מהר"ם על הש"ס/סנהדרין/פרק ד

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

לב.

במתני' מה בין דיני ממונות לדיני נפשות ר"ל כיון דאמר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה מלשון זה משמע הא לשאר דברים אין דיניהם שוה לכך קאמר מה בין דיני ממונות ובו' ר"ל מה הן הדברים שאין דינן שוה:

בגמ' ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרים אמאי כשרים ופירש"י והמאוחרים שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב כאן והשתא לפירש"י שייך שפיר קושיית המקשה אבל לפי המפרשים שטרי חובות המוקדמים וכו' דאיירי שהעדים עצמם אומרים שהוא מוקדם ועיין בתוס' ובאשר"י פרק איזהו נשך ובטור ה"מ סי' מ"נ א"כ מנ"ל להמקשה הא להקשות ואי ס"ד בעינן דרישה וחקירה מאוחרין אמאי כשרים דלמא איידי שהעדים בעצמם אומרים שהוא מאוחר ולא שיש עדים אחרים שאומרים אנו יודעים במלוה זו שקדמה וכו' דלפי זה לא שייך קושית המקשה ונראה דס"ל להגמ' דעכ"פ מתני' דקתני שטרי חובות המוקדמים פסולים והמאוחרים כשרים איירי בכל ענין בין שנודע ע"פ עדים החתומים עצמן בין שנודע ע"י עדים אחרים דא"כ דאיירי דוקא שנודע ע"פ עדים החתומים בעצמן פשיטא דמאוחרים כשרים ומה שהוכרח להמפרשים דאיירי בנודע ע"פ עדים החתומים בעצמם הוא מטעם שהגמ' פריך שם בפ' איזהו נשך אמאי פסולים נהי דלא גבו מזמן ראשון נגבו מזמן שני א"ר יוחנן גזירה שמא יגבו מזמן ראשון והוקשה להם להמפרשים דאי ס"ל להגמרא דאיירי דוקא שנודע ע"פ עדים אחרים ל"ל לטעמא דגזירה תיפוק ליה דמדינא פסולים הני שטרי דהא עדים החתומים עליו פסולים הם שהקדימו השטר במזיד לכך הוכרחו המפרשים לפרש דרבי יוחנן ס"ל דמתני' איירי נמי שנודע על פי עדים החתומים עליו בעצמם ואומרים שהיו אנוסים מחמת נפשות ואפ"ה פסולים לגבות בהן אפילו מזמן שני משום גזירה שמא יבא לגבות מזמן דאשון:

ברש"י ד"ה שנאמר משפט א' וכו' ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת כתב רש"י זה משום דלא שייך לומר עליו הקישא דמשפט א' אם לא שנכתב דרישה וחקירה בתורה גבי חד מינייהו:

ד"ה פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין וכו' אין ר"ל במשא ומתן שנותנין הדיינים זה עם זה דהא מפרש בגמ' דאיירי לענין מה שאומרים הדיינים להעדים אחר הדרישה והחקירה ואביי ורבא מפרשי לה לענין מה שאומרים הדיינים להבעל דין א"כ צ"ל דכונת רש"י הוא במה שכתב כאן פותחין תחלה במשאו ומתנו של דין דר"ל דאחר חקירת העדים כשרוצה להתחיל לדבר מענין הדין מתחילין מתחלה בדברים שהן זכות לבעל הדין ומפרש בגמרא מה הן אותן הדברים שפותחין בהן איכא מ"ד שפותחין עם העדים ואיכא למ"ד שפותחין עם הבעל דבר ומה שלא פי' זה הגמרא לענין משא ומתן של הדיינים בעצמן נ"ל דהוכרחו משום דאי פותחין לזכות איירי במשא ומתן שמתחילין הדיינים לשאת וליתן זה עם זה דאין המתחיל רשאי לפתוח אלא בזכות א"כ תקשה לך למה מתחילין מן הצד ולא מן הגדול מחששא דשמא יחייבנו הגדול ולא יהיו רשאין לחלוק עליו הא אינו רשאי להתחיל לפתוח כ"א בזכות ולא בחובה ועוד דלא הל"ל מתחילין מן הצד דהא איכא למיחש דאותו יהיה דעתו לחובה דק הכי הל"ל אין מתחילין אלא מאותו שדעתו נוטה לזכות וק"ל:

ד"ה מטין ע"פ עד אחד לזכות וכו' אבל לחובה אין מטין וכו' כדאמרינן פרק קמא לא תהיה אחרי רבים לרעות פירוש ועל כרחך לא איירי אלא כאחד דהיינו דאין מטין על פי א' אבל בשנים מטין דאי אפילו בשנים אין מטין אם כן קרא דאחרי רבים להטות במאי מוקמת ליה דאי לטובה לא איצטריך דהא מקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות שמעינן הא לטובה תהיה אחרי רבים אלא על כרחך קרא דאחרי רבים להטות אתי לרעה והלא כבר כתיב לא תהיה אחרי רבים לרעות הא כיצד אלא ודאי קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות ר"ל ע"פ אחד וקרא דאחרי רבים להטות אפילו לרעה היינו כשרבו שנים מחייבים על המזכים אם כן ש"מ דקרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות היינו דאין מטין לרעה ע"פ אחד הא לטובה מטין ע"פ אחד אבל ע"פ שנים מטין אפילו לרעה כדילפינן מקרא דאחרי רבים להטות ועיין במתניתין דריש מכילתין:

בא"ד ובדיני ממונות ליכא לאוקמי כדאמר לקמן לא תטה משפט אביונך וכו' לקמן דף ל"ו והא דקאמר וכ"ש שאר דיני ממונות ר"ל דהא שור הנסקל צריך עשרים ושלשה כמו בדיני נפשות כמו דכתיב השור יסקל ונם בעליו יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור ואפילו הכי מטין בשור הנסקל ע"פ אחד וכ"ש שאר דיני ממונות ואם תקשה לך כיון דכתיב לא תטה משפט אביונך דר"ל משפט אביונך לא תטה ע"פ אחד אבל אתה מטה משפט שור הנסקל אם כן ממקרא זה שמעינן דאין מטין בדיני נפשות ע"פ אחד אם כן קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות למה לי דאין לומר דה"א דאפילו ע"פ שנים אין מטין הא כתיב אחרי רבים להטות דשמעינן מיניה דמטין ע"פ שנים אפילו לרעה אין זה קושיא דאי לא הוי כתיב אלא קרא דאחרי רבים להטות וקרא דלא תטה משפט אביונך לא הוי מחלקינן בין אחד לשנים אלא ה"א דקרא דלא תטה משפט אביונך איירי בדעה וקרא דאחרי רבים להטות איירי לטובה או איפכא דלא הוי מחלקינן בין דעה לטובה אלא ה"א דקרא דלא תטה איירי בע"פ אחד וקרא דאחרי רבים להטות איירי בשנים אבל השתא דכתיב ג"כ קרא דלא תהיה אחרי רבים לרעות אתי שפיר כדלעיל וק"ל:

ד"ה מן הצד וכו' ולא ירצו לחלוק עליו וכו' עיין בדברי הר"ן באלפסי דף רפ"ג:

בתוס' ד"ה מה בין דיני ממונות וכו' דלא שייך בדיני ממונות ר"ל דבדיני ממונות מה שמזכין לזה הוא חובה לזה שכנגדו הלכך לא שייך לחלק בין זכות וחובה:

ד"ה חיישי' וכו' וא"ת מאי אריא משום דאיחרוהו וכו' ושמא לא באחד בניסן נכתב אלא אחרי כן במקום הכתוב בו. פירוש שבתוך השטר כתוב שנכתב בהיני וזמנו אחד בניסן ובאו עדים ואמרו הלא באחד בניסן עמנו הייתם בשילי השטר כשר משום שאנו אומרים שהעדים ראו הקנין באחד בניסן בשילי כמו שאומרים המזימים ואח"כ הלכו להיני וכתבו שם השטר רק שכתבו זמן השטר באחד בניסן שהוא יום הקנין ואינו מאוחר והכל אמת שהזמן אמת שנעשה באחד בניסן והמקום אמת שנכתב בהיני שכתוב בשטר ויש מקשין ומנא להו להתוס' להקשות דלמא אין הכי נמי דהכי הוי פירוש הברייתא דקתני חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו אבל אין זה קושיא דאם כן מאי מסיק המקשה וקאמר הא לא קשיא דעדיפא מיניה קאמרי וכו' דלא מרע לשטרא וכו' ואי ס"ד דס"ל לגמרא דהא דקתני חיישי' שמא איחרוהו וכתבוהו הוי פירושו שכתבוהו אחר כך במקום הנכתב בשטר וכתבו זמן הקנין שהיה באמת באחד בניסן במקום שאומרים המזימים לא שייך לומר מרעי לשטריה וק"ל וכי תימא מנא ליה לגמרא גופיה דלא הוי פירוש דברייתא כן יש לומר משום דקתני בברייתא באחד בניסן בשמיטה לרבותא אי הוה פירושו הכי לא הוי שמיטה שום רבותא. ועדיין יש לדקדק מאי רבותא היא מאי אמרת ודאי שטר זייפנא הוא דאי שטר כשר הוא ואיחרוהו וכתבוהו לא הוי מרעי לשטרא לכתוב בו זמן של שמיטה הא השתא נמי איכא למימר אם איתא דהוה שטר זייפנא לא היו כותבין בו זמן זה של שמיטה שירננו הכל עליהם יש לומר דאין הכוונה דהערים לא כותבין כן דיש לומר דקרה כן שכתבו הכי אלא דהכי קאמר דהוה אמינא דנימא אם איתא דשטר כשר הוא היה לו להמלוה להקפיד על כך ולא היה לו ליקח מהעדים שטר כזה שהכל ירננו אחריו אבל אם שטר זייפנא הוא מה היה לו להקפיד שלא לקחהו הא הכל יתור הוא:

בא"ד וי"ל דהכא בשטר הלואה איירי וכו' דהתוס' סבירא ליה דאין טורפין מזמן הקנין בשטר הלואה הלכך אין לכתוב יומא דאקנו ביה אלא בשטר מכר שיש לו קול מזמן הקנין ואילך אבל בשטר הלואה לא והיא סברת הרשב"ם פרק גט פשוט דף קע"ב אבל הרא"ש ס"ל שם דאפילו בשטר הלואה כותבין יום הקנין דיש לו קול וע"ש ולסברת הרא"ש צריך לתרץ קושיות התוס' דהכא דהברייתא איירי בשטר שאין בו קנין ולכך ליכא למימר שכתבו יום הקנין ולא יום הכתיבה וק"ל:

לב:

בגמ' רב פפא אמד אידי ואידי בהודאות והלואות כאן בדין מרומה כאן בדין שאין מרומה כדריש לקיש דריש לקיש רמי כתיב בצדק תשפוט עמיתך וכתיב צדק צדק וכו' יש להקשות לפי מה דסבירא ליה השתא דקרא דצדק צדק אתי לדרישה וחקירה בדין מרומה ומתניתין נמי הכי סבירא ליה א"כ למה ליה למתני קרא דמשפט אחד למילף מהיקשא דמשפט אחד דליבעי דרישה וחקירה בדיני ממונות הא מקראי דריש לקיש אתי וצריך לומר לפי מה דסבירא ליה השתא לא אתא גופא דקרא דצדק צדק לענין דרישות וחקירות העדים אלא לענין כשרואים הב"ד שיש להסתפק באיזה דין שהוא מרומה יש להם לדקדק בו יותר ולהחמיצו עד שידונו אותו לאמתו אלא שהגמרא מייתי ראיה מדריש לקיש דכמו שיש חילוק לענין דקדוק הדין בין דין מרומה לשאינו מרומה הכי נמי יש לחלק לענין דרישות וחקירות העדים ולעולם דרישות וחקירות העדים ילפינן מקרא דמשפט אחד ומדברי הר"ן משמע שמן התורה אפילו בדין שאינו מרומה בעינן דרישה וחקירה דהא ממשפט אחד ילפינן ליה מדיני נפשות ובדיני נפשות לעולם בעינן דרישה וחקירה אלא שבהודאות והלואות מפני שלא תנעול דלת בפני לוין לא הצריכו דרישה וחקירה בדין שאנו מרומה ולדידיה נמי צריכין אנו לומר דצדק צדק לא אתי לענין דרישת וחקירת עדים דהא איהו כתב דלגבי עדים אין חילוק מן התורה בין דין מרומה לשאינו מרומה וק"ל:

משתה שם משתה שם פירוש שמחת נשואין ובשעת הגזירה היה שהיה ההגמון בא ובועלה תחלה ולכך בנשואין היו עושין סימן כן משמע בירושלמי דכתובות שמביא בתוס' בעמוד זה:

ברש"י ד"ה אור הנר כמי שצועק משתה שם משתה שם כצ"ל והכל דבור אחד:

ד"ה אחר חכמים לישיבה וכו' כגון אחר ר"א ללוד וכן כל אחר למקומו לסיכנין לגולה. לגולה לפומבדיתא וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה כאן בדין מרומה לא שיודעים בו שהוא מרומה וכו' ר"ל הא דאיתא בפרק שבועות העדות דאין לדונו כלל איירי שיודעים בודאי שהוא מרומה דהכא בשמעתין איירי שאין יודעים בודאי והאשר"י תירץ בשם מהר"ם דבשבועות איירי שהתובע הוא מרומה והכא איירי שהנתבע הוא מרומה ואם יסתלק הדיין ישתכר המרומה שלא יצטרך לשלם ולכך לא יסתלק רק יעשה דרישה וחקירה:

ד"ה קול ריחיים בבורני וכו' כן משמע בירושלמי כו' ר"ל שבירושלמי ג"כ מפרש שהיו עושין לסימן בשעת הגזרה אבל שם משמע שהוא בהיפוך מדהכא דהכא מפרש קול ריחיים הוא סימן לשבוע הבן ואור הנר למשתה ושם מפרש בהיפוך:

בא"ד איכא למימר שגם בראשונה היו עושין סימנים אלו לשם שמחה ר"ל ולאחר החורבן נתבטל ואח"כ חזרו ועשו אותם מחמת הגזירה:

ד"ה אור הנר בברור חיל מכאן נהגו להדליק נר במילה וכו' צריך לומר דזה נהגו ע"פ הירושלמי דלעיל דשם משמע דאור הנר הוא סימן למילה דהא לפי שמעתין דהכא אור הנר הוא סימן למשתה ר"ל לנשואין:

ד"ה היכי אמרינן להו וכו' וכ"ת דלא חשיב הפסק וכו' הא דאמרי' להו מי יימר כדאמריתו לא חשיב והוי כאילו עדיין הוא בתוך כדי דיבור ויכולין לחזור א"כ אמאי הדר עולא מפירושו דרב יהודה לישני ליה הכי דאחר שקבלו עדות העדים ממתינין זמן מה עד שיהיה אחר כדי דיבור ואז אמרינן להו מי יימר כדאמריתו דאז אין יכולין עוד לחזור מעדותן הראשון וליכא חסימה:

לג.

בתוס' ד"ה מה שעשה עשוי וישלם מביתו וא"ת טיהר את הטמא אמאי מה שעשה עשוי ר"ל כיון שאנו יודעים שהוא טמא איך שייך לומר שמניח לעשות איסור להחזיקה בטהור ועוד אי מה שעשה עשוי והוא נשאר טהור מה צריך לשלם הא מרויח הבעל בית בהודאתו ולשון זה של תוס' מיותר הוא דהא אפילו לא היה מה שעשה עשוי אלא היה טמא לא שייך לומר שישלם מביתו דמה ישלם כיון דהאמת הוא שהוא טמא:

בא"ד דאכתי לא מתוקמא דעירבן עם פירותיו עד לבסוף לשון זה אינו מתיישב על לשון קושיית התוס' דלעיל מיניה דהקשו אי מה שעשה עשוי ר"ל שהוא טהור אמאי משלם א"כ אפילו ידע השתא דעירבן עם פירותיו עדיין תקשה מה משלם כיון דמה שעשה עשוי והוא טהור וצריך לומר דשיטת התוס' כך הוא כאילו אמר וכ"ת דמה שעשה עשוי איירי כשעירבן עם פירותיו ברוב טהורים וישלם מביתו איירי שעירבן בפירותיו מועטים זה אינו דהא אכתי לא מתוקמא דעירבן עם פירותיו וכו' ותירץ וי"ל דלעולם השתא נמי ידע דאיירי שעירבן עם פירותיו אלא דהשתא היה סבר דאיירי כשעירבן הבעל הבית ובסוף משני דאיירי שעירבן החכם בעצמו והשתא מתוקמא שפיר הא דקתני מה שעשה עשוי וישלם מביתו וכו':

ד"ה השתא נמי לאו כלום עבדת בלא נטל ונתן איירי וכו' ותימה בפרק עד כמה וכו' וי"ל דסוגיא דהכא אתיא כרבנן וכו' ויש לדקדק לפי זה הסוגיא דהמקשה דהכא דהוא רב המנונא אתי כרבנן דלא דייני דיני דגרמי ולא מתוקמא לדידהו דמשלם מביתו אלא כשנשא ונתן ביד אבל כשלא נשא ונתן ביד אפילו אינו מומחה פטור מלשלם והשתא תקשה לך ממה נפשך אי הוה ס"ל לרב המנונא דרבי טרפון נשא ונתן ביד והאכילה לכלבים א"כ מאי פריך השתא נמי לאו כלום עבדת דאי נשא ונתן ביד טובא עבד כמו שכתבו התוס' בריש דבור זה ואי הוה ס"ל דאיירי דרבי טרפון בלא נשא ונתן ביד ולא האכילה בידים לכלבים א"כ תקשה ליה הואיל וכרבנן ס"ל השתא מה היה צריך ר"ע לומר פטור אתה שכל המומחה לרבים פטור אפילו לא היה מומחה היה פטור כיון שלא נשא ונתן ביד וא"א ליישב דברי התוס' אלא שצריך לומר שהתוס' ס"ל כסברת הרא"ש שכתב דלא איצטריך לרבנן נשא ונתן ביד אלא בחייב את הזכאי דשם אפילו אם טעה בשיקול הדעת אם היה נודע שטעה קודם שהנתבע נתן המעות להתובע היה התובע מחזיק בשלו רק השתא שכבר נתן הנתבע המעות ליד התובע ואחר כך נודע שטעה הדיין בשיקול הדעת מה שעשה עשוי ואין עוד כח להוציא המעות מיד המוחזק לכך אין הדיין מתחייב בנתינת הנתבע המעות ליד התובע ופטור לרבנן דלא דייני דינא דגרמי וכן בטיהר את הטמא דאם נודע שטעה קודם שעירבן בעל הבית עם פירותיו הטהורים לא היה לו שום הפסד ולכך גם כן אין החכם מתחייב במה שעירבן בעל הבית עם הפירות ופטור לרבנן אלא אם כן נשא ונתן הדיין או החכם ביד אבל בזיכה את החייב וטעה בשיקול הדעת דלא הדר דינא ומיד על ידי דיבורו של הדיין מפסיד התובע אפי' לא נשא ונתן ביד חייב הדיין לשלם דהדבור חשיב מעשה ולא גרמא כמו בכהנים שפיגלו במקדש וכן בטימא את הטהור מתחייב החכם בדיבורו אע"ג דלא נשא ונתן ביד ולא מקרי גרמא כן הוא סברת הרא"ש הגם שאין זה לשונו ממש כן צריך לפרש דבריו ע"ש והשתא לפי סברא זו יתיישב סוגיא דשמעתין שפיר דלעולם רב המנונא סבירא ליה דמסתמא לא האכילה רבי טרפון לכלבים בידים ואף על פי כן אם לא היה מומחה היה חייב לשלם על ידי דבורו אפילו לרבנן דדבור חשיב מעשה ולא גרמא כיון דלא הדר דינא אפילו אי הוה פרה הכא אבל לרב ששת דסבירא ליה דטעה בדבר משנה חוזר אם כן למה ליה למימר שהוא פטור מטעם שהוא מומחה תיפוק ליה דהוי טועה בדבר משנה שחוזר ואי הוה פרה הכא דיניה לא הוה דין השתא נמי לאו כלום עבד וק"ל נ"ל:

לג:

בגמרא בעי מיניה רבי חייא וכו' מרבי יוחנן טעה בנואף ונואפת מהו וכו' לפי שיטת רש"י אין הסוגיא מתיישבת דמאי הוה בעי רבי חייא הא משמע ממתניתין דאפילו בעדיות אין מחזירין כדפריך לקמן אלא ה"ד אין חוזרין ועוד אי הוה סבירא ליה לרבי חייא דנואף ונואפת הוי דבר שהצדוקין מודין בו מאי הוה בעי הא בהדיא אמר רבי יוחנן דדבר שהצדוקין מורים מחזירין ויתר הקושיות שיש להקשות למי שמעיין בסוגיא זו היטב ונראה שלפי פירש"י דבעא ד"ה לא הוה בלשון בעיא אלא הוי בלשון קושיא על מה שאמר דדבר שהצדוקים מודים בו מחזירין ובעי הוא על זה נואף ונואפת מהו כאלו אמר והא נואף ונואפת הוי דבר שהצדוקים מודים ואפילו הכי משמע ממתניתין דאין מחזירין דהא סתמא קתני דיני נפשות אין מחזירין לחובה ועריות נמי משמע והשיב אדמוקדך יקיד וכו' ר"ל תן לב להבין מעצמך וצריך לדעת ולמצא בנואף ונואפת גופיה אימתי מחזירין ואימתי אין מחזירין וע"ז נמשך אתמר נמי וכו' ומפרש אלא היכי דמי אין חוזרין ר"ל היכן מצינו בנואף ונואפת שאין חוזרין וחוזרין דקאמר רבי יוחנן והשיב בכדרכם חוזרין דדבר שהצדוקים מודים הוא בשלא כדרכה אין חוזרין דאין הצדוקים מודים בו וק"ל:

בתוס' ד"ה אתיא רשע רשע וכו' וי"ל דרבא אית ליה ג"ש דרשע רשע אלא דלהנך מילי קאמר דלא צריך גזירה שוה וכו' יש לדקדק מכל מקום תקשה לרבא מברייתא דהכא דלמה לה להברייתא למילף מגזרה שוה דרשע רשע דחייבי מלקות הוו כדיני נפשות נימא מלקות תחת מיתה עומדת דבשלמא גבי משלשין בממון ואין משלשין במכות לא קשיא דהתם משום הכי איצטריך לרבא למימר בעינן כאשר זמם וכו' דלא שייך לומר מלקות תחת מיתה עומדת דבמיתה לא שייך לשלש דאין מיתה לחצאים אבל במלקות ראוי לחלק אבל לענין דאין מחזירין לחובה קשיא הל"ל דמלקות הוי כדיני נפשות משום דמלקות תחת מיתה עומדת ונראה דרבא לא אמר סברא זו דמלקות תחת מיתה עומדת אלא אליבא דרבי ישמעאל לעיל בפ"ק דס"ל דמלקות הוה בכ"ג כדיני נפשות ואליביה קאמר רבא דלא צריך לזה ג"ש אלא דמסברא אית ליה לר' ישמעאל הכי אבל לרבנן לא ס"ל סברא זו ואם תקשה לך למה לא ילפי רבנן חייבי מלקות מדיני נפשות דבעי כ"ג מג"ש דרשע רשע קושיא זו קשיא אליבא דכ"ע דהא אליבא דאביי נמי ע"כ גם לרבנן אית להו גזירה שוה דרשע רשע דאם לא כן מנא להו לרבנן דאין משלשין במלקות וכן ההיא דאין העדים זוממין נידונים במלקות עד שנגמר הדין כמו בדיני נפשות ואפ"ה לית להו לרבנן דמלקות בעשרים ושלשה אלא ודאי צ"ל משום דמקרא ילפי דמלקות בשלשה סגי כדאיתא לעיל פרק קמא מנא הני מילי אמר רב הונא ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עוד אחד הרי כאן שלשה:

לד.

בתוס' ד"ה מה פטיש זה וכו' וכן בפרק ר"ע וכו' וה"ל למימר נמי מה סלע מתחלקת כצ"ל:

בא"ד ומפרש ר"ת כפטיש יפוצץ סלע שהפטיש מתחלק וכו' צ"ל דפירוש המקרא כך הוא וכאלו הוא מסורס כלומר כפטיש שהסלע יפוצץ אותו דאל"כ היה לו לכתוב וכפטיש מתפוצץ מסלע וק"ל:

לד:

בתוס' ד"ה יום לתחילת הדין ואיפכא ליכא למימר וכו'. נראה דהוקשה להם להתוס' על פירש"י דמפרש לילה לגמר דין דכתיב ושפטו דעיקר משפט היינו גמר דין איפכא מסתברא דגמר דין ראוי להיות ביום כיון שהוא עיקר המשפט ותהלת הדין בלילה לכך פירשו התוס' דתחלת הדין עיקר וק"ל:

לה.

בתוס' ד"ה אשרו חמוץ ואף על גב דאטרוחי ב"ד תרי זימני לא מטרחינא וכו' והתם היינו טעמא כדמסיק מלתא דעבידא לגלויי וכו' שם בדף ק' פריך עלה והא קיימא לן כר"נ דאמר קרקע בחזקת בעליה עומדת גבי שוכר מרחץ בי"ב זהובים לשנה דינר זהב לחדש ומשני התם מילתא דלא עבידא לגלויי רצה לומר דהספק אינו עומד להתברר לעולם ולכך קרקע בחזקת בעליה עומדת אבל הכא מילתא דעבידא לגלויי בסוף שיבאו עדי השטר ויעידו ולכך כי אכלינהו מלוה לפירות לא מפקינן השתא מיניה דאטרוחי בי דינא לא מטרחינן תרי זימני דהשתא נוציא הפירות מיד המלוה ויתנוה להלוה ושמא כשיבאו עדי השטר ויעידו שהן של המלוה נצטרך לחזור ולהטריח ולהוציא מיד הלוה ליד המלוה זהו היוצא מפירש"י ואם כן לפי זה לא תירצו התוס' הכא כלום דהא הכא נמי עבידא לגלויי דכשיבואו עדים שאמר הלוה ויעידו אם היה לו בידו משכון ונפחת או לא וצ"ל דהתוס' מפרשי התם מילתא דעבידא לגלויי ר"ל דהכל רואים שיש לו טענה דהא שנין סתם כתוב בשטר וכשיבאו העדים יתגלה הענין אם הוי שנים או שלשה אבל הכא בשמעתין אין ידוע אם יש להלוה שום טענה כלל על המלוה דיכול להיות דלא היה לו בידו שום משכון מעולם דק אשתמוטי קא משתמט:

בא"ד דאמר פלוני ופלוני היה שם ויודע בזכותו ויודע דהכי הוא נ"ל דר"ל שידוע הוא שאין שום עדים יודעים מהעסק שהיה ביניהם כ"א אותן העדים שאומר הלוה אבל מ"מ יכול להיות שמעולם לא היה לו שום משכון בידו ואשתמוטי קא משתמט דאם לא כן הכי נמי ה"ל מילתא דעבידא לגלויי וק"ל:

בא"ד וריב"א פי' וכו' עיין במרדכי פרק הפרה שמפרש שם היכי יתיישב כלל לפי' הריב"א הא דקאמר בגמרא ואי זילו נכסי נזקקים להנתבע תחלה ולי נראה דגם לפי' הריב"א קאי נמי דהלוה טען שהמשכון היה לו בידו ונפחת ורוצה להביא עדים מיד אלא שהתובע רוצה שיקבלו עדיו תחלה (ואף) ונ"מ אם ימותו עדיו של הלוה ויצטרך אח"כ לשלם להמלוה ויפסיד תביעתי שהיה לי עליו עבוד המשכון ועל זה קאי בגמרא ואי זילו נכסי וכו' שע"י שלא יקבלו עדיו של הנתבע תחלה וימותו העדים ויפסיד הנתבע תביעתו ויצטרך לשלם להתובע יזלו נכסיו אז אין נזקקין להתובע תחלה לכך מקשה התוס' ותימה דזה גופיה מה שימותו העדים או ילכו למדינת הים ויפסיד הלוה תביעתו שיש לו עליו מהמשכון הוא גופא לא גרע מהיכי דזיל נכסי דאין לך זילי נכסי והפסד גדול מזה וק"ל ועיין בביאורי לטור ח"מ סי' כ"ד:

בא"ד וי"מ שזה תובע שחבל בו וכו' דאין נותנים זמן לחבלות ור"ל הוא תבעו על דבר המשכון ואיירי דרוצה להביא עדים תוך ל' יום ואפ"ה נזקקים לתובע תחלה שתבעו מתחלה על דבר החבלה ואין ממתינין לו עד שיביא העדים שהיה לו משכון בידו דהא כי הוה שואל זמן לפרעון ג"כ לא היו נותנים לו וק"ל:

ד"ה ליגמרי לדינא בשבתא וכו' גזירה שמא יכתוב אבל דיני נפשות וכו' ר"ל דבדיני ממונות על כרחך צויכין לכתוב לו פסק דין שיכפה בו בעל דינו עד שישלם לו ולכך שייך לומר גזירה שמא כתוב אבל בדיני נפשות אין צריכין לכתוב שם פסק דין מאי אמרת הא צריכין לכתוב מי המזכה ומי המחייב הא כבר כתבו מאתמול וכו':

ד"ה הרי שהיה הולך וכו' וקשה דפריך מיניה פ' טבול יום אעובדא דיוסף הכהן וכו' כצ"ל ר"ל דפריך שם והיאך טמאוהו בערב פסח הא לא יהא רשאי לעשות פסחו מפני הטומאה הכי משמע מהברייתא דקבורת קרובים אינו דוחה פסח כדיליף מולאחותו:

בא"ד ועוד יש ליישב פ"ה ר"ל דלעולם הכא איירי שהיה נזיר וכ"ג והיה הולך לשחוט פסחו ואפילו הכי פריך מיניה שם שפיר דע"כ אפילו כשהוא הולך לשחוט פסחו לחודיה לא היה נזיר וכ"ג ואפ"ה ס"ל להברייתא דיש לו למנוע מלטמאות לקרובים דאי ס"ל להברייתא דמשום שהולך לשחוט את פסחו לחודיה לא נמנע וכו' א"כ ל"ל לאחותו למילף מיניה דיטמא למת מצוה כשהוא נזיר וכ"ג והולך לשחוט את פסחו דכיון דכבר שמעינן מלאביו ולאמו דגם כשהוא נזיר וכ"ג מותר לטמאות למת מצוה א"כ כשנצטרף לזה שהוא הולך ג"כ לשחוט את פסחו למה תיסק אדעתין שלא יהא רשאי לטמאות כיון שבלא זה כשהוא הולך לשחוט את פסחו רשאי לטמא אפי' לקרובים אם כן לא ניתוסף שום קדושה על הנזיר ועל הכ"ג במה שהוא הולך לשחוט את פסחו דכיון שהוא הולך לשחוט את פסחו לחודיה אין בו שום מניעה מלטמאות בשביל שנצטרף לנזיר וכ"ג אין בכך כלום ולא דמי להא דאצטריך קרא דלאביו לנזיר וכהן הדיוט שיהא מותר לטמאות למת מצוה אע"ג דכהן הדיוט לחודיה כשאינו נזיר מטמא לקרובים התם שאני דהא מ"מ כשהנזיר ג"כ כהן הדיוט ניתוסף קדושה על הנזיר דהנזיר אין קדושתו לעולם וקדושת כהן הדיוט קדושתו לעולם ונקרא נזיר קדוש שניתוסף עליו קדושה לכך הוי ס"ד דאינו מטמא למת מצוה ואיצטריך קרא דלאביו אבל בהולך לעשות את פסחו נמי אינו אלא לשעה ולכך אי הוה דינא הכי דהולך לעשות פסחו מטמא לקרובים אם כן למה אצטריך קרא למת מצוה בהרי נזיר וכ"ג ודו"ק כך הוא שיטה התוס' רק שקצרו לשונם ועיין בברכות בפ' מי שמתו:

לה:

בגמרא ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר וכו' לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה להלן ב"ד אף מושבות האמור ב"ד ואמר רחמנא לא תבערו הקשו התלמידים מנ"ל לגמרא למילף הג"ש לאיסורא אימא הכי נאמר גבי לא תבערו בכל מושבותיכם ונאמר כאן גבי משפט בכל מושבותיכם מה מושבות האמור גבי לא תבערו בשבת אף מושבות האמור כאן גבי משפט בשבת לאתויי דאף בשבת דנין דיני מיתה אבל אין זה קושיא כלל דע"כ הג"ש לאיסורא אתי כדי שלא תילף ק"ו דרציחה דוחה שבת כדלעיל דאי להתירא לא יצטרך דהא ק"ו הוא דרציחה תדחה שבת ואף על גב דאמרינן בעלמא ובפרקין דלקמן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מ"מ כיון דאיכא למילף ג"ש דאצטריכא לא שבקינן לה ונילף גזירה שוה דלא אצטריכא:

בתוס' ד"ה רציחה תוכיח וא"ת וליעבד ק"ו ממילה ולא מצי פריך מרציחה ר"ל דהא בברייתא דלעיל קתני הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמע שמת לו מת וכו' דשמעינן מינה דמת מצוה דוחה את העבודה וגם דוחה את המילה וכמו שהעבודה דוחה את השבת כן המילה דוחה שבת וא"כ ליעבד ק"ו ממילה ונימא הכי ומה מילה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה שבת שנדחת מפני המילה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה:

לו.

ברש"י ד"ה שמעי גדול הוה כדאשכחן וכו' נ"ל דר"ל גדול בתורה:

ד"ה לא תענה על רב כתיב בלא יו"ד ומשמע לא תחלוק על מופלא של ב"ד הלכך לא מתחילין מיניה וכו' לא פלגינן עליו ומתחילין מן הצד שישמע א' דברי אחד מן המזכין ויסכימו עמו כן נראה לי לגרוס ויש גורסין שמא ישמע אחד וכו' ונראה דכונתו לומר דהואיל וכן הוא שלא נוכל להתחיל מן הגדול שבגדולים לא מתחילין גם כן מן הגדול שאחריו דשמא גם מפניו יתביישו הקטנים ממנו לחלוק עליו אם יחייב הוא ונמצא יסכימו כולן לחיוב על כן מתחילין מן הצד דהיינו מן הקטן שבקטנים שאף אם יחייב לא יתבייש אותו שידבר אחריו לזכות וכשיזכה הוא ישמע ג"כ האחר שידבר אחריו ויסכים גם הוא עמו וכן אחד מאחד עד שיגיע לגדול שבגדולים ויסכים גם הוא עמהם והוסיף רש"י זה כדי לתרץ שני קושיות חדא דלמה מתחילין מצד דהיינו הקטן שבקטנים הא אם א"א להתחיל מן הגדולים שבגדולים דהוא המופלא שבב"ד מ"מ יתחילו מן הגדול שאחריו ועוד לרבה בר בר חנה דלא יליף לה מלא תענה על רב אלא מדכתיב ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש חרבו וכו' לדידיה תקשה לך טעמא מאי אין מתחילין מן הגדול אלא מן הצד אבל לפי מה שהוסיף רש"י תוספת זה יתיישב הכל כהוגן וראיתי דברים רבים שנאמרו בזה ונכתבו על ספר וספרים ולא יישרו בעיני:

בתוס' ד"ה והא הוה חזקיה וכו' לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים מקשים העולם אם כן מאי קאמר מימות משה ועד רבי וכו' והא בימי רבי ג"כ כבר גלו עשרת השבטים ואף על גב דגם שבט יהודה ובנימין כבר גלו איכא למימר דרבי היה מושל על כל גלות שני דהיינו יהודה ובנימין אבל י' שבטים שגלו לחלח וחבור לא שייך למימר שהיה ר' מושל עליהם וכן הא דפריך בתר הכי והא הוה עזרא וכן הא דקאמר מימות רבי עד רב אשי הא בימי עזרא ורב אשי כבר גלו י' שבטים ונראה לי דלא קשה מידי משום דבימי עזרא ורבי ורב אשי לא היו העשרת השבטים בימיהם נמצאים כלל כי כבר נתבטלו וגלו קודם חורבן בית ראשון ומאז והלאה לא היו נמנים בכלל מלכות ישראל רק יהודה ובנימין שנשארו והם הם היו לבדם בימי עזרא ובמלכות בית שני ובימי רבי ורב אשי והן היו נקראין באותן הזמנים כלל ישראל ולכך שפיר הוה שייך לומר על עזרא ורבי ורב אשי תורה וגדולה במקום אחד אבל חזקיה דבתחלת מלכותו עדיין לא גלו הי' שבטים ובימיו גלו ונתבטלה מלכותם ולכך ס"ל למקצת דלא למנות את חזקיה לומד עליו שהיה בימיו תורה וגדולה במקום אחד וק"ל:

ד"ה דיני נפשות מתחילין מן הצד וכו' אבל בדיני ממונות לא חיישינן ר"ל אע"ג דגם בדיני ממונות איכא נמי למיחש שמא יחייב המופלא שבב"ד ולא ירצו האחרים לחלוק עליו לא חיישינן בזה דמה בכך אם יצא חייב דלא שייך שם זכות וחובה דכל דיני ממונות חובה לזה וזכות לזה אבל בדיני נפשות איכא הצלת נפש וקשה להו להתוס' אם כן כיון דבדיני ממונות מתחילין מן הגדול וגם אין חולקין עליו ותמיד פוסקין הדין כדבריו בין לזכות בין לחובה למה מושיבין שאר הסנהדרין אצלו כלל לכך קאמרו ומ"מ דרך שאילה יכולין לעשות ור"ל לכך מושיבין יתר הסנהדרין אצלו שידברו עמו דרך שאלה אם הדין כך באולי כשישמע דבריהם יסכים עמהם אבל אם לא יסכים לרעתם אז פוסקין הדין כדבריו כי אינם רשאים לחלוק עליו ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ר"ל דאפשר גם כן לתרץ דבדיני ממונות לכך מתחילין מן הגדול משום דאם לא יסכימו האחרים לדעתו רשאים שפיר לחלוק עליו דלא תענה על רב לא הוזהר כ"א בדיני נפשות ולא בדיני ממונות ולכך ליכא למיחש לשום דבר כשמתחילין מן הגדול לכבודו וק"ל:

בא"ד למאן דאמר דמוקי לה בריש מכילתין יש בית דין נוטה כצ"ל:

ד"ה רבה בר בר הנה וכו' וי"ל לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות לענין הא דתנן דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה אלא אפילו בו ביום גומרים לחובה והיינו הא דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה היה לך להמתין לגמור עד למחרת והוא השיב מורד במלכות היה ואין צריך להמתין עד למחר כן הוא המשך דברי התוס' וכן הוא בפ"ק דמגילה ודברי התוס' דהכא מגומגמים ויש בהם דברי מותר:

לו:

בגמ' אתך בדומין לך. מהרש"ל בספר ה"ש שלו כתב שהקשו בני הישיבה סוגיא זו אסוגיא דפ"ק לעיל בדף י"ז ואמרו דסוגיא דשמעתין אתיא דלא כמאן דהתם דריש ר' יהודה מאתך דכתיב גבי משה בדומין לך ולא רצו למילף מאתך דכתיב ביתרו משום דלא יליף סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה ורבנן דהתם ילפי בדומין לך מאתך דכתיב גבי יתרו ומאתך דכתיב בשבעים איש שנכנסו עם משה ילפי דאת בהדייהו שעם משה היו שבעים ואחד ומעמך ילפי שכינה ולא מאתך וע"ש כי האריך ואני אומר כי אין כאן אפילו ריח קושיא כי סוגיא ומסקנא דהכא אתי שפיר כרבנן דהתם דילפי בדומין לך מאתך דכתיב בפ' יתרו וילפי סנהדרי גדולה מקטנה ומאתך דכתיב בשבעים איש שנכנסו עם משה לאהל יליף דבעינן משה בהדייהו דהיינו ע"א ושפיר פירש"י דהא דמסיק הכא אתך בדומין לך ע"כ היינו אתך דכתיב בפרשת יתרו דאי ר"ל אתך דכתיב בשבעים איש הדרא קושיא לדוכתא שהקשה המקשה דהכא אמאי דסלקא דעתין למילף מעמך ודלמא התם משום שכינה אם כן השתא נמי דיליף מאתך נמי איכא להקשות הכי דדלמא הא דמצריך התם במשה בדומין לך לא היה אלא שהיה צריך שתשרה עליהם השכינה ופשיטא דהא דקאמר בפרק קמא אעמך משום שכינה לא הוי פירושו כדהכא דהתם הוי פירושו דהא דקאמר קרא עמך לא משום דבעינן ע"א אלא שהיה משה צריך ליכנס עמהן כדי שיאציל השכינה הרוח שעליו עליהם עיין שם אלא שיש לדקדק לרבי יהודה דהתם דלא יליף בדומין לך מאתך דכתיב בפרשת יתרו משום דלא יליף סנהדרי גדולה מקטנה ויליף בדומין לך מאתך דכתיב גבי שבעים איש שנכנסו עם משה לאהל הא איכא למפרך כדפריך המקשה דהכא ודלמא התם משום שכינה ר"ל דלמא דוקא התם היו צריכין להיות מיוחסין כדי שיהיו ראוים שתשרה עליהם השכינה אבל גבי סנהדרין דעלמא לא וצריך לומר דאף על גב דהתם סבירא ליה לרבי יהודה דלא ילפינן סנהדרי גדולה מקטנה היינו אי לא הוה כתיב אתך בסנהדרי גדולה דמשה אבל השתא דגם בסנהדרי גדולה דמשה כתיב אתך בדומין לך לא אמרינן דדוקא התם היו צריכין בדומין לך משום שכינה אבל בעלמא לא אלא לענין זה ילפינן שפיר אפילו לרבי יהודה מסנהדרי קטנה דכמו בסנהדרי קטנה בעינן לעולם בדומין לך דהתם לא שייך למפרך משום שכינה הכא נמי הא דכתיב אתך בדומין לך גבי סנהדרי גדולה לעולם בעינן בדומין לך ולפי זה אתיא שפיר סוגיא דהכא אליבא דכול' עלמא אפילו אליבא דרבי יהודה וק"ל:

בתוס' ד"ה לאתויי ממזר וכו' וא"ת לימא לאתויי סומא דכשר לדון דיני ממונות לתנא דמתניתין וכו' ויש לדקדק מאי מקשי התוס' היא הנותנת כיון דמתניתין דלעיל דשמעינן דסומא כשר לדון דיני ממונות מדקתני דגומרין בלילה כדלעיל א"כ משום הכי ליכא למימר דמתניתין דהכא דקתני הכל כשרין לדון וכו' אתיא לאתויי סומא דא"כ הא תו למה לי ויש לתרץ דנימא דמתני' לא אתי לאתויי רישא דהכל כשרים לדון ד"מ אלא אסיפא דאין הכל כשרים לדון דיני נפשות ולמעוטי סומא דאע"ג דממאי דקתני במתניתין דלעיל דדיני ממונות גומרים בלילה שמעינן נמי דסומא כשר בדיני ממונות מ"מ מהא דקתני ד"נ אין גומרין בלילה אלא גומרין ביום לא שמעינן דסומא פסול בדיני נפשות דלילה גרע יותר מסומא ודו"ק:

בא"ד דמשמע ליה מתניתין בפסול יוחסין כדאמרינן בפרק זה בורר אמתניתין רבא סי' ר"ל דשם הכריח דמתני' דבא סי' דמייתי הכא דקתני כל הראוי לדון ד"נ וכו' איירי בפסול יוחסין ה"ה מתניתין דהכא משמע ליה ג"כ דאיירי דוקא בפסולי יוחסין תדע דקתני סיפא וכו' רוצה לומר תדע דמתני' דהכא איירי דוקא בפסולי יוחסין דהא קתני סיפא אלא כהנים לוים וכו' אלא שעדיין יש להקשות דלא הכריח לעיל אלא דמתני' דפ' בא סימן אי אפשר לאוקמי בפסולי מחמת חשד אבל עדיין יש לדקדק למה אוקמא בפסולי יוחסין הא אפשר לאוקמי מתניתין דהתם בפסולי מומין ודהכא בפסולי יוחסין ולא נצטרך לשום צריכותא וי"ל דמשמע לה להגמרא לישנא דכל הראוי וכן לישנא דהכל כשרים דאיירי טפי בפסולי יוחסין מבשאר פסולים אלא שמתחלה הוה סלקא אדעתיה שם בפ' זה בורר לאוקמי בכל מיני פסולין אפילו בפסול מחמת חשד והזמה אבל השתא דהוכיח שם דא"א לאוקמא בכל מיני פסולים אפילו בפסול מחמת חשד וע"כ אצטריך לאוקמי בפסול פרטי מסתבר ליה טפי לאוקמי בפסול יוחסין:

ד"ה חדא לאתויי גר וכו' וא"ת בריש מצות חליצה דא"ל רב שמואל בר יהודה לרב יהודה תנינא בישראל בבית דין של ישראל וכו' פירוש דאותו רב שמואל היה בן גר וא"ל רב יהודה שיצטרף לחמשה דיינים שישבו שתחלוץ יבמה אחת לפניהם והשיב לו אותו רב שמואל שאסור לו להצטרף עמהם מפני שהוא בן גר ותנינא בישראל בב"ד של ישראל וכו':

בא"ד ורגיל ר"ת לומר וכו' ונתגייר הוא ובנו וא"כ בלא ישראל נמי מפסל וכו' וצ"ל דאצטריך בישראל ובו' ורב שמואל בר יהודה אמו מישראל הוה כן נ"ל לגרוס ור"ל וא"כ שיהיה כדברי ר"ת קשה ל"ל למילף מישראל דפסול לחליצה בלא ישראל נמי מפסל וכו' ואין לומר דאצטריך למפסל אפילו לחליצת בני גרים דבני גרים כיון שהורתן ולידתן בקדושה וכו' ר"ל דחליצה לא שייכא גבי בני גרים כ"א באותן דהוו הורתן ולידתן בקדושה ואותן ישראל מעליא נינהו ופשיטא דכל דפסולי לבני ישראל פסולי נמי לדידהו ולמה לי קרא דבישראל וצריך לומר אצטריך בישראל וכו' ורב שמואל אמו היתה מישראל ודלא כר"ת כן הם המשך דברי התוס':

לז.

בתוס' ד"ה התורה העידה עלינו וכו' וא"ת והא יחוד דאורייתא כרררשינן מכי יסיתך אחיך בן אמך בפרק י' יוחסין דף פ' איתא התם אר"י משום רבי ישמעאל רמז ליחוד מן התורה מנין דכתיב כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתיהר עם אמו ואסור להתיחד עם עריות שבתורה:

בא"ד ומיהו היכי דלא בעל אפילו נדה אסודה להתיהד ומו' נ"ל שכונת התוס' בזה הוא שזה כמו תירוץ אחר על הקושיא שהקשה והלא יחוד דאורייתא היא וכו' והיכי אתי קרא דברי קבלה למשרי וכו' והיינו דלא אסרה תורה יחוד אלא אשה שלא בא עליה מעולם דומיא דאמו אבל אשתו נדה לא והיינו דקאמר ומיהו היכא דלא בעל וכו' ר"ל ומיהו לא קשיא כלל דהכא אין ה"נ דאפילו עם אשתו נדה אסור להתיחד דומיא דאמו ולא אתא קרא דדברי קבלה למשרי מה דכתיב באורייתא דלא התיר אלא אשה נדה דכבר בא עליה ודו"ק נראה לי:

ד"ה וירח את ריח בגדיו לשון ריח שייך בדם נדות וכו' ולפי מה שמהדרים התוס' למצוא רמז מה בפסוקים שמביא הגמרא כגון בפסוק סוגה בשושנים כתבו התוס' שדם נדות אדומים כשושנים וכן בפסוק דריח כתבו דריח שייך בדם א"כ צריך למצוא ג"כ רמז מה בפסוק כפלח הרמון וכו' ואפשר שגרעיני רמונים ג"כ אדומים ועגולים ומשוכים ככתמים של דם נדות ומה שמהדרים התוספות למצוא רמז בפסוקים נ"ל משום דקשיא להו דאם על כלל המצות מדברים הפסוקים דאפילו הריקנין והבוגדים נזהרים בהם א"כ כל יחוד דכל עריות לישתרי ולא אשכחן דהתירו אלא יחוד דנדה לכך פירשו התוס' דכל הפסוקים אינם מדברים כ"א בנדה וק"ל:

לז:

בתוס' ד"ה שאין דמך מסור בידי וכו' דמשמע ע"פ שנים עדים שראו וכו' צריך ליתן טעם היאך משמע בקרא דוקא ראייה ולא אומדנא וצריך לומר דשם עדים לא מקרי אלא בראייה ויש עוד לדקדק מנא לה לגמרא דהא דקאמר ר"ש בן שטח אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי שהרי אמרה תורה ע"פ שנים עדים וגו' דר"ל מפני שלא ראה העדות בעיניו כי אם ע"פ אומדנא והוה אחרינא בהדיה דילמא ה"ק שהרי אמרה תורה על פי שנים עדים ואני עד אחד דלא הוה אחרינא בהדי ויש לומר דאם לא כן למאי קתני הברייתא שהמעשה היה שרץ אחריו לחורבה וראה סייף בידו ודמו מטפטף ומאי אתא לאשמועינן אי לאשמועינן אתא שדין ד' מיתות לא בטלו ושנענש אותו האיש על פי דבריו של ר"ש הוי ליה למתני שראה שאחד רץ והרג את הנפש ורץ אחריו וראה שהרגו והיה יחידי ואמר ליה רשע מי הרגו לזה וכו' אלא ודאי לאשמועינן דשני עדים הוו ואפ"ה לא היה דמן מסור בידם מפני שהיה ע"פ אומד:

ד"ה מיום שחרב בית המקדש וכו' ועובדא דריש הפועלים בעל נערה המאורסה ר"ל והא הבועל נערה המאורסה דינו בסקילה ולא בזקיפה התם נמי זכות תולה וכו' א"נ הוא ובנו לאו דוקא אלא בנו תחלה וכו' ר"ל ולא זקפו אלא לאב שהיה דינו בחנק ולא להבן שהיה דינו בסקילה:

ד"ה כמאן כרב אחא וכו' בעדות המתקיימת בידיעה בלא ראייה פי' כגון בפנינו הודה שחייב לו מנה:

בא"ד וי"ל דלמסקנא דהכא וכו' ר"ל דהכא מתחלה דלא ידע לאוקמא מתניתין אלא כרב אחא ע"כ היה צ"ל דדוקא בד"מ אית ליה לרב אחא אומד אבל בד"נ לא דאל"כ מתניתין דלא כמאן אבל לפי המסקנא דנוכל לאוקמי מתניתין כרבנן אז אצ"ל עוד דרב אחא לית ליה אומד בד"נ אלא גם בד"נ אית ליה אומד וההיא דשבועות אתיא לפי מסקנא דהכא:

ד"ה מיום שפתחה וכו' כל דמים נבלעים בארץ וכו' נראה שכתבו זה מפני שהוקשה לחם והא דטבע הוא כך שכל מה ששופכים עליה הוא נבלע בתוכה וגם עדיין הוא טבעה כך א"כ לפי ס"ד דמקשה מה היה צריך למפרך מופתחה הארץ את פיה הל"ל על מה שאמר שוב לא פתחה והא עוד היום הוא טבע הארץ שהדמים נבלעים בתוכה לכך כתבו שכל הדמים רשומן ניכר וכו' וק"ל:

ד"ה לטובה לא פתחה וא"ת והא כתיב תבלעמו ארץ ר"ל והיא טובה שנתנה לקבורה:

לח:

בגמרא א"ר אליעזר מן הארץ עד לרקיע היה שנאמר למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים כצ"ל וצריך למחוק כאן ועד קצה השמים ופריך קשיא קראי אהדדי דהא נמי ועד קצה השמים דמשמע מסוף עולם עד סופו: