יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סח עמוד ב

פרק שמיני

בן סורר ומורה ששנינו שהוא חייב סקילה מאימת הוא נעשה בן סורר ומורה משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן כלומר שיהא מוקף זקן ובתר דאמר עד שיקיף זקן הדר קא מפריש דהאי זקן התחתון הוא אבל לא העליון דהיינו זקן ממש אלא שדיברו חכמים בלשון נקייה לפיכך אמרו לשון זקן אבל מקמי דליתי שתי שערות אי נמי מכי מקיף זקן התחתון לא מיחייב שנאמר בן ולא איש ומכי מקיף זקן התחתון איש מיקרי הקטן שלא הביא שתי שערות פטור שלא בא לכלל המצות והאי דדריש בן ולא בת אגררה נסבה משום דהוה ליה למדרש ביה בן ולא איש דאיצטריך ליה למילתא דלעיל דקתני עד שיקיף זקן התחתון הילכך דריש ביה נמי כל מאי דאית ליה למדרש. ובגמרא מקשי בן ולא איש אפי' קטן נמי במשמע כדבעינן למימר קמן.

ודייקינן בגמרא קטן מנא לן דפטור. ומתמהינן היכא אשכחן בשאר עונשין דענש הכתוב קטן דהכא ליבעי קרא למיפטריה הא בשאר עונשין איש כתיב למעוטי קטן ומהדרי' לאוקומי בעיין אנן הכי קאמרינן אטו בן סורר ומורה על שום חטאו דהשתא נהרג כי היכי דליפטרי' לקטן הואיל והשתא לאו בר עונשין הוא הא ודאי על שום סופו נהרג אפי' קטן נמי ליחייב משום דסופו ועוד הא דקא דריש תנא בן ולא איש קטן משמע ופריק רב יהודה אמר קרא וכי יהיה לאיש בן משמע בן שהוא איש כדכתיב וחזקת והיית לאיש והכי קאמר קרא כשיגיע בן סורר ומורה להיות לאיש ותפשו בו כו' דאי בקטן איש למה לי כלל אלא לאשמועינן בן שהוא איש ומדקרי ליה קרא בן משמע דלאו איש גמור הוא אלא שסמוך לגבורתו של איש והיכי דמי דאייתי שתי שערות ור"ש ז"ל פירש וכי יהיה לאיש כשיגיע לכלל אישות הבן הזה הכתוב קורא לו בן סורר ומורה:

פיסקא ועד שיקיף זקן התחתון כו' תאני רבי חייא משיביא שתי שערות עד שתקיף עטרה כלומר צריך להקיף זקן סביב בעטרה וכי אתא רב דימי פריש האי הקפת עטרה היכא בעיא מיהוי וקאמר הקפת גיד סמוך לביצים ולא הקפת ביצים עצמן דהוי בתר הכי טובא:

אמר רב חסדא קטן שהוליד אין בנו נעשה בן סורר ומורה שנא' כי יהיה לאיש בן ולא לבן בן. ומקשינן האי לאיש מיבעי ליה לכדרב יהודה בן הסמוך לגבורתו של איש ומפרקינן אם כן לימא קרא בן איש דמשמע בן שהוא איש מאי לאיש בן משמע דהאי איש אאב קאי וממילא אימעיט ליה בנו של קטן כדרב חסדא. ודייקינן ואימא כוליה לאיש לכדרב חסדא הוא דאתא והדר קושיין לדוכתיה קטן מנא לן דפטור. ומפרקי' אי ס"ד כוליה לאיש אאב קאי וכדרב חסדא לימא קרא כי יהיה בן לאיש דכיון דאמרת דהאי איש אאב קאי ולאו אבן הוה ליה לאקדומי בן ברישא דקרא דהא עיקר פרשה משום מילתיה דבן כתיבא מאי לאיש בן ש"מ מדאקדמיה לאיש איש נמי בבן קאי וכדרב יהודה ומדהוה ליה למכתב בן איש בלא למ"ד וכתיב לאיש שמעת מינה תרתי הדין הוא גירסא דאשכחן בנוסחי דיקי ועתיקי דילפי בהו קמי רבואתא קשישי ואף רבינו חננאל ז"ל הכי גריס וכבר פרישנא לפום מאי דאשכחן בנוסחי בס"ד. ורבינו שלמה ז"ל גריס האי מיבעי ליה לכדרב יהודה כו' א"כ לימא קרא בן לאיש דמשמע שפיר דהכי קאמר כי יהיה הבן לכלל איש מאי כי יהיה לאיש בן השתא משמע האי לאיש אאבות קאי ולמעוטי דבנו של קטן פטור לעולם. ואימא כוליה האי קרא לכדרב חסדא הוא דאתא ולמעוטי בנו של קטן אבל קטן עצמו מיחייב דהא בן כתיב וסמוך לגבורתו של איש מנא לן. ה"ג א"כ לימא קרא כי יהיה בן איש סורר ומורה כו' א"כ דכוליה אאבות קאי לא לכתוב ביה למ"ד אלא וכי יהיה בן איש סורר כו' דמשמע בנו של איש ולא בנו של קטן מאי וכי יהיה לאיש למה הקדים לאיש ברישא והוצרך להטיל בו למ"ד שמעת מינה תרתי משום דהשתא משמע הכי והכי כי יהיה לאיש בן כשיגיע לכלל אישות בן סורר ומורה ומשמע נמי אאבות כי יהיה לאיש גדול בן ולא כשיהיה לקטן ע"כ דבריו ז"ל.

והא דרב חסדא דאמר קטן שהוליד כו' אלמא קטן מוליד פליגא אדרבה דאמר רבה קטן אינו מוליד שנאמר ואם אין לאיש כו' בגוזל את חבירו ונשבע לו ומת הנגזל הכתוב מדבר שצריך להחזיר קרן וחומש ליורשים ואיל אשם למזבח וקאמר קרא שאם אין לנגזל יורשים צריך להחזיר קרן וחומש לכהנים והיינו דכתיב ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו והאי אשם דכתיב בהאי קרא קרן של גזילה הוא והשתא קדייק דייק תנא אקרא דקאמר אם אין לאיש גואל וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואלים והלא כבר נאמר (מלאכי ג ו-ז׳.) ואתם בני יעקב לא כליתם אלמא לא כלי שבטא וכיון דלא כלי שבטא ליזיל בתר קרוב כדקתני התם ביש נוחלין (קט"ו:) הא כיצד נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן אלא בגזל הגר הכתוב מדבר שאין לו קורבא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואין לו קורבא אלא מחמת בנים שנולדו לו לאחר מכאן והוא שהיתה הורתן ולידתן בקדושה והיינו דקאמר רחמנא אם גר זה ידוע שלא היו לו בנים שהורתן ולידתן בקדושה צריך להשיב אשם לכהנים ואמר רחמנא איש ולא כתב ואם אין לו גואל לומר לך אם גר זה הגיע לכלל איש אתה צריך לחזר עליו אם יש לו גואלים ואם לאו שהרי ראוי הוא לבנים ואי אתה רשאי להפקי' ממונו מבניו מספק ולתתו לכהן עד שיתברר הדבר שאין לו גואלים דהכי משמע אין לאיש גואל שברור לך שאין לו גואל מדלא כתיב ואם אין ימצא לו גואל אי נמי אם דריש דהכי משמע ואם דאיכא לספוקי דילמא אית ליה יורשים ולפיכך אתה צריך לחזר עליו אי נמי אין לאיש קא דריש דמשמע עיין לאיש שכן אלף ועין מתחלפות זו בזו כדדרשינן התם (שם) ובן אין לו עיין עליו ואיש הוא דאתה צריך לעיין עליו אם יש לו בנים ואם לאו אבל קטן אי אתה צריך לחזר עליו אם יש לו בנים ואם לאו שהרי אינו מוליד ובידוע שאין לו גואלים ומסתמא אתה חייב להשיב את הקרן לכהנים. וכי תימא מכדי קטן לית ליה זכייה מדאורייתא וא"כ כי גזליה לגר קטן לאו גזל הוא וכי אשתבע לאו אגזל משתבע אלא הוה ליה כשבועת ביטוי בעלמא ואמאי מיחייב לאהדורי אמרי כי אמרינן קטן לית ליה זכייה ה"מ בהפקר אבל היכא דדעת אחרת מקנה אותם אית ליה זכייה והכא במאי עסקינן בדאקני ליה אחר אי נמי בשזיכה לו ע"י אחרים:

דף סט עמוד א

איתיביה אביי לרבה איש כי תצא ממנו אין לי אלא איש שראוי לביאה שהרי קראה תורה לדבר היוצא ממנו שכבת זרע כלומר זרע הראוי לשכיבה בן תשע שנים ויום אחד מנין שראוי לביאה ת"ל ואיש מדהוה ליה למכתב איש בלא וא"ו וכתב ואיש וא"ו יתירה ריבויא הוא לרבות בן תשע שנים ויום אחד לביאה ואית דגרסי ואיש אשר ישכב את אשה שכבת זרע והיא שפחה כו' אין לי שראוי לביאה אלא איש בן תשע שנים ויום אחד מנין שראוי לביאה ת"ל ואיש כדפרשי'. וכתב הרב רבי יצחק בר' הלוי נ"ע לביאה מנין נראה בעיני דלא גרסינן ולאו בשפחה חרופה עסקינן דהא אמרי' בכריתות בפ' שני (י"א.) על כל עריות שבתורה אחד גדול ואחד קטן גדול חייב וקטן פטור וכאן גדול נמי פטור דהא מקשיין להדדי אלא לענין שכבת זרע בן ט' שנים ויום אחד שראוי לביאה שכבת זרעו מטמא אבל פחות מכאן לא ואע"ג דלענין זיבה מטמא אפי' בן יום אחד במסכת נדה בפרק בנות כותיים (נדה ל"ב:) אמרי' הילכתא נינהו ואסמכינהו רבנן אקראי. אלמא קטן אין לו שכבת זרע. ופריק יש לו ואינה מזרעת כתבואה שלא הביאה שליש בישולה שאם זורעים אותה בקרקע אינה צומחת ומהאי טעמא נפקא לן בירושלמי (מעשרות פ"א) שאין חייבת במעשר שנאמר תבואת זרעך דבר שנזרע ומצמיח יצא פחות משליש שאינו נזרע ומצמיח. דבי חזקיה תאנא וכי יזיד איש מדלא כתיב כי ירשיע אלא נקט לשון יזיד מילתא אגב אורחא קמ"ל דאיש מזיד שכבת זרעו מתבשלת ומזרעת קטן אין מזיד ומזריע. ירושלמי אימתי נעשה איש משיזיד ומאימתי הוא מזיד משיתפשט הכף משל בשל הזרע מבפנים השחירה קדרה מבחוץ. וקי"ל כרבא וכדתנא דבי חזקיה חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים ותו דבהכי סלקא שמעתא והא דאמרינן לקמן גבי דורות הראשונים דאוליד בתמני תמני ההיא סייעתא דשמיא הואי ולא גמרי' מינה. ומקשי' תו איני דקטן אינו מוליד והא תנא דבי רבי ישמעאל וכי יהיה לאיש בן ולא אב כלומר שאם הוליד אינו נעשה בן סורר ומורה היכי דמי אילימא דאיעבר איתתיה בתר דאייתי איהו שתי שערות ויליד מקמי דלקיף זקן התחתון וקמ"ל קרא דאע"ג דראוי הוא ליעשות בן סורר ומורה נפטר לפי שנולד לו בן ומי איכא שהות משיביא שתי שערות ועד שיקיף זקן התחתון כוליה האי כשיעור ימי הריון ולידה והאמר ר' כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה שראויים לעשות בהם בן סורר ומורה אינן אלא שלשה חדשים בלבד דמי הריון ולידה לא סגיא בבציר משבעה ירחי והשתא לא דייק אטעמא דר' כרוספדאי מנא ליה ולקמיה ידעינן לה מיהו השתא מיהו למאי דס"ד דבאב ממש קא מיירי שפיר קא מקשי ליה דבתלתא ירחי לא משכחת לה ולא מנינן לאוקומה בדיליד לאחר שהקיף זקן דא"כ מאי איריא דהוליד כי לא הוליד נמי הא כתיב בן ולא איש (ותו אף בתלתא ירחי לא משכחת לה) ולמאי איצטריך קרא למעוטי אלא דאיעבר מיניה מקמי דליתי שתי שערות טפי מארבעה ירחי ואיתילד מקמי דאקיף אבוה זקן התחתון דאע"ג דתנן ראוי לעשותו בן סורר ומורה דלאו איש הוא פטור מאחר דאוליד ושמע מינה קטן מוליד ודחינן לא לעולם דאיעבר בתר דאייתי שתי שערות ויליד בתר דאקיף זקן התחתון ודקא קשיא לך דר' כרוספדאי דאמר כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד אלמא לית בהו שיעור הריון ולידה ולא משכחת לה דלהוי אב בגוייהו כי היכי דלצטריך קרא למפטריה לא תימא בן ולא אב דמשמע אב ממש דיליד ביומיה חייביה אלא כדפרשוה במערבא דכי אתא רב דימי אמר אמרי במערבא בן ולא הראוי לקראו אב וזה הואיל ועוברו ניכר בסוף שלש הרי הוא ראוי לקראו אב לכשיוליד אבל קודם דיביא שתי שערות אין שכבת זרעו מזרעת כדאמרינן:

גופא א"ר כרוספדאי כו' ומקשינן והאנן תנן עד שיקיף זקן התחתון לא שנא כי מקיף לאחר שלשה חדשים ולא שנא תוך ג' חדשים ולא מצית למימר דאידי ואידי חד שיעורא הוא דהא ודאי לא שוו כולהו אינשי להדדי דאיכא דקדים ואיכא דמתאחר ותו היכי שביק תנא לשעורי במידי דקיץ וקא משער במידי דלא קיץ ומפרקינן הקיף פטור אע"ג דלא מלו ג' חדשים כי מלו ג' חדשים פטור אע"ג דלא הקיף והאי דקתני במתני' עד שיקיף זקן התחתון לאו למימרא דאי מלו ג' חדשים מקמי הכין לא מיפטר אלא דאי הקיף מקמי דמלו ג' חדשים פטור דהוה ליה איש ואשמועינן רבי כרוספדאי דאי מלו ג' חדשים אע"ג דלא הקיף פטור הואיל ועוברו ניכר לג' חדשים וראוי לקראו אב כו':

יתיב רבי יעקב כו' ויתיב וקאמר ש"מ מדר' כרוספדאי יולדת לשבעה אין עוברה ניכר לשליש ימיה נפקא מינה לספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון שאם היה עוברה ניכר לפחות מג' חדשים לנישואי האחרון בידוע שבנו של ראשון הוא שאם היה בנו של אחרון אפי' היה עתיד ליולד לשבעה נמי לא היה ניכר בפחות משלשה דאי ס"ד עוברה ניכר לשליש ימיה למה לי שלשה חדשים למיפטריה הואיל וראוי לקראו אב בתרי ותילתא סגיא דהא אפשר דמתרמיא ליה איתתא דילדה לשבעה ומינכר עובר דילד בשני חדשים ושליש וראוי לקראו אב ודחי רבינא לעולם אימא לך יולדת לשבעה עוברה ניכר לשליש ימיה ודקא קשיא לך בתרי ותילתא סגיא זיל בתר רובא ורובא דנשי לא ילדן אלא לתשעה הילכך ההיא איתתא נמי דמסקת אדעתך דהוה מתרמיא ליה בתר רובא שדינן לה דלא ילדן אלא לתשעה ולא מינכר עובר דילה אלא לשלשה חדשים והני מילי היכא דלא נסיב דאיכא למימר אלו הוה נסיב לא הויא מתרמיא ליה איתתא אלא מרובא אבל אי נסיב ואינכר עובר בבציר מתלתא ירחי נמי מיפטר לרבינא דעל כרחיך הא אינכר וראוי לקראו אב.

אמרוה רבנן להא דרבינא קמיה דרב הונא בריה דרב יהושע אמר להו בדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא לחיובא רחמנא אמר והצילו העדה לחזר אחר זכותו ואת אמרת זיל בתר רובא ולא מיפטריה אהדרוה קמיה דרבינא אמר להו ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא וקטלינן והא תנן אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה שהעיד בשנים ידע בעיבורו של חדש שעבר ומנה לחדש זה מיום שלשים ואחד וזה שהעיד בשלשה לא ידע בעיבורו של חדש שעבר ומנה לחדש זה מיום שלשים ואשתכח דתרווייהו איום שלשים ושנים קא מסהדי ומצרפינן ליה לסהדותייהו וקטלינן אפומייהו ואי ס"ד לא אזלינן בתר רובא אפי' לחיובא לימא הני דוקא קא מסהדי כלומר לימא תרווייהו ידעי בעיבורו של חדש ותרווייהו כי קא מאנו מיום ל' ואחד קא מאנו והאי דקא מסהיד בשנים בחדש דוקא קא מסהיד איום שלשים ושנים והאי דקא מסהיד בשלש דוקא קא מסהיד איום שלשים ושלש והויא לה עדות מוכחשת וליבטלא לסהדותייהו ולא ליקטליה לגברא אלא מאי טעמא לא אמרינן הכי משום דאמרי' זיל בתר רובא ורובא דאינשי עבידי דטעו בעיבורא דירחא וסלקא הכין. ואם תשאל נהי נמי דאזלינן בתר רובא מאי שנא דאזנינן בתר רובא לחיובא אדרבא ליזיל בתר רובא לפיטורא ולימא דתרווייהו טעו בעיבורא דירחא ותרווייהו כי קא מאנו [מיום שלשים קא מנו] ואשתכח דהאי דקאמר בשנים בחדש ביום שלשים ואחד קאמר והאיך דקאמר בשלשה ביום שלשים ושנים קאמר לא סלקא דעתך דכי תלינן טעותא בסהדותא דסהדי היכא דיש רגלים לדבר אבל היכא דאין רגלים לדבר לא תלינן דאם כן בכל עדיות דעלמא נמי נתלי טעותא וכי אמרי תרווייהו בשנים בחדש נימא חד מינייהו טעי בעיבורא דירחא וקא מני מיום שלשים וכי קאמר שנים איום שלשים ואחד קאמר ואידך לא טעי וקא מני מיום שלשים ואחד וכי קאמר שנים איום שלשים ושנים קאמר אלא כיון דאין רגלים לדבר לא אמרינן הכא נמי כל היכא דיש רגלים לדבר תלי' טעותא כל היכא דאין רגלים לדבר לא תלי' הילכך כי אמר חד בשנים ואידך בשלשה כיון דלא מוכחא מילתא דאיכא שיקרא ולא טעותא אלא בחד מינייהו לא תלינן טעותא אלא בחד מינייהו:

ואמר רב ירמיה מדפתי אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד כו' כבר פירשנוה בפרק ארבע מיתות קתני מיהת חייבים עליה משום אשת איש ואמאי חייב ליחוש דילמא אילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש בעל ואשתכח דלאו אשת איש היא אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא ורוב נשים לאו אילונית נינהו ודחינן מי סברת מאי חייבין עליה מיתה לא מאי חייבין עליה קרבן כגון שבא עליה בשוגג אבל לענין קטלא לא משמע מהכא דאזלינן בתר רובא. ומקשינן והא ממיתין על ידיה קתני דאלמא מיקטל נמי קטלינן וסברינן לשנויי בבא עליה אביה דחיובא לאו משום אישות דידה הוא והא קמ"ל דביאה דידה ביאה היא. ומקשי' והא אם בא עליה אחת מכל העריות האמורות בתורה קתני ואפילו הנך דאתיאן מחמת אישות כגון חמיה וחורגה ואמאי נימא אילונית היא והוה ליה מקח טעות וליכא קורבא דאישות כלל וליפטר אלא משום דאזלינן בתר רובא אלמא גבי קטלא נמי אזלינן בתר רובא וקטלינן ומפרקי' הכא במאי עסקי' דקבלה בעל עילויה אדעתא דהויא אילונית דאי נמי משתכחת אילונית לאו מקח טעות ולהאי פירוקא לא צריך לאוקומי חייבים עליה משום אשת איש קרבן אלא כולה לענין קטלא קא מיירי וכגון דקבלה עילויה ואידחיא ליה סייעתיה דרב אחא מדפתי ואפילו הכי הילכתא כרבינא דבתרא הוא ותו דמתני' מסייעא ליה:

דף סט עמוד ב

תנו רבנן המסללת יש לומר לשון שחוק ולעג דכתיב עודך מסתולל בעמי ויש לומר המסללת לשון כבישה כדמתרגמינן מסתולל כבשת וי"ל המסללת בבנה קטן לשון דישה דכתיב (איכה א טו) סלה כל אבירי בקרבי לפיכך נקרא הדרך מסלה ומסלול לפי שנידש ברגלי העוברים והשבים ובירושלמי המסלדת לשון ואסלדה בחילה (איוב ו י) והערה בה העראה זו הכנסת עטרה אי נמי נשיקה כדאיתא ביבמות פ' (בית שמאי אומר) [הבא על יבמתו] למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה פסולה מן הכהונה בביאתו דהויא לה זונה בביאתו דהעראה כגמר ביאה דמיא כדיליף לה התם מנדה דכתיב בה את מקורה הערה ואיתקוש כולהו עריות לנדה דכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות כו' הוקשו כולן זה לזה וב"ה מכשירין דלאו ביאה היא והוא הדין נמי בגמר ביאה במחלוקת והאי דאיפליגו בהעראה אורחא דמילתא נקטי דקטן לא חזי אלא להעראה ואיבעי תימא להודיעך כחן דבית שמאי.

ואמרינן הכל מודים בבן תשע שנים ויום אחד שביאתו ביאה כדגמרינן לעיל מואיש בפחות מבן שמונה שאין ביאתו ביאה ולא נחלקו אלא בבן שמונה דבית שמאי סברי גמרי מדורות הראשונים דאוליד בשמונה וב"ה סברי לא גמרי' איבעי תימא משום דדורות הראשונים הוו בריאי טפי ואיבעי תימא ההיא סייעתא דשמיא הואי ולא גמרי' מינה כדפרשית לעיל ודוקא לפסלה מן הכהונה אבל לענין קטלא לא מיחייבא דזיל בתר רובא דהשתא לחומרא אזלינן בתר רובא לקולא לא כ"ש. ודייקינן ודורות הראשונים מנא לן דאוליד בשמונה אילימא מדכתיב הלא זאת בת שבע בת אליעם וכתיב אליעם בן אחיתופל אלמא בת שבע בת בנו של אחיתופל הואי וכתיב וישלח ביד נתן הנביא ויקרא שמו ידידיה אשלמה קאי לשנתים ימים משנולד שלמה הרג אבשלום את אמנון וברח לגשור וישב שם שלש שנים שנאמר ויהי לשנתים ימים כו' וכתיב ואבשלום ברח כו' לשנתים ימים משחזר מגשור מרד שנאמר וישב אבשלום בירושלים שנתים ימים כו' כיון שראה פני המלך בקש ממנו לשלחו לחברון דכתיב ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר כו' ומפרש בנזיר פרק ראשון (ה'.) דהני ארבעים שנה למנין ששאלו להן מלך נינהו וסוף הנך תרתי שנין הוה והאי דנקט האי מנינא משום דדמי האי מעשה דאידך קמא כלומר מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך שלא כהוגן המליכו עליהם מלך שלא כהוגן כיון שהלך לחברון מרד ובאותו הפרק נחנק אחיתופל שנאמר ואחיתופל ראה כי לא נעשתה עצתו נמצא משנולד שלמה ועד שמת אחיתופל שבע שנים שנתים משנולד ועד שברח אבשלום ושלש שישב בגשור ושתים שישב בירושלים עד שראה פני המלך הרי שבע כל שנותיו של אחיתופל כמה היו שלשים ושלש דכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם [ואדואג] ואחיתופל קאמר דהוו מצערי ליה כמה שנותיו של אדם שבעים שנה דכתיב ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל מינייהו פלגא פשו להו תלתין וחמש דל מינייהו חדא שתא דכתיב לא יחצו ימיהם לא יגיעו לחצי ימיהם פשו להו תלתין וארבע ותניא כל שנותיו של דואג אינן אלא שלשים וארבע כל שנותיו של אחיתופל אינן אלא שלשים ושלש מאי טעמא דואג דלא קטיל נפשיה לא בצרו ליה אלא חדא שתא אחיתופל דקטל נפשיה בצרו ליה תרתי חדא דהוה חזי למיבצר ליה ואידך דבצר איהו לנפשיה דקטל נפשיה בלא זימניה. כמה הוו להו תלתין ותלת דל מינייהו למפרע שבע דהוה שלמה פשו להו מדאיתיליד אחיתופל ועד דאיתיליד שלמה עשרין ושית ואשתכח דבהנך עשרין ושית איתילידו להו אליעם ובת שבע ברתיה דאליעם ושלמה בריה דבת שבע דל מינייהו תרתי שנין לתלתא עיבורי שבעה ירחי לכל חד מינייהו והאי דנקט תרתי שני משום דלא איכפת ליה בהנך תלתא ירחי דאי נמי פלגת להו לא מטי לכל חד מינייהו טפי מחד ירחא ואשתכח כל חד מינייהו בתמנא וירחא אוליד ואכתי לא גמרי בית הילל מינה. ורבינו שלמה ז"ל פי' דהאי דנקט תרתי שני משום דיהיב חד ירחא לכל חד מינייהו לימי נדות וטהרה והאי מימרא ליתי' כלל דאטו מי קא חשבינן שלש לידות באשה אחת כי היכי דליבעי ימי נדות וטהרה בין לידה לעיבור האנן כי חשבינן שלש לידות בתלתא נשי קא חשבינן. ודחינן מכדי עשרין ושית נינהו לשלש לידות ממאי דפלגת להו נהלייהו בשוה דילמא אתיתופל ואליעם תרווייהו בתשע תשע ויום אחד אוליד ובת שבע הוא יליד בשית משום דאיתתא בריא טפי כלומר בריאה יתר מן האיש למהר ולהזריע תדע דעל כרחיך אשה ממהרת להוליד יתר מן האיש דאפילו כי פלגת להו להני עשרין ושית שנין אכלהו תלתא בשוה אשתכח דגברי אוליד בתמני תימני וירחא ובת שבע אוליד בשב שני וחמשה ירחי דהא הוה לה ולד מדוד מעיקרא מקמי שלמה והיינו ולד דמית ליה כמפרש בקרא:

ואסיקנא דמהכא ליכא ראיה דדורות הראשונים בתמני אולוד אלא מהכא אלה תולדות תרח כו' קס"ד דרך לידתן קא חשיב להו ונמצא אברהם גדול מנחור שנה ונחור גדול מהרן שנה נמצא אברהם גדול מהרן שתי שנים ולאו דוקא נקט שנה ולא שתי שנים דהא בארביסר ירחי סגיא לתרי עיבורי דנחור ודהרן אלא כל היכא דהוו טפי מחדא שתא תרי שני קא חשיב להו דיום אחד בשנה חשוב שנה ובדין הוא דלידוק ולימא ארבסר ירחי אלא כיון דבין הכי ובין הכי משתכח דהרן בבציר מתשע אוליד היינו פלוגתייהו דבציר מתשע כתמני דמי וכתיב ויקח אברם ונחור כו' אלמא שרה בת הרן הואי וכתיב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד נמצא אברהם גדול משרה עשר שנים ונמצאת אומר שבשעת עיבורה של שרה היה אברהם בן עשר שנים וכבר אמרנו שהיה גדול מהרן אביה שתי שנים ונמצא הרן בשעת עיבורה של שרה בתו בן שמונה שנים. ודחינן ממאי דדרך לידתן קא חשיב להו דילמא אברהם היה צעיר אחיו לימים והאי דאקדמיה קרא משום דחכים טפי ודרך חכמתן קא חשיב להו. תדע דחשיב קרא דרך חכמתן דכתיב ויהי נח כו' ויולד נח את שם את חם ואת יפת אם תאמר שדרך לידתן חשבן הכתוב נמצא שם גדול מחם וחם גדול מיפת שנה נמצא שם גדול מיפת שני שנים בן כמה היה נח כשהוליד את שם בן חמש מאות שנה ובשעת המבול בן שש מאות שנה נמצא שם בשעת המבול בן מאה שנה וכתיב שם בן מאת שנה שנתים אחר המבול בן מאה שנה מאה ותרתי הוו אלא מעיקרא דרך חכמתן קא חשיב להו ושם היה צעיר שבאחיו לימים ונמצא נח כשהוליד את שם בן חמש מאות ושתים שנה ובשעת המבול בן שש מאות שנה נמצא שם בשעת המבול בן מאה שנה חסר שתי שנים הוסף עליהם שנתים אחר המבול נמצא שם שנתים אחר המבול בן מאה שנה והיינו דכתיב שם בן מאה שנים כו': אמר רב כהנא אמרת לשמעתא דקאמרינן דחשיב קרא דרך חכמתן קמיה דרב זביד מנהרדעא ואמר לי אתון מהכא מתניתו לה מדוקא דמנינא אנן בהדיא מתנינן לה דכתיב אחי יפת הגדול יפת גדול שבאחיו הא למדת שבתחלה לא חשבן הכתוב אלא דרך חכמתן ויש לפרש אתון מהכא מתניתו לה דשם קטן שבאחיו כו':

אלא מנא לן דדורות הראשונים בתמני אוליד מקרא ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וכתיב בדברי הימים ויקח לו כלב את אפרת ותלד לו את חור הוה ליה בצלאל בן אורי בן חור בן כלב וכי עבד בצלאל משכן בר כמה הוה בר תליסר שנין לכל הפחות דכתיב איש איש ממלאכתו אשר המה עושים מכלל שכולם גדולים היו ותניא שנה ראשונה שיצאו ממצרים עשה משה משכן שניה הקים משכן דכתיב ויהי בשנה השנית כו' ויקם משה את המשכן כו' ובו בפרק שלח מרגלים נמצא בצלאל כששלח משה המרגלים בן י"ד שנה לכל הפחות וכתיב ביה בכלב בספר יהושע בן ארבעים שנה אנכי בשלח משה עבד ה' אותי נמצא כלב כששלח משה מרגלים בן ארבעים שנה צא מהן י"ד למפרע משנולד בצלאל ועד ששלח משה מרגלים נשארו בידך עשרים ושש מלידת כלב ועד לידת בצלאל צא מהן שנתים של שלשה עיבורין לחור ולאורי ולבצלאל נשארו בידך עשרים וארבע שמונה לכלב ושמונה לחור ושמונה לאורי ונמצא שכל אחד מהן בן שמונה שנים הוליד:

דף ע עמוד א

מתני' מאימתי הוא חייב משיאכל תרתימר בשר בגמ' מפרש ליה חצי מנה. וישתה חצי לוג יין באיטלקי חצי לוג יין בלוג האיטלקי שהוה גדול מלוג מדברי ומאן דמפריש האיטלקי איין לא חש לקמחיה. וכולה מתני' בגונב משל אביו קאי שאע"פ שגנב משל אביו ואכלו בחבורת מצוה או בעיבור החדש או שגנב כסף של מעשר שני של אביו ואכלו בירושלים דרך גרגרנות תרתימר בשר וחצי לוג יין כיון דבמצוה קא אכיל ליה לא מימשך למיכל שלא במקום מצוה. וראינו במקצת חידושי צרפת אכל טבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו וטעות גדולה היא בספריהם ואינן בכל ספר ספרד לא במשנה ולא בתלמוד וכל שכן דלא משכחת לה דאי בבשר לא טבל איכא ולא מעשר ראשון איכא. ואי ביין האי אכל שתה מיבעי ליה. ואי בתבואה בשר ויין בעינן הילכך לא משכחת לה. ושאר מתני' בגמרא מפרש לה ומפרש טעמא:

אמר ר' זירא תרתימר זה לא שמעתי מרבותי מהו אלא מתוך שכפל רבי יוסי מדתו ביין דאמר תנא קמא חצי לוג וא"ר יוסי לוג נמצא כופל אף בבשר ושמע מינה תרתימר חצי מנה:

א"ר חנן אינו חייב עד שיקנה בשר ויין בזול ויאכל וישתה אבל ביוקר דלא שכיחי ליה מעות כולי האי למיגנב ולא ממשיך שנאמר זולל לשון זול ואסמכתא בעלמא היא. ומסתברא לי נמי דהאי בזול דאמרינן לאו למימר דאיתרמי ליה לדיליה למזבן בזול בשעת היוקר דאם כן כל שכן דפטור דלאו [כל] זימנא וזימנא מתרמי ליה הכי אלא כגון דזאבין בזול בשער שבשוק דכי האי גוונא ודאי אתי לאמשוכי:

ואמר רבי חנן אינו חייב עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי אבל בשיל ומזיג לא (חי משיך) [מימשך] למעבד הכי בסתר ע"י גניבה דגנב לית ליה שהות. ומקשינן איני והא רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר חי ממש ושתה יין חי ממש אינו נעשה בן סורר ומורה דכיון דלית ליה הנאה מיניה לא מימשיך. ופריק רבינא כי קאמר רבי חנן עד שיאכל בשר חי וישתה יין חי לאו חי לגמרי קאמר אלא יין מזוג ולא מזוג דרך העולם לתת שני חלקים מים ואחד יין והוא נתן מחצה מים ומחצה יין בשר בשיל ולא בשיל כבשר כובי דאכלי גנבי בשר שגנבים רגילין לאכול בחנויות ביני כובי בין החביות של יין כדי שיהא היין מצוי להם לקנות ולשתות ואין הבשר מבושל כל צרכו לפי שאין להם שהות כדאמרינן התם (פסחים מ"ט.) דמרקיד בי כובי. ואית נוסחי דאית בהו בבשר כיבא ומפרשי לה כווייה בגחלים:

ורבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו אכל בשר מליח ושתה יין מגתו אינו נעשה בן סורר ומורה דלא מימשיך: והשתא קא בעי עלה בשר מליח מאימת ויין תוסס עד כמה והיינו דקא דייק התם בתעניות תנן ערב תשעה באב כו' ותנא בברייתא אבל אוכל הוא בשר מליח ושותה הוא יין מגתו דהני לית ביה שמחה בגוייהו. והוינן בה בשר מליח עד כמה הוא עומד באיסורו אמר שמואל כל זמן שהוא כשלמים שנאכלים לב' ימים ולילה אחד בנתים כלומר כל זמן שאלו היה שלמים היה שם שלמים עליו והיה נאכל יין מגתו עד כמה יהא עומד בהתרו כל זמן שהוא תוסס דאכתי רתח וכל כמה דרתח לית ביה טעמא דחמרא ולא מימשיך בתריה ויש אומרים תוסס שמושך בגרון מחמת שמחמיץ ותניא יין תוסס כו' כיון דאשמעי' כ"ז שהוא תוסס אייתי לן הא מתניתא דאמירה גבי גילוי לאשמועינן כמה ימי תסיסה דתניא יין תוסס אין בו משום גילוי דאגב רתיחתו מירתת חויא ולא שתי מיניה וכמה תסיסתו ג' ימים. ויש אומרים יין תוסס מושך בגרון מחמת שהוא מחמיץ וריח החומץ (מצריח) [מבריח] את הרחש כדאמרינן בע"א (ל:) אבל אית ביה חלא חלא מיגרי בהו. מ"מ שמעינן מינה שיעור תסיסה שלשה ימים ובדין הוא דליבעי גבי בשר מאימת יהא מותר וגבי יין עד כמה יהא מותר אלא כי קא בעי בתרווייהו עד כמה קאי בדיניה ולא משתני קא בעי ולא איכפת ליה בין להיתר בין לאיסור. הכא גבי בן סורר ומורה מאי. ופשטי' התם גבי תענית משום איסור שמחה הוא וכ"ז שהוא כשלמים אית ביה שמחה דהא שלמים נמי כתיבא בהו [שמחה] דכתיב וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' כו' אבל הכא משום אמשוכי הוא ומכי הוי מליח כל דהו לא ממשיך בתריה ויין נמי עד ארבעים יום לא מימשיך שעדיין אין בו טעם יין ממש:

תנו שכר לאובד אלו רשעים שאבודין מן העו"ה תנו להם שכר לשמח לבבם בו לשלם להם בו שכר מיעוט מעשים טובים בעוה"ז ויין למרי נפש אלו אבלים: אל תרא יין כי יתאדם אל תביט אליו להמשך אחריו שאחריתו דם כדמפרש התם (משלי כ"ג) הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי. ואית דאמרי דאבן סורר ומורה קאמר: ויין ישמח לבב אנוש כתיב ישמה בה"א וקרינא ישמח בחי"ת זכה ושתה ממנו כדי צרכו להנאת גופו בלבד משמחו לא זכה ושתה ממנו יתר מדאי להשתכר משמהו מלשון שמה שמו שמים (ירמיה ב') והשמותי אני את הארץ והיינו דאמר רבא בסוף הוריות חמרא וריחאני פקחין עשאוני פקח. ויש אומרים פקחון מפקחין את הלב:

אמר ר' חנינא מאי דכתיב למי אוי למי כו' אמרי במערבא האי קרא דדריש ליה מרישיה לסיפיה מדריש למי אתה מוצא אוי ואבוי למאחרים על היין ומאן דדריש ליה מסופיה לרישיה נמי מידריש למי נאה לאחר על היין למי שיש לו אוי ואבוי כגון אבל ולמי שיש לו מדנים לשון מריבה ולמי שיש לו שיח לשון צער דכתיב אריד בשיחי ולמי שיש לו פצעים חנם וחכלילות עינים מחמת (כי ביין אנחתו) [בכייתו ואנחתו] להם ראוי לאחר על היין כדי שישכרו וישכחו צערם ועמלם: שלשה עשר ווי"ן אוי בלשון ארמי נאמרו ביין מויחל נח עד וידע את אשר עשה לו ועד בכלל אבל ויאמר ארור כנען לא קא חשיב אי נמי מוישת מן היין קא חשיב עד ויאמר ברוך ה' אלהי שם אבל ויחל ויטע לא קא חשיב דאכתי לא הוה חמרא ופשוטה היא.

וידע את אשר עשה לו לשון מעשה משמע שעשה לו מעשה בגופו דאלו ראית ערותו והגדה לא שייך בהו לשון עשה לו. רב ושמואל חד אמר סרסו וחד אמר רבעו. מאן דאמר סרסו מנא ליה מתוך שקלקלו בבן רביעי שהיה ראוי להיות לו אלמלא סרסו קללו אביו בכנען שהיה לו בן רביעי דכתיב ובני חם כוש ומצרים ופוט כו' דאי לא תימא הכי מאי שנא דלייט ליה לכנען משאר בניה דחם. ומ"ד רבעו גמר וירא וירא. ואסיקנא מ"ד רבעו אית ליה סרסו ומשום הכי קללו בבן רביעי:

דף ע עמוד ב

תניא ר"מ אומר אותו אילן כו' שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין הילכך מסתברא שגם אותה יללה שבאה על אדם הראשון על ידי גפן היתה שהרי לא נשתנה עולם ממנהגו רבי יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא עד שיטעם טעם דגן וכיון דקרי ליה עץ הדעת טוב ורע ש"מ היינו דגן. ר' נחמיה אומר תאנה היה שכן מצינו מדותיו של קב"ה שבדבר שבו עונש את האדם בו מתקנו שאין צריך להביא דבר אחר להתקן בו ודוגמתה בקראי ויצת אש בציון וכתיב ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב:

דברי למואל מלך, יש אומרים למי שהיה מלך לפני המקום כלומר שמינהו המקום מלך כענין שנאמר ואני נסכתי מלכי (תהילים ב ו) ויתן עוז למלכו (שמואל א ב י) ואל לשון שכינה הוא למו כמו ידי שמתי למו פי ויש לפרש דהאי דקרי ליה למואל דכתיב לבתר הכי אל למלכים למואל דדרשינן ליה מלכים שאומרים למה להן אל. משא אשר יסרתו אמו אין ייסור אלא לשון מלקות שנא' ויסרו אותו מלמד שכפפתו על העמוד להלקותו כשראתה שהיה מרבה בסעודה ונמשך אחר היין וכביכול דומה למלכים שמשתכרין ואומרין למה להם אל אמרה לו מה ברי ומה בר בטני ומה בר נדרי מה ברי מפני מה אתה גורם לי לרנן אחרי שאני גרמתי לך להיות רשע כאלו היית ברי ולא בן דוד אביך ומה בר בטני מה זה שאתה עושה בר בטני בן שטרחתי במעי ובטני ודחקתי ונכנסתי כדי שיהא לי בן מלובן ומזורז כדאמרינן בנדה שלשה חדשים האחרונים תשמיש יפה לולד ומה בר נדרי כל הנשים של בית אביך היו נודרות לשון וידר ישראל נדר אם נתון תתן והחרמתי את עריהם וכדאשכחן בחנה דכתיב (שם א') ותדר נדר כו' ונתת לאמתך זרע אנשים ונתתיו לה' כו' אף הן היו נודרות אם הקב"ה נותן לנו בן ראוי למלכות נעשה כך וכך מצוה ואני הייתי נודרת על בן הגון לתורה ולנבואה אל למלכים למואל מה לך אצל מלכים שאומרים למה להם אל בשעה שמשתכרין ומנין שחזר שלמה והודה לאמו שנאמר כי בער אנכי מאיש זה נח ששגה ביין והביא יללה על עצמו דכתיב ביה ויחל נח איש כו' ולא בינת אדם לי זה אדם הראשון שהביא יין עליו יללה כרבי מאיר כלומר ענשי גדול משלהם שהם לא ידעו כמה עונשו של יין ועשו ואני ידעתי ועשיתי שהיה לי להוסר בהם:

מתני' אכל בחבורת מצוה. א"ר אבהו אין בן סורר ומורה חייב עד שיאכל בחבורה שכולה סריקין אנשים רקים שאין בהם מועיל לשון אילן סרק שהוא אילן שאין מוציא פירות דהני ודאי מרגלי ליה אבל חבורה דלאו כולה סריקין כיון דאיכא מאן דמוכח ליה לא ממשיך. ומקשינן והא אנן תנן אכל בחבורת מצוה אינו נעשה בן סורר ומורה וסתמא דמילתא דחבורה דמצוה לאו כולה סריקין דאי כולה סריקין לאו חבורת מצוה היא אלא דלאו כולה סריקין וטעמא דמצוה הא לאו מצוה אע"ג דלאו כולה סריקין דאי ס"ד אע"ג דלאו מצוה נמי כי לא הויא כולה סריקין פטור מאי איריא חבורת מצוה אפי' לאו מצוה נמי. ואיכא לפרושי נמי דהכי קדייק טעמא דמצוה הא דרשות אע"ג דלאו כולה סריקין חייב דאי בכולה סריקין לאו סעודת הרשות היא אלא איסורא נמי איכא. ומפרקינן הוא הדין נמי בסעודת הרשות דכי לא הויא כולה סריקין פטור וחבורת מצוה איצטריך ליה לאשמועינן דאע"ג דכולה סריקין כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך למיעבד בלא חבורת מצוה:

פיסקא אכל בעיבור החדש. ומקשינן למימרא דבשר ויין מסקי התם דהא איצטריך תנא לאשמעינן דפטור אע"ג דאכל שם תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין והתניא אין עולין לה לעלייה שמעברין בה חדשים ושנים אלא בפת דגן וקטנית תבשיל של קטנית כגון אורז ועדשים וכיוצא בהן אבל בשר ויין לא שמא יאכלו אכילה גסה וישתכרו ולא יעיינו בדבר כראוי. ויש אומרים כדי שלא לבייש את מי שאין לו [אלא] פת (דוחן) [דגן] ושאר קטניות נמי לא דפת (דוחן) [דגן] עדיפא טפי ליתובי דעתא. ויש לפרש דהאי דאין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית כי היכי דתהוי עלייה לשמה. ואית דאמרי דכי נקיט פת דגן שלא תיסוק אדעתין דפת קטנית תנן כדסלקא דעתין בפ' השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ז.) ומפרקינן הא קמ"ל דאע"ג דאין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית ואיהו אסיק בשר ויין ואכל דלאו אכילת מצוה היא כיון דבמצוה קא עסיק לא מימשיך. ואם תשאל כיון דקיי"ל אינו חייב עד שאכל בחבורה שכולה סריקין היכי תיסוק אדעתא דכי אכיל בעיבור החדש מיחייב וכי מעברין את החדש בחבורה שכולה סריקין לא תיקשי לך דהכא במאי עסקינן כגון דסליקו אינהו מדעתא דנפשייהו לעבוריה דמ"מ כיון דלדבר מצוה קא מכווני לא מימשיך ופטור:

תנו רבנן אין עולין לעלייה לעיבור החדש בפחות מעשרה בני אדם. ואיקשיא לך הא דתנן בפ"ק (י':) עיבור החדש בשלשה וסברינן לאוקומה תני חישוב בעיבור בשלשה לא קשיא התם הא קמ"ל דמדינא לא סגיא בפחות משלשה הכא כי קתני עשרה לפרסומא למילתא קתני ותנן נמי גבי חליצה כי האי גונא (יבמות ק"א: עי"ש) החליצה והמיאונין בשלשה והאנן תנן בחמשה אלא לאו שמע מינה הא לעיקר דינא הא לפרסומא למילתא ש"מ. ואין עולין לה אלא בפת דגן וקטנית בלבד ואין עולין אלא לאור עיבורו ליל עיבורו דהיינו מוצאי תשעה ועשרים יום וכן פירש ר"ח ז"ל ודמיא לההיא דאמרינן בראש השנה (כ"ב:) אין משיאין משואות אלא על החדש שנראה בזמנו לקדשו ואימת משיאין לאור עיבורו דהיינו ליל שלשים דאי למוצאי שלשים למה להו וכי תימא ולמה להו לעבוריה לא ליקדשוה ביום שלשים וממילא מיעבר אפ"ה צריך לחשב אם הלבנה ראויה לראות ביום שלשים ואם לאו ואם ראו לפי החשבון שאי אפשר שתראה מעברין אותו מעתה ואין צריכין לצפות לעדים אי נמי כגון שהוצרכו לעברו משום ירקות וכיוצא בהן וכד קא עבדי הכי לפרסומה למילתא הוא דקא עבדי. ואית דמפרשי לאור עיבורו ליל מוצאי שלשים ואין אסיפה זו לעיין אלא לפרסם את הדבר שעיברוהו ולא מסתבר. ומפני מה אין עולין אלא בלילה כדי שיעשו הברת קול בלילה ויהא קולם נשמע ויתפרסם הדבר. ומקשינן והתניא אין עולין לה אלא ביום ביום כ"ט ומפרקינן ההוא לפרסומי מילתא שצריכין לעלות לה מבעוד יום סמוך לשקיעת החמה ויום כ"ט כדי שיראו אותם בני אדם ויתפרסם הדבר יותר אבל עיקר משא ומתן בליליא הוי וכי קתני אין עולין לה ביום למעוטי מקמי שקיעת החמה טובא ולמעוטי יום שלשים אבל סמוך לשקיעת החמה דכ"ט שפיר דמי והיינו דקתני נמי אין עולין לה אלא בלילה ובסמוך לשקיעת החמה קאי דלגבי שאר יומא ליליא קרי ליה וטעמא מאי לפרסומי מילתא כדאמר להו רבי חייא בר אבא לבניה אקדימו עולו מבעוד יום אחריפו פוקו צאו כאחת והעירו את הדבר כדי שירגישו בכם בני אדם אחריפו לשון חידוד וחריפות שבני אדם מרגישין בו ויש אומרים אחריפו עולו הקדימו ובואו לעיבור החדש קודם שתחשך אחריפו לשון חרפי ואפלי אחריפו פוקו כלומר שיצאו למחר לאלתר קודם הנץ החמה כדי שיהו הכל שומעין את עיבורו והא דקתני אין עולין לה ביום היינו כדאמרן קודם שתחשך והא דקתני בלילה היינו נמי כדאמרן ולהכי קרו ליה לילה דלגבי שאר היום לילה הוא שהרי סמוך לחשיכה הוא והני תרי מתניאתא תרוייהו חדא מילתא נינהו:

פיסקא אכל מעשר שני בירושלים משכחת לה כגון שגנב דמי מעשר שני של אביו ושל אמו וקנה בהן בשר ויין ואכל כיון דכאורחיה קא אכיל ליה דרך מצותו דכתיב בבקר ובצאן וביין ובשכר לא מימשיך למעבד דרך עבירה וליכא לאוקמה כגון שגנב בשר ויין של מעשר שני של אביו ואכל ושתה דאפי' בחולין כי האי גוונא פטור דהא בעינן עד שיקנה בשר בזול ויאכל ויין בזול וישתה:

פיסקא אכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים שקצים שקץ העוף רמשים רמש האדמה. ולקמן מפרש מאי טעמא פטור: אמר רבא אכל טרטימר בשר עוף אינו נעשה בן סורר ומורה לפי שמאכל קל הוא ואין דרך ליסטים בכך. וי"ל לפי שדמיו יקרים יתר מבשר בהמה וחיה ולא שכיחי ליה מעות למיגנב כולי האי ולא ממשיך. והרב רבי יצחק בר אשר ז"ל פירש טעמא דבשר עוף אין בו משום שמחה כדאמרי' בחגיגה (ז':) אבל לא בעופות ולא במנחות דאין שמחה אלא בבשר בהמה. ומקשינן והא אנן תנן אכל שקצים ורמשים אינו נעשה בן סורר ומורה שקצים עוף טמא דכתיב בה ואת אלה תשקצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם אבל בהמה וחיה טמאה טומאה כתיבא בהו ולא שקץ ורמשים היינו רמש האדמה דכתיב בהו ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא. דייקינן מינה אעוף טמא הוא דלא מחייב כדמפרש טעמא לקמיה מכלל דאעוף טהור מיחייב. ומפרקינן כי תנן מתני' אכל שקצים פטור להשלים שאם אכל טרטימר בשר בהמה וחיה חסר אוקיא והשלים את החסר מבשר עוף טמא פטור אבל אם השלימו מבשר עוף טהור חייב הואיל ורוב השיעור מבשר בהמה וחיה וכי קאמר רבא היכא דאכל כוליה טרטימר מבשר עוף:

פיסקא אכל דבר שהוא מצוה לאיתויי תנחומי אבל ודבר שהוא עבירה לאיתויי תענית צבור דקא פריש מדרכי צבור ועובר על לא תסור. וטעמא מאי פטור אמר קרא איננו שומע בקולנו ולא שאינו שומע בקולו של מקום. וכי תימא ולאו קל וחומר הוא גזירת הכתוב הוא ואין להשיב:

דף עא עמוד א

פיסקא אכל כל מאכל ולא אכל בשר לאיתויי דבילה קעילית שאף על פי שמשכרת ומביאה את האדם לידי עבירה אינו חייב עליה. שתה כל משקין ולא שתה יין לאיתויי דבש וחלב שמשכר דתניא כהן שאכל דבלה קעילית או ששתה דבש וחלב ונכנס למקדש חייב מלקות דכתיב יין ושכר אל תשת שכר כל מידי דמשכר אבל מיתה לא דההיא מיתה דכתיבא התם מיתה בידי שמים היא.

אינו נעשה בן סורר ומורה עד שיאכל בשר וישתה יין שנאמר זולל וסובא אע"פ שאין ראיה לדבר מן הכתוב שזולל וסובא הכתובין בתורה בבשר וביין הן זכר לדבר שלשון זולל נופל על הבשר ולשון סובא על היין שנאמר אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו ואומר כי סובא וזולל יורש להכי אייתי להאי קרא בברייתא לאשמועינן דזולל וסובא דאיירי ביה שלמה בקרא קמא היינו זולל וסובא דקרא כדתניא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסוף גומר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא והיינו דכתיב כי סובא וזולל יורש ומלסטם והורג את הבריות כלומר שנעשה רש ומבקש למודו ואינו מוצא ומלסטם והורג לבריות וקרעים תלביש נומה פשטיה דקרא דאיתיה עילויה דמאן דלא עסיק במלאכה ומיגרי באכילה ושתיה יורש סוף שנעשה רש וכן המתגרה בנומה דהיינו שינה הרי השינה מלבישתו קרעים מחמת שאינו עסוק במלאכה ונעשה רש וסופו ללבוש בגדים קרועים ובלויי סחבות. והוא הדין נמי לענין תלמוד תורה שהמתגרה בשינה משכח תלמודו ותורתו נעשית קרעים קרעים שאינו נזכר אלא בסירוגין:

מתני' גנב של אביו כו' משמע מהאי מתני' דפשיטא ליה לתנא דעיקר חיובא דבן סורר ומורה משום דגנב ואכל הוא מדלא איצטריכא לאשמועינן אלא דאינו חייב עד שיגנוב משל אביו ויאכל ברשות אחרים ועיקר הא מילתא איבעי תימא סברא דבן סורר ומורה על שם סופו הוא נידוי דסופו להיות מלסטם את הבריות הילכך אי גנב וקנה ואכל ואתי לאימשוכי בגניבה אין ואי לא לא. ואי בעית תימא קרא דכתיב ויסרו אותו זה מלקות וקי"ל דלא ענש אלא אם כן הזהיר ועל כרחיך בלאו דגניבה קאי קרא שהרי דבר הלמד מענינו דקא מיירי בזולל וסובא דאיננו שומע בקול אביו ובקול אמו במידי דשייכי ביה אביו ואמו ואע"ג דאין לוקה ומשלם על כרחיך חייבך הכתוב מלקות במקום תשלומין מידי דהוה אמוציא שם רע דלוקה ומשלם.

וטעמיה דרבי יוסי בר יהודה דאמר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו כדתניא בספרי איננו שומע בקול אביו ובקול אמו יכול אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק ת"ל איננו שומע לג"ש מה איננו שומע האמור להלן זולל וסובא פי' דכתיב איננו שומע בקולנו זולל וסובא אף איננו האמור כאן זולל וסובא כלומר אף איננו האמור בתחלת הפרשה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו אע"ג דלא כתיב ביה זולל וסובא על כרחיך בזולל וסובא הכתוב מדבר שמזהירין אותו שלא להיות זולל וסובא ואינו שומע ולא שאמרו לו להדליק את הנר ולא הדליק ומה איננו שומע האמור כאן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו דכתיב בקול אביו ובקול אמו ולא כתיב בקול אביו ואמו לומר לך ששניהם שוים וכשם שאינו חייב עד שיגנוב משל אביו כך אינו חייב עד שיגנוב משל אמו אף כאן בגניבה שניה דחד קול כתיב אינו חייב עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.

והכי משמע קראי לפום דינא דבן סורר ומורה כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שומע בקול אביו ובקול אמו ממשמע שנאמר איננו שומע ש"מ שהתרו בו שלא להיות בן סורר ומורה זולל וסובא ולא שמע אלא נעשה זולל וסובא ויסרו אותו דהיינו מלקות כדיליף ליה לקמן והדר כתיב ולא ישמע אליהם כלומר אם עדיין לא ישמע אליהם לאחר שיסרו אותו אלא חזר וגנב משל אביו ומשל אמו ונעשה זולל וסובא ותפשו בו אביו ואמו והוציאו אותו אל זקני עירו ואמרו אל זקני עירו בנינו זה שלקה בפניכם הרי הוא סורר ומורה ואינו שומע בקולנו אלא חזר ונעשה זולל וסובא מיד ורגמוהו כו'. והני בבי כולהו דמתני' דקתני גנב משל אביו ואכל ברשות אביו כו' בגמרא מפרש טעמא דכולהו.

גנב משל אביו ואכל ברשות אביו אע"ג דשכיח ליה ממונא דאבוה למיגנב מיניה ואתי לאימשוכי כיון דברשות אביו קאכיל ליה בעית מאבוה ולא ממשיך משל אחרים ואכל ברשות אחרים אע"ג דלא בעית מאבוה דהא ברשות אחרים קאכיל לא שכיח ליה ממונא דאחרים למגנב בכל שעתא ולא אתי לאימשוכי וכל שכן גנב משל אחרים ואכל ברשות אביו דלא שכיח ליה ובעית דודאי לא אתי לאימשוכי וזו ואין צריך לומר זו קתני ואינו נעשה בן סורר ומורה עד שיגנוב משל אביו דשכיח ליה ויאכל ברשות אחרים דלא בעית ואתי לאימשוכי:

פיסקא ר' יוסי בר' יהודה אומר עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו. ומתמהינן אמו מנא לה ממונא דלא הוי דאבוה מה שקנתה אשה קנה בעלה ופריק ר' יוסי בר' חנינא מסעודה המוכנת לאביו ולאמו דכיון דאדעתא דאכלי לה תרוייהו אתעבידא אשתכח דאית להו לתרוייהו חולקא בגוה ודמיא לההיא דתנן (ערכין כ"ד.) המקדיש את נכסיו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבעים חדשים שצבען לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. ואיכא דאמרי משום דבעלה חייב במזונותיה ואישתכח דאיהי נמי שייכא בה ולאו מילתא היא דנהי שחייב במזונותיה גבי האי סעודה מיהת למה לה. ומתמהינן סעודה והא"ר חנן בר מותנה א"ר הונא אינו חייב עד שיקנה בשר בזול ויאכל יין בזול וישתה דהוי מידי דשכיח ליה בכל שעתא אבל אם גנב בשר עצמו ויין עצמו לא דלאי כל שעתא שכיח ליה ולא מימשיך. ואסיקנא אלא מדמי סעודה המוכנין לקנות מהם צרכי סעודה לאביו ולאמו (הוא) [והוא] דמטו לידא דאימיה ואיבעי תימא כל היכא דהוה מזומן לדילה משל אמו קרינא ביה דלא גרע מצבעים חדשים שצבען לשמן ואע"ג דלא מטו לידייהו ומתמהינן עלה בפרק הגוזל עצים (בבא קמא ק"ב:) מי הודיעו לצבע שהקנה צבע לאשה ואי בדמטו לידא מאי קושיין ותו אי בדמטו לידייהו מאי איריא צבען לשמן ולקחן לשמן אפי' לא צבען נמי לשמן נמי זכו בהו משעת הגבהה.

ואיבעית תימא דאקני לה אחר ואמר לה ע"מ שאין לבעליך רשות בהן דאי לא אמר לה הכי הוי (בידא) לבעל דלא גרעי מנכסי מלוג ובעינן דבר שנתרוקנה בו הרשות לאמו ורבינו שלמה ז"ל פירש דאי אמר ליה הכי זכי בהו בעל דלא עדיף ממציאה ולא דייק דהא ודאי אי איכא לדמוייה לנכסי מלוג הוא דאיכא לדמוייה דהא אידי ואידי מכח אחר קאתו לה לאפוקי מציאה דלאו מכח אחר קאתיא והיא גופה תקנתא דרבנן היא הכי דלא תהוי להו איבה ומאי דתקון תקון ומאי דלא תקון לא תקון. מיהא שמעינן דמאן דאקני מידי לאיתתא ע"מ שאין לבעלה רשות בו הויא הקנאה ולית ליה לבעל זכותא בגויה וה"ה למאן דמקני ליה מדעם לחבריה על מנת שאין לבעל חובו ולכתובת אשתו רשות בהן הויא הקנאה ולית להו להנך שיעבודא:

מתני' היה אביו רוצה כו' דכתיב ותפשו בו כו' כולה מילתא אתרוייהו משמע. ר' יהודה אומר אם לא היתה אמו ראויה לאביו אינו נעשה בן סורר ומורה. ודייקינן מאי אינה ראויה אילימא חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד דלא תפסי בהו קדושי מכדי קרא אאביו ואמו קא קפיד ואפי' הויין מחייבי מיתות ב"ד סוף סוף אבוה אבוה ניהו ואמו אמו ניהי ואביו ואמו קרינא בהו אלא שוה קאמר מפרש בברייתא רבי יהודה אומר כו' מאי טעמא דאמר קרא איננו שומע בקולנו מדלא כתיב בקולותינו אלא בקולנו משמע שני גופין וקול א' ומאי קאמר קרא על כרחיך שוין קאמר ומדקול בעינן שוין מראה וקומה נמי בעינן שוין:

כמאן אזלא הא דתניא בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נכתב דרוש וקבל שכר כמאן כר' יהודה דבעי אמו שוה לאביו בקול ובמראה ובקומה דודאי מילתא דלא שכיחא היא ואיבעי תימא ר' שמעון דסבירא ליה דמילתא דלא שכיחא היא דליתו ליה אבוה ואמיה לבי דינא למרגמיה משום דאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אבל לרבנן אע"ג דאינו נעשה בן סורר ומורה עד שיהו שניהם רוצים קסברי רבנן דלאו מילתא דלאו שכיחא היא דליתו ליה למרגמיה משום דמסקי אדעתייהו מאי סלקא ביה לבסוף:

תניא ר' אליעזר אומר כו' מ"ט דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת וכיון דאיכא מזוזה שהיא ממון הדיוט דאי בעי מזבין לה ואכיל להו לדמים והרי היא בכלל משמעותא דאת כל שללה וכיון דלא אפשר לקיומי בזה מצות את כל שללה תקבוץ ושרפת מפני הזכרות שבה שאסור לאבדם דכתיב ואבדתם את שמם וכתיב בתריה לא תעשון כן לד' אלהיכם איעקר ליה דינא דעיר הנדחת מהכא ורבנן אע"ג דאיכא מזוזה דהויא בכלל את כל שללה ולא אפשר לקיומי בה מצות את כל שללה תקבוץ ושרפת לא מיעקר דינא דעיר הנדחת בהכי דלא מבטלינן מאי דאפשר אטו ההוא מקצת דלא אפשר לקיומי ביה מצות תקבוץ ושרפת.

והא דתנן ר' אליעזר בר' שמעון אומר לעולם אין הבית טמא עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים כו' הלכה למשה היא שאין הנגע מטמא בפחות מכגריס מיהו כי סגיא לן בחד גריס בנגעי אדם ונגעי בגדים אבל בנגעי בתים דכ"ע בעי' שני גריסין לדברי הכל ובתורת כהנים יליף לה מהאי קרא וראה את הנגע יכול בכגריס ת"ל וראה את הנגע והנה הנגע מלמד שאין הבית טמא אלא כבשני גריסין ואיתא להא דר"א בר"ש במסכת נגעים פרק כל נגעי בתים והכי תנינן התם אין הבית מטמא בנגעים עד שיהו בו אבנים ועצים ועפר וכמה אבנים יהו בו ר' ישמעאל אומר ארבע ר' עקיבא אומר שמונה שר' ישמעאל אומר עד שיראה כשני גריסין על שני אבנים או על אבן אחת ר' עקיבא אומר עד שיראה כשני גריסין על שתי אבנים ולא על אבן אחת ר"א בר' שמעון אומר כו' במאי קא מיפלגי ר"י סבר כי כתיב וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע אקראי בעלמא דאי איקרי והוי בתרתי בעי חילוץ ור"ע ור"א בר"ש סברי אבנים דוקא כתיב ור' עקיבא ור"א בר"ש בהא פליגי ר' עקיבא סבר אפי' בקיר אחד דהא כתיב קיר וכי כתיב קירות דאי איקרי והוי טמא ור"א בר' שמעון סבר כיון דכתיב קיר ומראיהן שפל מן הקיר וכתיב קירות והנה הנגע בקירות כו' אי אפשר לומר קיר שהרי [כבר] נאמר קירות ואי אפשר לומר קירות שהרי כבר נאמר קיר הא כיצד קיר שהוא כקירות ואי זה זה הוי אומר זו קרן זוית ששני הקירות סמוכין זה לזה ונראין כקיר אחד ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס כדי שיהא גריס מרובע בקיר זה וגריס מרובע בקיר זה דתנן (פ"ו מ"א) גופה של בהרת כגריס הקילקי מרובע והכא כיון ששיעורו כפול בעינן ארכו כשני גריסין ורחבו כגריס. חורבתא סגירתא חורבה מצורעת שהרסו משם בית מנוגע מצורעת מתרגמינן סגירתא תניא א"ר שמעון בן יהודה איש כפר עכו פעם אחת הלכתי לגליל וראיתי מקום שמציינין אותו שלא יאהילו עליו דאבן מנוגעת מטמאה באהל דכתיב אל נא תהי כמת איתקש מצורע למת:

מתני' היה אחד מהן גידם כו' שנאמר ותפשו בו ולא גדמין שאין להם ידים לתפוש והוציאו אותו ולא חגרין שאף עצמן אין יכולים להוציא אלא על ידי הדחק ואמרו ולא אלמין בננו זה משמע דחזו ליה ולא סומין דלא חזו ליה איננו שומע בקולנו פריש לה רבינו שלמה ז"ל פירושא דחיקא דלא מסתבר כלל ולדידן מסתברא לפרושה הכי מאחר ששניהם אומרים איננו שומע בקולנו משמע ששניהם אומרים שאינו שומע בקול שניהם דהא בקולנו בקול שנינו משמע ולא משכחת לה אלא בזמן שהאב יודע בתוכחתה של אם והאם בשל אב ואי הוי חד מינייהו חרש מנא ידע.

מתרין בו בפני שלשה ומלקין אותו מפרש לה בגמרא מתרין בו בפני שנים ומלקין אותו בפני שלשה ולאו הכא קאי דהא האי קרא דותפשו בו ואמרו בקטלא כתיב אלא בעלמא קאי בן סורר ומורה כיצד נעשה בן סורר ומורה גנב משל אביו ואכל כמו שאמרנו מתרין בו בפני שנים שלא יעשה ואם עשה מלקין אותו בפני שלשה והיינו דכתיב ויסרו אותו חזר וקלקל והיינו דכתיב ולא ישמע אליהם נידון בעשרים ושלשה והיינו דכתיב והוציאו אותו אל זקני עירו כו'. ואינו נסקל עד שיהו שם ג' הראשונים שנאמר בננו זה זהו שלקה בפניכם ובגמרא מקשי הא אפיקתיה למעוטי סומין.

ברם צריך את למידע דהאי התראה דקתני במתני' לאו משום התראה גמורה היא כשאר עבירות שאין לוקין אלא בהתראה דמעשה בתוך כדי דיבור להתראה בעינן ואפשר שיעשה לאחר זמן לאחר כדי דיבור אלא מוכיחין אותו דבעינן איננו שומע בקול אביו ובקול אמו דמשמע שהתרו בו שלא ירגיל ואם לא שמע מלקין אותו בב"ד והיינו דכתיב ויסרו אותו כדפרישנא ורבינו שלמה ז"ל כתב ינמי כדכתיבנא מיהו קאמר טעמא דאי לשם התראה גמורה ליכא למימר דהא התראת עדים בעינן ועוד התראת ספק היא אם עובר ואם לאו ולאחר זמן יעשה בגלוי או בסתר אלא מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו שלא ירגיל והני טעמא דמרן ז"ל כדמעיינת בהו שפיר משכחת דלאו טעמי מעליי נינהו. חדא דקאמר דהא התראת עדים בעינן והא ודאי טעמיה דרבי יוסי בר' יהודה הוא דאמר עד שיהו פי שנים עדים מתרין בו ואלו לרבנן אפי' מפי השד ואפי' מפי עצמו כדאיתא בפרק כיצד העדים נעשין זוממין (ו':) וא"כ מאי חזי מרן דמתני' רבי יוסי בר' יהודה היא אדרבא לוקמה כרבנן ותו דקאמר טעמא משום דהתראת ספק היא. ושתי תשובות בדבר חדא דהאי טעמא דריש לקיש הוא ואלו רבי יוחנן אפי' בהתראת ספק מיחייב (שם ט"ו:) ואנן כר' יוחנן קי"ל ותו תמיהא לן אמאי קרי לה מרן התראת ספק אי משום דכי מתרו ביה לא ידעינן אי עבר ועביד ואי לא עבד א"כ כלהו התראות דעלמא נמי דמחייבינן עילוייהו בין לגבי מיתה בין לגבי מלקות כולהו להאי טעמא דמרן התראת ספק נינהו דהא בכולהו התראה מקמי מעשה בעינן ואע"ג דחזינן ליה דקא בעי מעבד עביד וקא מתרינן ביה התראת ספק היא לטעמיה דמרן דמאן לימא לן דעבד דילמא לא עבד אלא ודאי על כרחיך לא שייך הכא התראת ספק כלל ולא שייך למימר התראת ספק אלא היכא דהאי עבירה דמתרו ביה עילוה לא פסיקא מילתא דאי עבד לה ודאי מיחייב מלקות או מיתה כגון שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה דכי מתרו ביה סהדי שיאכלנה עכשיו כדי שלא יעבור היום ויתחייב מלקות התראת ספק היא דמי יימר דאי לא אכיל לה השתא מיחייב מלקות דילמא אכיל לה בתר הכי סמוך לשקיעת החמה ולא מיחייב מלקות ואי דמתרי ביה סמוך לשקיעת החמה נמי התראת ספק היא דאי אפשר לצמצם לידע דאשתייר מיומא כדי אכילת ככר זו לא פחות ולא יתר או דילמא לא אשתייר כולי האי וכבר עברי' לאיסוריה אי נמי כגון הנוטל אם על הבנים לריש לקיש דאמר דהתראת ספק לא שמה התראה ותני ביטלו ולא ביטלו דאי שחטה בידים מצו לאתרויי ביה התראת ודאי בשעת שחיטה אל תשחטנה שלא תתחייב מלקות והיינו ביטלו חייב ואם לא ביטלו בידים אע"פ שמתה מעצמה ואי אפשר לו לקיים מצות שילוח פטור דכי מתרו ביה מעיקרא אל תטול שמא לא תקיים ותתחייב התראת ספק היא דהא לא ידענא דאי שקיל ודאי מיחייב דדילמא מיקיים בתר הכי ולא מיחייב לא הויא התראת ודאי אלא היכא דמתרו ביה בשעת שחיטה אל תשחטנה שאם תשחטנה תתחייב דברירא מילתא דאי שחיט לה ודאי מיחייב והוא הדין לאו דלא תותירו דכי מתרו ביה מהר ואכול עכשיו שמא תותיר עד בקר ותתחייב התראת ספק היא דמאן לימא לן דאי לא אכיל מיחייב דילמא אכיל סמוך לעלות השחר ולא מיחייב והוא הדין גבי השוחט את הפסח על החמץ (פסחים ס"ג) דקא ס"ד לאוקומי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בהתראת ספק דלריש לקיש דאמר עד שיהא עמו בעזרה קסבר התראת ספק לא שמה התראה ואי הוי חוץ לעזרה הויא לה התראת ספק כיון דלא חזו ליה לחמץ בשעת התראה [כי] מתרו ביה אל תשחט שלא תתחייב [התראת ספק] היא דמאן לימא לן דאכתי איתיה לחמצו כי היכי דלימא ליה אם תשחט תתחייב דילמא [אתאבד] ואזל ואי נמי שחיט לא מיחייב. ועוד קשיא לן מאי דקאמר מרן ז"ל מוכיחין אותו דבעינן ויסרו אותו דמשמע דסבירא ליה דהאי ויסרו לשון התראה הוא ולאו מילתא הוא דהא מלקות גופה מויסרו הוא דאתיא לן ואלו התראה מאיננו שומע בקול אביו ובקול אמו הוא דנפקא לן כדברירנא לעיל:

פיסקא היה אחד מהם גידם כו' ודייקינן שמעת מינה בעינן קרא כדכתיב לעכב. ודחינן בעלמא היכא דמשתעי קרא כי ארחיה ולא כתיב קרא יתירא אימא לך לא בעינן קרא כדכתיב לעכב אלא היכא דאפשר עבדינן היכא דלא אפשר לא איכפת לן ושאני הכא דכולי קרא יתירא הוא דמכדי לימא קרא ויסרו אותו ולא ישמע אליהם ורגמוהו כל אנשי עירו כו' קרא דתפשו בו וקרא דאמרו למה לי ש"מ לעכב:

דף עא עמוד ב

פיסקא מתרין בו בפני ג' ודייקינן למה לי תלתא בתרי סגיא כשאר עדיות דעלמא ואוקי' דהכי קאמר מתרין בו בפני שנים שלא ירגל ואם לא שמע וקלקל מלקין אותו בפני ג' דמכות בג' כסתם מתני' ודלא כר' ישמעאל: ואיבעיא לן מלקות בבן סורר ומורה היכא כתיבא ומהדרינן כדרב אבהו דפשיט בכתובות לענין מלקות דמוציא שם רע למדנו ויסרו מויסרו כתיב הכא במוציא שם רע ויסרו אותו וכתיב התם בבן סורר ומורה ויסרו אותו ויליף ויסרו דבן סורר ומורה מבן דגופיה ויליף בן דבן סורר ומורה מבן דמלקות דכתיב והיה אם בן הכות הרשע מה להלן מלקות אף כאן מלקות וממילא איתברר לן מלקות דבן סורר ומורה מנא לן:

פיסקא בננו זה זהו שלקה בפניכם. ומקשי' האי זה הא אפיקתיה למעוטי סומין ומפרקינן א"כ דלמעוטי סומין ותו לא [הוא] דאתא לימא קרא בננו הוא דמשמע שאותו העומד לפניכם בנם הוא ואמיעיט לן סומין דאי לאו למעוטי סומין לימא בננו סורר ומורה ולא לכתוב לא זה ולא הוא מאי הוא למעוטי סומין ומדמצי למימר הוא למעוטי סומין ושני בדיבוריה ואמר זה ש"מ הכי קאמר זהו שלקה בפניכם וממילא אימעיטו להו סומין. ואית דמפרשי אם כן דכוליה קרא לזהו שלקה בפניכם הוא דאתא לימא קרא בננו הוא דמשמע הוא שלקה בפניכם מאי בננו זה שמעת מינה תרתי חדא זהו שלקה בפניכם ואידך ממילא למעוטי סומין. ואין זו סוגיית התלמוד דכי מקשי אם כן למאי דמתמה ליה האי מיבעי ליה למעוטי סומין קא מקשי ליה אם כן דלמעוטי סומין ותו לא הוא דאתא כו':

מתני' ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור פירש רש"י ז"ל דכיון דאילו עביד השתא לאו בר קטלא הוא תו לא דיינינן ליה ורהיט למרן מאי דשנינן בגמרא לקמן ולאו הכין היא פירושא כדבעינן למימר קמן. ועוד פירש ז"ל ואם משנגמר דינו ברח ואח"כ הקיף זקן התחתון חייב דכיון דנגמר דינו גברא קטילא הוא ושוב אין לחפש בזכותו ולהצילו. ולאו מילתא היא דאם כן כל מאן דגמיר דיניה נמי לא נהדר בתר הצלה דיליה ואלמה תנן (לעיל סנהדרין מ"ג.) והכרוז יוצא לפניו ואומר איש פלוני יוצא ליסקל כו' כל מי שהוא יודע לו זכות יבא וילמד. אלא הכין פירושא ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור אי למאן דאמר הואיל ואשתני דבעינא מעשה וגמר דין בחד חיובא וליכא דכל כמה דלא נגמר דינו לא גמר חיוביה והוה ליה כמאן דעבד מקצת קודם הקפת זקן ומקצת לאחר הקפת זקן ולמאן דלית ליה הואיל ואשתני אשתני טעמא נמי משום דבעינן מעשה וגמר דין בשעת חיוב דסבירא לן נמי דכל כמה דלא גמר דינא לא גמר חיובא הילכך בעינן מעשה וגמר דין בשעת חיוב והכא כיון דגמר דין בשעת פיטורא הוא דהא אי עביד השתא לאו בר קטלא הוא פטור דהיכא דאשתני מחיוב לפטור ממש ודאי אמרינן הואיל ואשתני אשתני היכא דאשתני מקמי גמר דין דאכתי לא גמר חיוביה אבל היכא דאשתני בתר גמר דין לא מהני ליה שינויא דהא גמר ליה חיובא מקמי הכין וגברא קטילא הוא ותו לא מהני ביה שינוי:

אמר ר' חנינא בן נח שבירך את השם ונתגייר פטור הואיל ונשתנה דינו שהרי מתחלה היה נהרג בעד אחד ובדיין אחד שלא בהתראה כדאיתא בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נ"ז:) ועכשיו צריך עדה ועדים והתראה ונשתנית מיתתו מעיקרא בסייף והשתא בסקילה ובעינא חטאה וגמר דין בחד חיובא וליכא דכל חייבי מיתות כי כתיבא בהו חטאה ומיתה בחד חיובא כתיבא דכל כמה דלא נגמר דינו לא גמר חיוביה כדפרישנא לעיל ואמטול הכי פטור:

לימא מסייע ליה ברח עד שנגמר דינו ואחר כך הקיף זקן התחתון פטור מאי טעמא לאו משום דאמרינן הואיל ואשתני אישתני כדפרישנא. ודחינן לא שאני התם דאי עבד ההיא עבירה השתא לאחר הקפת זקן לאו בר קטלא הוא כלל והתם הוא דאשתני מחיובא לפיטורא לגמרי אבל הכא דאילו ברך את השם משנתגייר בר קטלא הוא אימא לך אע"ג דעבד מקמי הכין ואשתני מחיוב דהא מעיקרא איכא חיובא והשתא נמי איכא חיובא מאי אמרת הרי נשתנה דינו ונשתנה מיתתו שם חיוב מיתה אחד הוא. ואתינן לאקשויי עליה מסיפא דקתני אם משנגמר דינו ברח ואחר כך הקיף זקן התחתון חייב ואמאי לימא הואיל ואשתני אשתני אלא לא אמרינן הואיל ואשתני אשתני ואע"ג דאי עבד השתא לאו בר קטלא הוא וכל שכן הכא דהשתא נמי איחיובי מיחייב ומפרקינן נגמר דינו קאמרת נגמר דינו גברא קטילא הוא דהא לכולי עלמא מכי גמר דיניה גמר חיוביה ואשתכח דכוליה חיוביה בשעת חיוב הוא ותו לא מהני ביה שינוי דהא גמר ליה חיוביה מקמי הכין וגברא קטילא הוא (ותו לא מהני ביה שינוי) והוא הדין נמי גבי גר שנגמר דינו ואח"כ נתגייר חייב דגברא קטילא הוא:

תא שמע בן נח שהכה את חבירו כו' עשה כן בגיותו בישראל כגון שהכה את ישראל או שבא על אשת איש ונתגייר חייב דהא אי עבד השתא הכי מיחייב ואי ס"ד אמרינן כיון דאשתני אשתני אמאי חייב. ומפרקינן נשתנה דינו ומיתתו בעינן לאפוקי האי דדינו אשתני דהא בעי עדה ועדים והתראה מיתתו לא אישתני כדמפרש ואזיל. ודייקינן בשלמא רוצח לא אישתני מיתתו מעיקרא סייף דכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא בסייף והשתא נמי סייף אלא אשת איש מעיקרא סייף והשתא חנק וסברי' לאוקמה להא דקתני עשה כן בישראל חייב בנערה המאורסה דלדידהו לית להו דכותי הבא על ארוסת חבירו כותי פטור דכתיב והיא בעולת בעל בעולת בעל יש להן נערה המאורשה אין להן ואם בא על נערה מאורשה בת ישראל אפילו לא נתגייר נמי דיינינן ליה כדינא דידן בסקילה דכי ימצא איש כתיב ואפי' כותי נמי וגבי אזהרה דאשת איש נמי כתיב איש איש ודרשינן ליה בפירקא דלעיל (סנהדרין נ"ז:) לרבות את הכותים ואמרינן התם לא נצרכה אלא לנערה המאורשה ובעריות דידן דדיינינן ליה כדינא דידן ואשתכח דלא שנא מעיקרא ול"ש לבסוף בסקילה דיינינן ליה. ומקשינן והא עשה כן בישראל דומיא דאשת חבירו קתני אלמא בישראלית בעולת בעל קא מיירי דאי בנערה המאורשה לא משכחת לה דליחייב באשת חבירו כלל כי היכי דליצטריך תנא למפטריה משום דאיגייר.

אלא לעולם באשת איש ממש ודקא קשיא לך מעיקרא סייף והשתא חנק כיון דלא נשתנה אלא ממיתה חמורה לקלה אין כאן שינוי מיתה דקלה בחמורה מישך שייכא דאיתא לקלה בכלל חמורה והוה ליה כמאן דהוה מיחייב מעיקרא נמי בהאי קלה דהשתא וליכא שינוי במיתה דהוה מיחייב ליה מעיקרא וכי קאמר מעיקרא רבי חנינא במגדף דמעיקרא בסייף הקל והשתא בסקילה חמורה דליתא לסקילה בכלל סייף דהוה מיחייב ביה מעיקרא ואיכא שינוי. ומקשינן הא ניחא לרבנן דאמרי סייף חמור מחנק נמצא שלא נשתנה אלא מחמורה לקלה אלא לר"ש דאמר חנק חמור מסייף נמצא שנשתנה מקלה [לחמורה] וחמורה בקלה לא שייכא ומפרקינן ר' שמעון סבר לה כתנא דבי מנשה דאמר כל מיתה האמורה לבני נח אינה אלא חנק ואשתכח דליכא שינויא לא גבי אשת איש ולא גבי רוצח אשת איש דמעיקרא חנק והשתא נמי חנק רוצח נמי אע"ג דמעיקרא חנק והשתא סייף כיון דקסבר חנק חמור ליכא שינוי דקלה בחמורה מישך שייכא.

לימא מסייע ליה נערה המאורשה שסרחה ולבסוף בגרה עד שלא נגמר דינה תידון בחנק בסקילה מאי טעמא לא דיינינן לה כיון דאשתני גופא אשתני קטלא ונהי דכיון דלא אשתני אלא מחמורה לקלה לא פטרינן לה לגמרי דקלה בחמורה מישך שייכא כל שכן הכא דאשתני לגמרי דהא אשתני דינו ומיתתו וכיון דאשתני מקלה לחמורה פטור לגמרי דחמורה בקלה לא שייכא. ודחינן הא אמר ליה רבי יוחנן להיאך תנא דתני דתנא קמיה תידון בחנק תני תידון בסקילה דאע"ג דאשתני גופה לא אשתני קטלא מיהו מהתם ליכא למישמע דרבי יוחנן פליג אדרבי חנינא דשאני התם דמיתתה אשתני דינא לא אשתני:

מתני' בן סורר ומורה נידון על שם סופו מפרש לה בברייתא וכי מפני שאכל זה טרטימר בשר כו' כלומר למה חייבה תורה בן סורר ומורה מיתה אי משום דגנב לא מצינו גונב ממון שחייב מיתה ואי משום שאכל טרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו כו' ומאחר שהוא צריך לצאת לפרשת דרכים ללסטם את הבריות סוף בא לידי חלול שבת ונמצא מתחייב סקילה אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב. ואם תאמר והלא המחלל את השבת והעובד ע"ג אין מצילין אותו בנפשו שאני הכא דלא סגיא דלא הוי רודף וניתן להצילו בנפשו ובדין הוא דאי לא הוה איכא למיחש לה אלא לשפיכות דמים דינא הוה דלא לקטליה אלא בסייף שלא תהא תחילתו חמורה מסופו אלא כיון דאיכא למיחש ליה נמי לחילול שבת דיינינן ליה בסקילה וכי תימא לשבקיה עד דמתברר דרודף הוא מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להן שאין מוסיפין לחטוא והנאה לעולם באבוד רשעים רנה ולצדיקים רע להם שאין מוסיפין זכיות ורע לעולם שאין מגינים על הדור דכתיב (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם וכתיב (ישעיהו נז א) הצדיק אבד ואין איש שם על לב כו'.

יין ושינה לרשעים הנאה להם [והנאה לעולם ששותין] וישנין ואינן חוטאים ולא מריעין לבריות ולצדיקים רע להם שמתבטלין מתלמוד תורה שמשתכרין ואין מתקיימין מצות ורע לעולם שאין מגינין על דורם כבתחילה ופורענות באה לעולם. פיזור לרשעים הנאה להן והנאה לעולם שאין מסייעין זה את זה להרע לבריות ולצדיקים רע להם ורע לעולם שאין מסייעין זה את זה להטיב לבריות. כינוס לרשעים רע להם ורע לעולם שידיהם מתחזקת להרע לבריות ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם שידיהם מתחזקת להטיב לבריות. שקט לרשעים רע להם ורע לעולם שיש להן פנאי להרע לבריות ולצדיקים הנאה להם והנאה לעולם שיש להם פנאי להטיב לבריות ויש לפרש כל היכא דתני גבי רשעים רע להם ורע לעולם לפי שמוסיפין לחטוא ומכריעין עצמן ואת כל העולם כולו לכף חובה שאין העולם נידון אלא אחר רובו וכל היכא דתנינן גבי צדיקים הנאה להן והנאה לעולם לפי שמוסיפין זכיות ומכריעין את עצמן ואת כל העולם כולו לכף זכות:

דף עב עמוד א

מתני' הבא במחתרת נידון על שם סופו בגמרא מפרש לה. היה בא במחתרת ושבר את את החבית אם יש לו דמים כלומר אם יש לו דין דמים שהשופך דמו נהרג עליו חייב לשלם דלא מתחייב בנפשו הוא ואם אין לו דין דמים שאם נשפך דמו אין חייבין עליו פטור דמתחייב בנפשו הוא ופטור מתשלומין דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא אם יש אסון לא יענשו ואע"פ שניצול ולא נהרג פטור מלשלם הואיל ונתחייב מיתה בשעת שבירת החבית ואפילו למאן דאמר חייבי מיתות שוגגין חייבין לשלם התם הוא דלא הוה חיוב מיתה כלל הכא בההיא שעתא מיהת הוה איכא חיוב מיתה. כיצד אמרו יש לו דמים ואין לו דמים אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך שאם תעמוד כנגדו להציל את ממונך *אינו נהרג ודמים לו אל תהרגהו ואם לאו אין לו דמים והרגהו ובגמרא מפרש לה שפיר לקמן ומשוי חילוק בין הבן שבא על האב ובין האב שבא על הבן:

אמר רבא מאי טעמא דמחתרת דאמר רחמנא אם במחתרת ימצא כו' אין לו דמים חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו אלא טורח להציל בכל דבר ואפי' בנפשו של גנב והאי גנב כיון דאתי למיגנב ודאי אי לאו דדעתיה למקטליה לבעל הבית כי קאי באפיה לא הוה אתי לפיכך אמרה תורה הבא להורגך השכם להורגו וכי תימא אם כן הוה ליה בעל הבית נמי רודף בעל הבית לאו רודף הוא אי משום דקטיל ליה השתא משום דאתי איהו למקטליה הוא דקטל ליה מאי אמרת אי לאו חזקה דאין אדם עמיד עצמו על ממונו לא הוה אתי איהו אדעתא דמקטליה מכל מקום בעל הבית לא קא עביד השתא ולא מידי והשתא אמאי אתי איהו למקטליה הוה ליה רודף והתורה אמרה הבא להרגך השכם להורגו ולא מצינן למימר דהאי דקאמר חזקה אין אדם עמיד עצמו על ממונו דלהצלה בעלמא הוא ולאי לאצוליה בנפשו של גנב דאם כן אכתי מנא ידעי' דדעתיה דגנב למקטליה לבעל הבית כי היכי דלדייניה כרודף האי מימר אמר אי יכילנא ליה לבעל הבית שקילנא ליה לממוניה בעל כרחיה ואי לא שביקנא ליה ולממוניה וערקנא אלא משום דידע ביה בבעל הבית דאי יכיל ליה קטיל ליה הילכך כי אתי אדעתא דקדים איהו וקטיל ליה הילכך הוה ליה רודף כדאמרן:

אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים ויצא פטור מתשלומין מאי טעמא בדמיה קננהו שהרי אלו הוכה באותה שעה ומת לא היו לו דמים ונעשה כאלו קנאם בדמו ובנפשו דהוה ליה מתחייב בנפשו ופטור מתשלומין:

אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בששבר בין עכשיו בין לאחר זמן דליתניהו ותשלומין מדידיה לא מחייבינן ליה במקום מיתה דאין מת ומשלם אבל נטל לא מסתברא כרב דפטר דכיון דאיתנהו ברשותא דמרייהו איתנהו ולא מתשלומין נינהו אלא פקדון בעלמא נינהו. ויש לפרש בששבר מיד אבל לאחר זמן לא מיפטר כדרבא (ב"מ מ"ג.) דאמר האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה כו' תברה או שתיה משלם ארבעה דכיון דאילו הוה איתא הדרא בעינייהו השתא קא גזיל להו והשתא לאו מתחייב בנפשו הוא. והאלהים אמר רב אפי' נטל מאי טעמא דהא כי יש לו דמים ונאנסו לבתר הכי גביה מיחייב לשלומינהו אלמא ברשותיה דגנב קיימי דאי לאו ברשותיה קיימי אמאי מיחייב כי איתנוס ברשותא דמרייהו איתנוס הכא נמי כי אין לו דמים ברשותיה קיימי ולא היא אטעמא דרב קא פריך למימר דליתיה להאי טעמא דרב דכי אוקמינהו רחמנא ברשותיה דגנב לענין אונסין אבל לענין מקנא ברשותא דמרייהו קיימי מידי דהוה אשואל דמיחייב באונסין וכי איתיה לההוא מדעם מיחייב לאהדוריה: ומקשינן עליה דרב ממתני' דקתני היה בא במחתרת ושיבר את החבית אם יש לו דמים חייב אם אין לו דמים פטור טעמא דשבר הוא דכי אין לו דמים פטור הא נטל לא מיפטר. ופרקינן הוא הדין דאפילו נטל נמי פטור והאי דקתני שבר הא קמ"ל דכי יש לו דמים אע"פ דשבר נמי חייב. ומתמהינן פשיטא כיון דיש לו דמים הוה ליה ככל מזיק דעלמא וחייב ומפרקינן הא קמ"ל דאפי' שברה שלא בכוונה חייב. ומתמהינן מאי קמ"ל אדם מועד לעולם תנינא וסלקא ליה בקושיא מיהו תיובתא לא הויא דהא לא בהדיא קתני נטל חייב ואיכא לשנויי כדשנינן וממשנה יתירה לא מסקינן תיובתא:

מתיב רב ביבי בר אביי לרבא דאמר נטל לא הגונב כיס בשבת דרך גניבה קא מיירי ומשום הכי לא איצטריך לפרושי ברישא כגון דהגבהה היה ברשות בעלים והדר אפקיה חייב לשלם שכבר נתחייב בגניבה בשעת הגבהה ומתחייב בנפשו לא הוי עד דאפקיה לרשות הרבים. היה מגרר ויוצא דלא זכה ביה עד שעת הוצאה ומוקים לה בכתובות פרק אלו נערות (כתובות ל"א:) למאן דאמר משיכה לרשות הרבים לא קניא כגון דאפקיה לצדי רשות הרבים קסבר צדי רשות הרבים לאו כרשות הרבים דמו ואיכא דמוקים לה התם בשלשל ידו למטה משלשה ברשות (בעלים) [הרבים] וקבלו למאן דאמר משיכה בר"ה קניא מוקים לה ברשות הרבים ממש. קתני מיהת פטור שאיסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת בשעת הוצאה מרשות בעלים והא הכא דבנטל קא מיירי וקתני פטור. ומפרקינן הכא במאי עסקי' דשדנהו בנהרא דליתנהו. ואי קשיא לך היכי דמי אילימא דשדניהו בנהרא לבתר דאפקינהו לרשות הרבים אמאי פטור כיון דאי הוו קיימי גביה הוה מיחייב להדורניהו השתא הוא דקא גזיל להו והשתא מיהת איסור שבת ליכא דאמר רבא האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה מעיקרא שויא זוזא ולבסוף שויא ארבעה תברה או שתיה משלם ארבעה מאי טעמא כיון דכי איתא הוה הדרא בעינא ההוא שעתא הוא דקא גזיל לה ואי דמקרב נהרא לרשות בעלים ואפקיה מרשות בעלים ושדייה בנהרא אכתי אמאי פטור ליכא חיוב מיתה כלל דנהרא כרמלית הוא ואשתכח דאפיק מרשות היחיד לכרמלית ואי אפיק מרשות היחיד לנהר ורשות הרבים באמצע האמרי רבנן קלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. לא תקשי לך לעולם דשדנהו בנהרא לבתר דאפקינהו לרשות הרבים ודקא קשיא לך ומאי שנא התם דמיחייב אגזילה בתרייתא ומאי שנא הכא דלא מיחייב אגזילה בתרייתא אמרי התם כי מיחייב אגזילה בתרייתא משום דההוא ממונא דמיחייב השתא בגויה אי הוה שכיח בשעת גזילה קמייתא הוה מיחייב נמי בגויה אבל הכא ההוא מידעם דמיחייב בגויה בגזילה דבתרייתא איתי בגזילה קמייתא ואפי' הכי פטריה רחמנא עילויה הילכך תו לא מיחייב עליה בגזילה בתרייתא דהא איפטר ליה עילויה מעיקרא והא דאמרינן לקמן (סנהדרין ע"ג:) כגון שבא עליה שלא כדרכה וחזר ובא עליה כדרכה דאלמא אע"ג דמדינא הוה מיחייב אביאה ראשונה כדבעי למימר קמן ומשום דניתן להצילו בנפשו הוא דמיפטר כי חזר ובא עליה מיחייב אביאה שניה שאני התם דתרי חיובי נינהו דהא אי לאו דהוה מתחייב בנפשו הוה משלם תרי קנסי מידי דהוה אהיכא דבאו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות מ':) הילכך לאו חדא חיובא אריכא הוא אבל הכא דאי נמי לא הוה מתחייב בנפשו מעיקרא לא מיחייב אלא חד תשלומין כוליה חדא אריכא הוי. ומסתברא לי נמי לאוקומה להא דאמרינן כגון דשדנהו בנהרא כגון דמקרב נהרא לרשות בעלים והאי עומקיה פחות י"ט וקאי ברה"ר כדתנן בפרק הזורק (שבת ק':) אם היה רקק מים ורשות הרבים מהלכת בו הזורק לתוכו ד' אמות חייב וכמה הוא רקק מים פחות מעשרה טפחים וכי תימא אי בפחות מעשרה הוה קאי קמן ליזול ולשקליה הכא במאי עסקינן כגון דאשפליה מיא לנהרא רבא ולרב אשי דמוקים לה בפרק אלו נערות כגון ששלשל ידו למטה משלשה וקבלו לא מצי לאוקומהו כגון דשדנהו בנהרא לבתר הכי דאם כן מיחייב כדרבא אלא כגון דנפלו להו ממילא בנהרא. והאי טעמא בתרא מסתבר לן טפי מההוא קמא דלא מהני ליה פיטורא דמתחייב בנפשו אלא למפטריה ההוא מעשה דעבד בשעת איסור מיתה אבל למפטריה אמאי דעבד בתר הכי לא מהני ליה אלא לטעמיה דרב דאמר בדמיה קננהו ולית הילכתא כותיה דרב מדאמרינן רבה איגניבו ליה דכרי במחתרתא זכרים לרחלים במחתרת אהדרונהו נהליה ולא קבלינהו אמר הואיל ונפק מפומיה דרב אלמא אין הלכה כרב דפטר כלומר מדלא קא יהיב טעמא אלא משום דנפק מפומיה דרב מכלל דלחבובי מימריה דרב בעלמא הוא דעבד ושמע מינה לית הלכתא כרב:

תנו רבנן אם זרחה השמש עליו דמים לו יש אומרים הרי הוא לך כמי שיש לו דם ונשמה ואסור להרגו אין לו דמים הרי הוא לך כמי שאין לו דם ונשמה ומותר להרגו ויש לפרש דמים [לו יש] לדמיו תשלומין כענין שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכו. אם זרחה השמש כו' וכי השמש עליו לבדו זרחה אלא אם ברור לך כשמש שברור ונראה לכל שהוא רחמני עליך שאם תעמוד כנגדו להציל את ממונך אינו הורגך דמים לו אל תקדום להרגו ואם אין הדבר ברור עליך הרגהו. תניא אידך אם זרחה השמש עליו אם ברור לך הדבר כשמש שאין לו שלום עמך שאם אתה עומד כנגדו הורגך הרגהו ספק אל תהרגהו והאי תנא בתרא לאו דמים לו קא דריש דא"כ איפכא מסתברא אלא משום דכתיב באידך קרא אין לו דמים וסמיך ליה אם זרחה השמש עליו מדכתיב אם ולא כתיב ואם משמע דאקרא קמא קאי והכי קאמר רחמנא אין לו דמים אם זרחה השמש עליו ודרשיה להאי אם זרחה השמש להכא ולהכא. קשיא סתמא אסתמא מתניתא קמייתא משמע דמסתמא קטלינן ומתניתא בתרייתא משמע דמסתמא לא קטלינן ומפרקינן לא קשיא כאן בבן הבא על האב במחתרת מסתמא ליקטליה אבא לברא דודאי אדעתא דהכי אתי דאי קאי אבוה באפיה קטיל ליה וכ"ש באיניש מעלמא והיינו דקתני אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך ואינו הורגך אל תהרגהו ואם לאו הרגהו וכאן באב הבא על הבן במחתרת מסתמא לא ליקטליה ברא לאבא דרחמי אבא נפישין על בריה וכי אתא לאו אדעתא דמקטליה לבריה הוא דאתא והיינו דקתני אם ברור לך הדבר שאין לו שלום עמך הרגהו ואם לאו אל תהרגהו ומהשתא קרא דאם זרחה השמש לתרי גיסי מדריש אין לו דמים אם זרחה השמש עליו כלומר אם ברור לך שבא להרגך הא סתמא באב הבא על הבן יש לו דמים ודרשיה נמי אסופיה דקרא אם זרחה השמש עליו שברור לך שיש לו שלום עמך דמים לו אל תהרגהו הא סתמא הרגהו ואפי' בבן הבא על האב וכ"ש באיניש דעלמא:

דף עב עמוד ב

תנו רבנן דמים לו דמים תרי משמע ומדהוה ליה למיכתב דם כענין שנאמר ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם ואלו הכא כתב דמים שמע מינה לרבויי כמה דמים הוא דאתא לאשמועינן דבין בחול בין בשבת אין לו דמים דמים לו בין בחול בין בשבת. ודייקינן בשלמא אין לו דמים איצטריך לאשמועינן בין בחול בין בשבת ס"ד אמינא מידי דהוה אכל הרוגי ב"ד דבשבת לא קטלינן דנפקא לן בפרק אחד דיני ממונות מלא תבערו אש קמ"ל דהכא קטלינן משום פיקוח נפשו של בעל הבית אלא דמים לו בין בחול בין בשבת בשבת למה לי השתא בחול לא קטלינן בשבת מיבעיא אמר רב ששת לא נצרכה אלא לפקח עליו את הגל בשבת שאם הדבר ברור שלא בא על עסקי נפשות ונפלה עליו מפולת דרך מחתרת שחתר מפקחין עליו ואפי' בשבת אבל אם בא על עסקי נפשות אפי' בחול אין מפקחין עליו את הגל דהא ניתן להרגו בלא התראה ואי קשיא לך כי לא בא על עסקי נפשות נמי אמאי מפקחין עליו את הגל מי עדיף מהרועים בהמה דקה דתנן העכו"ם והרועים בהמה דקה לא מעלין ולא מורידין. שאני הנך דעבידי תדיר: הא דאמרינן משום דהוה רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד איתא בפרק נגמר הדין וכבר פירשנוהו שם:

תנו רבנן מחתרת אין לי אלא שחתר ונכנס דרך מחתרת נכנס דרך גגו של בעל הבית על ידי סולם או שהיה גגו שוה לרשות הרבים ומחיצה עשרה מפסקת דרך חצרו וקרפיפו כגון שעבר המחיצה ונכנס דרך חצירו מנין שאתה רשאי להרגו ת"ל ימצא הגנב מ"מ הגנב יתירה הוא לאשמועינן כל היכא דאפשר לתפסו כגנב ובכמה דוכתאי אמרינן דלא מיתפיס כגנב אלא במחיצה עשרה כדאיתא בפרק השותפין (בבא בתרא ו':) אם כן מה תלמוד לומר מחתרת מפני שרוב גנבים מצוין במחתרת. ותניא אידך אם כן מה תלמוד לומר [מחתרת] מחתרתו זו היא התראתו כלומר מחתרתו מעידה עליו שגנב גמור הוא ואדעתא דנפשות קאתי לפיכך אין צריך התראה אלא ניתן להצילו בנפשו אבל דרך גגו חצירו וקרפיפו איכא למימר דלאו גנב גמור הוא ולאו אדעתא דנפשות קאתי אלא אדעתא דאי קאי באפיה שביק ליה ואזיל הילכך בעי התראה ולא תימא הני מילי היכא דלא סליק דרך סולם או קפץ על גבי הכותל אלא דעייל דרך הפתח דלא מוכחא מילתא דלגניבתא קא מיכוין אבל היכא דעלה דרך סולם או שנתלה בכותל ועלה דרך גניבה לא בעי התראה דאם כן הדר קושיין לדוכתיה מה ת"ל מחתרת מאחר דדרך גגו חצרו וקרפיפו נמי לא בעי התראה [א"ו] דגבי גגו חצרו וקרפיפו נמי אף על גב דעייל דרך גניבה נמי בעי התראה. ואיכא למימר דכי קא דייק תנא דרך גגו דרך חצרו דרך קרפיפו בנכנס דרך הפתח קאי והוא דמתרו ביה והיינו דכתיב ימצא הגנב כלומר אם התרית בו נמצא שהוא גנב ממש דאתי אדעתא דנפשות אין לו דמים אם כן מה ת"ל מחתרת לומר לך מחתרתו זו היא התראתו ולא בעי התראה והוא הדין כל היכא דמוכחא מילתא דגנב ממש הוא כגון דסליק דרך סולם או שנתלה בכותל ועלה דלא בעי התראה וכי בעינן התראה היכא דאשכח פתח פתוח ונכנס דלא מוכחא מילתא דגנב ממש. ויש לפרש מחתרתו זו היא התראתו שמעידה עליו שדרך מחתרת נכנס ומיגליא מילתא דגנב ממש הוא ואדעתא דנפשות קאתי ולא בעי התראה אבל היכא דליכא מחתרת וקא חזינן ליה בגו ביתא בעי התראה דהא לא ידעינן אי דרך גניבה קא עייל דרך סולם וכיוצא בו ואי דרך הפתח קא עייל ולאו גנב ממש הוא ואמטול הכי בעי התראה:

אמר רב הונא קטן הרודף את חברו להרגו ניתן להצילו בנפשו ואע"ג דקטן לאו בר עונשין הוא לאו משום חיובא דידיה הוא דקטל ליה אלא משום הצלה דהאיך ואי משום דקטן לאו בר קבולי התראה הוא קסבר רודף אינו צריך התראה הילכך לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא מהא דתנן באהלות פרק שביעי האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים מפני שחייה קודמין לחייו יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דכתיב שופך דם האדם באדם איזהו אדם שהוא באדם הוי אומר זה עובר ודוקא כשיצא רובו אבל כ"ז שהוא מבפנים לאו נפש הוא ולא חסה עליו תורה שהרי לא חייבה עליו מיתה דכתיב ויצאו ילדיה ענוש יענש. דייקינן מינה אי ס"ד קטן הרודף ניתן להציל את הנרדף בנפשו האי עובר נמי רודף הוא ואמאי אין נוגעין בו ופריק שאני התם דמשמיא קא רדפי ליה לדידה. וכתב ר"ש ז"ל אהא דקתני שאין דוחין נפש מפני נפש ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי דכתיב הנה ראשו משלך אליך בעד החומה התם משום שאלו לא מסרוהו הוא היה נהרג בעירו כשיתפשנה יואב והן נהרגין אבל אם היה ניצול הוא אע"פ שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל את עצמן אי נמי משום דמרד במלכות וכתב ז"ל דהכי מפרש לה בתוספתא דתרומ' ודילמא אטעמא בתרא קאמר מרן דמפרש בתוספתא דאלו טעמא קמא תמה אני אם אפשר לאמרו דהא בהדיא תנן במסכת תרומות בפרק האשה שהיתה אוכלת בתרומה וכן נשים שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה ואם לאו הרי אנו מטמאין את כולכם יטמאו את כולן ואל ימסרו להן נפש אחת מישראל. ואיכא לתרוצי דשאני התם דאחת סתמא קא בעו מינייהו ואמטול הכי יטמאו כולן ואל ימסרו להן נפש אחת דמאי חזית דיהבינן להו האי ניתיב להו אידך ודילמא ההיא דיהבי' להו היא ניהו דמיתצלא ומיתבא דעתייהו באחריתי דהא אינהו חדא בלחוד קא בעו מינן אבל היכא דאמרי תנו לנו פלונית ואם לאו הרי אנו מטמאין את כלכן איכא למימר דיהבינן להו דסוף מיטמו כלהו וההיא פלונית בהדייהו דכיון דדעתייהו עילוה לחודה לא מיתבא דעתייהו באחריתי. ומילתא צריכא עיונא דהא הכא גבי עובר דכתנו לנו פלוני או פלונית דמי וקתני שאין דוחין נפש מפני נפש ואיכא למימר דשאני הכא דאפשר דמיתציל עובר וצ"ע:

לימא מסייעא ליה רודף שהיה רודף (וקשה) [וקדייק] מדלא קא בעי קיבול התראה ש"מ רודף אינו צריך התראה והאי דאמרינן ליה הכי לאזהרה בעלמא דילמא הדר ביה ומיתצלי תרוייהו ודחינן לעולם אימא לך רודף צריך התראה והאי דאמרי' ליה ראה שישראל הוא כו' לשום התראה גמורה הוא דאמרינן ליה הכי ודקא קשיא לך הא באעי קבול עליה התראה ר"י בר' יהודה היא דאמר חבר אינו צריך התראה כלל שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד ומדלא בעי גבי חבר התראה כלל וע"ה נמי נהי דבעי התראה לשוייה מזיד אבל קבולי עליה התראה לא בעי דאי ס"ד בעי גבי [חבר] נמי נהי דהוה ליה מזיד מאן לימא לן דעל מנת כן קא עביד דילמא דעתיה לאיתצולי אלא לאו ש"מ לא בעי לקבולי עליה התראה והאי ברייתא דרודף רבי יוסי בר' יהודה ובעם הארץ קא מיירי: והדרי' לאקשויי עליה דר"ה מיהא דתניא רודף שהי' רודף כו' אם אמר יודע אני שהוא כן פטור דבעינן עד שיתיר עצמו למיתה דכתי' יומת המת כדאיתא בפרק היו בודקין על מנת כן אני עושה חייב אלמא רודף בעי התראה ואוקי' כגון דקאי האי רודף והאי מתרה בתרי עברי נהרא רודף מהאי גיסא ומתרה מהאיך גיסא ולא מצי לאצוליה לנרדף בנפשו של רודף מאי איכא דמצי עביד דבעי אייתוייה לבי דינא בתר דקטיל בי דינא בעי התראה והאי פטור וחייב דקתני אמיתת ב"ד קאי ואי בעית אימא לעולם דיכיל לאצולי ואמר לך רב הונא לאו מי איכא תנא דמחתרת דסבירא ליה כותי אנא דאמרי כתנא דמחתרת דאמר מחתרתו זו התראתו אלמא כל היכא דמוכחא מילתא דרודף הוא לא בעי התראה וקי"ל כרב הונא:

דף עג עמוד א

מתני' ואלו שמצילין אותן מן העבירה בנפשן ויש לפרש ואלו שמצילין אותן מיד רודפיהן בנפשם כלומר בנפשם של רודפים הרודף אחר חבירו כו' בגמרא מפרש מנא לן.

תנא דבי ר' כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח לנערה מאורסה מעתה ליפטור את האונס שהוצרך הכתוב להקיש דינה לדינו אלא הרי הרוצח בא ללמד לנערה מאורשה ובשלהי פרקין מפרש לה מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה מאורסה יהרג ואל יעבור ונמצא אף למד ממנה מה נערה מאורשה ניתן להצילה בנפשו של רודף אף רוצח ניתן להציל את הנרצח בנפשו של רוצח. דבר אחר מה נערה מאורסה ניתן להציל את הרודף מן העבירה בנפשו. ולאו מילתא היא דהא להצילה גרסי' בכולהו נסחי. ונערה המאורסה גופה מנא לן כדתאנא דבי ר' ישמעאל ואין מושיע לה הא יש לה מושיע ניתן להושיע בכל דבר שהוא יכול להושיע ואפי' בנפשו של רודף דאי לא ניתן להושיעה מה לי אין מושיע מה לי יש מושיע:

תניא מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר כו' שהוא חייב להצילו ת"ל לא תעמוד על דם רעך לא תעמיד עצמך על דם רעך אלא מהר והצילו. ומקשינן והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין שאתה מצווה על השבתו ת"ל והשבותו לו מדהוה ליה למכתב והשבות לו בלא וא"ו ואנא ידענא דאאבידה דאיירי בה לעיל קאמר והשבותו למה לי למידרש ביה נמי לאבידת גופו כלומר והשב את גופו לו ולא מצית למימר דכוליה והשבותו לו יתירה הוא דהאי מיבעי ליה והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו שלא יאכיל עגל לעולם כו' (ב"מ כ"ח:) ומפרקינן אי מהתם הוה אמינא הני מילי היכא דיכיל לאצולי בנפשיה כלומר על ידי עצמו אבל מיטרח מיגר אגירי לאצוליה אימא לא מיחייב למיטרח איצטריך לא תעמוד על דם רעך כלומר לא תעמיד עצמך כלל אלא חזר אחר הצלתו ובכל ענין שאתה יכול להצילו. ומסתברא לן דהיכא דטרח ואגר אגורי ואצליה שקיל מיניה דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגירי אבל לאצוליה בממוניה לא מדאמרינן אי מהתם הני מילי בנפשיה אבל מטרח ומיגר אגירי לא קמ"ל ולא אמרינן אבל בממוני' לא קמ"ל:

תנו רבנן אחד הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכור ואחר נערה מאורסה ואחר שאר עריות חייבי כריתות כגון איסור אחוה וחייבי מיתות ב"ד לבד מבהמה מצילין אותן בנפשן דכל היכא דאיכא לנרדף קלון רבא או פגמא רבא מצילין אותו בנפשו של רודף ומתני' דלא קתני אלא הנך תלת לא פליגא אברייתא דאם כן מדתאני סיפא אבל הרודף אחר הבהמה כו' בעריות גופייהו דדמו להנך אחרניאתא הוה ליה לפלוגי אלא כי קתני הנך דכתיבי בהדיא כגון רוצח והרודף אחר הזכור ואחר נערה מאורשה דכתיב בהו נער נערה בהדיא אבל חייבי כריתות ושאר חייבי מיתות ב"ד דלא נפקי לן אלא מדרשא דחטא מות לא איכפל למתניהו אלא תנא הני והוא הדין להנך. אבל אלמנה לכהן גדול אין מצילין אותה בנפשו [נעבדה בה עבירה אין מצילין אותה בנפשו] דהא פגמא וקימא. יש לה מושיע שלא על ידי הריגה אין מצילין אותה בנפשו רבי יהודה אומר אף האומרת למצילין הניחו לו שיעשה רצונו כדי שלא יהרגנה אין מצילין אותה בנפשו ולקמן מפרש במאי קמפלגי:

מנא הני מילי אמר שמואל דאמר קרא ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות אין לנערא חטא מות כוליה יתירה הוא דמכדי כתיב ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות ל"ל לדרשא לאיתויי זכור וחייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד שאם נבעלו באונס פטורין ואכולהו כתיב ואין מושיע לה הא יש לה מושיע ניתן להצילה אפי' בנפשו של רודף. זכור דכתיב אין לנער חסר בלא ה"א ויש אם למסורת. נערה דכתיב ולנערה לא תעשה דבר והאי דאקדמיה שמואל לדרשה דזכור לאו למימר דקדים בקרא אלא משום דאקדמיה תנא דברייתא. חטא אלו חייבי כריתות. מות אלו חייבי מיתות ב"ד. וצריכי דאי כתב רחמנא נער משום דלאו אורחיה בהכי כלל ואיכא קלון טובא אבל נערה דאורחא אימא לא ניתן להצילה בנפשו ואי כתב רחמנא נערה הוה אמינא נערה הוא דפגים לה בבתוליה והיא מתגנית על בעלה והאי פגמה לאו דאיסורא בלחוד הוא אלא דמאיסא על בעלה ודמי לההיא דתנן (כתובות מ') פגם רואין אותה כאלו היא שפחה נמכרת כמה היתה יפה כו' ואסיק בגמרא דהכי שיימינן אומדין כמה אדם רוצה ליתן בין שפחה בתולה לבעולה להשיאה לעבדו שיש לרבו קורת רוח הימנו וגבי איתתא הוא דאיכא פגמא כי האי גוונא אבל נער דלא קא פגים ליה דהא לאו להכי קאי כי היכי דליחוש דילמא ממאיס אאחריני דאדרבא לימאיס ולימאיס אימא לא ואי כתב רחמנא הני תרתי הוה אמינא זכור משום דלאו אורחיה נערה המאורסה נמי דקא נפיש פגמה כדאמרן אבל שאר עריות דאורחייהו ולא נפיש פגמייהו דאי בבעולה מאורשה ליכא פגם בבתולים ואי בבתולה פנויה כגון אחותו ואחות אשתו וכיוצא בהן ליכא פגמא כולי האי דהשתא מיהת לא מינסבן ולא מיגניאן בעיני ארוסתן ומאן דנסיב להו אדעתא דהכי נסיב להו אימא לא קמ"ל ואי כתב רחמנא חטא הוה אמינא אפי' חייבי לאוין כתב רחמנא מות דמשמע חטא שיש בו שום מיתה ולא מצית אמרת דחייבי מיתות ב"ד ותו לא קאמר דאם כן לימא קרא מות ותו לא חטא למה לי לאיתויי חייבי כריתות. ומקשינן ולכתוב רחמנא חטא מות דמשמע אפילו חייבי כריתות וחייבי מיתות ב"ד ולא בעי נער נערה. ואסיקנא אין הכי נמי דלגופייהו לא אצטריך אלא למעוטי שבת והעובד ע"ג שאין מצילין אותן בנפשן כלומר אין מצילין אלא את הזכור ואת הנערה המאורשה וכיוצא בהן שיש כאן פגם או קלון לנרדף אבל שבת ועובד ע"ג לא. וכי תימא בשלמא ע"ג איצטריך למעוטי אלא שבת למה לי כיון דאמעיטא לה ע"ג שבת מהיכא תיתי ליה דאצטריך קרא למעוטא. שתי תשובות בדבר חדא דסד"א כי אתרבו להו חייבי מיתות ב"ד אפי' שבת נמי אתרבאי קמ"ל ותו דאי כתב חד מיעוטא הוה אמינא שבת הוא דאצטריך למעוטי דלא תיתי בחילול חילול מע"ג אבל ע"ג לא (קמ"ל) ממעיטנא קמ"ל ומקשי' ולר' שמעון בן יוחאי דמרבי נמי ע"ג מק"ו לקמן תרי מיעוטי למה לי ומפרקינן חד למעוטי בהמה וחד למעוטי שבת ס"ד אמינא תיתי שבת בחילול חילול מע"ג כתיב הכא מחלליה מות יומת וכתיב התם ומזרעך לא תתן להעביר למולך ולא תחלל כו' קמ"ל:

דף עג עמוד ב

פיסקא ר' יהודה אומר אף האומרת הניחו לו כו' ודייקי' במאי קא מיפלגי הא ודאי ליכא למימר דבדניחא ליה לדילה קא מיירי דא"כ לא הוו פליגי רבנן עליה דאי משום עבירה לא חמיר מע"ג ושבת אלא במקפדת על פגמה אלא שמניחתו שלא יהרגנה רבנן סברי אפגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פגמה ור' יהודה סבר האי דקאמר רחמנא ליקטלי' היכא דקא ערקא מקמיה וקא מסרה נפשה לקטלא כדי שלא תיבעל לו אמרה תורה הואיל והיא מוסרת עצמה למות כדי שלא תפגם מצילין אותה אפי' בנפשו של רודף אבל הכא דלא קפדה אפגמה כולי האי דהא לא מסרה נפשה לקטלא לא חס רחמנא אפגמה ויש לפרש דר' יהודה סבר מאי דאמר רחמנא ליקטליה משום דמסרה איהי נפשה לקטלא הילכך אמר רחמנא ליקטליה לדיליה כי היכי דלא ליקטלה איהו לדילה:

אמר ליה רב פפא לאביי לרבנן דאמרי אפגמה קפיד רחמנא אלמנה לכהן גדול נמי קא פגים לה אמר ליה אפגמא רבא קפיד רחמנא דחמיר איסוריה ואיכא פגמא טובא אפגמא זוטא דקיל איסוריה לא קפיד רחמנא ואית דאמרי פגמא רבא כריתות ומיתות ב"ד שהולד ממזר ונעשית זונה בביאתו פגמא זוטא אלמנה לכהן גדול דאין הולד ממזר ואין נעשית זונה אלא חללה:

חטא אלו חייבי כריתות ורמינן עלה הא דתנן אלו נערות פסולות שיש להן קנס הבא על אחותו אי ס"ד חייבי כריתות ניתן להצילן בנפשו של רודף אחותו אמאי יש לה קנס מחייבי כריתות היא וניתן להצילה בנפשו וקי"ל דאין מת ומשלם. אמרוה רבנן קמיה דרב חסדא משעת העראה הוא דפגמה. ומקשי' הא ניחא למאן דאמר העראה זו היא נשיקה נשיקת אבר באותו מקום כנותן אצבעו על פיו אי אפשר שלא ידחוק הבשר היינו דמשכחת לה דלא אתי חיוב תשלומין אלא לבתר דאיפטר ליה ממיתה דהא משעת נשיקה אתעביד איסורא ומכי אתעביד איסורא איפגמה לה ואיפטר ליה איהו ממיתה ותשלומין לא אתו עד שעת הכנסת עטרה דאזלי להו בתולים אלא למאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה וגמר ביאה לא הויא אלא כדכתיב בשפחה חרופה שכבת זרע דהיינו ביאת מירוק ולהאי טעמא אשתכח דלא מיפגמא עד הכנסת עטרה וההיא שעתא הוא דמיחייב קנסא אבתולים דהא בהכנסת עטרה אזלי להו בתולים נמצא חיוב מיתה וחיוב תשלומין באים כאחד. ואי קשיא לך להאי פירושא דפרשינן דכל כמה דלא אזלי להו בתולים לא חיילי עליה תשלומין א"כ אשלא כדרכה לא ליחייב דאכתי היא בתולה דאי לאו בתולה היא כי בא עליה אחר אמאי משלם קנס וכי תימא הכי נמי והא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ"ט.) מוקמינן ליה לקרא דלא תהיה לאשה אפי' שלא כדרכה כדבעינן למימר קמן אמרי שלא כדרכה נמי אע"ג דלא הויא בעולה לגמרי לא סגיא דלא מיפגמי בתולים פורתא ואההוא פורתא חייביה רחמנא. והרב ר' יצחק הלוי בר' אשר ז"ל פירש דכיון דאשלא כדרכה מיחייב קנס והוא הדין להעראה אבל העראה דהכא דלא מיחייב קנס משום דמתחייב בנפשו הוא והיינו טעמא דמיחייב קנסא אגמר ביאה דכיון דגמרא לה העראה איפטר ליה ממיתה דכבר פגמה הואיל ועדיין היא בתולה כי עבד תו גמר ביאה מיחייב קנס אגמר ביאה אלא דלמאן דאמר העראה זו הכנסת עטרה מכאן ואילך אינה בתולה ואפי' עבד תו ביאת המרוק כשפחה חרופה לא מיחייב עלה קנס ע"כ דבריו ז"ל ונראין בעיני:

אלא אמר רב חסדא כגון שבא עליה שלא כדרכה דפגמה דכתיב משכבי אשה שתי משכבות יש באשה וחזר ובא עליה כדרכה דהשתא מיהת ליכא חיוב מיתה דהא איפגמא לה מעיקרא ואמטול הכי מיחייב תשלומין והוא הדין כשחזר ובא עליה שלא כדרכה דמשלם קנס כדגרסינן בפרק הבא על יבמתו (שם) ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ודייקינן התם היכי דמי אילימא כדרכה מאי איריא משום איסורא דאלמנה תיפוק לי דהויא לה בעולה אלא לאו בשלא כדרכה ומשום אלמנה אין משום בעולה לא אלמא אפילו שלא כדרכה נמי משלם קנס וגרסינן נמי בפרק אלו נערות (מ') ואימא חמשים כסף אמר רחמנא מכל מילי אמר רב זירא אלו באו עליה שנים אחד שלא כדרכה ואחד כדרכה יאמרו בעל שלימה חמשים בעל פגומה חמשים והאי דנקט הכא שחזר ובא עליה כדרכה רבותא קמ"ל דאע"ג דהשתא איכא פגמא טפי דאזלי להו בתולים דידה אפ"ה כיון דאיפגמא מעיקרא כל דהו השתא מיהת לאו מתחייב בנפשו הוא אבל שלא כדרכה דנקט בביאה ראשונה ודאי דוקא הוא דאי בא עליה כדרכה תחלה תו לא מיחייב קנס אביאה שניה דהויא לה בעולה מביאה ראשונה אבל ודאי השתא דאוקימנא לביאה ראשונה שלא כדרכה אכתי איכא לחיוביה אביאה שניה דאכתי בתולה היא כדברירנא לעיל:

רבא אמר במניחתו שלא יהרגנה ור"י היא דאמר אין מצילין אותה בנפשו ואשתכח דליכא חיוב מיתה:

דף עד עמוד א

רב פפא אמר במפותה דלא ניתן להצילה בנפשו ודברי הכל דאפי' רבנן לא פליגי עליה דר"י אלא במקפדת על פגמה אבל בשאין מקפדת אפי' רבנן מודו: אביי אמר לעולם באנוסה וביכול להציל מאחד מאיבריו שלא ניתן להצילה בנפשו ורבי יונתן בן שאול היא. מאי טעמא דר' יונתן בן שאול דכתיב וכי ינצו אנשים ונגפו וא"ר אלעזר במצות שבמיתה שמתכוונין להמית זה את זה הכתוב מדבר דכתיב ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש דאי בשאין מתכוונין להמית זה את זה אמאי ונתת נפש תחת נפש שוגג הוא אלא במתכוין להרוג את חבירו והכה את האשה הכתוב מדבר ואפ"ה אמר רחמנא ולא יהיה אסון ענוש יענש אי אמרת בשלמא כל היכא דיכול להציל את הנרדף באחד מאיבריו של רודף אין מצילין אותו בנפשו היינו דמשכחת לה דיענש כגון שיכול להציל באחד מאיבריו שלא ניתן להצילו בנפשו ונמצא שאין כאן חיוב מיתה כלל ולפיכך משלם אלא אי אמרת לעולם ניתן להצילו בנפשו ואפי' בזמן שיכול להציל באחד מאיבריו היכי משכחת לה דחייביה קרא לשלומי דמי ולדות האי רודף הוא והו"ל מתחייב בנפשו ואין מת ומשלם.

וסברינן לאקשויי עלה ודילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה מיתה לנרדף ותשלומין לבעל האשה ודחינן לא שנא מיתה ותשלומין לנרדף ולא שנא מיתה לזה ותשלומין לזה גבי דינא דרודף חדא מילתא היא מ"ט כיון דמיתתו ביד כל אדם הו"ל כמאן דמיחייב נמי מיתה לבעל האשה דאמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו להרגו ושיבר את הכלים בין של נרדף בין של כל אדם פטור מ"ט מתחייב בנפשו הוא אלמא מיתה לנרדף ותשלומין לאחר פטור.

הא דאמרינן הכא דאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו בדאפשר ליה לאיתצולי באנפא אחרינא קאי אבל אי לא סגיא בלאו הכי מותר דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד וה"מ לכתחלה לענין איסור אבל לענין חיובא לא שנא הכי ולא שנא הכי מיחייב דלענין תשלומין מיהת מידי דאפשר הוא ומיבעי ליה לשלומי לחבריה ממוניה ואמטול הכי קא נקיט לה גמרא טעמא משום דאסור להציל עצמו בממון חבירו דכיון דלכתחלה כי יכול להציל ע"י דבר אחר אסור להציל עצמו בממון חבירו כי אין יכול להציל ע"י דבר אחר נהי דלכתחלה מותר להנצל על איבוד ממון חבירו אבל לענין תשלומין מידי דאפשר הוא ומיחייב ושאר השמועה פשוטה היא:

פיסקא אבל הרודף אחר הבהמה כו' תניא ר"ש בן יוחאי אומר העובד ע"ג ניתן להצילו בנפשו מק"ו ומה פוגם הדיוט שמתכוין לבזות את ההדיוט ניתן להצילו בנפשו פוגם גבוה שכופר במקום על אחת כמה וכמה ולא מצינן למיפרך מה לפוגם הדיוט שכן עושה בו מעשה דאפ"ה פוגם גבוה חמיר טפי. תניא ר"א ב"ר שמעון אומר המחלל את השבת ניתן להצילו בנפשו סבר לה כר' שמעון אבוה דאמר העובד ע"ג ניתן להצילו בנפשו ואתיא בג"ש דחילול חילול מע"ג כתיב הכא מחלליה מות יומת וכתיב התם ומזרעך לא תתן ולא תחלל מה להלן ניתן להצילו בנפשו אף כאן ניתן להצילו בנפשו:

אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי ס"א בן יהוצדק נמנו וגמרו כל עבירות שבתורה כו'. ע"ג דתניא ר"א אומר אם נאמר בכל נפשך למה הוצרך לומר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך אפילו נפשך ניטלת על ייחודו יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך אפי' ממונך ניטל:

עריות ושפיכות דמים דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו כו' וכי מה למדנו מרוצח מעתה לענין אונס הרי הרוצח בא ללמד לנערה מאורשה ונמצא למד ומה בא ללמד מקיש נערה מאורשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יהרוג את חברו אף נערה מאורשה יהרג הבועל ואל יעבור. ולא מצינן למימר אף נערה מאורסה תהרג ולא תיבעל לו דהא אמרינן לקמן דאסתר קרקע עולם הואי ואפי' לרבא הנאת עצמן שאני אין לך הרודף אחר נערה מאורסה שאינו עושה להנאת עצמו ותו הא אמרי' לעיל במקפדת על פגמה ומניחתו שלא יהרגנה דניתן להצילה בנפשו אליבא דרבנן.

ומאי נמצא למד מאי נערה מאורסה ניתן להצילה בנפשו של רודף אף רוצח ניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף כדאמרי' לעיל. ואיבעי' לן רוצח גופיה מנא לן דיהרג ואל יעבור ומהדרי' סברא הוא שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש משום דכתיב וחי בהם אלא מפני חיבוב נפשן של ישראל לפני המקום אבל הכא גבי רוצח דבין הכי ובין הכי [איכא] איבוד נשמה לא ניתנה מצות המקום לידחות ואם תאמר אני ראוי להאריך ימים יתר מזה וקא מיקיים בי וחי בהם טפי דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי כלומר אדום ובריא ונפשך יקרה בעיני המקום וראוי לחיות יתר מחבירך כדי שתאמר מוטב ידחו חייו של זה שהן מעוטין מפני חייך שהן מרובים דקא מיקיים בך וחי בהם טפי דילמא דמא דחברך סומק טפי והוא ראוי לחיות ולהאריך ימים יתר ממך ונפשו יקרה בעיני המקום יתר מחייך. ויש לפרש שלא ניתנו מצות לידחות אצל פיקוח נפש אלא כדי שיחיה ויקיים מצות הרבה כדאמרינן התם (יומא פ"ה:) חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה אבל הכא גבי רציחה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וראוי להאריך ימים יתר מחבירך כדי שתאמר ידחו חייו שהן מעוטין ואינן מספיקינן לקיים בהם מצות הרבה מפני חיי שהן מרובין וראויים לקיים בהם מצות הרבה דילמא דמא דחברך סומק טפי. כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה אמר לי מרי דורי בעל דירתי ויש אומרים שכך היה נקרא כלומר אמר לי אדוני פלוני זיל קטליה לפלניא כו':

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן לא שנו דבשאר עבירות יעבור ואל יהרג אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפי' בשאר עבירות יהרג יאל יעבור מפני קידוש השם ותו משום דאתי למסרך. ויש אומרים שלא ירגילו העכו"ם להמריך את הלבבות בכך:

כי אתא רבין א"ר יוחנן אפילו שלא בשעת השמד נמי לא אמרן יעבור על שאר עבירות ואל יהרג אלא בצינעה אבל בפרהסיא אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור מפני קידוש השם כדיליף לה ואזיל מונקדשתי בתוך בני ישראל. מאי מצוה קלה אמר רבה בר' יצחק אמר רב אפי' ערקתא דמסאנא כך שמענו שבאותו זמן היו רגילין ישראל לקשור סנדליהן ברצועות שחורות והעכו"ם באדומות ואמר רבי יוחנן שאפילו אמרו לו בפרהסיא קשור סנדלך ברצועות אדומות וכן לענין כל דבר שאין ישראל רגילין בו ועשוין לשנות בו ממנהג העכו"ם דלית ביה אלא משום ובחוקתיהם לא תלכו יהרג ואל יעבור:

דף עד עמוד ב

ומקשינן והא אסתר בפרהסיא הויא ונבעלה לאחשורוש ולא מסרה נפשה לקטלא אפי' בגילוי עריות וכל שכן בשאר עבירות. ופריק אביי אסתר קרקע עולם הואי שהכל עושין בו מעשה בעל כרחו והוא אינו עושה כלום אף אסתר לא היתה עושה שום מעשה אלא הוא היה עושה בה מעשה בעל כרחה. רבא אמר הנאת עצמן שאני כל זמן שאין העכו"ם מתכוין להעבירו על דת אלא להנאת עצמו הוא מתכוין אין כאן חילול השם להמסר למיתה על כך. דאי לא תימא הכי הני קואקי ודמנקי היכי יהבינן להו ולא קא מסרינן נפשין אקדושת השם אלא הנאת עצמן שאני הכא נמי הנאת עצמן שאני. קוקאי ודמנקי יש אומרים מיני מחתות שמוציאין בהן אש ומוליכין לע"ג ביום אידם דכיון דלעבודה דידהו קא מכווני ולא לעובדיה לישראל קא מכוין היינו הנאת עצמן ושרי ויש אומרים שאין מתכוונין אלא להתחמם כנגדם בבית ע"ג שלהן ולפיכך מותר. ויש אומרים קואקי כלי של טיט ודומה לעציץ וכשמתחמם אדם כנגד המדורה ורוצה לישן כופה אותו על הגחלים כדי שלא תצת האור בבית. דמינקי כלי עשוי לחתות בו גחלים ממקום למקום ובמלכות פרס היו חברין שלהן מחזרין בכל בתי ישראל ומכבין הנרות וחותין הגחלים ומוליכין לבית האור שלהן שהיא ע"ג ולא היו עוזבין לא אש ולא גחלים שילינו בלילה חוץ לבית ע"ג שלהן שהוא בית האור כדאמרינן בהמביא גט (י"ז.) אתא ההוא חבארא שקליה לשרגא מקמייהו והיו מוליכין אותו בקואקי ודמינקי דהוו משמשי ע"ג ואע"ג דמשמשי ע"ג הן כיון דלאו לעבורי איסורא לישראל קא מיכווני אלא להנאת עצמן מותר לנו ליתן להם.

קטול איספסתא ושדי לחיותא קצור לי שחת של תבואה והשלך לפני בהמתי ואי לא קטילנא לך ליקטול אספסתא ולא לקטליה עכו"ם לדיליה מאי טעמא להנאתו קא בעי לצורך בהמתו ואי אמר ליה קטיל אספסתא בשבתא ושדי לנהרא לאיבוד ואי לא קטילנא לך לקטליה לדיליה ולא ליקטול איהו אספסתא בשבתא דכיון דאמר ליה שדי לנהרא לאיבוד גלי אדעתאי דלעבורי קא מכוין להעבירו על המצות הוא מתכוין ויהרג ואל יעבור ודוקא בפרהסיא או בשעת השמד. מיהא שמעינן דכל היכא דמיכוין עכו"ם להנאת עצמן ותו לא יעבור ואל יהרג ואפילו בגילוי עריות דהא אסתר ג"ע הוה וקאמר רבא הנאת עצמן שאני ואפילו ג"ע נמי מסתברא דאפי' להנאת עצמן דהני מילי דומיא דקרקע עולם אבל מעבד מעשה לא וקואקי ודמנקי דקאמרי' דיהבי' להו משום דלית בהו לגבן דידן אלא משום לפני עור לא תתן מכשול וכיון דלית בה ע"ג ולא גילוי עריות ולא ש"ד שרי למיתב להו בידן דלא עדיף לאו גרידא דלפני עור לא תתן מכשול מאיסור שבת דקאמרינן דגבי הנאת עצמן שרי ודוקא היכא דאיכא ספק נפשות:

בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם שאם אמרו לו עבור על שבע מצות ואם לאו תהרג יהרג ואל יעבר או אין מצווה על קדושת השם. אמר אביי ת"ש שבע מצות נצטוו בני נח ואם איתא דמצווה על קדושת השם תמאני הוו אמר רבא אינהו וכל אביזרייהו הן וכל תבליהן כלומר הן וכל הדברים הצריכים להם לחזקן כלן בכללן הן כתבלין הללו שניתן בתבשיל להטיב טעמו ואין נתבלין שם בפני עצמו אלא הרי הכל נקרא בשם התבשיל ותבלין נקראין בטיית אבזאר. ואמרינן מאי הוי עלה ואתינן למפשטה מנעמן דקביל עליה דלא למפלח לע"ג דכתיב כי לא יעשה עוד עולה זובחים לאלהים אחרים כי אם לה' ואמר לו לדבר הזה יסלח השם לעבדך כו' כלומר בזכות מה שקבלתי על עצמי יסלח לי השם כשאני משתחוה בית רמון שאני אנוס בדבר שהרי אדוני נשען על ידי ואי אפשר שלא אעשה כאשר אדוני עושה ואמר לו אלישע לך לשלום ואם איתא דבן נח מצווה על קדושת השם אמאי אמר ליה לך לשלום אלמא אודי ליה משום דאנוס היה לית ליה ולפני עור לא תתן מכשול ומפרקינן לא קשיא הא בצינעא אינו מצווה על קדושת השם כישראל אלא מיהו בפרהסיא לא הויא אלא בעשרה ישראל דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ונעמן כיון דלא הוו ישראל תמן צינעא קרי ליה ומשום הכי אודי ליה. והני מילי בבן נח אבל בישראל לא שנא בצינעא ולא שנא בפרהסיא יהרג ואל יעבור כדאמרינן לעיל דלא קמפליג רבי יוחנן בין צינעא לפרהסיא אלא בשאר עבירות אבל בע"ג וגילוי עריות ושפיכות דמים לא שנא הכי ולא שנא הכי יהרג ואל יעבור:

דף עה עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינה חלודה כלומר נטמטם לבו מרוב החשק שסבבו באו ושאלו לרופאים כו' ואיבעיא לן ולנסבה מנסב ומהדרינן לא מיתבא דעתיה דאמר רבי יצחק מיום שחרב בית המקדש ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה כלומר שאין יצרו של אדם מתאוה אלא לדבר עבירה וצד פורענות הוא שבא לעולם. ויש אומרים מיום שחרב בית המקדש תשות כח ביאה מדאגם הרבות ואין רוח קמה להיות תאב לאשתו לפיכך ניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה שהיצר הרע תוקפן ומרבה תאותן שנאמר מים גנובים ימתקו ולחם סתרים ינעם גבי דבר עבירה כתיב במשלי ודרך משל הוא ויש אומרים לחם סתרים כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל לאו מילתא היא דהתם לאו איתתיה קאמר (דלא) [דהא] בלחם ממש קאי והכי קאמר ולא ידע *אתי מאומה כלומר מתוך שהאמינני על ממונו לא ידע אתי מאומה אינו יודע מאומה מכל ממוניה כי אם הלחם אשר הוא אוכל כשאני נותן את הלחם לפניו יודע בלבו שיש לו לחם לאכול תדע דקראי מוכחי דהכי קאמר דכתיב *מקמי הכי הן אדוני לא ידע אתי מה בבית וכל אשר יש לו נתן בידי: