פתיחת התפריט הראשי

רבינו אשר על הש"ס/סנהדרין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | יד רמה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש | בן יהוידע
על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן אעריכה

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה שנאמר משפט אחד יהיה לכם. מה בין דיני ממונות לדיני נפשות. דיני ממונות בשלשה דיני נפשות בעשרים ושלשה דיני ממונות פותחין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות פותחין לזכות ואין פותחין לחובה:

גמ' ודיני ממונות מי בעו דרישה וחקירה ורמינהו שטר שכתוב זמנו באחד בניסן בשמיטה ובאו עדים ואמרו היאך אתם מעידים על שטר זה והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני השטר כשר והעדים כשרים חיישינן שמא אחרוהו וכתבוהו. ותנן נמי שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרים כשרים. ואי סלקא דעתך בעינן דרישה וחקירה מאוחרים אמאי כשרין אמר רב פפא לא קשיא כאן בדין מרומה וכאן בדין שאינו מרומה. והא דאמרינן פרק שבועת העדות דף ל: דדין מרומה אין לדונו כלל משום דכתיב מדבר שקר תרחק תי' רבינו מאיר דהיינו כשתובע טוען ברמאות אז יסתלק הדיין ולא ישמע טענותיו. והכא מיירי שהנתבע טוען ברמאות אין יכול הדיין להסתלק שלא ישתכר הרמאי ברמאתו אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאתו:

סימן ב / געריכה

ת"ר צדק צדק תרדוף וכתיב בצדק תשפוט עמיתך אחד לדין ואחד לפשרה. הא כיצד שתי ספינות שהיו עוברות בנהר ופוגעות זו את זו אם עוברות שתיהן בבת אחת טובעות. זו אחר זו עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולין במעלות בית חורון ופגעו זה בזה. אם עוברין בבת אחת נופלין. בזה אחר זה עולין. טעונה ושאינה טעונה תדחה שאינה טעונה מפני הטעונה. קרובה ושאינה קרובה תדחה קרובה מפני שאין קרובה. שתיהן קרובות שתיהן רחוקות שתיהן טעונות הטל פשרה ביניהן ומעלין שכר זה לזה:

סימן דעריכה

תוספתא ב"ק פ"ג חמורים שרגליו של אחד מהן רעות אינן רשאין לעבור עליו. נפל רשאין לעבור עליו היה אחד מהן טעון ואחד מהן רכוב מעביר הרכוב מפני הטעון היו שניהן רכובין שניהם טעונים שניהם ריקנים עושים פשרה ביניהן וכן שתי ספינות שפוגעות זו כנגד זו אחת פרוקה ואחת טעונה וכו':

סימן העריכה

ת"ר צדק צדק תרדוף הלך אחר ב"ד יפה אחר רבי אליעזר ללוד ואחר רבי יוחנן בן זכאי לברור חיל אחר רבי יהושע לפקיעין אחר רבי עקיבא לבני ברק אחר רבן גמליאל ליבנה אחר ר' מתיא בן חרש לרומי:

מתני' דיני ממונות מחזירין בין לזכות בין לחובה דיני נפשות מחזירין לזכות ואין מחזירין לחובה:

גמ' ורמינהו דן את הדין חייב את הזכאי זיכה את החייב טימא את הטהור טיהר את הטמא מה שעשה עשוי וישלם מביתו אמר רב יוסף כאן במומחה וכאן בשאינו מומחה. כי קתני מחזיר בשאינו מומחה. וכי קתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו במומחה. ומומחה מי משלם והא קתני סיפא ואם היה מומחה לרבים פטור מלשלם. אמר רב נחמן לא קשיא כאן שיש גדול ממנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול ממנו בחכמה ובמנין פירוש הא דאמרי' מומחה משלם כשיש גדול ממנו בחכמה ובמנין זו היא גי' רב אלפס ז"ל ולפירושו קשה דמאי קאמר ליה ר"ע לרבי טרפון מומחה לב"ד פטור מלשלם והלא ר"ע ושאר חכמים היו גדולים מר' טרפון בחכמה ובמנין דקי"ל רבי עקיבא ורבי טרפון הלכה כר"ע. הלכך נראה כגי' רש"י ופירושו שפי' דבמומחה מחזירין דכיון שהוא מומחה יש כח בידו לומר ראיתי להפך ומחזיר הדין אבל אם אינו מומחה אמר ליה אידך לא טעית ומעיקרא יפה דנת ועכשיו אתה טועה ופריך ובמומחה מחזירין והא קתני אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם אלמא מה שעשה עשוי ומשני רב נחמן כשיש גדול ממנו מחזירין וכשאין גדול ממנו אין מחזירין ובין כך ובין בך פטור מלשלם כיון דמומחה הוא. רב ששת אמר לא קשיא כאן שטעה בדבר משנה כאן שטעה בשיקול הדעת דאמר רב ששת אמר רב אסי טעה בדבר משנה חוזר טעה בשיקול הדעת אינו חוזר. א"ל רב המנונא לרב ששת אפי' טעה בדר' חייא ורבי אושעיא. א"ל אין. בדרב ושמואל א"ל אין. אפילו בדידי ובדידך. א"ל אטו אנן קטלי קני באגמא אנן. היכי דמי שיקול הדעת. א"ר פפא כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיא דעלמא אזלא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך היינו שיקול הדעת. רב חסדא אמר לא קשיא כאן שלא נשא ונתן ביד כאן שנשא ונתן ביד. בשלמא חייב את הזכאי משכחת לה דנשא ונתן ביד אלא זיכה את החייב היכי משכחת לה דנשא ונתן ביד אמר רבינא כגון שהיה לו משכון בידו ונטלו הימנו. טימא את הטהור דאגע בהו שרץ. טיהר את הטמא שעירבו עם פירותיו. כתב רב אלפס ז"ל דקי"ל כרב חסדא. חדא דהוא מסקנא דשמעתין ועוד דהא אוקימנא להך מתניתין דבכורות בפ' עד כמה דף כח: כדאוקמא רב חסדא הכא וקי"ל נמי כרב ששת דאמר טעה בדבר משנה חוזר וכן מוכח בכמה דוכתין לעיל בפרק קמא דף ו. אמר ליה רב ספרא לרבי אבא דטעה במאי אילימא דטעה בדבר משנה והאמרינן טעה בדבר משנה חוזר. ואמר נמי ריש פרק שבועת הדיינין דף לח: ע"ש אמר אביי האי דיינא דאשבע בתפילין נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר ואמר רבא האי דיינא דאשבע בה' אלהי ישראל נעשה כמי שטעה בדבר משנה וחוזר. ואמרו בכתובות פרק אלמנה דף ק: אמר אמימר ב"ד שמכרו שלא בהכרזה נעשה כמי שטעו בדבר משנה וחוזרין. ומיהו פירוקא דהני מתניתא לאו כדפרקינהו רב ששת אלא כדאוקמה רב חסדא דאוקי לתרוייהו בדטעה בשיקול הדעת והא דקתני מחזירין כשלא נשא ונתן ביד והא דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו כשנשא ונתן ביד דאי אפשר להחזיר הדין כיון דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר אין מוציאין מיד המוחזק ומיהו ישלם מביתו כיון דסוגיא דעלמא כאידך ואיהו פשע דלמה היה לו לישא וליתן ביד. והא דמחזירין בשלא נשא ונתן ביד אפי' בזיכה את החייב ואמר ליה פטור אתה שהוא מוחזק ומוציאין מידו היינו משום הפסד ממונו של בעל דין. ומתוך זה הוצרך רב אלפס לומר דכל היכא דפטור מלשלם מחזירין הדין משום פסידא דבעל דין. ואין הדעת סובלת דברים הללו דהא קתני סיפא דמתני' דבכורות ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם ארישא קאי דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו וקם דינא אלא דברישא משלם ובסיפא כיון שהוא מומחה פטור מלשלם. ועוד אי כל היכא דפטור מלשלם מחזירין הדין אמאי איצטריך לשנויי רב חסדא תרי מתני' כאן שנשא ונתן ביד וכאן בשלא נשא ונתן ביד הא לא קשו אהדדי מידי. הא דקתני מחזירין במומחה שפטור מלשלם הלכך מחזירין אותו משום פסידא דבעל דין. והא דקתני מה שעשה עשוי כשאינו מומחה דליכא פסידא דבעל דין שהרי משלם מביתו כדקתני בסיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם ומחזירין הדין. ועוד דהא אמרינן בריש מכילתין אלא מעתה טעו לא ישלמו. כל שכן שאתה נועל דלת בפני לוין ואי איתא דכל היכא דפטור מלשלם הדר דינא מאי נעילת דלת איכא. ועוד דמתוך זה הוצרך רב אלפס לפרש ההיא דפ"ק דף ה. ע"ש רבה בר רב הונא דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב א"ל אי קבלוך עלייהו לא תשלם והדר דינא כיון דאיכא פסידא לבעל דין. ואי לא תשלם וקם דינא. ואיפכא מסתברא דיותר ראוי להתקיים הדין היכא דקבלוה עלייהו. ועוד דאמר לעיל שם האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטר לינקיט רשותא מבי ריש גלותא אלמא דקם דינא אם טעה ומהני רשותא לפוטרו. הלכך נראה כדמפרשי' דאין הלכה כרב חסדא. דהא אוקימתא דרב חסדא איתא בבכורות אליבא דרבנן דר"מ. ולית הלכתא כוותייהו. אלא כר"מ דאמרי' בבכורות אהך מתני' לימא תנן סתמא כר"מ דדאין דינא דגרמי. א"ר אילעי א"ר כהנא כשנשא ונתן ביד. אלמא דמשום דלוקמא כרבנן הוא דאוקמה הכי. ואנן קי"ל כר"מ כדאיתא פרק הגוזל בתרא דף קיז: ההוא גברא דאחוי אמטכסא דר' אבא יתבי ר' אבהו ורבי חנינא בר פפי ורבי יצחק נפחא ויתיב ר' אילעי גבייהו סבור לחיוביה מהך מתני' דן את הדין זיכה את החייב וכו' מה שעשה עשוי וישלם מביתו. אמר להו ר' אילעי הכי א"ר הונא והוא שנשא ונתן ביד אמרי ליה זיל לגבי דר"ל ורבי אלעזר בן פדת דדייני דינא דגרמי. אתא לקמייהו וחייבוהו ממתני' אם מחמת הגזלן חייב להעמיד לו שדה. ואוקימנא בדאחוי אחויי. אלמא דהך אוקימתא דרב חסדא דלא כהלכתא. וכ"כ רב האי גאון והלכתא כדאוקמוה רב נחמן ורב ששת לפירוקא דהני מתני'. ורב נחמן איירי בטעה בשיקול הדעת כמו שפירשו התוספות דטעה בדבר משנה חוזר. ומתני' דבכורות כדאוקמה רב יוסף בשאינו מומחה ואע"ג שיש גדול ממנו להחזירו דכיון שנשתדל מתחלה לדון והוא אין מומחה ראוי הוא שיתקיים הדין וישלם מביתו. ואף על פי דקבלוהו עלייהו כדאוקמה רבי אבהו לעיל בפ"ק דף ו. מ"מ לא היה לו לדון יחידי כיון שאין מומחה הלכך משלם מביתו אע"פ שלא נשא ונתן ביד. ומתני' דהכא במומחה הלכך אינו משלם והדין חוזר אם יש גדול ממנו להחזירו כדשני רב נחמן לאוקימתא דרב יוסף. וסיפא דמתניתין דבכורות כשאין גדול ממנו להחזירו הלכך כיון דמומחה הוא וקבליה עילויה קם דינא. דאין מי שיחזירנו דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אלא א"כ יהא גדול ממנו בחכמה ובמנין ופטור מלשלם כיון דמומחה הוא ולא היה ראוי לטעות אלא דמזליה דההוא גברא גרם. כדתנן בכורות דף כח: כל המומחה לב"ד פטור מלשלם. וכן הטבח אומן שקלקל ומראה דינר לשולחני ונמצא רע מומחין פטורין. ואפילו יש גדול ממנו להחזירו אם אי אפשר בחזרה פטור מלשלם. כההוא עובדא דרבי טרפון דר"ע גדול ממנו. דקיימא לן רבי עקיבא ור' טרפון הלכה כר"ע. אפ"ה קאמר ליה פטור אתה שמומחה לבית דין אתה. ולענין חזרת הדין דוקא הוא דמפלגינן בין יש גדול ממנו ואין גדול ממנו: רב ששת אמר לא קשיא וכו' רב ששת לא פליג אדרב נחמן אלא שינויא אחרינא קאמר ומוקי תרוייהו כשאין גדול הימנו להחזירו. אבל אם יש גדול הימנו מודה שמחזירין. כללא דמילתא טעה בדבר משנה לעולם חוזר ואפילו שלשתן מומחין כדקתני מתני' דיני ממונות בשלשה מחזירין בין לזכות בין לחובה ואוקמה רב יוסף במומחה ואפילו קבלו עליהם. ואפילו נקיט רשותא מבי ריש גלותא. כיון דטעו בדבר משנה אין דין זה ראוי להתקיים כלל. ואם טעו בשקול הדעת יחיד שאין מומחה או שנים שאינן מומחים וקבלוה עליהם מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואפילו לא נשאו ונתנו ביד. ממתניתין דבכורות דן את הדין ואוקמה ר' אבהו לעיל בדקבלו עלייהו. ואוקמה רב ששת בטעה בשקול הדעת ואפילו לא נתנו ונשאו ביד. אבל אם קבלו בעלי דינין עליהם יחיד שאין מומחה בפירוש בין לדין בין לטעות דיניה דינא אי טעה בשקול הדעת ופטור מדאמרינן לעיל בפ' קמא דף ו. אהך מתניתין דדן את הדין. הב"ע דקבלוהו עלייהו. אי הכי אמאי משלם מביתו. דאמר ליה כי קבלנוך עלן אדעתא דדיינת לן דין תורה. מכלל דאי קבלי עלייהו לכל מילי דיניה דינא ופטור. ויחיד הדיוט או שנים הדיוטות ונקיטי רשותא מבי ריש גלותא אף על פי דלא קבלום עלייהו אם טעה בשקול הדעת פטור ואפילו נשא ונתן ביד כדאמר לעיל בפ"ק דף ה. אמר שמואל האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטר וינקוט רשותא מבי ריש גלותא. ומשמע לא שנא מומחה ולא שנא אינו מומחה דכיון דיהיבי ליה רשותא כמומחה הוי. ודוקא דגמיר ולא סביר אבל לא גמיר ולא סביר פסול לדינא כדאמרינן פרק זה בורר דף כה: מאי איריא שלשה רועי בקר אפילו כל בי תלתא דלא גמירי דינא נמי פסילי וכיון דאיפסיל לא מהני ליה רשותא דריש גלותא דלאו כל כמינייהו לאכשורי פסולין והכי אמרינן בפ"ק דף ז: דבי נשיאה אוקמו דיינא דלא גמיר ומסיק דעתיד הקב"ה ליפרע ממעמידו. ויחיד הדיוט או שנים הדיוטות ולא קבלי עלייהו ולא נקטי רשותא מבי ריש גלותא אפילו לא טעו אין דיניהם דין. כדרבי אבהו לעיל דף ו. דאמר שנים שדנו אין דיניהן דין. ומשמע בכל ענין אין דיניהן דין אפילו לא טעו. וכן מוכח מההוא אודיתא לעיל דף כט: דלא הוה כתוב בה במותב תלתא הוינא ואע"ג דהני תרי דנו דין תורה לא הויא הודאה. ושלשה הדיוטות דלא נקיטי רשותא ולא קבילו עלייהו וטעו בשקול הדעת לא שנא נשאו ונתנו ביד ולא שנא לא נשאו ונתנו ביד מה שעשו עשוי דכיון דתלתא אינון אית להו רשותא לדון את האדם בעל כרחו הלכך קם דינא ומשלמים מביתם דלמיפטר אי טעו לית להו רשותא. והכי אמרינן בריש מכילתין גבי שלשה הדיוטות אלא מעתה טעו לא ישלמו כל שכן שאתה נועל דלת בפני לווין. ואמרי' נמי בפרק זה בורר דף ל. מיכתב היכי כתבינן וכו'. ואם הסכימו כאחת וטעו משלשין ביניהן. ואי גמיר דינא בתר תרי מינייהו וטעו משלמי תרי תילתי ואידך תילתא מפסיד בעל דין כדפרישית לעיל פ"ג סימן לג דאינהו לא משלמי מנתא דידיה דאמרי אי לאו את בהדן לא הוה סליק דינא. ואי הוו ארבעה או חמשה וגמר דינא בתלתא וטעו מסתבר דהנך משלמי כולא. דלא מצו למימר אי לאו אתון לא הוה סליק דינא בדידן. דשלשה דנין את האדם בע"כ. וכן נמי בתלתא וגמר דינא בתרי וחד מהני תרי מומחה משלמי הני תרי כולא דמצי דינא למיגמר בהני תרי. דכיון דחד מינייהו מומחה מצי למידן בע"כ. ושלשה הדיוטות דקבלינהו עלייהו וטעו בשקול הדעת דינייהו דינא. ואהני הקבלה דפטירי דכיון דאיהו לא קבלינו עלייהו נמי דינייהו דינא ואהני הקבלה למיפטרם. ודינם כיחיד מומחה שדן את האדם בע"כ. וכי קבלוה עלייהו פטור כסיפא דמתני' דדן את הדין. ויחיד מומחה או שנים מומחין דקבלום עלייהו אע"ג דלא נקטי רשותא מריש גלותא וטעו בשקול הדעת אם יש גדול ממנו מחזירין. ואם אין גדול ממנו קם דינא ופטור מלשלם כסיפא דמתני' דדן את הדין ואוקמה רבי אבהו בדקבל עלייהו והכי נמי אמרינן בפ"ק דף ה. מר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא וטעה אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם והתם לא נקיט רשותא ופטריה אי קבלוהו עלייהו אפילו נשא ונתן ביד דלרב ששת אין חילוק. והראב"ד ז"ל כתב דאפילו גדול ממנו אין מחזירין אלא קם דינא ולא משלם דהא רב יוסף גדול ממר זוטרא הוה ולא החזירו. וכן נראה. ואי לא קבלוהו עלייהו ולא נקיט רשותא מריש גלותא וטעה בשקול הדעת מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואפילו לא נשא ונתן ביד. כדאמר ליה רב יוסף למר זוטרא ואי לא קבלוך עלייהו זיל שלים. וכל היכא דקם דינא וחייב הדיין לשלם לא מצי דיין למימר לבעל דין החזר מה שנתן לך כי טעיתי. דאי יחיד שאין מומחה הוא חייבוהו חכמים לשלם כיון שנשתדל לדון יחידי והוא אינו מומחה. ואין הדין חוזר אפילו על ידי גדול הדור דקנסוהו לקיים הדין וישלם מביתו. ושלשה הדיוטות ויחיד מומחה ולא קבלינהו עלייהו דינייהו דינא ומשלמי. ולא מצו למימר לבעל דין זיל אהדור. ולא כבעל העיטור שכתב בשם רב האי גאון דיחיד שאינו מומחה וקבלוהו עלייהו ואפילו נשא ונתן ביד אס ישנו לבעל דין שנטל מה שלא היה לו ליטול יש לו להחזיר מן הדין ולהוציא ממנו. ואם איננו או שישנו ואין לו כח להחזיר משלם הוא מביתו דלישנא דמה שעשה עשוי לא משמע כלל הכי. והיכא דטעה בדבר משנה דאמר חוזר וליתיה לבעל הדין אי נמי איתיה ולית ליה לשלומי משלם הדיין מביתו אע"פ שלא נשא ונתן ביד. דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי. ואע"פ דקאמר ליה רב הונא לרב ששת אלא אי אמרת טועה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאי הואי הוה הדר דינא ודינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי כי ליתא לא כלום עבדת וא"כ הכא נמי כיון דאילו איתיה לבעל דין הוה ליה לשלומי לאו כלום עבד השתא נמי לאו כלום עבד. ולא היא דהך סוגיא אליבא דרבנן כמו שפירשו התוספות דאי אפשר לומר דאתיא כר"מ דא"כ טיהר את הטמא אמאי חייב לר"מ כשעירבו בעל הבית. דע"כ אליבא דרבנן דוקא הוא דאוקימנא כשעירבו חכם אבל לר"מ אפילו עירבו בעל הבית נמי חייב. ואמאי נימא כיון דאילו לא ערבו הוה הדר השתא נמי לאו כלום עבד ועוד דברישא דהך משנה דדן את הדין תנן מי שאינו מומחה וראה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו. ואמאי נימא כיון דאילו לא היה נשחט היה מותר השתא נמי לאו כלום עבד. ועוד קשה כיון דעשה להן היזק בדבורו שאי אפשר בחזרה אמאי לא מחייב אפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי מאי שנא מכהנים שפיגלו במקדש דמזידין חייבין בין לרבי מאיר בין לרבנן ואע"ג דבדברים בעלמא מיפגל ולא חשיב דינא דגרמי אלא ודאי כל היכא דקם דינא אפילו בדיבור כמעשה חשיב ולא כגרמי וחייב אפילו לרבנן אבל היכא דאילו הוה קמן הוה הדר כגון טועה בדבר משנה לר"מ חייב ולרבנן פטור. דהאי ודאי דינא דגרמי הוא מה שהאכילן אח"כ על פיו או מה שעירבו עם פירותיו. והא דקאמרינן בבכורות פ' עד כמה דף כח. לימא תנן סתמא כרבי מאיר משום טיהר את הטמא וחייב את הזכאי דמחייב במה שעירבו בעה"ב על פיו עם פירותיו ובמה דשילם הזכאי אחר כך. אבל טימא את הטהור וזיכה את החייב דבדבורו של חכם מה שעשה עשוי ואי אפשר בחזרה ניחא דחייב לשלם ואפילו לרבנן דלא דייני דינא דגרמי. והא דמפרש התם טימא את הטהור דאגע בהו שרץ וזיכה את החייב שהיה משכון בידו ונטלו הימנו. אגב אחריני מפרש להו. אי נמי האמת מפרש דסוגיא דהתם אליבא דרב חסדא:

סימן ועריכה

כתב בעל המאור ז"ל שמעתי משום חכם גדול מחכמי דורינו שלפנינו דהאידנא לית לן טועה בשקול הדעת. שהרי כל ההלכות פסוקות בידינו או מן הש"ס או מן הגאונים שאחר הש"ס. הלכך לא משכחת האידנא טועה בשקול הדעת. אלא כל הטועה בדבר משנה הם טועים. ואני אין נראה לי דברים הללו אלא כל מי שאין טעותו מתבררת מן המשנה או מן הש"ס מפורש בלי ספק לאו טועה בדבר משנה הוא אלא בשקול הדעת כעין ההיא עובדא דלעיל דף כט: דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי דאיפלגו ביה רבי ישמעאל ב"ר יוסי ורבי חייא אף כל כיוצא בו שאין לברר טעותו ממשנתנו ומהש"ס שלנו מפורש טועה בשקול הדעת הוא. ומה שפסקו הגאונים אחר סתימת הש"ס מדעת מכרעת ולא מהלכה ברורה ופסוקה מן הש"ס כסוגיין דעלמא הוי. ומאן דטעי ביה טעי בשקול הדעת ולא בדבר משנה. והראב"ד כתב על דברי בעל המאור דאמת אמר החכם שאם טעה בפיסקי הגאונים שלא שמע דבריהם ואילו שמע היה חוזר בו באמת ובברור זהו טועה בדבר משנה. וקרוב אני לומר שאפילו אם היה חולק על פסק הגאון מטעם שנראה לו לפי דעתו שלא כדעת הגאון ולא כפירושו גם זה טועה בדבר משנה. שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו לפרש הענין בדרך אחר כדי שישתנה הדין מדברי הגאון אם לא בקושיא מפורסמת. וזהו דבר שאין נמצא עכ"ל. ואני אומר ודאי כל מי שטעה בפיסקי הגאונים ז"ל שלא שמע דבריהם וכשנאמר לו פסק הגאונים ישרו בעיניו טועה בדבר משנה הוא. ולא מבעיא טועה בפיסקי הגאונים אלא אפילו חכמים שבכל דור ודור שאחריהם לאו קטלי קני באגמא הן ואם פסק הדין שלא כדבריהם וכששמע דבריהם ישרו בעיניו והודה שטעה טועה בדבר משנה הוא וחוזר. אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם ומביא ראיות לדבריו המקובלים לאנשי דורו. יפתח בדורו כשמואל בדורו. אין לך אלא שופט אשר יהיה בימים ההם ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש"ס שסדר רב אשי ורבינא אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים והיינו דא"ל רב הונא לרב ששת אפילו בדידך ודידי וא"ל אטו קטלי קני באגמא אנן כלומר אם חדשנו דבר מדעתנו שלא נמצא לא במשנה ולא בגמרא ודיין שלא ידע דברינו ופסק בענין אחר וכששמע הדברים ישרו בעיניו כטועה בדבר משנה הוי וחוזר. אבל הדיין ההוא פשיטא שיש לחלוק על דבריהם דאמוראים האחרונים פעמים חולקין על הראשונים ואדרבה אנו תופסין דברי האחרונים עיקר כיון שידעו סברת הראשונים וסברתם והכריעו בין אלו הסברות ועמדו על עיקרו של דבר וכיוצא בזה מצינו אין למדין הלכה מפי הש"ס אלא המדברי האמוראים אנו למדין פסקי הלכות. אע"פ שהתנאים היו גדולים יותר מהאמוראים. והיכא שנחלקו שני גדולים בפסק הלכה לא יאמר הדיין אפסוק כמי שארצה ואם עשה כן זהו דיך שקר. אלא אם חכם גדול הוא גמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו. ואפילו אם פסק חכם אחר בענין אחר יכול החכם לסתור דבריו בראיות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה כ"ש אם יש לו סיוע מאחד מן החולקין. ואם לאו בר הכי הוא לא יוציא ממון מספק כדאמר בפ' חזקת הבתים דף לב: הלכתא כרבא בארעא והלכתא כרב יוסף בזוזי היכא דקיימא ארעא תיקום והיכא דקיימי זוזי לוקמו אלמא כל ספיקא דדינא אין מוציאין מיד מוחזק. ואם לא ידע הפוסק במחלוקת הגאונים ואח"כ נודע לו והוא לאו בר הכי הוא שיוכל להכריע או שאין יודע להכריע אם נראין דברי האחד לרוב החכמים ואיהו עבד כאידך היינו טעה בשקול הדעת. ואם אי אפשר לעמוד על הדבר אין כאן טעות אלא מה שפסק פסק:

סימן זעריכה

מתני' דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. דיני נפשות דנין ביום וגומרין ביום:

גמ' מה"מ אמר ר' חייא בר אבא אמר קרא ושפטו את העם בכל עת אי הכי אפילו תחלת דין נמי אמר קרא והיה ביום הנחילו את בניו הא כיצד יום לתחלת דין ולילה לגמר דין. ואיפכא ליכא למימר דתחלת דין עיקר. ועוד דכתיב ביום הנחילו את בניו וקבלת עדות כתחלת דין: א"ר יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה וחילק נכסיו בפניהן בקנין רצו כותבין להן צוואת המת ומוליכין אותה לפני הדיינין והם מעמידין כל אחד בחלקו. רצו עושין להן דין ומעמידין כל אחד בחלקו. דכל דבר הנעשה בפני שלשה אין צריכין ב"ד אחר לישב על ככה כי הן עצמם נעשין דיינין. לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דהוה להו עדים ואין עד נעשה דייר:

סימן חעריכה

כתב רשב"ם ב"ב קיג: דוקא נכנסו לבקר שלא כוונו להעיד אבל אם כוונו להעיד כותבין ואין עושין דין דנעשו עדים ואין עד נעשה דיין. והביא ראיה מהא דאמר בפרק קמא דמכות דף ו. דאמר להו לאסהודי אתיתו או למחזי אתיתו. אי אמרי לאסהודי אתינא נמצא אחד מהקרוב או פסול עדותן בטילה. אי אמרי למחזי אתינא מה יעשו שני אחים שראו באחד שהרג את הנפש. אלמא כשמתכוונים להעיר נעשים עדים. וכתב רשב"ם דקדקתי בתשובה אחת מכאן דאין צ"ל אתם עדיי דאי אמר אתם עדיי היאך עושין דין הא אין עד נעשה דיין וקשה לפירושו דהא דאין עד נעשה דיין היינו משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וכיון שהעדים עצמן דנין לא יקבלו הזמה על עצמן. או משום דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה' ודרשינן בפ' שבועת העדות דף ל. האנשים אלו העדים לפני ה' אלו הדיינין ולא שיהיו הן עצמם דיינין. והני טעמי לא שייכי אלא בעד המעיד בפיו ולא במי שנתכוין להעיד. ועוד נראה דההיא דמכות לא אמר נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותם בטילה אלא דוקא כשהולכין כולן ומעידין בב"ד. אבל בראייה לחודה לא אפילו כוונו להעיד:

סימן טעריכה

סומא באחד מעיניו כשר לדון דיני ממונות דאמר מר ההוא סומא באחת מעיניו דהוה בשיבבותיה דר' יוחנן דהוה דאין דינא ולא א"ל ר' יוחנן ולא מידי והיכי עביד הכי והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ואין כשר לדון ואמר ר' יוחנן לאתויי סומא באחד מעיניו שאין כשר לדון ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרים בלילה אלמא לא מקשינן ריבים לנגעים הלכך סומא באחד מעיניו כשר ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא אי בעית אימא סתמא דרבים עדיף וסתמא דמס' נדה כר"מ. ואיבעית אימא דקתני לה גבי הלכתא דדינא והיאך אגב גררא מיתניה התם: אשרו חמוץ ולא חומץ כתבתיה בפרק שור שנגח את הפרה סי' א:

מתני' דיני ממונות גומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה. לפיכך אין דנין דיני נפשות לא בע"ש ולא בעיו"ט. ירושלמי אסור לדון דיני ממונות בע"ש והא מתני' פליגא אין דנין ד"נ בע"ש וכו' ד"נ הוא דלא דנינן בע"ש הא דיני ממונות דנין. אמרי כאן להלכה כאן לדברי תורה :

סימן יעריכה

הכל כשירין לדון דיני ממונות ואין הכל כשירין לדון דיני נפשות:

גמ' הכל לאתויי מאי אמר רב יהודה לאתויי ממזר. והא תנן חדא זימנא כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות ויש שראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות והוינן בה הכל לאתויי מאי ואמר רב יהודה לאתויי ממזר. חד לאתויי גר וחד לאתויי ממזר. הא דאמר גר כשר לדון דיני ממונות דוקא דאמו מישראל דגרסינן בפ' מצות חליצה דף קב. אמר רבא גר דן את חבירו דבר תורה. דכתיב שום תשים עליך מלך מקרב אחיך עליך הוא דבעינן מקרב אחיך אבל גר דן את חבירו. ואם היתה אמו מישראל דן אפילו ישראל. ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל. מ"ט תרי ישראל כתיבי וגרס נמי בפרק החולץ דף מה: רב אשי מניה לרב מרי בר רחל אפורסי דבבל. ואע"ג דאמר מר כל שימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. וגרסינן נמי בפרק עשרה יוחסין דף עו: אושפזיכניה דרב אדא בר אהבה גיורא הוה והוו קא מינצו איהו ורב ביבי מר אמר אנא שררותא דמתא עבידנא ומר אמר אנא עבידנא אתו לקמיה דרב יוסף אמר להו תנינא שום תשים עליך מלך מקרב אחיך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך. אמר ליה רב אדא בר אהבה ואפילו אמו מישראל. אמר ליה אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה. הלכך לא מיתוקמא הא דאמר הכא לאתויי גר אלא כשאמו מישראל: