקאי בלא תעשה דתניא כו' ואי קשיא לך הא דדרשינן בהאי קרא דלא ישמע על פיך שלא ידור בשמו ודרשינן ביה נמי אזהרה למדיח אלמא הוה ליה לאו שבכללות ולעיל קאמר דנודר ומקיים [לאו] לאו שבכללות הוא לא תיקשי לך דכי אמרינן אין לוקין על לאו שבכללות היכא דנפקי מכלליה עניני טובא דלא דמו להדדי דהא אכילה על הדם דקדשים לא דמי לבן סורר ומורה וכן כולהו לא דמו אהדדי כלל וכן המגפף והמנשק ליכא חד מינייהו דדמי לאידך אבל נודר ומקיים וגורם לאחרים שידורו ויקיימו וכן המדיח כולהו משום הזכרת שם ע"ג נינהו אלא שזה זוכרה על ידי נדר וזה ע"י שבועה זה ע"י עצמו וזה על ידי אחרים ומיהו אזכירת שם מיחייב ולאו אשבועה ואנדר:

אמר מר לא יגרום לאחרים מסייע ליה לאבוה דשמואל דאמר אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו"ם שמא יתחייב לו שבועה והוא קופץ ונשבע לו בשם ע"ג והתורה אמרה לא ישמע על פיך וכ"ש היכא דעבר ועבד שותפות בהדיה דודאי אסיר לאשבועיה כלל היכא דאיכא למיחש דילמא משתבע ליה בשם ע"ג ורבותא אשמועינן דמעיקרא מיבעי ליה למפרש מיניה משום איסורא. כי אתא עולא ממערבא בת באורחא בדוכתא דשמי' קל נבו על שם ע"ג דאית ביה והא קל דקא אמרינן לשון קלות ובזיון הוא לישנא דליצנותא הוא דנקט ליה אמר ליה היכא בת מר כו'. ומתמהינן ואי לא כתיבא לן אסיר והתנן ראה אחת מרובה כשלש כו' עיקר הא מילתא דזבה מטמאה בימים והזב מטמא בשתי ראיות לטומאה ובשלש ראיות לקרבן כדמפרש בתורת כהנים אלא שצריך שיהא בין כל אחת ואחת כדי לטבול ולהסתפג באלונטית אבל אם היה ביניהם פחות מכאן כראיה אחת הן חשובות ואשמועינן האי תנא דלא בעינן הפסקה בין כל אחת לחברתה אלא אפילו נמשכה שתיתת הזוב שעה מרובה בלא הפסקה כשיעור מהלך אדם ממקום ששמו גדיון לשילוח שהן כשני טבילות ושני סיפוגין כדי שיהא בין ראשונה לשניה כשיעור טבילה וסיפוג ובין שניה לשלישית כשיעור טבילה וסיפוג דהוו להו שני טבילות ושני סיפוגים הרי זה זב גמור. ואע"ג דבעינן בין כל חדא וחדא כשיעור טבילה וסיפוג לבד משעת ראיה והכא לא חשיב להו לראיות כלל אלא קא יהיב שיעורא כשני טבילות ושני סיפוגין בלחוד היינו טעמא משום דראיות לא צריכי שיעורא באפי נפשייהו דכיון דיהיב שיעורא בשני טבילות זו אחר זו ושני סיפוגין לא סגיא דליכא שהות בין טבילה קמייתא לסיפוג ובין סיפוג לטבילה שניה ובין טבילה שני' לסיפוג כשיעור שלש ראיות שהרי צריך לשהות בין טבילה ראשונה לסיפוג דידה כדי שיעור עלייתו מן המים ובין סיפוג לטבילה כדי שיעור ירידה ובין טבילה לסיפוג כדי שיעור עלייה. והא [גד] דלא כתיב בקרא וקתני לה לתנא במתני' דרך סימן אמר רבינא גד נמי מכתב כתיבא שנאמר העורכים לגד שלחן:

אמר רב נחמן כל ליצנותא אסורה לבד מליצנותא דע"ג שנאמר כרע בל קרס נבו כלומר כרע על כרכיו להבעל לאחרים קודם נתרז רבי ינאי אומר מהכא על כבודו כי גלה ממנו אל תקרי כבודו אלא כבדו כלומר שניטל כבדו ואין בו כח לבעול: אנשי בבל עשו את סכות בנות תרנגולת שמסככת על בניה בכנפיה אבל שאר עופות הזכרים מסייעין את הנקבות בכך. נרגל תרנגול לפי שרגיל בתשמיש יתר מכל בהמה אי נמי נרגל לשון תרנגול הוא ואע"פ שהאותיות מהופכות וקראי טובא איכא כי האי גונא. אשימה ברחא קרחא עז קרח שאין צמר בראשו לשון דבר ריקן ושמם. נבחן כלב נובח. תרתק חמור. אדרמלך זה פרד ואמאי קרו ליה הכי דאדר ליה למריה בטעינה כלומר מהדר את מלכו ומשמשו במשא שנושא לו על גביו. ענמלך סוס ואמאי קרו ליה הכי דעני ליה למאריה בקרבא. אף חזקיה מלך יהודה בקש אביו לשורפו לע"ג אלא שסכתו אמו סלמנדריא חיה קטנה שגדלה באור ואין האור שולט בה והסך מדמה אין האור שולט בו:

אמר רב יהודה יודעין היו ישראל שבאותו הדור שאין בע"ג ממש ולמה עבדוה מפני שתקפן יצרן על העריות לפיכך עבדוה כדי לפרוק עול המצות מעל צוארם להתיר עריות בפרהסיא ולא יוכיחום שום אדם:

מתיב רב משרשיה כזכור בניהם מזבחותם ואמר ר' אלעזר כאדם שיש לו געגועין על בנו והכי קאמר כזכור בניהם כן זוכרים מזבחותם אלמא יצרן תקפן לעבוד ע"ג. ומפרקינן התם בתר דאדביקו בה כלומר אחר שדבקו בה תקפה חבתה עליהן אבל מתחילה לא עשו אלא כדי להתיר עריות בפרהסיא. תו אקשינן עליה ממעשה דאליהו הצדיק שמצא אותו תינוק שהיה תפוח ברעב ואמר לו אמור שמע ישראל ואמר הם כי לא להזכיר בשם ה' והוציא יראתו מחיקו וחיבקה ונשקה אלמא יצרן תקפן בע"ג ופריק התם נמי בתר דאדיקו בה. תו אקשינן עליה מההיא דכתיב בעזרא באנשי כנסת הגדולה שבקשו רחמים על יצה"ר דע"ג שימסר בידם ויצעקו בקול גדול אל ה' אלהיהם מאי אמור א"ר יוחנן בייא בייא לשון צעקה ותרעומת גדול הוא כדאמרינן בפרק נושאין על האנוסה (יבמות צ"ז:) היינו האי דאחרביה לביתא כו' כלום יהבתיה לן אלא למיכף יצרן (אלא לקבולי) [ולקבולי] ביה אגרא כו' אלמא יצרן תקפן ופריק כי תקפינהו יצר בתר דאדיקו בה. יתיבו תלתא יומי בתעניתא ובעו רחמי נפל להו פתקא מרקיעא דכתיב בה אמת כלומר אני מסכים עמכם בתקנה זו שטוב הדבר לסקלו נפק כי גוריא דנורא צורת ארי גור אריה של אש מבית קדשי הקדשים אמר להו זכריה הנביא הרגוהו שזה הוא דכתיב ויאמר זאת בהדי דקא תפסי ליה אישתמיט בינתא ממזייה נשמטה נימא משערו וצעק והלך קולו עד מהלך ארבע מאה פרסאות אמרי היכי נעביד כו' אמר להו נביא שדיוה בדודא כענין שנאמר והכה בכיור או בדוד באברא שימו אבק עופרת אל פי הדור לפי שהעופרת קולה שפל ומעכב את קולו מלצאת ויש אומרים שייף קליה שואף את הקול ומעכבו מלצאת והיינו דכתיב וישלך את אבן העופרת אל פיה. אמרי הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצר הרע דעריות בעי רחמי ואימסר בידייהו אמר להו הוו ידעי' דאי קטליתו ליה לההוא גברא קלי עלמא כלומר יאבד העולם מתוך שפריה ורביה פוסקת חבשוה תלתא יומי ותלתא לילי ואתא איתבעי ביעתא לחולה בת יומא בכל ארעא דישראל ולא אשתכח שמתוך שפסק חימום הזכרים והנקבות אפי' אותן שהיו גמורות קודם לכן פסקו מלצאת. אמרי היכי נעביד נותבו פלגא באבר חציו ונשאיר את חציו כדי שלא יהא תובע עריות אין חצי בריה ברקיע אבל בים יש כעין חצי אדם וחצי דג. כחלינהו לעיניה במכחול המלובן באור ואהני ביה דלא מיגרי בקרובות אבל באשת איש ובנדה מוגרי וכלהו הני מילי אע"ג דפרישנא להו כפשטייהו מסתברא דבמראה הנבואה הוו: מעשה דשבטיא מאלו שנכנס ופוער בפני פעור לא נתכוון אלא לבזותו ואעפ"כ עובד ע"ג בשוגג הוי:


דף סד עמוד אעריכה


פיסקא והפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו ואוקי' ואע"ג דקא מיכוון לבזוייה מיהו לא גלי אדעתיה דלא קבליה עליה באלוה אלא גלי אדעתיה דמיכוון לבזוייה הרי עבודתו בכך וליכא בהכי גלויי דעתא דלא קבליה עליה באלוה. וכן במרקוליס אע"ג דמיכוון למרגמיה כיון דלא גלי אדעתיה דלא קבליה עליה באליה חייב שהרי עבודתו בכך. רב מנשה הוה אזיל לבי תורתא כו' אמר הזורק אבן למרקוליס תנן יש אומרים הזורק אבן למרקוליס תנן לפניו לכבודו ואני זרקתי לגופו להכותו. ולאו מילתא היא דהא בהדיא אמרינן לעיל דאע"ג דמיכון למרגמיה חייב. אלא הכין פירושא הזורק אבן למרקוליס תנן ונמצא שעבד ע"ג ואע"ג דר' מנשה לא איכוון לשום עבודה כלל ואפי' לאביי כי האי גונא פטור אין הכי נמי מיהו רב מנשה משום מראית העין הוא דחייש דהא בסתמא איחיובי מיחייב כדאמרינן לעיל ויש לפרש דרב מנשה פיסא דאעא הוא דפתק ביה והיינו דקאמר הזורק אבן למרקוליס תנן ואני לא זרקתי אבן. אתא שאיל בי מדרשא איזיל אשקלה כדי שלא תתנאה בעבירה שלי. אמרו ליה אחד הנותנה ואחד הנוטלה חייב כל חדא וחדא כי שקלי לה רוחא לחברתה שבקה כלומר רוחא שבקה לאחרניאתא דאתו בתר הכי:

מתני' והנותן מזרעו למולך בגמרא מפרש היכי עבדי. בעל אוב זה פיתום המדבר משחיו שמעלה את המת ע"י כשפים ויושב לו תחת שחיו של זה שהעלהו ומדבר משם. ידעוני זה המכניס עצם ידוע בפיו והעצם מדבר מאליו ע"י כשפים. הרי אלו בסקילה והנשאל בהן באזהרה אל תפנו אל האובות ואל הידעונים אבל העושה מעשה בהן מקרא אחרינא נפקא לן דכתיב לא ימצא בך כו':

ודייקינן בגמרא קתני ע"ג וקתני מולך תנן כמאן דאמר מולך לאו ע"ג הוא ונ"מ שאם זיבח וקיטר לפניו פטור א"נ אם העביר מזרעו לשאר ע"ג פטור דמולך דוקא כתיב והיינו טעמא דלא קא דייק הכי באידך מתני' דמני להו לכולהו נסקלין וקתני העובד ע"ג והנותן מזרעו למולך משום דבעי לפרושי כולהו מילי דמולך. ואיבעית תימא דממתני' דאלו הן הנסקלין ליכא למשמע ולא מידי דאיכא למימר דתרי גווני ע"ג נקט וכי היכי דאשתעי קרא אשתעי תנא דמתני' אבל מסיפא ודאי איכא למידק דקא מפרש כולה עבודות דע"ג ולא תאני העברה באש ומפרש מילי דמולך ולא תאני זיבוח וקיטור וניסוך ש"מ מולך לאו ע"ג הוא דתניא אחד המעביר למולך ואחד שאר ע"ג חייב ולאו לכדרכה הוא דאיצטריך לאפוקי דההוא מאיכה יעבדו נפקא אלא לשלא כדרכה ור"א ב"ר שמעון אומר למולך חייב ושלא למולך פטור וכי אצטריך לאזהורי עליה לכדרכה הוא דאצטריך ולאו משום ע"ג אזהר עליה דא"כ מאיכה יעבדו נפקא ותו דמולך לאו ע"ג הוא אלא חוק בעלמא הוא והתורה הקפידה עליו ומתני' ר"א בר' שמעון היא:

אמר אביי ר"א בר' שמעון ורבי חנניא בן אנטיגנס אמרו דבר אחד דמולך דוקא בעינן. עד שימליכנו עליו ויקרא שמו מולך. רבא אמר לעולם פליגי וכי תימא מאי בינייהו מולך עראי איכא בינייהו מולך העשוי לפי שעה כגון צרור או קיסם ר"א בר' שמעון סבר מולך קבוע בעינן ור' חנניא סבר אפי' מולך עראי נמי כדקתני אפי' צרור ואפי' קיסם:


דף סד עמוד בעריכה


אמר ר' ינאי אינו חייב עד שימסרנו לכומרין שלו אמתני' קאי דקתני אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש וקאמר ר' ינאי דהאי מסירה דקתני מסירה לכומרין היא שנאמר ומזרעך לא תתן להעביר ולא מיקריא נתינה להעביר אלא למי שדרכו להעבירו. תניא נמי הכי דמזרעך לא תתן נפקא לן דאינו חייב עד שימסור וממילא שמעת דמסירה לכומרין בעינן דאי לא תימא הכי לא קרינא בה לא תתן להעביר כדפרישנא. ויש לי לפרש תניא נמי הכי דאינו חייב עד שימסרנו לכומרין מדקא קפיד תנא אנתינה דאתיא לכלל העברה דיליף לה מדכתיב להעביר ש"מ מסירה לכומרין בעינן שמעבירין אותו דאי מסר ליה לאחריני אע"ג דמעבר ליה בתר הכי מכל מקום לאו נתינה דמתיא ליה לכלל העברה היא ולא קרינא ביה לא תתן להעביר. דתניא ומזרעך לא תתן יכול העביר ולא מסר יהא חייב שהרי נאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש משמע העברה בלא נתינה ואי לא כתיב לא תתן הוה אמינא דהאי נתינה דכתיב גבי עונש העברה היא ת"ל לא תתן הואיל ונאמר לא תתן ונאמר בעונש אשר יתן מזרעו יכול מסר ולא העביר יהא חייב ת"ל להעביר נתינה הבאה לכלל העברה משמע ואם תאמר באש מנין נאמר כאן להעביר ונאמר להלן לא ימצא בך מעביר באש מה להלן באש אף כאן באש מה כאן למולך אף להלן למולך ויש לפרש דכולה מילתא לא שנא העברה גופא ולא שנא באש מג"ש יליף לה דנתינה על מנת להעביר לא סגיא בלא העברה דהא התם מעביר כתיב: אמר רב אחא בריה דרבא העביר כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעך ולא כל זרעך:

בעי רב אשי העבירו סומא או ישן מהו מי הוי דרך העברה דיליה בהכי או לא ויש לפרש מי אמרינן כי קפיד רחמנא היכא דהוה יכיל להעבירינהו ברגל וקא טרח ומעבר להו בידיה [בן בנו ובן בתו מהו מי אמרינן בנו ובתו דוקא דכתיב לא ימצא בך מעביר בנו ובתו] או דילמא כיון דכתיב ומזרעך לא תתן וכתיב נמי גבי עונש אשר יתן מזרעו למולך אפי' בן בנו ובן בתו נמי ואמרינן פשוט מיהא חדא מהני בעי' דאפי' אבן בנו ובן בתו מיחייב דתניא כי מזרעו נתן למולך מה ת"ל וכי הוצרך ללמדנו שלא חייבו כרת אלא לפי שנתן מזרעו למולך והלא כבר נאמר ואני אתן את פני באיש ההוא דמשמע ההוא דאיירי ביה לעיל לפי שנאמר לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתו מנין ת"ל ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם מן האיש ההוא בתתו מזרעו למולך והיינו טעמא דלא פשיט מזרעך לא תתן חדא דקרא דכתיב גבי עונש עדיף ליה ותו דקרא יתירא קא בעי למדרש: ומתמהינן תנא פתח בכי מזרעו למדרש ביה בן בנו בן בתו והדר סיים בתתו מזרעו ומפרקינן כי מזרעו דרשא אחרינא דריש ביה לרבויי אפי' זרע פסול כגון ממזר וחלל אבל זרע הבא מן השפחה ומן הנכרית לא מיחייב עילויה דלאו זרעו הוא וחסורי מיחסר והכי קאמר כי מזרעו מה ת"ל שיכול אין לי אלא זרע כשר כו' והדר תאני בתתו מזרעו מה ת"ל לפי שנאמר כו' ואית דגרסי בתתו מזרעו דרשא אחרינא הוא והכי קתני כי מזרעו מה ת"ל לפי שנאמר לא ימצא בך אין לי אלא בנו ובתו בן בנו ובן בתו מנין תלמוד לומר כי מזרעו ואין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין ת"ל בתתו מזרעו:

אמר רב יהודה אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברתו כלומר כדרך המעבירי' למולך וכמנהגן היכי דמי אמר אביי שרגא דליבני במיצעי סירוג של לבנים באמצע והאש מכאן ומכאן והוא מעבירו בחיקו מעבר זה לעבר זה ע"ג אותו סירוג של לבנים ואינו שורפו אלא העברה בעלמא הוא דעביד וראיה להא מילתא מיהא דאמרינן לקמן המעביר עצמו פטור אלמא לאחר העברה קא מיירי ואי דשריף נפשיה ממאי דקא פטר ליה וההיא דאמרינן לעיל גבי חזקיה מלך יהודה לאו למולך קאמר אלא לשאר ע"ג שדרכה בכך כגון אדרמלך וענמלך אלהי ספרוים דיקא נמי דהתם כתיבא שריפה שורפים את בניהם באש והכא כתיבא העברה. רבא אמר כמשוורתא דפיריא כדילוג שהתינוקות מדלגין בפורים שעושין מדורה דולקת באמצע וקופצים בה משפה זו לשפה זו כך דרך המעבירים מזרעם למולך נוטלו על זרועותיו וקופץ בו משפה זו לשפה זו:

תניא כותיה דרבא אינו חייב עד שיעבירנו דרך העברה העבירו ברגליו של אב קאמר כלומר נטלו בחיקו ועבר בו ברגליו פטור אלמא העברה לאו ברגל היא אם כן היכי הויא על כרחיך דרך קפיצה כדרבא. ואינו חייב אלא על יוצאי יריכו כל זרעא דנפיק מיניה יוצאי יריכו קרי להו לא שנא בנו ובתו ולא שנא בן בנו ובן בתו והאי דנקט בנו ובתו גבי פירושא דמילתא מידי דאיירי ביה קרא הוא דנקט וכי אצטריך לאפוקי אביו ואמו ואחיו ואחותו איצטריך דלאו יוצאי יריכו נינהו. העביר עצמו כגון שאמר לאחרים שיעבירוהו למולך והעבירוהו פטור דזרעו דוקא כתיב ור' אלעזר בר"ש מחייב. אחד המעביר למולך כו' תשלום מתניתא הוא: אמר עולא מאי טעמא דר' אלעזר ב"ר שמעון דמחייב במעביר עצמו אמר קרא לא ימצא בך בך בעצמך וכי תימא אזהרה שמענו עונש מניין הא גבי עונש לא משמע אלא נפקא לן מג"ש דלעיל דיליף העברה העברה נאמר כאן לא ימצא בך מעביר ונאמר להלן ומזרעך לא תתן להעביר מה להלן עונש אף כאן עונש. ומקשינן ורבנן לא דרשי בך בעצמך והתנן אבדתו ואבדת אביו שלו קודמת ונפקא לן מאפס כי לא יהיה בך אביון ודרשינן בך בעצמך כלומר הזהר בעצמך שלא תבוא לידי עניות והיינו דקאמרינן שלך קודמת לשל כל אדם וסופא דמילתא נקט דכיון דדרשינן לא יהיה בך לא יהיה בעצמך לאזהרה ממילא שמעת דשלך קודמת לשל כל אדם. ומפרקינן לעולם לא דרשי בך בעצמך ועצמך ממיעוטא דאפס נפקא דמשמע לשון מיעוט ואייתורי מייתר להזהיר על עצמך שלא תבא לידי עניות וראינו מי שפירש בה פירוש אחר ואינו כדאי לפיכך לא כתבנוהו:

אמר רבי יוסי בר חנינא שלש כריתות בע״ג למה ומזרעך לא תתן להעביר למולך וכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו כו' ואידך תרי כתיבי בפרשת מולך דכתיב ואני אתן את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אותו ואע״ג דכולהו במולך כתיבי על כרחי' כולהו לא צריכי למולך אם אינו ענין למולך תניהו ענין לע״ג והיינו דקא קשיא לן ג' כריתות בע״ג למה וכי יש כרת אחר כרת. וקא פשיט אחת לכדרכה ואחת לשלא כדרכה כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתואה דמיחייב עלייהו שלא כדרכה ואע״ג דקרא בנותן מזרעו כתיב הא ברירנא דעל כרחי' בנותן מזרעו למולך לא צריך כי איצטריך לע״ג איצטריך ואם אינו ענין לכדרכה תנהו ענין לשלא כדרכה ואחת למולך ואע״ג שדרכו בכך הוצרך לפרוט בו כרת בפני עצמו דכי אקרבי לן כרת לכדרכה בע״ג אבל במולך לא אתרבי דמולך לא ע״ג הוא [ומקשינן ולמ״ד מולך ע״ג הוא] כרת דכתיב במולך באפי נפשיה למה לי ומפרקינן למעביר בנו שלא כדרכה כלומר למעביר בנו לע״ג שאין דרך עבודתה בכך דכי היכי דנפקא השתחויה לידון בעצמה הכי נמי נפקא העברה שלא כדרכה שלא תאמר זיבוח וקיטור וניסוך והשתחויה הוא דמיחייב שלא כדרכה אבל העברה לא קמ״ל. ומקשינן ולמאן דאמר מגדף דכתיב בפרשת שלח לך אנשים את השם הוא מגדף ונכרתה ופליגי בה בכריתות איכא למאן דאמר מגדף היינו מברך את השם ואיכא למאן דאמר עובד ע״ג הוא והשתא קשיא לן למאן דאמר מגדף ע״ג הוא כרת דמגדף למה לי ומפרקינן לחיוביה כרת לעולם הבא כדתניא הכרת תכרת כו' ר' עקיבא לטעמיה דסבר מגדף מברך את השם הוא הילכך כרת דמגדף מיבעי ליה לגופיה ואידך קרא דהכרת תכרת דריש ליה בע״ג לחיוביה כרת לעולם הבא יש לפרש שלא יעמד בתחיית המתים כלומר שיהא נכרת מן העולם הזה ומן העולם הבא ואיכא למימר דהוי מהנך דנידונין בגיהנם י״ב חדש ולאחר י״ב חדש גופן כלה ונשמתן נשרפת אמר לו ר' ישמעאל והלא כבר נאמר ונכרתה וכי שלשה עולמות יש אלא ונכרתה בעולם הזה כו' ר' ישמעאל לטעמיה דסבר מגדף עובד ע״ג וכולה פרשה בעובד ע״ג קאי הילכך לא מצית למימר דהכרת תכרת תרי נינהו דאם כן מייתר לן האיך כרת קמא דכתיב ונכרתה וכי תימא מאי קא פריך ליה ר' ישמעאל לר' עקיבא אי לטעמא דר' עקיבא לא קשיא מידי דכיון דמוקי כרת קמא דמגדף במברך את השם לא מייתר לן קרא כי היכי דתיקשי ליה וכי ג' עולמות יש אמרי ר' ישמעאל הוא דלא ידע ליה לדעתיה דר' עקיבא איהו סבר כולה מילתא בעובד ע״ג מוקי לה והיינו דמקשי ליה וכי ג' עולמות יש ור' עקיבא אמר לך מי סברת מגדף עובד ע״ג הוא וכולה מילתא בעובד ע״ג קאי לא מגדף היינו מברך את השם ודמיא לההיא דאמרינן בריש פירקין (סנהדרין נ״א:) גבי ישמעאל אחי בת ובת אני דורש כו' ואית דמפרשי דר' ישמעאל לאו לר' עקיבא פריך והלא כבר נאמר ונכרתה דהא ר' עקיבא במברך את השם מוקי לה אלא טעמא דנפשיה קאמר והלא כבר נאמר ונכרתה באותה פרשה עצמה גבי מגדף ואנא סבירא לי דע״ג הוא וכי ג' עולמות יש בו ודומה לו בשחיטת חולין בפרק גיד הנשה והלא במוקדשין האומר רגלה של זו עולה כולה עולה והאי פירכא לאו לכשכנגדו פרכה דאיהו ס״ל דאפי' במוקדשין אין כולה עולה אלא טעמא דנפשייהו קאמרי. ואם תשאל אכתי למאן דאמר מגדף עובד ע״ג הוא בשלמא חד כרת אצטריך לעולם הבא אלא כרת לעולם הזה למה לי מאינך כריתות אחריני נפקא. אמרי להכי כתבינהו לתרווייהו בהדי הדדי לאשמועינן דחד מינייהו לעולם הבא כתיב כלומר אחר כרת ראשון יש עוד כרת אחר:


דף סה עמוד אעריכה


פיסקא בעל אוב וידעוני. ודייקינן מאי שנא הכא דתני אוב וידעוני ומאי שנא בכריתות כי חשיב כולהו כריתות שבתורה תני בעל אוב ושייריה לידעוני רבי יוחנן אמר הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו לא ימצא בך מעביר כו' עד ושואל אוב וידעוני ואי עבדינהו לתרווייהו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת דחילוק חטאת אלוין קאי דכתיב אשר לא תעשנה דברים שהן בלא תעשה וסמיך ליה או הודע אליו וכי קתני התם כריתות דכי עבדינהו לכולהו בהעלם אחד מיחייב אכולהו הוא דקתני כדדייקינן התם בגמ' מנינא למה לי שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ור"ש בן לקיש אמר ידעוני היינו טעמא דלא תנייה התם לפי שאין בו מעשה שהרי בשעה שמכניס עצם הידוע בפיו אינו מדבר אלא לאחר שהוא [בפיו] מדבר מאליו ואין כאן מעשה בשעת איסור עבירה וחיוב חטאת לא הוי אלא על דבר שיש בו מעשה דכתיב ועשה אחת מכל מצות אי נמי מדכתיב לעושה בשגגה אבל בעל אוב כיון שאין מדבר אלא בשעת הקשת זרועותיו כדבעינן למימר קמן הקשת זרועותיו הוי מעשה ואמטול הכי מיחייב. ודייקינן ורבי יוחנן הוחיל ושניהם בלאו אחד נאמרו מכדי תרווייהו כי הדדי נינהו מאי שנא דנקט תנא בעל אוב ומהדרינן משום דפתח ביה קרא בין לענין אזהרה בין לענין כרת אזהרה ושואל אוב וידעוני כרת והנפש אשר תפנה אל האובות ואל הידעונים כו':

ודייקינן ור' שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן הא ודאי קי"ל דכי תנא מנינא לאשמועינן דכי עבדינהו כולהו בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ושפיר דמי למימר דהיינו טעמא דלא תננהו לתרווייהו הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו וליכא חילוק חטאות ביניהן ואמאי שבקיה ריש לקיש להדין טעמא ופריק רב פפא קא סבר ריש לקיש כיון דחלוקין הן במיתה דכתיב ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וקי"ל דכל היכא דכתיב או לחלק קאתי איכא נמי חילוק חטאות ביניהן ור' יוחנן אמר לך חלוקה דלאו היכא דאיכא לאוין מחולקין שמה חלוקה לענין חטאת דבהכי תלה רחמנא דכתיב אשר לא תעשינה ועוד הואיל וטרח קרא למכתב בהו שני לאוין אבל חלוקה דמיתה לא שמה חלוקה לענין חטאת דלאו בהכי תלה רחמנא ועוד שהרי הבא על אשת איש פעם אחת בהתראה חייב מיתה ואם בא עליה שתי פעמים בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת גבי אוב וידעוני נמי ואע"ג דמיחייב מיתה אכל חד מינייהו באנפי נפשיה כי עביד להו לתרווייהו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת:

ודייקינן ור' יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש דפטר ליה לידעוני לגמרי מקרבן הא ודאי בעינן מעשה ומפרקינן אמר לך רבי יוחנן מתני' דכריתות ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה דקא חשיב ליה למגדף בההוא ענינא ור"ש בן לקיש אמר לך נהי דלא באעי ר"ע מעשה רבא מעשה זוטא מיהת בעי וידעוני כיון דלית בה מעשה כלל אפי' לר"ע נמי לאו בר קרבן הוא הילכך לא מצית למימר דכי שייריה משום דלית ביה חילוק חטאות שייריה דמשמע דאי עבדיה באפי נפשיה מיחייב דהא אפי' לר"ע נמי לאו בר חיובא הוא על כרחיך כי שייריה משום דלאו בר חיובא הוא שייריה. ומקשינן אדריש לקיש דאמר דכי שייריה תנא לידעוני משום דלית ביה מעשה שייריה מגדף דקתני לה התם מאי מעשה איכא ומפרקינן הקשת שפתיו הוי מעשה כלומר נענוע שפתיו בשעת דיבור הוי מעשה ולפיכך חייב:

ומקשינן תו בעל אוב מאי מעשה איכא והלא הוא מדבר מבין הפרקים מאיליו ומפרקינן הקשת זרועותיו הוי מעשה כלומר אין המת מדבר מתחת שחיו של בעל האוב אלא אם כן מקיש לו בזרועותיו הילכך הקשת זרועותיו הויא מעשה לחיוביה. ומתמהי' ואפי' לרבנן נימא דהקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה לחיוביה דקס"ד מדמוקי לה ר' יוחנן למתני' דכריתות כר' עקיבא דלא בעי מעשה וריש לקיש לא מוקי לה הכי מכלל דריש לקיש כרבנן מוקים לה והכי קאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן מאי נפקא לן מינה לאוקומ' כר' עקיבא כי מוקמת לה כר' עקיבא נמי לא מצי מתנא ידעוני דהא ר' עקיבא מעשה כל דהו בעי ואדרבא אוקמה לדברי הכל ואפילו לרבנן ואשתכח דהאי דקאמר הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה אפי' לרבנן קאמר והיינו דאתמהינן ומי מצית למימר דאפילו לרבנן נמי הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה אליבא דריש לקיש והתניא בע"ג אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כל דהו כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה ואמר ריש לקיש מאן תנא השתחואה ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה גמור אבל לרבנן דבעי מעשה גמור לא מחייב אהשתחואה ורבי יוחנן אמר אפי' תימא רבנן כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה ודייקינן מינה השתא לאסוקי קושיין השתא לר"ש בן לקיש כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה הקשת זרועותיו דבעל אוב מי איכא למימר דהוי מעשה. ומפרקינן כי קאמר ר"ש נמי הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה לר"ע קאמר אבל לרבנן לא וכולה מתני' דכריתות כר"ע מוקי לה והכי קאמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן אין מתני' ר"ע היא דלא בעי מעשה רבה מיהו מעשה זוטא מיהא בעי הילכך על כרחיך לא מצית למתנא ידעוני דהא לית ביה מעשה כלל:

ומקשינן בשלמא לר' יוחנן דאמר כפיפת קומתו לרבנן הוי מעשה איכא למימר דה"ה נמי דהקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה ואמטול הכי לא פליגי רבנן עליה אלא במגדף לחודיה אלא לריש לקיש דאמר כפיפת קומתו לרבנן לא הוי מעשה וכ"ש הקשת זרועותיו דבעל אוב אי הכי הא דקתני בכריתות גבי מילתא דרבנן וחכמים אומרים אף המגדף אינו חייב חטאת שנאמר לעושה בשגגה יצא המגדף שאין בו מעשה יצא מגדף ובעל אוב שאין בהן מעשה מיבעי ליה חלא מדפליגי רבנן במגדף ולא פליגי בבעל אוב ש"מ הקשת זרועותיו דבעל אוב הוי מעשה אפי' לרבנן אלא אמר אמר עולא לעולם כי מוקי לה ר' שמעון בן לקיש למתני' דכריתות דתאני בה בעל אוב לחיובא אפילו לרבנן מוקים לה ולאו משום הקשת זרועותיו קח מחייבי ליה רבנן אלא התם במקטר לשד הממונה על אותו דבר עסקינן דקיטור הוי מעשה. אמר ליה רבא המקטר לשד עובד ע"ג הוא והא תנא ליה התם זימנא אחריתי. אלא אמר רבא במקטר לשד לחברו כלומר שאין מקטר לו לשום עבודה אלא לחברו כלומר לצמדו ולכופו לעשות רצונו מלשון חובר חבר. אמר ליה אביי המקטר לחברו חובר חבר הוא ולית ביה אלא לאו בעלמא והיכי קתני תנא דכריתות דאית ביה כרת והא בעל אוב דאית ביה כרת האיך דחייביה רחמנא סקילה הוא ואלו חובר חבר לאו בר סקילה הוא ופריק התורה אמרה חובר חבר כגון זה שמקטר לשד לחברו בסקילה ותרי גווני אוב נינהו חד בעל אוב המדבר משחיו ואידך המקטר לשד לחברו וחייביה רחמנא סקילה אתרווייהו דלגבי חיוב מיתה לא בעינן מעשה אבל חטאת לא מיחייב אלא אאוב דאית ביה מעשה כגון המקטר לשד ואוב דכריתות במקטר לשד הוא ומנא תימרא דלקטלא לא בעינן מעשה דהא מגדף דלית ביה מעשה ומיחייב קטלא [ותו] דתנן גבי ע"ג (לעיל סנהדרין ס':) והאומר לו אלי אתה ואוקימנא לקטלא והא דתניא אינו חייב אלא על דבר שיש בו מעשה כגון זיבוח וקיטור וניסוך והשתחואה אוקימנא לענין קרבן אבל לענין קטלא אפי' על דבר שאין בו מעשה מיחייב כדקתני במתני' והאומר לו אלי אתה וטעמא מאי דכי כתיב מעשה לגבי קרבן כתיב אבל גבי קטלא לא כתיב מעשה. ודייקינן ואלא חובר חבר דבלאו האיך הוא ומהדרינן בחובר בעלי חיים למקום אחד כדתנו רבנן וחובר חבר אחד חובר גדול כגון חובר בהמות וחיות גדולות ואחד חובר קטן כגון חובר שקצים ורמשים ואפי' נחשים ועקרבים שמזיקין את הבריות החוברן עובר בלא תעשה: אמר אביי הילכך כו' האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא על ידי לחישה וכיוצא בה מלשון ויצמד ישראל אע"ג דקא מיכוין דלא ליזקו אסור מדקתני אפילו נחשים ועקרבים כדפרישית:

ומקשינן ורבי יוחנן מאי שנא כפיפת קומתו לרבנן דהוי מעשה ומאי שנא הקשת שפתיו דמגדף דלא הוי מעשה ופריק רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב שנאמר (יחזקאל יד ה) למען תפוש את ישראל בלבם דהא לענין כרת קא מיירי התם וגבי שמיא גליא ולפיכך אין הקשת שפתו חשובה מעשה שהרי יתכן לו לגדף בלבו בלא הקשת שפתים ולפיכך הקשת שפתיו ומחשבת לבו אחד הן ואותיב רב זירא מיהא דתניא בתורת כהנים גבי כהן משיח בע"ג מה ע"ג שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אי מה ע"ג מיוחדת שחייבין עליה מיתת ב"ד אף אינו מרבה אלא חייבי מיתות ב"ד את מה אני מרבה מקלל אביו ואמו ועדי' זוממים [שהן] במיתת ב"ד ת"ל ועשה יצאו אלו שאין בהן מעשה והאי דנקט הכא כי האי לישנא דיצאו עדים זוממין ענינה דברייתא נקט כי היכי דלא לצטריך לאיתויי הכא לכולה וקא מקשי' מינה ואי ס"ד דטעמא דמגדף לא הוי מעשה משום דישנו בלב הוא דאי לאו הכי אע"ג דדיבורא בעלמא הוא הוי מעשה אמאי תנא יצאו עדים זוממים שאין בהן מעשה והא ליתינהו בלב דכל מילתא דאמר בלביה ולא מפיק ליה בפומיה בבי דינא בתורת עדות לאו מילתא היא. אלא אמר רבא לא תימא שאני מגדף הואיל וישנו בלב אלא אימא שאני מגדף הואיל וישנו בקול כלומר עיקר חיוביה על הקול שיוצא מפיו הוא וקול לית ביה מששא:

ומקשינן ומתמהינן וקול לרבי יוחנן לא הוי מעשה והא איתמר חסמה לפרה בדישה על ידי קול שגער בה ונמנעה מלאכול או שהנהיגה עם מי שאינו מינה בקול רבי יוחנן אמר חייב מלקות עקימת פיו הויא מעשה וריש לקיש אמר פטור עקימת פיו בלא הקשת שפתיו לא הויא מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם שנאמר אם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך אלמא קול לרבי יוחנן היכא דאיכא עקימת פיו הוי מעשה ואע"ג דעיקר חיובא אקול הוא דהא מחמת קול קא מיחסמא ולאו מעקימת פיו הכא נמי אע"ג דעיקר חיובא מחמת קול הוא כיון דאית ביה הקצת שפתים הוי מעשה אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באיה נוסחא אחרינא הואיל וישנן באין שדר גאון ז"ל דתרווייהו נוסחי דמתיבתא נינהו וחד עניינא נינהו כמו שאתה אומר הן בלשון משנה והן בלשון ארמי. ונוסחי דאית בהו באם ובאו ובראיה שיבושא נינהו ולא גרסי להו במתיבתא כלל הילכך לא סמכינן עלייהו. והכי פירושא לעולם כדאמרינן מעיקרא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ודקא קשיא לך יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה שאני עדים זוממין הואיל וישנו באיה ובאין כלומר אע"פ שאינן בלב שאינו מעשה יש בהן צד אחר שאינו מעשה כמו הלב שאינו מעשה ומאי ניהו הואיל וישנן באיה כגון שהעיד אחד מן העדים והשלים עדותו ואמרנו לחבירו כך אתה מעיד כמו שהעיד חבירך ואמר איה או אין עדותו קיימת ואע"פ שלא העידו בהקשת שפתים שהרי אותיות אלו אינן מאותיות השפתים ואם נמצאו זוממין חייבין והא מילתא אתיא אעיקר מתני' (לעיל סנהדרין נ"ו.) דתנן והשני אומר אף אני כמוהו ואמר ריש לקיש זאת אומרת אף אני כמוהו כשר בדיני ממונות ובדיני נפשות כו'. וכיון שאפשר שיתחייבו בלא הקשת שפתים לפיכך אע"פ שהעידו בהקשת שפתים אין הקשת שפתותיהם חשובה מעשה הדין הוא פירושא דפריש בה רבינו יצחק אלפסי ז"ל ופי' מעליא היא ולית בה ספיקא:

ויש לפרש לההיא דאמרינן שאני מגדף הואיל וישנו בקול שהרי אפשר לו לומר לשון גידוף שאין בו הקשת שפתים לפיכך אע"פ שגידף בהקשת שפתים אין הקשת שפתיו חשובה מעשה וכי תימא היכי משכחת לה הא בעינן עד שיפרש את השם ולא סגיא בלא הקשת שפתים משום דאית ביה [וי"ו שהיא מאותיות השפתים] אמרי אפשר ע"י כנוי דלית ביה הקשת שפתים דהא גבי חיוב חטאת קיימינן וכי בעינן עד שיפרש את השם לענין מיתה אבל לענין קרבן אפילו אכינוי נמי מחייב דהא אזהרה דידיה בכינוי כתיבא וכי כתיב כרת במגדף אההיא מילתא דאזהרה עליו הוא דכתיב ואע"ג דכתיב גבי כרת את ה' הוא מגדף לאו למימרא דעד דמפרש שם בן ארבע אותיות לא מיחייב אלא כמאן דאמר את המקום הוא מגדף תדע מדכתיב את ה' דמשמע שכינה עצמה ולא כתיב את שם ה' כדכתיב גבי מיתת ב"ד. ומקשינן עלה וקול לרבי יוחנן כי לית ביה הקשת שפתים לא הוי מעשה והא אתמר חסמה בקול והנהיגה בקול ר' יוחנן אמר חייב מלקות עקימת פיו הויא מעשה שינוי הויתו של פה על ידי הדיבור קרי עקימת פיו והיינו זקיפת הלחיים ופתיחת הפה שהן אברים החיצוניים ועקימתם חשובה מעשה אבל נענוע הלשון אינו חשוב מעשה לפי שהוא מן האברים הפנימיים ואמטול הכי קאמר עקימת פיו ולא קאמר עקימת לשונו ותו דקול לא תלי בלשון אלא בפה אלמא כל היכא דאיכא עקימת פה אע"ג דליכא הקשת שפתים הוי מעשה וגידוף לא סגיא בלא עקימת פה מחמת שינוי שבעה מלכים שצריך נענוע הפה:

אלא אמר רבא לעולם כדקאמרינן מעיקרא שאני מגדף הואיל וישנו בלב ודקא קשיא לך עדים זוממין שאני עדים זוממין הואיל וישנן באיה כמו שאותיות הללו מאותיות הגרון הן ואין בהם לא הקצת שפתים ולא עקימת פה ולא לשון כלל והוא הדין להאיך נוסחא דאית ביה הואיל וישנן באין אע"ג דאית ביה נון שהיא מאותיות הלשון הא ברירנא דנענוע לשונו לא חשיב מעשה ועקימת פה נמי ליכא שהרי אין כאן אלא מלך אחד שהוא החרק שתחת האל"ף וכיון שאין שם שני מלכים משונין זה מזה אין כאן עקימת פה. מיהו גירסא דהואיל וישנן באיה עדיף טפי. ואיכא דאטעונהו לנוסחי דגמרא דאית בהו שאני מגדף הואיל וישנו בקול וגרסי שאני עדים זוממים הואיל וישנן בקול וסופא דשמעתין גרם שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראיה ומפרשי לה הכי עיקר חיובן בא על ידי הראיה שראו וראיה לית בה מעשה והאי גירסא ופירושה ליתינהו כלל דהא לא חייבניהו רחמנא אמאי דחזו דאי הוו חזו הוה מקיימינן לה לסהדותייהו ולא הוו מחייבי ולא מידי אלא כי חייבינהו משום דאסהידו במילתא דלא חזו הוא דחייבינהו. ומסתברא דהאי שיבושא מחמתייהו קאתי ונוסחי מעיקרא נוסחי דייקי הוו מעיקרא הוה איכא בנוסחי הואיל וישנן באיה וכיון דלא הוו ידעי מאי נינהו איה סבור מינה דמעיקרא בראיה הוה וספרא הוא דטעה ולא שדא ביה ר"ש ואהדרונהו ננוסחי הואיל וישנן בראיה והאי דגרסי מעיקרא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בקול משום דקשיא להו היכי איכא למימר דעיקר חיוביה דמגדף בקול הוא הא אפשר ליה לגידופי בלחש ולא ידעי דכי תרצינן הכי לאו למימרא דלא מיחייב בלחש אלא למימרא דבגלוי נמי עיקר חיוביה קול הוא ולא על הקצת שפתיו וכ"ש דלפירושא בתרא דפרשינן ליכא לאקשויי כלל והוא ניהו פי' דוקא ואליבא דנוסחי דאית בהו והואיל וישנן באיה ועלה סמכינן:


דף סה עמוד בעריכה


ת"ר בעל אוב זה המדבר מבין הפרקים ומבין אצילי ידיו של אדם שהעלהו כלומר שמעלהו על ידי כשפים ויושב לו מבין הפרקים ומדבר ידעוני כו'. מתיבי והיה כאוב מארץ קולך מאי לאו דמשתעי כי אורחיה מגו קבריה והיינו דכתיב מארץ שמתוך שמדבר מתחת הארץ קולו נמוך ומפרקינן לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי והכי קאמר והיה כאוב שעולה מארץ קולך אי בעי תימא ה"ק והיה קולך מארץ כאוב. ת"ש ותאמר האשה אל שאול אלהים ראיתי עולים מן הארץ מאי לאו דמשתעי כי אורחיה ממקום שהוא עומד בו ודחי לא דסליק ויתיב בין הפרקים ומשתעי:

תנו רבנן בעל אוב אחד המעלה בזכורו ואחד הנשאל בגולגולת שמוטלת לפניו על הארץ שניהם בכלל בעל אוב הן מה בין מעלה בזכורו לנשאל בגולגולת מעלה בזכורו אינו עולה כדרכו מן הקבר אלא עולה ראשו למטה ורגליו למעלה ואינו עולה בשבת נשאל בגולגולת עולה כדרכו ועולה בשבת. ומתמהינן נשאל בגולגולת מאי עולה איכא הא קמיה מנחא אלא אימא עונה כדרכו ועונה בשבת. עונה כדרכו ולא צריך למיתב בין הפרקים. ועונה בשבת. ואיכא למימר נמי דהאיך אינו עולה דקתני גבי מעלה בזכורו אינו עונה קאמר אינו עונה כדרכו אלא עד דיתיב בין הפרקים ואינו עונה בשבת וה"ה נמי דאינו עולה בשבת ואיכא למימר דרישא אינו עולה דוקא קאמר וסיפא אינו עונה. וזו שאלה כו' מה היום מיומים שבת היתה וקאמר ליה מה נשתנה יום זה שאתם מכבדים אותו משאר ימות השבוע. א"ל רבי עקיבא ומה גבר מגוברין. מה נשתנה איש כמוך להיות מכובד יתר משאר אנשים. אמר ליה דמרי צבי לפי שאדוני חפץ לכבדני. אמר ליה רבי עקיבא שבת נמי דמרי צבי הקב"ה חפץ לכבדה. אמר ליה הכי קאמינא מכדי כי כתיב באורייתא שם שבת בעלמא מי יימר דהאידנא הוי דילמא חד משאר יומי דלא חשביתו ליה שבת איהו הוי שבת והאי דחשביתו ליה שבת הוא ניהו דהוי חולא. אמר ליה נהר סמבטיון יוכיח ששוטף והולך בשאר ימי השבוע והוא נח ושוקט בשבת. בעל אוב יוכיח שהאוב עולה בשאר ימי השבוע ואין עולה לו בשבת. קבר אביו של טורנוסרופוס יוכיח שמעלה עשן בשאר ימי השבוע ואין מעלה עשן בשבת לפי שבשבת פושעי גהינם שובתין ואינן נידונין עד מוצאי שבת. אמר ליה ביזיתו ביישתו קללתו שאמרת שהוא נידון בגיהנם. ודייקינן היינו ודורש אל המתים והיינו שואל אוב דהא אמרת דבעל אוב היינו מעלה בזכורו ונשאל בגולגולת ומפרקינן דורש אל המתים זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה רוחות המתים שנלוין עליו ומגידין לו מה ששואל להם. ויש אומרים שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו ולא נהיר דאם כן מאי דורש אל המתים איכא. וכשהיה רבי עקיבא מגיע למקרא הזה היה בוכה ומה המרעיב עצמו כדי שתשרה עליו רוח הטומאה שורה עליו רוח הטומאה דהא לא אזהר רחמנא דלא לידרוש אלא אמידי דאית ביה ממש תדע דאמר (לקמן סנהדרין ק"א.) שדי שמן מותר לשאול בהן בשבת מפני שהן מכזבין. המרעיב עצמו ושרוי בתענית כדי שתשרה עליו רוח טהרה רוח הקדש עאכ"ו שהדין נותן שתשרה עליו רוח טהרה דקי"ל (יומא ל"ח:) בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו הא למדת שרוח טהרה קרובה מרוח הטומאה שהרי מסייעין אותו לבא ליטהר ואין מסייעין לבא ליטמא אבל מה אעשה כו'. ויש אומרים על אחת כמה וכמה שתשרה עליו רוח טהרה דהא מדת טובה מרובה ממדת פורענות. ולאו מילתא היא דכי אמרינן הכי לגבי שכר וגבי עונש אבל לגבי עבירה וזכות לא אמרינן הכי ומי שרוח טומאה או טהרה שורה עליו אכתי לא עונש איכא ולא שכר איכא:

אמר רבא אי בעו צדיקי ברו עלמא אלו רצו צדיקים שהן מנוקין מכל עון לברות עולם היו בורין שעל ידי זכותן היה המקום מקיים גזירותם שנאמר כי אם עונותיכם היו מבדילין ביניכם לבין אלהיכם הא אלו לא היו להן עונות אין כאן הבדלה בין עבד לרבו אלא הרב מקיים גזרותיו של עבד כשל עצמו מעשה דרבה בר נחמני דברא גברא יש אומרים על ידי ספר יצירה שמלמדו צירוף אותיות של שם ואנן מסיימין בה דלא סלקא הא מילתא אלא לצדיקי כדאמרי' לעיל ד"א באחוזת עינים ואינו נראה שאין אחיזת עינים והנאחז מועלת אלא בזמן שהאוחז והנאחז מצויין כאחד והכא אשכחן דשדריה לקמיה דר' זירא ותו מאי תוב לעפרך דקאמר ליה. הוה קא משתעי ר' זירא בהדיה ולא הוה קא מהדר ליה לפי שלא נסתייע רבה מן השמים לתת דעת לדבר אמר ליה דמן חבריא את מן הברואים על ידי החברים אתה זיל תוב לעפריך. רבי חנינא ורב הושעיא כל מעלי שבתא הוו יתבי ועסקי בהלכות יצירה איברו להו עגלא תליתאה נברא להן עגל גדול כבן שלש שנים ואכלוהו האי מעשה נמי על ידי צירוף אותיות של שם הוה שהיו מצרפין את האותיות להתלמד ומתוך כך נברא להן עגל א' שהיה ראוי להתבראות על ידי האותיות שהזכירו. ויש אומרים דהוו מברו להו דבי נשואה עגלא תליתאה ואכלי ליה מלשון להברות את דוד (שמואל ב ג לה) והאי פירושא אי לאו דתאלי באשלא רבא לא הוה טרחי' למכתביה דהא ודאי מדאייתינן ליה להאי מעשה גבי מילתא דרבא דאמר אי בעו צדיקי ברו עלמא ש"מ דתרווייהו חד טעמא נינהו. ותו דאי אמרת דהאי איברו להו לשון איברי הוא למה לי לאשמועינן דהוו עסקי בהלכות יצירה. ותו דהא בהדיא אמרינן לקמן (סנהדרין ס"ז:) הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהם בסקילה ויש מהן פטור אבל אסור ויש מהן מותר לכתחילה ואמרינן מותר לכתחילה כדרב חנינא ורב הושעיא אלמא מעשה דרב חנינא ורב הושעיא מעין כשפים הוה:

ת"ר מעונן רבי ישמעאל אומר זה המעביר שבעה מיני זכור על העין. יש אומרים מעביר שכבת זרע משבעה בריות על עיניו ועושה כשפים ולאו מילתא היא דאם כן שבעה מיני שכבת זרע מיבעי ליה. אלא מסתברא דלישנא דזכור לא משמע אלא שמא דאבר גופיה איבעי תימא דכחול עיניה בשבעה מיני זכור כעין שכוחלין במכחול ואיבעי תימא דקלי להו ועביד להו כי כוחלא וכחיל בהו עיניה וחכמים אומרים זה האוחז את העינים לשון משל הוא שמראה לבני אדם כאלו הוא עושה פלא והוא אינו עושה כלום והרי הוא דומה כאלו אוחז את עיני בני אדם וסוגרן. ורבי ישמעאל ורבנן כולהו סבירא להו דמעונן מלשון עין הוא כלומר שעושה מעשה בעין ובהא פליגי רבי ישמעאל סבר בעיניה דידיה ורבנן סברי בדאחריתי ר' עקיבא אומר זה המחשב עתים ושעות כדרך שעושי' האצטגנינים דמשמע ליה מעונן לשון עונה כדכתיב כסותה ועונתה. היום יפה לצאת לדרך למחר יפה ליקח מקח לימודי ערבי שביעית חטים יפות למודי לשון דרכים ומנהגות כלומר מנהגי ערבי שביעית להיות חטים יפות. עקורי קטניות מהיות רעות. יש אומרים העוקר קטניות ואינו קוצרן שוב אינן מתליעות ואינן מרקיבות ולאו מילתא היא דאם כן מאי מחשב עתים ושעות איכא ותו עקורי קטניות מהיות רעות ניצולין מהיות רעות מיבעי ליה ולהאי סברא דיליה הכי הוה מיבעי ליה לפרושי שנים שקוטניותיהן עקורות ניצולין מהיות רעות. ואנו רגילין לפרש עקורי קטניות שנים שהן עקורי קטניות מהיות כלומר מלצמוח הרי הן רעות כלומר שנים שאין קטניות שבהן נקצרות אלא עוקרין אותן ומעכבין אותן מלהיות עוד שנים רעות הן כלומר סופן שחטיה רעות לפי שסימן זה רע הוא להן. ויש לפרש שנים שקטניותיהן עקורות הן מהיות חטים רעות מהיות בשו"א המ"ם ופת"ח הה"א ודג"ש היו"ד כדאמר התם (ע"א נ"ד:) כל שאתה מהיה אחריו הרי הוא כמוהו:

תנו רבנן מנחש זה האומר פתו נפלה לו מפיו כו' דברים הללו סימנים רעים הם בעיני המנחשים וכשמתחילים לעשות דבר או לצאת לדרך והן רואים אחד מסימנים הללו נמנעין מאותו דבר. היה בעל חובו בא ליפרע הימנו או שהיה אדם מקניטו והוא אומר לו אל תתחיל בי בכך ראש חדש הוא מוצאי שבת הוא כסבור שאם התחיל בו מר"ח או מתחילת השבוע בכך שכל החדש והשבוע יהיה נכשל בכך:


דף סו עמוד אעריכה


תנו רבנן לא תנחשו כגון אלו המנחשין בחולדה ובעופות ובכוכבים שיש להן סימנין במהלכותם:

מתני' המחלל את השבת בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת כלומר המחלל את השבת דחשיב ליה תנא בהדי שאר נסקלין אינו חייב אלא בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת. ודייקינן בגמרא מכלל דאיכא מדעם דחילול שבת הוי כלומר דאזהר קרא עילויה ואין חייבין לא על זדונו כרת וסקילה ולא על שגגתו [חטאת] ומאי היא תחומין ואליבא דרבי עקיבא דאמר תחומין דאורייתא דנפקא ליה מומדותם מחוץ לעיר אי אפשר לומר אלף שכבר נאמר אלפים ואי אפשר לומר אלפים שכבר נאמר אלף הא כיצד אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת כדאיתא במסכת סוטה מיהו לא מחייב עלייהו כרת דכרת גבי מלאכה כתיב והאי לאו מלאכה היא והבערה ואליבא דרבי יוסי דאמר הבערה ללאו יצתה ולמעוטה מכרת וסקילה:

פיסקא והמקלל אביו ואמו אינו חייב עד שיקללם בשם המיוחד והוא דמפרש ליה לשם. קללם בכינוי כגון יו"ד ה"א אל"ף דל"ד שדי צבאות וכיוצא בהן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרין ומסתייע הדין פירושא מההיא דתנן בסוף פרק שבועת העדות (שבועות ל"ה.) באל"ף דל"ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות בחנון ברחום בארך אפים ברב חסד ובכל הכינוין הרי זה חייב ותני עלה המקלל אביו ואמו חייב בכולן דברי רבי מאיר וחכמים פוטרין ותו מדיליף לה בגמרא מבנוקבו שם ש"מ עד שיפרש את השם. מאן חכמים רבי מנחם בר' יוסי היא דתניא ר' מנחם בר' יוסי אומר מה ת"ל שם והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת לימא קרא בנקבו יומת ואנא ידענא דבנקבו שם קאמר מה ת"ל שם אם אינו ענין למברך את השם תנהו ענין לנוקב אחר שחייב מיתה ומאי ניהו מקלל אביו ואמו שאינו חייב עד שיקללם בשם ומשמע דלית ליה לר' מנחם בר' יוסי הך דרשא דדרשינן גבי בנקבו שם עד שיברך שם בשם ואיכא למימר דרבי דתני לה במתני' בלשון רבים אלמא סבירא ליה הכי לא נפקא לן משם יתירה אלא שם מיבעי ליה לעד שיברך שם בשם ומקלל אביו נפקא ליה מיומת יתירה לרבות מקלל אחר שחייב מיתה שיהא כזה שלא יתחייב עד שיקלל בשם ומילתא צריכא עיונא:

תנו רבנן איש איש כי יקלל את אביו ואת אמו כו' מה ת"ל איש איש תרי זימני לרבות אשה טומטום ואנדרוגינוס שקיללו אב או אם שחייבין מאי טעמא איש מיעוטא הוא הדר כתיב איש מיעוטא אחריתי ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ואיכא דמקשו הכא אמאי לא דריש הכא איש לרבות את העכו"ם כדדריש התם (לעיל סנהדרין נ"ז:) ובת וטומטום ואנדרוגינוס תיפוק לי מהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ולדילן מסתבר דלאו קושיא היא דקרא דנפקא לן מיניה השוה הכתוב אשה לאיש איש או אשה כתיב ביה וס"ד אמינא דוקא איש או אשה ודאי אבל טומטום ואנדרוגינוס לא איצטריך דרשא דאיש איש לרבות טומטום ואנדרוגינוס ואיידי דדריש ביה טומטום ואנדרוגינוס דריש ביה נמי אשה. אשר יקלל את אביו ואת אמו אין לי אלא אביו ואמו כאחד קלל אחד מהן מנין שהוא חייב ת"ל אביו ואמו קלל בתחלה סמך את הקללה לאביו אשר יקלל את אביו ולבסוף סמך אחרת לאמו אביו ואמו קלל ללמדך שאם קלל אחד מהן חייב דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר משמע שניהם כאחד כו' בין בין קאמר כלומר כל היכא דכתיב וא"ו ולא כתיב יחדיו משמע בין שניהם כאחד בין אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו כדרך שפרט לך הכתוב בכלאים בין דלבישה בין דחרישה דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו וכתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו דאי ס"ד וא"ו מוסיף על ענין ראשון ולא משמע אלא שניהן כאחד יחדיו למה לי אלא ללמדך שכל מקום שנאמר כלשון הזה ולא פרט לך הכתוב יחדיו משמע בין שניהם כאחד ובין אחד אחד בפני עצמו וכי תימא למה לי לאשמועינן דמשמע שניהם כאחד כיון דמשמע אחד אחד בפני עצמו כ"ש דכי עביד תרווייהו מיחייב דוקח דלישנא קמ"ל דמשמע בין הכי ובין הכי ונפקא מינה לענין מצות עשה דכתיבי בהדי הדדי בהאי לישנא דמצוה למעבדינהו לכולהו ואי עבד חדא ולא עבד אידך לא מעכבי אהדדי ואיבעי תימא לא זו אף זו קתני וטעמא קמא דוקא.

עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל אלהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור מחדא מינייהו לא אתיא משום דאיכא למפרך מה לדיין שכן אתה מצווה על הוראתו מנשיא לא אתיא דאיכא למפרך מה לנשיא שכן אתה מצווה על המראתו והרי אתה דן בנין אב מבין שניהם לא ראי דיין כראי לנשיא כלומר אין ראיה של צד חמור שבדיין כראי נשיא ולא ראי נשיא כראי דיין כי היכי דתימא ליכתוב חד מינייהו וליתי אידך מיניה ומדכתבינהו לתרווייהו הוו להו שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין אלא תרווייהו מצרך צריכי וילפינן מינייהו לעלמא במה הצד והיינו דאמרינן לא ראי דיין שאתה מצווה על הוראתו שאם הורה והמרה אחד על פיו אתה מצווה להמיתו שנאמר ושמרת לעשות ככל אשר יורוך וכתיב והאיש אשר יעשה בזדון כו' ומת האיש ההוא כראי נשיא שאין אתה מצווה על הוראתו ולא ראי נשיא שאתה מצווה על המראתו אפי' במילי דעלמא דכתיב ביה ביהושע כל איש אשר ימרה את פיך כו' כראי דיין שאין אתה מצווה על המראתו במילי דעלמא הצד השוה שבהן שהן בעמך כלומר שעושים מעשה עמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא שבעמך שאתה מוזהר על קללתו. ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן שפסק להן להן המקום כנגד שאר שני אדם גרמא להן להזהיר על קללתן תאמר באביך שלא פסק לו המקום גדולה כנגד שאר בני אדם שאינן בניו תלמוד לומר לא תקלל חרש באומללים שבעמך הכתוב מדבר שפלים שבהם כדכתיב מה היהודים האמללים עושים והרי אתה דן בנין אב מבין שלשתן לא ראי דיין כראי נשיא ולא ראי נשיא כראי דיין הצד השוה שבהן שהן בעמך ואתה מוזהר על קללתן אף אני אביא אביך שבעמך שאתה מוזהר על קללתו מה להצד השוה שבהן שכן גדולתן גרמה להן חרש יוכיח מה לחרש שכן חרשותו גרמה לו נשיא ודיין יוכיחו וחזר הדין לא ראי נשיא כראי דיין ולא ראי דיין כראי נשיא ולא ראי זה וזה כראי חרש ולא ראי חרש כראי שניהם הצד השוה שבהן כו'. ופרכינן מה להצד השוה שבהן שכן משונין כנגד שאר בני אדם תאמר באבי' שאין משונה מאחרים אלא כנגד בניו. ומתמהינן למדחא פרכתין אם כן ניכתוב או אלהים וחרש וליתי נשיא מינייהו במה הצד דהא ליכא למיפרך שכן משונין דנשיא נמי משונה הוא אי נמי ליכתוב נשיא וחרש וליתי דיין מינייהו אלהים ונשיא למה לי אם אינו ענין לגופו תנהו ענין לאביו. ומקשינן הא ניחא למאן דאמר אלהים שהזהיר הכתוב על קללתו חול הוא שפיר איכא קרא יתירה אלא למאן דאמר אלהים קדש וכאן הזהיר על ברכת השם מאי איכא למימר הא לא מייתר חד מינייהו. ומפרקינן מאן דאמר אלהים חול גמר קדש מחול ואיכא אזהרה למברך את השם מינה ומאן דאמר אלהים קדש גמר חול מקדש ואייתר ליה נשיא דאתי מאלהים וחרש. ודייקינן בשלמא למ"ד אלהים חול גמר קדש מחול במה מצינו אבל בקל וחומר לא דאין מזהירין מן הדין אלא למאן דאמר קדש היכי גמר חול מקדש ודילמא אקדש אזהיר אחול לא אזהיר ולא מייתר לן נשיא לאינו ענין דמהיכא תיתי לי נשיא אי מקדש וחרש הא לית בהו צד שוה כלל ותו דלא דמי ליה נשיא לקדש כלל בשום ענין כי היכי דתימא אף אני אביא נשיא ומפרקינן א"כ דקרא אלהים אקדש בלחוד הוא דכתיב לימא קרא לא תקל דרך קצרה דהיינו לשון קלון והרי כל מיני קלון בכלל מאי לא תקלל שמעת מינה תרתי להזהיר על קללה אחרת ומאי ניהו קללת דיין שגם הוא קראו הכתוב אלהים מיהו עיקר אלהים דכתיב ברישיה דקרא אקדש כתיב:


דף סו עמוד בעריכה


מתני' הבא על נערה מאורסה אינו חייב בסקילה עד שתהא נערה בתולה מאורסה בבית אביה. נערה משתביא שתי שערות עד שירבה השחור על הלבן ואין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד. נערה לאפוקי קטנה או בוגרת דלא מיחייב עלייהו סקילה ובגמרא מפרש מהיכא מחייב. בתולה לאפוקי בעולה. מאורסה לאפוקי נשואה. בבית אביה לאפוקי מסר האב לשלוחי הבעל ועדיין לא נכנסה לחופה דלא מיחייב עליה סקילה דכי כתיבא סקילה בנערה בתולה מאורסה בבית אביה כתיבא דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה לאיש כו' וכתיב באידך פרשה דמוציא שם רע כי עשתה נבלה בישראל לזנות בית אביה. בא עליה שנים כגון שנעשת בעולה בביאת הראשון הראשון בסקילה והשני בחנק שלא תאמר כי רבי רחמנא בעולה בחנק ה"מ בבעולת בעל אבל נבעלה בזנות אימא לא סקילה ליחייב ולא חנק ליחייב קמ"ל. ואית דמוקמי לה כשבאו עליה שנים ועדיין היא בתולה וסתמה כר' דאמר שלא כדרכה נפקא לן מכלל בתולה לקמן ואנן לא ידעינן היכא איתמר דרבי ואי איכא לאוקומה אליבא דהאי פירושא כר' מאיר הוא דאיכא לאוקומה דתניא באו עליה עשרה ועדיין היא [בתולה] ר' מאיר אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק דייקא נמי דקא מוקמינן רישא דמתני' כר' מאיר:

תנו רבנן כי ימצא איש נערה בתולה כו' נערה ולא בוגרת כו' לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל וזינתה בדרך. פרטי דכתיבי בה קא מפרש ואזיל והיינו טעמא דנקט לפרושי פרטי דקרא דכי ימצא איש מקמי פרטא דבית אביה דכתיב בפרשת מוציא שם רע אע"ג דפרשת מוציא שם רע כתיבא ברישא משום דהנך נפישן. ואי קשיא לך בשלמא לגבי חיובא דנערה איכא למימר דלא מיחייבא סקילה אלא כי זינתה בית אביה דהא פרט בה קרא לזנות בית אביה אלא איהו מנא לן הא גביה דידיה לא כתיב ולא מידי. לא תיקשי לך דכיון דכתיב חיובא דידיה בחד כללא דכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר וסקלוה הויא לה איהי דבר שבכלל ויצא מן הכלל ללמד שאין חייבת סקילה אלא בזמן שזינתה בבית אביה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא. וכי תימא א"כ דתרווייהו כשזינתה בבית אביה כתיבי קשו קראי אהדדי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא כו' לא קשיא כאן שבאו לה עדים בעודה בבית אביה שזינתה בבית אביה נסקלת על פתח שער העיר ההיא דכתיב כי ימצא איש נערה בתולה מאורשה כו' וכתיב והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא כשבאו לה עדים בעודה מאורסה הכתוב מדבר והיינו בבית אביה וכאן שבאו לה עדים בבית חמיה שזינתה בבית אביה סוקלין אותה על פתח בית אביה דכי כתיב והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה כשבאו לה עדים בבית חמיה כתיב דהא במוציא שם רע הכתוב מדבר שטוען לא מצאתי לבתך בתולים והביא עדים שזינתה בבית אביה לפיכך סוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גידולים שגידלתם דתאני שילא שלש מדות בנערה כו' כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה (כתובות מ"ה.): אמר רב יהודה אמר רב זו דברי ר' מאיר דאמר בפרק אלו נערות קטנה אין לה קנס דנערה דוקא כתיב ולא קטנה אלמא כל היכא דכתיב נערה מעיט בין קטנה בין בוגרת אבל חכמים אומרים נערה אפי' קטנה משמע וכי כתיב נערה למעוטי בוגרת הוא דכתיב ומשום הכי סבירא להו דקטנה אית לה קנס וה"ה הכא לגבי הבא על קטנה מאורשה דמחייבי ליה סקילה. א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ממאי דמתני' ר' מאיר היא וכי קתני עד שתהא נערה למעוטי קטנה נמי ודילמא רבנן היא ולמעוטי בוגרת ותו לא אמר ליה א"כ האי עד שתהא נערה בתולה מאורשה עד שתהא בתולה מאורשה מיבעי ליה. ותו לא מידי. הכי אשכחן בנוסחי דיקי דילנא ועייננא בה. ואסתבר לן בה פירושא מעליא אליבא דהני נוסחי בסיעתא דשמיא. אי ס"ד כי קתני נערה למעוטי בוגרת ותו לא מידי הוא דקתני עד שתהא בתולה מאורשה וממילא אימעיטא לה בוגרת כיון דלית לה בתולים כדאמרינן בפ"ק דכתובות בוגרת אין לה טענת בתולים מאי עד שתהא נערה ש"מ למעוטי קטנה הוא דאתא. ותו לא מידי כלומר ותו לא מצית למידק הכא מידי אחרינא. ואית דגרסי האי עד שתהא נערה בתולה מאורשה אינו חייב אלא על נערה בתולה מאורשה מיבעי ליה ומפרשי לה הכי האי עד שתהא נערה דמשמע אינו חייב בקטנותה עד שתגדיל ותהא נערה אי למעוטי בוגרת ותו לא הוא דאתא אינו חייב אלא על נערה בתולה מיבעי ליה:

בעא מיניה רבי יעקב בר אבא מרב בא על קטנה מאורשה לר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה מהו לגמרי ממעיט ליה למפטריה ממיתה לגמרי או דילמא מסקילה ממעיט ליה ולעולם מיחייב חנק אמר ליה חייב מיתה. ואקשי ליה והא כתיב ומתו גם שניהם גבי חנק אלמא לא חייב קרא חנק אלא היכא דמחייבי תרווייהו לאפוקי הבא על הקטנה דלאו בת חיובא היא שתיק רב. אמר שמואל מאי טעמא שתיק רב לימא ליה דכתיב ומת האיש השוכב עמה לבדו גבי האונס את * הנשואה דאע"ג דאיהי פטורה מיחייב איהו הכא נמי אע"ג דאיהי לאו בת חיובא היא מיחייב איהו. כתנאי ומתו גם שניהם יתירה הוא דכתיב האיש אשר שכב עם האשה וגו' גם שניהם למה לי עד שיהו שניהם שוין בחיוב דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר הרי הוא אומר ומת האיש אשר שכב עמה לבדו יתירה הוא דהא כתיב ולנערה לא תעשה דבר לבדו למה לי הא קמ"ל דאע"ג דחד מינייהו לאו בר חיובא הוא מיחייב אידך. ודייקינן ורבי יונתן האי ומתו גם שניהם מאי דריש ביה אמר רבא למעוטי הבא על המתה כגון מעשה הורדוס דאיתיה בפרק השותפים דלא קרינא ביה ומתו גם שניהם דמשמע עד שיהו שניהם חיים בשעת מעשה. ור' יאשיה דמפיק ליה לעד שיהו שניהם שווין מעשה הורדוס מהיכא ממעיט ליה. אמר לך מעשה הורדוס לא כלום הוא ולא צריך קרא למעוטי דמעשה עץ בעלמא הוא. ומקשינן ור' יאשיה דאמר עד שיהא שניהם שוין האי לבדו מאי דריש ביה ומפרקינן למעוטי אחריני דעיילי עלה לבתר הכי מסקילה דאע"ג דבא עליה ראשון שלא כדרכה ועדיין בתולה היא ובאו עליה אחרים אין חייבים סקילה אלא הראשון לבדו בלבד כר' מאיר דתניא באו עליה עשרה בני אדם בזה אחר זה שלא כדרכה אי נמי בהטייה ועדיין בתולה היא כולן בסקילה דכל חד מינייהו כי קא בעיל נערה בתולה מאורשה קא בעיל רבי מאיר אומר ראשון בסקילה וכולן בחנק כדפרישנא טעמא:

תנו רבנן ובת איש כהן כי תחל לזנות ר' אומר תחל ראשון תחלה וכן הוא אומר ומת האיש ההוא אשר שכב עמה לבדו מאי קאמר אמר רב הונא בריה דרב יהושע רבי כרבי ישמעאל סבירא ליה דאמר ארוסה בת כהן יצאת מכלל ארוסה בת ישראל להחמיר עליה ולידונה בשריפה דקסבר שריפה חמורה אבל נשואה לא יצאת אלא הרי היא בכלל נשואה בת ישראל בחנק דתרי דרגי לא מסקינן לה וה"ק כי תחל לשון תחלה כלומר אם תחילת ביאה היא זו שבזנות בשריפה ואידך דבתר הכי בחנק כבעולה בת ישראל ומאי וכן דקתני כי התם התם גבי קרא דמת האיש כו' דמשתעי בבא על נערה מאורשה לאו בתחילת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחילת ביאה קא משתעי וכי תימא ומאי ראיה איכא מהאי קרא להאי קרא דילמא האיך קרא הוא דמשתעי בתחילת ביאה דהא כתיבא ביה בתולה אבל האי דלא כתיב ביה בתולה לא הא אמרינן דרבי כר' ישמעאל סבירא ליה ורבי ישמעאל כי נפקא ליה לאוקומי קרא דבת כהן בארוסה ולא בנשואה הכי נפקא ליה בריש פרקין הכל היו בכלל נואף ונואפת והוציא הכתוב בת ישראל לסקילה ובת כהן לשריפה מה כשהוציא בת ישראל ארוסה ולא נשואה אף כשהוציא בת כהן ארוסה ולא נשואה והוא הדין לענין בתולה בת כהן הכי דרשינן מה כשהוציא הכתוב בת ישראל בתולה ולא בעולה אף כשהוציא בת כהן בתולה ולא בעולה והיינו דקתני וכן הוא אומר בבת ישראל ומת האיש כו' התם לאו בתחילת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחילת ביאה קא משתעי קרא. אמר ליה רב ביבי לאביי מר לא אמר הכי ומנו רב יוסף אלא כר' מאיר סבירא ליה דאמר נשאת לאחד מן הפסולין וזינתה מיתתה בחנק אבל אם נשאת לכשר וזינתה מיתתה בשריפה והאי תחלה דקאמר רבי הכי קאמר אם תחלת חלולה בזנות [בשריפה ואם לאו] שכבר נתחללה משעת נישואין בחנק ומאי וכן דקתני סימנא בעלמא דכי היכי דהתם בתחלת ביאה קא משתעי קרא הכא נמי בתחלת חילולין קא משתעי קרא ותחלת שום דבר נקט ולא לראיה אלא לסימנא בעלמא. ויש לפרש ומת האיש אם תחלת חלולה בזנות האיש השוכב עמה לבדו במיתה האמורה בתורה סתם שהיא חנק והיא בשריפה ואם אין תחלת חילולה בזנות אין האיש השוכב עמה לבדו בחנק אלא שניהם בחנק וכך פירש רבינו חננאל ז"ל מיהו לא דייק בסימנא דמת האיש ולא מידי:


דף סז עמוד אעריכה


מתני' המסית זה ההדיוט המסית את ההדיוט ובגמרא מפרש להו. כל חייבי מיתות שבתורה אין מכמינין עליהן חוץ מזו דכתיב בה בסתר לאמר הא כיצד בפני עדים אי אפשר שהרי נאמר בסתר ובלא עדים לא אפשר למקטליה אלא בהכמנה ואיבעי תימא כולהו חומרי דמסית מלא תחמול ולא תכסה נפקא לן. אמר לשנים והן עדיו כלומר אם אמר לשנים הן הן נעשין עדיו ואין צריכין להתרות בו אלא מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו דכתיב לא תחמול ולא תכסה עליו ויש לפרש מדקתני והן עדיו בו"ו דלאו דינא קאמר אלא תנאה הוא דקאמר אמר לשנים והן ראויין להיות עדיו מביאין אותו כלומר אמר לשנים בלבד שיהו ראויין להיות עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו בב"ד. אמר לאחד והוא אומר לו יש לי חברים רוצים בכך בוא ואמור לפניהם אם היה המסית ערום אינו יכול לדבר בפניהם כדי שלא יעידו עליו בב"ד וימיתוהו. אלא מכמינין כו' כך היא הציעה של משנה. אמר לאחד כיצד יעשה אם היה אומר לו יש לי חברים רוצים בכך צא ואמור בפניהם הרי שהיה ערום ואינו יכול לדבר בפניהם ואין תקנה לדבר בכך אלא מכמינין לשון מארב בערבי כמין וכן בלשון תרגום מכמינין לאחורי גדר כדי שיראו אותו וישמעו את קולו והוא אומר לו אמור עתה מה שאמרת לי בייחוד אין איש עתה עמנו ויכול אתה לומר מה שאתה חפץ. הוא אומר לו והלה אומר לו כו'. ואם תשאל מאי שנא הכא דבעי מימר ליה היאך נניח את אלהינו שבשמים ואי הדר ביה מוטב ומאי שנא היכא דאמר לשנים דלא צריכי למימר ליה הכי אלא מביאין אותו לב"ד מיד וסוקלין אותו. אמרי התם כיון דקאמר באפי תרי דחזו לסהדותא כעין התראה דמי ולא צריכי תו למימר ליה ולא מידי הכא כיון דקאמר באפי חד דלא חזי לסהדותא בעי התראה כל דהו ואע"ג דמסית לא בעי התראה כלל ה"מ התראה למיתה אבל אזהרה כל דהו כי האי גוונא בעי. ואיבעי תימא התם גבי אמר לשנים כיון דאי אמרי ליה היאך נניח הדר ביה איכא למימר דמחמת ביעתתייהו הדר ביה מדגלו אדעתייהו דלא בעו למיצת ליה וחייש דילמא מייתי ליה לבי דינא ומסהדי עליה וקטלי ליה הילכך חזרה דיליה לאו חזרה מעלייתא היא ואמטול הכי לא אמרי ליה ולא מידי אבל לגבי אמר לאחד כיון דחד לא חזי לסהדותא כי הדר ביה ודאי תשובה הוא דעבד וחזרה מעליאתא הויא ולכך בעי מימרא ליה היאך נניח כי היכי דליהדר ביה. מאי איכא בין הני תרי פירושי לפירושא קמא היכא דאמר לאחד ולא אמר ליה היאך נניח פטור דהא אמרת בעי התראה כל דהו להאי פירושא בתרא חייב דהא אמרת דכי בעי מימר ליה הכי כי היכי דליהדר ביה הוא ואי לא אמר ליה לית לן בה דהא אמר לשנים דלא אמרי ליה הכי ומיחייב ומילתא צריכא עיונא. ומסתברא לן תו דלא דמי רישא לסיפא דאלו רישא כיון דאיהו קא מסית להו לכתחלה לא צריכי למימר ליה היאך נניח אבל סופא כיון דניסת קא מסייע ליה למסית למימר זימנא אחריתי דהא קאמר ליה אמור מה שאמרת לי בייחוד הילכך אע"ג דאמר ליה מסית יש יראה כו' לא מיחייב אהאי הסתה דלאו היינו מסית דאיירי ביה רחמנא אלא במסית דבעי לאפוקי לניסת לכתחלה מתחת כנפי השכינה והיינו לשון הסתה כאדם שמסית את חבירו לדבר שלא היה רוצה לעשותו וכדכתיב נמי כי בקש להדיחך אבל הכא דניסת קא גרם ליה למימר לא מיחייב עד דמגלי ניסת אדעתיה דלא ניחא ליה בהכי ועד דמזהר ליה כי היכי דנשקליה לגרמא דגרם ליה דכי אמר מסית השתא כך היא חובתנו וכך יפה לנו הוה ליה כמסית מעצמו ומיחייב והאי טעמא בתרא מסתברא לן טפי. האומר אעבוד גבי ניסת מפי עצמו קאי דמיחייב והאי דקתני נלך ונעבוד לאו למימר דמסית לאחריני ואמר להו נלך ונעבוד כדכתיב קרא נלכה ונעבדה אלא בנסתין ועומדין קאי ומאי דאיכא בדעתייהו קאמר נלך ונעבוד כלומר השתא אזלינן ועבדינן הכי והכי. ולא זו אף זו קתני לא מיבעיא האומר אעבוד דקיימא ע"ג קמיה וקאמר אעבוד מיד דכיון דודאי עביד מיחייב אלא אפי' לא קיימא קמיה וקאמר אלך ואעבוד דאיכא למימר אדאזיל הדר ביה אפ"ה מיחייב ולא מיבעיא תולה בדעת עצמו דמיחייב דודאי כיון דאמר מעבי' עביד אלא אפי' תולה בדעת אחרים דקאמר נלך ונעבוד דאיכא למימר דילמא הדרי בהו אינך והדר ביה נמי איהו אפ"ה מיחייב ולא מצית למימר דקתני נלך ונעבוד במסית לעצמו ולאחרים קאי כענין שנאמר נלכה ונעבדה דא"כ אמאי שבקה לבסוף וכי תימא זו ואצ"ל זו קתני ליתני אלך ואעבוד ברישא:

פיסקא המסית זה ההדיוט ודייקינן טעמא דהדיוט דהסית הא נביא שהסית בחנק כדכתיב והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק והמסית את ההדיוט טעמא דהסית את ההדיוט אבל אם הסית את הרבים מיתתו בחנק ויחיד קרי הדיוט לפי שאינו חשוב כרבים ולא מצית למימר דכי קא ממעיט המסית את הנביא קא ממעיט דמהיכא תיתי ליה אלא אי איכא למימר דמעיט מסית את הרבים הוא דאיכא למימר דקא ממעיט דאשכחן תנא דשאני ליה בין המסית הרבים למסית את היחיד מקראי כדאיתא בפרק אלו הן הנחנקין. מתני' ר' שמעון היא כו' ומקשינן אימא סופא המדיח זה האומר נלך ונעבוד ע"ג ואמר רב יהודה אמר רב מדיח עיר הנדחת שנו כאן מדקא חשיב ליה בהדי נסקלין ש"מ מדיחי עיר הנדחת בסקילה ואי ר' שמעון הא קאמר מדיחי עיר הנדחת בחנק אלא לאו רבנן רישא ר"ש וסופא רבנן. ומהדרינן אין רישא ר"ש וסופא רבנן. רבינא אמר כולה רבנן היא ולא זו אף זו קתני. רב פפא אמר כי קתני מסית זה הדיוט להכמנה כו'. רב פפא ורבינא תרווייהו חדא מילתא קאמרי ולאוקומי רישא כרבנן קאתו ותרי מיעוטי תנן ברישא דמתני' דקיימי כר"ש מיעוטא קמא דקתני המסית זה ההדיוט למעוטי נביא שהסית ואידך דקתני המסית את ההדיוט דמשמע למעוטי המסית את הרבים. והשתא קאתו רבינא ורב פפא לאוקומנהו כרבנן רבינא תריץ חדא ורב פפא תריץ אידך רבינא תריץ מיעוטא בתרא דמשמע למעוטי המסית את הרבים דלאו מיעוטא הוא אלא רישא תאני מילתא דפשיטא ליה המסית את היחיד דהוי בסקילה והיינו דקתני רישא המסית את ההדיוט והדר תאני המסית את הרבים דלא פשיטא מקרא כולי האי והיינו דקתני סופא המדיח זה האומר כו' וכי תימא ליתני המסית את הרבים ולא באעי אידך לא זו אף זו קתני כלומר רישא לאו מיעוטא הוא אלא הכי קאמר לא המסית את ההדיוט בלבד בסקילה אלא אף המדיח את הרבים בסקילה ועדיין הוה קשיא לן מיעוטא דרישא דקתני המסית זה ההדיוט דמשמע למעוטי נביא שהסית כר' שמעון וקאמר רב פפא דהאי הדיוט דקתני רישא לאו מיעוטא הוא אלא כל מסית קרי הדיוט ואמאי קרי ליה הדיוט לפי שמקילין בדינו שהרי הכמנה נוהגת בו מה שאין כן בשאר חייבי מיתות וכל מי שמקילין בדינו נקרא הדיוט ומי שמדקדקין בדינו נקרא גדול כדתנן (לעיל סנהדרין ב':) אין דנין לא את השבט ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא בבית דין של שבעים ואחד ואמרינן כהן גדול מנא לן דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ולפיכך נקרא מי שמקילין בדינו הדיוט. ואיכא לפרושי דרבינא ורב פפא כל חד מינייהו מילתא באפי נפשה קאמר רבינא תריץ לא זו אף זו קתני כלומר רישא איירי בהדיוט שהסית את ההדיוט וסופא איירי במסית את הרבים והוא הדין לנביא שהסית מדלא קרי ליה תנא הדיוט [כמו] ברישא ולא זו אף זו קתני לא ההדיוט בלבד בסקילה אנא אף נביא שהדיח את הרבים בסקילה ורב פפא תריץ תירוצא אחרינא דכל הדיוט דתני רישא דמתני' על שום שהכמנה נוהגת בה קרי להו הכי דקסבר רב פפא דלא שנא מסית ולא שנא ניסת נהרגין בהכמנה. והכי קתני המסית זה ההדיוט שאין מדקדקין בדינו המסית את ההדיוט כלומר גם הניסת הדיוט הוא ואין מדקדקין בדינו שאף הוא נוהגת בו הכמנה.

דתניא ושאר כל חייבי מיתות אין מכמינין עליהם שהרי צריכים התראה ואם אינו רואה את העדים אין התראתו התראה שהרי אין מעלה על דעתו שהוא חייב מיתה לב"ד חוץ מן המסית כיצד עושין לו כו' הא דקתני עד שיהו רואין אותו ושומעים את קולו אי קשיא לך ההיא דאמרינן בגיטין פרק שני (כ"ג.) גבי הכל כשרין להביא את הגט דאזלינן בתר טביעות עינא דקלא מי דמי התם לאו לענין עדות קא מיירי אלא לענין מילתא דתליא בדידיה למעבדה אבל לענין עדות בעינן עד שיראו אותו וישמעו את קולו ומתני' דקתני מכמינן לאחורי גדר לא פליגא אברייתא אלא מתני' קא מיירי ביום ובשדה ולעולם דקיימי בדוכתא דחזו ליה ושמעי ליה וברייתא קא מיירי בבית ובלילה ותרוייהו אורחא דעלמא נקטי שדרך האומר סוד לחביריו אין אומר לו עד שיצאו לשדה מקום שאין בני אדם מצויין או בבית בלילה בשעה שאין אחרים מצויין בביתו של אדם אלא בעל הבית בלבד תדע דהא התם דקא מייתי ראיה מסומא היאך מותר באשתו אלמא דאזלינן בתר טביעות עינא דקלא [ואילו] גבי עדות קי"ל דסומא פסול לעדות ותו מדאקשי' התם ביבמות (קכ"ב.) וליחוש שמא שד הוא ולא קא (פריך) [פריק] בטביעות קלא:

פיסקא המדיח זה האומר כו' אמר רב יהודה אמר רב מדיחי עיר הנדחת שנו כאן:

מתני' המכשף זה העושה מעשה כלומר שנעשה מעשה ע"י כשפים ולא האוחז את העינים ומראה לבריות כאילו הוא עושה מעשה והוא אינו עושה כלום. רבי עקיבא אומר משום רבי יהושע שנים לוקטין קישואין על ידי כשפים משדה קישואין אחד לוקט פטור ואחד לוקט חייב העושה מעשה כלומר שנתקבצו כל הקשואין למקום אחד חייב והאוחז את העינים שמראה לבריות כאלו נתקבצו למקום אחד והקישואין לא זזו ממקומן פטור:

תנו רבנן מכשפה לא תחיה אחד איש ואחד אשה. ואית ספרי דכתיב בהו מכשף אחד איש ואחד אשה וגבי אזהרה קאי דכתי' לא ימצא בך כו' עד ומכשף וקאמר אחד איש ואחד אשה דכתיב איש או אשה אשר יעשו מכל חטאות האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה אם כן מה ת"ל מכשפה בלשון נקבה גבי עונש מפני שרוב נשים מצויות בכשפים ולא דיבר הכתוב אלא בהווה. הא דאמרינן גבי עכו"ם שלא ריבה בהן הכתוב אלא מיתה אחת היינו סייף דכתיב והכית את כל זכורה לפי חרב וכתיב נמי בסיחון ועוג ויכהו ישראל לפי חרב. בן עזאי אומר כו'. א"ל רבי יהודה וכי מפני שסמכו ענין לו אתה מוציא זה מכלל מיתות הקלות להחמיר עליו בסקילה אלא [אי] איכא למיגמרה בדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל יכולת למגמרה רבי יהודה לטעמיה דלא דריש סמוכין. הכל אפי' אוב וידעוני היו בכלל מכשפה לא תחיה שאף אוב וידעוני מיני כשפים הן ולמה יצאו בפני עצמן לפרש בהן סקילה להקיש אליהן לומר לך מה אוב וידעוני בסקילה אף מכשף בסקילה דכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא:


דף סז עמוד בעריכה


ומקשינן ולר"י נמי להוו אוב וידעוני שני כתובין הבאין כאחד כלומר בענין אחד אין מלמדין לאחרים הואיל והיה אחד מהן יכול ללמוד מחבירו והוצרך לכתוב את שניהם ללמדך שאין אתה יכול ללמוד מהן לאחרים אמר ר' זכריה עדא אמרה כמו הדא אמרה לפי שאותיות א"ה ע"ח מתחלפות זו בזו ופירושו זאת אומרת קסבר רבי יהודה שני כתובין הבאין כאחד מלמדין:

אמר ר' יוחנן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכשפים אעפ"י שמלה אחת היא מחוברת היא משתי מלות שכן כשפים כש לשון מכחש פם לשון פמליא ולשון מכחישין כאדם שמכחיש דברי חבירו כענין שם (שבועות מ"ז:) שני כתי עדים המכחישות זו את זו. ויש לפרש לשון דבר כחוש וחלש כלומר שניתן להם רשות לבטל גזרת פמליא של מעלה שגזר הגזירה טובה לצדיק שאינו גמור שאם נעשו לו כשפים אין אותה גזירה עומדת לו מפני עונותיו משל למה הדבר דומה לאדם שהיה בביתו של מלך וצוה המלך עליו להאכילו ולהשקותו לימים נזדמן לו הרג אחד שנתן לו המלך רשות להרוג כל מי שחטא לפני המלך אם היה זה זכאי ואין בידו חטא הרי הוא ניצול מאליו שהרי לא ניתנה רשות להרג להרוג אלא למי שחטא לפני המלך ואם נמצא בו חטא הרי ניתנה לו רשות להרג להורגו. והיינו דאמר רבי חנינא אין עוד מלבדו אפי' לדבר כשפים שאין הכשפים מועילין במי שהקב"ה מסייעו:

בלהטיהם אלו מעשה שדים כענין שנאמר את להט החרב המתהפכת משל למלאכים הממונים לשמור את דרך עץ החיים וזיום דומה ללהט החרב לפיכך נקראו השדים להטיהם שדומים למלאכים במקצת. בלטיהם לשון סתר כדכתיב (שמואל א יח כב) דברו אל דוד בלט אלו מעשה כשפים שאין נעשין ע"י אחרים והרי הוא דבר נסתר מן הכל וא"ת אם אין נעשין ע"י שדים האיך נעשין מרוחות וכוחות הן שנתנן הקב"ה באותן דברים מששת ימי בראשית. ואיכא דגרסי איפכא בלטיהם אלו מעשה שדים בלהטיהם אלו מעשה כשפים וכן הוא אומר את להט החרב ומפרשי לה הכי בלטיהם אלו מעשה שדים שנסתרין ואינן נראין בלהטיהם אלו מעשה כשפים שהיו החרטומים עושים שלא על ידי שדים אלא מעצמן וכן הוא אומר להט החרב המתהפכת מעצמה: אמר אביי דקפיד אמנא שד כישוף המקפיד על הכלי שיהא של זהב או של דבר אחר ידוע ואם עשה על ידי כלי אחר שאין דרכו בכך אין הכישוף עולה בידו הרי זה שד שיש בו דעת להקפיד. וכישוף שאין מקפיד על הכלי כלומר שנעשה על ידי כל כלי שימצא למכשף הרי אלו כשפים. ויש מפרשים דקפיד ודלא קפיד אמכשף גופיה:

אמר אביי הלכות כשפים כהלכות שבת יש מהן בסקילה כו' שבת היכי דמי דאלו מאן דעביד חדא מאבות מלאכות או מתולדות דידהו מיחייב סקילה ואי עביד איסור שבות או מקצת מלאכה הוי פטור אבל אסור ואי צייד נחש או צבי שלא לצורכן או המפיס מורסא בשבת להוציא לחה מותר לכתחילה כשפים היכי דמי העושה מעשה בסקילה והאוחז את העינים פטור ממיתה אבל אסור ועובר בל"ת שנאמר לא ימצא בך מעונן ואמרינן זה האוחז את העינים מותר לכתחילה כדר"ח ורב הושעיא שלא היו מעשה כשפים אלא ע"י קדושת המקום מעין דוגמא של מעלה ומדלא קא חשיב ליה למעשה שדים גבי פטור אבל אסור אי נמי גבי מותר לכתחלה ש"מ מעשה שדים בכלל כשפים הוא וכי עביד מעשה מיחייב עלייהו סקילה והאי דפלגינן להו לעיל מהדדי לענין פירושא דקראי דלטיהם להטיהם הוא דפלגינן להו ולעולם כולהו בכלל מכשף נינהו אלא שזה עושה ע"י שדים וזה עושה ע"י כשפים בלבד. אמר רב אשי חזינא לאבוה דקרנא דנפיץ ושדי כרוכי דשיראי מנחיריה אני ראיתי אביו של קרנא שהיה מנפץ ומשליך כריכות של משי מנחיריו. איכא דאמרי מכשף הוה ולא מסתבר דמשתעו רבנן בגנותיה דאבוה דקרנא דהוה גברא רבה אלא להתלמד עבד ושרי כדבעינן למימר קמן:

ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלהים היא גבי כנים כתיב א"ר אלעזר מכאן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה לפי שאין איבריה מתקנין לו היטב צא ולמד משוק של צורפים שכלי קטן ביותר צריך אומן יתר מן הגדול רב פפא אמר הא אפי' בגמלא נמי לא מצו בארו אלא האי מיכניף לה כלומר השדים לא חידשו שום בריה משלהם אלא מן ההפקר היו מביאין דבר שנברא כבר וזה שלא יכלו לעשות מעשה בכנים לפי שאינן יכולין לאסוף ולקבץ אלא בריות גדולות שנאספין אליהם ביחד מאיליהן ונוח להן לקבצם אבל בריות דקות טורח הוא להם לאספם ולקבצם. מקשי' אדרב פפא ולא מצו בארו והאמר ליה רב לרבי חייא לדילי חזי ליה ההוא טייעא ערבי שנטל את חרבו ונתח את גמלו לנתחיו ואח"כ הכה לו על גבי טבלא ועמד חי טבלא כלי של מתכות חלול עגול ופיו מצופה עור מעובד כעין עורות של תפים ומכין על גביו לפני המלכים בשוט או בדבר אחר וקולו נשמע ונקרא בטייעית טבל ומפרקינן הא אמר ליה ר' חייא לרב בתר הכי דם ופרתא מי הואי כלום ראית דם או פרש במקומו לאחר עמידתו אם ראית כן ודאי עשה מעשה ואם לאו לא עשה כלום ואסיקנא אלא אחיזת עינים הואי. זעירי איקלע לאלכסנדריא של מצרים כו' קנה שם חמור כשהגיע לנהר להשקותו מים והוא היה רכוב עליו נימוחה חמורו ועמד הוא על הגשר של אותו מקום ומעשה נס נעשה לו שלא טבע במים אמרו ליה אלמלא זעירי אתה ואדם גדול אתה לא היינו מחזירין לך את הדמים כלום יש מי שלוקח מקח במקום כזה שמכשפין מצויין בו אלא על שפת המים כדי לבדקו במים.

ר' ינאי איקלע לההוא אושפיזא אמר להו אשקין מיא קריבו ליה שתיתא תבואה שלא הביאה שליש טרופה במים חזייה לההיא איתתא דהוו מרחשן שפותה ראה אותה אשה שהיו שפתיה נעות והבין שכשפים היתה עושה שדאי פורתא מיניה הוה עקרב ולא רצה לשתות מהן עד ששפך מעט מהן לארץ ונעשה עקרב כיון שראה כן נמנע ולא שתה מהן אמר ליה אנא שתאי מדידכו בערמה עשה כאלו שתה משלהן וכאלו הוציא משקה אחר מתחת לבושו ואמר להם כשם ששתיתי משלכם גם אתם שתו משלי אשקיה השקה ונעשה חמור למראית העין רכבה סליק לשוק באו חברותיה והכירוה והתירוה וחזרה לקדמותה ונמצא ר' ינאי רוכב ע"ג אשה בשוק:


דף סח עמוד אעריכה


פיסקא ר' עקיבא אומר משום ר' יהושע כו'. ומתמהינן ועקירת קישואין על ידי כשפים מר' יהושע גמר לה והתניא כשחלה רבי אליעזר נכנסו חכמים אצלו והוא יושב בקינוף שלו קינוף מטה שארבעה עמודים יוצאים מארבע זויותיה וכלה פרושה על גביהן. אותו היום ערב שבת היה ונכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפליו דשבת לאו זמן תפלין הוא כדכתיב והיה לאות על ידכה יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות לפיכך אסור להניחם שמא יצא בהן לרשות הרבים. גער בו אביו ויצא בנזיפה. אמר להם לחביריו כמדומה אני שדעתו של אבא נטרפה עליו וקרוב הוא למות שאלמלא כן לא היה מזלזל בחליצת תפלין שהיא משום שבות. אמר לו דעתו ודעת אמו נטרפה האיך מניחין הדלקת הנר והטמנת חמין שאם עשאן בשבת חייב סקילה ועוסקים באיסור שבות חליצת תפלין שאם חלצן בשבת אין כאן אלא איסור שבות דטילטול בעלמא הוא שמטלטל דבר שאין נאותין בו בשבת היה לך לעסוק תחלה בהדלקת הנר. כיון שראו חכמים שדעתו מיושבת עליו נכנסו וישבו לפניו ברחוק ארבע אמות לפי שברכוה במעשה דתנורו של עכנאי כדאיתא בפרק (השוכר את הפועלים) [הזהב] אמר להם למה באתם אמרו לו ללמוד תורה באנו אמר להם ועד עכשיו למה לא באתם אמרו לו לא היה לנו פנאי ולא מפני כן אלא לפי שברכוהו אלא שלא רצו לומר כן מפני כבודו אמר להם תמה אני אם ימותו מיתת עצמן אמר לו רבי עקיבא שלי מהו כלומר מיתתי מהו כלום אני מת מיתת עצמי או לאו אמר לו שלך קשה משלהם שאתה צדיק גמור וראוי אתה לדקדק עצמך יותר מאחרים כדכתיב וסביביו נשערה מאד מלמד שהקב"ה מדקדק על כל סביביו אפילו כחוט השערה (יבמות קכ"א:) וקרא נמי כתיב באורייתא בקרובי אקדש. ויש מפרשין שלך קשה משלהם לפי שלבך פתוח כאולם ואלו שמשתני היית למד תורה הרבה. נטל ר' אליעזר שתי זרועותיו והניחן על לבו אמר אוי שני זרועותי שהן כשני ספרי תורה שנגללין כלומר שהתורה משתכחת במיתתו כספר תורה זה שלומדין בו וכיון דנגלל הכתב מכוסה ועמדו הלומדין בו מללמוד. הרבה תורה למדתי מרבותי ולא חיסרתי מרבותי ממה שהיו יתירים עלי אפי' ככלב המלקק מן הים והרבה תורה למדתי לתלמידי ולא חיסרוני תלמידי ממה שהייתי יתר עליהן אפי' כמו שמחסר המכחול מן השפופרת של כחול בטיבול אחד ולא עוד כלומר לא דיין שלא יכלו להגיע לסוף דעתי אלא אפי' לשאול אינן כדאי שאני יודע כמה הלכות שלא שאלני בהם אדם מעולם חוץ מעקיבא בן יוסף פעם אחת אני והוא היינו מהלכים בדרך מקום שלא היה שם קישואין אמר לי רבי למדני דבר אחד בנטיעת קישואין היאך ניטעין על ידי כשפים אמרתי דבר אחד ונתמלאת כל השדה כולה קישואין אמר לי רבי למדתני נטיעתן למדני עקירתן כיצד נעקרין על ידי כשפים ונעשין ציבור במקום אחד אמרתי דבר אחד ונתקבצו כולם למקום אחד והיינו לקיטת קישואין דתנן במתני'.

אמרו לו רבי הכדור והאימו' והקמיע וצרור המרגליות ומשקולת קטנה מהו. הכדור נטייעות והוא לשון ערבי כדלעיל ונקרא בערבי טבל כו' והוא מלא מתוכו שער של איל בדוחק ומחופה מבחוץ והוא עגול כעין תפוח והתינוקות משחקין בו. והאמום קאלבו כעין דפוס שלנו שעושין אותו של עץ כצורת מנעל והרצענין מכניסין אותו במנעלים חדשים בעוד שהן לחין ומשהין אותו בהן עד שייבשו כדי שיעמדו כיון והאמום שלהן הוה של עור מלא מתוכו בדוחק ותפור מבחוץ. והקמיע של עור הוא ומלא מתוכו ותולה אותו בצוארו. וצרור המרגלית שמחפין את המרגלית בעור ותולין אותה בצואר לרפואה. ומשקולת קטנה של עפר שממלאים את העור עפר במשקל ותופרין אותו מבחוץ ושוקלין בה וכלים הללו כולן של עור הן ואין להן בית קיבול אלא למלאות מהו אמר להם הם טמאים דבית קיבול העשוי למלאות שמיה קיבול ובהכי לא אשכחן דפליגי רבנן עליה ובהדיא תנן במסכת כלים בפרק סנדל (מ"ב) עמקי צרור המרגלית טמא צרור המעות רבי אליעזר מטמאו וחכמים מטהרין ע"כ לא פליגי אלא בצרור המעות אבל בצרור המרגלית דכ"ע מודו דטמא כדקתני התם בהדיא. טהרתן במשהו כלומר אם חסרו כל שהו טהרו מטומאתן ומילי דמספקי להו בעו מיניה. ועוד שאלו ממנו מנעל שעל גבי האמום מהו מי אמרינן כיון דאינו חסר מלאכה שצריכה אומן שהרי שהדיוט יכול לשקלו מעל גבי האמום דבר שנגמרה מלאכתו הוא או דילמא כל כמה דקאי ע"ג האמום כיון דלא חזי למלאכה דבר שלא נגמרה מלאכתו הוא שאינו מקבל טומאה א"ל הוא טהור ר"א לטעמיה דתנן בהא פירקא דסנדל (מ"ד) עמקי מנעל שעל האמום ר"א מטהר וחכמים מטמאין. וכתב רבינו ז"ל שכל דברים הללו ששאלוהו נחלקו בהם ר"א וחכמים במסכת טהרות דסבירא להו לרבנן דבית קיבול העשוי למלאות לא שמיה קיבול ואנן לא ידעי היכא פליגי עליה וכ"ש דבהדיא תנן בכלים דמודו ליה בצרור המרגלית ומדמודו ליה בהא מודו ליה נמי באינך דכולהו חד טעמא נינהו. ועוד פירש ז"ל להא דקאמר ר"א טהרתן במשהו כלומר אם נקרעו שחכמים מודים שמקבלים טומאה וחולקין עליו לענין טבילה לומר שהמילוי חוצץ עומד אני בדברי שמטבילין אותו כמות שהוא שהמילוי אינו חוצץ דכולי חד כלי הוא ובשעת פטירתו היו רוצים לידע אם חזר ושאלוהו מה אתה אומר באותן שתי מחלוקות ואמר להן עדיין אנו עומד בדברי ואנן קשי לן האי פירושא טובא דלא משמע טהרתן במשהו שמטבילים אותו כמות שהוא כלל והאי פלוגתא דקאמר מרן לענין טבילה לא חזיא לן ואכתי צריכים לעיוני בתרה.

יצאה נשמתו בטהרה. עמד ר' יהושע על רגליו והפר לו נדויו ואמר הותר הנדר הותר הנדר. פתח עליו בשורה אבי אבי רכב ישראל ופרשיו הרבה מעות יש לי ואין שולחני להרצותן אם טובים הם ואם לאו דרך משל אמר הוא שמי שמדקדק כמה שמועות מדעתו או מאחרים שאינם בקיאין בהלכה דומה כאדם שקנה מעות הרבה ואינו יודע אם יפים הם ואם לאו עד שילך אצל שולחני להרצותן. והדרינן למידק מהא מתניתא לאסוקי קושיין דקא מקשינן ולקיטת קישואין מר' יהושע גמרה ר' עקיבא הא מדקתני בברייתא חוץ מעקיבא בן יוסף וקתני אמר לי למדתני נטיעתן למדני עקירתן אלמא ר' אליעזר אגמרה ניהליה. ומפרקינן מעיקרא גמרה מר' אליעזר ולא סברה לא אסתייע ליה מילתא למסברה מיניה הדר גמרה מר' יהושע וסברה מיניה ואמטול הכי קאמר ליה משמא דר' יהושע. ומקשינן ור' אליעזר היכי עביד מעשה בנטיעת קישואין או בעקירתן והאנן תנן העושה מעשה חייב ומפרקי' להתלמד שאני כלומר כי עבד לאגמוריה לר' עקיבא הוא דעבד דאמר מר לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם כלומר להתעסק בהם להנאת עצמך כתועבות הגוים ההם אבל אתה למד להבין ולהורות: