יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ו

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מב עמוד ב

פרק ששי

נגמר הדין כו' איידי דקתני באידך פירקין העובד ע"ג לבסוף כדקתני העובד ע"ג את מה עבד ובמה עבד וקיי"ל דעובד ע"ג בסקילה איירי בה בהאי פירקא ועלה קתני נגמר הדין מוציאין אותו לסקלו. ואית דאמרי משום דסקילה חמורה פתח בה ברישא והדר מפרש דינא דשאר מיתות בהנך פירקי. אחד עומד על פתח ב"ד והסודרין בידו שמניף בהן כדי שיכיר רוכב הסוס שיש מי שרוצה ללמד על הנהרג זכות וירוץ אחריו ויחזירנו והסוס רחוק מבעל הסודרין כדי שיהא רואהו ולא היה רוכב הסוס קרוב לב"ד שמא יבא מי שילמד עליו זכות ולא יוכל רוכב הסוס להשיגו אלא לאחר מיתה ולא היה רחוק מב"ד יתר מדאי אלא כדי שיהא רואה את בעל הסודרין שאם לא יהא רואה אותו אפשר שילמדו עליו זכות ולא ידע רוכב הסוס את הדבר ולא יספיק שליח ב"ד לרוץ ולהגיד לו עד שהנדון נהרג והיינו דאמרינן אפי' אמר א' בב"ד יש לי ללמד עליו זכות הלה מניף בסודרין ורוכב הסוס רואה והוא רץ אחר הנידון ומעמידו ואפי' הוא אומר בדרך יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפי' ארבעה וחמשה פעמים ובלבד שיהא ממש בדבריו כלומר קצת ראיה הדומה לזכות ובגמרא מפרש לה:

ודייקינן אמתני' ובית הסקילה היה לב"ד דמשמע חוץ לב"ד מיד והתניא בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל וב"ד הגדול בעזרה הוו קיימי דהיינו מחנה שכינה והיכי אמרת דעבדי בית הסקילה חוץ לב"ד מיד דהיינו במחנה לויה ואפי' לב"ד שהיו קבועין על פתח הר הבית כדמיברר בפרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין פ"ח:) הרי עזרה היתה מחנה שכינה והר הבית מחנה לויה וכל העיר מחנה ישראל ולדילך דאמרת חוץ לב"ד מיד נמצא בית הסקילה חוץ להר הבית מיד ואנן בעינן חוץ לשלש מחנות והוא הדין לבית דין שבכל עיר ועיר דליכא שלש מחנות בעינן חוץ למחנה ישראל דהיינו חוץ לחומת העיר דומיא דירושלים. ומפרקינן אין הכי נמי דבעינן חוץ לשלש מחנות ואיצטריך לאשמועינן דלהוי חוץ לב"ד דאי נפיק בי דינא ויתיב חוץ לשלש מחנות עבדי' בית הסקילה חוץ לב"ד כי היכי דלא נתחזי ב"ד רוצחין דהרואה אומר אחד מן הדיינין הרגו שלא כדין ויש אומרים משום דמיחזי מקום איבוד נפשות. אי נמי היינו טעמא דבעי חוץ לב"ד כי היכי דתהוי ליה הצלה כלומר שיהא שהות לסקליה ובין כך ובין כך יבא מי שילמד עליו זכות וינצל:

ואמרינן מנא הני מילי דבעינן חוץ לשלש מחנות דתנו רבנן הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה נאמר כאן חוץ למחנה ונאמר בפרים הנשרפים אל מחוץ כו' כדמפרש ואזיל מה להלן כו' ודייקי' והתם מנא לן דתנו רבנן כשהוא אומר והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה בפר העדה שאין ת"ל אל מחוץ למחנה שהרי כבר נאמר ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון דהיינו פר כהן משיח דמפרש בה בהדיא אל מחוץ למחנה ומה ת"ל אל מחוץ למחנה בפר העדה ליתן לו מחנה שניה וכשהוא אומר אל מחוץ למחנה בדשן והוציא את כל הדשן אל מחוץ למחנה שאין ת"ל אל מחוץ למחנה בדשן שהרי כבר נאמר בפר כהן משיח על שפך הדשן ישרף שמקום שריפת הפר ושפיכת הדשן אחד הוא וכיון דשריפת הפר בעיא מחוץ לשתי מחנות כדאמרן ממילא שמענא דשפך הדשן חוץ לשתי מחנות הוי ומה ת"ל אל מחוץ למחנה בדשן ליתן לכולן מחנה שלישית דכיון דכולהו בחדא דוכתא מתעבדי על כרחיך כולהו בעו שלש מחנות ואתי מקלל ויליף מינייהו בג"ש ואתי שאר נסקלין וילפי ממקלל אי בעית תימא במה מצינו ואי בעית תימא בגזירה שוה:

ודייקינן ומאי חזית דילפת למקלל מפרים הנשרפים בג"ש דמחוץ למחנה נילף משחוטי חוץ דכתיב בהו או אשר ישחט מחוץ למחנה מה להלן מחוץ למחנה אתת דכתיב ואל פתח אהל מועד לא הביאו אף כאן חוץ למחנה אחת. ומהדרינן מסתברא מפרים הנשרפין הו"ל למילף טפי שכן דומה להן בד' דברים משא"כ בשחוטי חוץ. ואלו הן הוציא אל מחוץ מכשיר ומכפר. נאמר במקלל הוציא דכתיב הוצא את המקלל ונאמר בפרים הנשרפים הוציא שנאמר והוציא את כל הפר מה שאין כן בשחוטי חוץ שהרי לא נאמר בהן הוציא כלל. נאמר במקלל אל מחוץ ונאמר בפרים הנשרפים אל מחוץ מה שאין כן בשחוטי חוץ שלא נאמר בהן אל מחוץ אלא מחוץ בלבד דכתיב אשר ישחט מחוץ. חוץ למחנה האמור במקלל מכשירו להסקל וחוץ למחנה האמור בפרים הנשרפים מכשירן להשרף כלומר הוצאתן מכשרתן לאותה מצוה מה שאין כן בשחוטי חוץ שחוץ למחנה האמור בו אינו מכשיר את הזבח אלא פוסלו. חוץ למחנה האמור במקלל מכפר עליו שהרי מיתתו כפרה לו וחוץ למחנה האמור בפרים הנשרפים מכפר על בעליהן מה שאין כן בחוץ למחנה האמור בשחוטי חוץ שמחייבו כרת:

ומתמהינן אדרבא משחוטי חוץ הוה ליה למילף שכן דומה להן בד' דברים מה שאין כן בפרים הנשרפים. ואלו הן אדם חוטא בנשמת פגול. פירוש חוץ למחנה האמור בין במקלל בין בשחוטי חוץ ללמד דינו של אדם נאמר במקלל לסקול את האדם המקלל מחוץ למחנה בשחוטי חוץ לחייב את האדם השוחט חוץ למחנה כרת אבל חוץ למחנה האמור בפרים הנשרפים לא נאמר ללמד דין האדם החוטא ולא במוציא את הפרים אלא להצריך את הפרים שריפה חוץ למחנה. וכן חוץ למחנה האמור בין במקלל בין בשחוטי חוץ בדין האדם החוטא נאמר לאפוקי חוץ למחנה האמור בפרים הנשרפים שהדבר שנאמר בו חוץ למחנה אינו חוטא. וכן חוץ למחנה האמור בין במקלל בין בשחוטי חוץ יש בו נטילת נשמה מקלל נשמתו ניטלת שחוטי חוץ שבמעשיהן נטילת נשמת הבהמה הנשחטת לאפוקי פרים הנשרפים דשחוטין ועומדין הן ואין בכלל הוצאתן נטילת נשמה כלל. ואית דאמרי נטילת נשמה דקאמרינן בשחוטי חוץ משום דמחייב כרת. וכן מחוץ למחנה האמור בין במקלל בין בשחוטי חוץ אינן באין לידי פיגול לאפוקי פרים הנשרפים שאפשר שבאין לידי פיגול שאם שחטן ע"מ להקטיר אימוריהן חוץ למקומן או חוץ לזמנן מתפגלין. ור"ש ז"ל פי' מחוץ למחנה דשחוטי חוץ ומקלל אי אתה מוצא בו פיגול ע"י אותו חוץ למחנה אבל פרים ראויין להתפגל ע"י אותו חוץ למחנה שאם שחטן להקטיר אימוריהן בחוץ מתפגלין ולישנא דקרא נקט דקרא חוץ למקומו קרי פיגול כדאמרינן בזבחים ואע"ג דלישנא דרבנן לא קרי פיגול אלא חוץ לזמנו. ומהדרינן אפי' הכי מכשיר ממכשיר עדיף ליה למילף לפי שהוא שבח הוצאתן אל מחוץ למחנה:

רב פפא יליף לה מגופיה דקרא ונפקא ליה עשייה מדכתיב ובני ישראל עשו ככל אשר צוה ה' הרי כלל הכל ויוציאו למה לי שמע מינה להוצאה שלישית:

דף מג עמוד א

ומקשינן עלה אלא מעתה כיון דנפקא ליה כולה עשייה מהתם וירגמו אותו אבן מאי עביד ליה ומפרקינן ההוא מיבעי ליה אותו ולא כסותו לומר שנסקל ערום אבן שאם מת באבן אחת יצא ואין צריכים להביא אחרת ואע"ג דמיעוטא דכסותו מרישא שמעת לה דכתיב ורגמו אותו כל העדה אותו ולא כסותו איידי דאיצטריך למכתב אבן לדרשא כתב נמי אותו. ואיצטריך למכתב אבן במקלל ואיצטריך למכתב אבנים במקושש דאי כתב רחמנא אבן הוה אמינא רגימתו באחת ואי לא מיית בה כגון שנתנה העד הראשון על לבו ולא מת וחזר העד השני ונתנה על לבו ולא מת ורגמוהו בה כל העדה ולא מת בה מחמת קטנותיה או מחמת בריאותו יתר משאר בני אדם אימא לא נייתי אחרניתא ונקטלי' קמ"ל באבנים כו':

ומקשינן עליה דרב פפא והא תנא נאמר כאן ונאמר להלן קאמר אלמא מג"ש נפקא ליה ולאו מגופיה דקרא. ומפרקינן אלו לא נאמר קאמר אלו לא נאמר קרא גופו דמשמע חוץ לשלש מחנות הייתי אומר גזירה שוה עכשיו שנאמר קרא ג"ש לא צריך והיינו דקתני הוצא את המקלל חוץ לשלש מחנות כו' כלומר אתה אומר ממשמעו של פסוק חוץ לשלש מחנות או אפי' איני שומע מן הפסוק אלא חוץ למחנה אחת כלומר מהו ללמוד ג"ש ופשיט נאמר כאן כו' ואפי' לא נאמר פסוק זה ולא היה לי ללמוד מן הפסוק אלא חוץ למחנה אחת הייתי אומר גזירה שוה:

רב אשי יליף לה ממשמעותא דהוצא אל מחוץ למחנה משה היכא הוה קאי במחנה לויה אמר ליה רחמנא הוצא את המקלל ולשון הוצאה לחודה משמע להוציאו ממקום שאתה בו והיינו ממחנה לויה ואם כן אל מחוץ למחנה למה לי חוץ למחנה ישראל ואיצטריך ויוציאו את המקלל לעשייה ואיצטריך ובני ישראל עשו לגבי עשייה לענין סמיכה ודחיה דכתיב בה בהפרשת הר סיני או ירה יירה מכאן שמצות הנסקלין בדחייה כדמפרש לקמיה. ואמרי ליה רבנן לרב אשי לדידך דדרשת הוצא גרידא באפי נפשיה להוצאה חוץ למחנה ומפקת חוץ למחנה למחנה שניה כל הני הוציא הוציא דכתיב בפרים הנשרפים למה לי הא ודאי לדילך חוץ לשלש מחנות בעו תלתא דהוציא הוציא ותלתא דחוץ למחנה הא שיתא ואנן לית לן אלא שלש מחנות וסלקא ליה בקשיא:

הא דבעי רב הונא סודר שמניפין בו וסוס שרץ ומעמידו משל מי וכן קורט של לבונה איפשיטא דמשל ציבור בעו מהוי דכתיב תנו שכר לאובד כדי שתטרף דעתו עליו אל יצטער כל כך בהריגתו וילפינן מינה לאינך דכולהו חד טעמא נינהו ואית דאמרי דלא איפשיטא מהאי קרא אלא קורט של לבונה אבל סודר וסוס לא איפשיטו:

ואיבעיא לן אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות ונשתתק מהו מי אמרינן [כיון דאמר יש לי ללמד עליו זכות] וכיון (דלא) [דאי לא] נשתתק אפשר דהוה אמר טעמא מעליא ורואים אותו כאלו זיכה והרי הוא חי ועומד במקומו או דילמא כיון דהשתא מיהת לא אמר [לא] חיישינן ליה והוא הדין דאפי' במת מיבעיא ליה אם רואין אותו כאלו זיכה והרי הוא חי ועומד במקומו ואם לאו מדקאתינא למפשטא מדר' יוסי בר' חנינא אלא נשתתק איצטריך ליה דאי הוה מיבעיא ליה במת סבר דילמא מיפשיטא דלא נטרי' ליה ואכתי מיבעיא לן נשתתק אי נטרינן ליה עד שישתפה ואי לא. מנפח רב ששת בידיה היה דוחה בידיו כאדם שמנפח בידיו באויר להניף את הרוח אי חיישת להכי אפי' למי שישנו בסוף העולם ניחוש כלומר היכי פסקינן דינא דמאן דמיחייב מיתה למיתה ניחוש שמא יש אחד בסוף העולם שיודע לו זכות. ופרכינן מי דמי התם כיון דלא אמר לא סמכינן עילויה הכא קאמר יש לי ללמד עליו זכות וטעמא הוא דלא אמר ואפשר דאית ליה טעמא מעליא:

תא שמע דאר"י בר' חנינא אחד מן התלמידים שזיכה ומת רואין אותו כאלו חי ועומד במקומו כלומר בשיטתו ומטין את הדין על פיו זיכה אין לא זיכה לא אמר יש לי ללמד עליו זכות ומת כמאן דלא אמר דמי. ודחינן מדר' יוסי בר' חנינא לא תידוק ולא מידי דהאי דאיירי בזיכה לאו משום דפשיטא ליה דאם לא זיכה אין רואין אותו כאלו הוא חי ועומד במקומו אלא משום דבזיכה הוה פשיטא ליה אבל באמר לדיליה נמי תיבעי לה. וכי תימא א"כ בכלהו דיוקי דדייקינן נימא הכי אמרי כי דחינן הכי הני מילי בדברי האמוראים או בדברי התנאים האחרונים כגון רבי חייא וכיוצא בו וכההיא דאמרינן בסוף ע"א (ע"ב:) גבי שמעתא דנצוק תני רבי חייא שפחסתו צלוחיתו הא לאו הכי לא שמעת מינה נצוק לא הוי חיבור ודחינן לא פחסתו צלוחיתו פשיטא ליה ניצוק תיבעי ליה. וראינו מי שדחק ופי' בה פירוש אחר אמר תיבעי לך אי אמרינן זיכה דוקא קאמר ר' יוסי או דילמא אורחא דמילתא נקטא. ולאו מילתא היא חדא דא"כ למה לן למימר זיכה פשיטא ליה ותו דא"כ הכי הוה ליה למימר הוא הדין דאפי' לא זיכה נמי והאי דקאמר זיכה אורחא דמילתא נקט כדאמרינן בכמה דוכתא ותו דהאי פשיטא ליה ותיבעי ליה פשיטא לך ותיבעי לך מיבעי ליה:

פיסקא ואפי' הוא אומר יש לי ללמד על עצמי זכות מחזירין אותו אפי' ארבעה וחמשה פעמים ובלבד שיהא ממש בדבריו כמו שפירשנו. ומקשינן ואפי' פעם ראשונה ושניה אין מחזירין אותו אא"כ יש ממש בדבריו והתניא פעם ראשונה ושניה בין שיש ממש בדבריו בין שאין ממש בדבריו מחזירין אותו א"ר פפא כי קתני מתני' ובלבד שיהא ממש בדבריו מפעם שלישית ואילך. והדרינן למידק בין אמתני' בין אברייתא מנא ידעינן אי איכא ממש בדבריו דנהדריה ואי לא והלא בית הסקילה רחוק מב"ד היה אמר אביי דמסרינן ליה זוגא דרבנן ובדין הוא דתיסגי ליה בחד אלא כי היכי דליסהדו באפי' דממטי ליה דיש ממש בדבריו ולהדרוה. ודייקינן דלמסרינהו ניהליה מעיקרא מכי נפיק מבי דינא ואפי' בפעם ראשונה לא ליהדריה אא"כ ממש בדבריו. ומפרקינן מעיקרא אגב דבעית לא מצי אמר כל מאי דאית ליה ואמטול הכי לא קפדינן עליה דלהוי ממש בדבריו אלא מפעם שלישית ואילך:

דף מג עמוד ב

מתני' היה רחוק מבית הסקילה כעשר אמות אומרים לו התודה שאם יתקרב לבית הסקילה יותר יבהל ולא יהיה לו לב להתודות אבל הפשטת בגדיו מהכשר סקילה הוא שמצותו להסקל ערום דכתיב וירגמו אותו ולא כסותו לפיכך אין מפשיטין אותו אלא סמוך לתפיסת בית הסקילה דהיינו ברחוק ארבע אמות כדקתני לקמן רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין אותו את בגדיו ובתוך ארבע אמות מאי טעמא לא לפי שהן מתפיסת בית הסקילה וכבית הסקילה דמו ואין ראוי שיעמוד לבוש בבית הסקילה שלא יאמרו בכסותו הוא נסקל:

דולטור רכיל. וכזאת וכזאת עשיתי מלמד שמעל עכן בשלשה חרמים שנים בימי משה ואחד בימי יהושע שנאמר וכזאת וכזאת עשיתי קודם לכן שנים בימי משה אחד בחרמו של כנעני מלך ערד ואחד בחרמן של מדין שנאמר ונקרב את קרבן השם כו' ר' יוחנן משום רבי אלעזר בר' שמעון אומר חמשה שנאמר אנכי חטאתי חדא וכזאת דריש תרתי כזאת חדא וכזאת תרתי הא תלתא וכזאת תרתי הא חמשה חד בימי יהושע וארבעה בימי משה אית דאמרי דבירושלמי מפ' להו בחרמו של כנעני מלך ערד ובחרמן של סיחון ועוג ובחרמן של מדין ואנן לא חזי לנא מיהו על כרחיך הכי צריך לפרושי:

ודייקינן לתרווייהו וכיון דמעל בחרמים אחרים קודם לכן מאי טעמא לא איענוש ישראל עליה עד השתא. א"ר יוחנן משום רבי אלעזר בר' שמעון שלא ענש את הצדיקים על הנסתרות של עוברי עבירה עד שעברו את הירדן ושמעו ברכות וקללות בהר גריזים ובהר עיבל וקיבלו עליהם ונעשו ערבים זה לזה כדאמרינן במסכת סוטה אפי' לא ידעו זה בזה בעבירות שביד חבירו. כתנאי הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם למה נקוד על לנו ועל בנינו ועל עין שבעד שלא ענש על הנסתרות עד שעברו ישראל את הירדן כלומר שזה שכתוב בנגלות לנו ולבנינו דמשמע דנסתרות אין קולר תלוי בצוארנו אין מדה זו נוהגת אלא עד כלומר עד שיעברו את הירדן והיה לו לנקוד על ה' אלהינו דכתיב גבי נסתרות גופייהו אלא שאין לנקוד על השם דברי ר' יהודה אמר לו ר' יוסי וכי אפשר לומר כן שענש על הנסתרות והלא כבר נאמר עד עולם ואי לאו אפיטורא קאי עד עולם למה לי פשיטא דעונש הנוהג עכשיו יהא נוהג לעולם דמהיכא תיפוק לי דליפסוק אלא לכך נקוד לומר לך כשם שלא ענש את אחרים על הנסתרות לעולם כך לא ענש את אחרים על עונשין שבגלוי עד שעברו את הירדן ונקודות אלו באו למעט כלומר שלא היתה מדה זו של נגלות נוהגת עד עכשיו. וכי תימא עכן מאי טעמא איענוש ישראל עילויה הא נסתרות הוו משום דהוו ידעי ביה אשתו ובניו ונפקי להו מכללא דנסתרות. ואית דמפרשי כשם שלא ענש על הנסתרות לעולם כך לא ענש על שבגלוי לעולם ואלו שעבר בימי משה גלויים היו לרבים לפיכך לא נענשו עליהם ובימי יהושע לא ידעו בהם אלא אשתו ובניו בלבד אינם נסתרות דהא ידעו אשתו ובניו וגלוים נמי אינם דהא לא ידעו ביה רבים. והאי פירושא לא דייק גבן חדא דהני עונשין שבגלוי דקאמרינן דלא ענש עליהן לעולם היכי דמו אילימא דדינוהו סנהדרי כדאיבעי להו פשיטא אמאי הוה ענוש ואלא דלא דינונהו כדאיבעי להו אמאי לא עניש משום דידעי בהן רבים איתגור איתגורי ותוב הא כתיב והנגלות לנו ולבנינו ומנא נן לאוקומה בנגלות דלא ידעי בהו רבים: חטא ישראל אע"פ שחטא ישראל קרי ליה מדכתיב ישראל ולא כתיב העם כדכתיב גבי משה כי שחת עמך עד אנה ינאצוני העם הזה והכא כתיב ישראל כלומר עדיין שם קדושתו עליו וישראל לשון חשיבות הוא כדכתיב לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל והיינו דאמרי אינשי אסא קאי בי חילפי ואפ"ה אסא שמיה ואסא קרו ליה אף ישראל אע"פ שחטאו וטבעו ביון עונם ישראל שמם וגם עברו את בריתי מילה שכתובה בספר בראשית וגם לקחו מן החרם ועברו על מה שכתוב בסוף ספר ויקרא אך כל חרם אשר יחרם כו' וגם גנבו ועברו על מה שכתוב בספר ואלה שמות לא תגנוב וגם כחשו ועברו על מה שכתוב בספר במדבר סיני בנשא והשיב את אשמו בראשו בגוזל את הגר ונשבע לו הכתוב מדבר וגם שמו בכליהם ועברו על מה שכתוב בספר אלה הדברים ואל כליך לא תתן ונמצא שעבר על חמשה חומשי תורה. ואית דאמרי דחמשה גמין דריש וכל חד וחד במילתא באפי נפשא דריש. וכי עשה נבלה בישראל מלמד שבא על נערה מאורסה רבינא אמר האי דכתיב וכי עשה נבלה בישראל לאו למימר דבעל נערה מאורסה אלא לאשמועינן דנפיש ענשיה כמי שבא על נערה מאורסה שדינו בסקילה. פי' לרדותן ליסרם כענין שנאמר ונוסרו כל הנשים. וישרפו אותם ויסקלו אותם באבנים בעלי חיים בסקילה והשאר בשריפה. אצטלא דמילאתא טלית של משי ויש אומרים טלית של צמר נקי בן יומו שמכבנין אותו למילת. סרבלת צריפא סרבל צבוע בצריף כי ההיא דאמרינן התם (כתובות ע"ט:) מחפורת של צריף:

דף מד עמוד א

תחנונים ידבר רש זה משה רבינו שנעשו לישראל כמה טובות והיה ירא שמא נתמעטו זכיותיו לפיכך היה מדבר בלשון תחנונים שנאמר ואתחנן ועשיר יענה עזות זה יהושע שעדיין לא נעשו לו נסים הרבה והיה יודע בעצמו שלא נתמעטו זכיותיו ועדיין היה עומד בעשרו לפיכך היה עונה עזות וחס ושלום שחכמי תלמוד אומרים על משה רבינו שהיה רש כנגד יהושע והמפרש זולתי זה הפי' עתיד ליתן את הדין. מאי טעמא דכתיב ולו הואלנו ונשב כלומר מי יתן והואלנו ונשב בעבר הירדן ולא קיימנו דברך לעבור.

קום לך דרש רבי שילא שלך קשה משלהם אני אמרתי והיה בעברכם את הירדן תקימו את האבנים כו' ואתם ריחקתם ששים מיל מן הירדן עד שבאתם להר גריזים ולהר עבל ושם הקמתם את האבנים כדאיתא בסוטה לפיכך נענשתם ויש מפרשים ואתם ריחקתם ששים מיל ועברתם את מצות ה' לפיכך לא נזהר עכן מן החרם. בתר דנפק רבי שילא אוקים רב אמורא עליה ודרש כן עשה יהושע ולא יפה דרש ר' שילא ששינה יהושע והאי דכתיב והיה בעברכם את הירדן לאו לאוקומונהו סמוך לירדן כתיב אלא עד שיבואו להר גריזים וא"כ האי לך למאי אתא אמר לו הקב"ה ליהושע אתה גרמת להם שהחרמת עליהם את השלל והיינו דקא מזהר ליה לבתר הכי רק שללה ובהמתה תבוזו לכם. ויקוד יהושע על פניו כו' ומקשינן והיכי עביד הכי והאמר ר' יהושע בן לוי אסור לאדם שיתן לחבירו שלום בלילה חיישינן שמא שד הוא ונמצא כמשתחוה לשעירים. ויש אומרים לפי ששלום שמו של הקב"ה הוא ואין מוציאין שם שמים על החול והכא מדכתיב בתריה בלילה ההוא משמע דכוליה מעשה בליליא הוה ומפרקינן שאני התם דאדכר ליה שם שמים וגמירי דלא מפקי שדים שם שמים לבטלה.

דף מד עמוד ב

אמר לו אמש כלומר אתמול ביטלתם תמיד של בין הערבים לפי שהייתם עסוקין במלחמה ועכשיו בלילה כשאין אתם עסוקין בכלום והיה לכם לעסוק בתורה ביטלתם ת"ת אמר לו ועל איזה מהן באת ליפרע אמר לו עתה באתי על של עתה באתי. ויש לפרש עתה באתי ממש הלא אתה רואה כי עתה באתי שאלמלא באתי ליפרע על אמש לא הייתי מתעכב עד עתה מיד וילך יהושע כו' ורבינו שלמה ז"ל דאיק אהאי מעשה דיהושע דהוה בליליא מדאמר ליה למלאך הלנו אתה אם לצרינו דאי הוה ביממא איך לא היה מכיר בין שרי ישראל לשרי אומות העולם.

רוח פיסקונית מלאך העומד לדון כלפי מעלה ולהוכיח כדכתיב עושה מלאכיו רוחות. ושלש שמות יש לו. פיסקון. איטמון. סיגרון. שכיון שגברה חמה וסוגר שוב אין אחר פותח:

היערוך שועך לא בצר וכל מאמצי כח חבריה דאיוב קאמרי ליה כלום הקדמת תפלתך קודם לצרה אלו עשית כן הכל היו מאמצין את כחך והיינו דאמר רבי אלעזר לעולם כו'. ורבי שמעון בן לקיש דריש ליה להאי קרא הכי היערוך שועך כלום ערכת תפלתך ואמצת עצמך בתפלה אלו עשית כן לא בצר לא היו לך צרים מלמעלה ולא היה השטן משטין עליך. ורבי יוחנן דריש ליה הכי היערוך שועך כלום ערכת תפלתך שלא יהו לך צרים מלמעלה ויהיו הכל מאמצין את כחך:

כתיב ובני זרח זמרי והיינו עכן בן זרח ואיתן והימן וכלכל ודרדע כולן חמשה כלומר שקולין הן כאחת לעולם הבא. כתיב זמרי וכתיב עכן רב ושמואל חד אמר עכן שמו ולמה נקרא שמו זמרי שעשה מעשה זמרי שנענשו ישראל על ידו וחד אמר זמרי שמו ולמה נקרא שמו עכן שעיכן עונותיהן של ישראל שהקיף עונותיהן כעכנא זו וגלגל עליהם עונות אבותיהן:

מתני' אמרו לו א"כ יהי כל אדם עושין כן כדי לנקות את עצמן. ומקשינן וינקו את עצמן ומה בכך ומפרקינן כדי שלא להוציא לעז על בתי דינין ועל העדים שהרגוהו בחנם. תנו רבנן מעשה כו' ומקשינן פשיטא כל כמיניה משום דאמר הכי הוה ס"ד לאכחושי סהדי ומפרקינן לא צריכא דקא הדרי בהו סהדי. ומקשינן תו ואכתי מי ס"ד להימוניהו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד לבטל מה שהגיד תחלה דכתיב אם לא יגיד אם לא הגיד לא נאמר אלא אם לא יגיד לומר שכיון שהגיד בבית דין שאינו יודע לו עדות שוב לא יגיד וכן בכל דבר שהעד מגיד בב"ד בזמן שרוצה לחזור בו ואית דאמרי לה מדלא קפיד קרא אלא אהגדה קמייתא. ומפרקינן לא צריכא כגון דיהבי טעמא למילתייהו שבעבור שנאה פלונית עשינו. כי ההוא מעשה דבעיא מיכסא ואנו כותבים אותו בדרך קצרה לפי שמצינו בפירושי קדמונינו ז"ל מעשה במוכס ישראל שמת עם צדיק גמור ביום אחד קפצו אויבים על נושאי המטות והניחום וברחו היה שם תלמיד אחד שלא רצה להניח מיטתו של רבו ושמרה למחר באו בני העיר לקברן ונתחלפה להן מטת הצדיק במטת המוכס וקברו את הצדיק בקברי הרשעים והרשע בקברי הצדיקים והתלמיד צועק ולא השגיחו בו והיה אותו תלמיד מצטער על הדבר עד שבא לו רבו בחלום ואמר לו בו ואראך מקומי בג"ע ומקום הרשע בגיהנם אבל פעם אחת שמעתי בגנות תלמיד חכם ולא מחיתי ונענשתי וזה פעם אחת הכין סעודה לשר העיר ולא בא וחלקה לעניים ונטל שכרו אמר לו וזה עד מתי יהא נידון בכך אמר לו רבו עד שימות שמעון בן שטח ויכנס תחתיו אמר לו ומפני מה א"ל מפני נשים כשפניות שבארץ ישראל ואינו הורגן למחר סיפר התלמיד לשמעון בן שטח והלך בערמה ותלאן על פתח המערה שהיו בה מיד באו שנים מקרוביהם וכיוונו דבריהם והעידו על בנו של שמעון בן שטח שעבר עבירה שיש בה מיתה וכשהוציאוהו ליסקל הודו עדיו ששקר העידו ומפני שנאת אביו העידוהו וכך מפורש בירושלמי שמעון בן שטח היו ידיו סמומות אתא סיעת ליצנין ואסהידו על בריה עדות מכוונת ונגמר דינו להריגה כי נפק למתקטל אמרו ליה מרי שקרי אנן בעא אבוי מחזרתיה אמר ליה אבא אם בקשת להיות תשועה על ידיך עשה אותי כאיסקופה:

דף מה עמוד א

מתני' היה רחוק מבית הסקילה ארבע אמות מפשיטין כו' כדפרישנא טעמא במתני' דרחוק מבית הסקילה עשר אמות.

תנו רבנן האיש מכסין אותו פרק מקום הערוה קרי פרק ויש אומרים פרק חתיכת בגד ואיכא דגרסי פרט ובספרי קתני פרט אחד מלפניו והאשה שני פרטים ולשון חתיכת בגד הוא דתנן בסוף כלאים (מ"ט) לא יקשור פרט של צמר בשל פשתן לחגור בו מתניו ואף על פי שהרצועה באמצע. טעמא דר' יהודה דקסבר אותו לא משמע תרי מעוטי אלא חד מיעוטא ומהשתא לא תמעיט אלא כסותו לא שנא איש ולא שנא אשה. ומקשינן למימרא דרבנן חיישי להרהורא ור' יהודה לא חייש והא גבי סוטה איפכא שמעינן להו דתנן כהן אוחז בבגדיה אם נקרעו כדרכן נקרעו ואם נפרמו לכאן ולכאן קרע משונה נפרמו כו' ומפריק רבה דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא התם גבי סוטה חיישי' שמא טהורה היא ותצא מבית דין זכאה ויתגרו בה פרחי כהונה הכא לסקילה אזלא ולמאי ניחוש. דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא התם גבי סוטה אי נמי טהורה היא ולא בדקי לה מיא צריך לבזויה משום דכתיב ונוסרו כל הנשים שלא יסתרו עם אחרים הכא קטל קטלינן לה אין לך ייסור גדול מזה. וכי תימא ליעביד בה תרתי האמר רב נחמן לקמן ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה אבל גבי איש לית בה בזיון כולי האי ותו אי לאו באיש במאי מיקום קרא דאותו ולא כסותו. ודייקי' לימא דרב נחמן תנאי היא דהא ר' יהודה פליג עלייהו דרבנן בהא מילתא וקאמר דתרתי עבדינן בה ולא חייש לדרב נחמן ומהדרינן לא דכולי עלמא אית להו דרב נחמן ותרווייהו לברור לו מיתה יפה קאתו והכא בהא קא מיפלגי רבנן סברי בזיוני דאינש עדיף ליה טפי מניחא דגופיה דלא ליצטער הילכך מוטב תסקל בכסותה ותשהא למות ותצטער ואל תתבזה ור' יהודה סבר ניחא דגופיה עדיף ליה טפי מבזיונא הילכך מוטב תסקל ערומה ותתבזה ואל תסקל בכסותה ותצטער יותר:

פיסקא בית הסקילה היה גבוה שתי קומות תנא וקומה שלו שדוחפין אותו מלא קומתו הרי כאן שלש. ומקשינן ומי בעינן לקטלא כולי האי בעשרה טפחים סגיא דהא כתיב כי יפתח איש בור כו' ותנן אחד החופר בור שיח ומערה א"כ למה נאמר בור מה בור שהוא כדי להמית כו' ופריק רב נחמן אין עשרה טפחים נמי עבדי מיתה מיהו לגבי מיתת ב"ד צריך להגביהו יותר כדי שימות מהר ואל יצטער. ומקשינן אי הכי ליגבהיה טפי ומפרקינן היינו טעמא דלא מגבהינן ליה טפי משום דמנוול שכריסו נבקעה ויצאו בני מעיו לחוץ:

פיסקא אחד מן העדים דוחפו על מתניו כדי שתפול האבן על לבו וימות מהרה. תנו רבנן מניין בדחייה בהפרשת הר סיני קאי ת"ל ירה והתם סקילה כתיבא ומנין שבסקילה שנאמר סקול ומנין שבסקילה ובדחייה שאם לא מת בדחייה סוקלין אותו תלמוד לומר סקול יירה דהאי או מיבעי ליה שאם מת בדחייה יצא והיינו דקתני ומנין שאם מת בדחייה יצא ת"ל או ירה או לחלק כתיב דאלמא בחדא מינייהו סגיא ועל כרחך דחייה הוה ברישא דלא ס"ד למימר שיסקל תחלה ואחר כך ידחה שיהא צריך להורידו ולסקלו ואם לא יעלוהו וידחה. מנין שאף לדורות כן בכל הנסקלין תלמוד לומר (או) סקול יסקל או ירה יירה ירה לשון השלכה הוא כדכתיב ירה בים והאי ירה יירה נמי הכי מתרגמי' ליה או אשתדאה אשתדי:

דף מה עמוד ב

ואם לאו נוטל את האבן ונותנה על לבו. אלמא חד מינייהו שקיל ליה ומקשי' עלה והתניא רשב"ג אומר אבן היתה שם משאוי שני בני אדם ופרכינן ולטעמיך תיקשי לך ההי' דרשב"ג אומר גופה קתני משאוי שני בני אדם וקתני נוטלה ונותנה אלמא חד מינייהו שקיל לה אלא דמדלי לה בהדיה חבריה ושביק לה חבריה לדיליה ושדי לה איהו כי היכי דתיתי מרזיא כדכתיב השמנה היא אם רזה כדי שתבא ממקום חלש ותרד עליו בכח ועיקר הדבר שהאבן הכבדה שאינה הולכת מכח המשליכה כשהיא משתרבבת ויורדת מחמת עצמה היא נופלת בכוון וכשהיא יורדת מכח אחר אין יורדת בכוון כל כך לפי שכחו של זה מטה אותה לכאן ולכאן שהרי אין בו כח להשליכה בכיוון מפני שהיא כבדה ודמי לכח כחוש דקאמרינן בפרק הנשרפין (סנהדרין ע"ח.) לפיכך צריך אחד מן העדים להשליכה שכיון שאינו יכול להורידה מכחו היא משתרבבת ונופלת על הנסקל בכיוון:

ומקשי' מדקתני אבן היתה שם מכלל דאבן אחת היתה מזומנת לכולן. והתניא כולן נקברין עמו. ומפרקינן דאי הוו קטלי להאי וקברי לה לאבן בהדיה הוו מתקני ומייתי אחריני חילופה שתהא מזומנת לאחרים. ומקשי' נקברין עמו והתניא אין נקברין עמו אמר רב פפא כי קתני נקברין עמו בתפוסתו בתוך ארבע אמות כדגרסינן התם (סוטה מ"ג:) מת תופס ארבע אמות וכי קתני אין נקברין עמו בתוך קברו ממש. אית דאמרי דטעמא דנקברין עמו מדכתיב על העץ וסמיך ליה כי קבור שאף העץ שנתלה בו נקבר ומינה ילפי' לגבי אבן וסייף וסודר. ומסתברא לי דטעמא דמילתא שלא יאמרו זהו עץ שנתלה בו איש פלוני ואבן שנסקל בה וסייף שנהרג בו וסודר שנחנק בו כדאמרינן (לקמן סנהדרין נ"ד.) טעמא גבי בהמה הנרבעת והרובעת:

אמר שמואל נקטעה יד העדים פטור כו'. ומקשינן עלה אלא מעתה עדים גדמין הכי נמי דפסילי לדיני נפשות דבעינן יד העדים וליכא וכי תימא הכי נמי א"כ כי היכי דפלגינן בין דיני ממונות לדיני נפשות גבי דיינים ניפלוג נמי גבי עדים. ומפרקינן שאני התם דאמר קרא יד העדים יד שהיתה להן כבר אבל אם לא היתה מתחלה לא איירי בה. ואית דאמרי דאם לא היתה להן יד מתחלה לא ממעטי מהכא דזו היא יד שלהן:

מתיבי כל מקום שיעמדו שנים כו' ואי ס"ד בעינן יד העדים דוקא מיכדי האי אפומא דקמאי איחייב מיתה מעיקרא ואנן כי קטלינן ליה השתא אפומא דהני בתראי קטלינן ליה וא"כ אפי' כי איתנהו לכולהו היכי עבדינן ליקטלוה קמאי הני בתראי מאי עבדי' להו ליקטלוה בתראי קמאי מאי עבדי' להו וכ"ש דלא מיירי תנא אלא בדליתנהו לקמאי דאי בדאיתנהו למה לי הני בתראי תרגמה שמואל כשהן העדים שמעידים בו עכשיו הן עדיו הראשונים והא קמ"ל דלא צריכי ליה לאהדורי סהדותייהו כדמעיקרא. ומקשי' ומי בעינן קרא כדכתיב לעכב והתניא מות יומת המכה רוצח הוא אין לי אלא במיתה האמורה בו בסייף כדיליף לה באלו הן הנשרפין (ע"ו:) מנין שאם אי אתה יכול להמיתו כו' תלמוד לומר מות יומת המכה מכל מקום ומפרקינן שאני התם דהא רבי קרא מות יומת. ומקשי' ולגמר מינה לשאר חייבי מיתות במה מצינו ומפרקי' משום דהוה ליה רוצח וגואל הדם שני כתובים הבאים כאחד כלומר בענין אחד והיה אחד מהן יכול ללמוד מחבירו וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין לאחרים דלמה לי לכתוב בתרווייהו ליכתוב בחד מינייהו וליתו כולהו מיניה אלא להכי כתב בתרווייהו לאשמועינן דלא דיינינן הכי אלא בהני דכתיבי בהדיא בלחוד אי נמי להכי כתב בתרווייהו לאשמועינן דלא הוה מצי למילף מהדדי והשתא נמי דכתיבי תרווייהו לא אתו אחריני וגמרי מינייהו רוצח הא דאמרן גואל הדם מאי היא דתניא גואל הדם הוא ימית את הרוצח ברוצח שהרג בהתראה וחייב מיתה קא מיירי שמצוה ביד גואל הדם להמית את הרוצח תלמוד לומר בפגעו בו מכל מקום וריבויא הוא כלומר כל הפוגע בו הורגו וכי תימא א"כ למה לי להעמיד לו גואל הדם כדי לקיים מצות גואל הדם:

אמר ליה מר קשישא לרב אשי ומי בעינן קרא כדכתיב לעכב בעיא בעלמא בעא מיניה אמר ליה אין דתנן היה אחד מהן גדם כו' שנא' ותפשו בו ולא גדמין והוציאו אותו ולא חגרין שאף הן אין יכולים לצאת וכ"ש להוציא את אחר ואמרו ולא אלמין בנינו זה שעומד לפנינו ולא סומין שאין רואין אותו איננו שומע בקולנו שאנו מוכיחין אותו ואינו מקבל ולא חרשין שאין שומעין מה שהוא משיב להן ויש לנו לפרש איננו שומע בקולנו ששניהם יודעים שכל אחד מהם מוכיחו ואינו שומע בקולן ולא חרשין שאין האחד יודע אם הוכיחו השני ואם לאו וזה הפי' האחרון הוא הנכון. מאי טעמא לאו משום דבעינן קרא כדכתיב. ודחי לא שאני התם דכוליה קרא יתירא הוא דהוה ליה למיכתב והוציאוהו אביו ואמו אל שער ההיא וסקלוהו כל הני מילי למה לי פשיטא דעד דאמרי טענתייהו לא קטלי ליה בי דינא אבל בעלמא דאצטריך למצוה אימא לך דלא בעינן קרא כדכתיב לעכב ואסיקנ' תנאי היא אית תנא דס"ל דלא בעינן דתנן גבי מצורע דכתיב בהו על בהן ידו כו' אין לו בהן ידו בהן רגלו אין לו טהרה עולמית דבעינן קרא כדכתיב ר' אלעזר אומר נותן על מקומו של בהן ר' שמעון אומר נותן על שמאל ויוצא ר' אלעזר ור' שמעון תרווייהו ס"ל דלא בעינן קרא כדכתיב ובהא פליגי ר' אלעזר סבר כיון דלא אפשר לקיומי ביה מצות נתינה על בהן ימנית מקיימי' ליה מצות ימנית מכל מקום ור' שמעון סבר מצות בהן עדיפא לקיומי ביה טפי ממצות ימנית וקיימא לן כשמואל דקאי כסתם מתני':

מתני' כל הנסקלין נתלין כו' ובגמרא מפרש במאי פליגי. האיש תולין אותו ופניו כלפי העם כדי לרדותן והאשה פניה כלפי העץ משום דנפיש בזיונה ואמר קרא ואהבת לרעך ברור לו מיתה [יפה] דברי ר' אליעזר וכי תימא אי הכי גבי איש נמי איש ליכא בזיון כולי האי ותו אשכחן דפליג רחמנא בין איש לאשה בהא מילתא דכתיב אותו בלא כסותו הא אותה בכסותה וחכמים אומרים האיש נתלה ואין האשה נתלית אמר להן ר' אליעזר כו' אמרו לו שמונים נשים תלה כו' כלומר הוראת שעה היתה מפני שהיו בנות ישראל פרוצות בכשפים לפיכך תלאן כדי לפרסם את הדבר תדע שהרי שמונים נשים תלה ביום אחד ואין דנין שנים בשתי עבירות ביום אחד בבית דין אחד לפי שאין יכולים לראות טעם לכאן ולכאן והוא לא עשה כן מפני השעה שהיתה צריכה לכך שלא יבואו קרוביהן ויצילום מידם או הם עצמן היו ניצולין על ידי כשפיהם:

תנו רבנן והומת ותלית יכול יהו כל המומתין נתלין כו'. במאי קא מיפלגי רבנן דרשי כל התורה בכללי ופרטי ור' אליעזר דריש לה בריבויי ומיעוטי עיקר הא מילתא דמאן דדריש כללי ופרטי נמצא הפרט פירושו של כלל אין בכלל אלא מה שבפרט שהרי בא הפרט ועקרו ממקומו ומאן דדריש ריבויי ומיעוטי נמצא שאין המיעוט עוקר את הריבוי הראשון ממקומו אלא ממעטו במקצת כלומר לא תרבה את הכל מריבוי ראשון אלא דברים הדומים למיעוט בכל דבר והני מילי היכא דמקרבי להדדי אבל היכא דמרחקי מהדדי בין למאן דדריש כללי ופרטי בין למאן דדריש ריבויי ומיעוטי אהני ריחוקייהו לרבויי מידי אחרינא דלא היה אתו אלו הוו מיקרבי להדדי והוא דדמי ליה טפי משאר מילי דלא הוו אתו כי מיקרבי להדדי לכל חד וחד כדאית ליה והיינו דאמרינן רבנן דרשי כללי ופרטי והומת ותלית כלל את כל המומתין לתלייה כי קללת פרט את המקלל אי הוו מקרבי להדדי הוה אמינא אין בכלל אלא מה שבפרט כדפרישנא מגדף אין מידי אחרינא לא השתא דמרחקי מהדדי אהני ריחוקייהו לרבויי ע"ג דדמיא למגדף בכל מילי בין בעבירה בין במיתה ור"א דריש ריבויי ומיעוטי והומת ותלית ריבה כי קללת מיעט אי הוו מקרבי להדדי לא הוה מרבינא אלא ע"ג דדמיא למיעוט בכל מילי השתא דמרחקי מהדדי אהניא לרבויי מילתא יתירתא דדמיא למיעוט בציר פורתא ומאי ניהו שאר הנסקלין:

דף מו עמוד א

פיסקא האיש תולין אותו כו' מאי טעמא דרבנן אמר קרא כי יהיה באיש ותלית איש ולא אשה ור"א איש איצטריך למיעוט אחר מיעוט לרבות בן סורר ומורה לתלייה דכתיב איש ולא בן חטא משפט מות מי שעל חטאו נהרג יצא בן סורר ומורה שלא על שום חטאו נהרג אלא על שם סופו כדתנן בפרק בן סורר ומורה וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין אמרה תורה יסקל אלא הגידה תורה סוף של בן סורר ומורה שסופו לגמור נכסי אביו ומבקש לימודו ואינו מוצא ועומד בפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות כו' הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דהא למיעוטא לא צריך דנפקא לי ממיעוטא קמא אם אינו ענין למיעוט תנהו ענין לרבות. ואיכא לפרושי דהיינו טעמא דאמרינן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דכיון דמיעוטא בתרא לא איצטריך למיעוטא דנפקא לי ממיעוטא קמא איכא למימר דלגלויי עליה דמיעוטא קמא הוא דאתא לאשמועינן דכי היכי דמיעוטא בתרא לא אתא למיעוטא מיעוטא קמא נמי לא אתא למיעוטא אלא דוגמא בעלמא נקט ומאחר דטרח קרא ואשמועי' דלאו למעוטי ההוא מדעם קאתי ממילא שמעי' דדעתיה לרבויי. ויש לפרש אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות כלומר שהמיעוט השני ממעט מן המיעוט הראשון ונמצא מרבה בעיקר והכי נמי איכא לפרושי גבי אין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט כי הני תרי טעמי דכתבי' וטעמי מעליי אינון:

פיסקא ואין דנין שנים ביום אחד אמר רב חסדא לא שנו אלא בשתי מיתות אבל במיתה אחת אפי' בשתי עבירות דנין. ואקשי' עליה והא מעשה דשמעון בן שטח מיתה אחת הואי דלא שנא אוב ולא שנא ידעוני ול"ש שאר מכשפין כולהו בסקילה וקאמרי ליה אין דנין. אלא אי איתמר הכי איתמר לא שנו אלא מיתה אחת כעין שתי מיתות והיכי דמי כגון שתי עבירות במיתה אחת [ומעשה דשמעון בן שטח לאו עבירה אחת] הואי דהא איכא אוב וידעוני שחלקן הכתוב לשתי עבירות והיינו דמייתו ליה ראיה מינה דאע"ג דבעלמא כי האי גוונא אין דנין איהו איצטריך למידן מפני השעה שהיתה צריכה לכך:

מתיב רב אדא בר אהבה אין דנין שנים ביום אחד ואפי' נואף ונואפת והא נואף ונואפת מיתה אחת ועבירה אחת נינהו וקתני אין דנין תרגמה רב חסדא בבת כהן ובועלה שהיא לעולם בשריפה ובועלה ככל הבא על אשת איש ארוסה בסקילה נשואה בחנק דכתיב היא מחללת באש תשרף האשה היא בשריפה ולא בועלה היא ולא זוממיה או בבת כהן וזוממי זוממיה מזימי עדיה שהוזמו שהיא והן נהרגין היא בשריפה והן במיתת הבועל והיכי דמי כגון שבאו עדים שזינתה ונתחייבה שריפה ובאו עדים והזמום ונמצאת היא פטורה והן במיתת הבועל דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ולא לאחותו כדאיתא בפרק אלו הן הנחנקין (סנהדרין צ'.) באו עדים אחרים והזימו את המזימין ונמצאו עדים הראשונים שהעידו שזינתה עידי אמת והשניים עידי שקר היא בשריפה והעדים השניים במיתה שהיתה ראויה לראשונים דהיינו מיתת הבועל כמו שפירשנו ועדים הראשונים אע"פ שנמצאו עידי אמת קרי זוממיה הואיל ובאו מתחלה לכלל הזמה והעדים שבאו להזימם והוזמו קרי זוממי זוממיה:

תניא אר"א בן יעקב שמעתי שב"ד מכין ועונשין עונש מיתה שלא מן התורה לא לעבור על דברי תורה ולבדות מלבם דין חדש אלא לעשות סייג לתורה כדמפרש ואזיל מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת בימי יונים ולפי שהיתה שעת השמד הוצרכו לעשות סייג ולגדור גדר כדי שלא יהו פרוצין בעבירה וראינו מי שפירש בה פירוש אחר ואינו נראה כלל לפיכך לא כתבנוהו:

מתני' כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ והעץ יונח ממנה מוטה סמוך לראשה כגון זה: "ך" כדי שיעמוד הקשר בראש בעץ היוצא ומקיפין ידיו זו על גבי זו כלומר קושרין ידיו זו על גבי זו כדי שיעשו כמין הקף כיצד מניחין כף האחת על גב השנית וקושרין אותן וקושרין ראש החבל בעץ היוצא מן הקורה ונמצא נתלה מידיו. אחד קושר מצד זה ואחד מתיר מצד זה מיד כלומר ואין מתירו הקושר כדי שלא יהא שהות בין קשירה להתרה ויבואו בו לידי פשיעה ויעברו עליו בלאו אי נמי שלא יהא הקושר עסוק בקשירה וישכח מצות התרה אלא אחד עוסק בקשירה ואחד עוסק בהתרה ר' יוסי אומר לא היו משקעין את הקורה בארץ אלא מטה על הכותל ותולה כדרך שהטבחים עושים ואם לן עובר בלא תעשה:

דף מו עמוד ב

תנו רבנן אלו נאמר כו' הייתי אומר תולין אותו ואחר כך ממיתין אותו במיתה הראויה לו והוא תלוי כדרך שהמלכות עושה ת"ל והומת ותלית מיתה ואחר כך תלייה הא כיצד לא היו תולין אותו שחרית שכיון שיש שהות ביום להורידו פעמים שמתרשלין בו ובאים לידי שכחה אלא סמוך לשקיעת החמה שכיון שאין שהות ביום ממהרין להורידו שלא יעברו עליו בבל תלין נבלתו. ולא היו גומרים את דינו שחרית והורגין אותו מיד ותולין אותו סמוך לשקיעת החמה שמא יתרשלו בו ולא יקיימו בו מצות תלייה ולא היו גומרין את דינו שחרית ומשהין אותו להרגו סמוך לשקיעת החמה שנמצאו מענין את דינו אלא משהין את דינו עד לשקיעת החמה כו' אחד קושר ואחד מתיר מיד שאין הדבר אלא לקיים בו מצות תלייה:

תנו רבנן עץ יכול במחובר ת"ל כי קבור מריבויא משמע ליה דאפילו העץ שנתלה עליו נמי בעי קבורה וקא דריש מי שאינו מחוסר כו' ור"י דאמר אין משקעין את הקורה בארץ דריש נמי הכי מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה חפירה במקום שיקוע הקורה כדי להוציאה ורבנן חפירה לאו חסרון מעשה איכא גבי קורה:...

תניא א"ר מאיר למה זה דומה כו' עיקר הא מילתא משום דכתיב נעשה אדם בצלמנו והיא צורת הדעת ואין הקב"ה רוצה לבזות דבר שנברא בצלמו:

מתני' א"ר מאיר בשעה שאדם מצטער מה לשון אומ' כלומר באיזה לשון קובל ויש לפרש מה לשונו אומרת קלני מראשי קלני מזרועי ואיבעיא לן מאי משמע האי לישנא דקלני מראשי אמר אביי כמאן דאמר קל לית כלומר איני קל והאי קלני לאו קל אני קאמר אלא קל איני כלומר שאני כבד מראשי א"ל רבא א"כ כבד עלי מיבעי ליה אלא אמר רבא כמאן דאמר קליל לי עלמא כלומר שאני כבד ואין העולם כדאי לשאתי כדבר הקל שאינו יכול לשאת את הכבד והכי קאמר קל אני ואיני יכול לשאת את ראשי ואת זרועי שכבדו עלי [ורבינו חננאל ז"ל כתב קל לית כלומר אין בו קלות בכאב ודחה רבא ואמר מי שאין בו קלות כובד יש בו אי הכי כבד עלי] ראשי מיבעי ליה ופריש רבא קליל לי עלמא כלומר הרוח תששה ונעשית קלה ומעוטה. ומקשי' האי קללה מיבעי ליה לגופיה לאשמועינן דבמקלל קא מיירי אי למאן דדריש כללי ופרטי איצטריך לפרט אי למאן דדריש ריבויי ומיעוטי איצטריך למיעוט. ויש לפרש מיבעי ליה לגופיה כלומר מפני מה זה תלוי מפני שבירך את השם וראשון עיקר. ומפרקי' א"כ לימא קרא מקלל מאי קללת. ומקשינן תו ואימא כוליה לכדר"מ הוא דאתא ויהיו כל המומתין נתלין ומפרקי' א"כ לימא קרא קלת מאי קללת שמעת מינה תרתי:

מתני' ולא זו בלבד אלא כל המלין את מתו עובר בלא תעשה הלינו לכבודו אינו עובר עליו דומיא דתלוי אמר רחמנא דאית ביה בזיון ובגמרא מפרש מנא לן.

לא היו מתאבלין אלא אוננין בלבם ואסורין בקדשים ובמעשר שאין אנינה אלא בלב וכיון שאי אפשר שלא יהו בלבן דין הוא שיאסרו בקדשים ובמעשר דעל כרחך ליכא לאפוקינהו מכלל אנינות ויש לפרש לא היו מתאבלין דהוי דבר הנראה דכתיב (משלי י"א) ובאבד רשעים רנה אלא אוננין ומה טעם אנינה שאין אנינה אלא בלב וכיון דדבר שאין נראה הוא התירו להן אי נמי מה טעם אוננין שאין אנינה אלא בלב ואין אדם יכול לכבוש את יצרו שלא ידוה על קרובו. ור"ש ז"ל פירש נתעכל הבשר כבר נתכפר לו במיתתו ובבזיונו מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן ולא היו מתאבלין עליהן כדי שיהא בזיונו כפרה עליו אלא אוננין בלבד דאין זה כבוד להרוג ואין כפרתו נמנעת שאין אנינות אלא בלב.

דאמר ר' יוחנן משום רשב"י רמז לקבורת מתים מן התורה מנין ת"ל גבי נתלה כי קבור וא"כ מאחר שנאמר כי קבור מה ת"ל תקברנו מכאן רמז לקבורת שאר מתים מן התורה וי"מ דכי קבור משמע ליה בארון ותקברנו משמע בקרקע:

אמר ליה שבור מלכא לרב חמא קבורה מדאורייתא מנא לכו אשתיק. ומקשי' ולימא ליה מדכתיב גבי נתלה כי קבור וילפינן מיניה ומפרקי' משום דהוה יכיל למידחי ליה ההוא דעביד ליה ארגז אבל קבורה בקרקע לא שמעי' מהכא. ומקשי' ולימא ליה מריבויא דתקברנו ומהדרינן ריבויא דתקברנו לא משמע ליה למלכא. ומקשינן ולימא ליה מדאיקבור צדיקי אברהם יצחק ויעקב אבות ואמהות ואי לאו דמצוה היא ל"ל ומפרקי' יכיל למימר ליה ההוא מנהגא בעלמא. ומקשי' לימא ליה מדאקבריה רחמנא למשה ועל כרחיך איכא למיגמר מיני' מפרקינן יכיל למדחא ההוא נמי דלא בעא לשנויא ממנהגא בעלמא:

איבעיא להו קבורה משום בזיונא דחיי הוא כדי שלא יתבזה בו או דילמא כי היכי דתהוי ליה כפרה כשמשפילין אותו תחת הארץ. למאי נפקא מינה דאמר לא תקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לאו כל כמיניה אלא אי אמרת משום כפרה הוא האמר לא בעינן כפרה וכיון דאיהו לא ניחא ליה אנן לא מיפקדינן למעבד ליה כפרה ולא דמיא הא מילתא למלקיות ומיתות ב"ד דעבדי' בעל כרחיה דהתם לאו משום כפרה בלחוד הוא אלא עונש דענשיה רחמנא משום דחטא ואית דאמרי הא אמר לא בעינא כפרה ואי נמי קברי ליה לא מיכפר ולאו מילתא היא דא"כ כל הנהרגין דאמרי' לקמן דהויא להו כפרה אטו מי ניחא להו דלקטלינהו כי היכי דתיהוי להו כפרה הא בעל כרחייהו קא עבדי ואפי' הכי הויא להו כפרה בהריגתן. ואתינן למפשטה מהאי דכתיב וספדו לו כו' כי זה לבדו יבא לירבעם אל קבר ואי אמרת משום כפרה הוא הנך נמי דהוו רשעים ליקברו כי היכי דתיהוי להו כפרה ודחינן האי דצדיק חייס רחמנא עליה למעבד ליה מידי דתהוי ליה כפרה הנך דהוו רשעים לא תהוי להו כפרה:

איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוא או יקרא דשכבי למאי נפקא מינה דאמר לא תספדו' לההוא גברא אי אמרת יקרא דחיי הוא לאו כל כמיניה אלא אי אמרת יקרא דשכבי הוא הא אמר לא בעינא יקרא. אי נמי לאפוקי מיורשים מממונא דידהו שכרא דספדני אי אמרת יקרא דחיי הוא אע"ג דלא שבק אבוהון ממונא מפקינן מינייהו אלא אי אמרת יקרא דשכבא הוא [לא מפקי' מינייהו ואית דמפרשי אי אמרת יקרא דשכבא הוא] מפקינן מינייהו בעל כרחייהו מממונא דשכבא אלא אי אמרת יקרא דחיי הוא הא קאמרי לא בעינן יקרא ולא מפקינן מינייהו מאי:

תא שמע ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה מדכתיב ויבא משמע דההיא שעתא לא הוה התם ואשהו לה עד דאתא ואי אמרת כו'. ואסיקנא הספידא יקרא דשכבא הוא. ושמעינן מינה דקבורה משום בזיונא דמיתנא הוא מדקתני לא נקבר דכיון דמיבזי הויא ליה כפרה דאי אמרת קבורה משום כפרה היא דתהוי ליה כפרה בקבורה היכי קתני סימן יפה למת שלא יקבר כלום סימן יפה הוא דלא הויא ליה כפרה. וההיא דמשמע לעיל דמאן דסבירא ליה דמשום בזיונא הוא כי אמר לא תקברוה לא צייתינן ליה משום בזיונא דחיי לעולם משום בזיונא דמיתנא הוא וכל מילתא דאית בה בזיון למת כ"ש דאית בה בזיונא לחיי דחזו ליה וגמרא שבקא להא דרבי נתן לסוף הני תרי בעיי כי היכי דליפשיטנהו לתרווייהו מיניה:

דף מז עמוד א

פיסקא ולא היו קוברין אותן בקבורת אבותיהן כו' שמעתא דר' חמא בר' חנינא פשוטה היא:

אמר עולא אמר רבי יוחנן אכל חלב בשוגג והפריש קרבן והמיר דתו וחזר בו הואיל ונדחה הקרבן משהמיר כדתניא מעם הארץ פרט למומר כדאיתא בהכל שוחטין ובפ"ק דהוריות אף משחזר בו ידחה וימות וכן האוכל חלב והפריש קרבן ונשתטה וחזר ונשתפה הואיל ונדחה משנשתטה דלרצונו כתיב אף משנשתפה ידחה. וצריכא דאי אשמועינן המיר משום דאיהו דחה נפשיה אבל נשתטה דממילא מידחי אימא כישן דמי שאין ראוי להקריב לו קרבן עד שיעור דלרצונו כתיב ואפ"ה כי מיתער מיהת לא מידחי ואי אשמועינן נשתטה דאידחי ליה לגמרי שהרי אין בידו לחזור אבל המיר דיש בידו לחזור אימא לא דחוי לגמרי צריכא. אמר רב יוסף אף אנן נמי תנינא גבי עיר הנדחת היו בה קדשים קדשי מזבח ימותו קדשי בדק הבית יפדו בשלמא חטאות ימותו דהויין להו חטאת שמתו בעליה אלא נדרים ונדבות ליסקו לגבוה ולא מצית למימר משום דהוו להו רשעים דהא כיון דאיקטול הויא להו כפרה אלא משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו. ודחי ודילמא משום דהוה ליה זבח רשעים דאע"ג דאיקטול כיון דמתוך רשען מתו לא הויא להו כפרה. ואי קשיא לך מתני' דקתני שכל המתודה יש לו חלק לעולם הבא וכי תימא התם כיון דהתודה לאו מת מתוך רשעו הוא והכא בעיר הנדחת ליכא ודוי דהא כולהו כחדא מתקטלי בסייף ולא משהו להו כי היכי דלא ליערקו מינייהו והא בהדיא קתני שכן דרך כל המומתין להיות מתודין דאי מההיא מתני' הוה אמינא הני מילי לעה"ב לכשיחיו מתים ואלו אביי כי קאמר כל זמן שהוא מת קאמר. דתאני רב שמעיה לאביו ולאמו יכול פירשו אבותיו מדרכי ציבור יטמא להם ת"ל לנפש לא יטמא בעמיו בעושה מעשה עמיו כי אם לאביו ולאמו אלמא כי שרא ליה רחמנא לאיטמויי לאביו ולאמו בעושה מעשה עמיו ואי אמרת מת מתוך רשעו הויא ליה כפרה הני כיון דמיתו להו הויא להו כפרה ואמאי לא מיטמא להו. אמר ליה רבא לאביי מאי קא מדמית מת מתוך רשעו לנהרג מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכאורחיה קא מיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה קא מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב נתנו כו' חסידך חסידים דמעיקרא עבדיך הנך דמיחייבי דינא מעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך אלמא נהרג מתוך רשעו הויא ליה כפרה. ודחי ליה אביי ומאי קא מדמית הרוגי מלכות להרוגי בית דין כו' תדע דהרוגי ב"ד לא הויא להו כפרה במיתה דתנן לא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן ואי ס"ד כיון דאיקטול הויא להו כפרה ליקברינהו בקברי אבהתייהו. ומפרקי' מיתה וקבורה בעינן כי היכי דלחזו צערא דקברא פורתא ואע"ג דהא ברירנא לעיל דקבורה משום בזיונא הוא מ"מ לא סגיא דלא הויא ליה כפרה בצערא דקברא ולעולם אימא לך הרוגי ב"ד הויא להו כפרה במיתתן וכי קתני קדשי מזבח ימותו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו הוא:

דף מז עמוד ב

מתיב רב אדא בר אהבה לא היו מתאבלין דכתיב באבד רשעים רנה אלא אוננין מה טעם אוננין שאין אנינות אלא בלב ולא חייבם המקום לכוף את יצרם ולשמוח להריגת קרובם ואי ס"ד כיון דאיקבור הויא להו כפרה ליאבלו. ומפרקינן בעינן נמי נתאכל הבשר דייקא נמי דכי נתאכל הבשר הויא להו כפרה דקתני נתאכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן בקברות אבותיהן ש"מ דכי נתאכל הבשר הויא להו כפרה ועל כרחיך טעמא דקדשי מזבח ימותו משום דאמרינן הואיל ונדחו ידחו הוא. ולפום האי פירוקא משמע דכי קברי להו בקברות אבותיהן בעו לאיאבולי עלייהו ולא משום קבורה דהשתא אלא משום קבורה דמעיקרא. ואתא רב אשי למימר דלעולם לא מתאבלי עלייהו מאי טעמא אבילות אימת חיילא מסתימת הגולל כדאיתא בפרק אלו הן מגלחין גולל הוא סתימת פי המקום שהמת נקבר בו ובסתימתו הוא נעלם מן העין לא שנא באתרא דמעיילי ליה בארון מכי סתמו פי הארון היינו נסתם הגולל ולא שנא באתרא דלא מעיילי ליה בארון אלא מחי ליה בכוכין אגב עפרא מכי סתמי ליה לפומי הויא סתימת הגולל כפרה אימת הויא כי חזי צערא דקברא פורתא משתבקע כריסו הואיל ונדחו בשעה שהיתה האבלות ראויה לחול ידחו אפי' לאחר מכאן * כך אסיקנא גבי קדשים. ואע"ג דגבי קובר מתו ברגל תנן מונה שבעה אחר הרגל ולא אמרינן הואיל ונדחה ידחה אית דאמרי התם לא אידחי לגמרי שהרי עיסקי רבים נוהג ברגל שמנחמין אותו כל הרגל כדאמרינן התם כל שהוא משום עסקי רבים אין רגל מפסיקן. ולדילן מסתברא דלא דמיא דחייה דהכא לדחייה דרגל דאלו דחייה דרגל כיון דגברא בר איאבולי עילויה הוא מעיקרא חיילא עליה אבלות ואייקורא דמועד הוא דרביע עליה וכיון דלא מיחסר אלא זמן כי מטי זימניה בעי איאבולי אבל הכא מעיקרא גברא לאו בר איאבולי עילויה הוא ולא חיילא עילויה אבלות כלל. ואקשי' עליה דרב אשי אי הכי דמכי חזי צערא דקברא פורתא הויא ליה כפרה ואע"ג דלא נתעכל הבשר מתני' דקתני נתעכל הבשר מלקטין כו' עיכול למה לי ניפקיה מקמי הכין ונקבריה בקברות אבותיו ומפרקינן משום דלא אפשר לאפוקיה לאחר שתבקע כריסו עד שיתעכל הבשר משום דמסרח ויש לפרש דלפירוקא קמא נמי אע"ג דנתעכל הבשר לא מחייבי ליאבולי עלייהו אלא חד יומא משום ליקוט עצמות כדאיתא (בפסח שני) [מ"ק] (ח'.) אבל אלו הוה סבירא לן דהוה ליה כפרה מקמי עיכול הבשר הוה בעי איאבולי שבעה יומי משום קבורה דכפרה ואבלות בהדי הדדי קאתו ואתא רב אשי למימר דלעולם מכי חזי צערא דקברא פורתא הויא ליה כפרה ואפ"ה לא חיילא אבלות עילוי מאי טעמא הואיל ונדחה ידחה כדפרישנא:

קבריה דרב הוו שקלי מיניה עפרא לאישאתא בת יומא חמה דלא עבר עליה יותר מיום אחד והיו מתרפאין בו וי"ל לחמה שאוחזת בכל יום. אמרו ליה לשמואל משום דמת וכל הנקברין עמו אסורין בהנאה דיליף שם שם מעגלה ערופה אמר להו יאות הן עבדין דכתיב וישלך את עפרה אל קבר בני העם מקיש קבר בני העם לע"ג מה ע"ג במחובר לא מיתסרא דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם אף קבר בני העם במחובר לא מיתסר. ומסתברא לן דמהאי קרא גופיה נפקא לן למיסר תשמישי המת בתלוש והכי קאמר קרא וישלך את עפרה אל קבר בני העם כלומר לדבר שאסור בהנאה כמוהו וכיון דאקשינהו להדדי ש"מ דמחובר לא מיתסר וההיא דגמרינן לקמן שם שם מעגלה ערופה ומע"ג לענין הזמנה בעלמא קא גמרינן. ואותיבניה לשמואל החוצב קבר לאביו משמת והלך וקברו במקום אחר הרי זה לא יקבר בו הבן עולמית וקס"ד דה"ה בחוצב למת אחר ואורחא דמילתא קתני מ"ט לאו משום דאזמניה למת והו"ל איסורי הנאה ואפי' במחובר. ואוקי' בקבר בנין שחצב קבר בקרקע ואחר כך ציפה תוכו בנין ונמצא המת נקבר בתוך הבנין דאיתסרי להו הנהו אבנים בתלוש בשעת הזמנה וקבורה ותנן נמי גבי ע"ג כהאי גוונא בית שבנאו מתחלה לשום ע"ג הרי זה אסור דתלוש ולבסוף חיברו הוי תלוש לענין ע"ג. ת"ש קבר שעדיין לא נקבר בו מת מותר בהנאה דקסבר הזמנה לאו מילתא היא אי נמי בשלא חצבו למת ידוע אלא סתם לכשיצטרך. הטיל בו נפל אסור בהנאה ואף על גב דמחובר הוא. ודחינן הכא נמי בקבר בנין:

ת"ש נמצאת אומר ג' קברות הן חלוקין בדינן קבר הנמצא בכ"מ ואין ידוע מה טיבו אם נקבר שם בדין ואם לאו או אם נקבר בתורת קבע או בתורת עראי וקבר הידוע שידוע שקבר קבוע הוא ובדין נקבר בו המת ואינו מזיק את הרבים שאין מוטל לאמצע הדרך וקבר המזיק את הרבים שנקבר במקום הילוך רבים ומיטמאין באהל ואע"פ שידוע שנקבר שם בדין. קבר הנמצא מותר לפנותו דאין תורת קבר עליו ואי משום שכונת קברות כיון דליכא תלתא לא חיישי' פנהו מקומו טהור דהא לכתחילה נמי מותר לפנותו וכ"ש דלא גזרו עליה לאחר שפנהו וכל היכא דמשכח דגזרו על טומאה לאחר שפינהו כדי שלא יפנה אותו הוא והכא כיון דהתירו לו לפנותו למאי נגזור ומותר בהנאה אע"ג דאיסורא דאורייתא שאני הכא דאין תורת קבר עליו כלל דאיכא למיחש שמא גזול הוא אי נמי בתורת עראי קברוהו שם על מנת לפנותו. קבר הידוע ואינו מזיק את הרבים אסור לפנותו פנהו מקומו טמא גזירה דרבנן היא דגזרו טומאה על הקבר עולמית כדי שלא יפנהו ואסור בהנאה דאיתקש לע"ג. קבר המזיק את הרבים וידוע שנקבר בדין מותר לפנותו מפני הנזק פנהו מקומו טהור דלא גזרו עליה דהא התירו לו לפנותו מפני הנזק מיהו אסור בהנאה דאיסורא דאורייתא הוא ולא פקע. קתני מיהת אסור בהנאה. ודחי' הכא נמי בקבר בנין. וכיון יהיבנא לה להא דשלש קברות הכא אקשי' עלה וקבר הנמצא מותר לפנותו ודילמא מת מצוה הוא ומת מצוה קנה מקומו כדאיתא בפרק מרובה בעשרה תנאין שהתנה יהושע. ומפרקי' שאני מת מצוה דקלא איה ליה. וקי"ל כשמואל דאמר קבר במחובר לא מיתסר וקי"ל נמי דכי שארי שמואל בדבר שאין בו תפיסת ידי אדם כגון עפר שבדפנות הקבר אבל עפר שהיה תלוש וחיברוהו כגון עפר שממלאין בו חללו של קבר ועושין אותו ציון על גביו אסור דומיא דע"ג:

איתמר האורג בגד למת משמת אביי אמר אסור הזמנה מילתא היא לאסור את המזומן וגמר שם שם מעגלה ערופה כתיב הכא ותמת שם מרים ותקבר שם וכתיב התם וערפו שם את העגלה מה התם בהזמנא מיתסרא דכתיב והורידו זקני וגו' ירידתה לנחל איתן אוסרתה ואיבעי תימא משום דכפרה כתיב בה כקדשים וקדשים משעת הזמנה מיתסרי הכא נמי בהזמנה מיתסר. ורבא אמר מותר הזמנה לאו מילתא היא דגמר שם שם מע"ג דכתיב אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים ובמשמשי ע"ג הכתוב מדבר דאי מקומות ממש לא מיתסרי דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם והכי מוקמינן לה בע"א ואמר קרא אשר עבדו מעבודה ואילך מה להלן בהזמנה לא מיתסרי אף הכא נמי בהזמנה לא מיתסר. ודייקינן ורבא מ"ט לא גמר מעגלה ערופה אמר לך משמשין ממשמשין גמרינן כגון תשמישי המת מתשמישי ע"ג לאפוקי עגלה ערופה דלאו תשמיש לדבר אחר היא אלא היא גופה קדושה ומש"ה מיתסרא בהזמנה. אביי מאי טעמא לא גמר מע"ג אמר לך גמרינן מידי דאורחיה למעבד ממידי דאורחיה כגון תכריכי המת מעגלה ערופה שדרך הוא לעשותן לאפוקי ע"ג דלאו היינו אורחיה שהרי אסורה לכל:

דף מח עמוד א

ואותיבניה לרבא מיהא דתנן במס' כלים פרק כ"ח כפה צעיף שבראש האשה שהוא טמא מדרס כלומר שדרס עליו הזב ונטמא משום משכב ומושב בחמשה דרכים לטמא אדם ולטמא בגדים, עומד יושב שוכב ונתלה ונשען, והן הן מדרס והמשכב מטמא את האדם בז' דרכים לטמא בגדים עומד יושב שוכב ונתלה ונשען במגע ובמשא, כדאיתא בזבים סוף פרק שני. וכפה ראוי למדרס שפעמים שמקפלתו ויושבת עליו או שנשענת בראשה עליו נטמא, ואם נתנתו לספר תורה להיות מטפחת טהור מן המדרס בלא טבילה, ותו לא מטמא אדם וכלים דבטל ליה שום מדרס מיניה, שנאמר אשר ישב עליו, מי שמיוחד לישיבה, פרט לזה שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל מיטמא משום מגע מדרס ככלי שנגע במדרס שהרי נגע בעצמו ובגופו, ונהי דבטיל שם מדרס מיניה על כרחיך עדיין שם כלי עליו וראוי ליטמא במגע כשאר מטפחות הספרים שמיטמאות מגע, וכיון שאלו נגע במדרס היה טמא כל שכן כשהיה הוא מתחלה טמא מדרס, שאע"פ שטהר מן המדרס שיטמא משום מגע עצמו. קתני מיהת טהור מן המדרס בהזמנה בעלמא, אלמא הזמנה מילתא היא:

ומפרקינן אימא נתנתו וכרכתו. ומקשינן אי בשכרכתו נתנתו למה לי. ומפרקינן כרב חסדא דאמר תרווייהו בעינן דאלו כרכתו לחודיה אקראי בעלמא הוא ופשוטה היא. ואי קשיא לך מכדי רבא הזמנה לאו מילתא היא מע"ג גמר לה, אי הכי הזמנה למה לי כלל, תיסגי ליה בתשמיש לחודיה דהא ע"ג עבודה גרידתא כתיבא בה, לא תיקשי לך דכי יליף רבא מע"ג לענין תכריכי המת דכתיב ג"ש ותרווייהו איסורי הנאה נינהו אבל לענין שאר משמשין לא. וכי תימא שאר משמשין מנא ליה, ילפי בק"ו מהנך ומה הנך דאיסור הנאה נינהו לא מיתסרי בהזמנה לחודה, דברים שאינן איסור הנאה לא כל שכן אבל למסרינהו בתשמיש לחודיה לא יכלי למילף מינייהו שאין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו. וכ"ת הא קבר דתשמישי המת ניהו וקאמרינן דכי לא אזמניה ומצא ביה מת והדר תנייה לא מיתסר. שאני התם דמחובר הוא כדבעינן למימר קמן:

ת"ש קבר שבנאו לשום חי יש אומרים שיקבר בו לכשימות מותר בהנאה, וי"א לשם חי לדירת חי ממש, והכי מסתבר. ורבינו חננאל ז"ל גרס נפש שבנאו לשם חי. הוסיף בו דימוס אחד נדבך של אבנים לשום מת אסור בהנאה הוסיף לשום מת אע"ג דלא קבר בו מת אלמא הזמנה מילתא היא, ומפריק הכא במאי עסקינן דרמא ביה מת. ומקשינן אי הכי מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי איתסר ליה ואע"ג דתרתי בעינן כדרב חסדא, הני מילי למסריה לגמרי אע"ג דפנייה אבל כל כמה דמשתמש ביה דכ"ע אסיר ומפריק כי אצטריך הוסיף למסריה אע"ג דפנייה אבל היכא דלא הוסיף ורמא בה מת והדר פנייה לא מיתסר ואע"ג דקבר תשמישי מת ניהו ומע"ג ילפי ליה ומשמשי ע"ג לא בעו הזמנה הני מילי בתלוש אבל במחובר בעו הזמנה דכיון דכי בנייה לשם חייא לא מיתסר ע"י תשמיש ותנן נמי (ע"ז מז:) גבי ע"ג כה"ג שלשה בתים הם בית שבנאוה מתחילה לשם ע"ג הרי זה אסור סיידו וכיידו לשם ע"ג וחידש נוטל מה שחידש הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה מותר ותנן נמי (שם) גבי אבנים וגבי אשרות כה"ג. ואיידי דאייתינן לה להאי מתניתא הכא אייתינן מימריה דרפרם דאיתמר עלה אם היה מכירו לאותו דימוס חולצו והרי השאר מותר דכיון דלא איתסר כוליה אלא משום האי דימוס אזל ליה איסורא:

ת"ש החוצב קבר לאביו כו' אלמא הזמנה מילתא ודחינן התם משום כבוד אביו. הכי נמי מסתברא דקתני סיפא רשב"ג אומר אף החוצב אבנים לקברו של אביו וכו' אי אמרת בשלמא משום כבוד אביו שפיר אלא אי אמרת משום הזמנה טווי על מנת לארוג מי איכא למאן דאמר דהויא הזמנה עד כאן לא קאמר אביי אלא באורג בגד למת דאריג חזי למת אבל טווה פשתן לארוג הימנו בגד למת לא קאמר דמהיכא תיתי ליה הא לא דמיא לעגלה ערופה והכא כטווה לארוג דמי שהרי חוצב אבנים לבנות בהן קבר לאביו:

ת"ש קבר חדש מותר בהנאה כמו שפירשנו. הטיל בו נפל אסור בהנאה בשלמא רישא יכלת לאוקומה שחצבו סתם לכשיצטריך דליכא הזמנה אלא סופא דקתני הטיל בו נפל הטיל אין לא הטיל לא היכי דמי אי דלא אזמניה וכי הטיל בו נפל מאי הוי אי לאיתסורי כל זמן שהנפל בתוכו כדברירנא לעיל האי הטיל בו נפל משמע אע"ג דפנייה בתר הכי ואי דלא אזמניה כי הטיל בו מאי הוי והא בין לאביי בין לרבא צר ביה ולא אזמניה שרי למיצר ביה זוזיה אלמא תרווייהו הזמנה בעו אלא לאו דאזמניה וטעמא דהטיל הא לא הטיל לא שמע מינה דהזמנה לאו מילתא היא ודחינן הוא הדין אע"ג דלא הטיל והאי דקאמר הטיל הא קא משמע לן דנפל תופס את מקומו לאסרו אע"פ שפינהו ולאפוקי מדרשב"ג דאמר אין לנפלים תפיסת קבר:

ת"ש מותר המתים לשאר מתים מותר המת ליורשיו עיקר הא מתני' דלא איפליגו אביי ורבא לענין הזמנה אלא אי מהניא כמעשה דהזמנוה לדיליה ואי לא אבל לענין אפוקיה לההוא מדעם מרשותא דמריה ומיקנייה ההוא דמטו לידיה אדעתא דהכי דכ"ע קאני היכי דמי כגון שגבו למת זה דכ"ע מכי נפקי זוזי מידא דנותן קננהו מיתנא ואף על גב דמת לא בר זכייה הוא דאפילו לרבי מאיר גופיה למי שאינו בעולם לא שמעת ליה (גיטין י"ג:) גבאי גופיה מכי מטי לידיה קני ליה למעבד ביה צרכי המת ואשתכח דאית ליה למת זכותא בגויה כי פליגי לענין מחשבא לההיא הזמנה כמעשה למאן דאמר הזמנה מילתא היא כיון דכולהו להכי אזמנוהו איתסרו להו ועושין לו נפש על גבי קברו או זילוף לפני מטתו ומאן דמספקא ליה סבר לא יגע בהן ומאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא הוי ליורשיו ולאו מכח ירושה זכו ביה אלא משום דידע דמת גופיה מחיל זילותיה לגבייהו וניחא ליה דלשקלינהו יורשין דיליה וכיון שגבו למת זה והותירו עבדינן ביה מאי דניחא ליה למת ויש לפרש דכיון דאית ליה למת זכיה בגויהו והותירו אנן חשבינן להו כנכסי המת ויהבינן להו ליורשיו דמאי נעביד בהו וכי תימא נעביד ליה דימוס וזילוף מת גופיה מחיל זילותיה לגבי יורשים והשתא רישא ודאי לרבא לא קשיא דכיון דלמת סתם הוא דגאבו' כלהו מתים אית להו זכותא בגויה דמסתמא כי היכי דאתיהיב להאי הכי אתיהיב להאי וכבר ברירנא דלענין מיקנא דכ"ע כיון דנפיק מרשותא דמריה אדעתא דהכי מיקני אבל לאיתסורי כמאן דאתעביד ביה ההיא מילתא גופה לא מיתסר אלא סיפא דקתני מותר המת ליורשיו קשיא לאביי כדפרישנא.

ומשנינן הכא במאי עסקינן שגבו לו מחיים שכן דרך הגבאין לגבות לחולה מעות כשהוא גוסס לצרכי תכריכיו וקבורתו כדי שלא ישתהה ויבוא לידי ניוול וכיון דמחיים גבו ליה לא מיתסרי. מהכא שמעינן דהזמנה לא הויא אלא ע"י מעשה כגון שעת גבייה אי נמי דשקיל ביה בידיה אדעתא דהכי דהא הכא דאע"ג דגבו מחיים כי מיית מיהת דעתייהו לאזמוניה לשום ההיא מילתא דגאבו ליה ולא הויא הזמנה כדברירנא לעיל:

ומקשינן והיכי מצית לאוקומה בשגאבו מחיים הא לא תאני הכי בברייתא גבו למת זה זהו מותר המת ליורשיו מדקתני גבו למת זה שמע מינה לאחר מיתה גבו. ומתמהינן ולטעמיך אימא סיפא כו' כלומר אדקשיא לך רישא לאביי תיקשי לך סיפא לרבא רבי מאיר אומר לא יגע בהן עד שיבא אליהו איכא למימר דסבירא ליה דהזמנה מילתא היא מיהו מספקא ליה אי עבדינן לה נפש לקבריה דהאי אי נמי למת אחר ואי בעי תימא מספקא ליה אי הזמנה מילתא היא ואי לא כדלקמן רבי נתן אומר מותר המת עושין לו דימוס כעין איצטבא וכיוצא בה על גבי קברו כגון נפש או מזלפין יין לפני מטתו לכבוד כדרך שמדליקין לפניו אבוקות ביום לכבוד כדאיתא בברכות (נ"ג.) דסבר הזמנה מילתא היא כדלקמן. ואסיקנא לא רישא תיקשי לאביי ולא סיפא תיקשי לרבא דאביי מתרץ לה למתני' לטעמיה לאוקומי כולהו תנאי אליביה ורבא מתריץ לה נמי לטעמיה אביי מתריץ לה לטעמיה דכ"ע הזמנה מילתא ות"ק סבר מאי דחזי ליה תפיס מאי דלא חזי ליה כגון מותר לא תפיס הילכך ינתן ליורשיו מהנך טעמי דכתבי' ורבי מאיר מספקא ליה אי תפיס אפי' מאי דלא חזי ליה אי לא תפיס הילכך יהא מונח עד שיבא אליהו ור' נתן פשיטא ליה דתפיס כוליה הילכך עושה לו דימוס כו' ורבא מתריץ לטעמיה דכ"ע הזמנה לאו מילתא היא ולא תפיס מידי למיסר אלא מיהו כיון דקנייה לההוא ממונא למעבד ליה מיניה כל מאי דצריך כיון דעבדו ליה מאי דחזי ליה לתכריכין וקבורה לא צריך למעבד ליה לא דימוס ולא זילוף דכי בזו ליה יורשין אחולי אחיל זילותיה לגבי יורשין כי היכי דלתהנו מיניה ורבי מאיר מספקא ליה אי מחיל אי לא מחיל ולא יגע בהן ורבי נתן פשיטא ליה דלא מחיל לפיכך עושה דימוס על גבי קברו או זילוף לפני מטתו:

איכא דבעו אהא מתני' דגאבו מאי אילימא דגבו מעות אפי' לאביי דאמר הזמנה מילתא היא בטווי לאריג מודי כדאמרינן לעיל ואלא דגבו דברים הראויין למת אמאי יעשה מהן זילוף או דימוס הא קדשי להו קדושת הגוף כדאמרינן גבי אצטלא דמילאתא דפרסוה אמיתאנא. ומוקמי לה לעולם בשגבו דברים הראויים למת וכי קדשי קדושת הגוף הני מילי דפרסוה אמיתאנא דכיון דחזי לההיא מילתא תו לית להו רשות לשנייה אבל כל כמה דלא עבדי ביה ההיא מילתא דחזי ליה אית להו רשותא לשנוייה למידי אחרינא דצריך ליה למת. אי נמי שאני מותר דכיון דלא צריך ליה לא קדיש קדושת הגוף. ולדילן מסתבר לעולם בשגבו מעות וכי אמרינן דטווי לאריג ליכא מאן דאמר משום דלא מטי ליה גבאי כגון הטווה פשתן משלו לארוג בגד למתו וכן החוצב אבנים לקבר מתו אבל מעות דמטו ליד גבאי לשום צרכי המת אע"ג דלא קדשי קדושת הגוף לא גרעי משאר מעות של צדקה ובהא פליגי מאן דאמר הזמנה מילתא היא סבר כיון דזכי בהו גבאי למעבד מינייהו צרכי המת (לא) חיילא עלייהו קדושת דמים לאיתסורי וכד מעיינת בהאי פירוקא סליק לך אליבא דהילכתא:

דף מח עמוד ב

ת"ש הרי שמת והיו אביו ואמו מזרקין עליו כלים יותר מהנצרכין לו מפני חיבתו מצוה על אחרים להצילן ולנוטלן מעליו דאין לך השבה גדולה מזו וליכא הכא משום אבדה מדעת דאגב מרירייהו קא עבדי כדבעינן למימר השתא קתני מיהת מצוה על אחרים להצילן ואי הזמנה מילתא היא מי אית להו הצלה. ומפרקינן שאני התם דאגב מרירייהו קא עבדי ולא חשיב כמאן דעביד מדעתא ולא הויא הזמנה. ומקשינן אי הכי היינו דקתני סופא אם נגעו במטה אסורין אי אמרת בשלמא טעמא דתנא קמא משום דהזמנה לאו מילתא היא היינו דאתא רשב"ג למימר דכי נגעו במטה אסורין דלאו הזמנה גרידתא היא אלא כמאן דכרכוה למת בגווייהו [אלא אי אמרת טעמא משום מרירייהו] הא משום מרירייהו הוה ליה כמאן דלא עבדי ולא מידי ואמאי אסורין אלו נפלו להו ממילא ונגעו במטה מי מיתסרי תרגמה עולא במטה הנקברת עמו ומדרבנן גזירה דילמא אתי לאיחלופי בתכריכי המת ושקלי להו לתכריכי המת ושבקי להו להני ואית דמפרשי גזירה דילמא מיחלפי לאינשי בתכריכי המת וסברי דהני תכריכי המת נינהו כי שקלי להו אתו למימר תכריכי המת מותרים:

ת"ש כיס שעשאו להניח בו תפלין אסור להניח בו מעות אלמא הזמנה מילתא היא ומפרקינן אימא עשאו והניח בו. ואיידי דאייתינן להאי ברייתא הכא דייקינן עלה הניח בו תפלין אמאי יניח בו מעות כיון דאיכא מעשה הזמנה למה לי ואסיקנא כדרב חסדא דאמר תרווייהו בעינן כדאיתא לעיל:

ת"ש אמר לאומן כו' עד שלא נשתמש בהן קדש מותר להשתמש בהן חול אלמא לאו מילתא היא. ואסיקנא תנאי היא ואביי דאמר כאידך תנא דתניא ציפן זהב או שטלה עליהן עור בהמה טמאה פסולות משום דבעי לצפויינהו בעור בהמה טהורה כדכתיב בפיך מן המותר בפיך וממילא אימעיט ליה זהב דלא חזי להכי וכ"ש עור בהמה טמאה. ואית דאמרי ציפן זהב הלכה למשה מסיני היא. ואית דאמרי משום דהויא חציצה בין תפלין לבשרו ולא מסתבר דהא אמרינן בסוכה (ל"ז.) דכל לנאותו אינו חוצץ. ועור בהמה טהורה כשרות אע"ג דלא עבדן לשמן הזמנה בעלמא הוא דאיכא והזמנה לאו מילתא היא הילכך לא צריך ואע"ג דהכא נמי הזמנה ומעשה באעו דנהי דבעי הזמנה מקמי מעשה אבל בהזמנה מעיקרא לא באעי דמאי אהני לי. רשב"ג אומר אפי' עור בהמה טהורה פסולות עד שיעבדם לשמן קסבר הזמנה מילתא היא הילכך בעי עיבוד לשמן כי היכי דתהוי כולה עשייה בקדושה. אי קשיא לך ההיא דאמר בהנזקין (נ"ד:) גוילים שבו לא עיבדתי לשמן אלמא בעי עיבוד לשמן כרשב"ג דקאי כאביי דלית הילכתא כוותיה שאני ספר תורה דכיון דאיהו גופיה קדיש אפי' רבא מודי דמהניא ביה הזמנה דומיא דעגלה ערופה כי קאמר רבא לענין משמשין כדאמרינן בריש שמעתין משמשין ממשמשין גמרינן לאפוקי עגלה ערופה דאיהי גופה קדשא והכא גבי תפלין לאו בקלף דכתבינן ביה פרשיות קא מיירי אלא בקלפא דמעיילינן להו לפרשיות בגויה דהוה ליה תשמישי קדושה ואמטול הכי לא מהניא ביה הזמנה. ואית דמפרשי לה איפכא אביי כתנא קמא דסבר הזמנה מילתא היא ולא בעי עיבוד לשמן דבהזמנה בעלמא סגיא ורבא כרשב"ג דבעי עיבוד לשמן ולא סגיא ליה בהזמנה וכולהו אליבא דרב חסדא דבעי הזמנה ומעשה. ולאו מילתא היא דלמאן דאמר הזמנה לאו מילתא היא אפי' היכא דעביד כולה מלאכה דיליה לשמה לא מהני דהא עיקר פלוגתייהו בהאורג בגד למת היא ואפ"ה פליג רבא וקאמר דההיא הזמנה לאו מילתא היא וא"כ עיבוד לשמן למה לי ואי משום דרב חסדא למה לי עיבוד לשמן בהזמנה בעלמא סגיא ליה דהא הזמנה דמהניא לחודא אליבא דאביי איהי גופה מהניא בהדי מעשה אליבא דרבא כדאמרי' גבי כפה נתנתו וכרכתו ואיכא לתרוצי לטעמייהו דלמא דבעאי מעשה צריך להזמנה מקמי מעשה ותפילין כיון דצריכי עיבוד צריך הזמנה מקמי עיבוד דכי היכי דבעי הזמנה מקמי תשמיש הכי בעי הזמנה מקמי מילתא שצריכה לה אבל למאן דסגיא ליה בהזמנה לחודה לא שנא מקמי הכין ולא שנא בתר הכי מהניא ליה הזמנה דהא בהזמנה לחודה סגיא ליה:

אמר ליה רבינא לרבא מי איכא דוכתא דרמי ביה מת וארגי ליה בגד כלומר שאין תכריכין מצויין לו ומשהין אותו עד שאורגין לו בגד לאחר מיתה דאיפליגתו בה אדרבא הוה לכו לאיפלוגי במילתא דשכיחא כגון התופר בגד למת וכיוצא בו אמר ליה אין כגון שכבי דהרפניא יש אומרים לפי שעניים היו ולאחר מיתה גובין להן ואורגים להן בגדים קלושים מהר ולא מסתבר דאדארגי להו ליזבנו להו אלא מסתברא לפי שהיו רשעים כדמשמע בסוף פ"ק דיבמות (י"ז.) ולא היו חוששין לבזיונו של מת והיו משהין אותו עד שיארגו לו בגד קרוע:

דרש מרימר כו' ואסיקנא הילכתא כותיה דרבא. נקיטינן השתא מיהא שמעתא דכל מילתא דמיתסרא מחמת תשמישתה לא מיתסרא בהזמנה לחודה לא שנא איסורי הנאה כגון תשמישי ע"ג ותכריכי המת ולא שנא מילי דלאו איסורי הנאה כגון תיק וכפה של ספר ונרתק וסודר וציפוי של תפילין וכיוצא בהן דקי"ל כרבא והיכא דאיכא הזמנה ותשמיש כולהו מיתסרי כי איכא לפלוגי בין דברים שאסורין בהנאה לדברים שאין אסורין בהנאה היכא דאיכא תשמיש בלא הזמנה דלענין ע"ג ותכריכי המת כיון דתרווייהו איסורי הנאה נינהו וילפי מהדדי מיתסרי בלא הזמנה דהא תשמישי ע"ג בעבודה בלחוד תלה רחמנא ואתו תשמישי המת וילפי מינייהו בג"ש כדאמרינן גבי ההיא איצטלא דמילאתא דפרסוה אמיתאנא ואע"ג דלא אזמנוה אבל מילי אחריני דלאו איסורי הנאה נינהו כי ילפי מינייהו לקולא למימרא דלא מיתסרי בהזמנה לחודה אבל לחומרא לאיתסורי בתשמיש לחודיה לא שאין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו והני מילי בתלוש אבל במחובר אפי' דברים שהן איסורי הנאה כגון משמשי ע"ג ותכריכי המת לא מיתסר במעשה לחודיה אלא ע"י הזמנה דתניא קבר שבנאו לשם חי מותר בהנאה הוסיף בו דימוס לשם מת אסור בהנאה ואוקי' כגון דרמא ביה מת והוינן בה אי הכי מאי איריא הוסיף כי לא הוסיף נמי ומפרקינן לא צריכא אע"ג דפנייה וטעמא דהוסיף בו דימוס אחד לשם מת אבל לא הוסיף כי פנייה משתרי בהנאה מאי טעמא כיון דמחובר הוא לא מיתסר אלא היכא דחבריה מעיקרא אדעתא דהכי.

ותנן נמי גבי ע"ג כי האי גונא שלשה בתים הן בית שבנאו מתחלה לשם ע"ג הרי זה אסור ובדעייל ע"ג לגויה קמיירי סיידו וכיידו לשם ע"ג וחידש נוטל מה שחידש והיינו דאמר רב חסדא לגבי קבר דקתני הוסיף בו דימוס לשם מת הרי זה אסור ואמר רב חסדא אם היה מכירו חולצו ומותר הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה אסור ותנן נמי גבי אבנים וגבי אשרות כי האי גונא.

ברם צריך את למידע לענין הזמנה דקאמרינן במילי דבעו הזמנה ומעשה דלאו במחשבה לחודה הויא הזמנה אלא אי מטלטלי נינהו עד דשקיל להו בידיה אדעתא דהכי ומזמין ליה להכי כגון ההיא דתנן כפה שהוא טמא מדרס נתנתו לספר כו' וכן ההיא דתניא היו אביו ואמו מזרקין בו כלים אבל על ידי תשמיש לחודיה אע"ג דאשתמש ביה ע"מ שלא לפנותו לא מיתסר בדברים שאינן איסורי הנאה עד דמזמין להו כדאמרן וכן לענין הזמנה דקאמרינן במילי דאסירי בהנאה במחובר לא הויא הזמנה עד דמחבר ליה מעיקרא אדעתא דהכי ואי לא חבריה מעיקרא אדעתא דהכי וחדיש ביה מידי לשום ההיא מילתא מיתסר עד דשקיל ליה לחידושיה כדקתני התם נוטל מה שחידש והכא נמי אמר אם היה מכירו חולצו ומותר ואי לא חבריה מעיקרא אדעתא דהכי ולא חדיש ביה מידי לשום ההיא מילתא ואשתמיש ביה כגון דעייל ביה ע"ג אי נמי רמא ביה מת כל כמה דאיתיה לאיסורא התם מיתסר דהא ברייתא דקבר שבנאו כו' דאוקי' בדרמא ביה מת אקשינן עלה אי הכי מאי איריא הוסיף אפי' לא הוסיף נמי קאמרינן לא צריכא אע"ג דפנייה דאלמא אע"ג דליכא שום הזמנה כל כמה דאיתיה לאיסורא התם מיתסר ותנן נמי גבי ע"ג כי האי גונא הכניס לתוכו ע"ג והוציאה הרי זה מותר טעמא דהוציאה הא לאו הכי אסור.

ברם צריך [את למידע] דכי אמרינן דהזמנה לאו מילתא היא הני מילי במידי דלא מיתסר אלא מחמת תשמישתיה דמשמש לדבר אחר אבל מילתא דהיא גופה קדשא בהזמנה לחודה מיתסרא דהא ברירנא דכי פליג רבא במשמשין אבל במילתא דהיאי גופה קדשא לא פליג ושמעתא דפרק הנזקין הכי נמי מכרעא כדקאמרינן:

תנו רבנן הרוגי מלכות מחמת מרדין דכתיב כל איש אשר ימרה את פיך נכסיהם למלך דכתיב הנה הוא בכרם כו' אשר ירד שם לרשתו ולא כתיב לגזלו אלמא ירושה גמורה הואי משום דאסהידו ביה דלטייה דכתיב ברך נבות ומלך ר' יהודה אומר נכסיהם ליורשין. ודייקינן בשלמא למאן דאמר למלך היינו דאצטריכו לאסהודי דברך מלך כי היכי דלהוו נכסיה למלך אלא למ"ד ליורשין מכדי למקטל בעלמא קא בעי בברך אלהים לחודיה הוה מיקטיל מלך למה לי ומתמהינן ולטעמיך למאן דאמר נכסיהם למלך נמי אלהים למה לי בברך מלך לחודיה סגיא בין למקטליה בין למשקליה לממוניה אלא מאי אית לך למימר אמאי איצטריך לאסהודי עליה דברך אלהים לאפושי ריתחא דאינשי עילויה אפי' תימא הרוגי מלכות נכסיהם ליורשים האי דאיצטריך לאסהודי עליה דברך מלך לאפושי ריתחא בעלמא הוא. ואמרי' תו בשלמא למאן דאמר נכסיהם למלך היינו דכתיב וינס יואב אל אהל השם כו' ויאמר לא כי פה אמות שלא רצה לדון בדיני מלכות על שהיה מורד במלכות שלא יהו נכסיו למלכות אלא רצה לידון בדין סנהדרי שהיתה בבית המקדש על שהרג את הנפש כדי שיהו נכסיו ליורשין אלא למאן דאמר נכסיהם ליורשים מאי נפקא ליה מיניה מה לי קטיל ליה מלכא מה לי ב"ד. ומפרקינן נפקא מינה לחיי שעה דכי קטיל ליה מלכא לא שהי ליה וכי קטיל ליה ב"ד עבדי ליה הלנת דין. ויש לפרש לחיי שעה עד דאזיל בניהו ואמר מילתא לשלמה והדר. משמע מהכא דב"ד אינן מצווין לחייב מיתה למי שמורד במלכות אלא המלך רשאי להורגו דאי ס"ד סנהדרי נמי רשאין לידינוה אינהו כדין מורד במלכות ולהוו נכסיה למלכות והכי נמי מסתברא מדלא תנינן להו בהדי חייבי מיתות אלא מיהו קשה לן אי הכי היכי הוה טעין יואב עמשא מורד במלכות לאפטורי בהכי אטו מי אמר ליה מלכא זיל קטליה. ותו הא נבות בב"ד שבעירו איקטל אלא מיהו מנבות ליכא לאקשויי דהא אסהידו ביה דברך את השם: ואיידי דאייתי ליה להאי מעשה דיואב נקטינן לפרושי. וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה אמר יואב וכה ענני משמע דמילי טובא אמר ליה יואב מאי אמר ליה אמר ליה זיל אימא ליה למלכא תרתי לא תעביד ביה אי קטלת ליה קביל עלך לוטאתא דלטייה אבוך דכתיב יחולו על ראש יואב כו' ואי לא שבקי' ליקום בלוטאתא דלטייה אבוך מיד קביל שלמה עילויה דכתיב עשה כאשר דבר ואיקיימו כולהו בזרעיה זב מרחבעם דכתיב והמלך וגו' אסמכתא בעלמא היא לגזרה שוה. מצורע מעזיהו. מחזיק בפלך מחזיק במקל להשען עליו ולהלך מפני חלי הרגלים מאסא דכתיב ביה חלה את רגליו ואמר רב שאחזתו פרגלא נראה לי שהוא חלי הנקרא בטעי"ת נקר"ס. היכי דמי אמר רב נחמן כמחט בבשר החי. ואיבעיא לן מנא ידע ליה רב נחמן דהכי דמיא איבעי תימא מיחש הוה חייש לה גם הוא היה חושש כן ברגליו ואיבעי תימא מרביה הוה גמיר ליה ואיבעי תימא סוד ה' ליריאיו. ונופל בחרב מיאשיהו דכתיב ויורו המורים משמע שכולן ירו בו חיציהם ועשאום ככברה. וחסר לחם מיכניהו שהיה צריך לארוחתו של אויל מרודך:

דף מט עמוד א

אמר רב יהודה אמר רב היינו דאמרי אינשי תהא ליטא כו'. מוטב ליך שתהא מקולל ואל תהא מקלל לפי שסוף קללת חנם לחזור למקלל.

אתיוה קמי סנהדרי כדבאעי דכתיב כי פה אמות ודינוה אמרי ליה מאי טעמא קטלתיה לאבנר אמר להו גואל הדם דעשהאל הואי אמרי ליה עשהאל רודף אחר אבנר הוה ובדין קטליה אמר להו היה לו להציל באחד מאיבריו וכיון שהרגו חייב עליו אמרי ליה הני מילי היכא דיכול להציל באחד מאיבריו ולא הציל אלא הרגו אלא אבנר אפשר דלא יכיל ליה לאצולי באחד מאיבריו אמר להו השתא בדופן חמישית איכוון ליה כנגד צלע חמישית דכתיב ויכהו אבנר באחרי החנית אל החומש וא"ר יוחנן בדופן חמישית מקום שמרה וכבד תלויין בו באחד מאיבריו לא הוה יכיל ליה אמרי ליה ליזיל אבנר כלומר ילך דינו של אבנר לפי שפטור אתה עליו אלא מאי טעמיה קטלתיה לעמשא אמר להו עמשא מורד במלכות הוה שנא' ויוחר מן המועד אשר יעדו אמרי ליה עמשא אכין ורקין דרש למרוד במלכות ולא הוה מיחייב קטלא מאי היא אזל אשכחנהו לישראל דפתיחא להו מסכתא ולא בעא לבטולנהו מדברי תורה מאי דרש אמר כתיב כל איש אשר ימרה את פיך כו' יומת יכול אף לעבור על דברי תורה כן שאם באה מצות המלך לעבור על דברי תורה נשמע לו תלמוד לומר רק חזק ואמץ בסופי' דההוא קרא גופיה כתיב ואכין ורקין למיעוטין הן ומקמי הכין כתיב רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה והאי רק חזק ואמץ בתרא הכי דריש ליה רק כל איש אשר ימרה את פיך כו' יומת רק חזק ואמץ לשמור לעשות כמו שאמרתי לך כלומר רק חזק שלא תצוה לעבור על דברי תורה.

אלא ההוא גברא יואב מורד במלכות הוה מילתייהו דסנהדרי קא מסיק ואזיל דכתיב כי יואב נטה אחרי אדוניה ואחרי אבשלום לא נטה מאי אצטריך לאשמועינן שבקש לנטות ולא נטה כלומר שלא נמנע אלא מן המעשה בלבד מאי טעמא לא נטה א"ר אלעזר עדיין לחלוחית גבורה של דוד קיימת יש לפרש עדיין לחלוחית חסדו של דוד שהיה גומלו ליואב קיימת רבי יוסי בר' חנינא אמר עדיין איצטגנינין של דוד קיימת לשון אצטגנינות בכל התלמוד חכמת הככבים להגיד מה שעתיד להיות כענין מה שכתוב (ישעיהו מז יג) יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים כו' וכדאמרינן (ב"ב ט"ז:) אצטגנינות גדולה היתה בו באברהם אבינו שכל מלכי מזרח ומלכי מערב משכימין על פתחו וכדאמרינן (שבת קנ"ו) ויוצא אותו החוצה אמר לו צא מאצטגנינות שלך ולפי שדרך בני אדם לצאת ולבוא ולעשות על פי האצטגנינין נמשלו ילדיו של דוד שהיה נסמך עליהם מפני גבורתן ויוצא ובא על פיהם לאצטגנינין דאמר רב יהודה אמר רב כו' ויואב היה מתיירא מהם לפיכך לא נטה אחרי אבשלום ופליגא דר' אבא בר כהנא דאמר אלמלא יואב שהיה נלחם לדוד לא עסק דוד בתורה לפי שהיה צריך ליבטל מדברי תורה ולהלחם אלמא עיקר מלחמתו של דוד על ידי יואב היתה נעשית ואלמלא דוד שהיה עוסק בתורה וזכיותיו עומדות לו ליואב במלחמה לא עשה יואב מלחמה:

וישיבו אותו מבור הסירה. א"ר אבא בר כהנא בור וסירה גרמו לו לאבנר שיהרג מפורש בפרק ראשון דסוטה בגמרא דבני מערבא שרצה שאול להשיב את דוד מפני שאמר כי בקחתו את החנית ואת צפחת המים ובכרתו את כנף מעילו ולא הרגני צדיק הוא ואין בידו רעה ופשע ואין לי לרדפו, אמר לו אבנר לא כי אלא כי הצפחת והחנית אצל הבור נשארו כשהלכו הנערים לשאוב מים הוליכום בידם ושכחום אצל הבור ומצאם דוד ועתה בא לגנוב דעתך ולהתרצות אליך בחנם אמר לו הצפחת והחנית יישר הנה אמרת כי בבור נשארו כנף מעילי מה תאמר בו אמר לו כנף מעילך בסירה הועדך כלומר נסבך בקוצים ונחתך ובא דוד ונטלו משם וכיון שלא הניחו אבנר לשאול להתפייס לדוד נענש עליהם.

ויטהו יואב אל תוך השער לשון סנהדרי כדכתיב אל זקני עירו ואל שער מקומו וכתיב שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך מאי היא שדנו בדין סנהדרי אמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשאל כו'. לדבר אתו בשלי אמר רב יהודה אמר רב על עסקי השל פירש ר"ח ז"ל ששאלה שאלו בענין החליצה כדכתיב של נעלך. ור"ש ז"ל מסיים בה הכי שאלו בערמה יבמה גידמת היאך חולצת התחיל שוחה לפניו ומראהו כך היא חולצת בשיניה והוא שלף חרבו והרגו כדכתיב בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו ולא מסתבר דהא אמרינן לעיל דבהדיא דיניה בדין סנהדרי ואמר ליה מאי טעמא קטלתיה לעשהאל אחי ואיבעי ליה לאבנר לאזדהורי מיניה אלא הכי מפרשינן לה על עסקי השל על עסקי הריגתו של עשהאל שהיתה שגגה ביד אבנר שהיה סבור שהרודף ניתן ליהרג לגמרי אעפ"י שיכול להציל באחד מאיבריו והאי דאמר ליה לא יכילי ליה מילתא בעלמא קאמר ליה או שלא נזכר בשעת מעשה להציל באחד מאיבריו ושל לשון שגגה הוא כדכתיב (שמואל ב ו ז) ויכהו שם האלהים על השל.

צדיקים וטובים ממנו טובים שהם דרשו אכין ורקין שלא לקיים מצות המלך לעבור על דברי תורה והוא לא דרש אלא קיים מצות המלך ועבר על דברי תורה מפורש בגמ' דבני מערבא בפ' חלק ויאמר המלך לרצים הנצבים עליו סבו והמיתו כהני השם מי היו אבנר ועמשא היו וכתיב ולא אבו עבדי המלך ויואב לא עשה כן אלא הרג את אוריה ויש אומרים עמשא שדרש אכין ורקין שלא לקיים מצות המלך לבטל את ישראל מן התורה ואבנר כדכתיב ולא אבו עבדי המלך. וצדיקים שהן אמר להן המלך בפיו לעבור על דברי תורה דכתיב ויאמר המלך לרצים כו' ולא קבלו ממנו והוא לא אמר לו להרוג את אוריה אלא ע"י אגרת שנשלחה לו ועשה מצות המלך לעבור על דברי תורה.

ועמשא לא נשמר בחרב כו' שלא חשדו. נקבר בביתו במדבר שהיה ביתו מופקר לעניים כמדבר שמופקר לכל. דבר אחר שהיה מנוקה מגזל ועריות כמדבר שאין בני אדם מצויין בו לא לגזל ולא לערוה.

ויואב יחיה את שאר העיר, איידי דעסיק השתא בשבחיה דיואב אייתי הך פסוקא דכתיב בדברי הימים ויואב יחיה כו' אמר רב אפי' מוניני וצחנתא מיני דגים קטנים טעים ופריס להו כשהיה טועם מהם היה משלח מהן מנות לבני העיר. פריס - יש אומרים לשון פרס שנוטלין מבית המלך, ואני אומר מלשון הלא פרוס לרעב לחמך (ישעיהו נח ז):