יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק ה


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף מ עמוד אעריכה


פרק חמישי

היו בודקין אותו כו' סליק מאיום וקא מפרש חקירה דהויא בתריה. היו בודקין אותו בשבע חקירות דמתיאן ליה לידי הזמה דכי מסהיד בשעה פלונית וביום פלוני הרג פלוני את הנפש במקום פלוני אתו סהדי ואמרי ליה והלא אותו היום או אותה שעה הייתם עמנו במקום אחר רחוק מזה. באי זה שבוע מן היובל באיזו שנה מן השבוע באיזה חדש מן השנה בכמה בחדש באיזה יום מן השבת ואע"ג דהיינו בכמה בחדש זימנין דמשתלו הנך מזימין ולא ידעי ההוא יומא דהוה האי סהדא גבייהו במקום אחר כמה הוה לירחא וכי אמרי באיזה יום רמו אדעתייהו ומידכרי ואתו ומוזמי להו אי נמי משום דאע"ג דאמר בכמה בחדש עדות שאי אתה יכול להזימה היא כי שמא העד טועה בעיבור החדש ופוחת יום אחד או מוסיף יום אחד לפיכך צריכין לומר בכך וכך לשבת כדי שיבאו לידי הזמה ובאיזו שעה אע"פ שאמרו באיזה יום צריכין לומר באיזה שעה שמא אין שם עדים שיכולין להעיד עמנו הייתם כל אותו היום במקום פלוני רחוק מזה אלא שמעידים עמנו הייתם באותו היום במקום פלוני רחוק מזה יכולין לומר מעשה שהיה באותו היום היה ולאחר שהיינו עמכם במקום פלוני הלכנו למקום ההורג והנהרג וראינו את המעשה אי נמי קודם לכן ולא קיימא עלייהו הזמה אבל היכי דמסהדי בשעה פלונית יכולין העדים להזימן לאותה שעה ולומר להן והלא אותה שעה עמנו הייתם במקום פלוני ובאיזה מקום והיא עיקר כל החקירות דכולהו לא מייתו להו לידי הזמה אלא על ידי המקום דכי מסהדי הני ביום פלוני הרג פלוני את הנפש במקום פלוני יכלי סהדי לאוזומינהו ולמימר להו והלא אותו היום עמנו הייתם במקום אחר רחוק מזה יתר ממהלך יום אחד אבל היכא דלא קאמרי קמאי במקום פלוני לא אתו לידי הזמה דאי נמי אתו סהדי ואמרי עמנו הייתם אותו היום במקום פלוני יכלי קמאי למימר להו ומעשה שנעשה באותו מקום (שאינו) [שהיינו] עמכם נעשה. והני מילי דמשילינהו באיזה שבוע כמה בשבוע דוקא היכא דאתו ואמרי הרגו סתמא אבל ודאי היכא דאמר בכך וכך שנים ליובל ושיילינן ליה באיזה שבוע בכמה בשבוע ואמר איני יודע לא מיבטלא סהדותי' דהכי אמרינן גבי אמש הרגו וגבי עכשיו הרגו כדבעינן למימר קמן מכל מקום כי אמר הרגו סתמא רמינן עליה כל הני חקירות ומתני' דקתני גבי חקירות אמר אחד איני יודע עדותן בטלה בחקירות דתליא בהו הזמה קמיירי כגון שעבר לדבר זמן מרובה שנמצא צריך לומר באיזה שבוע ועוד צריך לומר באיזה חדש בשנה ובכמה בחדש ובאיזה יום ובאיזו שעה ואי אינשי חדא מינייהו עדותו בטלה אי נמי חדא חדא כי צריך (לא) [לה] קאמר.

ר' יוסי אומר באיזה יום כו' האי איזה יום דר' יוסי לא דמי לאיזה יום דרבנן דאלו התם קא שיילינן באיזה יום מן השבת ואלו ר' יוסי קא באעי איזה יום סתמא כדי שיתברר הכל ממנו שאם עבר לדבר זמן מועט ואנו שואלין אותו באיזה יום נמצא שצריך לברר באיזה יום משנה זו רצה אומר בכך וכך ימים לשנה או בכך ימים מחדש פלו' ואם עבר זמן מרובה צריך לומר ביום פלו' משנה פלונית וטעמא דר"י מפרש בברייתא לקמן. וכולה מתני' בגמרא מפרש לה.

והני בדיקות דמכירין אתם אותו כו' לאו רבי יוסי בלחוד קתני להו אלא לרבנן נמי מיבעי להו מיהו הני לאו חקירות דאיירי בהו קרא נינהו דכי איירי קרא בחקירות דמתיאן ליה לידי הזמה אבל הני לא מייתו ליה לידי הזמה אלא מגופה דסהדותא נינהו דבעי מידע אי כותי הרג אי ישראל הרג ואי אתרו ביה אל תעבור עבירה שלא תתחייב מיתה פלונית וקיבל עליו התראה דאמר להו על מנת כן אני עושה שנמצא מתיר עצמו למיתה כדמפרש בברייתא לקמן דאי לאו הכי לא מיחייב ובגמרא יליף לה מקראי וכן אעובד ע"ג את מה עבד לפעור או למרקוליס ובמה עבד בזבוח או בקטור או בניסוך או בהשתחואה כדמפרש לה בברייתא דאי לא פלח בחד מהני אע"ג דעבד גיפוף ונישוק וכיוצא בהן היכא דאין דרך עבודתן בכך לא מיחייב כדמיברר בפרק ארבע מיתות (סנהדרין ס':) והא דקתני לקמן גבי בדיקות אפי' שנים אומרים אין אנו יודעין עדותן קיימת לאו אבדיקות כי הני קתני אלא אבדיקות דעלמא דומיא דעוקצי תאנים כגון כליו שחורים וכליו לבנים וכיוצא בהן אבל בדיקות כי הני דלעיל אפי' אחד אומר איני יודע עדותן בטלה:

ודייקינן בגמרא מנא הני מילי דבעינן שבע חקירות בדיני נפשות אמר רב יהודה אמר קרא בעיר הנדחת ודרשת וחקרת ושאלת היטב מסתברא דכי קא חשיב גמרא שבעה היטב נמי קא חשיב ממנינא לבד מהיטב דעיר הנדחת דכתיב גבי ושאלת דהיטב פירושא דשאלת הוא דאי לאו דכתיב ביה היטב לא הוה משמע לשון חקירה הא כיצד ודרשת וחקרת ושאלת היטב הא תלתא יחידים דע"ג דכתיב ודרשת הא חד והיטב הא תרי ותלתא דעיר הנדחת הא חמשה דאלו והוגד לך ושמעת דיחידים לאו לשון חקירה הוא ותרי דעדים זוממין שהצריך הכתוב לחקור את המזימין דכתיב ודרשו השופטים וכתיב היטב הא שבעה:


דף מ עמוד בעריכה


ומקשינן ואימא כל חדא וחדא כדכתיב ביה עיר הנדחת תיסגי לה בתלתא חקירות כדכתיבי בהו ועדים זוממין ויחיד בע"ג תסגי להו בתרי תרי ומנא לך לרבויי כולהו שבעה לכל חדא מינייהו. ומפרקינן כיון דכולהו בהדדי כתיבי לענין חקירות העדים ילפי' מהדדי בבנין אב ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה. ואית דגרסי כיון דכולהו לחקירה קאתו מהדדי ילפי וחד טעמא הוא. ואית דגרסי כיון דכולהו בהדי הדדי כתיבי ילפי מהדדי ולאו מילתא היא דהא ודאי כולהו לאו בהדי הדדי כתיבי. ודחינן היכא אמרינן דילפי מהדדי היכא דדמיין להדדי הני לא דמיין להדדי דהא בכל חדא מינייהו איכא צד קל דליכא באינך וכיון דחקירות קולא הוא לנידון אין למידין מן הקל לחמור להקל עליו. עיר הנדחת לא ילפא מהנך תרתי לקולא דאית בהן צד קל שכן ממונן פלט מה שאין כן בעיר הנדחת דכתיב ואת כל שללה תקבוץ כו' יחידים בע"ג לא מצו למילף מהנך תרתי שכן בסייף עיר הנדחת דכתיב לפי חרב עדים זוממין נמי כיון דזימנין דהוו בסייף כגון דאסהידו עליה דקטל אשתכח דאית בהו צד קל מה שאין כן ביחיד דע"ג דלעולם הוו בסקילה שנאמר והוצאת את האיש ההוא כו' עדים זוממין לא מצו למילף מהנך שכן הקל עליהן הכתוב והצריכן התראה כדמפרש ואזיל מה שאין כן בעדים זוממין דלא צריכי התראה כדאיתא בכתובות בפרק אלו נערות (כתובות ל"ג.) והדרינן ואמרינן אע"ג דבבנין אב לא מצו למילף מהדדי בג"ש היטב היטב ילפי. מהדדי ודייקי' עלה על כרחך צריכת למימר דכולהו הני היטב היטב מופנה נינהו לדרשא דהוה ליה מופנה משני צדדין בין בלמד בין במלמד וקיי"ל מופנה משני צדדין למדין ואין משיבין דאי לאו מופנה איכא למיפרך כדפרכינן ומהדרינן לאיי באמת מופנה נינהו מדשני קרא בדיבוריה והוה ליה למיכתב לשון חקירה למלויי מנינא דשבע חקירות וכתב היטב לשון שוה בכולן ש"מ לאפנויי. ודייקינן בשלמא הנך דלא כתוב בהו חקירה הוה אפשר לאפוקי היטב ולעיולי חקירה אלא עיר הנדחת דכתיבי בהו כולהו לישני דחקירה דרישה וחקירה ושאלה ואיצטריך היטב לברורי דהאי ושאלת חקירה הוא מאי הוה ליה למיכתב. ומפרקי' התם נמי מדהוה ליה למיכתב דרוש תדרוש דהוו להו תרי דרישות והוה כתיב בהדייהו חדא חקירה אי נמי חקור תחקור דמשמע תרי והוה כתיב בהדייהו חדא דרישה דהוו להו תלתא ולא לכתוב ושאלת היטב ושני קרא בדיבוריה בהיטב ש"מ לאפנויי והשתא דילפי' עיר הנדחת ועדים זוממין מהדדי אתו שאר חייבי מיתות וילפי מינייהו כדמפרש ואזיל:

ודייקינן ולר' שמעון דאמר שריפה חמורה מסקילה היאך למידין שריפה חמורה מסקילה קלה להקל עליה אלא אמר רב יהודה הני שבע חקירות לאו מהנך קראי דאמרן לחודייהו נפקי לן אלא מדכתיב הנה אמת נכון שהן שני לשוני חקירות וכתיבי תרי זימני חד בעיר הנדחת וחד ביחידים דע"ג דהוו להו ארבע ושבעה דאמרן הא חד סרי שבע לשבע חקירות תלתא היטב אי נמי תלתא דרישות לג"ש פשו להו חדא לר"ש לאתויי נשרפין דלא ארבו בקל וחומר לרבנן דאמרי סקילה חמורה אע"ג דאתו נשרפין בקל וחומר מנסקלין טרח וכתב להו קרא. מגדיף בה ר"א ואכתי לר' שמעון נשרפין מנא ליה אימא ההיא חדא לאיתויי חקירה שמינית כגון בכמה בשעה ודחינן הניחא לאביי אליבא דר' מאיר דאמר בפסחים פ"א אין אדם טועה ולא כלום ומשום הכי אחד אומר בשלש שעות ואחד אומר בחמש עדותן בטלה דהויא לה עדות מוכחשת ולהאיך לישנא נמי דאביי דאמר טעמיה דר' מאיר משום דאדם טועה מה שהו שפיר מהניא ליה חקירה דכמה בשעה לאיתויי לידי הזמה דאי אמרי בחצי או בשלישית ואתו סהדי ואמרי בכולה שעתא בהדן הויתו מיתזמי [דאי] נמי יהבינן להו כולהו טעותייהו אכתי קיימא עלייהו הזמה אלא לר' יהודה אליבא דאביי דמוקי טעמא לפי שאדם טועה חצי שעה וכל שכן לרבא דאמר טעי איניש טובא חקירות דכמה בשעה מאי אהניא ליה הא אי אמרי אינהו בחצי שעה פלונית ואתו סהדי ואמרי בחציה עמנו הייתם לא מיתזמי דאמרינן האי מעשה בתחלת שעה או בסופה הוה וקא טעו פלגי שעתא לאחורייהו אי נמי לקמייהו ודילמא ר' שמעון סבירא ליה כר' יהודה ואמטו הכי לא בעי בכמה בשעה ואשתכח דלית ליה חקירה שמינית הילכך מייתר ליה חד קרא לאיתויי נשרפין. ואסיקנא אלא אי איכא לאוקומי הך חקירה שמינית דמקשינן לטעמא דר' שמעון דמפיק ליה לקרא יתירא לאיתויי נשרפין אימא לאיתויי חקירה שמינית בחקירה דבאיזה יובל הוא דאיכא לאוקומה ואידך רב יהודה דלא בעי קרא לאיתויי חקירה שמינית ומפני לה קרא לר' שמעון לאיתויי נשרפין אמר לך חקירה דאיזה יובל לא צריכא דכיון דאמר באיזה שבוע לא בעי באיזה יובל דאינהו דייקי אנפשייהו ומסהדי בשבוע דהי יובל קאמרי. ויש לפרש ואידך תנא דידן דתני שבע חקירות ותו לא אמר לך כיון דאמר באיזה שבוע לא צריך למימר באיזה יובל כדפרישנא טעמא. ואית דאמרי לפי שאין עדים ממתינים עדותן מיובל לחבירו:

תניא אמר להן ר' יוסי לחכמים לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו אומרים לו באיזו שבוע באיזו שנה והלא אי אפשר לומר כן והואיל ואפשר שאמש הרגו נמצא שאין צריך לשאול בתחלה אלא באיזה יום ובאיזו שעה [אמרו לו לדבריך מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומרים לו באיזה יום באיזו שעה] והלא נתברר כל הדבר על בריו ואם כן כי אמר הרגו סתמא אמאי אמרי ליה באיזה יום נימא ליה אימת הוה ואי אמר עכשיו שפיר ואי נמי מאתמול ומלקדמיה אמרינן ליה באיזה יום באיזו שעה אלא מאי אית לך למימר אע"ג דאי אמר עכשיו הרגו לא צריך תו למיבדק כי אמר סתמא רמינן עליה כולהו הני חקירות דידן כדר' שמעון בן אלעזר לדילן נמי אע"ג דאי קדים ואמר אמש הרגו תו לא צריך למיבדק בתריה כי אמר סתמא מיהת רמינן עליה כדר' שמעון בן אלעזר דאמר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן. ור' יוסי אמר לך חקירות דידי לאו משום דר"ש בן אלעזר הוא דדחינן להו עילווייהו אלא משום דשכיחי ברוב עדיות שאין אדם עשוי להעיד כל כך במהרה באותו היום לפיכך צריך לבדוק באיזה יום אם היום ואם אמש ואם לפניו ובאיזו שעה ובאיזו מקום אבל באיזו שבוע ובאיזו שנה ובאיזה חדש מסתמא לא צריכי שאין אדם משהה עדותו מחדש לחדש וכ"ש משנה לשנה ומשבוע לחבירו הילכך לא רמינן עליה אלא היכא דאמרי אינהו דחליף ליה זימנא טובא. מימריה דר"ש בן אלעזר בפרק אחד דיני ממונות דתניא התם ר"ש בן אלעזר אומר מסיעין את העדים ממקום למקום כדי שתיטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן. ומ"מ שמעינן מינה דהיכא דאתי ואמר אמש הרגו אי נמי עכשיו הרגו תו לא צריך למירמא עילויה מדעם והאי דקאמרינן רמינן עליה כדר"ש בן אלעזר היכא דאמר סתמא הוא כדפריש' חדא כי אמר עכשיו הרגו לא ס"ד למימר ליה באיזו שנה ולא מידי אחרינא ותו מדאמרינן לדבריכם מי שבא ואמר עכשיו הרגו אומרים לו באיזה יום כו' ואי אמרת אפי' הכי אמרינן ליה האי אומרים לו מפני מה אומרים לו מיבעי ליה אלא מדמתמה אומרים לו שמע מינה פשיטא ליה דלא אמרינן:

פיסקא מכירין אתם אותו מפרש לה בברייתא כותי הרג או ישראל הרג קיבל עליו התראה כלומר התיר עצמו למיתה. מאי היא דכי אתרו ביה אל תעבור עבירה זו שאתה מתחייב מיתה אמר להן על מנת כן אני עושה. המית בתוך כדי דיבור כדי שאילת שלום להתראה דאי לאחר כדי דיבור מצי אמר אשתלאי:

אמר עולא מנין להתראה מן התורה שנאמר וראה את ערותה אטו משום דראה מיחייב וכי תימא מאי ראה ביאה ולישנא מעליא נקט מאי שנא בהא מהנך כולהו אלא עד שיראוהו טעמו של דבר אם אינו ענין לכרת תנהו ענין למלקות כדתנן (מכות כ"ג.) כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן. רבי חזקיה דייק לה מרוצח דכתיב ביה כי יזיד אם הזיד לא נאמר אלא כי יזיד שעדיין עומד בזדונו. ואית דאמרי דהכי קא דייק מנא ידעי דמזיד הוא אלא כגון שהתרו בו ועדיין הוא מזיד וקמא דוקא. דבי רבי ישמעאל תנא המוצאים אותו מקושש עצים מכדי כתיב וימצאו איש מקושש עצים נכתוב קרא ויקריבו אותו המוצאים אותו ולישתוק מקושש עצים למה לי אלא שהיה מקושש עצים לאחר שמצאוהו ומה טעם תלוי בכך אלא שהתרו בו ועדיין היה מקושש. דבי רבי תנא על דבר אשר ענה על עסקי דבור והיינו התראה ושאר השמועה פשוטה היא:


דף מא עמוד אעריכה


אמר מר עד שיתיר עצמו למיתה ודייקינן לה מדכתיב יומת המת לימא קרא יומת ולישתוק המת למה לי ללמדך שאין חייב עד שיתיר עצמו למיתה והכי קאמר יומת המתיר עצמו למיתה. ואית דדייקי לה הכי מדכתיב המת משמע שהוא חשוב מת קודם שיבא לב"ד והיכי משכחת לה כגון שהתיר את עצמו למיתה:

אמר רב חיננא בר כהנא אמר רב עידי נערה המאורסה כו' אוקי' באשה חבירה ואליבא דר' יוסי ב"ר יהודה קאמר והכי קאמר מתוך שאם הוזמו אין נהרגין שהרי יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו אם לא הוזמו אף היא אינה נהרגת דהויא לה עדות שאין אתה יכול להזימה וכל עדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות דלא קרינן בהו ועשיתם לו כאשר זמם:

ודייקינן ואלא אשה חבירה דקיי"ל אליבא דר' יוסי בר יהודה דמיקטלא היכי משכחת לה ואליבא דרב פפא מקשי דאוקמה לפלוגתא דר' מאיר ורבנן במוציא שם רע בפ"ק (ח':) באשה חבירה ובפלוגתא דר' יוסי בר יהודה ורבנן. ואוקימ' שזנתה וחזרה וזינתה על פי העדים הראשונים דמזנות קמא איתסרא לה עילויה ועל כרחיך כי הדרי ומסהדי אפעם שניה להרגה קאתו וכי האי גוונא כיון דאי מיתזמי לא מצי למימר לאסרה על בעלה באנו ומיקטלי כי לא מיתזמי נמי מיקטלא איהי דעדות שאתה יכול להזימה היא. ומקשינן תוב הכי נמי יכולין לומר לאסרה על הבועל השני באנו דקיי"ל כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דנפקא לן בסוטה מדכתיב ונטמאה ונטמאה שני פעמים ואוקי' כגון שזינתה פעם שניה מבועל ראשון שהרי מפעם ראשונה נאסרה על הבעל ועל הבועל וכי אתו ומסהדי על הפעם שניה ודאי לחיובה מיתה קאתו אי נמי שזינתה מקרוביה שהרי אסורה היתה ועומדת ומשכחת לה אפי' בפנויה כגון אביה ובנה וחתנה שנהרגת על ידן. ודייקי' ומאי שנא נערה המאורסה דנקט אפי' בנשואה נמי משכחת לה ומהדרינן רבותא קמ"ל דאפי' ארוסה דלא יתבא תחת בעלה לא רמיא עליה למייתי השתא ולמיסרה עילויה לאפרושיה מאיסורא דהא פרוש ועומד הוא שהרי אין יושבת תחתיו כי היכי דליתו למיסרה עילויה יכולין לומר לאסרה על בעלה באנו:

פיסקא כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים עוקץ הוא מקום חיבור הפרי לענפי האילן ומעשה היה שבאו שנים והעידו שהרג פלוני את הנפש תחת התאנה ובדק בן זכאי עדותן בעוקצי התאנים אמר להן תאנה זו עוקציה דקין או עוקציה גסין ולפי שבדק כל אחד מהן בפני עצמו נא כיוונו עדותן כאחת זה אמר עוקציה דקין וזה אמר עוקציה גסין וכיון שהכחישו זה את זה אפי' בבדיקות כאלו בטלו עדותן. מה בין חקירות לבדיקות בגמרא מפרש מאי שנא אחד חקירות ואחד בדיקות בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטלה:

אמר רב חסדא אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו אין זה נכון אקרא קאי דכתיב והנה אמת נכון הדבר ואע"ג דהך נכון הא אפיקניה בריש פרקין לחקירות גופייהו ההוא משום טעמא דר' שמעון הוא אבל לרבנן לא צריך דהא נפקא לן בקל וחומר מנסקלין. והאי שמעתא דרב חסדא כבר פירשנוה בפ' דיני ממונות בתרא (ל"א.) ארירן יש אומרים כגון איזמל ויש אומרים כמין גרזן הוא והא דתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים אסיקנא דלאו בדבר שהרגו דוקא משתעי דהא תניא אמר להן בן זכאי תאינה זו עוקציה דקין או גסין תאיניה לבנות או שחורות ואי אפשר לומר שבתאנים עצמן הרגו איהו קסבר רב חסדא דרבנן פליגי עליה דבן זכאי וקי"ל כרב חסדא דלא מיבטלא סהדותייהו עד דמתכחשי במילתא דצריכי לגופה דסהדותא כדפרישנא בדוכתה:

ודייקינן מאן בן זכאי אילימא רבן יוחנן בן זכאי מי הוה בסנהדרי כי הוו דיני נפשות כי היכי דלהוו ליה רשותא לדיליה למבדק והרי כל שנותיו לא היו אלא מאה ועשרים שנה ולא הגיע להוראה אלא בארבעים האחרונים ובהנך ארבעים אחרונים לא דנו דיני נפשות שהרי אותן ארבעים הגיעו עד אחר חרבן הבית ותניא ארבעים שנה קודם חרבן הבית בטלה סנהדרי גדולה וישבה לה בחנות חוץ לבית המקדש לומר שלא דנו דיני נפשות דכיון דחזו דנפישי רוצחין ולא הוו יכלי למדינינהו אמרי מוטב ניקום וניגלו ממקום דכתיב וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם. ואי קשיא לך והא אנן תנן סנהדרי נוהגת בין בארץ בין בח"ל. ואית דאמרי דהני מילי היכי דנקיטי סנהדרי גדולה בדוכתייהו וכי קא דייני הנך ברשותייהו דידהו קא דייני תדע דתנא אין מושיבין סנהדראות לשבטים אלא בב"ד של שבעים ואחד ובזמן שאין יושבין במקומן אין תורת סנהדרי גדולה עליהם תדע שהרי אין חייבים על המראתן ולאו מילתא היא דאפי' תימא דכל זמן שאין יושבין במקומן אין תורת סנהדרי גדולה עליהם אפי' הכי כיון דכי יהבי להו רשותא הוו בדוכתייהו השתא נמי דמיתו אי נמי אי עקרו להו מהתם לא בטלא רשותייהו וכ"ש דלא אשכחן דמקום גורם אלא לענין זקן ממרא בלבד ולא לשעת דינו אלא לשעת המראתו אלא היינו טעמא דגלו כי היכי לפרסומא למילתא דלא דייני דיני נפשות דכיון דגלו אשתכח דלא מיחייב שום איניש מיתה על המראתן והיינו דאמרינן התם בע"א (ח:) אמרי מוטב ניקום ונגלי ממקום דכתיב ביה ועשית על פי הדבר מן המקום ההוא כלומר כיון שאין אנו דנין דיני נפשות מוטב ניקום ונגלי ממקום שחייבין מיתה על המראתו נמצא שכשהיו עומדין שם ולא היו דנין דיני נפשות היה עונשן מרובה לפיכך גלו ממנו כדי להקל מעט מן העונש. ואסיקנא לעולם רבן יוחנן בן זכאי ודקאמרת כי הוו דיני נפשות איהו לאו בר הכי הוא אין הכי נמי ולאו איהו בדק אלא בהנך ארבעין שני דלמד קא מיירי דהוה יתיב קמיה רביה ואמר מילתא ואיסתבר טעמיה ובדקו סנהדרי כי טעמיה וקבעוה בשמיה [והא] דקתני בברייתא אמר להן רבן יוחנן בן זכאי על שם סופו הוא דקרי ליה הכי:


דף מא עמוד בעריכה


מתני' מה בין חקירות לבדיקות בגמרא מפרש טעמא לקמן. ודייקינן מאי רבותא דקתני אפי' שנים אומרים אין אנו יודעים פשיטא כיון דכי אמר א' איני יודע עדותן קיימת דאטו ס"ד דמשום ההוא חד דידע מיקיימא סהדותא ואסיקנא אמר רבא הכי קתני אפי' בחקירות כלומר דהאי אפי' לאו בבדיקות קא מיירי ולאשמועינן רבותא בחקירות קאתי דקתני רישא מה בין חקירות לבדיקות חקירות לא היו שם אלא שנים ואמר אחד מהם איני יודע עדותן בטילה בדיקות אמר אחד איני יודע עדותן קיימת ואפי' בחקירות נמי משכחת לה דאע"ג דאמר חד איני יודע עדותן קיימת כגון שהיו שלשה שנים אומרים ידענו ואחד אמר איני יודע דקא מיקיימא סהדותא בהנך תרי והאי דקתני ואפי' שנים אומרים אין אנו יודעין חסורי מיחסרא והכי קתני ואפי' בחקירות שנים אומרים ידענו ואחד אומר איני יודע עדותן קיימת כמאן דלא כר"ע דמקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה [אלמא] כי משתכחא ריעותא בחד מינייהו בטלה כולה עדות הכא נמי כיון דהאי דקאמר איני יודע עדותו בטלה לפי שאי אפשר להזימה הנך נמי עדותן בטלה. ואית דדחקי ואמרי דר"ע דמקיש ג' לשנים מה שנים אין נעשין זוממין עד שיזומו שניהם אף שלשה עד שיזומו שלשתן ואע"ג דר"ש קאמר לה להאי מילתא דאלו ר"ע אצטריך היקישא למה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו'. מיהו ר"ע אומר לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו וכל שכן דהא מימריה דר"ע גופיה נפקא לן שפיר כדברירנא:

אמר להו רמי בר חמא לרב כהנא ורב ספרא מאי חידושא אמריתו ביה בסנהדרי' דתניתו ביה רבה אמרי ליה ומאי אמרי' בה בסנהדרין גרידתא דתנו לה כולי עלמא כלומר כלום אנו אומרים בה אלא מה שאנו אומרים בסנהדרי' הידועה המצויה בפי הכל הדר אמרי ליה ומאי קא קשיא לך אמר להו מהא דקתני מה בין חקירות לבדיקות כו' מכדי חקירות ובדיקות תרווייהו דאורייתא נינהו חקירות כדאמרן בדיקות דכתיב נכון דמשמע שיהו דבריהן מכוונין כדאמרינן גבי סייף וארירן אין זה נכון דמשמע דמהתם נפקי לן בדיקות מאי שנא חקירות ומאי שנא בדיקות אמרי ליה הכי השתא חקירות באיזו שעה ובאיזה מקום כיון דתליא בהו הזמה אמר אחד איני יודע עדותן בטלה דהויא לה עדות שאין אתה יכול להזימה דתנן אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם אבל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות דלא קרינא בה ועשיתם לו כאשר זמם בדיקות כיון דלא תליא בהו הזמה אפי' שנים אומרים אין אנו יודעים במה הרגו אם בסייף אם בארירן כיון שמעידין שהרגו בדבר שיש בו כדי מיתה אכתי עדות שאתה יכול להזימה היא. אמר להו אי הכי טובא אמריתו בה ואמאי אמריתו דלא אמריתו בה אלא כמא דאמרי אינשי בסנהדרי' גרידתא. אמרי ליה מטובתיה דמר כו' כלומר מענותנותך שהודית על האמת נראה שאמרנו בה הרבה מנזיהותיה דמר מגערתו כלומר אבל אלו היית רוצה להתריס כנגדנו ולהקשות לא היינו עומדין כנגדך. ויש לפרש מטובתיה דמר שנכנע ושאל ורצה ללמוד מכל אדם אמרנו בה הרבה אבל [אם] היה עומד בתוקפו וגאותו שהיה מלעיג עלינו מתחלה ואומר מאי אמריתון בה בסנהדרין דבי רבה דרך לעג לא היינו אומרים בה כלום:

מתני' אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש שעבר דעשאוהו מלא בן שלשים יום ונמצא ראש חדש זה ביום שלשים ואחד ומעשה שנעשה ביום שלשים ושנים נעשה וזה שידע בעיבורו של חדש שעבר מנה לחדש זה מיום שלשים ואחד לפיכך אמר בשנים בחדש וזה שאמר בשלשה לא ידע בעיבורו של חדש שעבר לפיכך מנה לחדש זה מיום שלשים ונמצא יום שלשים ושנים לדבריו שלשה בחדש לפיכך אמר בשלשה. אחד אומר בשלשה כו' בגמרא מפרש טעמא. אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש עדותן קיימת אוקמה רבא בפ"ק דפסחים לדברי ר' מאיר אדם טועה שתי שעות חסר משהו לדברי ר' יהודה אדם טועה שלש שעות חסר משהו הילכך אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלש אפי' תימא דהאי דקאמר בשתים בתחלת שתים והאי דקאמר שלש בסוף שלש דכל כמה דיכלינן לרחוקי סהדותייהו מרחקינן כי היכי דתהוי עדות מוכחשת דתהוי ליה הצלה להאי מ"מ הא לא מרחקי מהדדי אלא שתי שעות חסר משהו ודכולי עלמא טעי איניש כולי האי ולאו עדות מוכחשת היא הילכך עדותן קיימת אבל אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש בהא פליגי ודכולי עלמא כיון דאמרי סתמא קאמרינן האי בתחלת שלש קאמר והאי בסוף חמש קאמר כי היכי דתהוי ליה הצלה להאיך ואשתכח דמרחקי שלש שעות חסר משהו מהדדי לר' מאיר דסבר לא טעי איניש טפי משתי שעות חסר משהו עדותן בטלה לר' יהודה דסבר אדם טועה שלש שעות חסר משהו עדותן קיימת:

ואיבעיא לן עד כמה מעיבורו של חדש יהו נחלקין ביום אחד ותתקיים עדותן א"ר יוחנן עד רובו של חדש שאם עבר רובו של חדש דהיינו י"ו והן מכחישין זה את זה אפי' ביום אחד עדותן בטלה דכיון דעבר רובא דירחא לא סגיא דלא שמע דחדש שעבר מעובר הוה ומני להאי ירחא מיום שלשים ואחד:

אמר רבא אף אנן נמי תנינא אחד אומר בשלשה ואחד אומר בחמשה עדותן בטלה ואמאי לימא שזה שהעיד בשלשה היה יודע בשני עיבורין של שני חדשים שעברו בזה אחר זה או בסירוגין וזה שהעיד בחמשה לא ידע אלא לאו משום דאזל ליה רובא דירחא קמא לא סגיא דלא ידע. וכי תימא אי הכי לשמעי' היכא דקיימי בשיתסר בירחא קמא וקאמר חד בשנים ואידך בשלשה עדותן בטלה וכל שכן היכא דקיימי בירחא תנינא וקאמר חד בשלשה וחד בחמשה איידי דבעי מיתנא סיפא גבי שעות אחד אומר בשלש ואחד אומר בחמש עדותן בטלה תנא רישא נמי גבי ימים כי האי גונא. ודחינן לא לעולם אימא לך ברובא דירחא נמי לא ידע וטעמא דמתני' משום דבשיפורא ידעי אינשי אי איקדש ירחא ודרכן היה לתקוע ביום ראש החדש לידע שקדשו את החדש באותו היום הן מלא הן חסר בחד שיפורא אמרינן דטעי בתרי שיפורי לא אמרי' דטעי ופשוטה היא:


דף מב עמוד אעריכה


ואמר ר' יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתמלא פגימתה נפקא מינה דאי לא בריך ביומא קמא [כל] כמה דלא נתמלאת פגימתה מצי לברוכי עילויה דאכתי מינכר חידושי דסיהרא. וכמה רב יהודה אמר עד שבעה ימים נהרדעי אמרי עד ששה עשר ותרווייהו כרבי יוחנן סבירא להו דאמר שתמלא פגימתו ובהא קא מיפלגי מאן דאמר שבעה סבר כי אמר רבי יוחנן עד שתמלא פגימתו למהוי כי יתרא כיתרא של קשת שהיא כחצי עגולה מלאה שאין הרקיע נראה מאמצעיתה לפי שקודם שבעה כקשת בלא יתר ונקרא פגום כדבר שאינו מלא מכל רוח והאויר נכנס לחללו כזה {ציור} וכיון שמלאו לו שבעה ימים נתמלא חללו ודומה כקשת ביתר כגון זה {ציור} ומאן דאמר עד שיתסר סבר כי אמר ר"י עד שתמלא פגימתו עד שיעשה כנפה שהיא כעגולה שלימה כגון זה {ציור} וקי"ל כנהרדעי. ואם תאמר למאן דאמר עד שיתסר והלא בארבעה עשר היא מלאה לא קשיא דכי אמר עד שתמלא פגימתו ועד בכלל קאמר ועד שיתסר ממלא מלא וקמא: אמר ליה רב אחא מדפתי לרבינא וליבריך הטוב והמטיב ואפי' משתמלא פגימתו דהא איכא טיבותא לעלמא דכל יומי דסאגי סאגי נהוריה. אמר ליה אטו כי חסר מי מברכינן דיין האמת אלא כיון דאורחיה הוא לאו חידוש הוא דליבריך עילויה:

ואמר רבי יוחנן כל המברך על ראש חדש בזמנו מעלה עליו הכתוב כאלו מקבל פני שכינה ופשוטה היא. אמר אביי הילכך כיון דחשיבא האי ברכה כולי האי בעי ברוכי מעומד ויש אומרים כיון שהדבר שקול כאלו אנו מקבלין בברכה זו פני שכינה צריך לברך מעומד כמקבל פני המלך: מרימר ומר זוטרא זקנים היו וכבדים ולא היו יכולין לעמוד והיו עבדיהן סומכין אותן על כתפיהן ומברכין מעומד: כי בתחבולות כו' קרי ביה בתחבולות במי אתה מוצא כח להלחם מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה שאם יצטרך לו טעם כאן ילמדנו מתוך משנה אחרת ויש להן על מה שיסמוכו אבל בעלי סברא אינן כן לפי שצריכין להבין את הכל מפלפולן ומסברתן ואין להן על מה שיסמוכו והיינו דאמרי' (הוריות י"ד.) שלחו מתם סיני ועוקר הרים סיני עדיף הכל צריכים למארי' חיטיא ורב יוסף היינו סיני והאי דקרי אנפשיה רב תבואות בכח שור לפי שהיה שמו יוסף וכתיב ביה ביוסף בכור שורו הדר לו וכיון שהיו בידו משניות וברייתות הרבה היה אומר בכחי אני מרבה תבואות:

פיסקא אחד אומר בשתי שעות כו' אמר רב שימי בר אשי לא שנו אלא שאומרים שעות אבל אחד אומר קודם הנץ החמה ואחד אומר בהנץ החמה אע"פ שאין מכחישין זה את זה אלא במשהו עדותן בטלה. ומתמהינן פשיטא דהא ודאי הנץ החמה סימן מובהק הוא ואין בני אדם טועין בו דהוה ליה כאחד אומר בחמש ואחד אומר בשבע ומהדרינן מהו דתימא האי דקאמר בהנץ החמה קודם הנץ החמה הוה ובגילויא הוה קאי כלומר במקום מגולה שאין קירות סובבות אותו וזהרורי בעלמא הוא דחזא:

מתני' ואח"כ מכניסין את השני אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות אין שומעין לו משום דהוה ליה נוגע בעדותו כדאמרינן בפירקין דלעיל. ואי קשיא לך אי הכי כי אמר איהו יש לי ללמד על עצמי זכות כל שכן דאין שומעין לו ואמאי קתני שומעין לו לא דמי דאלו איהו כיון דשייך במילתא לא סגיא דלא טעין לנפשיה וכי האי גונא לאו עדות היא ולאו דיינא הוא אלא מטען טעין לנפשיה כשאר בעלי דינין והשתא אנן מחייבינן למיטען ליה איהו לא טעין לנפשיה אבל עדים דלא שייכי במילתא כשאר עדים ושאר דייני דמו דאתו למידן ולאיסהודי במילתא דאית להו זכותא בגוה. ואם תאמר א"כ אפי' עדים נמי דהא למעבד הצלה לנפשייהו קאתו ולשבקינהו למטען לנפשייהו הני מילי היכא דאתו לכלל הכי אבל כל כמה דלא אתו לכלל הכי לאו בעל דין הוא אלא כשאר אינשי חשיב. ויש אומרים דגבי דידיה היינו טעמא לפי שהכל יודעים שבשביל הצלת עצמו הוא אומר ואין האחרים סומכין על דבריו אלא א"כ יש בהן ממש אבל אחד מן העדים שהעיד עליו חובה בתחלה אם יהא עכשיו מלמד עליו זכות יהו סבורין שבכל לבו הוא ויהו נמשכין אחריו וסומכין על דבריו והוא אינו אומר אלא כדי שלא יבאו עדים ויזימוהו ופירוקא דילן מסתבר טפי. והרב ר' משה בר מיימון נ"ע כתב (בפ"י מהל' סנהדרין הל' ח') אפי' הוא אמר יש לי ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולה מן המנין ודבר תימה הוא: הא דקתני ולא היה יורד משם כל אותו היום אוקי' אאין ממש בדבריו אבל אם יש ממש בדבריו לא היה יורד משם לעולם:

מתני' מצאו לו זכות פטרוהו ואם לאו מעבירין את דינו למחר ובפירקא דלעיל ילפינן לה מקרא אביי דריש צדק ילין בה ורבא דריש אשרו חמוץ. ומזדווגין זוגות זוגות לאחר שהעבירו את הדין מזדווגין זוגות זוגות בבתיהם או במקום אחר. ונושאין ונותנין בדבר כל הלילה יש אומרים כל אחד ואחד לעצמו ולא נהירא אלא אזוגות זוגות קאי. ולמחרת היו משכימין ובאין לב"ד המזכה אומר אני הוא מזכה עכשיו ומזכה אני במקומי כלומר לא שהייתי אתמול מחייב ועכשיו מזכה אלא מתחלה מזכה הייתי ועדיין אני במקומי ובשיטתי. המחייב אומר אני הוא מחייב ומחייב אני במקומי. ואם תשאל בשלמא המחייב אומר מחייב אני במקומי לומר שלא היה מתחלה מזכה שאלו היה מזכה מתחלה לא היה יכול לחזור ולחייב אלא המזכה אומר מזכה אני במקומי אמאי הא קיי"ל דהמלמד חובה מלמד זכות. תשובתך אפי' הכי נפקא מינה כגון שהיו מתחלה שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין והעבירו את דינו למחר ולמחרת נמצאו כמו כן י"ב מחייבין וי"א מזכין שאם אמרו המזכין מזכין אנו במקומנו כבתחלה יוסיפו הדיינין ואם אמר אחד מהם מחייב הייתי מתחלה ועכשיו אני מזכה נמצא אחד מוסיף על המזכין של אמש והיה ראוי שיהיו מזכין י"ב וכיון שלא נמצאו יתר מאחד עשר נתברר שאחד מאלו המחייבין היה אתמול מזכה ועכשיו מחייב שלא כדין וצריך לבדוק אחריו כדי שלא יחייב שלא כדין. שנים עשר מזכין כו' זכאי דהטייתך לטובה על פי אחד כדכתיב אחרי רבים להטות. י"ב מחייבין וי"א מזכין כו' יוסיפו הדיינין אין הטייה לרעה על פי אחד דכתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות כדדרשינן בפרק קמא אפי' עשרים ושנים מזכין או מחייבין ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין דהאי דאמר איני יודע כמאן דליתיה מעיקרא דמי ואין דנין דיני נפשות לזכות ולא לחובה בפחות מעשרים ושלשה. עד כמה הן מוסיפין שנים שנים ומה טעם שנים לפי שהדין על פי התוספות הוא נחתך לפיכך צריך שיהא בתוספת כשיעור הטייה בין לטובה [בין] לרעה. ואם נחלקו לאחר כן לחצאין אי נמי היכא דאיכא הטייה לרעה על פי אחד מוסיפין עליהן עוד שנים וכן עד שבעים ואחד והא דאמר עד שבעים ואחד לא משכחת לה אלא היכא דהוו מעיקרא שנים עשר מחייבין ואחד עשר מזכין והוסיפו עליהן שנים ואותן השנים נחלקו לחצאין ונמצאת הטייה לרעה על פי אחד והוצרכו להוסיף עוד שנים עד שבעים ואחד אבל היכא דאמר חד מינייהו מעיקרא איני יודע והוסיפו שנים שנים לא סליק מנינא ליתר משבעים ואי אפשר לומר לע"ב לפי שאין מוסיפין על ב"ד של ע"א כדמיברר בגמ' לקמן. שלשים וששה מזכין כו' עד דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין והוא הדין בזמן שראה אחד מן המזכין את דברי המחייבין ואיכא הטייה לרעה על פי שנים דפסקינן ליה לדינא אפומייהו דקא אוקימנא בפירקא דלעיל לההוא דקתני התם והכא בפירקין המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה [בשעת משא ומתן אבל] בשעת גמר דין יכול לחזור וללמד חובה והאי דקתני הכא עד שיראה אחד מן המחייבין את דברי המזכין תנא הוא דבעי לסיומי מילתיה באנפא דזכות והכי תריצנא בפירקא דלעיל. ואם תשאל כיון דסוף סוף המלמד זכות יכול לחזור וללמד חובה בשעת גמר דין למאי נפקא לן מינה שלא ילמד חובה בשעת משא ומתן. תשובתך שלא ישמעו שאר המזכין את טעמו ויחזרו בהן ויגמר הדין לחובה אבל בשעת גמר דין ליכא למיחש אלא להאי לחודיה זימנין דאיכא מזכין טובא לבד מהאי ומיגמיר דינא לזכות:

פיסקא עד שיראה אחד מן המחייבים את דברי המזכין ואיבעיא לן לא ראו מאי אמר ר' חייא פוטרין אותו שהרי אין מטין לרעה על פי אחד וכי תימא ולטעמיך הא אין מטין לטובה אלא על פי אחד והכא אפי' חד נמי ליכא מכדי גברא בחזקת פטור הוא בבציר מתרי לא תחייביה. אמר ליה רב פפא לאביי כיון דסוף סוף פטרינן ליה ליפטריה מעיקרא מכי הוסיפו עד שבעים ולא הויא ליה הטייה על פי שנים לרעה ולמה לי דנין אלו כנגד אלו עד שיראה אחד מן המחייבים דברי המזכים הא אפשר דמהדר אחובה ומחייבי ליה אמר ליה כדי שלא יצאו מבית דין מעורבבין שעדיין לא העמידו את הדין על בריו וכל אחד מהם אומר הדין עמי. איכא דאמרי הכי אמר ליה וליפטריה מבי דינא קמא מכי חזו דלא הויא ליה הטייה על פי שנים לרעה ולמה לי מוסיפי' אמר ליה ר' יוסי קאי כוותך כו' קיי"ל כסתם מתני':

תנו רבנן אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין כו' לשון דין לישנא דחיובא משמע כדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה. ודייקינן מאו נזדקן הדין אי לימא קש דינא שאם נשאו ונתנו בו כמה ימים ולא נתגלה להם טעם הדבר לא לזכות ולא לחובה אומרים נזדקן הדין כלומר דין זה נעשה זקן ושוב אין אנו יכולים לישא וליתן בו נפטרנו מעתה דכל ספיקא לפיטורא שדינן ליה ואין אומרים בדיני נפשות נזדקן הדין אלא נושאים ונותנים עוד בדבר אולי ימצאו לו טעם ברור בין לזכות בין לחובה איפכא מיבעי ליה דבדיני נפשות כל היכא די"ל דיכלי' למפטריה שפיר דמי אבל בדיני ממונות נושאין ונותנין בדבר עד שיעמידוהו על בוריו הן לזכות הן לחובה. אמר רב הונא כו' איפוך אומרים בדיני נפשות נזדקן הדין ואין אומרים בדיני ממונות נזדקן הדין. רב אשי אמר לא תיפוך ומאי נזדקן הדין חכם דינא כלומר נתברר כמא דקרינן לחכם זקן שאם ראו טעם לחובה בדיני ממונות אומרים חכם הדין ושוב אין אנו יכולין להפך בזכותו ואין אומרים כן בדיני נפשות שהרי אפי' לאחר גמר דין חייבי' לחזר אחר זכותו וקיי"ל כרב אשי וראינו בה פירושים אחרים ולפי שאינן כדאי לא כתבנום: