יד רמ"ה על הש"ס/סנהדרין/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | מאירי | ריטב"א | רמב"ן | ר"ן | יד רמ"ה
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש | בן יהוידע

על ש"ס: יד רמ"ה | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד ב

פרק ראשון - דיני ממונות

(אמר יאמר העבד יעקב הי"ו מרא"ש מקדמ"י אר"ש שיטה הלשון אמרה דחסורי מחסרא פוק עין ואתה תחזה החוש"ה אל העי"ן)

אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדו"ח שנאמר משפט אחד יהי' לכם פי' דכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וכתיב בתריה משפט א' יהיה לכם לאקושי דיני ממונות לדיני נפשות והכי משמע בת"כ וכי היכי דאקילו בהו דלא ליבעו דרישה וחקירה משום נעילת דלת הכי אקילו בהו דלא ליבעו מומחין דאי מצרכת ליה דרישה וחקירה מימנע ולא מוזיף סבר דילמא טעו סהדי בחקירות ומפסיד וה"ה לגבי מומחין דחייש דילמא לא משכח מומחין ולא מצי לאפוקי זוזיה מלוה ומימנע ולא מוזיף ומקשי' אלא מעתה כיון דהדיוטות ברשות קא נחתי הוו להו כמומחין ואם טעו לא ישלמו. ומפרקי' עיקר תקנתא כי אתקן משום נעילת דלת הוא דאיתקן ומלתא דאית בה תקנתא לשלא תנעול דלת כגון בטולי דרישה וחקירה ואכשורי הדיוטות תקינו רבנן אבל למפטר דייני מתשלומין לא תקינו רבנן דאי פטרת להו כ"ש שאתה נועל דלת בפני לווין דחייש מלוה דילמא טעי דיינא ופטר ליה ללוה ומפסיד אבל לענין אכשורי הדיוטות ליכא נעילת דלת דהא אי בעי מלוה למיכפייה ללוה למיזל למקום הועד כל כמיניה וכי אכשרו רבנן הדיוטות היכא דניחא ליה למלוה בגויהו דיכול למיכפייה ללוה למיזל קמי הדיוטות הילכך איהו דאפסיד אנפשיה דאזל לגבי הדיוטות ואיכא לפרושי דהכי קא מקשי' אלא מעתה דכל מילתא דאית בה תקנתא שלא תנעול דלת שפיר דמי אפי' טעו לא ישלמו דאי אמרת משלמי ממנעי דייני ולא דייני וממנע מלוה ולא מוזיף ומפרקי' כל שכן שנעלת דלת כו' כדפרישנא:

דף ג עמוד א

ומקשינן השתא דאמרת דשאני דינא דגזלות וחבלות משאר דיני ממונות דאילו גזילות וחבלות בעינן מומחין ואילו שאר דיני ממונות סגיא להו בהדיוטות למה ליה לר' אבהו לאוקומ' למתני' בחד בבא ולאוקמ' גזילות וחבלות פי' בדיני ממונות לוקמה בתרי בבא כפשטה דהא ודאי תנא תרתי בבי בעי מיתנא דהא לא שוו דינייהו לאהדדי והכי קתני דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות בשלשה הדיוטות גזילות וחבלות בשלשה מומחין דלהכי קתני להו בתרי בבי לאשמועי' דשני דינייהו מהדדי ולא הוה יכיל למתניניהו תרוייהו בחד בבא ועוד אי אמרת חדא קתני שלשה שלשה תרי זימני למה לי והו"ל למתני דיני ממונות גזילות וחבלות בשלשה אלא אמר רבא לעולם תרתי קתני דיני ממונות דהיינו הודאות והלואות בשלשה הדיוטות שלא תנעול דלת בפני לוין גזלות וחבלות בשלשה מומחין וכדרבי יוסי בר חנינא דאמר כל היכא דאיכא נעילת דלת כגון הודאות והלואות אקילו בהו רבנן דלא ליבעו חקירה ודרישה וה"ה נמי דלא בעינן מומחין כדאמרן ואיצטריך לאשמועינן כדר' יוסי בר' חנינא דאי לא דרבי יוסי בר' חנינא והוה סבירא לן דעירוב פרשיות כתוב כאן אפי' בהודאות והלואות נמי ניבעי מומחין ואי נמי הוה סבירא לן דאין עירוב פרשיות כתוב כאן אפילו תלתא נמי לא ליבעי הילכך אצטריך לאוקומה כדרבי יוסי בר חנינא למימרא דלא בעינן מומחין אבל שלשה בעינן כרבי חייא בר' יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן ואי משום נעילת דלת ליכא דשלשה הדיוטות טובא שכיחי:

רב אחא בריה דרב איקא אמר מדאורייתא בהודאות והלואות חד הדיוט נמי כשר והוא דגמיר ואע"ג דלא הוי מומחה דכתיב תשפוט עמיתיך ויחיד דגמיר משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתיך וקסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן אלא משום יושבי קרנות לשון קרן זוית והן בטלנין שאין עוסקין במלאכה אלא יושבין בקרנות העיר ופעמים שבני אדם באין מאיליהן ונידונין בפניהם בזמן שבתי דינין טרודין בדין אחר ובאין לפני אלו שהן יושבין בטלין אחמירו רבנן לאצרוכי שלשה ולעולם תרתי קתני וכדאמרן מיהו טעמא בהודאות והלואות דבעינן שלשה לאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן וטעמא נמי דלא בעי מומחין לאו משום נעילת דלת הוא אלא מדאורייתא נמי שפיר דמי ומתמהי' אי משום יושבי קרנות מאי אהניא לן דאצרכניה שלשה אטו בשלשה מי לא אפשר דהוו כלהו יושבי קרנות דלא גמרי ומפרקי' לא איפשר דלא הוי בהו חד דגמיר דשמע מרבנן דיני הודאות והלואות דשכיחי כל יומא וגמרינהו:

ומקשינן אלא מעתה טעו לא ישלמו דהא ברשות קא עבדי ומפרקי' כ"ש דאי פטרת להו הוו נפישי יושבי קרנות דלא הוה איכפת להו למגמר הילכך חייבינהו רבנן תשלומין כי היכי דלרמו אדעתייהו וליגמרו אי נמי לפרשו [ולא] לידינו ודייקינן מאי איכא בין רב אחא לרבא דהא תרוייהו מכשרי ג' הדיוטות בהודאות והלואות ומהדרי' איכא בינייהו דשמואל דאמר שני הדיוטות שדנו דיניהן דין אלא שנקראו ב"ד חצוף שעברו על תקנת חכמים לרבא דאמר מדאורייתא בעינן תלתא אין דיניהן דין לרב אחא כיון דמדאורייתא לא בעינן תלתא דאע"ג דרבנן תקינו תלתא משום יושבי קרנות בדיעבד דיניהן דין. ופסק רבינו חננאל ז"ל הילכתא כרב אחא בריה דרב איקא דיחיד מומחה מדאורייתא נמי כשר מדאמרינן לקמן ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי והדין מימרא ליתיה חדא דהא אסיקנא דרב אחא בריה דרב איקא אית ליה דשמואל וסוגיין בכוליה תלמודין כרבי אבהו כדבעינן למימר קמן וסוגיין נמי כר' חייא בר יוסף דאמר עירוב פרשיות כתוב כאן ואשתכח דמדאורייתא בהודאות והלואות נמי תלתא מומחין בעינן וההיא דלקמן דמכשרינן יחיד מומחה לאו משום דמדאורייתא כשר דא"כ כי לא קבלוה עליהו נמי כי טעי ליפטר ותו אי כדרב אחא בריה דרב איקא אפילו הדיוט נמי כי גמיר ליתכשיר דהא לרב אחא לית ליה עירוב פרשיות כתוב דאי אית ליה ליבעי תלתא אלא ודאי לית ליה וא"כ מומחה מנא ידע ליה אלא טעמא דמילתא התם כיון דאכשור רבנן שלשה הדיוטות שלא תנעול דלת בפני לוין כל שכן דיחיד מומחה כשר דודאי יחיד מומחה עדיף טפי מכמה הדיוטות ולעולם קי"ל כרבא:

ברם צריך למידע דאוקמינן להני דיני ממונות דסגיא להו בהדיוטות בהודאות והלואות ומשום נעילת דלת לא תימא הודאות והלואות בלחוד הוא דתקינו רבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אלא כי היכי דתקינו בהודאות והלואות הכי נמי תקינו בגזלות וחבלות דשכיחי כדאסיקנן בפרק החובל דכל מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס עבדינן שליחותיהו וכי תימא הא גזל דשכיחא ותנן במתני' גזלות וחבלות בשלשה מומחין. שתי תקנות הוי מעיקרא תקינו הודאות והלואות ולבסוף תקינו כל מידי דשכיח ואית בה חסרון כיס מפני תיקון העולם. ואיבעית תימא כולה חדא תקנתא היא מעיקרא תקון כל מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס ולבסוף נמי מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס הוא דבעי' אלא מיהו מעיקרא לא הוו שכיחי גזלות וחבלות ולבסוף הוו גזלות וחבלות:

וכי תימא אדאמרי' טעמא בהודאות והלואות משום נעילת דלת לימא משום דשכיחא לא קשיא דכי אמרינן טעמא משום מילתא דשכיחא בחסרון כיס דאתי שלא מדעת בעלים אבל הודאות והלואות סד"א לימנע ולא לוזיף קמ"ל שלא תנעול דלת וטעמא קמא דייק טפי. ואם תשאל מאי שנא דקאמרי' איכא ביניהו דשמואל ולא קאמרי' איכא ביניהו דר' אבהו לרבא דאמר מדאורייתא בעי ג' אית ליה דר' אבהו לרב אחא דלא בעי מדאורייתא ג' לית ליה דר' אבהו. תשובתך משום דר' אבהו איכא לאוקומי שמעתיה אפי' אליבא דרב אחא דמדאורייתא חד נמי כשר ורבנן אצריכו ג' והאו דאמר שנים שדנו אין דיניהם דין לאו מדאורייתא הוא אלא מדרבנן וכיון דיכיל לאוקו' מימריה לכ"ע ליכא לאוקו' בפלוגתא אבל מימרא דשמואל ליכא לאוקומה אלא לרב אחא דאי לרבא כיון דבין מדאורייתא בין מדרבנן בעינן ג' ב' הדיוטות דמכשר שמואל מנא לן:

פיסק' נזק וחצי נזק ודייקי' נזק היינו חבלות שהרי החובל בחבירו חייב בחמשה דברים והנזק אחד מהן כדאיתא בב"ק בריש פ' החובל ומפרקי' כיון דבעי מתנא חצי נזק דמיירי במידי דאית ביה חסרון כיס דאכתי לא איירי ביה תנא נמי נזק ומתמהינן חצי נזק נמי היינו חבלות דחבלות סתמא קתני ומשמע לא שנא בגופו ול"ש בממונו ל"ש מחמת גופו של מזיקו ול"ש מחמת ממונו והרי חצי נזק בכלל ואפילו חד מינייהו לא ליתני ומהדרינן דהאי חבלות דקתני במתני' בחבלא דהוי ממונא קא מיירי ואצטריך למתני חצי נזק בקרן תמה דקנסא הוא. ומקשינן הא ניחא למאן דאמר פלגא נזקא קנסא אלא למאן דאמר ממונא מאי איכא למימר ועיקרה בפרק ארבעה אבות ובפרק אלו נערות מאן דאמר קנסא קסבר סתם שוורים בחזקת שימור קיימי ולא בעי נטורי ובדין הוא דלא ליחייבי ולא מידי ורחמנא הוא דקנסיה פלגא כי היכי דלנטריה לתוריה טפי ומ"ד ממונא קסבר סתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימי ובעי נטורי ובדין הוא דבעי שלמי נזק שלם דכמועד דמי ורחמנא הוא דחס עליה דאכתי לא אייעד תוריה באפיה והדרינן למימר דהיינו טעמא דאצטריך למיתנא חצי נזק משום דבעי למיתנא תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה דממון שאינו משתלם בראש הוא דאינו קרן כדכתיב בגזלן ושלם אותו בראשו ואלו בתשלומי כפל לאו ממון המשתלם בראש הוא שהרי משלם יתר מקרן תנא נמי ח"נ דלאו ממון המשתלם בראש הוא שהרי משלם פחות מקרן:

דף ג עמוד ב

ואיבעיא לן שלשה מנא לן דתנו רבנן ונקרב כו' ר' יונתן אומר ראשון תחילה נאמר ומצרך צריך לגופיה דליזול לגבי דיינא אבל מניינא דדייני לא שמעינן אלא מהנך דלא צריכי לגופיה דקרא והנך תרי נינהו וכי איכא למשמע תלתא משום דאין עושין ב"ד שקול שהרי צריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואי הוי שקול פעמים שנחלקין לחצאין ואין כאן רבים ורבינו שלמה פי' ראשון תחילה נאמר לגופיה אתא דליבעי מומחין דאלהים לשון גדולה ורבנות הוא ולא דייק מדפריך ליה ר' יאשיה א"כ ליכתוב קרא אל השופט ואי אמרת דר' יונתן למומחין מפיק ליה מאי פריך ליה ר' יאשיה הא ודאי אצטריך לאשמועינן דרישא למיבעי מומחה אלא מחוורתא כדפרשי': ודייקי' לימא בדורשין תחילות קמפלגי ומהדרי' בעלמא דכ"ע אין דורשין תחלות ושאני הכא דשני קרא בדיבוריה וכתב אלהים דאי סלקא דעתא דקמא לגופיה אצטריך דליזול לגבי דיינא ולאו לאשמועי' דבעי ג' מומחין לימא קרא אל השופט מאי אל האלהים ש"מ למנינא פי' דאלהים לשון גדולה ורבנות הוא ולהכי אפקיה בהאי לישנא לאשמועינן דלהוי מומחה ואי לאו ממנינא הוא למה לי למטרח ולאשמועינן דלהוי מומחה ואיכא לפרושי דהיינו טעמא דר' יאשיה מדהוה ליה למיכתב אל השופט כדכתיב בעלמא וכתיב אל האלהים כלישנא דכתב בהנך תרי ש"מ למניינא. ורבי יונתן לישנא דעלמא נקט כדאמרי אינשי מאן דאית ליה דינא ליקרב לגבי דיינא דהיינו דיין הרגיל שהוא מומחה לרבים ולא אצל הדיוט ואע"ג דמומחין לר' יונתן מאינך תרי אלהים נפקי ליה כיון דאצטריך לאשמועינן מעיקרא דליזול לגבי דיינא אפקה בלישנא דעלמא כדאמרי אינשי:

ודייקי' ור' יאשיה דבעי קרא לאיתויי שלישי לית ליה דבעינן ב"ד נוטה כדי לקיים בו אחרי רבים להטות ונפקא מינה לאכשורי ארבעה או ששה וכיוצא בהן דאי אית ליה קרא להביא שלישי למה לי אלא לית ליה והא קרא כתוב ודרשינן ליה לב"ד נוטה דתניא רבי אליעזר כו' ומפרקינן סבר לה כר' יהודה דאמר סנהדרי גדולה שבעים ולא מצריך ב"ד נוטה דהא זימנין דמתפלגי פלגא ופלגא וליכא בית דין נוטה ומקשינן אימור דשמעת ליה לר' יודה בסנהדרי גדולה דכתיב בהו שבעים בשאר בי דיני מי שמעת ליה והתנן סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור ועריפת העגלה כו' ואסיקנה דר' יאשיה עדיפא מדר' יודה שזה חלק מדתו ור' יאשיה לא חלק מדתו אלא יליף שאר בי דיני מסנהדרי גדולה: ודייקי' אלא האי לנטות מאי עביד ליה בשלמא רבי יודה מוקים ליה בשאר בי דיני אלא ר' יאשיה במאי מוקים ליה ומהדרינן ר' יאשיה מוקים ליה בדיני נפשות כדמוכח רישיה דקרא לא תהיה אחרי רבים לרעות ומפרש ליה במתני' לא כהטייתך לטובה הטייתך לרעה הטייתך לטובה על פי אחד והטייתך לרעה על פי שנים ואי הוו זוגות לא משכחת בהו הטייה פחות משנים ועל כרחך קרא בדיני נפשות בלחוד קאי דאי בדיני ממונות טובתו של זה היא רעתו של זה ורעתו של זה היא טובתו של זה וא"כ להי קא קרי טובה ולהי קרי רעה אלא לאו בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא בעינן ב"ד נוטה:

ומקשינן תו אלא הא דתנן שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי חייב לימא דלא כר' יאשיה דאי ר' יאשיה כיון דמקראי נפקא ליה דבעינן תלתא ולאו משום דלהוי בית דין נוטה בעינן עד דמודו כולהו לזכותא או לחיובא ומפרקינן אפילו תימא ר' יאשיה לענין מיזל בתר רובא כיון דקולא הוא יליף לה בקל וחומר מדיני נפשות ומה דיני נפשות דחמירי אקיל בהו רחמנא למיזל בתר רובא דיני ממונות דקילי לא כל שכן אבל לענין אצרוכי ב"ד נוטה חומרא הוא ואין למדין מן החמור לקל להחמיר עליו פיר' אחרי' לימא השתא דלא כרבי יאשיה דכיון דמקרא דאחרי רבים להטות הוא דילפינן למיזל בתר רובא וקא מוקי ליה ר' יאשיה בדיני נפשות אבל בדיני ממונות לא מכלל דסבירא ליה דבדיני ממונות לא אזלינן בתר רובא דמהיכא תיתי ליה אלא הא דתנן כו':

תנו רבנן דיני ממונות בשלשה ר' אומר בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה קס"ד דהאי טעמא דמצריך רבי חמשה דכי מיפלגי אהדדי מיגמר דינא בשלשה והוי רובא דבי דינא ומתמהי' אטו בתלתא מי לא גמר דינא בתרי והוי רובא וסברי' למימר הכי קאמר מפני שגמר דין צריך שיהיה בשלשה. אלמא קסבר תלתא כי כתיבי בגמר דין כתיבי מגדיף בה ר' אבהו אלא מעתה דקראי אגמר דין קיימי תהא סנהדרי גדולה צריכה מאה וארבעים ואחד כדי שיגמר הדין בשבעים ואחד כרבנן ותהא סנהדרי קטנה צריכה ארבעים וחמשה כדי שיגמר הדין בעשרים ושלשה וכי תימא היכי מצי למימר הכי הא עיקר שתי עדות הכתובים כאן משמע שהן חולקין מקצתן מחייבין ומקצתן מזכין והיכי תיסוק אדעתין שיהו עשרים ושלשה מזכין או מחייבין לא תיקשי לך דכי דרשינן עדה שופטת ועדה מצלת הני מילי היכא דלא סבירא לן דקרא בגמר דין קא משתעי אבל אי הוה סבירא לן דקראי בגמר דין קא משתעי הוה מוקמינן להאי עדה שופטת ועדה מצלת כגון דהדור כולהו להצלה בגמר דין וכי תימא הכי נמי אדפליג בב"ד של ג' ליפליג בסנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה אלא גבי סנהדרי גדולה מ"ט לא אמרינן הכי דאספה לי ע' איש אמר רחמנא משעת אסיפה ע' וגבי סנהדרי קטנה מ"ט לא אמרינן הכי ושפטו העדה והצילו העדה אמר רחמנא משעת שפיטה עדה ומהתם ילפינן לסנהדרי קטנה ה"נ גבי קראי דילפינן מיניהו ב"ד של ג' ונקרב בעל הבית אל אלהים אמר רחמנא משעת קריבה שלשה וה"ה לר' יונתן דלא דריש ונקרב למנינ' הא כתיב עד האלהים יבא דבר שניהם משעת ביאה שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהם עוד אחד והיינו טעמא דנקט לפרושי אליבא דרבי יאשיה משום דלמאי דס"ד דקסבר רבי דקראי בגמר דין כתיבי הוה משמע דרבי לית ליה דר' יונתן דהא רבי בעי בגמר דין שלשה ואלו רבי יונתן לית ליה מקראי טפי מתרי ואם כן אפילו תימא דקראי בגמר דין כתיבי תלתא לר' מנא ליה:

ואסיקנ' אלא היינו טעמיה דר' כו' נאמר אלהים למעלה עד האלהים יבא ונאמר אלהים למטה ירשיעון אלהים וירשיעון תרי משמע ומה למטה שנים כדאמרן אף למעלה שנים אבל ונקרב בעל הבית אל האלהים תחילה נאמר ואין דורשין תחלות:

דף ד עמוד א

במאי קא מפלגי רבנן סברי יש אם למסורת ירשיען כתיב חסר דמשמע לשון יחיד ואע"ג דקרינן ירשיעון לשון רבים מסורת עיקר ור' סבר ירשיעון קרי' ומשמע לשון רבים ומקרא עיקר ולא חיישינן למסורת וכי תימא א"כ למה ליה לרבי לאסוקי טעמא כדי שיגמר הדין בשלשה הא מקראי נפקא ליה לרבי הכין פירושא רבי אומר בחמשה לפי שהכתוב מוכיח שצריך ארבעה ואם אתה אומר כן פעמים שנחלקין לחצאין ואין כאן ב"ד נוטה לפיכך צריך ה' כדי שיהא ב"ד נוטה ויגמר הדין בג' והכי קאמר ר' אומר בחמשה כדי שיהא ב"ד נוטה ויגמר הדין בג' ודקאמרת אטו בתלתא מי לא גמרי דינא בתרי רבי מקראי ארבעה אית ליה ולאפוקי ארבעה קאתי וה"ק בחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה שאם אתה אומר בארבעה כמו שהכתוב מוכיח פעמים שנחלקין לחצאין וכד מעיינת בהאי פירושא משכחת ליה דדאיק טובא.

וחזינן מאן דפריש לה הכי קאמר הואיל ובעינן ה' מן התורה ש"מ התורה הקפידה שיהא גמר דין בשלשה והאי פירושה ליתיה כלל מתרי אנפי חדא הא לית ליה מקראי אלא ד' ועוד אפילו תימא כיון דמן התורה בעינן ב"ד נוטה למה ליה לרבי לאסוקי טעמא לפי שהתורה הקפידה שיגמר הדין בשלשה כיון דמדאורייתא שמעינן ה' מאי אהני לן האי טעמא דכדי שיגמר הדין בשלשה אלא ודאי ש"מ דהאי פירושא ליתיה כלל ואינו כדאי לדקדק בו ומ"ט קרו לה לכתיבה מסורת בדבר המסור למיעוט בני אדם ולא לזולתם משום דמקרא מיגרס גריס בפומא דרובא דאינשי ולא שייך למקרייה מסורת אבל כתיבה דלא ידיעה אלא לסיפרי דמסיר להו מלא וחסר קרי לה מסורת:

ואף ר' יודה בן רועץ סבר יש אם למקרא דתניא שאלו תלמידיו את רבי יהודה בן רועץ כתיב וטמאה שבועיים חסר וקי"ל דתרי שבועי קאמר רחמנא אקרא אני שבעים כמה דכתיב לשון ע' איש ותהא יולדת נקבה טמאה שבעים יום אמר להן טימא וטיהר ביולדת זכר וטימא וטיהר ביולדת נקבה מה כשטיהר בזכר נקבה כפלים בו דכתיב בזכר ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמה טהרה ובנקבה כתיב וששים יום וששת ימים וגו' דהיינו כפלים בנקבה אף כשטמא בזכר שבעה דכתיב וטמאה שבעת ימים נקבה כפלים בו דהיינו ארבעה עשר יום לאחר שיצאו יצא מחזר אחריהן אמר להן בני אי אתם נזקקין לכך שבועיים קרינן ויש עיקר למקרא: ואף בית שמאי סברי יש אם למקרא דתניא בית שמאי אומרים כל הניתנין על מזבח החיצון דהיינו אשם ועולה ושלמים שטעונים שתי מתנות שהן ארבע שנותנן במתנה אחת כיפר דכתיב ודם זבחיך ישפך שפיכה אחת במשמע ובחטאת שטעונה ארבע מתנות על ארבע קרנות אם נתן שתי מתנות כיפר אבל מתנה אחת לא כדבעינן למימר קמן וב"ה אומרים אף בחטאת שנתן מתנה אחת כיפר:

ואמר רב הונא מאי טעמא דב"ש קרנות קרנות קרנות כו' בשעיר נשיא כתיב קרנת חסר ובשעירת יחיד כתיב נמי בקרנת חסר ובכשבת יחיד כתיב קרנות מלא וכולהו בחטאת של מזבח החיצון קא מיירי דהא בכולהו כי כתיבא בהו נתינה על קרנות מזבח העולה כתיב בגויהו והיינו מזבח החיצון דכולי עלמא מהתם גמרי' דבעיא ארבע מתנות על ארבע קרנות דהא בין שעיר נשיא ובין שעירת יחיד בין כשבת יחיד כולהו חד דינא אית להו למה לי לפרושה בכולהו קרנות לישמעי' נשיא לחודיה וליכתוב בהנך ועשה לה כאשר עשה לשעיר החטאת אלא להכי אשמועינן בכולהו לרבויי כולהו ארבע קרנות לנתינה בכל חד מינייהו אבל הנך דפר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור במזבח הפנימי כתיבא בהו נתינה פר כהן משיח דכתיב ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטרת הסמים לפני השם אשר באהל מועד פר העלם דבר של ציבור דכתיב ומן הדם יתן על קרנות המזבח אשר לפני השם וגו' והיינו מזבח הפנימי והתם כולהו מודו דמתנה אחת מעכבת וכי פליגי בחטאת של מזבח החיצון פליגי בית שמאי סברי יש אם למקרא ואע"ג דתרי מיניהו כתיבי חסרין בכולהו קרנות קרינן דמשמע תרי בכל חדא מיניהו דהוו להו שיתא ארבע מהן למצוה שמצוה ליתן ארבע מתנות על ארבע קרנות ושתים לעכב שאם נתן פחות משנים עיכב אבל חמש למצוה לא מצית אמרת דהא ליכא במזבח טפי מארבע קרנות וב"ה סברי יש אם למסורת ואע"ג דבכולהו קרנות קרינן דמשמע תרי מסורת עיקר ותרי מיניהו חסרין כתיבי ותרויהו לא מרבו אלא תרי בלחוד והאיך דכתב מלא מרבי תרי הא ארבע ג' למצוה ואחת לעכב ודרשינן ודייקי' בשלמא לבית שמאי כיון דכתיבי שיתא ומזבח לית ביה טפי מארבע קרנות על כרחך תרי מיניהו לא צריכי למצוה וכי כתיבי לעכב כתיבי אלא לבית הילל דס"ל דלא כתיבי אלא ארבעה אימא כולהו למצוה דהא כולהו צריכי למכתב למצוה ועיכוב דחדא מנא להו אימא אע"פ שלא נתן כלום כיפר ופרקינן כפרה בכדי כלומר בלא נתינת דמים לא אשכחן ואי אמרת אע"פ שלא נתן כלום לא עיכב במאי הויא ליה כפרה:

ואף ר' שמעון סובר יש אם למקרא דתניא גבי דפנות של סוכה שתים כהלכתן דהיינו ז' טפחים שיעור משך סוכה קטנה ושלישית אפילו טפח ברום עשרה. רבי שמעון אומר כו' במאי קא מיפלגי רבנן סברי יש אם למסורת תלתא בסכת כתיבי תרין חסרין וחד מלא דל חד קרא כוליה לגופיה דאיצטריך לאשמועינן מצות ישיבה בסוכה ולא למנינא דדפנות פשו להו תרי קראי חד חסר וחד מלא דהוו להו תלת אתאי הילכתא כדאמרינן התם (עירובין ד'.) שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני גרעתה לדופן שלישית ואוקימתה אטפח ור' שמעון סבר יש אם למקרא בכולהו בסכות קרינן דמשמע תרי בכל חד מינייהו דהוו להו שש דל חד קרא כוליה לגופיה פשו להו תרי דהוו להו ארבע אתאי הלכתא וגרעתא לרביעית ואוקימתה אטפח ואי קשיא לך מאי שנא דלגבי חטאת לא דלינן חד קרא לגופיה ומאי שנא גבי סוכה דדלינן חד קרא לגופי' לא תיקשי לך דגבי חטאת כיון דמתנות קא מנינן על כרחך כולהו למנינא כתיבי דהא לא איצטריך קרא אלא לחד ענינא בלחוד והיינו מצות נתינה ומשום הכי לא דלינן חד קרא לגופיה דהא גופיה דקרא במצות נתינה כתיבי וליכא עניינא אחרינא לאוקומיה ואלו גבי סוכה בשלמא אי הוה מנינן ישיבות הוה מנינן ליה נמי לקרא קמא בהדייהו אלא הכא דפנות קא מנינן וכיון דאיצטריך קרא לתרי ענייני חד למצות ישיבה בסוכה והיינו דמשמע גופיה דקרא ואידך למניינא דדפנות על כרחן דלינן חד קרא לגופיה והוא הדין לגבי תלתא אלהים דכתיבי ודלינן קמא לגופיה היינו טעמא משום דקרא איצטריך לתרי ענייני חד דליזול לגבי דיינא והיינו דמשמע גופיה דקרא ואידך מנינא דדייני ועל כרחן דלינן חד קרא לגופיה:

ואף ר' עקיבא סבר יש אם למקרא דתניא מניין לרביעית דם הבאה משני מתים שמטמאה באהל עיקרה דרביעית דם הבאה ממת אחד מטמאה באהל לדברי הכל שנאמר על נפש מת לא יבא ואשכחן דם דמיקרי נפש דאי לנפש ממש מי ידע היכא קיימא דלימנע ולא ליעול ואי לגופו של מת לימא על מת מאי על נפש מת אלא על כרחך לדם הוא דאיצטריך ורביעית היינו חיותו של אדם דכי לית ביה רביעית דם לא מצי חיי ומדשיעור חיות ברביעית שיעור מיתה נמי ברביעית דבבציר מהכי לא מיקרי מת דהא לא הוה מעיקרא שיעור חיות כי היכי דליקריה השתא מת הכי משמע לן מפירושיה דרבינו שלמה ז"ל דכתב נפשות היינו דם דאיקרי נפש ורביעית היא חיותו של אדם ובלאו הכי לא מקרי מת עד שיהא בו שיעור מיתה ואיכא למימר נמי דהוה סבירא ליה ז"ל דמיתה הבאה מחמת יציאת דם אינה באה בפחות מרביעית מיהו לא שנא הכי ולא שנא הכי לא נהירא לן דהאי מת דכתב בקרא לאו אנפש גופיה כתיב אלא אגוף של מת קאי וכי דייקינן ממשמעותא דנפש קא דייקינן דבבציר מרביעית לא מיקרי נפש דהא לית ביה שיעור חיות ולגבי רביעית דם הבאה משני מתים פליגי ר' עקיבא ורבנן ר' עקיבא סבר מטמאה באהל דכתיב ועל כל נפשות מת אע"ג שנפשת חסר כתיב יש אם למקרא ונפשות קרינן דמשמע תרי וכ"ת מת חד משמע ומהשתא מאי קאמר קרא אי לימא לאיתויי שתי רביעיות ממת אחד פשיטא השתא חדא רביעית מטמיא שתים מיבעיא אלא להביא שתי נפשות שאין בשתיהן אלא כשיעור למת אחד דהיינו רביעית ורבנן סברי אע"ג דקרינן נפשות נפשת חסר כתיב דמשמע חד ויש אם למסורת:

מתקיף לה רב אחא בר יעקב מי איכא דלית ליה יש אם למקרא והתניא בחלב אמו יכול בחלב אמו מלשון כל חלב וכל דם אבל בשר בחלב מלשו חמאה וחלב מותר לבשל אמרת יש אם למקרא בחלב קרינן בשו"א ופת"ח תחת החי"ת אבל חלב בציר"י תחת החי"ת מותר לבשלו עם הבשר אלמא כ"ע יש אם למקרא דאי איכא מאן דפליג עלה בשר בחלב מנא לן דאסור:

דף ד עמוד ב

וסברינן למימר דלכולי עלמא יש אם למקרא ור' ורבנן בהא קא מיפלגי ר' סבר ירשיעון תרי אחריני דמכדי כתיב עד האלהים יבא כו' לכתוב קרא אשר ירשיען ישלם כו' ואנא ידענא דאהאלהים דכתיב בהדי' קאי למה לי למכתב אלהים זימנא אחריתי אלא לאיתויי תרי אחריני לבד מהנך תרי דכתיבי לעיל דהוו להו ארבעה ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה והיינו טעמא דדייק לישנא דירשיעון ולא דייק לישנא דאלהים דמשמע לשון רבים משום דאלהים לשון יחיד נמי משמע דהא איקרי קב"ה נמי אלהים אע"ג דהוי יחיד ית' שמו ותתעלה מלכותו כענין שנאמר כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים בראשית ברא אלהים וכי איקרי אלהים לשון רבים להידור וגדולה ולא לדבר אחר ואמטול הכי לא מצי גמרא למידק אלא מלישנא דירשיעון וכי תימא א"כ תרי בלחוד הוא דאית ליה ואי נמי חשבת חד אלהים דכתיב בתר ירשיעון הוו להו תלתא ירשיעון תרי ואלהים חד הא תלתא אמרי הא לא קשיא דהאי ירשיעון כיון דכתיב גבי אלהים בתרא שדייה נמי אדאלהים בתרא וש"מ דהאי אלהים בתרא תרי נינהו ורבנן סברי כי כתיב ירשיעון דמשמע תרי אכל חד מהני אלהים דסמיכי ליה לאו אכל חד מינייהו באפיה נפשיה כתיב כי היכי דלישוייה לקמא תרי ולבתרא תרי אחריני אלא אתרוייהו בהדי הדדי כתיבי היאך דכתיב מקמי ירשיעון דכתיב עד האלהים יבוא דבר שניהם והאי דכתיב בתריה ירשיעון דכתיב ירשיעון אלהים ותרוייהו בהדי אהדדי קאי ירשיעון דמשמע תרי ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה ולעולם ירשיען לכולי עלמא אע"ג דכתב חסר תרי משמע דיש אם למקרא:

ר' יודה בן רועץ דאמר יש אם למקרא ומוקמת לה למימריה בפלוגת' ממאי דפליגי רבנן עליה לעולם אימא לך ל"פ רבנן עליה: ובית הלל דפליגי אבית שמאי לאו משום דס"ל יש אם למסורת אלא טעמייהו משום דכתיבי קראי יתירי למיעוטא דתניא וכפר וכפר וכפר בשעיר נשיא ובשעירת יחיד וכשבת יחיד בכל חד מינייהו כתיב וכפר לאשמועינן דסגיא בכפרה אחת ובזבחים פ' בית שמאי (זבחים ל"ח.) מותר להו דהא כתיב ונסלח והיינו כפרה וא"כ וכפר למה לי מפני הדין כלומר שהוצרך לכתוב את כולן שאלמלא כן היה לי להביא מן הדין שכולן מעכבות כדבעינן למימר קמן נאמרו דמים בפנים ונאמרו דמים בחוץ כו'. והלא דין הוא השתא קא מייתינן ברישא מדינא דלא ליעכבו כי היכי דליתי עלה הך פירכא דמשמע מינה דכולהו מעכבי והיינו דאיצטריך קרא במינייהו לאשמועינן דלא מעכבי והלא דין הוא דלא ליעכבי נאמרו דמים למטה מחוט הסיקרא דהיינו עולה ושלמים ואשם דכתיב בהו אל יסוד מזבח העולה ונאמרו דמים למעלה מחוט הסיקרא דהיינו חטאת בהמה דכתיב בה על קרנות מה דמים האמורים למטה שנתנן במתנה אחת כיפר דהא אפילו בית שמאי מודו בהו כדכתיב ודם זבחיך ישפך אף דמים האמורים למעלה שנתנן במתנה אחת כיפר ופרכינן כלך לדרך זו נאמרו דמים בפנים בחטאות הפנימיות כגון פר כהן משיח ופר העלם דבר של צבור שטעונין שבע הזאות על הפרוכת ועל מזבח הזהב ונאמרו דמים בחוץ בחטאת שנעשית על מזבח החיצון כגון שעיר נשיא ושעירת יחיד וכשבת יחיד מה דמים האמורים בפנים חסר אחת מכל המתנות לא עשה כלום דהכי תנן בהו באיזהו מקומן (מ"ז) דמתנה אחת מהן מעכבת ונפקא לן בהקומץ רבה דזבחים (כ"ז) מקראי דכתיב ועשה לפר כאשר עשה מה ת"ל לכפול בהזאות ולומר שאם חסר אחת מכל המתנות לא עשה כלום אף דמים האמורים בחוץ חיסר אחת מכל המתנות לא עשה ולא כלום.

ואתינן למדחא האי דינא בתרא ואמרינן נראה למי דומה דנין חטאת של מזבח החיצון מעולה ואשם ושלמים של מזבח החיצון ואין דנין חטאת של מזבח החיצון מחטאות הפנימיות ופרכינן כלך לדרך זו דנין חטאת של מזבח החיצון מחטאת הפנימיות שכן שתיהן חטאות ונאמר בשתיהן קרנות ואל יוכיחו דמים התחתונים דהיינו עולה ואשם שאינן חטאת ולא נאמר בהן קרנות וכיון דאיתברר דמדינא הוה לי למילף דכולהו מתנות מעכבי משום הכי איצטריך קרא לאשמועינן וכפר וכפר וכפר דלא מעכבי.

פי' אחרינא נאמרו דמים למטה בפרשה בחטאת העוף דשמיעת קול ואם נתנן במתנה אחת כיפר דהא לא כתיב בה קרנות ונאמרו דמים למעלה בחטאת בהמה ולאו מילתא היא מדפרכינן לבסוף ואל יוכיחו דמים התחתונים שאין חטאת וקרנות ואי אמרת דגבי חטאת דשמיעת קול קאי נהי דקרנות לא כתיבי בה חטאת מי לא כתיבא בה ואית דדחקי ואמרו שאין חטאת וקרנות כלומר אע"פ ששמה חטאת לא נאמר בה קרנות ולא מסתבר דהא תנא מתרוייהו פריך ואם איתא מכדי חטאת מילתא דשויא בתרוייהו היא ל"ל לאדכורה כלל. ואית דמפרשי נאמרו דמים למטה באשמות בפרשה אחרונה דסדר ויקרא ואפירושא קמן סמכינן והכי כתבי רבוותא קמאי כפירושא קמא:

ואמרינן ורבי שמעון ורבנן ממאי דביש אם למקרא פליגא לעולם אימא לך דכ"ע יש אם למקרא והכי דלית חד קרא לגופיה פשו להו ארבע ובהא פליגי רבי שמעון סבר סככה לא בעיא קרא דהא לא מיקרי סוכה בלא סכך ומקרא קמא דדלינן לגופיה נפקא וכולהו לדפנות איצטריך אתאי הלכתא וגרעתא לרביעית ואוקי' אטפח ורבנן סברי סככה בעיא קרא באפי נפשיה דמקרא דלגופיה לא שמעינן אלא מצות ישיבה בלחוד אבל דינא דסוכה קרא אחרינא בעי דל מהנך ארבע חד לסככה פשו להו תלת לדפנות אתאי הלכתא וגרעתא לשלישית ואוקי' אטפח: ורבי עקיבא ורבנן אימא לך כולהו ס"ל יש אם למקרא ונפשות לשון רבים משמע ובהא פליגי רבי עקיבא סבר נפשות תרתי כדאמרן ורבנן סברי נפשות דעלמא כלומר על אחת מכל נפשות מת שבעולם לא יבא ומ"מ רביעית ממת אחד בעינן: ומתמהי'

ומי מצית אמרת דכולי עלמא יש אם למקרא והתניא לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ארבע בפ' והיה כי יביאך ובפרשת שמע ישראל כתיב טטפת חסרין ולא משמעי תרוייהו אלא תרי ובוהיה אם שמוע כתיב לטוטפות מלא בוא"ו אחר הפ"א ומשמע תרי דהוו להו כולהו ארבע קסבר יש אם למסורת ולא למקרא דאי ס"ל יש אם למקרא הוו ליה שיתא והא לא מצית אמרת ומהכא ילפינן לתפלין של ראש דבעו ארבעה בתי אבל של יד לא הויא אלא אחת דהא לא כתיב בה טוטפות כלל ר"ע אומר אינו צריך טט בגדפי שתים כלומר אינך צרי' להביא מכולן שהרי מאחת מהן אתה יכול לשמוע ארבע שהרי במקום ששמו גדפי קורין לשנים טט ובאפרקי קורין לשתים פת וכי תימא אי הכי הנך טוטפות כולהו למה לי לכדתנא דבי רבי ישמעאל (סוטה ג.) כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנת אלא בשביל דבר שנתחדש בה אי נמי לאהדורי כולהו ענייני דתפלין בכל פרשה ופרשה מארבע פרשיות שבתפילין ואע"ג דפרשת קדש לא כתיבה בה טוטפות כיון דקדש והיה כי יביאך תרוייהו סמיכי לאהדדי כי כתיבי טוטפות לבסוף אתרוייהו כתיבי ואמטול הכי לא איצטריך למכתב בתרוייהו והכי מסתבר. ואיכא דאמרי דכי איצטריך לתלתא טוטפות חד קרא כוליה לגופיה ואינך תרי לאשמועינן ארבע לגדפי וארבע לאפריקי דאי כתיב חד מינייהו לא הוה משמע לן ללישנא דגדפי אלא תרי דהא פת לגדפי ולא כלום הוא ולא הוה משמע לן נמי ללישנא דאפריקי אלא תרי דהא טט לאפריקי ולא כלום הוא הילכך איצטריך למכתב לטוטפות תרי זימני כי היכי לאשמועינן טט תרי זימני ופת תרי זימני דהוו להו ד' לכל חד וחד מהני תרי לישני:

ואסיקנא אלא לעולם פליגי תנאי ביש אם למקרא ודקשיא לך מאי שנא גבי בחלב אמו דכולהו מודו דיש אם למקרא לא תיקשי לך דכי פליגי היכא דשני מקרא ממסורת שאותיות הראויות למקרא יתירות על המסורת כגון לטוטפות בסכות קרנות ירשיעון דכתיבי בלא וא"ו ולפום מאי דקרינן להו הוה חזו למיכתבנהו בוא"ו שהוא"ו סימן מרבית הוא דכיון דאשתניא מסורת ממקרא איכא למ"ד דמסורת עיקר אבל חלב וחלב דכי הדדי נינהו דכ"ע יש אם למקרא דהא מסורת נמי משמע הכי ומשמע הכי ומקרא גלויי מילתא בעלמא הוא ומקשינן והרי יראה יראה דכי הדדי נינהו דהא כי היכי דכתבי' השם יראה (בראשית כ"ב י"ד.) הכי כתבי' בהר השם יראה (שם) ופליגי בה תנאי גבי יראה כל זכורך דקרי' יראה כדכתיב בהר השם יראה ומסורת משמע יראה כדאמרן ומשמע יראה כדכתיב השם יראה דתניא יוחנן ן' דהבאי אומר סומא אפי' באחת מעיניו פטור מן הראיה שנאמר יראה דמשמע שהאדם יראה לפני הכבוד ומסורת משמע נמי יראה בחיר"ק תחת היוד דמשמע שהאדם יראה את פני הכבוד להקיש ראייתו את פני הכבוד להראותו לפני הכבוד מה כשבא להראות לפני רואהו הרואהו רואהו בשתי עינים וגבי כהני דשכיחי בבית המקדש קאי וכהן סומא בעינו אחת בעל מום ופסול לעבודה תדע דגבי כהני קאי דהא בעינן יראה דומיא דיראה ואיראה בציר"י היוד גבי שכינה קאי היכי משכחת ביה יראה בחירק היוד מי איכא דחזי לה לשכינה כלל ואת"ל גבי שכינה קאי ה"ק מה להראות הרואהו רואהו בשתי עינים כלומר בראיה שלימה שאינו חסר כלום מראיה הראויה לו אף כשבא לראות צריך לראות בשתי עיניו שלא יהא חסר כלום מראייה הראויה לו ואמאי קרי לה לראיה הראויה למקום בשתי עיניו דברה תורה כלשון בני אדם ומילתא דשכיחא באינשי נקט משום דידיעה לאינשי וגבי אינשי ליכא ראיה שלימה הראויה לאדם אלא בשתי עינים דייקינן מהא ברייתא דיוחנן ן' דהבאי דדריש יראה יראה ואקיש להו להדדי אלמא אע"ג דכי הדדי נינהו דרשינן ליה נמי למסורת ואם כן גבי בחלב אמו נמי אע"ג דכי הדדי נינהו נדרשי' נמי למסורת ויהו שניהם אסורין:

אלא אמר רב אחא בריה דרב איקא אמר קרא כו' לעולם פליגי ואפילו היכא דמקרא ומסורת כי הדדי נינהו איכא מאן דדריש ליה למסורת והתם גבי בחלב אמו היינו טעמא דלא דרשי' ליה למסורת דאמר קרא לא תבשל גדי בחלב אמו דרך בישול אסרה תורה ודרך בישול לבשל את הבשר במשקה ואי אמרת דכי אסר רחמנא שלא לבשל את הבשר עם החלב שהוא אוכל הוא דאסר אין זה דרך בישול ואי אמרת דכי אסר רחמנא שלא לבשל את הבשר עם החלב בקדרה אחת האי בחלב אמו עם חלב אמו מיבעי ליה אלא מדכתב לא תבשל בחלב אמו ש"מ כי אסר רחמנא שלא לבשל את הבשר בחלב שהוא משקה הוא דאסר:

דף ה עמוד א

ת"ר דיני ממונות בג' הדיוטות שלא תנעול דלת בפני לווין ואם היה מומחה לרבים דן ואפי' יחידי דיחיד מומחה טפי עדיף מג' הדיוטות ואית דמפרשי דקסבר האי תנא דמדאורייתא חד מומחה כשר בדיני ממונות דכתיב בצדק תשפוט עמיתיך וקסבר אין עירוב פרשיות כתוב כאן ולא דייק דאי ס"ד בין מדאורייתא בין מדרבנן יחיד מומחה כשר כי טעי נמי ליפטר וא"נ דלא נקיט רשותא ולא קבלוה עלייהו בעלי דינין כדקי"ל גבי ג' מומחין אלא ודאי ש"מ דיחיד מומחה כי מכשרינן ליה מדרבנן בעלמא הוא דמכשרינן ליה ומ"ה אי טעי מיחייב וה"נ מסתברא דאי ס"ד דהאי ברייתא שייכא בפלוגתא דרבא ורב אחא הוה איבעי לן לאותובי לרבא מינה ולסיועיה לרב אחא ומדלא אייתי מינה ראיה לא לאותובי לרבא ולא לסיועיה לרב אחא ש"מ דהאי ברייתא לא שייכא בפלוגתייהו כלל וכל חד מינייהו יכיל לתרוצה לטעמיה ורבא אמר לך ל"ש ג' הדיוטות ול"ש יחיד מומחה מדאורייתא פסילי ורבנן הוא דאכשרוניהו בהודאות והלואות שלא תנעול דלת בפני לווין ורב אחא אמר לך יחיד היכא דגמיר אע"ג דלא הוי מומחה נמי כשר מדאורייתא ורבנן הוא דאצריך ג' לכתחילה גזירה משום יושבי קרנות דלא גמירי כלל וכי אצרוך רבנן ג' לכתחילה היכא דלא הוו מומחין אבל אם היה מומחה לרבים דן לכתחילה ואפילו יחידי דיחיד מומחה עדיף מג' הדיוטות. ושדר רבינו שרירא גאון ז"ל יחיד מומחה דחשיב כרב נחמן בדורו דפקיע במשנה ובתלמוד ופקיע נמי בשיקול הדעת ומעיין בדיני כמה שני ומנסו ליה זימנין סגיאין ולא חזו ליה טעותא כגון האי הוי מומחה לרבים ועיקר לשון מומחה מנוסה כדתנן (שבת ס.) ולא בקמיע בזמן שאינו מומחה ומפרש בגמרא היכי מתמחי קמיעא הילכך דין מומחה מנוסה לרבים וחכמתו גלויה ומפורסמת לרבים ע"כ דבריו ז"ל:

איבעיא להו כגון אנא דגמירנא הילכתא דדיני מרבותי וסבירנא סברי מדעתאי כלומר שומע אני להבין דבר מתוך דבר ולישני טעמים מעצמי והוא דנקיט רשותא מבי ריש גלותא או דילמא אע"ג דלא נקיט רשותא כיון דגמיר וסביר דיניה דינא ועיקריה דהאי בעיא משום דקתני בברייתא ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי ואתו ר' חייא ורב נחמן לפרושי האי מומחה לרבים דדיין דיני ממונות ביחידי היכי דמי והיינו דאמר ר' חייא כגון אנא ורב נחמן אמר נמי כגון אנא דן דיני ממונות ביחידי ור' חייא ורב נחמן תרוייהו הוו גמירי וסבירי והוו נקיטי רשותא ר' חייא מרבי כדאיתא לקמן ורב נחמן מריש גלותא כדאיתא בפרק עשרה יוחסין (קידושין ע'.) דאזמנן לרב יהודה לקמיה דרב נחמן וא"ל רב הונא דליזיל קמיה משום יקרא דריש גלותא וכדאיתא נמי בפרק המוכר את הבית (בבא בתרא ס"ה.) דא"ל רב הונא לרב נחמן הילכתא כוותייכו דמקרביתו לבבא דריש גלותא דשכיחי דייני ואמטול הכי א"ל רב נחמן לרב ששת בכתובות (צ"ד:) אנא דיינא אנא ומר לאו דיינא וכיון דאיתברר לך דרב חייא ורב נחמן תרוייהו הוו נקיטי רשותא איצטריכינן למיבעא האי כגון אנא דקאמרי ר' חייא ורב נחמן מה ניהו מי אמרינן דהכי קאמרי כגון אנא דגמירנא וסבירנא ונקיטנא רשותא כה"ג הוא דדיין דיני ממונות ביחידי או דילמא רבי חייא ורב נחמן כי קאמרי כגון אנא לאו משום מנקט רשותא קאמרי אלא אגמרא וסבר' בלחוד קאמרי ואלישנא דמומחה קיימי דלא הוי מומחה עד דגמיר וסביר והכי קאמרי כי הוי כגון אנא דגמירנא וסבירנא ואע"ג דלא נקיט רשותא מבי ריש גלותא דיניה דינא ואמרי' ת"ש דמר זוטרא בריה דרב נחמן דן דינא ביחידי וטעה בשיקול הדעת אתא לקמיה דרב יוסף אמר ליה אי קבלוך עלייהו בעלי דינין לא תשלם דלהכי אהניא לך רשותייהו למיפטרך מתשלומין ואי לא קבלוך עלייהו ואת הוא דדינת להו על כרחייהו זיל שלים ומיהו דינא לא הדר אלמא אע"ג דלא נקיט רשותא כיון דגמיר וסביר דיניה דינא והא דאמרינן הכא אי קבלוך עלייהו לא תשלם אי קשיא לך הא דתנן דן את הדין כו' מה שעשה עשוי ומשלם מביתו ואוקימנא לקמן בדקבלוה עלייהו דאמרי ליה כי קבלנך אדעתא דדיינת לן דין תורה התם ביחיד שאינו מומחה אבל במומחה וקבלוה עלייהו פטור כדקתני סיפא ואם היה מומחה לב"ד פטור מנשלם ואע"ג דהתם בסמוך עסקינן אפ"ה על כרחך כיון דדיין ביחידי לא שנא מומחה וסמוך ולא שנא מומחה ולא סמוך חד דינא הוא וכי איכא לפלוגי בהו היכא דהוו תלתא דשלשה סמוכין פטירי ואע"ג דלא קבלונוהו ותלתא לא סמיכי אע"ג דהוו כרב נחמן מיחייבי אלא אי קבלונהו בעלי דינין. ואיכא מאן דכתב בפירושא דיליה דהאי דאמרינן הכא אי קבלוך עלייהו לא תשלם דוקא כגון דקבלוה עלייהו לגמרי לילך אחריו אם לדין אם לטעות ולא יתבעוהו לך לא תשלם ואי לא זיל שלים דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה והדין פירושא ליתיה כלל דכי מצו אמרי ליה בעלי דינין לדיין כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה הני מילי ביחיד דלאו מומחה אבל ביחיד מומחה וקבלוה עלייהו וטעה פטור מלשלם כדברירנא לעיל מההיא מתני' דדן את הדין דקתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם ולא מצית לאוקו' בדקבילו אנפשייהו למיזל בתריה בין לדין תורה בין לטעות דא"כ רישא נמי אמאי ישלם מביתו הא סבור וקביל. ורבינו יצחק בעל הלכות ז"ל כתב אי קבלוך עלייהו לא תשלם והדר דינא ואי לא קבלוך קם דינא ותשלם משום דהוה ס"ל ז"ל דכל היכא דאמרינן פטור הדר דינא ולא דייק גבן הא דרכא כלפי ליא מדלא קבלוה עילוייהו כל שכן דהדר דינא ועוד אם איתא דכל היכא דתני פטור הדר דינא אלא הא דתנן דיני ממונות מחזירין ורמינן עלה הא דתנן דן את הדין כו' מה שעשה עשוי ואמר ר' יוסף לא קשיא כאן במומחה כאן בשאינו מומחה ופריך במומחה מחזירין והא קתני סיפא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם ואם איתא דכל היכא דתנא פטור הדר דינא דקרי לה מאי קרי לה הא בהדיא קתני ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם דהיינו מחזירין ואכתי לישני ליה מתני' במומחה דן את הדין בשאינו מומחה ותו דקאמרי' בריש פרקין אלא מעתה טעו לא ישלמו ומשנינן עלה אתה נועל דלת בפני לווין ואם איתא דכל היכא דפטור מלשלם הדר דינא מאי נועל דלת איכא אלא מסתברא דכל היכא דתני פטור לענין שלומי הוא ולעולם קם דינא. והכי נמי אשכחינן ליה בעיטור סופרים מהני טעמי דכתבינן:

אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ואע"ג דלא קבלוה עלייהו בעלי דינין לישקול רשותא כו' דלהכי אהניא ליה רשותא דריש גלותא למפטריה דאי למהוי דיניה [דינא] בלאו הכי נמי כיון דמומחה הוא דיניה דינא כדאמרינן לעיל וה"מ ביחיד מומחה אבל ביחיד שאינו מומחה לא מהניא ליה רשותא לאיפטורי (והא דאמרינן) [זו דעת הרבינו יצחק בעל הלכות ז"ל ול"נ מדאמרינן] האי מאן דבעי למידן דינא וכי טעי ליפטר ש"מ דאכ"ע קאי ואע"ג דלא הוי מומחה (היינו) [והיינו] טעמא דפטיר דכיון דכתיב לא יסור שבט מיהודה ודרשינן אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל במקל ש"מ מדאורייתא אית ליה לריש גלותא רשותא למנויי מאן דבעי וה"ל כהפקר ב"ד ותו דה"ל כג' מומחין סמוכין דכשרין מדאורייתא דכי טעו פטורין. ורבינו שלמה ז"ל פירש טעמא דכי נקיט רשותא מבי ריש גלותא פטור משום דכיון דברשות נחית לא משלם ולא דייק דאי מהאי טעמא מומחה דלא קבילו עליהם בעלי דינין נמי לא לשלם דברשות קא נחית וג' הדיוטות נמי כי טעו לא ישלמו דברשות קא נחתי אלא מסתברא כדפרשי'. נקיטי' השתא מהא שמעתא דלא שנא יחיד מומחה דגמיר וסביר ול"ש ג' הדיוטות דגמירי דינא ולא הוו מומחין דדיני דיני ממונות דיניהו דינא ואע"ג דלא סמכינן ואע"ג דלא קבלונהו עליהו בעלי דינין ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא ל"ש דיני דין תורה ול"ש טעו בשיקול הדעת ודוקא במילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כדאיתא בפרק החובל (בבא קמא פ"ד:):

ומנא תימרא דג' הדיוטות אע"ג דלא הוו מומחין ולא קבלונהו עליהו בעלי דינין ולא נקיטי רשותא מבי ריש גלותא דיניהו דינא דהא ל"ש יחיד מומחה ול"ש ג' הדיוטות בין לרבא בין לרב אחא חד דינא אית להו וברשות קא עבדי וה"מ דדיני אי נמי טעו בשיקול הדעת אבל טעו בדבר משנה לעולם הדר דינא כרב ששת דסוגיין כותיה ולענין חיובא דדייני היכא דטעי בשקול הדעת חזינן אי קבלוה עלייהו בעלי דינין א"נ נקיט רשותא מבי ריש גלותא פטור דכיון דבלאו הכי דיניה דינא על כרחי' להכי אהניא ליה דקבלוה עליהו בעלי דינין כי היכי דליפטר מתשלומין וה"ה נמי בג' הדיוטות דתרויהו חד טעמא נינהו ואי לא קבלו עליהו ולא נקיט רשותא מיחייב כדאמרינן בשמעתתין וגבי ג' הדיוטות נמי אתמהינן בריש פירקין אלא מעתה טעו לא ישלמו אלמא פשיטא ליה דמשלמין ויחיד שאינו מומחה וה"ה לתרי אי קבלונהו עליהו בעלי דינין דינייהו דינא ואע"ג דטעו בשיקול הדעת ומחייבי לשלומי כדקתני התם גבי יחיד שאינו מומחה מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואוקי' בפרקין כדקבלהו עלייהו דכיון דלא קבלוה דיניה לאו דינא כי אהני לו היכא דקבלוה למהוי דיניה דינא אבל לאיפטורי מתשלומין לא דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדינת לן דין תורה ואי לא קבלוה עלייהו בעלי דינין אע"פ דדיני שפיר דיניהו לאו דינא דכמאן דלית דיין מידי דמי כר' אבהו דקיי"ל כוותיה:

פשיטא מהכא להכא מריש גלותא דבבל למידן דינא בבבל ומהתם מנשיא שבארץ ישראל למידן התם בארץ ישראל מהני ומהכא להתם נמי מריש גלותא מבבל למידן דינא בארץ ישראל מהני דהכא שבט והתם מחוקק ושרירתא דשבט עדיפא

ואוקמינן דדינא בשרירתא תליא כדתניא לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את ישראל בשבט והרי הרשן הכתוב לרדות את ישראל בשבט ומחוקק מבין רגליו אלו בניו של הלל שמלמדין תורה ברבים דהלל נשיא הוא כדאיתא בפ' אלו דברים בפסח דוחין את השבת (ס"ו.) מיד הושבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם אלא כי קא מיבעיא לן מהתם להכא מאי ופשיטנא ממעשה דרבה בר בר חנה דדן דינא בבבל וטעה אתא לקמיה דרב שהיה בבבל ואית דגרסיה אתא לקמי' דר' חייא כלומר דאזל לארץ ישראל לקמי רבי חייא ובעא מיניה ואמר ליה אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלים והא רבה בר בר חנה רשותא הוה נקיט מר' דהוה נשיא דארץ ישראל כדמפ' לקמן וכי דן דינא בבבל וטעה לא אהניא ליה רשותא לאיפטורי אלמא מהתם להכא לא מהני ש"מ. ודייקי' וכי מאחר דלא מהניא רשותא מהתם להכא למה ליה לרבה בר בר חנה למינקט רשותא ומפרקי' לעיירות העומדין על הגבולין שהן נמשכות אחרי א"י:

ואיבעיא לן מאי רשותא דקאמר דהוה נקיט רבה בר בר חנה ומהדרי' דכי הוה קא נחית רבה בר בר חנה לבבל א"ל רבי חייא לר' בן אחי יורד לבבל יורה באיסור והיתר וטומאה וטהרה ואמר ליה יורה דיני ממונות על מנת להפטר אמר ליה ידין יתיר בכורות כלומר יראה מומו של בכור ואי קבוע הוא יתירנו לשוחטו דבזמן שבית המקדש קיים הוה אית ליה תקנה בהקרבת לבכור תמים אימורין והוה משתרי בשר לאכילה לכהן אבל בזמן שאין בית המקדש קיים אין תקנה לבכור עד שיפול בו מום קבוע והאי דאיצטריך למינקט רשות משום דאמרינן בפרק יום הכיפורים אסור באכילה (ע"ח.) דבר זה הניחו להם חכמים לבי נשיאה דצריך ליטול מהם רשות להתיר בפירוש הוה קא נחית רב לבבל וכולה בשמעתין מפרש להו:

ודייקינן מאי שנא למר דקרי ליה בן אחי וכו' והא אמר מר איבו אבוה דרב כדאמרינן בפרק אור לי"ד (ד'.) איבו קיים וחנה אבוה דרבה ושילת ומרתא אחואתא דידהו הוו אלמא רב בר איבו ורבה בד בר תנה תרוויהו בני אחוה דרבי חייא הוו ומפרקי' רב הוה בר אחוה מאבוה דהוה בר אחתיה מאימיה כלומר דאיבו אבוה דרב הוה אחוה דר' חייא מאבוה ולא מאימיה ונסיב אחתיה דר' חייא מאימיה דלאו מאבוה ונפק מינה רב דהוה ליה רב בר אחוה דרבי חייא מאבוה ובר אחתיה מאימיה ומשו"ה קרי ליה בן אחותי ורבה בר בר חנא דהוה בר אחוה ולאו בר אחתיה קרי בן אחי:

דף ה עמוד ב

ואבעית אימא האי דקרי ליה הכי על שום חכמתו דהוה חכים טפי כדכתיב אמר לחכמה אחותי את. ודייקינן מאי טעמא לא יהב ליה רשותא לרב למשרא בוכרי אילימא משום דלא חכים הא תרצת על שום חכמתו אלמא חכים טפי אלא משום דלא פקיע במומיה להכיר איזה מום קבוע ואיזהו מום עובר והא מילתא לא בגמ' תליא מילתא ולא בסברא תליא אלא בשימושא וזריזותא תליא מילתא והא אמר רב ח"י חדשי' גדלתי כו' אלא היינו טעמא דאמר ליה אל יתיר לחלוק לו כבוד לרבה כדי שינהגו בו כבוד בבבל דאלו לרב בלאו הכי נמי הוה נהיגי ביה כבוד משום חכמתו:

ואיבעית אימא האי דקאמר ליה אל יתיר משום ההיא מלתא גופה דאמרה דהוה רב פקיע במומי טפי משאר אינשי הוא דעבד הכי דחייש דילמא הוה שרי מומא דלא ידעי אינשי קביעותא ואתו לדמויי ליה מומא דלית ביה כי הך קביעותא וסברי קבוע הוא ואתו למשרא מום עובר. ודייקינן למה לי למישקל רשותא להוראה אי גמיר לורי בלא משקל רשותא בשלמא לענין דינא אע"ג דמומחה הוה אהניא ליה רשותא לאיפטורי היכא דקבליה עליה חד מבעלי דינין ולא קבליה האיך אלא לענין הוראה למה רשותא אי לחייבא דאסר דבר המותר כדתנן דן את הדין כיון דמומתה הוא פטור וכדרבי טרפון (לקמן סנהדרין ל"ג.) והכא לא שייך למימר דאהני ליה להיכא דלא קבלוה עלייהו דאם כן למה ליה לאורויי להו כלל ומהדרינן משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם מגבלין וכו' כלומר שלשין עיסותיהן בטומאה ואאוכלין חוליהן בטהרה קאי דסברי דעיסה לא מקבלה טומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה והלא המים שבעיסה מכשירין את העיסה לקבל טומאה כדכתיב וכי יתן מים על זרע וגו' ואמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין את האוכלין לקבל טומאה ואנו במי בצעים אנו לשין הילכך לא מקבלא עיסה טומאה פי' מי בצעים בצעי המים שנקוין ממי הגשמים ואינן מים חיים כדכתיב (יחזקאל מז יא) בצאתיו וגבאיו ואותו תלמיד מי בצים דרש להם שהוא חלבון וחלמון של בצים ומהאי טעמא לא מכשרי משום דאית להו שם לווי והכי איתא בת"כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים מנין לרבות יין ושמן וחלב והטל והדבש ת"ל כל משקה אשר ישתה אי כל משקה יכול שאני מרבה מי תותים ומי רמונים ומי בצים ת"ל מים ומה ראית לרבות את אלו ולהוציא את אלו מרבה אני יין ושמן וחלב והטל והדבש שאין להם שם לווי ומוציא אני מי תותים ומי רמונים ומי בצים שיש להם שם לווי ואותו תלמיד מי בצים דרש להם כדאמרן ולפי שלא היה לשונו פתוח לא הבין את דבריו והיו סבורין דמי בצעים דרש להם. וי"ל שהיו סבורין דמי בצים דרש להם בלא עי"ן בחיר"ק תחת הבי"ת וצד"י דגושה כדכתיב (איוב ח יא) היגאה גומא בלא ביצה והוי פי' בצעים קרמיו' וטעו בהא דתנן כלומר בהאי דסברי דמי בצעים דרש להו משום דטעו בטעמא דהא מתני' מי קרמיון ומי פגת נהרות הן ופסולין למי חטאת מפני שהן מי בצעים אינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי דבעינן מים וליכא אכשורי נמי לא מכשרי דלענין אכשורי נמי בעינן מים ולא היא התם לגבי חטאת לאו ממים אימעיטו להו אלא ממים חיים אימעיטו דכתיב ונתן עליו מים חיים אל כלי ומי בצעים לאו מים חיים נינהו אבל לענין אכשורי כל מיא נמי מכשר:

אמר רבי אמי באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אפילו שלא במקום רבו אלא א"כ נטל רשות מרבו לדקדק אחריו אם חכם הוא ואם לשונו פתוח כדי שלא יטעו השומעים את דבריו:

תנחום בריה דרב אמי איקלע לחתר ודרש להו מותר ללתות חטים בפסח כלומר לשרותן במעט מים בפסח ולכותשן במכתשת מיד קודם שיבואו לידי חימוץ אמרו ליה ולאו רבי מני דמן צור איכא הכא ורביה הוה ותניא תלמיד אל יורה הלכה בפני רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות כנגד מחנה ישראל דכתיב ויחנו על הירדן מבית הישימות ואמרי' בעירובין וביומא אמר רבה בר בר חנה לדילי חזי ליה ההוא דוכתא והוי תלתא פרסי וכתיב והיה כל מבקש השם יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה אלמא כל מאן דהוה בעי מילתא מהאי גיסא הוה אזיל לגבי משה דהוה קאי לאידך גיסא ואע"ג דהוה איכא בי מיצעי כמה אינשי דילפי ממשה רבינו משום דלא הוה להו רשותא לאורויי הלכה במקום רבן אמר להו לא הוה ידענא דהכא הוה. איכא למימר דהאי מעשה קודם גזירה הוה אבל לאחר גזירה אפילו שלא במקום רבו לא עד שיטול רשות מרבו ואיבעית תימא תנחום רשותא הוה נקיט מרביה ואפ"ה במקום רבו לא:

רבי חזייה לההוא גברא כו' לנוסחי דילן דאמרי לה בשם ר' איכא למימר דכי אייתינן ליה הכא משום סירכא דההיא מתני' דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד. וכתב רבינו שלמה דבירושלמי מייתי ליה להאי עובדא דבית הקברות בשם רבי ובעכו היו שני מעשיות הללו מפני שעכו עומדת על תחום ארץ ישראל כדאמרינן בגיטין פ"א ויש בה ארץ ישראל ויש בה ארץ העמים וראה רבי מקצת העיר שהוא בגבול ארץ ישראל שהיו מגבלין עיסותיהן בטומאה ותמה עד שאמרו לו תלמיד אחד בא לכאן כו' וחזר וראה אותו כהן עומד במקצת העיר שהיא לגבול ארץ העמים אמר לו וארץ העמים שגזרו עליה טומאה כבית הקברות האתה בין איש פלוני כהן ולכך נשנו שני המעשיות הללו זה אצל זה ואית נוסחי דאית בהו רבי חייא חזייה ההוא גברא כו' והא קמ"ל דאע"ג דהוה באתריה דרבי דהוה רביה לענין אפרושי מאיסורא שרי כדאמרינן בהדר עם הנכרי ואיכא דגרסי ליה להאי מעשה בשם רבי וקא אמרי דאיידי דאיירי לעיל במעשה דחזי ביה דחדוש דהוו מגבלין עיסותיהן בטומאה אייתי נמי האי מעשה והאי פירושא מסתבר לדילי טפי מהנך קמאי:

ואמרינן משקל רשותא לפלגא כלומר לחצאין כגון רב שנתנו לו רשות לדון ולא להתיר בכורות הא קאמרי' דמהני על תנאי מאי כגון עד זמן פלוני מי מהני לגו זימניה או לא מי אמרינן לפלגא הוא דמהני דלההוא אנפי דיהבי ליה רשותא לא שדו ביה תנאה אבל על תנאי לא מהני או דילמא לא שנא ופשיטנא דמהני מדאמר ליה רבי יוחנן לרב שמן תלמידיה כשהיה הולך מאתו הרי אתה דן ומורה ברשותנו עד שתבא אצלנו ואע"ג דרבי יוחנן לאו נשיאה הוה דלא הוה מהניא רשותיה לאיפטורי מתשלומין איהו נמי כי יהיב ליה רשותא לאו לאיפטורי מתשלומין יהיב ליה רשותא אלא משום תקנתא דרבי דקתני לעיל באותה שעה אמרו תלמיד אל יורה אפילו שלא בפני רבו אלא אם כן נטל רשות מרבו ואמטול הכי אצטריך רב שמן למשקל רשותא מר' יוחנן רביה וה"ה נמי במאן דשקיל רשותא מבי ריש גלותא דאי יהבי ליה על תנאי מהניא ליה בגו זימניה דאידי ואידי חד טעמא הוא:

גופא אמר שמואל שני הדיוטות שדנו דיניהן דין כו' כדפירשית בריש פרקין ואותיבניה מיהא דתנן אפילו שנים מזכין או שנים מחייבין ואחד אומר איני יודע מוסיפי' הדיינים אם איתא דשנים שדנו דיני ממונות דיניהן דין נהי נמי דההוא שלישי שאמר איני יודע כמאן דליתיה דמי להוי הנך תרי כשנים שדנו ומפרקינן התם מעיקרא אדעתא דתלתא יתבי כלומר הדיינין לא קבלו עליהן לדון אלא בשלשה וכי אמר חד מינייהו איני יודע הוה ליה כמאן דליתיה מעיקרא והוו להו כמאן דנחית אדעתא דבי תלתא ואשתכח דלא הוו אלא תרי דאיעקר ליה קבעיהו דאדעתא דהכי לא יתבי אבל היכא דנחית מעיקרא אדעתא דתרי גלי אדעתיהו דניחא להו למידן בתרי בדין תורה ולפיכך דיניהן דין ואיכא לפרושי דטעמא דמילתא משום בעלי דינין הוא דכיון דיתבי דייני אדעתא דבי תלתא מעיקרא ואשתכח דליכא אלא בתרי יוסיפו הדיינין דמצי חד מבעלי דיינין למימר אנא אדעתא דבי תלתא נחתי ואלו היכא דיתבי דייני מעיקרא אדעתא דתרי סבור בעלי דינין וקבול ולפיכך דיניהן דין דהא ודאי ליכא לאוקמוה בדקבלונהו עלייהו בעלי דינין דאם כן אפילו ר' אבהו מודי כדמפרש השתא לקמן:

תו אותיבנ' לשמואל מהא דתניא רשב"ג אומר שנים שדנו בעלי דינין יכולין לחזור בהן ואף על פי שהוציאו מזה ממון ונתנו לזה ודלא כשמואל ושנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן בזמן שהוציאו מזה ממון ונתנו לזה שהרי נתרצו בעלי דינין ועל פיהן נעשה הדבר ואע"ג דלא קנו מיניהו דכי צריך קנין היכא דלא משך אבל משך לא בעי קנין דאי בעי קנין מאי יפה כח הפשרה מכח הדין גבי דין נמי כי קנו מיניה לא מצי למיהדר מ"מ קשיא לשמואל ואסיקנא קסבר שמואל פליגי רבנן עליה דרשב"ג ואיהו דאמר כרבנן ור' אבהו אמר ל"פ ודברי הכל אין דיניהן דין והוא דלא הוי חד מיניהו מומחה ולא נקיט רשותא מבי ריש גלותא:

דף ו עמוד א

איתיביה רבי אבא לרבי אבהו דן את הדין זיכה את החייב חייב את הזכאי כו' מדקתני מה שעשה עשוי אלמא חד נמי דיניה דינא ואע"ג דלא הוי מומחה דהא קתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין פטור מלשלם אלמא רישא בהדיוט קאי בשלמא לשמואל לא קשיא דלעולם אימא לך דאפי' חד נמי דיניה דינא ורבותא קמ"ל דאפילו בשנים נמי מקרי ב"ד חצוף אלא לרבי אבהו ודאי קשיא ואוקימנא בדקבלוה עלייהו בעלי דינין וכי קאמר רבי אבהו אין דיניהן דין בדלא קבלינהו בעלי דינין עלייהו אלא אינהו יתבי וכפי ליה לחד מבעלי דינין למידן קמייהו וש"מ דג' הדיוטות שדנו אע"ג דלא קבלינהו עלייהו בעלי דינין דיניהן דין ודוקא במאן דלא ציית דינא כלל אבל היכא דניחא ליה לחד מבעלי דינין מעיקרא בדיינא אחרינא לא כופינן ליה למיצת להני לחודיהו אלא זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושני הדיינין בוררין להם עוד אחד כדקתני התם בפ' דיני ממונות (כ"ג.) ומקשינן במאי אוקימנא למתני' בדקבלוה עלייהו אי הכי אמאי ישלם מביתו ומפרקינן משום דאמרי ליה כי קבילנך אדעתא דדיינת לן דין תורה:

דייקינן דטעה במאי אי דטעה בדבר משנה ניהדר דינא ולא לישלם מביתיה דכיון דטעה בדבר ברור אין זה דין ואוקימינן כגון דטעה בשיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אליבא דהדדי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין בעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועבד כאידך משמע מהכא דכל היכא דפליגי ב' ולא איתמר הלכתא כחד מינייהו וסוגיין בעלמא כחד מינייהו לכתחילה עבדינן כהאיך דסוגיין כוותיה דהא משמע לן דרבנן דגמרא הוו מטו לחבריה דהיאך טפי מיהו כיון דלא פסיקא מילתא לאסוקי הלכה למעשה כוותיה אי עבר דיינא ועבד כאידך דיניה דינא דהיאך בעל דין דנקט פסקיה מצי אמר האי פסקה לדינאי ומסוגיין לא קרעינן ליה לפיסקיה מיהו דיינא דשבק סוגיא דגמרא מיחייב משום דפושע הוא משום דלא איבעי ליה למידן יחידי דאי הוה דיין בבי תלתא דלמא הוה איכא בהו חד דמידכר לסוגיין ופסיק הילכתא כהאי דסוגיין כוותיה והכי מפרשא מילתא בירושלמי מה שעשה עשוי מפני שטעה בשקול הדעת וישלם מביתו שהגיס עצמו לדון יחיד דין תורה ותנן אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד:

ואמרינן לימא כתנאי דתניא ביצוע בג' וביצוע היינו פשרה ואמאי קרי לה ביצוע לפי שנוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין ודמי לגזל ואמטול הכי קרי ליה ביצוע לשון כן ארחות כל בוצע בצע (משלי א יט) והיינו דקתני ביצוע בשלשה דברי ר"מ וחכמים אומרים פשרה ביחיד להכי קרי לה רבי מאיר ביצוע ורבנן קרו ליה פשרה משום דס"ל לר"מ דאסור לבצוע הילכך קרי ליה ביצוע לשון גזל ורבנן דס"ל דמותר לבצוע קרי ליה פשרה ואיכא דאמרי דהיינו טעמא דמאן דמחמיר עלה קרי לה ביצוע ומאן דמיקל עלה קרי לה פשרה. סברוה רבנן דבי מדרשא דבעי לאוקמי פלוגתא דשמואל ור' אבהו כתנאי דכ"ע מקשי' פשרה לדין דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה ואמרינן לקמן איזה משפט שיש בו צדקה הוי אומר זה ביצוע ומדאפקיה רחמנא בלשון משפט מקשי' ליה למשפט ור"מ ורבנן בהא קמפלגי ר"מ סבר דין בשלשה ומדדין בג' ביצוע נמי בג' ורבנן סברי דינין ביחיד ומדדין ביחיד פשרה נמי ביחיד ודחי' לא דכ"ע דין בג' והכא בהא קמפלגי ר"מ סבר מקשי' פשרה לדין מה דין בג' אף ביצוע בג' ורבנן סברי לא מקשי' פשרה לדין ואע"ג דדין בג' פשרה ביחיד והשתא איכא למימר דלהכי אפקיה ר"מ בלשון ביצוע לפי שצריכין לבצע הממון ולחלקו כדי שלא יהא אחד מהם נפסד יותר מדאי כדי שצריך לדקדק בו ורבנן סברי לא מקשי' פשרה לדין ומש"ה אפקוה בלשון פשרה לשון קל שאין צריך לדקדק בדבר כל כך ומדאסקה גמרא דלכ"ע על דין בג' ש"מ הילכתא כרבי אבהו וסוגיין בעלמא נמי כוותיה בפרק דיני ממונות בתרא (ל.) גבי ההוא אודיתא דהוה כתיב בה דוכרן פתגמי וכל לישני דבי דינא ולא הוה כתיב בה במותב תלתא כחדא הוינא ואסיקנא דאע"ג דכתיב בה בי דינא נמי חיישינן דילמא ב"ד חצוף הוא כשמואל עד דכתיב בה אמר לן רבנא אשי ואמינא ליה לרבנא אשי דמשמע תלתא ואס"ד איתא לדשמואל כי הוו תרי נמי מאי הוי הא אמרת דיניהן דין וכיון דדיניהן דין על כרחין כי מודי באנפיהו נמי הודאה מעלייתא היא אלא לאו ש"מ כר' אבהו סבירא לן: ואמרינן לימא תלתא תנאי פליגי בפשרה רשב"ג סבר פשרה בשנים ור"מ סבר בג' ורבנן סברי ביחיד ואסיקנא לעולם תרי נינהו דפליגי ומאן דאמר בשנים אפי' בחד נמי מכשר כרבנן דכיון דלא מקשי' פשרה לדין מה לי חד מה לי תרי והאי דאמר בתרי כי היכי דלהוו עליה סהדי:

ודייק רב אשי מדר"מ דאמר פשרה בשלשה דפשרה אין צריכה קנין דאי ס"ד צ"ק למה לי תלתא למיהוי בב"ד דאע"ג דלא קנו מיניה לא מצי הדר והילכתא פשרה צריכה קנין ואע"פ שנעשה בג' ודוקא במטלטלי דליתנהו ברשותיה אבל איתנהו ברשותיה ואמר ליה מחול לך לא בעיא קנין דברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח (בבא בתרא פ"ה.) והשתא דאיפסיקא הילכתא דפשרה צריכה קנין איכא לעיוני הכי תנאי דפליגי בפשרה במאי פליגי אי דקנו מינייהו אפילו קרובים נמי ואפי' קטנים ואפי' בינם לבין עצמם נמי כי מודו דקנו מינייהו לא מצו הדרי בהו דלא איברו סהדי אלא לשקרי ואי דלא קנו מינייהו אפילו בבי עשרה נמי לא מהני ולא מידי דהא אמרת צריכה קנין ואיכא למימר דר' מאיר ורבנן דפליגי בפשרה לאו בדיעבד פליגי כי פליגי לכתחילה דר' מאיר סבר מקשינן פשרה לדין וכי היכי דאין רשאין לדון בפחות משלשה כך אין רשאין לעשות פשרה בפחות משלשה כדי שיעיינו בדבר היטב לפי מה שעיניהן רואות כדי שלא יטריחו על אחד מבעלי הדין יתר מדאי ורבנן סברי לא מקשינן פשרה לדין ואי משום שלא יטריחו על אחד מבעלי הדין יתר מדאי בחד סגיא דהא לאו דינא הוא וחד יכיל לכווני כל האי שיעורא אבל היכא דעביד פשרה וקנו מינייהו אפילו על פי קטנים או קרובים או פסולים כיון דמודו דקנו מינייהו אפי' לרבי מאיר דבעי שלשה כי עבוד באפי חד אפי' קרוב או פסול וקנו מינייהו שפיר דמי דלא יהא אלא שקיבל עליו קרוב או פסול לדין או לעדות וקנו מידו דכ"ע לא מצו למהדר בהו והא דתניא לעיל רשב"ג אומר שנים שעשו פשרה אין בעלי דינין יכולין לחזור בהן דאלמא בדיעבד נמי תרי בעיא ואפי' למאי דאסיקנא לבסוף דלמ"ד תרי אפי' חד נמי והאי דקאמר תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי מ"מ ש"מ דחד מיהת בעינן איכא למימר דכי קאמרינן מאן דבעי תרי אפילו חד נמי דמשמע דחד מיהת בעינן לאו אסיפא דמיירי בדיעבד קאי אלא ארישא דמיירי לכתחילה קאי דקתני רישא רשב"ג אומר כו' פשרה בשנים והוא הדין לאחד ולכתחילה קאי אבל דיעבד אי קנו מינייהו ואיכא תרי סהדי אי נמי ליכא ואפי' חד ומיהו מודו להדדי לא מצי הדרי בהו ואי לא קנו מנייהו מצי הדרי בהו ואם נפשך לומר דר"מ דבעי ג' דמקיש פשרה לדין לא בעי קנין דדיין לא בעי קנין ואמטו להכי בעי ג' כי דוקייא דרב אשי ורבנן דסגיא להו בחד סבירא להו דפשרה צריכה קנין מאחר דלא מקשינן פשרה לדין וכי בעו חד לכתחילה הוא דבעו והכי קאמרי דחד נמי אית ליה רשותא לכתחילה למעבד פשרה דלית בה משום אל תהי דן יחידי דלא מקשינן פשרה לדין ורשב"ג דבעי תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי דקנו מיניה כי היכי דלא ליכפריה ולא משום דבעי' תרי לכתחילה דחד נמי אית ליה רשותא למיעבד פשרה לכתחילה והוא דמודו להדדי דקנו מינייהו אבל לא מודו להדדי דקנו מינייהו מצי הדרי בהו:

דף ו עמוד ב

ת"ר כו' נגמר הדין דאמרי איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב אי אתה רשאי לבצוע אבל קודם גמר דין מותר רבי אליעזר כו' מי שבאו לפניך לדין אפי' קודם שתשמע את דבריהם אסור לדיין לבצוע וכל המברך את הבוצע הרי זה מנאץ את השם שנאמר ובוצע ברך כלומר מי שאת הבוצע ברך הרי זה נאץ את השם אלא יקוב הדין את ההר וכך היתה מדתו של משה יקוב הדין את ההר שנאמר כי המשפט לאלהים הוא אבל אהרן אוהב שלום ורודף שלום וכיון שהיה יודע שהיתה מריבה בין אדם לחבירו היה קודם ומטיל שלום ביניהם קודם שיבא לדין שנאמר תורת אמת וגו' בכהן קא מיירי לעיל מיניה כי שפתי כהן כו' ר' אליעזר ן' יעקב או' לא נאמר ובוצע ברך כנגד המברך את הבוצע אלא כנגד הגוזל סאה של חטים כו' ובוצע לשון גזילה הוא דכתיב (משלי א יט) כן ארחות כל בוצע בצע וה"ק קרא בזמן שהבוצע מברך על מה שבצע הרי זה ניאץ את השם אבל ביצוע בדין שפיר דמי. ר' מאיר אומר לא נאמר בוצע אלא כנגד יהודה שעשה פשרה עם אחיו על יוסף למכרו כדי שלא יהרגוהו והיה לו לומר מ"מ נחזירנו לאבינו כמו שהיה רוצה ראובן לעשות והאי תנא נמי סבר ביצוע רשות. ר' יהושע בן קרחה אומר מצוה לבצוע.

דן את הדין וזיכה את הזכאי כו' וקא מפרש בגמרא דהאי דן את הדין ת"ק קאמר לה דהאי משפט וצדקה דכתיב ביה בדוד לאו ביצוע הוא אלא שכשהיה רואה שנתחייב עני ממון היה משלם עליו מביתו אית דמפרשי דהאי ת"ק ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי הוא דאסר לבצוע ולאו מילתא היא חדא דת"ק דכולהו משמע ותוב דסוגיין בגמרא דלא אמרינן דת"ק סתמא אלא לההוא דלא דכיר שמיה אלא מסתברא דאת"ק דברייתא קאי דאמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע אבל קודם גמר דין רשאי רשות בעלמא אבל מצוה נמי לא ורבי יהושע בן קרחה סבר מצוה נמי ומייתי לה ראיה מדשבחיה קרא לדוד דהוה עביד ביצוע וקאמר ליה ת"ק מהתם לית לך ראיה דמצוה לבצוע דההוא משפט וצדקה לאו ביצוע הוא אלא שהיה דן את הדין כו'. קשיא ליה לר' מימריה דת"ק דמוקי לה להאי צדקה משום דהוה משלם לעניים מדיליה האי לכל עמו לעניי עמו מיבעי ליה אלא אמר ר' אומר אני לעולם אין מצוה לבצוע וקרא דמשפט וצדקה לאו בביצוע קאי ולא נמי בששילם לעני מתוך ביתו אלא בדינא ממש קאי שאע"פ שזיכה את הזכאי כו':

רבי שמעון בן מנסיא אימר שנים שבאו לפניך לדין כל זמן שאין אתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להן לכו ובצעו משאתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לומר להן לכו ובצעו שנאמר ולפני התגלע הריב נטוש כלומר כשבאת לפטור את המריבה המשולה כמים פטרה לשון ראשית מדון כלומר קודם שתשמע את דבריהם וכן אף משתשמע את דבריהם קודם שנתגלה לך הריב התגלע כמו התגלה שכן עי"ן וה"א מתחלפות לפי ששתיהן מאותיות הגרון הן כמו שחי"ת ועי"ן מתחלפות דכתיב חמדתו וכתיב (מיכה א יא) ויקח מכם עמדתו וכן אל"ף עי"ן דכחיב מתעב וכתיב (עמוס ו ח) מתאב אנכי את גאון יעקב אתה רשאי לנתשו:

ר' יודה בן לקיש אומר שנים שבאו לדין לפניך אחד רך ואחד חזק עד שאתה יודע להיכן הדין נוטה רשאי לומר להן איני נזקק לכם שמא יתחייב חזק ונמצא רודף את הדיין להרע לו אבל משתשמע כו':

רבי יהושע בן קרחה אומר מנין לתלמיד שיושב בפני רבו ורואה זכות לעני וחובה לעשיר רבותא קמ"ל דאפילו תלמיד היושב בפני רבו ללמוד תורה ואין עול הדין מוטל עליו ורואה זכות לזה וחובה לזה ורבו טועה ומחליף אינו רשאי לשתוק ולא סוף דבר שיהיה רואה זכות לעשיר וחובה לעני אלא אפי' רואה חובה לעשיר והרי הוא מתיירא ממנו שלא יהא רודפו אל תעלה על דעתך שאין זה מוטל אלא על הדיינין כת"ק דמוקי ליה להאי קרא דלא תגורו בדיינא גופיה אלא אפילו תלמיד היושב בפני רבו דאיכא תלת לפיטורא חד דלא רמיא עליה ותו דס"ד אמינא לשתוק משום יקרא דרביה אי נמי כדי שלא יהיה עשיר רודפו קמ"ל לא תגורו לכ"ע קא מזהר רחמנא ואפילו תלמיד היושב לפני רבו אל יכניס דבריו מפני איש לא מפני כבודו של רבו ולא מפני פחדו של עשיר:

ויהיו העדים יודעים את מה הן מעידין שאע"פ שאין באין אלא לחייבו ממון שלא כדין מעלה עליהן הכתוב כאילו חייבו נפשות שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא כו' וכתיב בתריה וקבע את קובעיהם נפש כדאיתא בהגוזל ומאכיל (קי"ט.) ועל מי הן מעידין על המקום שמטריחין אותו להחזיר ממון לבעליו כדאיתא לקמן. ולפני מי הן מעידין לפני המקום שנאמר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב כו' לפני ה' ומוקמינן לה במסכת שבועות (ל'.) דבעדים הכתוב מדבר ועמדו שני האנשים אשר להם הריב אלו בעלי דינין וה"ק קרא ועמדו האנשים ואשר להם הריב לפני ה'. ויהיו הדיינין יודעים כו' כדפרשי' גבי עדים את מה הן דנין דיני נפשות אל תגזול דל כו' ועל מי הן דנין הרי הן כאילו דנין על המקום מאחר שמדת הדין נוהגת להחזיר ממון לבעליו דכתיב כי המשפט לאלהים הוא והשתא מייתי לה מקרא דיהושפט ולפני מי הן דנין לפני המקום דכתיב בקרב אלהים ישפוט דמשמע ליה אלהים דסופיה דקרא דייני וה"ק קרא אלהים נצב בעדת אל הקב"ה משרה שכינתו בעדת אל ובקרב הדיינין ישפיט הרי הוא מצוי שם ושופט בקרבם וכן ביהושפט הוא אומר ויאמר לשופטים כו' כי לא לאדם תשפוטו כי אם לה' הא למדת שהכתוב מעלה עליהן כאלו דנין על המקום מעיקרא פסיק ותני לה לכוליה מילתיה והדר מייתי להו לקראי כולהו בהדי הדדי. ושמא יאמר הדיין מה לי ולצער הזה שמא אטעה ואענש ת"ל ועמכם בדבר משפט לפי מה שעם לבבכם תדונו כלומר שאין לדיין הראוי לדון לימנע מן הדין לגמרי אלא צריך לכוין את לבו להוציא את הדין לאמתו ולצדקו ולפי מה שלבו נוטה בדבר יפסוק את הדין ושוב אינו נענש והיינו דאמרינן אין לדיין אלא מה שעיניו רואות:

אמר מר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע היכי דמי גמר דין אמר ר"י א"ר איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב וכ"ת מאי שנא בעלמא דלא הוי גמר דין עד דאמרי ליה צא תן ומאי שנא הכא דסגיא לן באיש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב לא דמי דאלו התם בדעתיה דבעל דין תליא מילתא ולסברא דבעל דין דאמרינן דכל כמה דלא אמרי צא תן לו סבר אכתי לא פסיקא להו מילתא לרבנן ואלו הכא לדעתא דבי דינא תליא מילתא ומכי אמרי ליה איש פלוני אתה זכאי ואיש פלוני אתה חייב הוי גמר דין:

אמר רב הלכה כרבי יהושע בן קרחה דאמר מצוה לבצוע ואסיקנא מאי מצוה דאמרינן להו אי דינא בעיתו עבידנא לכו דינא ואי פשרה בעיתו עבדינן לכו פשרה דאע"ג דאתון אדעתא דדינא פתחינן להו בפשרה.

דף ז עמוד א

ודייקינן אי הכי דהאי מצוה דרבי יהושע בן קרחה לאו למימרא להו עבידו פשרה הוא אלא למימרה להו אי דינא בעיתו עבידנא לכו ואי פשרה בעיתו עבידנא לכו דהויא לה ברשות דעלמא היינו ת"ק דת"ק נמי ה"ק נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא קודם גמר דין רשאי ומפרקינן איכא ביניהו מצוה לרבי יהושע בן קרחה מצוה למימרא להו הכי לת"ק רשות בעלמא איבעי מומר להו לימא ואי לא לא לימא ויש לפרש דהכי קא מקשי' אי הכי דהאי מצוה דקאמר רבי יהושע בן קרחה למימרא להו כדרב הונא קודם גמר דין הוא היינו ת"ק ומפרקינן איכא ביינייהו מצוה לרבי יהושע בן קרחה מצוה לת"ק רשות כדפרשי'.

ומתמיהין אי הכי דת"ק רשות בעלמא קאמר היינו דר' שמעון בן מנסיא דאמר עד שאתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להן לכו ובצעו רשות בעלמא ומפרקינן איכא ביינייהו אפי' משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה לת"ק כל כמה דלא גמר דינא אית לך רשותא למבצע כדקתני בהדיא נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא קודם גמר דין רשאי ואע"פ ששמעת את דבריה ואתה יודע להיכן הדין נוטה לר"ש בן מנסיא אע"ג דלא גמר דינא משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לבצוע כדקתני לה בהדיא:

והאי תנא דמפיק ליה להאי קרא דבוצע ברך למברך את הבוצע פליגא דרבי תנחום בן חנילאי דאמר לא נאמר פסוק זה אלא כנגד מעשה העגל שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות העגל שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו שראה והבין מן הזבוח לפניו ואמר אי קאימנא באפייהו כחור עבידו לי כוותיה ויקיים בהו אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כי אהרן כהן ונביא הוה כמה דאוקיים במקדש ראשון דקטלוהו לזכריה בן יהוידע הכהן דהוה כהן ונביא ונחרב בית המקדש. ודייקי' והני תנאי דלית להו משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לבצוע האי פוטר מים ראשית מדון מה דרשי ביה ומהדרינן מיבעי' ליה לדרב המנונא. אמר רב הונא האי תיגרא לא דמי אלא לצינורא כלומר הריב דומה לפריצת הנהר כשהוא מלא על כל גדותיו ופורץ לעשות לו דרך מזה ומזה ואותן פרצות נראין מתחילה כצינורות קטנים אם סותמין אותם מיד מוטב ואם לאו הפרץ נרחב הולך ושוב אין לסתמו וה"ק קרא ראשית מדון כפוטר מים מה פוטר מים אם פטרן מתחלה נפטרין והולכין להן ואם לאו אינו יכול לפוטרן אף מדין אם פטרו מתחילה נפטר ואם לאו אינו יכול לפוטרו. ורבינו שלמה ז"ל פי' פוטר מים כמו פותח מלשון פטר רחם. אביי קשישא אמר כגידא דגמלא הגדר של גשר שעוברין עליו את הנהר מה גדר זה כשבונין יסודו מתחילה במים הבנין מתנענע וסופו מתחזק והולך אף מריבה זו תחילתה רכה ונוחה לדחותה וסופה מתחזק וה"ק קרא כגשר זה שפוטר את המים כן ראשית מדון:

ההוא דהוה אזיל אמר טוביה וכו' אשרי מי ששמע חרפתו ועברו והחריש חלפוהו הימני מאה רעות שהיו באות עליו על ידי המריבה וקרא כתיב פוטר מים ראשית כלומר שמי שפוטר את המריבה בראשיתה הרי זה פוטר מעצמו מאה דין שהיו באין עליו על ידי המריבה ההוא דהוה אזיל ואמר אמרתי תלת כו' אין הגנב נהרג על שתי גנבות ולא על שלש עד שיהיה מועד כלומר אם אדם עבר עבירה פעמים ושלש וניצול אל יתיאש מן הפורענות שסופו ללקות באחרונה: שבע בירי לשולמנא כלומר שבע בורות כרוים לאיש שלום וניצול מכולן וא' לעושה רעה והוא נכשל בו דקרא כתיב כי שבע יפול צדיק וקם וגו': דמבי דינא שקלי גלימיה מי שניטלת גלימתו בדין אמת וחזרה לבעליה בשמחה ובשירים מהלך בשיבו בדרך ואין הדבר קשה עליו וקרא כתיב גם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום ומשמע ל"ש זכאי ול"ש חייב: ההוא דהוה אזיל ואמר הוא נאים דיקולי שפיל יש אומרים העצל ישן והדקל שלו שפיל ונופל לפי שאינו מתעסק בממונו ויש אומרים שלא נאמר משל זה אלא כלפי אשה עצלנית שישנה על שפת הנהר וקלתה בצידה באו המים ושטפו את קלתה והשפילוה והיא ישינה ואינה יודעת קרא כ' בעצלתים ימך המקרה בעצלותה של אשה קלתה שהיא כקירוי על ראשה נשפלת והולכת:

ההוא דהוה אזיל ואמר גברא דרחיצנא עליה איש שלומי אשר בטחתי בו נשא אגרופו וקם עלי ויש אומרים איש שבטחתי בו נשא את משאו והלך כאדם שהיתה לו מריבה עם אחרים עבר אוהבו בו הטיל את משאו לעזרו כיון שקצה בו רוחו נשא את משאו והלך ויש אומרים אדייה לגזיזיה שגלה דעתו הרעה ועמד עלי:

ההוא דהוה אזיל יאמר כשהיתה אהבתנו עזה היו שוכבין על רוחב של סייף והיה מספיק לנו ועכשיו שאין אהבתינו עזה מצע של ששים אמה אין מספיק לנו פי' רבינו שלמה ז"ל קראי כתיבי ונועדתי לך שם וגו' הרי השרה הקב"ה שכינתו בעשרה טפחים סמוך לקרקע ועוד באורך הכפורת אמתים וחצי ולבסוף בית המקדש היה גובה ל' אמה וארכו ששים וכשחטאו נאמר להם איזה בית אשר תבנו לי שתיכל שכינתי להיות מצומצמת בתוכם:

ודייקינן אדר' חנין דמפריש ליה להאי לא תגורו אל תכניס דבריך מפני איש מאי משמע דהאי לא תגורו לישנא דכנישי הוא ואמר אמר קרא ולא תאגר אגרה בקציר אוגר בקיץ:

וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה על ישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל, מה טעם? משום דבקרב אלהים ישפוט, כלומר ששופטיה שופטין בקרב בית דין שאין עושין דבר אלא על פי משפטיו של מקום ונמצא כאלו הוא שופט בקרבם, וכל שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק שנאמר עתה אקום, כלומר אסתלק, מה טעם? משוד עניים וגו':

דף ז עמוד ב

לעולם יראה דיין עצמו כאלו חרב וגו' שנאמר ששים גבורים כלומר תלמידי חכמים שהיו יושבין עמו בדין שאם יטעה בדין יזכרוהו והיינו דכתיב איש חרבו על ירכו כלומר שרואין עצמן כאלו חרב מונחת להן בין ירכותיהן וכל כך למה מפני פחדה של גיהנם שדומה ללילה. וי"ל שהיה מפחד מעונש הדין כאלו ששים גבורים סביב למטתו להרגו אם יטעה וכל כך למה מפחד בלילות מפחדה של גיהנם שדומה ללילה:

בית דוד דינו לבקר משפט אם ברור לך הדבר הדין שהוא אמת כבוקר שברור לכל שהוא אור ויש אומרים כבוקר שברור לכל שהוא שעה ראשונה מן היום בלי ספק אמרוהו ואם לאו אל תאמרהו ואמרי לה דינו לבקר כלומר הוציאו לאור משפט:

אמר רבי יהושע בן לוי עשרה שיושבין בדין קולר עונש הטיית דין תלוי בצואר כלן שאם הבין אחד מהן שטעו חביריו ושתק נענש ואמרינן פשיטא דכיון דשתיק כמאן דאודי להנך דמי ומפרקינן לא צריכא לתלמיד היושב לפני רבו אע"פ שלא נזקק לדין מתחילה כדאמרינן לעיל: רב הונא כי הוה אתי דינא לקמיה כו' אמר כי היכי דנמטיין שיבא מכשורא כלומר כדי שיגיע לכל אחד ואחד חתיכה קטנה מן הקורה כלומר מעונש ההטייה שיבא חתיכה קטנה מן הקורה דכתיב כי שבבים יהיה ומתרגמינן לנסרי לווחין לשון נסורת של חרסין: רב אשי כי אתיא טרפתא לקמיה הוה מכניף להו לכולהו טבחי דמתא מחסי' דהוו בקיאי בטרפות כו': מלך במשפט יעמיד ארץ אם דומה דיין בחכמה ובממון למלך שאין צריך לכלום יעמיד ארץ ואם דומה לכהן המחזר בבית הגרנות לבקש תרומות וצריך לחזר אחר הלכות דינין פעמים שמוצא פעמים שאינו מוצא יהרסנה וה"ה בזמן שצריך ליהנות מבני אדם יהרוס שהרי אין בו כח למחות במי שהנאתו מהן וקרא אכולהו מילי קאי. דבי נשיאה אוקימו דיינא דלא הוה גמיר אמרו ליה ליהודה כו' קום עליה באמורי כלומר עמוד עליו להשמיע לציבור מה שילחוש לך קם גחין עליה ולא אמר ליה ולא מידי: (א"ה כאן נמצא חסר וחבל על דאבדין ולא משתכחין)

דף ח עמוד א

כי אתה תבוא את העם הזה משה אמר לו ליהושע תבוא עמהן כאחד מן הזקנים שעמהן ולא תשתרר עליהן הקב"ה אמר תביא טול מקל והך על קדקדן של זקנים כלומר כולם יהו נשמעין לך ואתה רודה אותם במקל מנהיג אחד לדור כו':

תנא זימון בשלשה מאי זימון אזמוני לדינא שאין בית דין רשאין לשלוח ולהזמין אחד מבעלי דינין לדין בשם בית דין עד שיהו בשלשה ואם לא היו בשלשה ושלחו לו לבעל דין אין זימונן זימון ואם לא בא אין מנדין אותו כי הא דאמר רבא הני בי תלתא דיתבי ושדרוה לשליחא לזמוני חד מבעלי דינין לדינא ואזל שליחא ואמר משמא דחד מינייהו לא אמר כלום ואי לא אתי בעל דין קמייהו לא משמתינן ליה ומימר אמר כיון דאיהו לחודיה הוא דשדר בתראי לאו זימון הוא ולא מחייבנא למיזל הילכך לא משמתינן ליה עד דאמר ליה משמא דכולהו בי תלתא ולא אזיל מכל מקום ש"מ דאין זימון בפחות משלשה והני מילי בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא מידע ידע דאפילו כי מכנפי ויתבי ואע"ג דלא אמר משמא דכולהו מידע ידע דכולהו שדרוה וכי לא אזל קמייהו מורד הוא ומשמתינן ליה:

פיסקא תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה. שלח ליה רבי נחמן בר רב חסדא לר' נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו דיני קנסות בכמה ודייקינן עלה מאי קא מיבעיא ליה יחיד מומחה קא מיבעיא ליה מי דיין דיני קנסות או לא לישנא רויחא מי אמרינן כיון דלגבי דיני ממונות אע"ג דמדאורייתא בעינן שלשה מומחין עבדו רבנן תקנתא ביחיד מומחה הכא נמי אע"ג דמדאורייתא בעינן שלשה מומחין עבדו רבנן תקנתא דכיון דאיתיהב ליה רשותא ליחיד סמוך דיין דיני קנסות או דילמא לא עבדו רבנן תקנתא אמר ליה תניתוה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה מאי שלשה אי לימא שלשה הדיוטות אפילו עשרה נמי פסילי אלא לאו מומחין וקאמר שלשה:

פיסקא וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות ומתמהינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי לידיינו ליה מיהת דיני ממונות בשלשה וכי בעו למידן דיני נפשות לידיינו בעשרים ושלשה אמר עולא בחוששים ללעז קא מיפלגי האי מימרא דעולא ושאר הא שמעתא חזינא בה כמה פירושין איכא מינייהו דלא דייקי כלל ואיכא מינייהו דלא דייקי כולי האי ואנן אסתבר לן בה פירושא מעליא וחזינן לברורה לשמעתא שפיר לפום פירושא דאסתבר לן ובתר הכי כתבינן להו להנך פירושא משום דתלו באשלי רברבי כבר ברירנא דהאי מוציא שם רע דקתני במתני' דאחיובא דמאה סלע קא מיירי מכולהו הנך ראיות דכתבינן ועוד דמתני' נמי דייקא דקתני לה בהדי דיני קנסות ותו דבכולהו לא קא משתעי אלא בחיובא דנתבע כגון אונס ומפתה וכולהו הנך דבחיובא דידהו קא מיירי ולאו דתבעי אינהו לאחריני והאי דיני נפשות דקא אמרינן דאית ביה לאו בדינא דנערה קא מיירי דכיון דבעל לא מחייב מאה סלע עד דמיתזמי סהדי דיליה איפטרא לה נערה לגמרי אלא בדיני דעידי הבעל קא מיירי דקסברי רבנן כיון דכי מייתי אב סהדי ומוזים להו לעידי הבעל יש בו דיני נפשות דהא מיחייבי עידי הבעל מיתה הילכך אפי' ממונא דאית ליה גביה בעל נמי לא דיינינן אלא בעשרים ושלשה והיינו דמתמהינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי לידיינו דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות לידינו ליה בעשרים ושלשה אמר עולא בחוששין ללעז קא מיפלגי דילמא אתו למימר קא דייני דיני נפשות בשלשה כגון שהביא הבעל עדים שזינתה ותבעו האב לבעל ואמר פלוני הוציא שם רע על בתי והרי יש לי עדים שמזימין את עדיו אי אמרת מוזמי להו עידי האב לעידי הבעל בב"ד של שלשה אע"ג דאיהו למיתבעיה לבעל ממון קא אתי מאן דחזי סבר דלחיובינהו לעידי הבעל סקילה קא אתי ואתו לאפוקי לעז על בי דיני דדייני דיני נפשות בשלשה ומש"ה בעי עשרים ושלשה ור"מ סבר אין חוששין ללעז דמידע ידעי דבי דינא לא דייני דיני נפשות בשלשה ולחיוביה לבעל ממונא קא יתבי ובשלשה סגיא ורבא אמר דכ"ע ללעז לא חיישי' והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קא מיפלגי כגון דאיכנוף בעשרים ותלתא למידן על עידי הבעל דיני נפשות ואבעל דיני ממונות ואיבדור ופשו להו תלתא ואמר להו אב להנהו תלתא דונו לי מיהת מבעל דיני ממונות. לושנא רויחא רבי מאיר סבר אין חוששין לכבודן של ראשונים ולא נטרינן להו ורבנן סברי כיון דהדרי ומיכנפי חוששין לכבודן של ראשונים ונטרינן להו:

דף ח עמוד ב

ואותיבניה לעולא מהא דתניא וחכמים אומרים תבעו ממון בשלשה תבעו נפשות בעשרים ושלשה בשלמא לרבא דאמר משום כבודן של ראשונים איכא לפלוגי בין דאיכנוף מעיקרא בעשרים ושלשה בין דלא איכנוף מעיקרא בעשרים ושלשה וה"ק תבעו האב לבעל ממון תחילה כיון שמתחילה לא הוזקק אלא לשלשה דייני ליה דיני ממונות בשלשה תבעו נפשות תחילה דהיינו נפשות עדיו אעפ"י שחזר ותבעו ממון בעשרים ושלשה משום כבודן של ראשונים וכדאמרן אלא לעולא דאמר טעמא דרבנן משום דחיישי' ללעז אפי' תבעו ממון תחילה נמי כיון דהשתא קאתי לאוזמינהו לעידי הבעל באפי בי תלתא חיישי' ללעז דאמרי לחיובינהו לעדים סקילה קא יתבי וכדפרשי' ותירצה רבא אליבא דעולא דהאי תביעת ממון דקתני לאו למימרא דלא תבעוה עד השתא והשתא קאתי לאוזימינהו לסהדי דיליה באפי בי תלתא אלא הכא במאי עסקינן כגון דאוזימינהו לעידי הבעל מקמי הכי באפי עשרים ושלשה והשתא קא תבע מבעל ממון באפי בי תלתא והיינו דאמרינן הב"ע כגון שהביא הבעל עדים בפני כ"ג שזינתה והביא האב עדים בפניהם והזמום לעידי הבעל לפטור את בתו מחיוב מיתה והאי תבעו ממון דקתני לאו תחילת תביעה היא אלא מתחילה הוזמו עדיו של בעל ועכשיו בא לגבות ממון מבעל והכי קאמר בא לגבות ממון מבעל בשלשה דכיון דאיתזמו להו סהדי מקמי הכי ולמגבא ממונא בלחוד מבעל קאתי בשלשה דהא לא שייכא האי תביעה דבעל בדינא דעדים כלל וליכא למיחש ללעז והאי דקתני תבעו נפשות בעשרים ושלשה ה"ק ובמקום דאיכא נפשות בעשרים ושלשה כגון שבא עכשיו להזים את העדים בפני ב"ד כדאמר במתני' ואפי' בא לתבוע ממון בעשרים ושלשה דחיישי' ללעז כדפרישית תדע דרב חייא בר אבין כי אתי לאשמועינן דהאי תבעו ממון דקתני לאו בתחילת תביעה קאי דהיינו שעת הזמה אלא לאחר הזמה קאי דקאתי למיגבא ממוניה מבעל מדקתני בברייתא תבעו ממון ואיצטריך רב חייא בר אבין למשבקיה להאי לישנא דתבעו ממון ונקט לישנא דבא לגבות ממון כלומר האי תבעו ממון דקתני לאו בחחילת תביעה קאי דהיינו שעת הזמה דא"כ חיישינן ללעז אלא לאחר הזמה קאי ולמגבא ממוניה קאתי וליכא למיחש ללעז. ויש לפרש בא לגבות ממון כגון שאין שם חיוב מיתה כלל דלא אתרו בה דלא מיחייבא מיתה ולא מיחייב נמי זוממין דידה מיתה מיהו שם רע מיהת הוי ומיחייב הבעל מאה סלע וכיון דליכא נפשות בשלשה ובמקום דאיכא נפשות כגון דאתרו בה והוזמו והרי יש להאב ממון אצל הבעל ונפשות אצל עדיו אפי' בא לגבות ממון בלבד עשרים ושלשה דחיישי' ללעז מיהו פירושא קמא דייק טפי:

אביי אמר דכ"ע היכא דאתרו בה בנערה לסקילה חיישינן ללעז ולכבודן של ראשונים דכל היכא דמחייבא נערה קטלא כי מתזמי עדים דילה מיחייבי קטלא ואיכא למיחש כדאמרן אלא כי איירי מתני' כגון שהתרו בה למיתה סתם ולא הודיעוה באיזו מיתה היא נהרגת ובפלוגתא דהני תנאי דתניא ושאר כל חייבי מיתות כו' גבי מסית קאי דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו ונהרג בלא התראה על ידי הכמנת עדים דבסתר כתיב ואי בלא הכמנת עדים מנא ידעינן ותני עלה ושאר כל חייבי מיתות אין ממיתין אותן אלא בעדה ועדים והתראה ועד שיודיעוהו בשעת התראה שאם יעבור עבירה זו יתחייב מיתה לבית דין רבי יהודה אומר עד שיודיעוהו באיזו מיתה הוא נהרג רבי מאיר אית ליה דרבי יהודה וכיון שהתרו בה סתם ליכא הכא חיוב מיתה לגבי נערה ומדלגבי נערה ליכא מיתה לגבי עדים נמי ליכא מיתה מיהו שם רע מיהת הוי ומיחייב בעל מאה סלע ואמטול הכי קאמר רבי מאיר בשלשה דהא לטעמא דידיה דסבירא ליה דלית ביה דיני נפשות ליכא אורחא למיחש ללעז ולא לכבודן של ראשונים ורבנן סברי לה כת"ק דרבי יהודה ואשתכח דאיכא חיוב מיתה ואי אמרת בשלשה חיישי' ללעז ולכבודן של ראשונים כדפרישית וכיון דחייש אביי ללעז הך מתניתא דתבעו ממון מוקו לה כדרב חייא ב"ר אבין אי נמי הכי מוקי לה תבעו ממון בלבד לבעל כגון דלא הויא התראה מעלייתא דליכא חיוב מיתה בשלשה כדקאמרת ובמקום נפשות כגון דאיכא התראה מעלייתא אפילו תבעו ממון בעשרים ושלשה:

רב פפא אמר הכא באשה חבירה עסקינן שיודעת שדין נערה מאורסה שזינתה בסקילה. רב פפא נמי כאביי סבירא ליה דכולי עלמא היכא דאיכא חיוב מיתה חוששין ללעז ולכבודן של ראשונים אלא הכא באשה חבירה ולא אתרו בה כלל עסקי' וקא מיפלגי בפלוגתא דרבי יוסי ב"ר יהודה ורבנן דתניא ר"י בר יהודה אומר חבר אינו צריך התראה שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד שלא יוכל לומר סבור הייתי שמותר וחבר מידע ידע רבי מאיר לית ליה דר' יוסי ב"ר יהודה ואשתכח דליכא קטלא כלל מיהו שם רע מיהת הוי לחיוביה לבעל מאה סלע וכיון דליכא קטלא סגיא ליה בשלשה דהא ליכא למיחש ללעז ולא לכבודן של ראשונים ורבנן דמתני' אית להו דרבי יוסי ב"ר יהודה ואשתכח דאיכא חיוב מיתה חיישי' ללעז ולכבודן של ראשונים ובעינן עשרים ושלשה:

דף ט עמוד א

ורב אשי נמי אית ליה דאביי ודרב פפא מיהו מוקים לה כגון דאתרו בה באשה מלקות ולא אתרו בה קטלא דהא ודאי לא מיקטלא אלא לוקה דאין לך מיתת ב"ד שאין בה לאו הילכך סהדי נמי לקו ודכ"ע לא שנא רבי מאיר ול"ש רבנן אית להו דרבי ישמעאל דאמר בפ' אלו הן הלוקין (י"ג) לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו היכא דאתרו ביה מלקות ולא קטלא ובפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן דפירקין קא מיפלגי דתנן מכות בשלשה משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה רבי מאיר לית ליה דרבי ישמעאל דפירקין ומש"ה סגיא ליה בשלשה דהא ליכא למיחש ללעז ולא לכבודן של ראשונים דאידי ואידי בתלתא סגי' ורבנן אית להו דרבי ישמעאל וכיון דבעינן עשרים ושלשה חיישינן ללעז ולכבודן של ראשונים כדפרישית. והא דקאמרי רבנן מפני שיש בו דיני נפשות לאו דיני נפשות דוקא קאמרי אלא לדינא דמלקות קרו דיני נפשות דקסבר מלקות במקום מיתה הוא עומד. וקשיא לי כיון דבפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן דאיפליגו לענין מלקות קא מוקמי' לה למאי איצטריך למדחק נפשיה ולאוקמה כגון דאתרי בה מלקות ולא אתרו בה קטלא כרבי ישמעאל דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו לוקמה בבעל גופיה דמיחייב מלקות לדברי הכל דכתיב ויסרו אותו ודרשינן בכתובות (מ"ו.) ויסרו זה מלקות ומסתברא לי דהיינו טעמא דלא מצי מוקים לה בבעל גופיה משום דסוף סוף על כרחיה צריך לאוקומה בדלא אתרו בה בנערה קטלא דא"כ לכ"ע חיישינן ללעז ולכבודן של ראשונים דהא איכא נפשות דצריכי לכ"ע עשרים ושלשה וכיון דאיצטריך לאוקומה בדלא אתרו בה קטלא על כרחיה צריך נמי לאוקמיה בדאתרו בה למלקות לשוויה מזידה דאי לאו הכי לאו מוציא שם רע הויא לאיחיובי מאה סלע ולא לאיחיובי מלקות וכיון דסוף סוף הוה צריך לאוקומה בדאיכא חיוב מלקות גבי אשה או גבי זוממין דידה מאי הוה מהניא ליה לאוקומה בחיוב מלקות הבעל גופיה:

רבינא אמר כגון שהעידו בה ג' עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול ובפלוגתא דר' ור' יוסי קא מיפלגי ואליבא דרבי עקיבא דתנן רבי עקיבא אומר לא בא השלישי כו' אקרא קאי דכתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים מאחר שריבה הכתוב שנים שלשה למה לי וקאמר רבי שמעון התם בפ' כיצד העדים (מכות דף ה:) מה שנים אינן נהרגין עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין ומנין אפי' הן מאה ת"ל עדים. רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל עליו שלא יהרג עד שיזומו כולן אלא כיון שהוזמו שנים בין מן הראשונים בין מן האחרונים הרי המזוממין נהרגין ולא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו שאם הוזמו שלשתן או בהוזם השלישי עם אחד מן הראשונים נהרגין ואין אומרים הואיל והעדות מתקיימת בשנים הראשונים הרי לא הוסיפה עדותו של שלישי כלום בהריגת הנדון ואע"פ שהוזם יפטר דכמאן דלא עבד ולא מידי דמי דגברא קטילא קטל אלא הואיל ונטפל לראשונים שהן עוברי עבירה שחייבו את הנידון מיתה ענשו הכתוב לעוברי עבירה אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כו' קל וחומר כו' דקיי"ל דמידה טובה מרובה ממידת פורענות ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים:

אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות דכתיב והצילו העדה דמיחייב לן לאהדורי בתר זכותא לבטל את העדות כדי שלא יהרג הנדון אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שהתרו העומדין שם בעדים בשעת ראית העדות כאחד או בשעת הגדה בבית דין דאתרווייהו קפיד רחמנא ואמרו להן למיחזי אתיתי או לאסהודי אתיתו ואמרו לאסהודי אתינן כדברירנא לה בדוכתא אבל בזמן שלא התרו בהן אפי' בדיני נפשות תתקיים העדות בשאר דמה יעשו שני אחין ואחד מצטרף עמהם שראו כאחד שהרג זה את הנפש בשלמא בשעת הגדה יכלי למעבד דלישתוק ולא לסהיד אלא בשעת ראיה מה יעשו שני אחים שראו פתאום כאחד שהרג זה את הנפש רבי מאיר סבר לה כר' יוסי דאמר בדיני נפשות אע"פ שלא התרו בהן עדותן בטלה ואשתכח דליכא מיתה כלל מיהו הוצאת שם רע מיהת איכא ומיחייב מאה סלע בסהדותייהו דדיני ממונות הוא ותתקיים העדות בשאר וכיון דליכא חיוב מיתה כלל סגיא להו בשלשה דהא ליכא למיחש ללעז ולא לכבודן של ראשונים ורבנן סבר לה כר' דאמר דיני נפשות כל זמן שלא התרו בהן תתקיים העדות בשאר ואשתכח דאיכא דיני נפשות הילכך בעיא עשרים ושלשה דחיישינן ללעז ולכבודן של ראשונים:

דף ט עמוד ב

ואי בעי תימא כגון שהתרו בה ולא התרו בה עידיה רבי מאיר אית ליה דרבי יוסי ואשתכח דליכא חיוב מיתה ורבנן לית להו דרבי יוסי ואשתכח דאיכא חיוב מיתה:

ואיבעית אימא כגון דאיתכחוש בבדיקות כגון כליו שחורים או לבנים ולא אתכחוש בחקירות כגון באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום שהעדים נעשין זוממין על ידיהן רבי מאיר סבר הכחשה דבדיקות שמה הכחשה וליכא דיני נפשות ורבנן סברי לא שמה הכחשה דלא רמו סהדי אדעתייהו למיבדק כולי האי ואיכא דיני נפשות וקא מיפלגי בפלוגתא דבן זכאי ורבנן דתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהעידו שעשה מעשה תחת התאנה ואמר להן בן זכאי תאנה זו עקציה דקין או גסין ורבנן פליגי עליה ודוקא בבדיקות כי האי גוונא דלא צריכי לענין דינא אבל בבדיקות דצריכא לענין דינא כגון אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו דהא צריכי למידע במאי קטליה וכדאמרינן (ב"ק צ':) מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים אף כל שמסור לעדים עדותן בטלה הדין הוא פירושא דאיסתבר לן בהא שמעתא והיינו דתנן אחד חקירות ואחד בדיקות שהכחישו זה את זה עדותן בטלה ופירושא מעליא הוא:

ואיכא מאן דמפרש ליה לדעולא דאמר בחוששין ללעז קא מיפלגי כלומר אם ישבו שלשה לדון על הבעל ולענשו וליסרו ודקדקו ונמצאו דבריו אמת כיון שהן דיני נפשות צריכין להוסיף עליהן עשרים אחרים אתו למימר לא אוסיפו עליהן הני עשרים אלא משום דקדמאי לא הוו ידעי למידק האי דינא ומפקי לעז עלייהו רבי מאיר לא חייש ללעז וחכמים חיישי הילכך הרי המלקות והעונש מבתחלה בעשרים ושלשה ואם נמצאו הדברים אמת הן דנין עליה דיני נפשות. רבא אמר כגון דאיכנוף מעיקרא כ"ג למידן דיני נפשות ואיבדור כגון שלא נתברר הדבר ונפטרה הנערה והלכו להן הדיינין ונשתייר מהן שלשה וחזר הדין לתבוע את הבעל כו' והדין פירושא לא דייק גבן מדאמרי' ואמר להו דונו לי מיהת דיני ממונות דאלמא ההוא דכנפינהו למידן להו דיני נפשות איהו קאמר להו השתא דונו לי מיהת דיני ממונות ואי אמרת דהני דיני נפשות דקאמרי בדינא דנערה קאי היכי משכחת לה הא אב הוא דקא תבע ממון מבעל ובעל קא תבע נפשות מאב ותו הא ברירנא דלא מיחייב בעל ממון עד שהוזמו עדיו וכיון שהוזמו עדיו אין כאן דיני נפשות לגבי נערה כלל וכ"ש דלשון לעז לא מיתב להאי פירושא שפיר דכל היכא דאמרי' לעז בהאי ענינא לא משמע אלא במי שיצאה עליו שמועה רעה מחמת שעשה דבר שאינו הגון כדאמרי' בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"א.) לעזה עליהם מדינה והאי טעמא לא שייך בהאי פירושא דמרן ז"ל:

ורבינו שלמה ז"ל פריש לה להאי תביעת ממון דהאי שמעתא כולה לבד מדרב חייא בר אבין כשהבעל תובע להפסיד כתובתה וכגון שלא הביא עדים והאי חוששין ללעז דקאמרי' שמא יצא קול שפלוני לא מצא לבתו של פלוני בתולים ויבואו עדים שזינתה ונמצא הדבר בא לידי דיני נפשות והאי פירושא ליתיה כלל מהנך אנפי כולהו דכתבינן לעיל ובריש פירקין. ותו אי מהאי טעמא אכתי לאו טעמא הוא דהשתא מיהת לידיינו דיני ממונות בשלשה ולכי אתו סהדי לידיינו דיני נפשות בכ"ג. ותו בגמרא משמע דפשיטא ליה דבדאיכא דיני נפשות השתא קא מיירי תנא ואפ"ה קא קשיא וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי ואי אמרת טעמא משום דאתי לידי דיני נפשות הוא השתא אנן קשיא לן אע"ג דהשתא אית ביה דיני נפשות ואת מתרצת משום דאיפשר דאתי לידי דיני נפשות. ותו נהי דיצא קול לא שייך ביה לשון לעז אלא במי שיצאה עליו שמועה רעה בחנם ותו אי סלקא דעתך דמאן דחייש ללעז הכי קא חייש שמא יבואו עדים שזינתה ויבוא הדבר לידי דיני נפשות אי הכי קשיא לאביי ולכולהו הנך אמוראי דאתו בתריה דסבירא להו דלכ"ע חוששין ללעז ומוקמי לה לפלוגתייהו בסהדותא דאית בה דיני נפשות לרבנן ולית בה דיני נפשות לרבי מאיר ואי כדקאמר מרן ז"ל כיון דאמרת לכ"ע חוששין ללעז שמא יצא קול ויבואו עדים שזינתה ויבוא הדבר לידי דיני נפשות אכתי קשיא לרבי מאיר אמאי בשלשה הא ודאי אע"ג דהני סהדי לא מיחייבי לה קטלא חיישינן ללעז דילמא נפיק קלא ואתו סהדי אחריני דמיחייבי לה קטלא דהא אמרת דאפי' כי ליכא סהדי כלל חיישי' ואיהו ז"ל פריש דכיון דאתו הני תרי סהדי ולא אסהידו בה חיוב מיתה ליכא למיחש לסהדי אחריני דגלי אדעתיה דאהני קא סמיך ומריה דאברהם האי טעמא בלא טעמא הוא דאדרבא כל שכן דאיכא למיחש לאחריני ועוד אי סלקא דעתך דהאי דיני ממונות דקתני גבי מוציא שם רע להפסידה כתובתה הוא אי הכי לאביי וכולהו אמוראי דמוקמי לה לטעמייהו דרבנן בדאתו סהדי דמיחייבי ליה קטלא בסהדותייהו אי ס"ד דבדלא הוזמו עסקינן ולאפסידה לכתובתה קאתי למה ליה לבעל למיתבע מינה כתובה כיון דבת קטלא היא לכי מיקטלא על כרחך פקעה לה כתובה וא"כ מאי מפני שיש בו דיני נפשות האי מפני שהוא דיני נפשות מיבעי ליה אלא ודאי האי פירושא ליתיה כלל ואפירושא דילן סמכינן:

אמר רב יוסף הביא בעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון טובת הנאת הכתובה שהיו מפסידין את האשה כי ההיא דפרק החובל (בבא קמא פ"ט.) דאמרינן מעידנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובה והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו כו' דמתחייב מיתה פטור מן התשלומין דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא יש אסון לא יענשו חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמים ממון לבעל שבאו לחייבו מאה סלע ונפשות לעדיו שבאו לחייבם מיתה קסבר רב יוסף כי אמרינן אין אדם מת ומשלם היכא דמיתה ותשלומין לחד אבל לתרי לא אמרינן ודלא כריש לקיש (ב"ק כ"ב:) דמוקי לה למתני' דהמדליק את הגדיש בגדיש דחד ועבדא דחד ואפ"ה פטור אלא כרבי יוחנן ס"ל דאמר אשו משום חציו ולא צריך לשנויה למתני' דלרבי יוחנן היכא דגדיש דחד ועבדא דחד חייב על הגדיש:

ואמר רב יוסף פלוני רבעו לאנסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו לדבריו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכי תימא מה נפשך אי מהימנת ליה לישויה נפשיה רשע הימניה נמי למיקטליה להאיך לאו קושיא היא דכיון דרשע הוא על כרחיך התורה פסלתו לעדות:

רבא אמר אדם חשוב קרוב אצל עצמו וכשם שאין אדם משים את קרובו רשע לבטל עדותו כך אין אדם משים את עצמו רשע לפסול את עצמו ולבטל עדותו ואע"ג דחדא סהדותא היא וס"ד אמינא הפה שאסר לחייב את הרובע הוא הפה שהתיר על עצמו שהוא רשע אפ"ה כיון דאין אדם משים את עצמו רשע לא מיפסיל ופלגינן דיבורא דאע"ג דחד דיבורא הוא לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא אע"ג דלא מהימן אנפשיה למיקטלי' מהימן אחבריה והיינו טעמא נמי גבי העדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון דלא מהימני ואעפ"י שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר שכיון שאינן נאמנין לפסול את עצמן לפי שאין אדם משים את עצמו רשע ממילא איקיים ליה שטרא שהרי אין ביטול השטר בא אלא מחמת פסלותן וכיון שאין נאמנין לפסול את עצמן איבטילא לה סהדותא דמסהדי אנפשייהו לגמרי ואיקיימא לה סהדותא דאסהידו בשטרא. כללא דמילתא כל היכא דלא מצי למיפסל קרובו לבטוליה סהדותיה לא מצי למיפסל נפשיה לבטולי סהדותא דסהיד אחבריה והתם נמי פלגי דיבורא איכא דאע"ג שהפה שאסר ואמר כתב ידינו הוא זה הוא הפה שהתיר ואמר אנסוין היינו מחמת ממון אפ"ה פלגינן דיבורא ואע"ג דלא מהימני למיפסל נפשייהו ואיבטיל ליה מקצת דיבורייהו לא איבטיל כוליה ומהימנין להו גבי סהדותא דכתב ידינו הוא זה ולא מצית למימר ניהמניה לבטולי סהדותיה מאנפא אחרינא ולימא הני דאמרי אנוסין היינו מחמת ממון מחמת נפשות הוא דאניסי ונימא הני אנוסין הוו מכל מקום למפסליה לשטרא ולא נהימנינהו למיפסל נפשייהו לא ס"ד אנן לא מבטלינן לה לסהדותייהו אלא מההוא אנפא גופיה דמבטלי לה אינהו אי מהימני בההוא אנפא גופיה מבטלינן ליה לסהדותייהו ואי לא לא מבטלינן ליה לסהדותייהו וטובא איחבטו רבואתא בהני תרי שמעתתא דאין אדם משים את עצמו רשע לאוקימינהו בחד טעמא ולא יכילו וכד מעיינת בהדין טעמא דילן סלקי לך הני תרי שמעתתא אליבא דהילכתא. ואי קשיא לך דרבא אדרבא הכא אמר רבא דנרבע נאמן להעיד על הרובע אפילו היכא דאמר רבעו לרצונו והתם במכות פרק ראשון (ו.) קא מקשינן אמתני' דקתני אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אלא מעתה הרוג יציל כלומר יציל את ההורג ממיתה שהרי פסול להעיד עליו וכיון שראה עם העדים הוו להו כשלשה שנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ופרקינן כשהכהו מאחריו ומקשינן נמי נרבע יציל את הרובע כו' ורובע עצמו יציל את עצמו בראייתו ופריק רבא במקיימי דבר שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה דאלמא נרבע אינו נאמן על הרובע דאי נאמן הוי ליה ממקיימי דבר ועדותן בטלה לא תיקשי לך דשאני התם דאיכא סהדי דמסהדי דלרצונו רבעו דכיון דאיכא ליהימנינהו לסהדי דלרצונו נרבע ממילא הוה ליה רשע ואיפסיל ליה לאסהודי ארובע ואמטול הכי קשיא לן אלא מעתה נרבע יציל שהרי גם הוא ראה עם העדים את המעשה ופריק רבא במקיימי דבר הכתוב מדבר שאם היה אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל נרבע לאו ממקיימי דבר הוא שהרי אינו נאמן להעיד על הרובע הואיל ויש עדים שנרבע לו לרצונו ולא דמי לאחד מהן פסול דהתם בפסול מחמת דבר אחר קא מיירי דאי לאו האי פיסולא הוה מהימן בהאי סהדותא והוה ליה במקיימי דבר אבל נרבע לרצונו דפסוליה מחמת ההוא מעשה גופיה דהמסהיד עילויה הוא לאו ממקיימי דבר הוא דהא אי לא הוה ההוא מעשה דגרם למיפסליה לא הוה ליה מדעם לאסהודי ואשתכח דלא שייך במקיימי דבר כלל. והני מילי היכא דאיכא סהדי דמסהדי דלרצונו רבעו דאינהו עקרי ליה מהאי סהדותא לגמרי אבל היכא דליכא תרי סהדי דמסהדי בהאי מהימן לאסהודי ארובע דהא לא מהימן לישווי נפשיה רשע והוה ליה ממקיימי דבר וכשר. ואיכא דמקשו נמי דרבא אדרבא הכא אמר רבא אין אדם משים את עצמו רשע הא לאו הכי פסול לעדות והתם בפרק דיני ממונות (כ"ז.) קאמר רבא דרשע דחמס בעינן ותירץ רבינו יעקב צרפתי ז"ל שאני הכא דהוה ליה חשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולאו מילתא היא דכי אמרינן הכי היכא דאיכא למיחשדיה דלהנאת נפשיה קא מסהיד או דיין אבל היכא דלית ליה הנאה כלל לא אמרינן תדע דהא גבי החשוד על העריות (לקמן סנהדרין כ"ו:) דמכשר ליה רב נחמן לעדות ואמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול ואמר רבינא ואי תימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקי מבעלה דניחא ליה אבל לעיולא לבעלה לית לן בה דשמעת מינה דלא אמרינן אחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא בסהדותא דאיכא למיחשדיה דניחא ליה בגווה אבל בסהדותא דליכא למיחשדיה דניחא ליה בגווה כשר. ומסתברא לי לתרוצי בה תרי תירוצי חדא דרבא לדברי ר' יוסף קאמר ליה לדידי רשע דחמס בעינן אלא אפי' לדידך דפסלת ליה ארביעה הכא לא מיפסיל דאין אדם משים את עצמו רשע. ואיבעית אימא נרבע נמי כמומר אוכל נבלות לתיאבון דמי דהא לרצונו קא מיירי ולתיאבון דכ"ע פסיל וההיא דאמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות ואמר רבא ומודה רב נחמן כו' התם ברנונא סהדי דמסהדי עליה אלא על לא טובה השמועה והיינו דקשיא ליה לרב ששת ארבעין בכתפיה דמלקין על לא טובה השמועה וכשר דייקא נמי דקרו לישנא דהחשוד על העריות ולא נקיט לישנא דהבא על הערוה כשר לעדות ואיפרק קושיין כהוגן:

דף י עמוד א

ואמר רבא פלוני בא על אשתו לרצונה הוא ואחר מצטרפין להרגו ודייקינן בגמרא להרגו אבל לא להרגה מאי קמ"ל דפלגינן דיבורא כו' פירש רבינו שלמה ז"ל דאע"ג דמהימנינן ליה להאי סהדותא לגבי חבריה לא מהימנינן ליה לגבי אשתו והיינו פילוגא דהא חד דבור הוא ולגבי האי מהימן ולא מהימן לגבי האי היינו הך מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל אשתו לא אמרינן אדם קרוב לענין פלוגי דיבורא והואיל ומהימן אההוא דיבורא למיקטליה לחבריה ליקטלא נמי לדידה קמ"ל ומשמע דהוה ס"ל ז"ל דכי אהני לן דפלגינן דיבורא לאו לחיוביה לבועל אלא למיפטרה לאשה אהני לן למימרא דאי הוה סבירא לן דלא פלגינן דיבורא הוה מהימן למיקטלה לאיתתיה.

אלא מיהו הך שמעתא דפרק יש נוחלין (בבא בתרא קל"ד:) לענין בעל שאמר גרשתי את אשתי משמע דכי אהני לן למיפלג דיבורא למיקטלא לבועל הוא דאהני לן דאי לאו הכי הוה פטרינן להו לתרווייהו דכי היכי דלא מהימן לגבי נפשיה ולגבי איתתיה לא מהימן נמי לגבי חבריה והשתא דפלגינן קטלינן ליה לרחוק ופטרינן ליה לקרוב ותו אי ס"ד דכי איצטריך לאשמועינן גבי אשתו לאדם קרוב אצל אשתו לפלוגי דיבורא הוא דלא ליקטלה לדילה מאי שנא גבי אשתו דאיצטריך לאשמועינן טפי משאר קרובים דהא ודאי משנה שלימה היא בפרק דיני ממונות (כ"ז:) דאדם קרוב אצל אשתו מדקא פסיל ליה לגיסו ולבעל אמו ובעל אחות אביו ובעל אחותו ובעל אחות אמו וכן לגבי חתניהן דכולהו משום קורבא דאישות בלחוד הוא דפסילי ואם כן רבא מאי קמ"ל ואי משום פלוגי דיבורא אטו משום דאסהיד אקרוב ורחוק בהדי הדדי תיסוק אדעתין דנקטליה לקרוב אטו רחוק אדרבא נפטריה לרחוק אטו קרוב.

ואיכא דמטו בה משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואכתי קשיא עדות שתחילתה בפסלות וסופה בכשרות היא. אלא אי איכא לפרושה משום דאיתסרא עליה הכי אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן דמשעת בעילה איתסרא עליה וה"ל משעת ראיה רחוק לגבה וקטלה קמ"ל דכל כמה דלא מיפטרא מיניה בגיטא קרוב הוי לגבה ולאו משום פלגי דיבורא איצטריכא ליה לאשמועינן אלא היא גופה קמ"ל דאדם קרוב אצל אשתו אע"פ שנאסרה עליו ולעולם כי אהני לן דפלגי דיבורא לחיוביה לבועל הוא דאהני לן וה"פ מאי קמ"ל דפלגינן דיבורא דאע"ג דלא מהימן לגבי איתתיה מהימן לגבי חבריה היינו הך ומפרקי' היא גופה קמ"ל דלא מהימן לגבי איתתיה מהו דתימא אדם קרוב אצל עצמו אמרינן דאע"ג דנרבע לא אתרחק מנפשיה אבל אשתו דמאידנא דזנאי אתסרא עליה אימא לא קמ"ל:

ואיכא מאן דפריש מאי קמ"ל דאע"ג דלא מהימן לגבי איתתיה מהימן לגבי חבריה היינו קמייתא דרבא דאע"ג דלא מהימן לגבי נפשיה מהימן לגבי חבריה ומהדרינן מ"ד אדם קרוב אצל עצמו אמרינן כלומר אדם בעיני עצמו קרוב הוא נחשב אצל עצמו ויודע שאין קרוב כשר להעיד על קרובו ואע"פ שאמר פלוני רבעו לרצונו לא נתכוון להעיד על עצמו שהרי יודע שקרוב הוא אצל עצמו ואין נאמן להשים את עצמו רשע ולא בא זה אלא להעיד על חברו בלבד אבל מה שאמר על עצמו לא לשום עדות אמרו כי היכי דתימא מיגו דלא מהימן אנפשיה לא מהימן נמי אחבריה אלא בשיחה בעלמא חשיב לה ופלגינן דיבורא ואע"ג דלא מהימן לגבי עצמו מהימן לגבי חבירו אבל אדם קרוב אצל אשתו לא אמרינן דאע"ג דלדידן פשיטא לן דאין אדם נאמן להעיד על אשתו איהו מיהת לא חשיב נפשיה קרוב אצל אשתו משום דבאישות תליא מילתא ואי בעי מגריש ליה ואזלא לה קורבא מיניה והאי גברא כי אמר פלוני בא על אשתו כי היכי דאיכוון דלאסהודי אההוא פלוני הכי איכוון לאסהודי אאיתתיה ומהשתא ניבטלי' לכולה סהדותא דמגו דלא מהימן אאשתו לא מהימן נמי אבועל קמ"ל דפלגינן דיבורא ואע"ג דלא מהימן גבי אשתו מהימן אבועל דכשם שאדם קרוב אצל עצמו כך אדם קרוב אצל אשתו ולאו לחיוביה לדידה קאתי אלא לחיובי לבועל קאתי וה"ה נמי גבי שמעתא דכתובות הכי איכא לפירושה אדם קרוב אצל עצמו ואינו מתכוון להעיד על עצמו ואמטול הכי פלגינן דיבורא ואי נמי הדר בתר הכי ואמר דלאסהודי אנפשיה איכוון סהדותא באנפי נפשיה היא ולית בה משום פלגי דיבורא כי היכי דנימי מיגו דלא מהימן אנפשיה לא מהימן נמי גבי סהדותא.

אשתכח השתא להאי פרושא דאיברירא מלתא מעיקרא דכולה מילתא לשום עדות מיכוון לא פלגינן דיבורא מיהו קשיא לן ההיא דגרסינן בפרק יש נוחלין איבעיא להו אמר למפרע מהו להימוניה להבא ואסיקנא דפלגינן דיבורא ואפי' למאן דאמר לא פלגינן טעמא דחד גופה הוא הא בתרי גופי כי האי גוונא פלגינן דיבורא ואמאי כיון דכי איכוון איהו לאסהודי על כרחך למפרע הוא דאיכוון לאסהודי ולמפרע לא מהימן מהשתא לא ניהמניה נמי להבא עוד דלטעמיה דהאי פירושא צריכנן לפרושיה לבעיא בתרייתא דרבא דקא מבעיא ליה גבי פלוני רבע שורי דמפשט פשיטא ליה לרבא דאין אדם נאמן להרוג את ממונו וקא מיבעיא ליה מי אמרינן אדם קרוב בעיני עצמו אצל ממונו ואינו מתכוין להעיד על ממונו הילכך פלגינן דיבורא או דילמא אין אדם קרוב בעיני עצמו אצל ממונו ועל ממונו הוא מעיד ומתוך שאינו נאמן להעיד על ממונו אינו נאמן להעיד על חבירו ופשיטנא דאדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו ונמצא שעל ממונו הוא מעיד ומתוך שאינו נאמן על ממונו אינו נאמן על חבירו ופטרינן להו לתרוויהו ולא מכרעא לן מילתא להאי פירושא מהיכא פשיטא לן דאין אדם נאמן על ממונו כי היכי דלימא דכי אסיקנא דאין אדם קרוב אצל ממונו למיפטרינהו לתרוויהו קאמרי' והאי קורבא מהיכא אתיא ליה לרבא דלא אצטריכא ליה למיבעיא אלא לענין פלגי דיבורא אלא מחוורתא כדפרשי':

ואמר רבא פלוני בא על נערה מאורסה והוזמו נהרגין ואין משלמין ממון טובת הנאת כתובתה מן הארוס דהא לא ידעינן אהי נערה קאמרי וכי תימא פשיטא היכי תיסוק אדעתין דמשלמין ממון והא לא מפסידי ממון לאיניש לא צריכא כגון דנתברר אחר כן מתוך דבריהן על איזה נערה אמרו אלא שלא נתכוונו להעיד מתחילה ועד סוף אלא על הבועל וקמ"ל דכיון דבשעת עדות לאו לחיובה לנערה קאתו אע"פ שנתברר אחר כך מתוך דבריהם שלא בתורת עדות על איזו נערה אמרו לא אמרינן איגלאי מילתא למפרע דאהאי נערה קאמרי ומעיקר' עלה דידה נמי קאתו לאסהודי אלא כיון דבשעת עדות הנערה סתם קמסהדי ע"כ לא לאסהודי אנערה קאתו ולא קא מפסדי לה ולא מידי. וכי הוזמו אין משלמין ממון.

ואם העידו עליו שבא על בתו של פלוני והיא מאורסה והוזמו נהרגין ומשלמין ממון לזה ונפשות לזה פי' רבינו שלמה ז"ל משלמי טובת הנאת כתובתה שאם תתאלמן או תתגרש ואם נשאת או שמתה אין לאב כלום ולא פליגא דרבא ורב יוסף דאמרינן לעיל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון דהתם כיון שנשאת הנך תשלומין דכתובה דידה בעו מיהוי וכיון דעלה קא מיקטלי לא משלמי לה ממון אבל הכא דלא נשאת הנך תשלומין דהזמה דאב נינהו דכל שבח נעורים לאביה והוה ליה ממון לאב ונפשות לבועל ולנערה ולהדין פירושא לא משכחת לה אלא כגון דמסהדין עלה דנבעלה לרצונה אבל באונס ליכא תשלומין כלל דהא יכולה למימר ליה נסתחפה שדהו וגביא כולהו מאתים כדמיברר התם בפרק בתולה נשאת (כתובות י"א:) דקא מותיב רב נחמן בר יצחק הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים כו' עד והיה מקחו מקח טעות ולית לה כלל ואוקמה רבי חיי בר אבין דמאי מקח טעות נמי ממאתים אבל מנה יש לה ורבא אמר מקח טעות לגמרי משמע עד כאן לא פליגי אלא במקח טעות אבל היכא דאיתברר דמשאירסה נאנסה דכ"ע שקלא מאתים ודייקא נמי דקתני נאנסתי ונסתחפה שדהו וכיון דאמרה ליה נסתחפה שדהו ש"מ למשקל מאתים קאמ' דאמרה ליה מזלך גרם מאי הוה לי למעבד.

ומסתברי גבי שמעתא דהכא דבדכתב לה כתובה מן האירוסין עסקינן אבל לא כתב לה כתובה מן האירוסין ליכא תשלומין כלל דהא בכל דוכתא דמדכירי' כתובה מן האירוסין קא מקשי' אלמנה מן האירוסין דאית לה כתובה מנא לן כו' ואיבעית אימא אפילו דלא כתב לה וגמ' הוה בידיהו דאלמנה מן האירוסין אית לה כתובה מיהו לא הוו ידעי מהיכא נפקא להו.

ואית דמוקמי לה משום טובת הנאה דידה לאחר שתנשא ואע"ג דהנהו תשלומין דידה נינהו דכי אמרינן מיתה ותשלומין לאחד היכא דלא מיחייב מיתה אלא לההוא דמיחייב תשלומין בלחוד אבל היכא דמיחייב מיתה נמי לאחרים משלם מיתה להאיך אחר ותשלומין להאי ולא מסתבר. ואית דמוקמי לה דמשלם לאב טובת הנאה מעשה ידיה. ואית דמוקמי לה בשנתן לה גט מן האירוסין ולא הספיק לתת לה כתובה עד שבאו עדים והעידו שזינתה תחתיו והוזמו שמשלמין לאב כל כתובתה.

ואיכא דמקשו הכא מההיא דגרסי' בבבא קמא בפרק הגוזל (בבא קמא קי"ז:) ובמכלתין בשילהי פרק בן סורר ומורה (סנהדרין ע"ד.) אמר רבא רודף שהיה רודף אחר חבירו ושיבר את הכלים בין של כל אדם פטור אלמא קסבר רבא מיתה לזה ותשלומין לזה פטור והכא קאמר רבא חייב ומשני דהכא גרסי' רבה דהוא בר פלוגתיה דר"י והתם גרסי' רבא דהוא בר פלוגתיה דאביי. והאי שינויא ודאי שינויא דחיקא הוא ואנן עייננא בה ואשתכחנא דלא פליגי הני שמעתתא אהדדי דהתם זה גבי רודף כיון שמיתתו ביד כל אדם הוה ליה כמאן דמיתחייב מיתה לכל אדם ואפילו לבעל הכלים והויא לה מיתה ותשלומי' לחד ואע"ג דמשמע התם בהדיא דלא שני לן בין מיתה לזה ותשלומין לזה ובין מיתה ותשלומין לחד דקא מקשינן ודילמא שאני הכא דמיתה לזה ותשלומין לזה ואמטול הכי יענש ומהדרינן לא שנא דאמר רבא כו' דשמעת מינה דלא שאני ליה לרבא בין מיתה לזה ותשלומין לזה ובין מיתה ותשלומין לחד לא תיקשי לך דכי קאמרי' דלא שאני לן גבי רודף בלחוד הוא דקאמרי' כדפרישית טעמא לעיל דכיון דכל הקודם להרגו זכה הוה ליה כמאן דמיחייב מיתה לכל אדם ואמטול הכי פטור תדע דהא התם גבי רודף קא מיירינן דהא גבי קרא דכי ינצו אנשים קאי וקאתינן למילף מינה דכי יכול להציל בא' מאיבריו של רודף לא יכול להצילו בנפשו דאי נתן להצילו בנפשו אמאי יענש וסברי' למימר משום דמיתה לזה ותשלומין לזה ודחינן גבי רודף לא שאני לן דלא שנא הכי ולא שנא הכי פטור דאמר רבא כו' וחזינן מאן דאוקמה כשנבעלה באונס והוזמו נהרגין על הבועל ומשלמין ממון לנערה כי בעדותם שנבעלה היו מפסידין אותה כתוב' בתולה מבעלה וליתיה דהאי באונס נבעלת ונסתחפה שדהו ולאו מקח טעות הוא דאי מקח טעות אפילו כתובת בעולה נמי לית לה דהא ברירנא דכי פליגי ר"ג ורבי יהושע במאתים ולא כלום פליגי וכל שכן דודאי ליכא מקח טעות כלל דהא באונס נבעלה זו דברי הכל אית לה מאתים:

ואמר רבא פלוני רבע השור סתם ולא הזכירו איזה היא והוזמו נהרגין ואין משלמין כדפרישנא גבי הך שמעתא אחריתי.

בעי רבא פלוני רבע שורי ואחד מצטרף עמו מהו מי אמרינן כשם שאדם קרוב אצל עצמו כך אדם קרוב אצל ממונו וכי מסהיד אממוניה קטלא לחיובא נפשיה קאתי ואדם קרוב אצל עצמו ולא מהימן וכי אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי בדיני ממונות אבל בדיני נפשות לא מידי דהוה אנפשיה או דילמא אין אדם קרוב אצל ממונו ולענין מיקטלי' לשור קא מיבעיא ליה דאי לגבי ההוא פלוני דכ"ע מיקטיל. בתר דבעיה הדר פשטיה מסתברא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם קרוב אצל ממונו וההיא דאמרינן בבבא קמא (מא:) אין דיני אלא בזה שהמית את האדם ע"פ עד אחד או על פי הבעלים ואמרינן בתמורה רובע או נרבע על פי הבעלים אסור לגבוה ומותר להדיוט דאלמא אינו נסקל על פי הבעלים התם בשאין אחד מצטרף עמהן. ורבינו שלמה ז"ל אזיל לטעמי' וקאמר דכי פשיט דאין אדם קרוב אצל ממונו לענין מיפלג דיבורא בלחוד קא פשיט והתם בתמורה דלא העידו הבעלים את מי רבע או מי רבעו אבל הכא דגברא מיקטיל על פי בעל השור לא פלגינן דיבורא משום ממון ולאו מילתא היא דאי סבירא לן דאדם קרוב אצל ממונו אמאי קטלינן ליה הא אמרת קרוב הוא וכשאר קרובים דיינינן ליה ואי משום דלא מפלוג דיבורא אדרבא ליפטרינהו לתרווייהו:

מתני' מכות בשלשה כו' מה"מ אמר רב הונא אמר קרא גבי מלקות ונגשו אל המשפט ושפטום הרי כאן שני שופטים ואין בית דין שקול הרי כאן שלשה ומקשינן אלא מעתה ושפטום שנים כדקאמרת והצדיקו שנים והרשיעו שנים הרי כאן ששה ואין בית דין שקול מוסיפין עוד אחד הרי כאן שבעה ומפרקינן הנך והצדיקו והרשיעו מיבעי להו לעדים זומממין וכדעולא דאמר עולא רמז לעדים זוממין שלוקים מן התורה היכא דלא אפשר לקיומי בהו מצות ועשיתם לו כאשר זמם כגון מעידנו באיש פצוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה ונמצאו זוממין שאין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו כדפרישנא טעמא בתחילת מכות מנין שלוקין דקתני התם אלא סופגין את הארבעים דכתיב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע וכתיב והיה אם בן הכות כו' אטו משום דהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה בן הכות מכדי רשע כי מיחייב מלקות לאו משום צדקת הצדיק הוא דמחייב אלא משום רשעה דנפשי' קא מחייב ואם כן צדקת הצדיק דאדכר רחמנא הכא למה לי אלא ודאי על כרחך צריכת לאוקומה ברשע דמתחייב מלקות מחמת צדקת הצדיק היכי דמי כגון עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדים אחריני והצדיקוהו ושוונהו להני עדים רשעים וה"ק קרא והצדיקו את הצדיק שהיה צדיק מתחילה וזממו העדים הראשונים להרשיעו ובאו אלו והצדיקוהו והרשיעו את העדים שזממו להרשיעו והיה אם בן הכות הרשע כלומר אם אין אתה יכול לקיים בו מצות הזמה הרי הוא חייב מלקות וה"פ רש"י. ודייקינן ותיפוק ליה מלא תענה דכיון דעברי אלאו מחייבי מלקות ומהדרינן משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו משום אותו לאו אלא בזמן שחייבו הכתוב בפירוש דדומיא דלאו דחסימה בעינן דאית בה מעשה ואית דאמרי דנפקא לן דאם לא תשמור לעשות והפלא ה' את מכותך כדאיתא באלו הן הלוקין דמקשינן התם אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי ומפרקינן לעשות כתיב ולא דייק דהא במכות הדרינן ואמרינן דכולהו מלאו דחסימה ילפינן:

פיסקא משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה מאי טעמא דרבי ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע מחייבי מיתות בית דין. לישנא רויחא כתיב הכא והיה אם בן הכות הרשע וכתיב התם ולא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע מה להלן בעשרים ושלשה אף כאן בעשרים ושלשה. רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת ראוי היה זה שעבר על אזהרת המקום לחייבו מיתה אלא שקנס עליו הכתוב מלקות במקום מיתה ודייקי' אי הכי היכא דלא יכיל לקבל ארבעים אמאי אמדינן ליה ולא מחינן ליה אלא לפום אומדנא דיכיל לקבולי כדאיתא בפרק אלו הן הלוקין לימחייה ואי מיית לימות דהא חמרת מחויב מיתה הוא:

דף י עמוד ב

ואסיקנא דאמר קרא ונקלה אחיך בעידנא דקא מחי בעינא אחיך הילכך בעינן אומדנא כי היכי דלא ליתעביד טרפה בפלגא וקא מחי אידך פלגא אגבא דטריפה. ומקשי' אי טעמא דמילתא משום דבעיה הכאה אגבא דחייא אלא הא דתניא אמדוהו לקבל עשרים אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש כלומר אין מלקין אותו עשרים אלא פוחתין לו מהן עד שיגיע החשבון למכות שראויות להשתלש כדי שילקה שתי ידות מאחוריו ושליש מלפניו כדנפקא לן מקראי באלו הן הלוקין וכמה תמני סר ואמאי בצרינן ליה תרתי אדרבא ניטפי ליה חדא ולימחייה עשרים וחדא דהוו להו נמי מכות הראויות להשתלש דכיון דאמדוה לקבולי עשרים אשתכח דכי שלמי להו עשרים חייא הוא וכי מאית בהאיך חדא לימות דהא כי מחי לה אגבא דחייא קא מחי ליה ואסיקנא אמר קרא ונקלה אחיך כו' אחר שנקלה בעינא אחיך וליכא:

פיסקא עיבור החודש אם הוצרכו לעברו ולעשותו משלשים יום כגון משום ירקי בשלשה. עיבור השנה אם הוצרכו להוסיף בה חודש אחד מפני הסימנין שמעברין עליהן את השנה כדאיתא לקמן בשלשה דברי ר' מאיר. ודייקי' אמתני' דקתני עיבור החודש חישוב החודש לא קתני שאעפ"י שצריכין לעברו מפני הירקות וכיוצא בהו צריכין ב"ד לחשב ולראות אם הלבנה קודמת ונראת שני ימים קודם לקביעות החודש הבא אין מעברין מאי טעמא דתמיהי בה אינשי והיינו דתנן בערכין (ח:) אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין בשנה ולא נראה לעבר יתר על שמנה אבל תשעה מעוברין לא עבדינן דאם כן קדים ואתי סיהרא תלתא יומי ומיחזי שיקרא כיצד הרי אמרו שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים ואם באת לפחות מארבעה חדשים מעוברין נמצאו תשעה חסרים וג' מעוברין צא מה שהוספת בשלשה המעוברין כנגד החסר מג' החסרין כדי למלאת החשבון הראוי לחדשה של לבנה בקירוב נשארו בידך ששה חדשים חסרים י"ב שעות ותשצ"ג חלקים בכל חודש הנשארים ונמצא חודש שני קודם למולד הלבנה י"ב שעות ותשצ"ג חלקים ושלישי קודם לה יום אחד ושעה אחת ותק"ו חלקים ורביעי קודם לה יום אחד וי"ד שעות ורי"ט חלקים וחמישי קודם לה שני ימים ושתי שעות ותתרי"ב חלקים וששי קודם לה שני ימים וחמשה עשר שעות ותשכ"ה חלקים ומיחזי כשיקרא וכן אם באת לעבר תשעה חדשים נמצא מולד הלבנה קודם לראש חודש התשיעי לחדשים המעוברין כשיעור הזה:

ואמרינן וקידוש נמי לא קתני דמשמע שצריכין שלשה לקבעו מפי עדים ולומר מקודש מקודש אלא עיבור החודש קתני דמשמע שצריכין שלשה לומר שהוא מעובר ומקשינן למה לי אמירה כלל ליקדשוה לירחא דאתי ביום שלשים וממילא מיתחשיב יום שלשים מחודש שעבר והוי מעובר:

אמר אביי תני קידוש החודש מפי עדים כדפרישית לא שנא מלא ולא שנא חסר. תניא נמי הכי דרבי מאיר בעי שלשה בקידוש החודש. אמר ליה רבא נהי נמי דכי טעי תנא מינשי חדא מילתא או תרתי ומחסר לה למתנייה אבל לחלופי מילתא במילתא לא ותנא עיבור קתני והיכי מצית אמרת תני קידוש הא ודאי קידוש בעיבור לא מיחליף ואי משום דאשמועי' רבינא דברייתא דבעי ר' מאיר שלשה בקידוש החדש לאו ראיה היא דאיכא למימר דתנא דידן ותנא דברייתא לאו חדא מילתא קא אמרי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:

אמר רבא לעולם עיבור קתני וחסורי מחסרא והכי קתני קידוש ביום עיבור דהיינו יום שלשים בג' כלומר אם באו לקדש את החדש מפי עדים ביום הראוי לעיבור לחדש שעבר דהיינו יום שלשים צריכין לקדשו בשלשה והא קמ"ל דאחר עיבור ליכא קידוש כלומר אם באו עדים ביום שלשים ואחד שהוא אחר עיבור של חדש שעבר אין צריכין לקדשו בבית דין שכבר קידשוהו שמים. ומני רבי אלעזר ב"ר צדוק היא דאמר אם לא נראה בזמנו דהיינו יום שלשים אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים:

רב נחמן ב"ר יצחק אמר לעולם עיבור ממש קתני והכי קאמר קידוש ביום שלשים ואחד דהיינו אחר עיבור צריך שלשה והיינו דקתני עיבור בשלשה כלומר קידשו את החדש הבא ביום שלשים ואחד שנמצאו מעברין את החדש שעבר צריך שלשה והא קמ"ל שאם נראה ביום שלשים שראוי לעבור ליכא קידוש כלומר אין צריך שלשה לקדשו. ומני פלימו היא דתניא פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו שכיון שבא בזמנו אין צריך לעשות חיזוק לדבר שלא בזמנו מקדשין אותו לעשות לו חיזוק:

רב אשי אמר לעולם חישוב קא בעי למימר כדפרישית ומיהו לאו מיטעא טעי תנא במאי דאיתניוה אלא מאי עיבור דקתני חישוב דעיבור וכי תימא ליתני חישוב דעיבור איידי דקא בעי למתנא עיבור השנה שצריכין לקדש החדש הז' לשם אדר שני ואפי' לר' אלעזר גבי אדר שני מודי דאי שתקי איקבע ליה ממילא לשום ניסן ותו לא הויא מעוברת תנא נמי גבי חדש לישנא דעיבור והא קמ"ל דחישוב החדש הוא דבעי ג' אבל לקדשו מפי עדים בשלשה לא צריך ורבי אלעזר היא דתניא רבי אלעזר אומר וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש לשום יובל שצריכין בית דין לישב ולקדש את שנת החמשים לשם יובל וכן לכל יובל ויובל ואי אתה מקדש חדשים בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו וקי"ל דאפילו רבי אלעזר לא קאמר אלא מדאורייתא אבל מדרבנן בעינן לקדושיה בשלשה מיהו תנא דמתניתין בדרבנן לא קא מיירי:

רשב"ג אומר בשלשה מתחילין כו' תניא כיצד אמר רשב"ג בשלשה מתחילין ובחמש נושאין ונותנין וגומרין בשבעה מאחר שנושאין ונותנין בחמשה וגומרין בשבעה למה מתחילין בשלשה אלא שמתחילין בג' אם הסכימה דעת שלשתן לישב ולעיין אם צריכה לעבר ואם לאו יושבין ונושאין ונותנין בדבר אם הסכימה דעתן ועיברוה מעוברת והיינו דקתני ואם גמרו בג' מעוברת והאי דבעי חמשה ושבעה כגון שנחלקו מתחלה אחד אומר לישב ולעיין שעדיין יש ספק בדבר שצריכין לעבר ושנים אומרים שלא לישב כלומר שאין צריכין ליישב ולעיין דודאי אינה צריכה לעבר הואיל ועדיין לא ישבו בטל יחיד שהוא אומר ליישב במיעוטו ונתפרדה חבילה ושוב אינן צריכין להוסיף אחרים אבל אם שנים אומרים ליישב ואחד אומר שלא ליישב בטל יחיד במיעוטו ויושבין לעיין בדבר ומשא ומתן של עיבור במקום שיש שם מחלוקת מתחלה צריך חמשה. לפיכך מוסיפין שנים על הראשונים כדי שיהא חמשה נשאו ונתנו בדבר ואמרו שנים מהם צריכ' לעבר ושלשה אומרים אינה צריכה לעבר בטלו שנים במיעוטן ונתפרדה חבילה ואין מעברי' שלשה אומרים צריכה ושנים אומרים אינה צריכה בטלו שנים במיעוטן ומוסיפין שנים כדי שיגמר הדבר בשבעה כללו של דבר גבי שלא לישב ושלא לעבר כיון שעדיין לא ישבו ועדיין לא עברו אזלינן בתר רובא ונתפרדה חבילה וגבי לישב ולעבר כיון דלחידושי מילתא קאתו ואיכא מחלוקת צריכין להוסיף שנים שנים עד שיגמר הדבר בשבעה:

ודייקינן הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי ואתפלוגי בה אמוראי חד אמר כנגד ברכת כהנים כלומר שלשה כנגד פסוק ראשון שיש בו שלש תיבות יברכך השם וישמרך חמשה כנגד פסוק שני דאית ביה חמשה תיבות שבעה כנגד פסוק שלישי דאית ביה שבעה תיבות וחד אמר שלשה כנגד שומרי הסף שנאמר (מלכים ב כה יח) ויקח רב טבחים את שרי הכהן הראש ואת צפניהו כהן משנה ואת שלשת שומרי הסף וגו' וכתב נמי (שם) וחמשה אנשים מרואי פני המלך ושבעה אנשים מרואי המלך ואית דגמרי לה שבעה מאחשורוש דגבי אחשורוש כתיב שבעה שרי פרס כו' רואי פני המלך ולא מסתבר דאטו מאחשורוש איכא למילף ותו הא בירוש' כולהו מגלות צדקיה גמר לה התם ומדאשכחן במלכותא דארעא שלשה ממונין וחמשה ממונין ושבעה ממונין גבי עיבור השנה בעינן כי האי מנינא שהרי מטכסיסי שמים הוא לסדר את השנים על מכונן מפני תקנת המועדות וכך פי' רבינו שלמה ז"ל. מיהו בירושלמי מפרש יבוא גה"ז ויבטל גה"ז כלומר תבוא זכות שלשה חמשה ושבעה שעוסקין במלאכת שמים ותבטל גזירת שלשה וחמשה ושבעה רואי פני מלכי האומות שגוזרין גזירות על שונאי ישראל וכי תימא התינח למאן דיליף לה מהני קראי כדאמרינן אלא למאן דיליף לה מברכת כהנים מאי איכא למימר וכי מה ענין עיבור השנה לברכת כהנים התם נמי היינו טעמא שכיון שצוה הקב"ה לברך את ישראל בשלש ברכות ראשונה בשלש אותיות ושנייה בחמש ושלישית בשבע וכל כך למה והלא בברכה אחת היה יכול לברכן אלא מפני שחביבין לפניו ורצה לברכן בברכות הרבה אף ישראל כשבאין לישב סדר שנים על מכונן ולתקן את המועדות שהנחילן צריכין להתחיל בשלשה ולישא וליתן בחמשה ולגמור בשבעה ודיו לעבד שיהא כרבו. ובירושלמי בר קפרא שמע כולין מינא יברכך כו' מכאן שמתחילין בשלשה יאר ה' פניו מכאן שנושאין ונותנין בחמשה ישא ה' וגו' מכאן שגומרין בשבעה ומשמע לן מינה דהכי קא יליף מינה כיון דאפסקינהו רחמנא להני קראי דברכת כהנים הכי תחילה פתח בג' ושני בחמשה וגמר בשבעה שמע מינה שכל דבר שהוא במנין מתחלתו ועד סופו ונתחלק לשלש מחלקות דומיא דברכת כהנים שנתחלקה לשלשה פסוקים ובעיבור השנה שנתחלק לשלשה חלקים פתיח' לראות אם צריך ליישב ולעיין ואם לאו והחלק השני אחר ישיבתן שצריכין לישא וליתן בדבר אם צריכה לעבר ואם לאו והחלק השלישי לגמור את הדבר פותחין בג' ונושאין ונותנין בחמשה וגומרין בשבעה. ואם תשאל אי מברכת כהנים ניבעי שלשה וחמשה ושבעה דהוו להו כולהו חמיסר דהא ברכת כהנים הכי הויא לא תיקשי לך דאידי ואידי חד טעמא הוא וחד מנינא הוא שהרי פותחין בשלשה כנגד פסוק ראשון ונושאין ונותנין בחמשה כנגד פסוק שני דהא כי אמרי ליה כהנים לברכה שנייה כבר אזלא לה ברכה ראשונה ואשתכח דהשתא מיהת ליכא אלא חמשה וגבי עיבור השנה הכי הוי דכיון דבשעת משא ומתן אכתי איתנהו לתלתא קמאי לא צריכי לאוסופי טפי מתרי כי היכי דליהוו חמשה בשעת מתן ומתן והוא הדין בגמר עיבור חד טעמא הוא וטעמא דמסתבר הוא:

דף יא עמוד א

ת"ר אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה מאתמול ומעשה ברבן גמליאל שאמר לזקנים ישכימו לי מכם שבעה לעלייה המיוחדת לישיבת בית דין לעבר שנים וכיוצא בהן והאי דאצטריך רבן גמליאל שבעה לא שצריך מתחילה אלא מפני שאמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה וחשש שמא יהיו צריכין לשבעה ולא ימצאו מזומנין. למחר השכים ומצא שמונה אמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות פי' רבן גמליאל לא ייחד שבעה להשכים לעלייה שאלמלא כן היה מכיר אותו שעלה שלא ברשות אלא כך אמר להם ישכימו לי מכם שבעה לעלייה ושבעה הראשונים שעלו ברשות עלו והשמיני שעלה אחריהן נמצא שעלה שלא ברשות שהרי רבן גמליאל לא נתן רשות לעלות אלא לשבעה בלבד וכיון שמצא שמונה אמר מי הוא שעלה שלא ברשות ירד עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות לא לעבר שנה עליתי להצטרף עמכם אלא לראות האיך תעשו ללמוד הלכה מכם הוצרכתי כך פי' רבינו שלמה ז"ל. אבל בירושלמי משמע דהלכה אחרת קאמר דקאמרי' התם הלכה נצרכה לי ונכנסתי לשאול. אמר לו שב בני שב ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך כו'. וההוא דסליק שלא ברשות לאו שמואל הקטן הוה אלא איניש אחרינא הוה והאי דעבד שמואל הקטן הכי משום דלא ליכסיף האיך הוא דעבד ומפורש בירושלמי שלא עיברוה באותו היום אלא הפליגו אותו היום בדברי תורה ועברוה ביום אחר:

כי הא דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום אמר מי שאכל שום יצא יצא רבי חייא להראות כי הוא אכלו שלא יתבייש האוכלו אי נמי כדי שיצאו כולם עמו מפני כבודו ולא יבינו מי היה בשחר מצאו ר' שמעון בר' לר' חייא אמר לו אתה הוא שציערתה לאבא אמש מריח השום שאכלת אמר לו חס ושלום שאוכל שום בבואי לבית המדרש:

ורבי חייא מהיכא קא גמיר לה למעבד כי האי גוונא מר' מאיר דתניא מעשה באשה אחת שבאת לבית מדרשו של רבי מאיר אמרה לו אחד מכם קדשני בביאה הלילה בפני עדים והלכו להן למדינת הים והריני רוצה שיכניסני או יפטירני בגט ואנשא לאחר כתב רבי מאיר גט ונתן לה כדי שיעשו כן כולם ולא יתבייש העושה מעשה מפני שפריצות הוא לעשות כן דהא רב מנגיד היה מאן דמקדיש בביאה (קידושין י"ב:) ורבי מאיר מהיכא גמיר לה ממעשה דשמואל הקטן ושמואל הקטן גמיר לה משכניה בן יחיאל דכתיב ויען שכניה בן יחיאל ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהים להושיב נשים נכריות ושכניה בן יחיאל צדיק גמור היה ולא נשא גויה וזה שאמר כן להראות את עצמו כאלו נשא גויה ובא לעשות תשובה כדי שלא יתביישו אותן שנשאו גויות ויתודו ויעשו תשובה ושכניה בן יחיאל מהיכא גמיר לה ממה שנאמר ליהושע שלא רצה הקב"ה לפרוש לו את החוטא דכתיב חטא ישראל והכניס כלן בכלל אלא שילכד החוטא מעצמו על ידי גורלות. פירוש דולטור הולך רכיל. איבעית תימא ממאי דאמר ליה קב"ה למשה דכתיב עד אנה מאנתם והרי כלם בכלל ואע"פ שלא יצאו ללקוט אלא מקצתם שנאמר יצאו מן העם ללקוט:

תנו רבנן משמתו נביאים האחרונים נסתלקה רוח הקדש מישראל ואעפ"כ היו משתמשין בבת קול. מפרש לה בירושלמי הברת קול. פעם אחת שהיו מסובין בעלייה ביבנה ונתנה עליהן בת קול מן השמים כו' עד אלא שאין דורו ראוי לכך ולכך נקרא שמואל הקטן שהיה ראוי לנבואה כשמואל הרמתי עליו השלום אלא שאין דורו ראוי לכך וכיון שחסר ממנו נבואה נקרא שמואל הקטן. אף הוא אמר כלומר אף הוא הוכיח סופו על תחילתו שעליו אמרה בת קול שהרי בשעת מיתתו אמר שלשה דברים מעין נבואה שמעון וישמעאל לחרבא רשב"ג ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהרגתם מלכות הרשעה בחרב על יחוד השם ושאר חברותם שאר עשרה הרוגי מלכות כגון רבי עקיבא ורבי חנניא בן תרדיון וחבריהן לקטלא כלומר לשאר מיתות רבי עקיבא סרקו את בשרו במסרקות של ברזל כדאיתא בפרק הרואה. ורבי חנניא בן תרדיון נשרף כדאיתא בפני אידיהן. ושאר עמא לביזא כו':

הא דאמר שאין מספידין הרוגי מלכות איכא למימר טעמא דמשום אימת מלכות ממהרין לקברן שלא ימלך המלך עליהם שלא לקברן. ואיכא למימר טעמא משום דקפדא מלכותא עלייהו דלא נהגו בהו יקרא אי נמי משום סכנתא דהנהו דמספדי להו דשמע מלכא ואמר הני חברי דהנך הוו ותפיס להו:

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא. עיקר הא מילתא דרחמנא אמר אשר תקראו אותם והרי תלה הקב"ה את הדבר בסנהדרין לפיכך צריך שיהא גדול שבהן מצוי עמהן ומסכים דעתו עמהם ואם תאמר הלא עיבור השנה תלוי בחשבון כדי שיהו שבעה מעוברות בכל תשע עשרה שנה ומפני מה היו צריכין לדעתן של נשיא או זולתו צריך אתה לידע שאין עיקר עיבור השנים תלוי בחשבון אלא החשבון תלוי בדברים המסורים לב"ד לעיין ולראות שיהא הפסח בא בזמן האביב ועצרת בזמן פירות האילן ושיהא חג הסוכות בא בתקופה חדשה כמו שאנו עתידין לפרש הא למדת שאין השנים קבועים כסדר הזה אלא מפני הסימנין הללו ופעמים שאירע דבר שלא לעבר כסדר הזה כגון שאירעה שנת רעבון בשלישית או בששית וכיוצא בהן והוצרכו לפשוט בשלישית ולעבר ברביעית ופעמים שאירע דבר שצריכין לעבר שלא כסדר הזה על דברים אחרים כגון מפני הדרכים והגשרים וכיוצא בהן ואלמלא לא היו שם מדברים הללו לא היו מעברין כלל בשביל חשבון זה אלא הואיל והעתים משתנים לפי מהלך החמה והתבואות תלויות בשינוי הזמנים על כרחם אי אפשר שלא היו צריכים לעבר ברוב השנים לפי חשבון זה לא מפני החשבון אלא מפני תקנת המועדות כמו שאמרנו אין מעברין שלש שנים זו אחר זו והואיל והדבר תלוי במחשבת הסנהדרין לעשות כפי הנראה להן מן הסימנין הללו לפיכך היו צריכין לימלך בנשיא שהיה גדול שבהן וההיא דאמרינן בפירקא תנינא (י"ח:) רבנן אחושבנייהו סמוך אתקופא קאי שהיא אחת מג' סימנין שמעברין עליהם. וראינו מי שכתב משום אדם גדול שעיקר הדבר תלוי בחשבון אלא שנתנה רשות לסנהדרין לשנות בסדר השנים לפי צורך השעה כל זמן שלא אירע דבר שצריכין לעבר בשבילו שלא כסדר היו סומכין על חשבון ובזמן שהיו צריכין לעבר שלא כסדר השנים היו מעברין אבל מ"מ היו נזהרין שלא יפחתו משבע שנים מעוברות במחזור. ודברים הללו אינן נראין בעינינו שהרי סוגיות התלמוד מוכחת כמו שפירשנו.

ומשחרבה ארץ ישראל בסוף חכמי תלמוד ולא נשאר שם בית דין קבוע לישא וליתן בעיבור שנים ובקביעות חדשים חזר כל אחד ואחד לעבר שנים ולקבוע חדש לעצמו על החשבון הזה שאנו חושבין היום ולא מדעת עצמן אלא הלכה למשה מסיני שכל זמן שב"ד קבועים בארץ ישראל מעברין שנים על פי הסימנין שהרי סימני אביב ופירות האילן בארץ ישראל הן תלוין וקובעין חדשים על פי הראיה אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא על החשבון הזה שאנו מחשבין בו היום וכן כתב הרב רבי משה נ"ר בר' מימון נ"ע בהלכות קדוש החדש (פ"ה).

ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות אצל הגמון אחד אם יעברו את השנה ואם לאו שלא יעברו עליהן כי ההיא דאמרינן לקמן ולא הניחן אדומי אחד וטעמא דמילתא דכולהו מיני מסין וארנוניות דידהו בשתא הוו תלוי ואי מוספין אשתא תלאתין יומין לא הוה ניחא ליה משום דהוה מפגר להו בחד ירחא כי ההיא דאמר בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ו.) במעשה דרבה בר נחמני ושהה לבא ועברו את השנה על מנת שירצה רבן גמליאל כו'. ויש אומרים שהלך ליטול רשות על עסקי צבור וראשון עיקר:

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים שנתקלקלו בימות הגשמים ועדיין לא נתקנו ועולי רגלים מתעכבין בעבורם וכן מפני הגשרים ומפני תנורי פסחים שצולין בהן את פסחיהם כגון שהיו להן משנה שעברה ונימוקו מחמת הגשמים ואין מספיקין לעשות חדשים וליבשן קודם הפסח ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן קודם ניסן ונודע לב"ד לפי אורך הדרך שאם לא יעברו את השנה לא יגיעו לבא והלכה למשה מסיני היתה בידן שמעברין על כל אלו ומפרש בתוספתא וידבר משה את מועדי השם אל כל בני ישראל מנין שמעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיעו ת"ל מועדי ה' אל כל בני ישראל עשה כל המועדות שיעשו אותן כל ישראל ובירושלמי אמר רבי שמואל בר נחמן והוא שהגיעו לנהר פרת. אבל אין מעברין לא מפני השלג ומפני הצנה לפי שלא יחדלו בכך מלבא שהרי יכולין לבא על ידי הדחק ולא מפני גליות ישראל שעדיין לא נעקרו ממקומן לעבר כדי שיעקרו אחר כן ויספיקו:

תנו רבנן אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים והטלאים שלא נולדו עדיין או שהן קטנים ולא יספיקו לעושי פסחים שפעמים שהחבורה גדולה ואין טלה קטן או גדי קטן מספיק להן ולא יוכלו להביא מן הגדולים שעברה שנתן דזכר בן שנה כתיב אבל משום פסולא לא קתני דזכר בן שנה כתיב וכל זמן שלא עברה שנתו בן שנה קרינא ביה דלא קא קפיד קרא אלא דלא להוי טפי מבן שנה אבל אי הוי פחות מבן שנה מכיון שעברו עליה ז' יומי שפיר דמי דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה וכולהו מתניאת' לא קא קפדי אלא שלא תעבור שנתו אבל מקמי הכין לא דאי כבן שנה ממש לא פחות ולא יותר היכי משכחת לה דמשכחי כולהו ישראל טלאים וגדיים דאיתיילדו כולהו בערב הפסח שעבר כי היכי דתהוי להו השתא חדא שתא ואי משום דכתיב מן הכבשים ומן העזים מכי איתייליד נמי כבש ועז מיקרי דכתיב שור או כשב או עז כי יולד תדע דתנן בפרה פרק ראשון כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכולם מיום ליום כלומר שנים הללו אין מונין להן משנות העולם אלא משנות עצמן שאין עולה להן שנה אלא משנים עשר חדש מיום ליום וכל זמן שעברו עליהן י"ב חדש מיום ליום משעת לידתן אע"פ ששלמה להן שנת העולם כגון שנולדו באלול והרי הן עומדין במרחשון הרי הן בכלל בני שנה ונפקא לן בבכורות פרק עד כמה ישראל (כ"ז:) מדכתיב כבש בן שנתו תמים שנתו שלו ולא שנה של מנין העולם וקתני התם במתני' דפרה בן י"ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש בן י"ג חדש ויום אחד הרי זה איל קתני מיהת אלים בני שתים והדר קתני בן שלש עשר חודש ויום אחד ה"ז איל דשמעת מינה דכי קא קפיד תנא אבני שנה ובני שתים לאו דשלמה להו שנה ולא דשלמה להו שתים אלא שלא תעבור עליהן שנה משעת לידתן בכבשים ולא שתים באילים ומפני מה אין מעברין על הגדיים והטלאים שאין קטנים ויכולין למנות רבים על פסח אחד כדי שיגיע לכל אחד מהן כזית ולא מפני הגוזלות שלא פרחו שפסולים לקיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות שמשהין קיניהן עד שיעלו לרגל ובבני תורים קאי שפסולין כשהן קטנים דגרסי' בפרק הכל שוחטין (כ"ב) ת"ר תורים גדולים כשרים קטנים פסולין בני יונה קטנים כשרים גדולים פסולים וגרסינן נמי התם מאימתי התורים כשרים משיזהבו כלומר משיאדים הכנף שסביבות צואריהן כזהב ומאימתי בני יונה פסולים משיצהבו כלומר משיתחילו הכנפים שסביבות צואריהן להצהיב לשון שער צהוב שאע"פ שעדיין לא האדימו כזהב יצאו מכלל בני יונה ופסולין וזהו תחילת הציהוב דקתני רישא תחילת הציהוב בזה ובזה פסול ומאימתי בני יונה כשרים משיעלעו ונפקא ליה מדכתיב ואפרוחיו יעלעו דם ומפריש לה התם כי עקר איניש גדפא מיניה ואתי דמא אבל מקמי הכי פסולי ואמטול הכי ליכא לאוקומינהו להני גוזלות שלא פרחו דקתני בהאי מתניתא בבני היונה דהא משיעלעו כשרים וע"כ מקמי דליפריחו נמי מעלעו בכמה יומי מקמי הכין ותו דהא מסוף אדר ועד הפסח אפשר דמעלעו טובא והיכי תיסוק אדעתין דמעברין אלא אי איכא לאוקומה בתורים הוא דאיכא לאוקומה שאין מפריחין עד שיגדילו ויצהיבו ואצטריך לאשמועינן דאע"ג דקטנים פסולים וצריכין להביא כלן מבני היונה ונמצאו בני היונה מתיקרין אין מעברין עליהן חדא דמשום יוקרא לא מעברינן ועוד שאין אנו ערבין לעבר אלא מפני תקנת המועדות ותקנת עולי רגלים כמו שאמרנו:

ואעפ"י שאין מעברין עליהם בפני עצמן אבל עושין אותן סעד לשנה שאם היה שם סימן אחד כגון שאחר האביב או התקופה או פירות האילן והרי אמרו שאין מעברין על סימן אחד לבדו הרי גדיים וטלאים וגוזלות מצטרפין ונעשין סעד לאותו סימן ומעברין כדשלח רבן שמעון בן גמליאל דגוזליא רכיכין ואימריא דערקין וזימנא דאביבא לא מטא שאעפ"י שאין מעברין לא על האביב לבדו הרי הטלאים והגוזלות נעשין סעד וסמך אביב עליהן ומעברין. וא"ת והלא רשב"ג היינו דאבוה דר' דקא קרינן ליה ענותנאי בתראי ואחר חרבן הבית היה למה הוצרך לעבר מפני אלו בשלמא מפני האביב שהתורה אמרה שיהא הפסח בחודש האביב בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים אלא משום גוזלא ואימריא למה לי לאו הכין פירוש דמילתא ורשב"ג לאו אנפשיה קאמר אלא רשב"ג מילתא דעושין אותן סעד לשנה קא מפרש ואזיל כיצד עושין אותן סעד לשנה והאי דקאמר מהודעין אנחנא לכון כו' מילתא דהוה צריך נשיא בזמן שבית המקדש קיים קא מפריש ואזיל. והאי דאמרינן עלה תא חזי בין תקיפין קמאי לענוותני בתראי היינו טעמא דכיון דאשמועינן רשב"ג הכין הוה מיבעי ליה לנשיא למכתב גלי אדעתא דהכין הוה כתיב (ור"ע) [ואדעתא] דנפשיה קאמר. ואותיבנא לר' ינאי דאמר משמא דרשב"ג ואוסיפת על שתא דא תלתין יומין כמה עיבור השנה ל' יום רשב"ג אומר חודש כדי ימים הראויין לקרותן חודש דהיינו תשעה ועשרים יום ובפ"ק דר"ה (יט:) משמע דבאדר ראשון נחלקו ופריק רב פפא דהאי דאמר רשב"ג חודש לאו למימרא דלא עבידנא שלשים אלא לעולם רצו חודש רצו שלשים ושמעיה לת"ק דקאמר שלשים יום אבל חודש לא ואתא איהו למימר אם רצו חודש נמי עושין: ואמרינן

דף יא עמוד ב

תא חזי בין תקיפי קמאי רבן גמליאל שהיה נוהג בשררה וזורק מרה בחכמים כדאיתא בברכות ובראש השנה במעשה דרבי יהושע ובין עניתני בתראי. רשב"ג כדאמרינן במציעא בפרק השוכר ג' ענותנין הן וכולהו אפרכין לבד מרבן שמעון בן גמליאל דאלו ענותני בתראי קאמר ושפרת מילתא באפאי ולא שתפינהו לרבנן בהדיה ואלו ר"ג דהוה תקיפא שתפינהו לרבנן בהדיה וקאמר באנפאי ובאנפי חבראי דסדר להו לבני גלילא עילאה ובני גלילא תתאה ולבני דרומא עילאה דארץ ישראל ולבני דרומא תתאה מהודעין אנחנא לכון דזמן ביעורא מטא ושנה רביעית או שביעית של שמטה היתה כדבעינן למימר קמן לאפרושי מעשריא מעשר ראשון שמפרישין אותו בכל שנה וליתן ללוי דכתיב ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל וגו' ומעשר שני שמעלין אותו לאוכלו בירושלים ואוכלין אותם שם דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך וגו' ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' אלא שלא היה מעשר זה נוהג אלא בראשונה ובשנייה וברביעית ובחמישית אבל בשלישית ובששית היו מפרישין מעשר עני תחת מעשר שני כדאיתא בראש השנה בפ"ק (יב:) דתניא התם כי תכלה וגו' בשנה השלישית שנת המעשר שנה שאין בה אלא מעשר אחד כלומר הנוהגות בשנים שעברו הא כיצד מעשר ראשון ומעשר עני אבל מעשר שני יבטל ועלה כתיב בשנה השלישית שנת המעשר ונתת ללוי וגו'.

וערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ובא הלוי וגו' זה מעשר ראשון והגר והיתום וגו' זה מעשר עני ומנין שבערב הפסח היה הביעור שנאמר מקצה שלש שנים ולהלן הוא אומר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות ואמרינן במתניתא (ספרי פ' תבא וירושלמי מע"ש פ"ה מ"ו) מה קץ האמור להלן רגל אף קץ האמור כאן רגל יכול חג הסוכות ת"ל כי תכלה לעשר את כל מעשר רגל שכל המעשרות כלין בו הוי אומר זה פסח של רביעית ושל שביעית שאינו בא עד שנגמרין (למיני) [לקוטי] פירות שנה שלישית וששית שהם שנים שמפרישין בהן מעשר עני אבל בחג הסוכות של רביעית ושל שביעית אין כל המעשרות כלין בו שהרי הוא הנקרא חג האסיף ופעמים שאין יכולין לגמור אסיפת כל הפירות עד אחר החג והיינו דתנן במסכת מעשר שני בפרק אחרון (מ"ו) ערב יום טוב האחרון של פסח של רביעית ושל שביעית היה הביעור כיצד היה הביעור נותנין תרומה ותרומת מעשר לבעליה ומעשר ראשון לבעליו ומעשר עני לבעליו ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום כלומר אם יכולין להעלותן לירושלים ולאכול שם מעשר שני וליתן את הבכורים לכהנים מוטב ואם לאו כיון שהגיע ערב יום טוב האחרון של פסח מתבערים בכל מקום שהם כדי שיוכל להתודות עליהן בערתי הקודש מן הבית וביום טוב האחרון במנחה היו מתודין כדמפרש לה התם (מ"י) ואמטול הכי איצטריך רבן גמליאל ליזרזינהו מקמי דלמטי זמן ביעורא כדי שיהיה להן פנאי לבער את הכל קודם יום טוב האחרון של פסח והיינו דאמרינן דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשריא כדאמרן ממעטני דזתיא והן המקומות שצוברין בהן את הזתים כדי שיתרככו לדריכה ויצא שמנן לשון עטיניו מלאו חלב (איוב כא כד).

וטול איגרא חדא וכתוב וכו' מהודעיננא לכון דזמן ביעורא מטא לאפרושי מעשריא מעמרי שבליא משמע השתא דאכתי חטי ושערי בשבלא דידהו הוו קיימי ואכתי לא עבדינהו גורן ואפ"ה אזהרינהו למעבדינהו גורן ולאפרושי מינייהו מעשר מקמי דלמטי זמן הביעור אעפ"י שלא באו לעונת המעשרות והיינו דתנן במעשר שני בפרק אחרון (מ"ח) אמר רבי יהודה בראשונה היו שולחין אצל בעלי בתים שבמדינות ואומר להן מהרו והתקינו פירותיכם עד שלא תגיע שעת הביעור עד שבא רבי עקיבא ולימד שכל הפירות שלא באו לעונת המעשרות פטורין מן הביעור. והיינו טעמא דאזהרינהו לבני גלילא אזיתיא ולבני דרומא אשבוליא משום דבני גלילא הוו להו זיתי טובא ולא הוו מספקי לעצרונהו ולבערונהו אלא א"כ היו מקדימין קודם הפסח בימים הרבה ובני דרומא הוו להו חטי טובא ולא הוו מספקי למכנשינהו.

וטול איגרא חדא וכתוב לאחנא בני גלותא דמדי וכו' מהודעיננא לכון וכו' ושפרת מילתא באנפי ובאנפי חבראי ואוסיפת על שתא דא תלתין יומין וכל כך למה מפני שרחוקין היו מארץ ישראל ואפשר שלא היו שומעין בעיבור השנה ובאין לידי אכילת חמץ בפסח אבל להנך דגליל ודרום דאינון מארץ ישראל לא איצטריך לאודיעו אעיבור השנה שהרי הן קרובים למקום הועד ויודעים שעיברו ב"ד את השנה קתני מיהת באנפאי ובאנפי חבראי ודחינן דילמא בתר דעברוה שהעבירוהו מנשיאותו ומנו את רבי אלעזר בן עזריה כדאיתא בברכות ואחר זאת נעשה עניו. ויש אומרים כי לאחר שהעלוהו והחזירוהו ונתנו לו שתי שבתות ולרבי אלעזר בן עזריה שבת אחת הוצרך לכתוב באפי חבראי מפני רבי אלעזר בן עזריה שהיה שקול עמו בדבר אבל רשב"ג שלא היה שם אחר עמו לא הוצרך לשתף אחר עמו הדין הוא פירוש דהא שמעתא פירושא מעלי' הוא.

אבל רבינו שלמה ז"ל פי' דזמן ביעורא מטא שנה שלישית או ששית של שמיטה שכל מי ששיהא מעשרותיו של שנה ראשונה ושניה חייב לבערן עכשיו. [ולא] היא שהרי לא היה הביעור אלא בשנה רביעית ושביעית כדברירנא ממתני' ומתניתא ומגזרה שוה דקרא וידענא דלא אצרכיה למרן ז"ל למימרא הכי אלא פשטי דקראי דכתיב מקצה שלש שנים וכתיב בשנה השלישית שנת המעשר ולאו הכין היא מילתא דמקצה שלש שנים סוף שלש שנים הוא דהויא לה שנה רביעית וכן קרא דכתיב בשנה השלישית לאו למימרא דבשנה שלישית הוי הביעור אלא משום דבשנה ג' נגמרין כל חיובי המעשרות שהרי אין מפרישין מעשר עני עד שנה שלישית ואמטול הכי קרי לה שנת המעשר אבל ביעור לא הוו עד שנה רביעית כדכתיב ברישיה דקרא כי תכלה לעשר חג שכל המעשרות כלין בו וכדדריש בברייתא בהדיא וה"ק רחמנא כי תכלה לעשר ברביעית את כל מעשר תבואתך של שנה השלישית שהיא שנת המעשר ונתת ללוי וגו' אז תוכל להתודות ולומר בערתי הקדש וגו'. ועוד כתב ז"ל שבערב הפסח היה מבערן והאי נמי שגגה היא כשגגה היוצא מלפני השליט דהא בהדיא תנן דערב יום טוב האחרון של פסח היה הביעור ואפשר דקמרן ז"ל הכי אמר וטעות סופר היא.

הא דאמרינן הכא לאפרושי מעשריא מעמרי שבליא איכא דאמרי דאינהו הוו מיכווני למשבקה לתבואה של מעשר שני גופיה בשבלין כדי שלא יבואו בה לידי תקלה ולאו מילתא היא דאם כן מאי לפרושי מעשריא דקאמר הא מפרשי וקיימי:

ת"ר על שלשה סימנין מעברין את השנה על האביב שאינו מצוי ברוב ארץ ישראל ורחמנא אמר שמור את חודש האביב וי"א מפני האביב שאין להן להקריב עומר ולאו מילתא היא כדאמרינן לקמן על שלש ארצות מעברין את השנה על יהודה וכו' על שנים מהם מעברים אלמא אע"ג דשכיח ביהודה כיון דלא שכיח בהנך לאו חודש האביב קרינא ביה ואי טעמא משום עומר אמאי מעברין לייתי מיהודה שהרי אין עומר בא אלא מיהודה.

על פירות האילן שאין הפירות ראוין ליבשל בעצרת שהיא זמן הבאת ביכורים לאחר הקרבת שתי הלחם וכתב הרב ר' יצחק בר אשר ז"ל טעמא דשלשה משום דעיבור השנה אינו אלא בשביל שיבואו שלשה רגלים בזמן הקבוע להם ושלשה סימנין אלו קבע הכתוב לשלשה רגלים דכתיב שמור את חודש האביב ואומר שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חודש האביב ואומר וחג הקציר ביכורי מעשיך וגו' ואומר וחג האסיף תקופת השנה והוה לן למתני חטים סימן לעצרת דכתב קרא אחרינא וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים אבל בכלל האביב הוא דכשהאביב של שעורים בא בפסח אי אפשר שלא יבואו חטים בעצרת אבל פירות האילן שמביאין מהן בכורים אין תלוין בכך והתורה אמרה שיבא עצרת בזמן שראוי להביא בכורים משבעת המינים כדאמרינן לעיל וחג הקציר בכורי מעשיך ע"כ דבריו ז"ל והריני בא אחריו למלאות את דבריו דאי ס"ד האי בכורי מעשיך דכתיב גבי עצרת אחטים בלחוד קאי לימא קרא בכורי קצירך כדכתיב באידך קרא בכורי קציר חטים ותו כיון דכתב חג הקציר בכירי מעשיך למה לי ותו מעשיך מעשים טובא משמע ולאו אחטים בלחוד קאי אלא אכולהו שבעת המינים קאי ומשום סירכא דביכורים הוא תדע דתנן בבכורים פרק ראשון אין מביאין בכורים קודם לעצרת אנשי הר צבועים הביאו בכוריהם קודם לעצרת ולא קבלו מהן מפני הכתוב שבתורה וחג הקציר בכורי מעשיך דשמעת מינה דהאי בכורי מעשיך אבכורים קאי ובכורים משבעת המינים אתו.

והרב ר' יוסף הלוי ן' מגאש ז"ל פי' על פירות האילן אם נראין שהן מאוחרין כדי שלא יאספו בתשרי מעברין את השנה לפי שצריכין אנו שתהא אסיפת הפירות בתשרי כדכתיב וחג האסיף תקופת השנה (צריך עמך).

ורבינו שלמה ז"ל פירש על פירות האילן אם יתאחר בשולן יותר מזמן העצרת שעצרת זמן הבאת בכורים הוא דכתיב וביום הבכורים וגו' ואם לא יביאם בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת. והאי פירושא לא דייק גבן משום דאיכא עליה כמה פרכי חדא דמשמע לן דהני שלשה סימנין כולהו מפני תקנת המועדות נינהו ולאו משום תקנת עולי רגלים כדי שלא יטרחו לעלות פעם אחרת דאטו משום טירחא דעולי רגלים נקום ונעקרינהו לכולהו מועדות והכי נמי מסתברא דאי מפני תקנת עולי רגלים ליתני נמי מפני הגדיים והטלאים והגוזלות דהא כי איכא חד סימן בהדייהו מעברין ועוד מאי טירחא אית בהו לעולי רגלים בהכי מאחר דצריכין למיסק בחג הסוכות ומצו לאסוקנהו דהא קי"ל דמעצרת ועד החג מביא וקורא אלא אי איכא למימר משום בכורים לאו משום טורח עולי רגלים אלא לפי שהכתיב קבע זמן לעצרת שתהא באה בזמן שהבכורים מצויין דכתיב וחג הקציר בכורי מעשיך ובבכורים שבאין משבעת המינין קאי כדברירנא לעיל ממתני' דמסכת ביכורים אבל מקרא דוביום הבכורים ליכא למילף ולא מידי דההוא בשתי הלחם קאי קרא דאיקרו ביכורים דכתיב ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו' בכורים לה' ועלה כתיב וביום הבכורים והיינו דכתיב בהקריבכם מנחה חדשה והיינו שתי הלחם דכתיב בהו באידך פרשה אחריתי והקרבתם מנחה חדשה לה' דהא כי אצטרכינן במתני' דמסכת ביכורים לאתויי ראיה דאין מביאין ביכורים קודם לעצרת איצטרכינן לאתויי מקרא דחג הקציר בכורי מעשיך ולא קא מייתי' לה מקרא דכתיב וביום הבכורים. והרב ר' משה נ"ר בר' משה מיימון נ"ע כתב בהל' קידוש החודש (פ"ד הל' ג) על פירות האילן אם לא צמחו פירות האילן שדרכן לצמוח בזמן הפסח מעברין כדי שיהו הפירות צומחין כדרכן כל זמן האביב ולא נהירא לי. ועל התקופה בזמן שתקופת תשרי מתאחרת עד ששה עשר בו מעברין דכתיב וחג האסיף תקופת השנה שיהא חג האסיף בתקופה חדשה כדאיתא לקמן. ורבינו שלמה ז"ל פירש על התקופה בין על תקופת תמוז המתעכבת ונמשכת שאין תקופת תשרי נופלת עד עבור החג מעברין. ונפקא לן לקמן מקראי בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ששה עשר בניסן שהבאת העומר חלה בתוך תקופת טבת מעברין לדחות את המועדים ולא מסתבר דתנא לא קא מיירי אלא בתקיפת תשרי בלחוד דאי בתקופת טבת היכי קתני על אחד מהן אין מעברין והא בהדיא גרסינן בראש השנה פרק ראשון (כא.) שלח ליה רב אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה כדבעינן לברורי לקמן:

על שנים מהן מעברין ובזמן שאביב אחד מהן כלומר שאחר זמן האביב והוצרכו לעבר עליו ועל אחר הכל שמחין פרש"י ז"ל שהרי אין כאן חדש שיאסר עליו בינתים אבל בזמן שהאביב מצוי והוצרכו לעבר על פירות האילן ועל התקופה הן עצבין בדחיית הפסח שהרי החדש מצוי קודם הפסח והן נאסרין בו עד שעת הקרבת העומר וקשיא לי דהכא לא שייכא שמחה כלל והוה ליה למיתני אינן עצבין אלא הכי מסתברא לי לפרושה הכל שמחין לפי שאין כאן חדש ולא יבואו בו לידי תקלה בחודש העיבור.

רשב"ג אומר אף על התקופה ואיבעיא להו אף על התקופה שמחין בזמן שהתקופה אחת מהן פי' רבינו שלמה ז"ל על התקופה שמחין שאם התקופה נופלת כתקנה בתחילת תשרי והם מעברין את השנה בשביל דברים אחרים ודוחין את החג בתוך ימי החורף נמצאו עולי רגלים מצטערין בגשמים לפי שהעתים הולכים אחר תקופת החמה לפיכך כשהיה צריכה לעבר על פירות האילן וזה מצטרף עמהן שמחין. ולי נראה לפרש אף על התקופה שמחין בזמן שמעברין על התקופה שבזמן שמעברין על האביב ועל פירות האילן מחמת שהן מאוחרים אין עיבור השנה מועיל להם כל כך באסיפת הפירות קודם החג כדי שיהיה להן פנאי לעלות לירושלים בחג הסכות שהרי לא עברוה אלא מחמת שפירותיה מאוחרות אלא בזמן שמעברין על התקופה ועל האביב מחמת שהן מאוחרין אבל פירות האילן באין כתיקונן או שעיברוה מחמת התקופה ופירות האילן אבל האביב של תבואה בא כתקנו הכל שמחין לפי שאסיפת מקצת הפירות שבאו כתקנן קודם לחג הסוכות חודש אחד ויש להן פנאי לאסוף פירותיהן קודם לחג ולעלות לרגל. ואי קשיא לך והא זימנין דמעברין על התקופה ולא מרוחי ולא מידי כגון שנתאחרו כל שלשת הסימנין והוצרכו לעבר על כולן לאו קושיא דרשב"ג לא קאמר אלא בזמן שהוצרכו לעבר על התקופה אבל אם נתאחרו כולן לאו משום תקופה דוקא קא מעברינן דבלאו תקופה נמי הוה לן לעבורי אאינך תרי סימני וכ"ש דרשב"ג אמילתיה דת"ק קאי דקתני על שנים מהן מעברין. והדרינן לפרושי בעיין דמבעיא לן על התקופה שמחין כדפרשינן או דילמא הא קמ"ל דעל התקופה לבדה מעברין דשמעה לת"ק דקאמר על שנים מהן מעברין על אחד מהן אין מעברין וקאמר איהו אף על התקופה לבדה מעברין. יש אומרים לפי שעבורה מן התורה ולאו מילתא היא דהא אביב נמי מן התורה הוא אלא היינו טעמיה דרשב"ג לפי שהתקופה עיקר ואינה משתנית מזמנה וכל הסימנין הללו הולכין אחריה ברוב השנים ואין האביב ופירות האילן מקדימין ולא מאחרין אלא במיעוט השנים בזמן שהגשמים מרובין או מועטין תדע שהרי עכשיו אין אנו מעברין אלא לפי חשבון שנות החמה כדי שישתוו שנות החמה עם שנות הלבנה בסוף כל מחזור ורוב השנים באים כתקנן אבל האביב ופירות האילן אינו עיקר שהרי משתנים מזמנם פעמים שמקדימים מעט מפני רוב הגשמים ופעמים שמתאחרין מעט מפני מיעוט הגשמים לפיכך אין ראוי לעבר בשביל אחד מהן לבדו ואי קשיא לך מכל מקום לת"ק דאמר על שנים מהן מעברין ועל אחד מהן אין מעברין והלא כולן מן התורה הן כדפרשי' ומפני מה אין מעברין על כל אחד מהן לבדו לא תיקשי לך דכי היכי דקפיד קרא דלא להוי פסח קודם חודש האביב ולא עצרת קודם זמן ביכורים הכי נמי קפיד דלא להוו כל חד מינייהו לבתר זימניה ואי אמרת מעברין על אחד מהן כדי לתקנו נמצא השני בטל כיצד הרי שאחר זמן האביב ופירות האילן לא נתאחרו אם תאמר מעברין על האביב נמצאו פירות האילן באין באייר ובעינן עצרת בזמן ביכורים וליכא וכיון שזה נטל כתקנו של זה מניחין את השנה כמות שהיא וכן בזמן שאיחרו פירות האילן או התקופה והאביב לא אחר אין מעברין דאי אמרת מעברין נמצא האביב בא באדר שני ובעינ' פסח בחדש האביב וליכא אבל אם היו שם שני סימנין כגון האביב ותקופה או פירות האילן והתקופה מעברין אע"פ שהשלישי בטל מוטב ידחה אחד מפני שנים ואל ידחו שנים מפני אחד ואם תאמר והלא כשמעברין על התקופה ועל אחד מהן נמצאת התקופה נופלת באלול ונמצא סוכות בא בחדש שאחר התקופה לאו קושיא היא דכי קפיד קרא דלהוי כל חד מינייהו בזמן הקבוע לו קא קפיד פסח שיהא בזמן האביב ואם בא האביב בניסן ועיברו את השנה נמצא האביב בא באדר שני ופסח בניסן ואין כאן אביב כלל שהרי בישלה תבואה קרוב לראוי לה וכן הטעם לענין בכורים שבזמן שהן באין בזמנן אי אמרת מעברין נמצאו ביכורים באין באייר ושבועות בסיון שלא בזמן בכורים שהרי בשלו רוב הפירות ואין זמן בכורים כלל אבל לגבי תקופה בתקופה חדשה תלי רחמנא וכולה תקופה חדא מילתא היא ואין הפרש בין תחלתה לסופה ומ"מ כי אתי סוכות בתוך תקופה חדשה שפיר דמי וכדמעיינ' בהדין טעמא סליק לך אליבא דהילכתא ואי קשיא לך ההיא דגרסי' בפרק ארבעה ראשי שנים הן בסופיה (כ"א.) שלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שעתא ולא תיחוש לה דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב שיהא בתקופת ניסן והכא קתני על שנים מהן מעברין על אחד מהן אין מעברין אלמא אתקופא לחודה לא מעברינן לא תיקשי לך דהאי תנא דברייתא בתקופת תשרי קאי וסבר לה כת"ק דהך ברייתא אחריתי דלקמן (סנהדרין י"ב:) דקתני אין מעברין את השנה אלא א"כ היתה תקופה חסרה ששה עשר יום דכי משכא תקופת תמוז עד שיתסר בתשרי ותו לא אשתכח דלא משכא תקופת טבת אלא עד חדסר בניסן דכיון דקאתי אביב כתקנו אין מעברין על התקופה לבדה אבל היכא דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן מעברין חדא דהא בעינא אביב בתקופת ניסן וליכא ותו דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא והיינו טעמא דלא קתני לה הכא בהדיא משום דטעמא משום אביב הוא והא קתני ליה אביב:

ת"ר על שלש ארצות שאיחר בהן האביב או פירות האילן מעברין את השנה על יהודה ועל עבר הירדן וגליל על שתים מהן מעברין שכיון שאיחר ברוב ארץ ישראל לאו חדש האביב קרינא ביה ולאו בכורי מעשיך קרינא ביה על אחת מהן אין מעברין שכיון שהוא מצוי ברוב ארץ ישראל חדש האביב קרינא ביה ובכורי מעשיך קרינא ביה ובזמן שיהודה אחת מן הארצות שהוצרכו לעבר עליהן מפני שאין האביב מצוי בהן הכל שמחין לעבר שאין עומר בא להיות מצוה מן המובחר אלא מיהודה דתנן במנחות כרמל רך ומלא מכאן אמרו אין מביאין עומר אלא מן הקרוב לירושלים לא מצאו מן הקרוב יביאו מן הרחוק ומעשה שהביאו מגנות צריפין כו' וכיון שאין מצוי ביהודה הן שמחין לעבר כדי שיביאו עומר מיהודה שאלו לא עברו היו צריכין להביא משאר ארצות שהרי אינו מצוי ביהודה וכן אלו היה מצוי ביהודה והוצרכו לעבר על השתים אין עומר בא מיהודה שהרי התבואה יבשה ואנן רך ומלא בעינן וצריכין להביא משאר ארצות ועוד פירש רבינו שלמה ז"ל שאם ביכר ביהודה ורואין ציבור שראוי להביא עומר ובית דין מאריכין עליהן זמן איסור חדש קשה להן הדבר אבל בשלא ביכר ביהודה ובאחת מן השתים אין קשה להן אף על פי שראוי להביא מהשלישית לפי שמצותו להביא מיהודה:

ת"ר אין מעברין את השנה אלא ביהודה פירש רבינו שלמה ז"ל בבית דין הקבוע ביהודה ולא מסתבר דא"כ בירושלים מיבעי ליה אלא מסתברא דאכולה ארץ יהודה קאי דכולה ארץ יהודה שכנו של מקום מיקרי מאחר דהוי בית המקדש בגוה דהא כולה חדא נחלה היא וחד חולקא הוא דהויא ואי קשיא לך ההיא דאמרי' בברכות פרק הרואה (ברכות ס"ג.) רבי עקיבא היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ וביבמות אמרינן (בפרק בתרא קכ"ב.) אמר רבי עקיבא כשירדתי לנהרדעא לעיבור השנה וכי תימא הא אוקי' בפרק הרואה בשלא הניח כמותו בכל ארץ ישראל על כרחך הכא משמע דאפי' סנהדרי גדולה אין מעברין אלא בארץ ישראל מתרץ לה בירושלמי בשיכולין לעבר בארץ ישראל אבל כשאין יכולין לעבר בארץ ישראל מעברין אותה בחוצה לארץ ירמיה עיבר בחוצה לארץ יחזקאל עיבר חוצה לארץ ברוך בן נריה עיבר חוצה לארץ:

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא ביום כו' אמר ר' אבהו מאי קראה תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה פירוש לפי שהלבנה נסתרת בכל חדש וחדש ואינה נראית כמו שני ימים או פחות או יותר קודם שתדבק בשמש בסוף החדש והוא שעת המולד וכמו יום אחד אחר שתדבק בשמש ואין לך חג שהחדש מתכסה בו אלא ראש השנה שבא לעולם בר"ח אלו שאר חגים באין באמצע החדש והלבנה נראית בעליל לכל העולם וכתיב כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב כלומר חק שישראל עושין באותו חג דהיינו קידוש החדש הרי הוא כמשפט מה משפט ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל דין נחלות ואי אתה מפיל דין נחלות בלילה וכתיב לו משפט הבכורה הוראה כל הפרשה כולה להיות דין (ב"ב קי"ג:) אף קידוש החדש ביום ומהאי קרא גופיה נמי נפקא לן דאין מעברין את השנה אלא ביום שהרי בעיבור שנה זו תלוי קביעות ראש השנה הבא שכיון שנדחה ניסן נדחו כל החדשים כלן ואין מקדשין את החדש אלא ביום: תנו רבנן אין מעברין את השנה בשני רעבון מפני שאין להן מה שיאכלו מן הישן ואתה מאריך להן איסור החדש:

דף יב עמוד א

תניא היה רבי מאיר אומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לחם בכורים עשרים לחם שעורים עשרים כתיב בלא וא"ו ופירושי קא מפרש לה קרא למילתיה דהאי לחם בכורים עשרים לחם שעורים הוו ובכורים משמע אביב שביכר עכשיו ואין לך בארץ ישראל מקום קל לבשל פירותיו יתר מבעל שלישה אע"פ כן לא ביכרה אלא מין אחד כדמפרש ואזיל שמא תאמר חטים היו שהן אפלות לפיכך נתאחר בישולן עד לאחר העומר ת"ל לחם שעורים כדפרישית ושמא תאמר לפני העומר היה הדבר ובזמנו ביכר ת"ל תן לעם ויאכלו ואלמלא קרב העומר לא היה מתיר להן את החדש אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר על האביב ועל פירות האילן שהרי כשהגיע ניסן לא היה רוב אביב תדע שהרי אפילו לאחר ששה עשר בניסן לא ביכרו אלא שעורים והואיל ונתאחר האביב של חטים כל כך אף פירות האילן מאוחרין היו ואעפ"כ לא עיברה שאלמלא עיברה לא היה אביב של שעורים מתאחר עד לאחר העומר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה כדמפרש התם בקראי והכל היו רצין לבית הגרנות ואלו היה מאריך להן באיסור החדש לא היה להן מה שיאכלו ויש אומרים שאלו האריך להן באיסור החדש היו באין לידי תקלה. מכאן תשובה לדברי הכותב בחיבורו (הרמב"ם פ"ד הל' ט"ז מהל' קדוש החדש) יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשני רעבון ובשביעית שלא יעברו בהן מפני הצורך שרבבים והדרכים והגשרים וכיוצא בהן אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברין שהרי ראויה היתה להתעבר מפני האביב ולא עיברה אלישע כמו שאמרנו:

תנו רבנן אין מעברין את השנה לפני ראש השנה כלומר אם רצו לחשב ולידע כמה תוספת שנת החמה על שנת הלבנה הבאה ולראות אם ראוי האביב ופירות האילן להתאחר לפי חשבון שנת החמה וראו שראוין להתאחר אע"פ כן אין מעברין אותה לומר שנה זו תהיה מעוברת קודם ראש השנה [אי נמי] כגון שהיתה שנת רעבון או שביעית קודם לכן ועברו שלש שנים פשוטות זו אחר זו והדבר ידוע ששנה רביעית תהיה צריכה עיבור אי נמי כי ההיא דאמרינן בראש השנה (כ"א.) במשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה ואיכא דאמרי כגון דבעו לעבורה על תנאי על מנת שתהא צריכה לעבר מפני האביב ופירות האילן כדאמרינן (לעיל סנהדרין י"א.) בעל מנת שירצה נשיא ומפני מה אין מעברין אותה קודם ראש השנה שלא יאמרו אלול באלול עברו ואתי מינה חורבא דאתי לזלזולא בראש השנה ובסוכות ולמיכל ביום הכיפורים אבל מפני הדוחק שלא יתקן לסנהדרין להאסף באדר ולעברה או שהן מתיראין מאויביהם שלא יעברו באדר על ידם מעברין אותה אחר ראש השנה מיד דמאחר ויחליף ת"ו ראש השנה לא מצו לומר אלול באלול עיברו מאי אמרת אמרי תשרי בתשרי עיברו אי נמי מרחשון במרחשון כיון דחזו דאיקבע ר"ה בהאי ירחא גופיה תו לא אתי מינה חורבא דכולהו ימים טובים דתשרי בתר ראש השנה אזלי. אעפ"כ אין מעברין אלא אדר כלומר אע"פ שאמרו שמעברין אותה אחר ראש השנה ולא חיישינן שמא יאמרו תשרי בתשרי עברו א"נ מרחשון במרחשון עברו לאו למימרא דמותר לעבר תשרי בתשרי או מרחשון במראשון אלא מיחש הוא דל"ח שמא יאמרו אבל עבורי אין מעברין אלא אדר לפי שעיבור השנה תלוי באביב ובפירות האילן ואין הדבר נודע ברוב השנים אם יהיו מוקדמים או מאוחרין אלא משיגיע אדר לפיכך גזרו שלא יעברו אלא אדר כדי שיהו רגילין בכל שנה להמתין עד אדר ואם יראו שצריכה לעבר יעברו אדר באדר. במכילתא מפרש שמור את חדש האביב סמוך לאביב אתה מעבר ואיזה זה אדר ולא שמענו מכמה מעבר והדין נותן החדש מתעבר והשנה מתעברת מה חדש אחד למנויו אף שנה אחד למנויה ואיכא דדרש מה חדש אין תופס עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תופסת עיבורה אלא בסופה והיינו אדר דניסן הוי ראשון לחדשי השנה דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים. ומקשינן ומקמי ראש השנה לא מעברינן והא שלחו לרבא זוג בא מרקת שני תלמידים באו מטבריה כדאמרינן במגלה (ו'.) רקת זו טבריא ותפסו נשר חיל פרסיים דכתיב בהו (דניאל ז'.) וגפין דינשר לה ויש אומרים נשר מלך דכתי' (יחזקאל יז ג) נשר הגדול וי"א נשר לסטים שדרים ביערות וחוטפין מה שמוצאין ובורחין ואין אדם יכול להשיגן דבר אחר נשר מטר שנושר מן העבים כלומר שעיכבם המטר מלבוא ובידו דברים הנעשה בלוז להוליך אליכם וקא מפריש גמ' דהיינו תכלת כדאמר בסוטה תנא היא לוז שצובעין בה תכלת בזכות הרחמן ובזכותכם כבר יצא בשלום וניצל מיד האויב כדי שיגיעו לידכם ועמוסי ירכי נחשון נשיאים שבארץ ישראל שהן מזרע דוד שבא מזרעו של נחשון בן עמינדב כדמפרש יחוסיה בסוף רות בקשו לקבוע נציב אחד להוסיף חדש אחד בשנה דבדידהו תניא מילתא כדאמרינן התם (לעיל סנהדרין י"א.) אין מעברין שנה אלא אם כן ירצה נשיא ולא הניחן אדומי הזה מלכות הרשעה אבל בעלי אסופות תלמידי חכמים שנקראין כן כדכתי' (קהלת יב יא) וכמסמרו' נטועים בעלי אסופות נאספו בירח שמת בו אהרן הכהן דהיינו חדש אב דכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וגו' בחדש החמישי באחד לחדש וקבעו להן נציב אחד בשנה הבאה ומפני מה סתמו את הדברים כדי שלא יבינו כל רשעים וילכו ויגידו למלכות הרשעה ויעכבו על ידם והמשכלים יבינו אלמא מעברין את השנה קודם ראש השנה ומפרקינן דילמא חשובי מחשבינן מקמי ראש השנה אם שנה זו צריכה עיבור ואם לאו אבל גלויי לא מגלינן לאינשי עד לאחר ראש השנה ובעלי אסופות חשובי חשיבו בירח שמת בו אהרן הכהן גלויי לא גלו עד לאחר ראש השנה. מאי משמע דהאי נציב לישנא דירחא הוא כלומר מאי שנא דנקטי ליה לירחא כי האי לישנא ומהדרינן מקרייה קרא לההוא דמימני אפיפוקא דירחא נציב קרויה נמי אינהו לירחא גופיה נציב כי היכי דלא ליסוק אינשי אדעתייהו: ונציב אחד אשר בארץ כנגד חדש העיבור כלומר שהיה מכלכלו בחדש העיבור:

תנו רבנן אין מעברין את השנה לא משנה לחבירתה יש אומרים אם שנה הבאה צריכה לעבר אין מעברין שנה זו מפני צרכי שנה הבאה אלא הצריכה תתעבר ויש לפרש כי ההיא דתניא אין מעברין את השנה קודם ראש השנה. ולא שלש שנים רצופות מפני שהשנים יוצאין כתקנן והפסח בא באמצע הקיץ אבל תרתי זו אחר זו מעברינן לצורך כגון דעיברוה לקמייתא מפני התקופה והאביב והדר עיברוה לתנייתא מפני תקנת עולי רגלים דאע"ג דקדים ליה אביב חד ירחא מכל מקום מפני צורך עולי רגלים מעברינן וכי תימא אי מפני צורך עולי רגלים אפי' ג' נמי ניעבר לא דמי דאלו שתים כיון דעברוה לקמייתא כתקנה ואכתי לא הוה טופיאנא לשנת החמה על שנת הלבנה ולא לשנת הלבנה על שנת החמה אלא ימים מועטים שאין חוששין להן לענין הסימנין שמעברין עליהן כי הדור עברוה לתנייתא מפני הצורך נמצא השנה זו יתירה על שנת החמה תשעה עשר יום בקירוב לפי ששנת החמה שס"ה יום ושעות וחלקים ורגעים ושנת הלבנה כשהיא מעוברת וחדשיה כסדרן שפ"ד יום והואיל ואין היתרון עולה אלא לתשעה עשר יום בלבד נמצא שאין האביב קודם לניסן אלא בשנה זו בלבד שהרי שנה שלישית פשוטה ושנת החמה יתירה עליה קרוב לאחד עשר יום וכיון שאין עיבור זה של שנייה מקדים את האביב לניסן אלא בשנה זו בלבד דוחין את האביב של שנה זו לצורך עולי רגלים של שנה זו אבל אם באת לעבר ג' שנים זו אחר זו מפני הצורך אפילו נתעברה ראשונה כתקנה והשתים לצורך עולי רגלים נמצאת שנת הלבנה יתירה על שנת החמה בשנה שלישית שמונה ושלשים יום בקירוב ובשנה רביעית אפילו כשתהיה פשוטה נמצאת מוספת על שנת החמה שבעה ועשרים יום ונמצא האביב קודם לניסן בשנה רביעית שבעה ועשרים יום שלא לצורך עולי רגלים כלל:

אמר ר' שמעון מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין כשהיה עומד ליהרג ונכנסו בית דין אצלו לחשב ולעיין שנים שצריכין להתעבר לפי מה שנראה מן החשבון כדי שיתעברו על פיו לפי שחכם גדול היה ובקי בעיבור שנים כדאמרינן בפרק הרואה (ברכות ס"ג.) הנח לר' עקיבא בן יוסף שלא הניח כמותו בכל ארץ ישראל ועיבר שלש שנים זו אחר זו מפני הדוחק שלש שנים רצופות ולא יטעו בדבר וכשיעשו שאר שנות המחזור פשוטות יחזרו שנים לתקנן מכל מקום שמע מינה מעברין ג' שנים זו אחר זו אמרו לו משם ראיה ששלש שנים הללו לא רצופות היו אלא מפני שרבי עקיבא חכם גדול היה ובקי בעיבור כמו שפירשנו ובאו בית דין וישבו אצלו ועיינו בעיבור שלש שנים בזמן הראוי להן ולא זו אחר זו תדע שהרי ב"ד ישבו אח"כ וקבעו אחת אחת בזמנה. וי"מ דהאי דקתני ת"ק שלש שנים זו אחר זו לאו רצופות קאמר אלא אפילו לעברן בזמנן בישיבה אחת וקאמר ליה רבי שמעון מעשה ברבי עקיבא כו' אמרו לו משם ראיה בית דין ישבו כו' כלומר בית דין אמרו בכל שנת העיבור ששנה זו מעוברת ונמצא שלא נתעברו על אמירתו של רבי עקיבא שעיבר את כלן בבת אחת אלא על אמירת בית דין שגילו את הדבר בכל שנה ושנה כדאמרינן לעיל מפני הדחק חשובי מחשבי גלויי לא מגלו. ואינו נראה דלישנא זו אחר זו רצופות משמע דאם כן בבת אחת מיבעי ליה ותו דהא להאי פירוש משמע דכי אסר ת"ק לעבורי שלש שנים בישיבה אחת הוא דאסר ודוקא לגלויי מילתא אבל לחשובי שפיר דמי דהא אמרו לו ב"ד ישבו וקבעו כו' דמעיקרא חשיבו עיבור שלש שנים בישיבה אחת והדר אחת אחת בזמנה ואם כן מאי איריא דתני לה שלש שנים זו אחר זו אפי' תרתי נמי לענין גילוי לא מגלינן כדאמרינן באידך ברייתא אם עיברוה קודם ראש השנה אינה מעוברת אלא ודאי שמע מינה דליתיה להאי פירושא כלל. ורבינו חננאל ז"ל פי' דהני שלש שנים דעיבר ר' עקיבא זו אחר זו צריכות היו לעברן מפני שסוד העיבור בנוי לעבר בכל מחזור של י"ט שנים שבע שנים מעוברות כדי להשוות שנת הלבנה לשנת החמה ושלא להוסיף ושלא לגרוע על שבע שנים מעוברות וחלה להיות באותה העת שנת ארבע עשר למחזור שהיא שנת עיבור והיתה שנת רעבון ולא עיברוה ושנת ט"ו היתה שביעית ושנת י"ו מוצאי שביעית ולא עיברו בהן נמצא שלא עיברו בכל המחזור אלא גו"ח י"א שהן ארבע שנים בלבד ולא נשארו במחזור זולתי ג' שנים ולפיכך עיברו אותן שלש שנים זו אחר זו כדי למלאות שבע שנים מעוברות במחזור והאי דאקשי להו ר' שמעון לרבנן לאו אאין מעברין שלש שנים זו אחר זו מקשי דהתם קא מיירי היכא דלא צריכי להכי משום תקנת השנים ואלו רבי עקיבא כי עיבר היכא דצריכי שני הוא דעיבר אלא כי קא מקשי ארישא קא מקשי דשמעינהו לרבנן דקאמרי אין מעברין את השנה משנה לחבירתה כלומר שאינן רשאין לעבר את השנה קודם ראש השנה כדאמרינן אלא לאחר ראש השנה כדאמרינן באידך ברייתא וקאמר להו מעשה בר' עקיבא שעיבר שלש שנים זו אחר זו בישיבה אחת והאי זו אחר זו דקאמר ר' שמעון לאו דוקא אצטריך ליה אלא מעשה שהיה קא מפרש ואזיל אמרו לו משם ראיה בית דין ישבו וקבעו אחת אחת בזמנה פי' אע"פ שהורה רבי עקיבא לעבר שלש שנים זו אחר זו לא נגמר הדבר אלא בישיבת בית דין בכל שנה ושנה וקביעתם לה בעיבור כגון זו שהסכימו לעברה בחדש אב ולא גלו את הדבר אלא אחר ראש השנה:

ת"ר אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית מפני שאין זורעין בשביעית ואין להן רוב תבואה ואם האריך עליהן הזמן נמצאו באין לידי קלקול ויאכלו מן החדש לפני העומר ואימתי היו רגילין לעבר בערב שביעית להוסיף להן חדש לעבודת הקרקע של בית ר"ג היו מעברין בשביעית. ואית דגרסי במוצאי שביעית ולא חיישינן שמא יכלה הישן ויבואו לידי קלקול שאם הוצרכו יכולין להביא מחוצה לארץ מאותן שחרשו וזרעו בשביעית והתירה העומר של שביעית ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין מביאין ירק מחוצה לארץ והוא הדין לתבואה דכולהו חד טעמא נינהו רבנן כת"ק ובית רבן גמליאל כרבותינו במאי קא מיפלגי אמר ר' ירמיה בחוששין לגושיהן קא מיפלגי ופי' גאון ז"ל עיקר הא מילתא שגזרו טומאה על עפר ארץ העמים ושורפין עליה את התרומה ואפי' על ספיקה כדמפרש ביציאות השבת (טו:) שגזרו על גושה לשרוף והוה חיישינן לאיתויי ירק משום דמיעקר גוש עפר בהדי' ואתי לארץ ישראל ומטמא טהרות באהל ותנן באהלות (פי"ז מ"ה) עפר בית הפרס ועפר מחוצה לארץ שבאו בירק מצטרפין כחותם המרצופין כו' ומההוא מילתא היו נמנעין מלהביא תבואה מחוצה לארץ לארץ דחיישינן לעפר שבה שלא יגע בתרומה ויטמאנה או שיהא ספק וטעונה שריפה ומוצאי שביעית חסרה היא והכל רצין לבית הגרנות וכשני רעבון דמיא וכשאין מביאין תבואה מחוצה לארץ אין מעברין אותה לפי שנצרכין להמנע מן החדש חודש אדר עד הבאת העומר אבל המתירין להביא מחוצה לארץ תבואה וצרכי העם אין נמנעין מלעברה. ומפורש בירושלמי כי הטעם אין מעברין בשביעית מפני החודש שמוספין בה שלא לפטרו מן המעשר ואמרו בלשון הזה עד כדון שביעית מוצאי שביעית מנין אמר ר' בון שלא לרבות באיסור חדש ויש מפרשין אין מעברין בשביעית מפני שיד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרבן העומר ושתי הלחם ומאחר דמפרש טעמא דמילתא בירושלמי על כרחין מחייבינן למיסמך עליה. ואיכא דמקשו הכא בשלמא ירק איכא למיחש לגושיהן שהרי עוקרין אותו עם השרשין אבל תבואה שנקצרת וגזרת בגורן מאי איכא למיחש לגושיהן ולא דענא מאי קא קשיא להו דהא ודאי אע"ג דנקצרת וגזרת בגורן לא סגיא דלא משתייר בהו עפר פורתא ואיכא למיחש דילמא איכא לצרופי בחותם המרצופין כל שכן במקום שנהגו לעקור כדתנן בפרק המקבל (בבא מציעא קג.) מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור:

תנו רבנן אין מעברין את השנה מפני הטומאה כגון שהיה נשיא גוסס באדר ואמדוהו למות בששה ימים קודם הפסח שהרי אין להם פנאי ליטהר קודם הפסח או שהיו רובן טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואין יכולין למצוא עכשיו אפר הפרה אי נמי בזבין והיו שופעין והולכין ואין יכולין ליטהר קודם לפסח אפ"ה אין מעברין ר' יהודה אומר מעברין אמר ר' יהודה מעשה כו' בגמרא מפרש לה לקמיה דר' יהודה אינה מעוברת קאמר ועלה קתני אמ"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה שנטמאו בימיו של אחז אביו שלא היו מקפידין על הטומאה והיה חזקיהו מחזירן למוטב וידע שלא היו מספיקין ליטהר קודם הפסח ועיבר עליהן את השנה ולבסוף ביקש רחמים על עצמו כדי שימחל לו עון זה שנאמר כי מרבית העם רבת מאפרים יששכר וזבולון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל עליהם חזקיהו לאמר ה' הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין וגו' מאי כי אכלו את הפסח בלא ככתוב אי לימר דאכלוה בטומאה מאי בלא ככתוב כיון דרובא נינהו שפיר עבוד דכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו' איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין אלא מאי בלא ככתוב שעיברו את השנה מפני הטומאה אשר לא כדת דהוה להו למעבדיה בפסח א' בטומאה כדאמרן איש נדחה ואין ציבור נדחין: ירושלמי בפסחים פרק מי שהיה טמא או בדרך רחוקה גבי קרא דכתב בדברי הימים ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ויקדשו את בית ה' לימים שמונה וביום ששה עשר לחודש הראשון כלו הלא ליום אחד יכולין היו לבער כל עבודה זרה שהיו שם אמר ר' אמי מפני צלמי כשדים שהיו חקוקין בששר ומשמע לן מהתם דלהכי איצטריך לעבר שהרי לא היו יכולים לכלות עד ששה עשר בניסן:

דף יב עמוד ב

ר' שמעון אומר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו מפני שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן בגמרא מפרש לה לקמיה במאי טעה. ר' שמעון בן יהודה אומר לעולם לא עיבר את השנה מפני הטומאה אלא מפני מה ביקש רחמים על עצמו מפני שהטעה את ישראל לעשות פסח שני ולא הניחן לעשות ראשון בטומאה ובגמרא מפרש לה במאי טעה והיינו דכתיב בלא ככתוב דאיש נדחה ואין ציבור נידחין:

אמר מר ר' יהודה אומר מעברין מפני הטומאה ודייקי' מכדי קיי"ל לכ"ע דאיש נדחה ואין ציבור נדחין ומדאמר ר' יהודה מעברין מפני הטומאה מכלל דלית ליה לר' יהודה טומאה הותרה בקרבן ציבור היתר גמור ואע"ג דיכלינן להדורי ולמעבד בטהרה לא מהדרינן אלא קסבר דחויה היא בציבור היכא דלא אפשר למעבד בטהרה וכל היכא דאפשר להדורי ולמעבד בטהרה מהדרי' משום הכין קאמר ר' יהודה מעברין את השנה מפני הטומאה כדי לעשות את הפסח בטהרה. ומקשי' עלה והתניא ציץ בין שישנו על מצחו של כ"ג בשעת הקרבת זבחים בין שאינו על מצחו. ורבינו שלמה זצ"ל פי' בין שישנו על מצחו של כהן גדול בשעת טומאה ואינו נראה בעינינו דבשעת טומאה מאי ריצוי איכא אלא מסתברא דבשעת הקרבה קאי דמרצה על הקרבן שנטמא ברצון כדכתיב ונשא אהרן את עון הקדשים וגרסינן בפסחים פ"א (טז:) על מה הציץ מרצה על הדם ועל החלב שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון ועלה קתני הכא ציץ בין שישנו על מצחו כו' דברי ר' שמעון ר' יהודה אומר עודהו על מצחו בשעת הקרבה מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה אמר לו ר' שמעון כהן גדול ביום הכפורים בבואו לפני לפנים יוכיח שאין עודהו על מצחו שהרי אינו משמש בבגדי זהב אלא בבגדי לבן דכתיב ולבש הכהן מדו בד וגו' וטעמא מפרש (ביומא) [בר"ה] (כ"ו.) לפי שאין קטיגור נעשה סניגור אם אירעה טומאה בקרבן היום הרי הציץ מרצה דאי אין הציץ מרצה מאן מרצה עילויה אטו משום דיום הכפורים הוא מגרע גרע דלא תהוי ליה תקנתא אמר לו ר' יהודה הנח ליום הכפורים שכולה עבודת צבור הוא וטומאה הותרה בצבור כטהרה גמורה ולא צריך ציץ לרצויי עלה כלל אלמא קסבר רבי יהודה טומאה הותרה בצבור קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה. ומתמהי' ולטעמיך דסבירא לך דרבי יהודה מעברי' קאמר תיקשי לך היא גופה דרבי יהודה אומר מעברין ומעשה כו' מאחר דמעברין מפני מה בקש רחמים על עצמו אלא חסורי מחסרא והכי קתני אין מעברין ואם עיברוה מעוברת קסבר טומאה דחויה היא בצבור ונהי דאי הוה אפשר לן למעבד בטהרה בההוא ירחא גופיה דקביע וקאי הוה עבדינן אבל למטרחי ועבורי מפני הטומאה לא טרחי' ואי טרחי ועברוה שפיר דמי רבי יהודה אומר אם עברוה אינה מעוברת דטומאה הותרה בצבור ושלא לצורך עיברוה:

ר"ש אומר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת ומקשי' היינו ת"ק דתרצת ליה למימרא אין מעברין ואם עיברוה מעוברת. אמר רבא לכתחילה איכא בינייהו תנא קמא סבר אין מעברין לכתחילה כדקתני בהדיא אין מעברין ולכתחילה משמע ור' שמעון דאמר אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת לכתחילה נמי מיחייב לעבורי דייקא נמי דקתני סיפא דמילתיה ומפני מה ביקש רחמים על עצמו לפי שאין מעברין אלא אדר וגבי חזקיהו מלך יהודה קאי דעיבר מפני הטומאה וקתני לפי שאין מעברין אלא אדר ושמע מינה דאדר מיהת מעברין מפני הטומאה ומעברין לכתחילה משמע והאי דנקט רישא דמילתיה אם מפני הטומאה עיברוה מעוברת דמשמע דיעבד איידי דקאמר רבי יהודה אינה מעוברת אמר איהו נמי מעוברת בדיעבד וה"ה לכתחילה ותרווייהו סבירא להו דטומאה דחויה היא בצבור מיהו ת"ק לא מצריך להדורי כולי האי אטהרה ורבי שמעון מהדר אטהרה טפי רבי שמעון לטעמא דאמר טומאה דחויה היה בצבור ובעיא ציץ לרצויי עלה תניא נמי הכי דת"ק ורבי שמעון בלכתחילה קא מיפלגי אין מעברין:

אמר מר אלא מפני מה ביקש כו' ודייקי' ולית ליה לחזקיה החודש הזה פירש רבינו שלמה ז"ל דקא ס"ד דלאחר שקדשו לשם ניסן חזר ונמלך ועשאו אדר השני וקא פריך ולית ליה לחזקיה זה ניסן ואין אחר ניסן משקבעו לשם ניסן אינו יכול לעשות זה אדר ואחר ניסן. והאי פירושא לא מסתבר דלשון עיבר ניסן בניסן לא משמע הכי דא"כ האי עיבר ניסן בניסן עיבר אדר בניסן מיבעי ליה דהא חודש העיבור לטעמיה דמרן אדר הוה ולאו ניסן אלא מסתברא דהכי פירושא קא ס"ד דעיבר שני ניסנין והיינו דקא מקשי' ולית ליה לחזקיה החודש הזה לכם ראש חדשים זה ניסן והדבר ידוע שניסן שפסח בא בו הוא ראש חדשים וכיון דהוה קאי קרא בניסן וכתב החודש הזה מיעוטא ש"מ ה"ק החודש הזה שנקבע עתה תחלה לשם ניסן הוא ניסן וראוי לעשות בו פסח ולהיות ראש חדשים ואין אחר ניסן מאחר שנקבע זה לשם ניסן שוב אין אתם רשאין לעברו ולהוסיף עליו ניסן אחר כדי לעשות את הפסח בניסן שני והיינו דקאמר החודש הזה זה ניסן ואין אחר ניסן ואסיקנא דלאו שני ניסנין עבר אלא אדר באדר הוא דעיבר מיהו לא אימני עלה השתא לעבורא אלא ביום שלשים של אדר וטעה בדשמואל דאמר אין מעברין את השנה ביום ל' של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ונמצא יום שלשים של אדר ראוי היה לקבעו ניסן לפיכך אין מעברין בו דמיחזי כמאן דמעבר ניסן בניסן ואיהו סבר הואיל וראוי לא אמרינן. וליכא לפרושי דכיון דראוי לקבעו ניסן ממילא איקבע לשם ניסן וקרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן דא"כ כי עברוהו נמי אמאי הוי מעובר אלא על כרחך האי דאין מעברין לכתחילה קאמרינן ומשום גזרה. וקשיא לי א"כ מאי כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. לא תקשי לך דכיון דלכתחילה אין מעברין קא חשיב ליה כאלו אכלו את הפסח בלא ככתוב דהיינו דקאמר תנא והוא עיבר ניסן בניסן דכיון דראוי לקבעו ניסן ואין ראוי לעברו לכתחילה חשיב ליה כאילו עיבר ניסן בניסן:

רבי שמעון בן יהודה אומר כו' היכי דמי דטעה מעיקרא ולבסוף הדר ביה אילימא דטעה דלא ידע דאין ציבור נדחין קרא כתיב אלא כגון שהיו ישראל מחצה טמאין ומחצה טהורין ונשים משלימות את הטהורים למחצה כלומר שאין מנין הטהורין נשלם למחצה אלא מפני הנשים שהיו רובן טהורות והיו מצטרפות להן ועודפות עליהן כלומר שהיו שם נשים טהורות שעודפות על מחצית הקהל ונמצא שכשאתה חושב את הטמאים ואת הטהורים זולתי הנשים נמצאו טמאים רוב וטהורים מיעוט שהרי אמרנו שלא היה מנין הטהורים נשלם למחצה אלא מפני הנשים וכשאתה כולל את הנשים עמהן נמצאו טהורים רוב וטמאים מיעוט מעיקרא סבר נשים בראשון חוב הוה הוו להו טמאין מיעוטא ומיעוטא מידחו לפסח שני ולפיכך הטעה אותן לעשות פסח שני ולבסוף סבר נשים בראשון רשות וכשאתה מוציא את הנשים מן הכלל נמצאו טמאים רוב ורוב לא מידחו לפסח שני ולפיכך ביקש רחמים על עצמו ונשים בראשון פלוגתא בפרק מי שהיה טמא או בדרך רחוקה:

גופא אמר שמואל כו' כמו שפירשנו. ואיבעיא לן עיברו את השנה ביום שלשים מהו אמר עולא אין מקדשין את החודש פי' רבינו שלמה זצ"ל אין מקדשין את החודש לומר מקודש הוא לאדר שני דכיון דראוי לקבעו ניסן קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן אלא שתקי וכי מטי ריש ירחא אחרינא מקדשי' ליה לשם ניסן והאי פירושא תמיהא לן השתא נמי דשתקי על כרחך איקבע ליה לשם ניסן ואכתי קרינא ביה זה ניסן ואין אחר ניסן ואיכא דמסיימי בה דהיינו טעמא דאין מקדשין את החודש דלא להוי ירחא באנפיה נפשיה כיון דראוי לקבעו ניסן איגלאי מילתא למפרע דמליל ל' איקבע ליה לשם ניסן אלא שתקינן ועבדינן ליה ירחא אריכא בר שתין יומין ופי' זה אינו כדאי לדקדק בו דלא אשכחן ירחא טפי מתלתין יומין והיכי תיסוק אדעתין דלעביד ירחא בר שתין יומין. ותו בהדיא תנן (ר"ה כד.) ר' אלעזר בר' צדוק אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים דאלמא מכי עבר יום שלשים ולא קדשוהו איקדש ליה ממילא ביום שלשים ואחד לשם חודש אחר. ויש מפרשין אמר עולא אין מקדשין את החודש ביום שלשים אלא למחר דאי מקדשי ליה ביום שלשים איגלאי מילתא דמאתמול ריש ירחא הוה וכיון דלא קבעוה מאתמול לשם אדר שני ממילא איקבע ליה לשם ניסן וכי עברוה לשתא למחר בניסן עברוה אלא מקדשי' ליה לירחא ביום שלשים ואחד כי היכי דלהוי יום שלשים מחודש שעבר אשתכח דכי עברוה לשתא בחודש שעבר הוא דעברוה. והאי פירושא ליתיה דקא מוקי לה לשמעתא דלא כהלכתא דגרסינן בראש השנה (שם) הלכה כר' אלעזר בר' צדוק דאמר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וכיון דלא קדשוה ביום שלשים תו לא מקדשי ליה. אלא מסתברא דהכי פירושא אין מקדשין את החודש כלל אלא עבדי ליה מעובר כי היכי דתיגלי מילתא דיום שלשים מאדר וכי הוה עברוה לשתא באדר הראשון עברוה: ואיבעיא לן קדשוהו ביום שלשים מאי אמר רבא בטל העיבור כדאמרינן דאיגלאי מילתא מאתמול דיום שלשים ראש חודש הוה וממילא איקבע לשם ניסן וכי עיברו את השנה בניסן עיברוה ר' נחמן אמר מעובר ומקודש דכי היכי דכי קדשוהו ביום שלשים דאיגלאי מילתא דמאתמול ריש ירחא הוה הכי נמי איגלאי מילתא דריש ירחא דאדר שני הוה. אמר ליה רבא לרב נחמן לדידך דאמרת מעובר ומקודש מכדי מפוריא לפסחא כמה הוו תלתין יומין ומפוריא דרשינן בהל' הפסח דשואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום שהרי עומד הכתוב בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני. רשב"ג אומר שתי שבתות שהרי עומד בראש חודש ניסן ומזהיר על פסח ראשון דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים. מיהו אנן כרבנן עבדינן דאמרי שלשים יום וכי מטי ריש ירחא דניסן דהוא יום שלשים באדר ומרחקי' להו חד ירחא לא מהימני להו לשלוחי בית דין ואתו לזלזולי בחמץ אמר ליה מידע ידעי אינשי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא לפי שהקיץ והחורף לפי חשבון תקופת החמה הן באין וכשרבו ימות החמה על ימות הלבנה יתר מדאי הרי האביב בא אחר הפסח ולכי מודעי' להו אפי' בתר אדר ראשון הימוני מהימני דאמרי חושבנא הוא דלא סליק להו לרבנן עד האידנא שפיר וסברי דלא צריכא עיבור וכיון דחזו דצריכא עיבור עברוה. ואי קשיא לרבא דמקשי ליה לרב נחמן דאמר מעובר ומקודש אדמקשי ליה לרב נחמן ליקשי ליה נמי לנפשיה דהא בין לרבא בין לרב נחמן בין לעולא היכא דלא קדשוה לירחא הויא מעוברת ואמאי ניחוש דילמא אתו לזלזולי בחמץ דהא מפוריא דרשינן בהלכות הפסח לא תקשי לך דלרבא לא קשיא ולא מידי דכיון דעבדינן היכירא דאין מקדשין את החודש מידע ידעי דלעיבורא לשתא הוא דעבוד כדפרשי' אבל לרב נחמן דאמר אע"פ שקדשוהו מעובר ומקודש אשתכח דליכא היכירא וכ"ש דמאן דחזו דקדשוה לירחא ביום שלשים סבר דלשם ניסן הוא דקדשוה דהא כי מקדשי ליה בי דינא לירחא מקודש בלחוד הוא דאמרי ולא צריכי לאדכוריה לשמא דירחא וכיון דליכא היכרא סמכי' להו אדרשא דדרשי להו מקמי הכי ולא מהימני להו לשלוחי בית דין ואתו לזלזולי בחמץ:

אמר רב יהודה אמר רב אין מעברין את השנה על התקופה אלא א"כ היתה תקופת חמוז חסרה מתשלום תשעים ואחד יום ושבע שעות וחלקים ורגעים כדי רובו של תשרי כלומר שתהא התקופה נמשכת עד רובו של תשרי. ויש לפרש אלא א"כ היתה תקופת תשרי חסרה מן החודש כדי רובו של חודש כלומר דאזיל רוב החודש ועדיין תקופה לא נפלה וחד טעמא הוא. וכמה רובו של חודש ששה עשר יום ותקופה חדשה נופלת בשבעה עשר יום מעברין אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת בששה עשר אין מעברין דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר עשרים ואחד יום והתקופה נופלת בעשרים ושנים יום ושניהם מקרא אחד דרשו וחג האסיף תקופת השנה על כרחך בחג הסוכות קאי שהוא זמן אסיפת הפירות ומדכתיב וחג האסיף משמע נמי חג שמותר לאסוף דהיינו חולו של מועד שמותר לאסוף בזמן השדה דבר האבד ואמר קרא תקופת השנה כלומר יהא בתקופת השנה שהחג נופל בתוכה ועל כרחך בתקופת תשרי קאמר דאי בתקופת תמוז משנה שעברה היא ואין זו תקופת שנה זו שהדין נופל בתוכה. רבי יהודה סבר כוליה חג בעינן בתקופה חדשה וכיון שהתקופה חסרה מן החודש ששה עשר יום נמצאת התקופה נוטלת בשבעה עשר וכבר עבר מחולו של מועד יום אחד שתקופה ישנה והיינו יום טוב שני של גליות דמדאורייתא מחולו של מועד הוי ולפיכך מעברין כדי שידחו כל המועדות ונמצא כל החג נופל בתקופה חדשה. ור' יוסי סבר במקצת חג סגיא לן דלהוי בתקופה חדשה הילכך אין מעברין אלא א"כ היתה חסרה עשרים ואחד יום שנמצאת התקופה החדשה נופלת בשנים ועשרים יום דהיינו יום שמיני חג עצרת וכבר עבר חולו של מועד כולו בתקופה ישנה אבל אם היתה חסרה עשרים יום והתקופה נופלת בעשרים ואחד יום דהיינו יום ערבה אין מעברין דהא איכא חד יומא מחולו של מועד בתקופה חדשה:

דף יג עמוד א

ודייקינן מאי קסברי אי קסברי יום תקופה גומר עיקר הא מילתא לפי שאין התקופה נופלת בסוף היום אלא באמצעיתו שהרי תקופת ניסן שהיא תחלה לכל התקופות נופלת בשנה ראשונה של כל מחזור לדברי רב אדא בתשע שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים קודם למולד ניסן ושנת החמה לדברי רב אדא שלש מאות וששים וחמשה ימים וחמש שעות ותשע מאות ושבעה ותשעים חלקים ושמונה וארבעים רגע והרגע אחד מששה ושבעים בחלק ונמצא בין כל תקופה ותקופה לפי חשבון זה אחד ותשעים יום ושבע שעות וחמש מאות ותשעה עשר חלקים ושלשים ואחד רגע ולפי חשבון זה אי אפשר שיתקבץ בסוף תקופה מכל תקופות השנה יום שלם בלא תוספת חלקים ורגעים כדי שתגמר התקופה בסופו של יום וכן לתקופת שמואל (עירובין נ"ו.) שהוא חושב שנת החמה שס"ה יום ורביע ונמצא בין כל תקופה ותקופה לפי חשבון זה אחד ותשעים יום ושבע שעות ומחצה ולפי חשבון אין תקופת ניסן נופלת לעולם אלא או בתחלת הלילה או בחצי הלילה או בתחלת היום או בחצי היום לפיכך אין תקופת תשרי נופלת לעולם לפי חשבון זה אלא או בתשע שעות או בשלש שעות בין ביום בין בלילה ונמצא לדברי הכל שאין תקופת תשרי נופלת לעולם בסופו של יום אלא באמצע הלילה או באמצע היום ואמטול הכי קא קשיא לן להני תנאי מאי קסברי אי קסברי יום תקופה גומר שיום שנופלת בו תקופה חדשה אעפ"י שמקצתו מתקופה חדשה הוא גומר לתקופה ישנה ואותו היום מתקופה ישנה הוא חשוב לא למאן דאמר כוליה חג איכא וכוליה כלומר מאי איריא חסרה ששה עשר לרבי יהודה ואחד ועשרים לרבי יוסי אפי' בציר מהכי נמי לא לר' יהודה דבעי כוליה חג איכא דהא כי חסרה תקופה חמיסר יומין ונפלה בשיתסר אשתכח דכי קא נפלה ביומא קמא דחולו של מועד קא נפלה וכיון דיום תקופה גומר על כרחיך ההוא יומא מתקופה ישינה חשיב ואכתי ליכא כוליה חג בתקופה חדשה ולר' יוסי דבעי מקצת חג בתקופה חדשה כי חסרה נמי עשרין ונפלה תקופה באחד ועשרים דהיינו יום שביעי של ערבה הרי יום תקופה חשוב מתקופה ישינה וכוליה חג בתקופה ישנה הוי ואסיקנא אלא קסברי יום תקופה מתחיל כלומר יום שתקופה חדשה נופלת בו מתחלת תקופה הוא חשוב וממנו מתחילין למנות לתקופה החדשה:

מתיבי יום תקופה גומר דברי רבי יהודה קשיא לרב דאמר דכ"ע בין לר' יהודה בין לרבי יוסי יום תקופה מתחיל כדאמרינן לעיל ועוד קשיא ליה דקאמר דלרבי יהודה כי הויא תקופה חסרה ששה עשר יום מעברין וברייתא קתני לרבי יהודה שתי ידות בחדש עשרים יום דתניא אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה חסרה רובו של חודש וכמה רובו של חודש ששה עשר יום ותקופה נופלת ביום שבעה עשר וכבר עבר יום אחד מחולו של מועד בתקופה ישינה ובעינא כוליה חג בתקופה חדשה וליכא והאי דקרי ליה רובו של חידש משום דהוי חד יומא טפי מפלגא רבי יהודה אומר שתי ידות בחודש עשרים יום והאי דקרי ליה רובו לאו לחושבנא דיומי קרי ליה הכי אלא רוב ידות החודש קאמר דירחא הוי שלש ידות ורוביה הוי שתי ידות דהיינו עשרים ותקופה נופלת בעשרים ואחד יום דהוא יום שביעי של ערבה ואע"ג דקסבר מקצת חג בעינן כיון דאית ליה יום תקופה גומר אשתכח דאפי' מקצת חג ליכא בתקופה חדשה.

רבי יוסי אומר מחשבין ששה עשר לפני הפסח מעברין ששה עשר לפני החג אין מעברין אם תקופה שחסרה מן החודש ששה עשר תקופה שלפני הפסח היא דהיינו תקופת טבת שנמשכת עד ששה עשר בניסן מעברין ואם התקופה שחסרה מן החודש ששה עשר תקופה שלפני החג הסוכות היא דהיינו תקופת תמוז שנמשכת עד ששה עשר בתשרי אין מעברין מה טעם לפי שכשהתקופה חסרה ששה עשר מניסן והיא נופלת בשבעה עשר בו ואתה חושב משבעה עשר בו קפ"ב יום שהוא חשבון הימים השלמים שבין תקופת ניסן לתקופת תשרי החשבון כלה בעשרים ואחד בתשרי כיצד הדבר ידוע שמניסן ועד תשרי כל החדשים כסדרן הן חודש מלא וחודש חסר צא וחשוב משבעה עשר בניסן ועד סופו ארבעה עשר יום ואייר וסיון תשעה וחמשים יום ותמוז ואב תשעה וחמשים יום נמצאו בידך מאה ושנים ושלשים יום הוסף עליהן ימי אלול שהן תשעה ועשרים נמצאו בידך מאה וששים ואחד יום ועדיין התקופה חסרה עשרים ואחד יום מתשרי ותקופת תשרי נופלת בעשרים ושנים בו דהיינו יום שמיני חג עצרת והוה ליה כוליה חולו של מועד בתקופה ישינה ולפיכך מעברין. אבל אם היתה תקופת תמוז חסרה ששה עשר בתשרי והוא הדין לשבעה עשר עד עשרים יום אין מעברין דהא קא נפלה תקופת תשרי ביום עשרים ואחד וכיון דאית ליה לרבי יוסי יום תקופה מתחיל הוה ליה יום אחרון של חג בתקופה חדשה וקא סבר מקצת חג בעינן. רבי שמעון אומר אף ששה עשר לפני החג מעברין קסבר כוליה חג בעינן ובגמרא פריך היינו ת"ק. אחרים אומרים אף על מיעוטו כלומר אעפ"י שאין התקופה חסרה אלא מיעוטו של חודש מעברין וכמה מיעוטו י"ד יום ולקמן מפרש אהיכא קאי קשיא לרב כדאמרינן קשיא. ולא ידעינן מ"ט לא אסיקנא בתיובתא אלא משום דאיכא למימר רב תנא הוא ופליג: והדרינן לפרושה להא ברייתא

אמר מר ר' יהודה אומר עשרים יום ר' יוסי אומר ששה עשר לפני הפסח מעברין דחסרה לה תקופת תמוז עשרים ואחד יום מתשרי, ומקשינן ר' יוסי היינו רבי יהודה דהא לתרווייהו מקצת חג בעינן ותו לא ומאי שנא דבעי מר עשרים ומר עשרים וחד ומפרקינן יום תקופה גומר ויום תקופה מתחיל איכא בינייהו רבי יהודה סבר יום תקופה גומר ואעפ"י דנפלה תקופה ביום עשרים ואחד שהוא יום שביעי של ערבה מעברין דההוא יומא מהתקופה ישינה קא חשיב ואפי' מקצת חג נמי ליכא בתקופה חדשה ורבי יוסי סבר יום תקופה מתחיל ואם התקופה חסרה עשרים ואחד יום מעברין כמו שפרשנו אבל אם התקופה חסרה עשרים יום והחדשה נופלת בעשרים ואחד יום דהוא יום שביעי של ערבה אין מעברין דקסבר יום תקופה מתחיל וההוא יומא מתקופה חדשה חשיב והוה ליה מקצת חג בתקופה חדשה:

אמר מר ששה עשר לפני החג אין מעברין ומקשינן אלא לרבי יוסי ששה עשר לפני החג הוא דאין מעברין הא שיבסר ותמניסר מעברין הא קאמר ששה עשר לפני הפסח מעברין דמשכא לה תקופת תמוז עד עשרים ואחד בתשרי דאלמא בציר מהכי לא ומפרקינן הוא הדין דאפילו עשרים לפני החג אין מעברין ואיידי דתנא ששה עשר לפני הפסח תנאי נמי ששה עשר לפני החג:

דף יג עמוד ב

רבי שמעון אומר אף בזמן שהתקופה חסרה ששה עשר יום מתשרי מעברין ומקשינן היינו תנא קמא:

ומפרקינן איכא בינייהו יום תקופה גומר ולא מסיימי חד מינייהו סבר יום תקופה גומר והאי ששה עשר דקאמר לאו אחסרון קאי למימרא דחסרי כולהו מתקופה ישינה ונפלה תקופה חדשה בשיבסר בירחא אלא אנפילה קאי דנפלה תקופה חדשה בשיתסר דאע"ג דהוי מקצת היום של ששה עשר מתקופה חדשה מעברין דיום תקופה גומר וכולהו מתקופה ישינה חשבינן להו ובעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא. וחד מינייהו סבר יום תקופה מתחיל והאי דקאמר ששה עשר אחסרון קאי למימר דכי חסרי כולהו שיתסר מתקופה ישינה ונפלה תקופה חדשה בשיבסר מעברין אבל היכא דנפלה בשיתסר אין מעברין דיום תקופה מתחיל וכיון דחשבינן ליה ליומא דשיתסר מתקופה חדשה הוה ליה כוליה חג בתקופה חדשה. מיהו לא מסיימי כלומר לא ידעינן מאן מינייהו אמר הכי ומאן מינייהו אמר הכי דהא תרווייהו ששה עשר קאמרי. ויש לפרש דתרווייהו אחסרון קאמרי מיהו מאן דאמר יום תקופה גומר מיירי כגון דנפלה תקופה ביומא דשיתסר וכיון דסבירא ליה יום תקופה גומר חשיב ליה ליומא דשיתסר כמאן דחסר כוליה מתקופה חדשה ואמטול הכי קא חשיב ששה עשר יום חסרים מתקופה חדשה. ומאן דסבר יום תקופה מתחיל מיירי כגון דנפלה תקופה בשיבסר וכיון דסבירא ליה יום תקופה מתחיל לא חשיב ליה היום תקופה מכלל יומי דחסרי מתקופה חדשה אלא חשיב שיתסר לבד מיומא דנפלה ביה תקופה אבל אי נפלה תקופה בשיתסר אין מעברין דיום תקופה מתחיל ואיכא כוליה חג בתקופה חדשה:

אחרים אומרים כו'. ודייקינן מאי קסברי אפי' תימא נמי דקסברי יום תקופה גומר וכוליה חג בעינן בתקופה חדשה כי חסרה תקופה ארביסר מאי הוי הא קא נפלה תקופה בחמיסר דהוא יום טוב והוה ליה משיתסר ואילך דהוא יומא קמא דחולו של מועד בתקופה חדשה ואמאי מעברין אמר רבי שמואל ב"ר יצחק אחרים לאו בתקופת תשרי קיימי ומשום דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה אלא בתקופת ניסן קיימי דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן. יש אומרים דתקופה חדשה קרי אביב של תקופה כלומר שמור שתהא תקופה חדשה נופלת בניסן והדר ועשית פסח והיינו בארבעה עשר בניסן. ויש אומרים דה"ק קרא שמור חודש ניסן של חמה שיהא בתוך חידושה של לבנה ואביב הוא ניסן של חמה שאין ניסן קרוי אביב אלא על בישול התבואה שמתברכת בו וכל ביכור התבואה ועת הקיץ והחורף לחשבון החמה הן ואמר רחמנא שמור שיהא חודש ניסן של חמה נמשך בתוך ימי חידוש הלבנה במקצת וכמה הן ימי חידושה י"ד יום מכאן ואילך היא ישנה. ואני אומר שאלו נאמר שמור חודש אביב ועשית פסח הייתי אומר איזה חודש שימצא בו אביב יעשה בו הפסח עכשיו שנאמר חודש האביב לא דיבר הכתוב אלא על האביב הידוע שבא בעתו ואיזה זה זה אביב של תקופה חדשה דקאמר רחמנא שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן והדר ועשית פסח כדאמרן. ואיבעית אימא שיהא בתוך חידושה של לבנה וכדאמרן:

ומקשינן ומשום חד יומא מעברינן לה לכולה שתא נעבריה לאדר ונעבדיה בר תלתין יומין דאי נמי הוה נפלה תקופת ניסן מעיקרא בחמיסר השתא נפלה בארביסר ואתי אביב של תקופה בארביסר. ומפרקינן מלמעלה למטה קא חשיב והכי קתני אם היתה תקופת ניסן חסרה מן החודש י"ח יום ונופלת בי"ט או חסרה י"ז ונופלת בי"ח או חסרה י"ו ונופלת בי"ז וכן עד מיעוטו עד שתהא חסרה מיעוטו של חודש דהיינו ארביסר ולא עד בכלל כגון שהיתה חסרה ט"ו ונופלת בי"ו מעברין דכיון דקדים פסחא לתקופה חד יומא לא סגיא לן בעיבוריה דאדר דאי נמי מעברינן ליה אתיא תקופה בחמיסר ובעינן אביב של תקופה מקמי פסחא א"נ בחידושה של לבנה וליכא אבל אם היתה חסרה מיעוטו ואתי תקופה בחמיסר כיון דכי דחינן ליה לניסן חד יומא נפלה תקופה בארביסר אין מעברין אלא ממלינן ליה לאדר ומדחי ניסן חד יומא כי היכי דתפול תקופה בארביסר:

ואיכא דמקשו הכא מאי שנא דלרבי מאיר קא מקשינן וליעבריה לאדר ואלו להנך תנאי דקא מיירי בתקופת תשרי לא קא מקשינן הכי דהא ודאי לדידהו נמי כי מלינן ליה לאדר מידחו כולהו ירחי חד יומא ואי למאן דבעי כוליה חג בתקופה חדשה איכא ואי למאן דאמר מקצת חג איכא. אי נמי הוה לן לאקשויי וליעברוה לאלול. ומתרץ רבינו שלמה ז"ל משום דלא אפשר דאי מעברינן ליה מיקלע לן ראש השנה ביומא דלא חזי דהא מעיקרא מסדרינן להו לירחי דסיתוא כי היכי דלא ליקלע לן תשרי באד"ו ואי נצטרך לעיבורי מקלקלא ראש השנה משום תרי שבי בהדי הדדי ומשום שביעי של ערבה דמיקלע בשבת וכדאמרינן התם מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר דלא אצטריך דמעיקרא מסדרינן ירחי כי היכי דלא ליקלע לן ראש השנה באד"ו וכי מעברינן ליה מקלקלא ראש השנה כדאמרינן בראש השנה ובברכות ובסוכה נמי גבי שביעי של ערבה אמרינן לא מיקלע אלול בשבת אלמא אנן מעיינינן במילתא מעיקרא ומסדרינן להו לירחי כי היכי דלא ליקלע באד"ו הילכך כיון דיום שלשים של אלול מיקלע בשלישי ובחמישי או בשבת כי מידחי חד יומא בין על ידי עיבור אלול בין על ידי עיבור חודש אחר מיקלע ראש השנה באד"ו ואי מיקלע בשני בשבת דאפשר למידחייה למחר הואיל וברוב השנים לא שכיח לא פרכינן וליכא לאקשויי נמי וליעברוה תרי ירחי ולידחייה תרי יומי דקיי"ל במסכת ערכין דלא נראה לחכמים לעבר שמונה חדשים בשנה אלא אם כן היתה שנה שלפניה מעוברת וכיון דבחדשים אחד מלא ואחד חסר מיקלעא תקופה ביום י"ז לרבי יהודה או בכ"ב לרבי יוסי אי מעברינן תו תרי ירחי הוו להו שמונה מעוברין הילכך מעברין את השנה ע"כ דבריו ז"ל. ואיכא דמקשו עליה דהא כי מעברינן ליה לאדר ומחזקינן ליה לפסח מרחקי ליה נמי לראש השנה ואם תאמר יעשו בימות החמה שני חסרין ולא ידחה ראש השנה ליום פסול אי הכי גבי תקופת תשרי נמי יעשו מלאים ויבא ראש השנה ביום כשר. ואית דמפרשי דהיינו טעמא דלא אקשי' בתקופת תשרי ליעברי לאדר או לאלול דטעמו משום אסיפה וכיון דמרחקינן ליה יום אחד מעברינן לה לשתא כדי שיהא הכל נאסף ויעלו ישראל לרגל בשמחה. ואמרי לה נמי דהיינו טעמא דאקשי' ומשום חד יומא מעברי' לה לשתא שטוב להם לעבר אדר שלא לרחק פסח מן התקופה דמאחר דבעינן אביב אי מעברי לה לשתא קדמה לה תקופה לפסחא חד ירחא ובעינן אביב בניסן ובכורים בסיון וליכא. והדין פי' בתרא דאיק טפי מההיא מציעא. ולדילן מסתברא דהיינו טעמא דלא אקשי' להנך תנאי ליעבריה לאלול אי נמי ירחא אחרינא משום דקיי"ל דאין מעברין את השנה אלא על שני סימנין כדקתני בהדיא באידך ברייתא על שנים מהן מעברין ועל אחד מהן אין מעברין הילכך על כרחך האי דקתני הכא דמעברין על התקופה בדאיכא אביב או פירות האילן בהדה קא מיירי וכיון דאיכא סימן אחרינא בהדה על כרחין צריכין לעבורה לשתא כי היכי דלתקנונהו לתרווייהו דאי אמרת ליעבר חד ירחא או תרי ירחי נהי דאיתקנא לה תקופה אביב ופירות האילן מה תהא עליהן אבל לרבי מאיר דחיישי' לתקופת ניסן דתיתי מקמי פסחא משום אביב של תקופה ואע"ג דשכיח אביב מתקופה ישינה מעברינן לה לשתא כי היכי דליהוי אביב בתקופה חדשה מקמי פסחא ואמטול הכי אקשינן וניעבריה לאדר דהא מיתקנא לן תקופת ניסן וליכא מידי אחרי כן למיחש וכד מעיינת בהדין פרוקא דילן סליק לך אליבא דהילכתא:

ואיכא דמקשו הכא מאי שנא מיעוטו לרבי מאיר דאין מעברין משום דאפשר למלוייה לאדר אי הכי חמיסר נמי לא ניעברי' לשתא דהא אפשר למלויי תרי ירחי מיקמי ניסן והאי קושיא ליתיה מההיא דערכין. ואיכא דמקשי נמי אהא דמקשי ליה לר"מ וליעבריה לאדר וקא מסקי נמי דעל מיעוט אין מעברין את השנה דהא אפשר למלויי לאדר וקא קשיא להו והא קא מידחי ניסן חד יומא ומיקלע פסח בבד"ו וניחא להו דאי נמי מקלע פסח בבד"ו לא איכפת לן דהאי דלא עבדינן פסח בבד"ו טעמא משום תשרי הוא והכא דלא אפשר מוטב ליעבריה לאדר וליקלע פסח בבד"ו וניעבד בקייטא חד חודש חסר טפי מכסדרן ונהדריה לתשרי לדוכתיה ביום הגון ולא נעברה לשתא למדחינהו לכולהו מועדות חדש שלם:

והדרי' לעיקר שמעתתין כיון דאקשי' מאי קסבר אי קסבר יום תקופ' גומר וכוליה חג בעינן בתקופה חדשה הא איכא ומפרקינן תנא בתקופת ניסן קיימי. אתא רבינא ופריק פירוקא אחרינא לעולם אחרים בתקופת תשרי קיימי וקסברי יום תקופה גומר וכוליה חג הסוכות בעינן בתקופה חדשה אפי' ביו"ט ראשון הילכך אע"ג דלא משכא תקופת תמוז אלא ארביסר בתשרי ונפלה תקופה חדשה בחמיסר דהוא יו"ט ראשון מעברין דקסברי יום תקופה גומר וה"ל יו"ט ראשון בתקופה ישינה. ומתמהינן וסברי אחרים דיו"ט בעינן בתקופה חדשה חג האסיף כתיב חג שמותר לאסוף בו ואלו יו"ט ראשון מי שרי. ומפרקינן לעולם אפי' י"ט בעינן בתקופה חדשה כדכתיב וחג האסיף תקופת השנה ואכוליה חג הסוכות קאי והאי אסיף דכתב ביה לאו למימרא דאיכא אסיף בגויה ממש אלא לסימנא בעלמא הוא כלומר איזה חג שצריך להיות בתקופה חדשה הוי אומר חג שהוא בא בזמן אסיפה והיינו חג הסוכות:

ואיכא דקשיא להו מכדי כולהו הני תנאי מודו דכי נפלה תקופת תשרי בעשרים ושנים בתשרי מעברין ואלו אנן השתא זימנין סגיאן דנפלה בכ"ה תשרי ולא מעברינן ואנן אמרי דהא לא קשיא דהא לכולהו תנאי דמיירי בתקופת תשרי לא קא אמרי דמעברי' אלא היכא דאיכא אביב או פירות האילן בהדה כדקתני בברייתא בהדיא על שנים מהן מעברין על אחד מהן אין מעברין והשתא דלא יכלינן למיקם אאביב ופירות האילן ובארץ ישראל לא מעברינן אתקופה לחודה. אלא אי קשיא הא קשיא דאמרינן בראש השנה (כ"א.) כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברוה להאי שתא ולא תיחוש לה אלמא אהא סימנא לחודיה מעברין וזמנין דמשכא תקופת טבת עד שיבסר ותמני סר לא מעברינן.

ופירוקא דסוד העיבור העשוי להשוות שנות הלבנה לשנות החמה בסוף כל מחזור ומחזור אינו בנוי על תקופת שמואל (עירובין נ"ו.) שהיה חושב לשנת החמה שלש מאות וששים וחמשה ימים ורביע יום לפי שחשבון זה יתר על שנת הלבנה כשהיא פשוטה וחדשיה כסדרן עשר ימים וכ"א שעה ור"ד חלקים לפי ששנת הלבנה שחדשיה כסדרן שנ"ד ימים וח' שעות ותתע"ו חלקים מאלף ושמנים בשעה סימנם שנ"ד ח' תתע"ו ונמצאת חסרה משנת החמה לדברי שמואל עשרה ימים וכ"א שעה ור"ד חלקים לשנה אחת סימנם יכ"א ר"ד ונמצא חשבון זה עולה לי"ט שנים שהן שנות המחזור למאתים וששה ימים וי"ח שעות ושש מאות ושלשים יששה חלקים סימנם ר"ו י"ח תרל"ו וכשאתה מחשב ימי שבעת חדש העיבור הנוספת בכל מחזור של י"ט שנים כדי להשוות שנות הלבנה לשנות החמה ואתה נותן לכל חודש וחודש ימים הראוין לו שהן כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים החשבון עולה לך לז' חדשים מאתים וששה ימים ושבעה עשר שעות ומאה ואחד וחמשים חלקים סימנם ר"ו י"ז קנ"א ועדיין החשבון זה חסר מכדי התוספת שנות החמה על שנות הלבנה שעה אחת וארבע מאות וחמשה ושמונים חלקים לכל מחזור סימנם אתפ"ה ונמצאו שנות החמה כדברי שמואל מוסיפין על שנות הלבנה אפי' לאחר עיבורן שעה אחת ותפ"ה חלקים לכל מחזור ומחזור ולפי רוב השנים שעברו במאתים וששים ואחד מחזורין נתקבצו מן השעות והחלקים חמשה עשר יום ושמונה עשר שעות ומאתים ועשרים וחמשה חלקים לפיכך תקופת תשרי מתאחרת עד סוף החדש ואם ירבו הימים לפי חשבון זה סוף שתקופת ניסן נופלת באייר ותקופת תשרי נופלת במרחשוון והרי נתברר לך שאין סוד העיבור בנוי על תקופת שמואל אלא על תקופת רב אדא ששנת החמה לדבריו שלש מאות וששים וחמשה ימים וחמש שעות ותשע מאות ושבעה ותשעים חלקים ושמונה וארבעים רגע מששה ושבעים בחלק כמו שפירשנו למעלה ונמצאת שנת החמה יתירה על שנת הלבנה לפי חשבון זה עשרה ימים ואחת ועשרים שעות ומאה ועשרים ואחד חלקים וארבעים ושמונה רגעים סימנם יכ"א קכ"א מ"ח וחשבון זה עולה לי"ט שנים מאתים וששה ימים ושבע עשרה שעות ומאה ואחד וחמשים חלקים סימנם ר"ו י"ז קנ"א וכשאתה מחשב ימי שבעת חדש העיבור שבכל מחזור של י"ט שנים ואתה נותן כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים לכל חדש וחדש שהחשבון עולה לך לז' חדשים ר"ו ימים וי"ז שעות ומאה ואחד וחמשים חלקים כנגד תוספת שנות החמה על שנות הלבנה בי"ט שנים ונמצא שנות החמה ושנות הלבנה כלין כאחת בסוף כל מחזור ומחזור של י"ט שנים חוץ מט' שעות ותרמ"ב חלקים שתקופת ניסן קודמת למולד ניסן בתחלת כל מחזור ומחזור לפי שתקופת ניסן חוזרת בתחלת כל מחזור למקום שהתחילה בו בשנה ראשונה של יצירה שהוא ט' שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים קודם מולד ניסן לפיכך אי אפשר לתקופת טבת שתמשך לעולם עד י"ב בחדש אלא בשנה מעוברת וכיון שעיברו ב"ד את השנה חזרה תקופה לאחוריה ונמצאת נופלת באדר שני כיצד הרי אמרנו שתקופת ניסן נופלת בתחלת כל מחזור ומחזור בט' שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים קודם למולד ניסן מכאן ואילך צא וחשוב לכל שנה ושנה תוספתא שהן י' ימים ועשרים ואחת שעה ומאה ואחד ועשרים חלקים ומ"ח רגע ונמצאת שנת החמה מוספת על שנת הלבנה בסוף שנה ראשונה יכ"א קכ"א מ"ח צא מהן ט' שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים סימנם תרמ"ב שקדמה שנת החמה לשנת הלבנה בתחלת המחזור נשארו בידך י' ימים וי"א שעה וחמש מאות ותשעה וחמשים חלקים ושמנה וארבעים רגע סימנם י"א תקנ"ט מ"ח הוסף חשבון זה על מולד ניסן ונמצאת תקופת ניסן של שנה שנייה נופלת בעשרה ימים ואחת עשרה שעה וחמש מאות וט' וחמשים חלקים ומ"ח רגע לאחר מולד ניסן ועוד אין השנה צריכה לעבר צא וחשוב לשנה שנייה תוספתה והוסף על מקום תקופת ניסן של שנה שנייה עצמה ונמצא החשבון כלה בעשרים ואחד יום ושמונה שעות ושש מאות ושמונים ואחד חלקים ועשרים רגע ממולד החדש השביעי לתשרי של שנה שלישית סימנם כ"א ח' תרפ"א כ' והוא מקום תקופת ניסן לשנה שלישית ולפי שנמשכה תקופת טבת עד ששה עשר בחדש השביעי אי אפשר לקבעו ניסן מפני אביב של פסח שצריך להיות בתקופה חדשה לפיכך צריכין לעבר בשלישי' ולקבוע חדש התקופה לשם אדר שני כדי שתחזור תקופת ניסן לאחוריה ונמצאת נופלת בשנה השלישית בעשרים ואחד יום ושמונה שעות ושש מאות ושמונים ואחד חלקים ועשרים רגע ממולד אדר שני וכן אתה עושה בכל שנה ושנה משנות המחזור שאתה רוצה לדעת תקופת ניסן שלה צא וחשוב שנים גמורים שעברו לפניה מן המחזור ההוא וקח לכל שנה ושנה כדי תוספתה וקבץ את הכל והרגעים שאין בהן חלק תחשבם בפני עצמן ושיש בהן חלקים יצטרפו עם החלקים והחלקים שאין בהן שעות תחשבם בפני עצמן ושיש בהם שעה תצרפם עם השעות והשעות שאין בהם יום שלם תחשבם בפני עצמן ושיש בהם יום תצרפם עם הימים והוא יהיה חשבון תוספת שנות החמה על שנות הלבנה לשנים שעברו קודם תקופת ניסן שאתה רוצה לדעת מקומה צא מהן ט' שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים שקדמה שנת החמה לשנת הלבנה בתחלת המחזור כמו שפירשנו והנשאר תשליכנו חדשי לבנה כנגד חדשי העיבור של שנים שעברו מן המחזור והנשאר שאין בו חדשי לבנה תוסיפנו על מולד החדש השביעי לתשרי של שנה שאתה מבקש לדעת תקופת ניסן שלה אם היה החדש השביעי ניסן תוסיפנו על מולד ניסן ואם היה אדר שני תוסיפנו על מולד אד"ש ובמקום שהחשבון כלה שם תפול תקופת ניסן של אותה השנה בד"א בכל שנות המחזור חוץ משנה תשיעית אבל בשנה תשיעית אע"פ שהיא פשוטה והחדש השביעי שלה קבוע ניסן אי אתה מוסיף החשבון שראוי להוסיף על מולד החדש אלא על מולד אדר שהוא ששי לתשרי של אותה השנה מה טעם לפי שתקופת ניסן של שנה שמינית שלפניה נופלת בכל מחזור בששה עשר ימים ושש עשרה שעות ושבע מאות ושלשה ושמנים חלקים ושלשים ושנים רגע ממולד אדר שני סימנם י"ו י"ו תשפ"ג ל"ב והדבר ידוע שאין תקופת שנה הבאה רחוקה רגע שתקופת שנה זו נופלת בו מימי החדש יתר מעשרה ימים ועשרים ואחת שעות ומאה ואחד ועשרים חלקים ומ"ח רגע שהוא חשבון תוספת שנת החמה על שנת הלבנה לשנה אחת צא וחשוב ממקום תקופת ניסן של שנה שמינית שנים עשר חדשי לבנה ונמצא החשבון כלה בשנה תשיעית באדר ביום בשעה וברגע שהתחלת לחשוב הימנו הוסף עליו כדי תוספת שנה אחת נמצא החשבון כלה בכ"ז ימים וי"ג שעות [ותתק"ה] חלקים וארבעה רגעים מן החדש ואי אתה מוצא שנה פשוטה שתקופת ניסן נופלת בה באדר אלא בראשונה ובתשיעית לפי שהשנים שלפניה מעוברות הן ותקופת ניסן נופלת בהן באדר שני ולפי שהתקופה נופלת בהן קודם תכלית שמונה עשר יום וט"ו שעות ושש מאות ואחד ושבעים חלקים ושמנה ועשרים רגע ממולד אדר שני סימנם י"ח ט"ו תרע"א כ"ח נמצא השאר מן החדש לחשבון כ"ט י"ב תשצ"ג יתר מכדי תוספת שנת החמה על שנת הלבנה לשנה אחת וכשאתה מוסיף על מקום תקופת ניסן של שנים ההם שהן שנה שמינית ותשע עשרה כדי תוספת שנת החמה על שנת הלבנה לשנה אחת לדעת מקום תקופת ניסן לשנה הבאה נמצא החשבון כלה קודם תכלית החדש ההוא והוא יהיה מקום תקופת ניסן לשנים הבאות אחריהן שהן שנה ראשונה ושנה תשיעית וכבר ביארנו לך דרך ידיעת מקום תקופת ניסן בכל שנה מכאן ואילך צא וחשוב על החשבון שביארנו לך ותמצא שאין תקופת טבת נמשכת עד ששה עשר בחדש שהיא כלה בו אלא בשנה מעוברת שנמצאת התקופה כלה באדר שני והאביב בא בתקופה חדשה. אם תשאל והלא על החשבון הזה נמצאת תקופת ניסן נופלת בשנת שש עשרה לכל מחזור בחמשה עשר יום ושלש שעות וארבע מאות ושבעה וחמשים חלקים וששה ושלשים רגע ממולד ניסן סימנם ט"ו ג' תנ"ז ל"ו ונמצא תקופת טבת נמשכת עד ששה עשר בו כדי השעות והחלקים והרגעים שהן יתירין על חמשה עשר יום ואעפ"כ אין מעברין את השנה ההיא שמא תאמר אי אפשר שיפול מולד ניסן בשנת שש עשרה למחזור ביום הראוי ליקבע בו ראש חדש ניסן או בשעה ראויה ונמצא ראש חדש נדחה ליום של אחריו ונמצא התקופה חוזרת לאחוריה ונופלת בחמשה עשר בניסן או שמא תאמר אי אפשר שיפול מולד ניסן בשנת השש עשרה למחזור לאחר שמונה שעות ותרכ"ב חלקים ארבעים רגע שנמצא שאין תקופת טבת נמשכת עד שתים עשרה שעות בליל ששה עשר דהוה ליה כוליה יממא דשיתסר בתקופה חדשה ואנן איממא קפדינן משום עומר דליקרב בתקופה חדשה דעומר אינו קרב אלא ביום הרי פעמים שמולד ניסן נופל לאחר שתים עשרה שעות ביום הגון כמו שנפל בשנת שש עשרה למחזור ראשון של יצירה בי"ג שעות וארבע מאות ושבעה וששים חלקים מתחילת ליל שבת סימנם ז' י"ג תס"ז שנמצא המולד נופל לאחר שעה אחת וארבע מאות ושבעה וששים חלקים מן היום ויום הגון היה לראש חדש ניסן ונמצאת תקופת טבת נמשכת עד סוף ארבע שעות וחלקים מיום ששה עשר בניסן של שנה ההיא וכמו שעתיד ליפול בשנת חמשת אלפים ומאה ושמונה לבריאת עולם שהיא שנת שש עשרה למחזור מאתים ותשעה וששים שמולד ניסן של שנה ההיא שעתיד ליפול בתשע שעות ושבעה ושמנים חלקים מלילי שבת סימנם ז"ט פ"ז ויום הגון הוא לראש חדש ניסן והתקופה נופלת בחמשה עשר יום ושלש שעות וארבע מאות ושבעה וחמשים חלקים וששה ושלשים רגע לאחר המולד סימנם ט"ו ג' תנ"ז ל"ו ונמצאת נופלת ביום ששה עשר בניסן בת"ק וד' וארבעים חלקים וששה ושלשים רגעים ביום וכן אתה מוצא בשנת חמשת אלפים ומאה וששים ושתים לבריאת עולם שהיא שנת שלש עשרה למחזור מאתים ושבעים ושנים שמולד ניסן של שנה ההיא עתיד ליפול בעשר שעות ושלש מאות ושנים ותשעים חלקים מלילי אחד בשבת ויום הגון הוא לראש חדש ניסן הוסף עליהן מרחק התקופה מן המולד נמצאת התקופה נופלת בשלש עשרה שעות ושמונה מאות ותשעה וארבעים חלקים וששה ושלשים רגעים מתחלת ליל ששה עשר בניסן סימנם י"ג תתמ"ט ל"ו שנמצאת תקופת טבת אוכלת ביום ההוא שעה אחת ושמונה מאות ותשעה וארבעים חלקים וששה ושלשים רגע ואעפ"כ אין מעברין את השנה והרי נתברר לך שפעמים שתקופת טבת נמשכת עד יום ששה עשר בניסן ואין מעברין את השנה. ונראה לנו לתרץ דהאי דשלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה לאו למימרא דכי משכא עד מקצת יומא דשיתסר ונפלה תקופת ניסן ביומא דשיתסר דמעברין דהא קי"ל כר' יוסי דאמר גבי תקופת תשרי יום תקופה מתחיל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כרבי יוסי והוא הדין לשאר תקופת וכיון דיום תקופה מתחיל אשתכח דכי נפלה תקופת ניסן בשיתסר על כרחך כוליה יומא מתקופה חדשה חשיב ואשתכח דאביב בתקופה חדשה קא הוי וכי קאמר רב הונא בר אבין דכי משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן מעברינן כגון דמשכא עד אורתא דשיתסר נגהי שיבסר דהוה ליה יומא דשיתסר התקופה ישנה והיינו טעמא דנקט עד שיתסר ולא קא נקיט עד שיבסר משום דקי"ל יום תקופה מתחיל דאי נקט דמשכא עד שיבסר הוה משמע דנפלה תקופת ניסן בתמניסר דהוה ליה כוליה יומא דשיבסר מתקופה ישנה אבל אי נפלה תקופת ניסן בשיבסר אין מעברין דיום תקופה מתחיל ואשתכח דיומא דשיבסר מתקופה חדשה הוא להכי נקט דמשכא עד שיתסר דמשמע דכי הוי כוליה יומא דשיתסר מתקופה ישנה אע"ג דנפלה תקופה חדשה בשיבסר מעברין והשתא צריכנא לברורי לך דלעולם לא משכא תקופת טבת עד סוף יומא דשיתסר בניסן כי היכי דתיסוק לן שמעתא אליבא דהילכתא ועיקר הא מילתא משום דהא ברירנא תקופת ניסן דשנת שש עשרה למחזור אינה רחוקה ממולד ניסן יתר מחמשה עשר יום ושלש שעות וארבע מאות ושבעה וחמשים חלקים וששה ושלשים רגע סימנם ט"ו ג' תנ"ז ל"ו לפיכך אי אפשר שתמשך תקופת טבת עד סופו של יום ששה עשר בניסן שהרי אי אפשר שתתרחק התקופה מן המולד חמשה עשר יום וארבע שעות שלימות כמו שביארנו ואם נפל המולד קודם חצות והוקבע ראש חדש ניסן בו ביום הרי תקופת ניסן נופלת ביום ששה עשר בניסן קודם תכלית עשר שעות ביום ויום תקופה מתחיל ואשתכח דכוליה יומא דשיתסר מתקופה חדשה הוא חשוב ואם נפל המולד לאחר חצות הרי ראש חדש ניסן נדחה ליום שלאחריו וחזרה תקופה לאחוריה ונמצא תקופת ניסן נופלת בט"ו בניסן או בששה עשר ואיפרק קושין כהוגן:

מתני' סמיכת זקנים על ראש פר העדה ועריפת עגלה בשלשה לאו דוקא נקט עריפת העגלה דהא בזקני העיר ההיא בלחוד תלא רחמנא דכתב והורידו זקני העיר את העגלה וכתב נמי וכל זקני העיר ההיא יסמכו וגו' ותנן בסוטה בפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ה:) נפטרו להן זקני ישראל והלכו להן וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר כו' עד ועורפין אותה בקופץ מאחוריה דאלמא עריפת העגלה לא בעיא זקני סנהדרי גדולה ואלו בגמ' מוכח לקמן דמיוחדין שבעדה בעינן אלא ה"ק עריפת העגלה היתה נעשית על פי שלשה מב"ד הגדול שהיו מודדין את הערים אשר סביבות החלל והעיר הקרובה אל החלל היו מחייבין אותה להביא עגלת בקר והאי עריפת העגלה דקתני חיוב עריפת העגלה הוא כדקתני בכולהו הנך דאונס ומפתה וכולה מתני' לאו בשעת תשלומין קא מיירי אלא אחיובא קא מיירי ולא מצית למימר דבעריפת העגלה ממש קאי והני שלשה וחמשה דקתני (לאו) [להו] מזקני העיר ההיא נינהו דא"כ כלהו זקני העיר בעינן דכתיב וכל זקני וגו' ותו דהא בגמרא מוכח לקמן דמסנהדרי גדולה נינהו דבין לר' יהודה בין לר' שמעון מיוחדין שבעדה בעינן ותו מדקא מייתי לה ראיה לפלוגתייהו מקראי דכתב גבי מדידה ש"מ גבי מדידה קאי ולאו גבי עריפה ממש. ובגמרא מפרש פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה בין גבי סמיכת זקנים על ראש פר העדה בין גבי חיוב עריפת העגלה והיינו דאמרינן ת"ר וסמכו בפרשת פר העלם דבר של ציבור כתיב וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר וגו' וקתני עלה וסמכו זקני יכול זקני השוק ת"ל עדה דהיינו סנהדרי דאלו ב"ד של שלשה לא מיקרי עדה אי עדה יכול קטני עדה דהיינו סנהדרי קטנה תלמוד לומר העדה המיוחדת דהיינו סנהדרי גדולה ואלו נאמר וסמכו העדה הייתי אומר עד דאיכא כולה עדה השתא דכתב זקני העדה ש"מ אפילו מקצתן וכמה הן וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול אין עושין ב"ד שקול שמא יפול מום בפר ויחלקו בדבר אם קבוע הוא ואם עובר הוא והדבר צריך הכרע לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר' יהודה רבי שמעון אומר זקני שנים אין בית דין שקול כו' דאלו וסמכו לגופיה צריך דאי כחב רחמנא זקני העדה את ידיהם על ראש הפר ותו לא הוה אמינא מאי על בסמוך כלומר בקרוב כדכתיב ועליו מטה מנשה והחונים עליו ולא צריך למסמך ידיה ממש כתב רחמנא וסמכו ור' יהודה משום סמיכה ממש לא איצטריך וסמכו דהוה ליה לקרא למכתב זקני העדה את ידיהם על ראש הפר כדאמרן ואנא גמירנא ראש ראש מעולה כתיב הכא על ראש הפר וכתיב התם וסמך ידו על ראש העולה מה להלן סמיכת ידים ממש דהא כתיב וסמך אף כאן סמיכה ממש וסמכו למה לי שמע מינה למנינא ור' שמעון לא גמר ראש ראש מעולה כלומר דלא אגמריה רביה האי ג"ש וקי"ל דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו:

תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה ואמרינן מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים א"ר יוחנן סמיכה מסמך סבי לקרות להם רבי אמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סאבי מנלן דבעו סמיכה אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו אי הכי תסגי בחד וכי תימא שאני משה דבמקום שבעים ואחד קאי כלומר שקול היה כנגד שבעים ואחד שבכל דור ודור שהרי כולם תלויין בו והוא תלוי במקום וכל דבריו לפי הדבור נאמרו אי הכי ליבעי שבעים ואחד כלומר מה נפשך אי בתר מניינא קאזלת תסגי בחד דהא משה חד הוה ואי בתר חשיבותא קאזלת ליבעי שבעים ואחד דהא משה במקום שבעים ואחד קאי ועלתה בקשיא. ובעא מיניה רב אחא בריה דרבא מרב אשי ידא ממש סמכי ליה או לא אמר ליה לאו ידא ממש סמכי ליה אלא סמכי ליה בשמא מאי היא דקרו ליה ר' ויהבו ליה רשותא למידן דיני קנסות בשלשה דאלו שאר דינין כגון הודאות והלואות בהדיוטות סגיא שלא תנעול דלת בפני לווין כדאמרינן בריש פרקין שאר דיני ממונות נמי דלית בהו נעילת דלת והוו ממונא עבדינן שליחותייהו והוא דהויא מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כדאסיקנא בפ' החובל. ומתמהי' וחד לא סמיך והא ר' יהודה בן בבא סמך חמשה זקנים כדבעינן למימר קמן ומפרקינן רבי יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה והאי דלא חשיב להו משום כבודו דרבי יהודה בן בבא:

דף יד עמוד א

מאי רבי יהודה בן בבא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד שכל הסומך יהרג והנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו כלומר יעקרו סימנים שלהן מה עשה רבי יהודה בן בבא הלך וישב לו בין שני הרים גדולים שלא היה אפשר להן ליעקר שהיו מפסיקין בין שני תחומי שבת של שתי עיירות גדולות שהן אושא ושפרעה שאם היה סומך בתוך העיר היו מחריבין אותה וסמך שם ה' זקנים לא זזו משם עד שנעצו בו ג' מאות גלביות של ברזל והן חניתות ועשאוהו ככברה:

אמר ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בחוצה לארץ. ודייקינן עלה מאי אין סמיכה אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בחוצה לארץ והיינו דקאמר אין סמיכה דלא מהניא סמיכה בחוצה לארץ למידן דיני קנסות והתנן סנהדרין נוהגת כלומר תורת סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דכל היכא דאיתינהו לסנהדרי יכלי למידן דיני נפשות ואין צריך לומר דיני קנסות ודוקא כל זמן שהבית קיים וסנהדרי גדולה קבועה בלשכת הגזית כדבעינן לפרושא בדוכת' בס"ד. אלא מאי אין סמיכה דלא סמכינן בחוצה לארץ: ואמרינן פשיטא דהיכא דהוו סומכין בחוצה לארץ והנסמכין בארץ הא קא אמרינן דלא מצו סמכי להו דאין סמיכה בחוצה לארץ וכיון דאי הוו גבן בחוצה לארץ לא הוה מצינן למסמכינהו כ"ש היכא דליתינהו גבן אלא כי קא מיבעיא לן היכא דהוו סומכין בארץ והנסמכין בחו"ל מאי מי אמרינן סומכין עיקר ונסמכין בתרייהו גרירי ומצו סמכי להו או דילמא אידי ואידי בעינן בארץ וכיון דנסמכין בחוצה לארץ לא מצו סמכי. ואית דמפרשי דהכי קא מיבעיא ליה מי מהני כאלו איתנהו גבייהו בשעת סמיכה או דילמא כיון דליתינהו גבייהו בשעת סמיכה לא מהניא ליה. ולהאי פירושא כי היכי דמיבעיא ליה בשהיו נסמכין בחוצה לארץ הכי נמי תיבעי ליה בשהיו סומכין ביהודה ונסמכין בגליל אלא מדלא קא מיבעיא ליה אלא בדהוו נסמכין בחוצה לארץ שמע מינה כדפרשית. ופשיטנא מדרבי יוחנן דהוה בכי עליה דרב שמן דלא הוו גבייהו דליסמכיה אלמא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ לא מצו סמכי להו:

רב חנינא ור' הושעיא הוה משתקד ר"י עלייהו למסמכינהו כמו כי שוקד אני על דברי לעשותו לא הוה מסתייעא מילתא שכשהיו אצלו לא היו שנים סמוכין מצויין אצלו להצטרף עמו כדי לסמכן הוה קא מצטער עלייהו אמרי ליה לא ליצטער מר מדבית עלי קאתו ואין זקנים נסמכין לבית עלי:

אמר ר' אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כלומר הוי שפל והולך חשכים ותתקיים כלומר הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה וקבל לשון אפלה הוא כדמתרגמינן לילה קבלא:

כי סמכוה לר' זירא כו' היו משבחין אותו לפי מדותיו ככלה שיפה ביותר ואין צריכה לכחול עיניה ולא לטוח פניה במיני תמרוקין כי צהובין הן ואין צריכה לפרכס את שערה ואע"פ שלא עשתה אחת מכל אלו הרי היא יעלת חן כך ר' זירא אע"פ שהיה צנוע ולא היה מתנאה במלבושין נאין מידותיו מיפין אותו:

כי סמכונוהו לר' אמי ולר' אסי שרו להו הכי כל מדין מדין סמוכו לנא לא תסמוכו לנא לא מסרמסין שמסרסין את ההלכה ואין מפרשין את טעמה היטב ולא מסרמיטין שנודין ומטין מתוך הלכה זו לאחרת לפי שאין יודעין לסיים טעמה של ראשונה כראוי. ואמרי לה לא מחמיסין שחומסין את ההלכה ואינן מפרשין טעמה כראוי ולא מטורמסין יש אומרים מר כתרמוס. ויש לפרש לא מסרמסין משרי מסים כדכתיב וישימו עליו שרי מסים ולא מסרמיטין שרים שמטין את הדין ולא מחמיסין חמסנין שחומסין ממונן של בני אדם מטורמסין טורימסין. וכן ר' אבהו כשהיה הולך מישיבתו לבי קיסר לדבר על עסקי צבור היו נשים גדולות שבבית קיסר יוצאות לקראתו ומענות לפניו כן נגרר עמו ומנהיג את לאומו נר המאיר לכל מאור חכמתו ברוך שהביאך לשלום ויש לפרש ברוך יהי רצון שיהא בואך לשלום:

פיסקא עריפת העגלה בשלשה. תנו רבנן ויצאו זקניך וגו' ר' יהודה דריש זקניך שנים ושופטיך שנים ואין עושין ב"ד שקול דאפשר דמיפלגי במדידת החלל מהיכא משחי ליה דהא איכא תנאי נמי דפליגי בהכי מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה ור' שמעון ושופטיך למנינא לא דריש מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך דהיינו סנהדרי גדולה וכי תימא ושופטיך כתיב ותרי אחריני משמע לאו קושיא היא דהאי ושופטיך אזקניך קאי כלומר מאותן שהן זקניך ושופטיך ולעולם תרי בלחוד משמע ורבי יהודה גמר זקני מפר העדה מה להלן מיוחדין שבעדה דכתיב העדה אף כאן מיוחדין שבעדה ושופטיך למה לי אלא ושופטיך למנינא ורבי שמעון זקני זקני לא גמר ושופטיך למיוחדין שבשופטיך אלא מעתה וכו' הכי אשכחינן לה בנוסחא עתיקא והכי פירושא כיון דאפקיה ר' שמעון להאי ושופטיך למיוחדין שבשופטיך איצטריך למימר ור' יהודה דמיבעי ליה ושופטיך למנינא למיוחדין מנא ליה ופשטי' דר' יהודה נפקא ליה מג"ש דזקני זקני וכיון דנפקא מג"ש ושופטיך למה לי אלא על כרחך ושופטיך למנינא כדאמרן ור"ש מיבעי ליה ושופטיך למיוחדין זקני זקני לא גמר הילכך מיבעי ליה ושופטיך למיוחדין שבשופטיך ורבינו שלמה לא גרס הכי אלא ור"י גמר זקני זקני מוסמכו וכו' א"ה נגמרה לכולה מילתא מהתם ושופטיך למנינא ל"ל אלא וא"ו ושופטיך למנינא ור"ש וא"ו לא דריש כלומר לעולם לא גמיר ג"ש ואיצטריך שופטיך למיוחדים ואצטריך וא"ו לשופטיך למנינא ור' שמעון וא"ו לא דריש. ומקשינן אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים וחמש דאמרן לר' יהודה הרי כאן תשעה ולר' שמעון דליכא ליה מהתם אלא תלת הרי כאן שבעה ומפרקינן ההוא מיבעי ליה ויצאו הן ולא שלוחן ומדדו שאפי' נמצא בעליל לעיר שמפורסם לכל וברור לפי מראית העין שעיר זו קרובה אל החלל יתר מחברותיה מצוה לעסוק במדידה דאי לא תימא הכי ליכתוב קרא ויצאו וראו את העיר הקרובה וגו' ואנא אמינא היכא דברירא להו מילתא למראית העין סגיא להו בהכי והיכא דמספקא להו מילתא משחי להו ומדדו למה לי אלא לכדאמרן:

דף יד עמוד ב

מתני' דקתני עריפת העגלה בלא מלך ובלא כ"ג דלאו כי האי תנא דתניא ר"א בן יעקב אומר וכו'. ואיבעיא לן רבי אליעזר בן יעקב מיבעי כולה סנהדרי או לא אמר רב יוסף תא שמע מצאן אבית פאגי מצאן זקן ממרא לסנהדרין חוץ להר הבית למקום שבירושלים לפנים מחומת העיר ונקרא בית פאגי ונידון כירושלים לכל דבריו והמרה עליהן יכול תהא המראתו המראה לידון בחנק כדכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ת"ל וקמת ועלית אל המקום וגו' מלמד שהמקום גורם שאם הורו לו (נ"א הודו) באותו מקום והמרה על אותה הוראה חייב אבל אם הורו לו במקום אחר והמרו על הוראתן פטור. ודייקינן מינה דנפיק כמה אילימא דנפוק מקצתן והמרה על דברי אותן שיצאו מאי אריא מקום גורם לו תיפוק לי דדילמא הנך דקיימי גואי כותיה סבירא להו וכי תימא דנפוק רובא דאי נמי מיפלגי הנך גואי עלייהו ארובא סמכינן וכי המרה עליהן איחיובי מיחייב כי סמכינן ארובא ומחייבינן ליה היכא דאיתא לכולה סנהדרי בהדי הדדי דאפליגו דכיון דשמעי רובא טעמא דהך מיעוטא ולא הדרי בהו סמכינן ארובא וכי המרה עליהן חייב אבל היכא דלא קיימי בהדי הדדי לא הויא הוראתן הוראה לחיוביה להאי דאיכא למימר דאי הוו הנך גואי הכא הוה אמרינן טעמא דהוא מסתבר להאי רובא דקיימי אבראי והוה הדרי בהו והכי אמרינן נמי בהוריות (ג':) גבי הורו ב"ד אי איתא לכולה סנהדרי הויא הוראה ואי לא לא הויא הוראה אלא ודאי על כרחך ליכא לאוקומה אלא כגון דנפוק כולהו והמרה עליהן. דנפוק למאן אילימא לדבר הרשות שררך אגן הסהר אל יחסר המזג כתיב ודרשינן באחד דיני ממונות אל יחסר המזג שאם נצרך אחד מהן לצאת אם נשארו שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה יוצא ואם לאו אינו יוצא. אלא פשיטא לדבר מצוה היכי דמי למדידת העגלה ורבי אליעזר בן יעקב הוא דבעי כולה סנהדרי דאי אמרת דרבי אליעזר בן יעקב לא בעי כולה סנהדרי הא מני לא רבי אליעזר בן יעקב ולא רבנן:

אמר ליה אביי לעולם דנפקי לדבר מצוה ולאו למדידת החלל אלא להוסיף על העיר ועל העזרות על העיר לקדש את התוספת לאכילת קדשים קלים ועל העזרות לאכילת קדשי קדשים ושלא יהא טמא נכנס לשם וצריכין לצאת ולתחם על איזה מקום יהיו מוסיפין. וי"א לפי שצריכין לקדש בשתי תודות ובשיר ב"ד מהלכין ושתי תודות מהלכות וכל ישראל אחריהם כדאיתא בשבועות בפ' ידיעת הטומאה (טו:) תניא כוותיה דרב יוסף דאיכא תנא דבעי כולה סנהדרי למדידת העגלה מצאן אבית פאגי והמרה עליהן כגון שיצאו למדידה שצריכה לעריפת העגלה וכו':

פיסקא החליצה והמיאונין קטנה שהשיאתה אמה או אחיה לדעתה שיוצאה בלא גט ומדאורייתא כל זמן שלא גדלה תחתיו אפי' מיאון לא בעיא דאין קדושי קטנה כלום אלא א"כ קיבל בה אביה קידושין כדכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והתקינו רבנן דתיבעי מיאון והיינו טעמא דאצרכוה שלשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. נטע רבעי דכתיב ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ואם בא לחללו על המעות צריך שלשה ואעפ"י שדמיו ידועים מ"ט קדש כתיב בה והקדש בשלשה ואיידי דדמי למעשר שני שנאכל לבעלים בירושלים תנא ליה בהדי'. ומעשר שני שאין דמיו ידועים כדמפרש בגמרא בשלשה שכיון שאין לו שער בשוק צריך שלשה לשומו אבל אם היו דמיו ידועים אינו צריך דלאו קדש כתיב ביה אלא אם גאול יגאל איש ממעשרו דמשמע בינו לבין עצמו. ואית דמפרשי דהאי אין דמיו ידועין אתרווייהו קאי לא שנא אמעשר שני ולא שנא אנטע רבעי ולא מסתבר. חדא דכולהו נוסחי שאין דמיו ידועין כתיב בהו ואי אמרת אתרווייהו קאי שאין דמיהן ידועין מיבעי ליה ותוב דהא מתנייתא דמייתי להו בגמרא דאיירי בשאין דמיו ידועים גבי מעשר בלחוד קא מיירי וש"מ כדפרשי'. פדיון ההקדשות בשלשה שמאין. הערכין המטלטלין כדבעינן למימר לקמן בשלשה. ר' יהודה אומר ואחד מהן כהן דכהן כתוב בפרשה. בקרקעות של הקדש תשעה ישראל וכהן אחד כדמפרש לקמן. ואדם שנתחייב לתת דמי עצמו להקדש כיוצא בקרקעות שצריך תשעה וכהן לשמאו כעבד:

תנו רבנן איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין פירות שהרקיבו וכו' פשוטה היא. תנו רבנן מעשר שני שאין דמיו ידועין פודין אותו בשלשה לקוחות שרצו לקנותו זה אומר בכך וכך וזה אומר בכך שמתוך שכל אחד מהן מוסיף על עילויו של חבירו אין המעשר מתאונה אבל לא בשלשה שאינן לקוחות דכיון דפסיד ולא זבני ליה אלא מיעוטא דאינשי ואינהו דלא צריכי ליה גרעי דמייהו טפי באפייהו ושימי ליה בפחות מכדי שויו. אפי' אחד מהן גר ורוצה לקנותו ואפילו אחד מהן בעלים ורוצה לפדותו. ואית דמפרשי שלשה לקוחות סוחרין בקיאין בשומא. ולאו מילתא היא דאם כן שלשה בקיאין מיבעיא ליה. ותוב מדקא מיבעיא ליה לר' ירמיה שלשתן מטילין לתוך כיס אחד מהו ותניא איש ושתי נשיו פודין מעשר שני ש"מ דטעמא דשלשה לקוחות לפי שכל אחד מוסיף על עילויו של חבירו הוא ומשום הכי כי הוו שלשתן מטילין לתוך כיס אחד חיישי' דילמא עבדי קנוניא ומסכמי כולהו לחדא דעתא ושימי ליה בפחות דאי אמרת סוחרין בקיאין בשומא אטו משום דשלשתן מטילין לתוך כיס אחד איפסילו להן. דבעי רבי ירמיה שלשתן מטילין לתוך כיס אחד מהו מי חיישינן לקנוניא דילמא מסכמי כולהו לחדא דעתא ולא מטפי חד מינייהו אעילויא דחבריה או דילמא כיון דאי בעו בעלים למשקלה בהנהו דמי שקלי לה כדמפרש בערכין (כ"ז) טפויי מטפו כי היכי דליקשי להו לבעלים למשקלה בהנהו דמי יתירי. ואתינן למפשטה מיהא איש ושתי נשיו פודין מעשר שני של אחרים ואעפ"י שכולן מטילין לתוך כיס אחד. ודחינן וממאי דבשכולן ניזונות מבעל ועושות לבעל עסקי' דומיא דשלשתן מטילין לתוך כיס אחד דילמא שאין ניזונות מבעל ועושות לעצמן עסקי' כדאמרינן (כתובות נ"ח:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונת ואיני עושה כגון רב פפא ובת אבא סוראה שהיתה נזונת משל עצמה ועושה לעצמה ואתתיה דרב פפא הויא כדאמרינן בפ' אלו נערות אמר רב פפא אמרה לי בת אבא סוראה וכו':

פיסקא ההקדשות בשלשה. מתני' דלא כר' אליעזר בן יעקב דאמר אפילו צינורא ומאי ניהו מזלג של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה ומתני' לא קא מצריך במטלטלין של הקדש טפי משלשה. אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב דמצריך עשרה בכולהו טעמא כדשמואל דאמר עשרה כהנים כתובין בפרשה ואלו הן שלשה בערכי אדם ושלשה במקדיש בהמה טהורה או טמאה וארבעה במקדיש בית או שדה הרי כאן עשרה דאלו לכהן תהיה אחוזתו לאו ממנינא הוא דלאו בשומא כתיב אלא כי חשבינן הנך דכתיבי גבי שומא כגון והעריכו הכהן וחשב לו הכהן וכיוצא בהן וקסבר רבי אליעזר בן יעקב דלמד תחתון מעליון ועליון מתחתון וליבעו כולהו עשרה אלא לת"ק ג' במטלטלין מנא ליה אילימא משום דג' כהנים כתיבי במקדיש בהמה וכל המטלטלין כיוצא בהן אלמא קסבר לא ילפי' מהדדי אי הכי קרקעות דכתיב בהו ד' בלחוד תסגי להו בארבעה ואלמה תנן בקרקעות תשעה וכהן אלא קרקעות אמאי בעו עשרה ואף על גב דסבירא ליה דלא ילפי מהדדי משום דבהנך ארבעה כהנים דכתיבי גבי קרקעות שלמי להו עשרה כהנים מרישא דפרשת ערכין ועד התם אי הכי הקדשות דשלמי בהו שיתא כהנים מרישא דפרשת ערכין ועד התם ליבעו שיתא ועלתה בקשיא:

פיסקא הערכין המטלטלין בשלשה. מאי ערכין המטלטלין אמר רב גידל אמר רב באומר ערך כלי זה עלי שנותן דמיו מ"ט אדם יודע שאין ערך קצוב אלא לאדם שנותן לפי שניו כדכתיב בקראי מבן חדש ועד בן ששים אבל לכלי אין ערך וזה שאומר ערך כלי זה עלי יודע היה שאין ערך קצוב לכלי וגמר ואמר לשום דמים שאין אדם מוציא דבריו כבטלה לפיכך צריך שלשה שמאין לשום את הכלי כדי שיתן דמיו להקדש:

דף טו עמוד א

ומתמהינן האי ערכין המטלטלין דמשמע שהערכין עצמן הן מטלטלין ערכין של מטלטלין מיבעי ליה ומשני תני ערכין של מטלטלין:

ורב חסדא אמר אבימי במתפיס מטלטלין לערכו כגון שאמר ערכו עליו והיו לפניו מטלטלין ואמר הרי אלו כערכי שהרי חלה עליהן קדושה ואם בא לפדותו צריך ג'. ומתמהינן האי ערכין המטלטלין מטלטלין של ערכין מיבעי ליה דמשמע שהמטלטלין נופלין לערכין ומשני תני מטלטלין של ערכין:

רבי אבהו אמר באומר ערכי עלי ואינו פורע בא כהן לגבות הימנו מטלטלין כדי ערכו צריך ג' לשומן כדבעינן למימר קמן בא לגבות קרקעות בעשרה והכי קאמר הערכין והן ערך אדם אם מטלטלין בג' כלומר אם גבו בשבילו מטלטלין בשלשה ואם קרקעות ט' וכהן ושומת אדם כיוצא בקרקעות. מקשי ליה רב אחא מדפתי לרבינא בשלמא לאפוקי מהקדש כהן הבא לפדות מטלטלין של הקדש וכדרב חסדא בעינן ג' דהא קראי בדקאתי לאפוקי מהקדש קא מיירי כגון דקאתי למפרק מטלטלין או קרקעות של הקדש אלא עיולי להקדש כדרב גידל ורבי אבהו ג' למה לי אמר ליה סברא הוא מה לי אפוקי מה לי עיולי אפוקי מאי טעמא חצריך רחמנא ג' דילמא טעו ומפקי מיניה דהקדש שלא כדין עיולי נמי דילמא טעו ונשמי להו למטלטלין ביתר משוין הדר הו"ל אפוקי מהקדש דהא קא גבי להו הקדש ביתר משוין והוא הדין לטעמיה דרב גידל דמוקים לה באומר ערך כלי זה עלי שנותן דמיו צריך ג' שמאין כדי שלא יטעו וישומו אותו בפחות משויו ומפסיד הקדש:

רבי יהודה אומר אחד מהן כהן אמר ליה רב פפא לאביי בשלמא לר' יהודה היינו דכתב כהן בכולם למדרש חד לגופיה ואינך הוו מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו תרי ישראל וחד כהן אלא לרבנן דלא בעו כהן כלל לישנא דכהן ל"ל למכתביה כלל וסלקא בקשיא:

ובקרקעות תשעה וכהן מנא הני מילי אמר שמואל עשרה כהנים כתובים בפרשה חד כדפרישנא ומשמעי כולהו למיעוטי כלומר כהן ולא ישראל חד לגופיה דליבעי חד כהן דוקא ואינך הוי מיעוט אחר מיעוט דהא אימעיט ליה ישראל מכהן קמא הנך מיעוטי למה לי אם אינן ענין למעט תנם ענין לרבות דאפילו תשעה ישראל ואחד כהן. מתקיף לה רב הונא בריה דרב נתן אימא חמשה כהנים וחמשה ישראלים דקמא לגופיה כדאמרן ולמעוטי ישראלים ושני הוה ליה מיעוט אחר מיעוט לרבויי ישראלים וכיון דשני הוה מיעוט אחר מיעוט מיעוטא דג' למה לי על כרחך ג' לגופיה אצטריך דלהוי כהן דוקא ולמעוטי ישראל ורביעי הוה ליה מיעוט אחר מיעוט דאתרבי ליה ישראל תנינן וכן כולהו חד הוי דוקא וחד הוי מיעוט אחר מיעוט דלהוו להו חמשה כהנים וחמשה ישראלים ועלתה בקשיא:

פיסקא ואדם כיוצא בהן מדקתני אדם ולא קתני עבד ש"מ בבן חורין קא מיירי ומשום הכי מתמהי' אדם מי קדוש דצריכי עשרה למישימיה א"ר אבהו באומר דמי עלי דשמין אותו כעבד ועבד איתקש לקרקעות דכתיב בהו והתנחלתם אותם וגו' לרשת אחזה וכיון דאיתקש לקרקעות בעי ט' וכהן כקרקעות דאלו באומר ערכי עלי לא צריך עשרה דהא מקץ קייץ ערכיה ולא צריך למישמי לגופיה בי עשרה.

בעי רבי אבון שערו העומד ליגזז כגון שהכביד שערו וראוי להקל והקדישו ובא לפדותו בשויו בכמה כגזוז דמי ובג' כשאר מטלטלין או דילמא כמחובר דמי ובעשרה ופשיטנא מיהא המקדיש את עבדו אין מועלין ואפילו בשערו דעבד איתקש לקרקעות ואין מעילה בקרקעות ובמסכת מעילה (י"ח:) גמר חטא חטא מתרומה בפרק הנהנה רשב"ג אומר מועלין בשערו וקי"ל דבשערו העומד ליגזז פליגי ת"ק סבר לאו כגזוז דמי והוה ליה כי גופיה דעבדא ועבדא איתקש לקרקע לפיכך אין מועלין בו ורשב"ג סבר כגזוז דמי והוה ליה כשאר מטלטלין לפיכך מועלין בשערו ש"מ לת"ק דאמר שערו העומד ליגזז לאו כגזוז דמי בעי עשרה לרשב"ג דסבר כגזוז דמי סגיא ליה בשלשה. וסברינן לאוקומי הני תנאי כי הני תנאי דתנן ר"מ אומר יש דברים שהן כקרקע שהרי אינן מטלטלין ואין דינן כקרקע ואין חכמים מודים לו כיצד עשר גפנים טעונות מסרתי לך לשמור ופשעת בהן או שבצרתם לעצמך והלה אומר לא מסרת אלא חמש ר"מ מחייב שבועה על השאר לפי שהודה במקצת דכתיב כי הוא זה ודרשינן ליה בפרק שבועות הדיינין (שבועות ל"ט:) להודאה במקצת טענה וחכמים אומרים כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע ואין נשבעים על הקרקעות דהא אימעיטו להו בכלל ופרט וכלל בפרק שבועות הדיינין (שבועות מ"ג.) ובדוכתה וא"ר יוסי ברבי חנינא בענבים העומדות ליבצר עסקינן ר' מאיר סבר כבצורות דמיין והוו להן מטלטלין ונשבעין עליהן ורבנן סברי לאו כבצורות דמיין והוו להו כקרקע ואין נשבעין על הקרקעות וסברי' לאוקומי ר' מאיר דאמר כל העומד ליבצר כבצור דמי כרשב"ג דאמר שערו העומד ליגזז כגזוז דמי רבנן כת"ק דרשב"ג. ודחינן ת"ק דרשב"ג אפילו תימא ר' מאיר היא התם גבי ענבים העומדות ליבצר במה דשבקת להו מכחש כחשי שכיון שנתבשלו כל צרכן שוב אינן מוסיפין אלא הרוח חוזר ושואבת לחלוחיתן ומשום הכי חשיב להו ר' מאיר כבצורות הכא גבי שערו משבח שבח שהרי הולך וגדל ולענין צורך השער לאו עומד ליגזז הוא והאי דינא דענבים העומדות ליבצר כבר ברירנא ליה בדוכתיה במס' שבועות בירור יפה:

מתני' הרובע והנרבע בעשרים ושלשה. רובע שור שרבע את האשה והנרבע אשה שנרבעה לשור. ובגמרא יליף להו מקראי:

ואמרינן קא פסיק ותני רובע לא שנא רובע את הזכר ולא שנא רובע נקבה כולהו בעשרים ושלשה בשלמא רובע נקבה דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בעשרים ושלשה דדיני נפשות דבעו עשרים ושלשה נפקי לקמן מקראי אף בהמה בעשרים ושלשה אלא רובע זכר מנא לן דהוי בעשרים ושלשה ופשיט' דכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת ומהאי קרא נפקא לן בפרק ארבע מיתות לרובע זכר לחיוביה מיתה אם אינו ענין לשוכב ממש דהיינו אדם הבא על הבהמה שהרי נאמר איש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת תנהו ענין לנשכב לבהמה וה"ק קרא כל שוכב עם בהמה להרבע לה מות יומת ואפקיה רחמנא לנשכב בלשון שוכב לאקושי לשוכב לומר לך מה שוכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת ואת הבהמה תהרוגו מקיש בהמה לאיש אף נשכב לבהמה הוא ובהמתו בעשרים ושלשה:

פיסקא שור הנסקל שהמית את האדם דכתיב ביה השור יסקל בכ' ושלשה שנאמר השור יסקל וגם בעליו אם עשה כן יומת כמיתת הבעלים כך מיתת השור מה מיתת הבעלים שהרגו את האדם בכ"ג אף מיתת השור שהרג את האדם בכ"ג. אמר ליה אביי לרבה ממאי דהאי וגם בעליו יומת לאקושי מיתת השור למיתת הבעלים הוא דאתא אימא לקטלא ממש הוא דאתא דהיכא דמיקטל תוריה מיקטל איהו בהדי תוריה ומפרקינן אם כן ליכתוב רחמנא וגם בעליו ולישתוק יומת למה לי שמע מינה כי איצטריך למיכתב מיתה גבי בעלים לאקושי מיתת השור למיתת בעלים הוא דאיצטריך. ומקשי' דילמא לעולם לקטלא ממש ודקא קשיא לך לכתוב רחמנא וגם בעליו ולישתוק אי כתב הכי הוה אמינא בסקילה דהא וגם בעליו לחודיה מוסיף על ענין ראשון לכל מילי הוה משמע כתב רחמנא יומת במיתה האמורה בתורה סתם דהיינו חנק:

דף טו עמוד ב

ומתמהינן אקושיין היכי הוה ס"ד למימר הכי ס"ד קטל איהו בסייף קטל ממוניה ניחייביה לדיליה בסקילה שהיא חמורה מכולן שהרי נתנה לעובד ע"ז אלא ודאי ש"מ בלא יומת נמי לא הוה ס"ד לחיוביה סקילה ואם כן יומת על כרחך להיקשא דמיתת השור למיתת הבעלים הוא דאתא. ומקשינן דילמא לעולם לקטלא ממש ודקאמרת יומת למה לי אי לאו יומת הוה אמינא מיתתו בסייף דהא ליכא לחיובי סקילה כדאמרן וכיון דאפיקתיה מסקילה אוקמיה אסייף בי דיניה כתב רחמנא יומת סתם לאפוקי מסייף. הניחא למאן דאמר חנק חמור מסייף ליכא למימר דלאפוקיה מסייף לחנק הוא דאתא משום דקשיא לן קטל איהו בסייף הקל קטל ממוניה ליחייביה חנק דחמור טפי ועל כרחין להיקשא הוא דאתא אלא למאן דאמר חנק קל מסייף הא ודאי איכא לאקשויי דילמא לעולם קטלא ממש ואצטריך יומת לאפוקיה מסייף החמור לחנק הקל. ומפרקינן לא סלקא דעתך למימר דלקטלא ממש הוא דאתא דכתיב אם כופר יושת עליו ואי ס"ד בר קטלא הוא היכי שקלינן מיניה כופר ופטרינן ליה והא כתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ומקשינן אדרבא משום הך קרא גופיה דכתב גבי רוצח גופיה דלא תקחו כופר אצטריך למיכתב הכא גבי ממוניה אם כופר יושת עליו דלא תימא לא תקחו כופר כתיב ואפילו קטל תוריה נמי לא מצי פריק נפשיה הילכך כתב רחמנא אם כופר יושת עליו לאשמועינן דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא אלא בקטלא והיכא דקטל ממונא לפרוק נפשיה בממונא אלא אמר חזקיה כו' דלאו מיומת שמעינן לה אלא מקרא אחרינא שמעינן לה מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו וא"כ וגם בעליו יומת למה לי על כרחך להיקשא הוא דאתא:

איבעיא להו שור סיני אלו קרב להר בעוד שהשכינה שם דכתיב ביה אם בהמה אם איש לא יחיה בכמה היה נידון והיינו טעמא דלא קא מתמהינן הכא שור סיני מאי דהוה הוה כדאקשינן בכתובות (ג'.) קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה משום דהתם קא מדחי לפרושי מילתא דלא איירי בה קרא וכיון דקרא לא איירי בה אנן למה לי למיבעא בתרה אי למיגמר לא צריכנא ליה דמאי דהוה הוה אי לפרושי קרא הא לא צריך אבל הכא דאשמועינן קרא דמיחייב קטלא איבעיא לן בכמה הוה כי היכי לפרושי קרא ולמידע היכי הוה מילתא. ת"ש אם בהמה אם איש לא יחיה מה איש בעשרים ושלשה שהרי הוקבעו סנהדראות קודם לכן על העם דכתיב ויבחר משה אנשי חיל וגו' ופשיטא ליה לתנא דכי קבע משה סנהדרי מידע הוה ידע כמה צריך לדיני ממונות וכמה צריך לדיני נפשות. אף בהמה בעשרים ושלשה:

פיסקא הארי והזאב כו' שהמיתו את האדם שחייבין סקילה כדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נ"ד:) אחד השור ואחד כל הבהמה כו' מיתתן בעשרים ושלשה ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שהמיתו את האדם בההיא קאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה ואמילי דת"ק קאי דאיירי כשהמיתו אבל לא המיתו לא קטלינן להו אלמא קסבר יש להן תרבות כלומר אפשר לגדלן וללמדן שלא יזיקו ולפיכך מותר לגדלן דלא קרינא בהו לא תשים דמים בביתך וכיון דמותר לגדלן הרי יש להן בעלים ולאו הפקר נינהו ואסור להרגן מפני הפסד בעלים אבל אם המיתו קטלינן להו לסלוקי היזיקא ולאו מדינא דשור שהמית את האדם דא"כ לר' אליעזר ליבעי עשרים ושלשה ולא מצית למימר טעמא דלא בעו עשרים ושלשה לר' אליעזר דכיון שהמיתו הוכיח סופן על תחילתן שלא היו אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן כמו שפירש רבינו שלמה ז"ל דהא תינח הארי והדוב ושאר חיות דרגילי לאזוקי איכא למימר דכי המיתו איגלאי מילתא דלאו בני תרבות נינהו אלא שאר בהמה וחיה דהוו בני תרבות לכ"ע כגון כשבים ועזים וסוסים ופרדים וחמורים דס"ל לר' אליעזר דכי המיתו כל הקודם להרגן זכה כדקתני בברייתא בהדיא רבי אליעזר אומר שור שהמית מיתתו בעשרים ושלשה שאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להרגן זכה לשמים מאי טעמיה דר' אליעזר מי איכא למימר דסבירא ליה דליכא בהמה דהויא תרבות אלא שור אלא ודאי על כרחך טעמא דרבי אליעזר גבי שאר בהמה וחיה לאו משום דאיגלאי מילתא דהני לאו בני תרבות נינהו אלא לעולם בני תרבות נינהו ויש להם בעלים ואפ"ה כיון שהמיתו קטלינן להו לסלוקי היזיקא מדרבי נתן (ב"ק ט"ו:) אי נמי מדכתיב ובערת הרע מקרבך ות"ק ורבי אליעזר בהא פליגו ת"ק יליף שור שור משבת דכתיב ביה לכל בהמתך ור"א לא יליף שור שור משבת הילכך שור דכתב ביה רחמנא קרא לאקושיה לבעלים צריך עשרים ושלשה שאר בהמה וחיה לא בעו עשרים ושלשה ורבי יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו קאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה דשמעיה לתנא קמא דקאמר כשהמיתו מיתתו בעשרים ושלשה וקאמר ליה רבי אליעזר אומר אני אפילו לא המיתו כל הקודם להרגן זכה דאין להן תרבות ואסור לגדלן לפיכך אין שם בעלים עליהם והוו להו הפקר הילכך כל הקודם להרגן זכה:

תנן רבי אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בשלא המיתו מאי זכה זכה לעורן דלאו איסורי הנאה נינהו שהרי לא המיתו זכה לעורן דהפקר נינהו דהא אין להם בעלים אלא לריש לקיש דמוקים לה בשהמיתו כיון דהמיתו ואמר ר' אליעזר דאין צריך לדונן בעשרים ושלשה אלא קטלינן להו משום דכתיב ובערת הרע מקרבך מכי קטלי הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה דכי לא יליף רבי אליעזר שאר בהמות משור הני מילי לקולא לאצריכונהו עשרים ושלשה אבל לחומרא למיסרינהו בהנאה משעת גמר דין יליף בקל וחומר ומה שור שהקל עליו הכתוב לדונו בעשרים ושלשה כיון שנגמר דינו אסור בהנאה דכתיב סקול יסקל וגו' ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה אלא בא הכתוב ללמדך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו לסקילה אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמר קרא את בשרו לרבות את הטפל לבשרו ומאי נינהו עורו (ב"ק מ"א.) ואיכא דנפקא ליה התם מדכתיב ובעל השור נקי נקי מנכסים והרי אתה דן משור ומה שור שהקל עליו הכתוב שלא לדונו אלא בעשרים ושלשה אסור בהנאה שאר בהמה וחיה שהחמיר עליהן הכתוב שכל הקודם להרגן זכה אינו דין שיהו אסורין בהנאה והרי אתברר לך דעל כרחך שאר בהמה וחיה שהמיתו לדברי הכל אסורין בהנאה משנגמר דינן להריגה ואי אמרת דרבי אליעזר כי קאמר כל הקודם להרגן זכה בשהמיתו בלחוד קאמר מכיון שהמיתו הוו להו כמאן דנגמר דינן להריגה ונאסרו בהנאה וא"כ מאי זכה. ומפרקינן דהאי זכה לאו נשתכר ממון הוא אלא זכה לשמים שבער את הרע מן העולם. תניא כדריש לקיש כו' כדפרישית דת"ק יליף שור שור משבת ורבי אליעזר לא יליף שור שור משבת:

פיסקא דמתני' ר' עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה ודייקי' ר' עקיבא היינו ת"ק ומפרקינן איכא בינייהו נחש לת"ק נחש נמי בעשרים ושלשה כדקתני למתני' בהדיא ור' עקיבא דלא מפריש מידי בהדיא אלא קאמר מיתתן בעשרים ושלשה כדקתני במתני' דלא מפריש אלא קאמר בעשרים ושלשה איכא למימר דלאו אכולהו קאי אלא אמקצתייהו ומאי מעיט נחש דחמור מכולן דלא ליבעי עשרים ושלשה כדאמרינן בב"ק דברי הכל נחש לעולם אסור:

מתני' אין דנין לא את רובו של שבט כדבעינן למימר קמן ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד ובגמרא מפרש מנלן. אין מוציאין למלחמת הרשות שאינה לכבוש את ארץ ישראל ולא להגן על עצמן אלא לרשת משכנות לא להם אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד ואין מוסיפין על העיר ירושלים לקדש את התוספת בקדושת העיר שאוכלין בה מעשר שני וקדשים קלים ועל העזרות לאכול שם קדשי הקדשים כדפרישנא לעיל אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד ובגמרא מפרש מנא לן. ואין עושין סנהדראות של עשרים ושלשה לשבטים אלא בב"ד של שבעים ואחד לא שצריכין לצאת להושיבן אלא שהשבט וסנהדרין הולך אצל ב"ד הגדול שבירושלים והן ממנין אליהן סנהדרין והולכין להן וי"א שצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן ואינו נראה. אין עושין עיר הנדחת בספר עיר העומדת על הגבול ואין אחרת מפסקת בינו ובין ארץ העמים. ולא של עיר הנדחת כו' ובגמרא מפרש טעמא דכולהו:

ודייקינן בגמרא האי שבט דחטא במאי אילימא שבט שחלל את השבת במזיד ובהתראה אימור דפליג רחמנא בין יחידין למרובין דהיחידים סגיא להו בכ"ג ומרובים ליבעו שבעים ואחד הני מילי לענין ע"ז כדכתיב והוצאת את האיש ההוא וגו' לשעריך איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך בשאר מצות מי פליג רחמנא אלא בשבט שהודח למימרא דשבט שלם שהודח כמרובין דעיר הנדחת דיינינן ליה ולא כיחידים למאי נפקא מינה למיבעי סנהדרי גדולה ובסייף כמאן לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה דבציר מעשרה לא מקרו עיר וטפי ממאה נפקי להו מתורת עיר והוו להו צבור ובצבור לא אשמועינן קרא דלהוי בסייף הילכך כל חד מינייהו נידון בפני עצמו כיחיד ובסקילה רבי יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט ולא עד בכלל דכ"ע מיהת שבט שלם לא דייני' ליה כמרובין דעיר הנדחת וכי היכי דלענין קטלא כיחיד דמי לענין דיניה נמי כיחידי דמי ובעשרים ושלשה ואוקמה רב מתנה בנשיא שבט שחטא באחד מכל המצות לאו מי אמר קרא כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול יביאו אליך דאלמא בעי שבעים ואחד דהא משה במקום ע"א קאי ה"נ גבי נשיא שבט דבריו של גדול קרינא ביה. עולא א"ר אלעזר בבאין שבטים על עסקי נחלות וכתחילתה של ארץ ישראל כלומר כחלוקה כך דינה ודחינן אי מה להלן בקלפי כו' כדמפרש ביש נוחלין ואידחא לה. ואתא רבינא ופריק פירוקא אחרינא. לעולם שבט שלם שהודח ודקא קשיא לך כרבים דיינינן ליה אין אע"ג דמיתתן בסקילה כיחיד כרבים דיינינן ליה בע"א דמכדי עיר הנדחת גופה מנא לן דבעיא ע"א דכתיב והוצאת וגו' ה"נ כו' והיינו דקא אמרינן לאו מי אמר רבי חמא וכו' לקמן גבי עיר הנדחת דבעיא שבעים ואחד איש ואשה אתה מוציא לשעריך לב"ד שבעיר והיינו סנהדרי קטנה ה"נ וכו'. ור' יאשיה ור' יונתן כי איירי לענין קטלא איירי דכי הוו טפי משיעור עיר הנדחת דיינינן להו בסקילה אבל לענין דינא דכ"ע לא פליגי דכמה דהוו טפי כרבים דיינינן להו בע"א דכל שכן דאיכא למעטונהו ממשמעותא דאיש ואשה:

דף טז עמוד א

פיסקא ולא את נביא השקר וכו' מנא הני מילי אמר ר' יוסי בר' חנינא אתיא הזדה הזדה מזקן ממרא כתיב בזקן ממרא ואיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וגו' וכתיב בנביא השקר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וגו' מה להלן בזקן ממרא אינו נהרג אלא א"כ המרה על ב"ד של ע"א דכתיב וקמת ועלית אל המקום וגו' אף נביא השקר אינו נהרג אלא בב"ד של ע"א.

ומתמהינן והא הזדה דזקן ממרא כי כתיבא בקטלא כתיבא דכתיב ביה בקרא ומת האיש ההוא וקטלא דידיה בעשרים ושלשה הוא כשאר יחידים שחייבין מיתות ואי גמיר הזדה הזדה מינה אדרבא הוי בעשרים ושלשה אלא אמר ריש לקיש גמר דבר דבר מהמראתו דזקן ממרא כתיב בהמראת זקן ממרא ועשית על פי הדבר וכתיב בקטליה דנביא השקר אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי וגו' מה המראת זקן ממרא בע"א אף מיתתו של של נביא השקר בע"א. ודייקינן ונהדר זקן ממרא ונגמר הזדה הזדה מקטליה דנביא השקר ולהוי קטליה דזקן ממרא בע"א ואלמה לא תנן ולא את זקן ממרא אלא בב"ד של ע"א. ומהדרינן דבר דבר גמיר הזדה הזדה לא גמיר. אית דמפרשי דהאי תנא הך גזרה שוה דבר דבר הוה גמר מרביה אבל הך דהזדה לא הוה גמיר מרביה ואדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא אם כן קבלה מרבו הלכה למשה מסיני דאיכא למימר דקרא למילתא אחריתי אתאי ויש לנו לפרש דבר דבר גמיר דדמי להדדי הזדה הזדה לא גמיר דלא דמו אהדדי דהתם כתיב אשר יזיד והכא כתיב אשר יעשה בזדון. וכי תימא ליגמר מזדון דכתיב בנביא השקר בזדון דברו הנביא מהתם ליכא למיגמר דלאו בקטלא כתיב:

פיסקא ולא את כהן גדול דכתיב את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול ומשה במקום ע"א קאי. מתיבי דבר גדול דבר קשה ומפרקינן הוא דאמר כי האי תנא דבר גדול דבריו של גדול. ודייקינן בשלמא להאי תנא דאמר דבר גדול דבריו של גדול אצטריך תרי קראי חד לדבר קשה וחד לדבריו של גדול אלא להך תנא דמפיק להו לתרווייהו לדבר קשה תרי קראי למה לי ומפרקי' חד לצואה וחד לעשייה ללמד שעשו כן כמו שציום ואידך תנא דמפיק חד לדבר קשה וחד לדבריו של גדול אמר לך אי ס"ד תרווייהו חדא מילתא היא וחד לצואה וחד לעשיה ליפקינהו לתרווייהו בחד לישנא ולכתוב או גדול גדול בתרווייהו או קשה קשה בתרווייהו מאי שנא דכתב בחד מינייהו גדול ובחד מינייהו קשה שמעת מינה תרתי חדא דבר קשה ואידך דבריו של גדול ויש לפרש חדא לדבר קשה ממש ולצואה ועשיה ואידך מדשני קרא בדבוריה ש"מ נמי דבריו של גדול:

בעי רבי אלעזר שורו של כהן גדול שהמית את האדם דינו בכמה כיון דכתיב וגם בעליו יומת ואפיקניה לכמיתת הבעלים כך מיתת השור לכמיתת הבעלים דידיה מדמינן ליה ובעי שבעים וחד או דילמא למיתת הבעלים דעלמא מדמינן ליה וסגיא ליה בעשרים ושלשה ולא אפשיטא. ודייק אביי מדלא מספקא ליה לרבי אלעזר אלא שורו של כהן גדול ומשום דסלקא דעתא לדמוייה למיתת הבעלים דידיה ש"מ שאר ממונו פשיטא ליה דבג' סגיא. ומתמהינן למה ליה לאביי למידק עלה מדרבי אלעזר פשיטא דקרא במיתת השור הוא דאיירי דלהוי כמיתת בעלים בשאר ממונו לא איירי. ומהדרינן אצטריך מהו דתימא הואיל וכתיב כל הדבר הגדול וגו' ומקשינן ואימא הכי נמי דמקרא תיפוק לי דאפי' ממונו ליבעי שבעים ואחד ומפרקינן מי כתיב דברי גדול דמשמע כל דבריו דבר כתוב חד דבר דמשמע דבר שהוא חיוב גופו של גדול:

פיסקא אין מוציאין למלחמת הרשות כו' מנא הני מילי אמר רבי אבהו אמר קרא וכו' הוא זה מלך דהא יהושע במקום מלך הוה וכל ישראל אתו זה משוח מלחמה כלומר מי שכל ישראל אתו וכל העדה זו סנהדרי גדולה ודחינן אע"ג דודאי קרא הכי מידריש כדאמרן דילמא האי כל העדה דכתיב לאו דלישילינהו יהושע לסנהדרי לאפוקי למלחמת הרשות קאמר אלא רחמנא הוא דאמר לסנהדרי דלשאילו באורים ותומים והא קמ"ל דאין נשאלין אלא למלך ומשוח מלחמה ולסנהדרי גדולה אבל להדיוט לא אלא מדוד ילפינן לה כדרב חגא בר ביזנא אמר ר' שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כלפי צפון כיון שהגיע חצות לילה היתה רוח צפונית מנשבת בו דקיי"ל ארבע רוחות מנשבות בכל יום מזרחית בבקר ודרומית בחצי היום מערבית בתחלת הלילה צפונית בחצי הלילה כמהלך חמה שמהלכת ממזרח לדרום וממערב לצפון והיה מנגן מאליו והיה דוד נעור משנתו לקול הכנור ועומד ועוסק בתורה עד שיעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר כו' עד אין הקומץ כלומר כשם שאין מלא קומצו של אדם משביע את הארי אלא מה שהוא טורף ונוטל מעצמו כך אין ישראל יכולין להתפרנס זה מזה שאין הבור מתמלא מחוליתו והוא גובה שבסביבות הבור כדתנן (עירובין פ"ג:) חולית הבור והסלע שהן גבוהין עשרה טפחים ואם בא אדם להשלים את כל החוליא לבור אין הבור מתמלא בכך וכשם שאין חללו של בור מתמלא מאותו גובה שבו לפי שהגובה מועט מכדי החלל עד שיביאו עפר ממקום אחר כך אין חסרון ישראל מתמלא מהיתרון שלהן לפי שיתרון פחות מכדי החסרון וצריכין הן ליטול ממקום אחר ויש מפרשים שהחופר בור אם יחזיר את העפר שהוציא ממנו לתוכו אינו מתמלא עד שיוסיף בו עפר אחר. ד"א אין הבור מתמלא מחוליתו מן המטר היורד מן השמים עד שיתמשך לו אמת המים מחוץ והפירוש הראשון שכתבנו הוא הנכון. מיד אומר להן לכו ופשטו ידיכם בגדוד כו' אר"י מאי קרא ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו ואביתר שר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ יהוידע בן בניהו זה סנהדרי וכן הוא אומר באביו ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי ולמה נקרא שמן כרתי שכורתין דבריהם ופלתי שמופלאין מעשיהן ואביתר אלו אורים ותומים ואחר כך שר צבא למלך יואב הכי אשכחן לה בנוסחי דיוקי דילנא והכי נמי אשכחן לה בתשובה לרבינו האי גאון זצ"ל וקאמר דהכין גרסי רבנן כולהון בלא שיבושא ובלא פלוגתא ואזהר לתקוניכון לנוסחי דלית בהו הכי ולאיומי על כולהו רבנן ותלמידי למגרס הכי דלא תהוי חס ושלום תקלה במילתא. ואמרינן מאי קרא דכנור היה מעירו לדוד דכתיב עורה כבודי וגו' אעירה שחר שאני מעורר את השחר ולא כשאר מלכים שהשחר קודם ומעירן:

דף טז עמוד ב

פיסקא ואין מוסיפין על העיר כו' מנה"מ אמר קרא ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו לדורות מה משכן לא נעשה אלא על פי משה שהיה עומד במקום שבעים ואחד אף לדורות על פי ע"א. מתיב רבא כל הכלים שעשה משה כו' משיחתן מקדשתן וכלים הנעשים מכאן ואילך עבודתן מחנכתן וקידוש דאתי על ידי עבודה קרי חינוך כדכתיב (מלכים א ח סג) זאת חנוכת המזבח ביום המשח אותו וכתיב ויחנכו את בית ה' המלך וכל קהל ישראל כו' ואמאי לימא וכן תעשו לדורות ומפרקינן שאני משיחה דאימעיטא לה מדורות דכתיב וימשחם ויקדש אותם מדהוה ליה למיכתב ויקדש וכתיב ויקדש אותם ש"מ למעוטי מהאי קרא משיחה מדורות לגמרי. אימא כי מעיט קרא משיחה מדורות דלא ליבעי משיחה דוקא כי הנך דמשה אלא או במשיחה או בעבודה. אמר רב פפא אמר קרא אשר ישרתו בם בקדש ישרתו להבא משמע הכתוב תלאו בשירות דמכדי כתיב את כל כלי השרת אשר ישרתו בם למה לי ש"מ למתלינהו בשירות. ודייקי' השתא דכתיב אשר ישרתו בם מיעוטא דאותם למה לי. ומפרקינן אי לאו אותם דמעיט משיחה מדורות הוה אמינא האי ישרתו בם לרבויי עבודה לדורות קאתי ולעולם הוא הדין נמי למשיחה דהא כתיב וכן תעשו כתב רחמנא אותם למעוטי דורות ממשיחה לגמרי דאי לאשמועינן דלדורות במשיחה או בעבודה למה לי מיעוטא מכדי עבודה מאשר ישרתו בם נפקא ומשיחה נפקא לי מוכן תעשו אותם למה לי ש"מ למעוטי משיחה לגמרי מדורות קאתי. ואית דגרסי אי לאו אותם הוה אמינא אותם במשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו כתב רחמנא אותם אותם במשיחה ולא לדורות במשיחה:

פיסקא אין עושין סנהדראות לשבטים כו'. מנא לן כדאשכחן במשה כו' דכתיב ויבחר משה אנשי חיל וגו' ומשה במקום שבעים ואחד קאי בדין הוא דלימא דמשה עדיף טפי משבעים ואחד שהרי היה דן את ישראל על פי הדיבור אלא כיון דאיתיהיבא להו רשותא לסנהדרי גדולה למידן במה דאיתיהיבא ליה למשה לא איצטריך למימר טפי: ת"ר מנין שמעמידין שופטים לכל ישראל דהיינו סנהדרי גדולה ת"ל שופטים תתן לך לכל ישראל אמר רחמנא ומנין שמעמידין שוטרים לכל ישראל גדולים וחשובין ורודין בשבט על פי השופטים למי שאינו מקבל עליו את הדין ת"ל ושוטרים תתן לך רבי יהודה אומר ב"ד אחד ממונה על השבטים כולן שנאמר תתן לך אבל שופטים לכל שבט ושבט לית ליה והני מילי למצוה אבל רשות אפי' רבי יהודה מודה דאי בעו למנויי לכל שבט ושבט שפיר דמי רשב"ג אומר לשבטיך ושפטו מצוה בשבט לדון את שבטו ולא יוכלו בני שבטו לילך אחר סנהדרי של שבט אחר אבל לסנהדרי גדולה דכולי עלמא אזלי:

פיסקא ולא שלש ערי הנדחת. זימנין אמר רב בב"ד אחד הוא דאין עושין הא בשנים ושלשה בתי דינין כגון שעשתה סנהדרי זו שתי ערים נדחות ומתו בני אותה סנהדרי ועמדו אחרים תחתיהן ועשו שלישית. ויש לפרש בשנים ושלשה בתי דינין כלומר בזו אחר זו בב"ד אחד בבת אחת. וזימנין אמר רב לעולם אין עושין שלש משום קרחה שלא תעשה קרחה בארץ ישראל. אמר ריש לקיש לא שאנו אלא במקום אחד כו' ורבי יוחנן אמר לעולם אין עושין שלש משום קרחה כדמפרש בברייתא: מימריה דר' שמעון דדריש טעמא דקרא בפרק המקבל גבי אלמנה בין שהיתה עניה כו':

מתני' סנהדרי גדולה היתה של ע"א כו' ומנין לקטנה שהיא של כ"ג ת"ל ושפטו וגו' ושפטו לשון פורענות הוא עדה שופטת שרואה לעשות בו משפט ועדה מצלת הרי עשרים הכתוב למד שצריך שיהו עשרים מתחילה שאם יחלקו יהיו עשרה מחייבין ועשרה מזכין ומנין לעדה שהיא עשרה שנאמר במרגלים עד מתי לעדה הרעה הזאת אמאן קאמר אילימא אכולהו ישראל מסופיה דקרא נפקא את תלונות בני ישראל אשר המה מלינים עלי שמעתי אלא לאו אמרגלים מרגלים כמה הוו תרי סרי אפיק מינייהו יהושע וכלב פשו להו עשרה וקרי להו עדה ומנין להביא עוד שלשה לתשלום עשרים ושלשה ממשמע שנאמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שומע אני שאמר היה אחרי רבים לטובה אם כן כיון דהטיה לטובה עפ"י רבים מרישא שמעת לה למה נאמר אחרי רבים להטות אי לרעה ועפ"י אחד הא כתיב רישא דלא אי לטובה מרישא שמעת לה אלא לעולם לרעה ורישא קא מיירי בהטייה לרעה על פי אחד דלא וסיפא קא מיירי בהטייה על פי שנים אפילו לרעה וכיון דבעינן הטייה לרעה על פי שנים על כרחך צריך עשרים ושנים דבבציר מתריסר לא הויא הטייה לרעה ולא מצית לאוקומה כגון דהוו תשעה מזכין ואחד עשר מחייבין דהא כתיב והצילו העדה למימר דבעינן עשרה מזכין ואין ב"ד שקול שמא יחלקו לחצאין ובעינא אחרי רבים להטות וליכא מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן עשרים ושלשה. ויש מפרשין שומע אני היה עמהן לטובה היה עם המיעוט לטובה ולאו מילתא היא. וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרי קטנה מאה ועשרים ובגמרא מפרש מאי עבידתייהו. רבי נחמיה אומר מאתים ושלשים כדי שיהא כל אחד מסנהדרי שר של עשרה שלא מצינו בסנהדרי קטנה שהעמיד משה פחות משרי עשרות:

ודייקינן בגמרא מ"ט דרבנן דאמרי שבעים ואחד מטעמא דמשה על גביהן דילמא משה לאו מיצרך הוה צריך למהוי בהדייהו אמר קרא והתיצבו שם עמך ואת בהדייהו ורבי יהודה עמך משום שכינה כדי שתשרה עליהן שכינה כדכתיב ואצלתי מן הרוח אשר עליך. ויש אומרים עמך יעמדו מחוץ לאהל ואל יבואו לאהל משום שכינה. ויש לפרש כדי שתגן עליהם זכותו של משה שלא תפרוץ בם שכינה בעומדם לבדם. ורבנן אין הכי נמי ונפקא להו מקרא אחרינא ונשאו אתך ואת בהדייהו ורבי יהודה ההוא מיבעי ליה אתך בדומין לך כלומר שכשרין כמותך ורבנן נפקא להו בדומין לך מונשאו אתך דכתיב בסנהדרי קטנה וילפי סנהדרי גדולה מסנהדרי קטנה:

דף יז עמוד א

ת"ר וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו שעלה ביד שנים מאותן היוצאין שני פתקין חלק ונשארו שם שני פתקין כתובין זקן כנגד אלדד ומידד שלא הלכו ליטול שמא יעלה בידן חלק. כיוצא בדבר אתה אומר ולקחת חמשת חמשת שקלים פדויי בכורי בני ישראל העודפים על הלוים וכו'. ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו קסבר כל השבעים ושנים נתנבאו שאותן שבעים שהלכו כולן עלו בידן פתקין כתובין ואלדד ומידד אמרו אין אנו ראויין לאותה גדולה ולא רצו לצאת שמא יעלה בידן זקן אמר להן הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם וכו' ומה גדולה פסק להן שכל הנביאים ההם נתנבאו באותה שעה ופסקו ושוב לא נתנבאו והם נתנבאו ולא פסקו. ואיבעיא לן מנא לן דהנך פסקו אילימא דכתיב בהו ולא יספו ומשמע לך לא יספו להנבא מלשון ולא יסף עוד מלאך (שופטים יג כא) אלא מעתה דכתיב גבי שכינה קול גדול ולא יסף ה"נ דלא אוסיף הוא אלא על כרחך דלא פסק הוא ה"נ דילמא האי ולא יספו דלא פסקו הוא אלא גבי הנך כתיב ויתנבאו כבר מכלל דפסקו ולגבי הני כתיב והמה מתנבאים שהיו עדיין מתנבאים והולכים. ודייקינן בשלמא למ"ד על עסקי שלו ועל עסקי גוג ומגוג היו מתנבאים היינו דכתיב מי יתן אלא למ"ד משה מת מאי מי יתן מי איכא למימר דהוה ניחא ליה ומפרקינן לא סיימוה קמיה דהכי והכי קא מינבו אלא אודעוהו דהוו מינבו ולא אמרי ליה מאי הואי נבואתייהו:

מתני' הטייתך לטובה על פי אחד ולרעה על פי שנים וכו'. ומקשינן סוף סוף כיון דצריכית לאיתויי אחרינא למהוי ב"ד נוטה הטייתך לרעה עפ"י שנים לא משכחת לה וא"כ אמאי קאמר תנא לרעה עפ"י שנים אבל לקרא לא מצי לאקשויי דקרא לא חד קאמר ולא שנים קאמר ולא ג' קאמר אלא אוכוחי מוכח דצריך בהטייתך לרעה מכריעין יתר ממה שאתה צריך לטובה היכא דאפשר שנים שנים היכא דלא אפשר שנים להוו ג'. אמר ר' אבהו אי אתה מוצא אלא במוסיפין ודברי הכל כגון אחד עשר מחייבין ואחד עשר מזכין ואחד אומר איני יודע דתנן בפרק היו בודקים ואחד אומר איני יודע יוסיפו הדיינין כמה הן מוסיפין שנים נמצאו כ"ה צא מהן האומר איני יודע שהרי אינו מן החשבון נשארו עשרים וארבעה ועל דרך זה תוכל למצוא הטייה עפ"י שנים לרעה שיהו י"א מזכין וי"ג מחייבין. אי נמי בסנהדרי גדולה ואליבא דרבי יהודה דאמר שבעים דכיון דהוו להו זוגות זימנין דאיכא תלתין וארבעה מזכין ותלתין ושיתא מחייבין ואיכא הטייה לרעה עפ"י שנים. כללא דמילתא לעולם הטייה עפ"י שנים לא משכחת לה אלא בב"ד שקול כדי שתוציא מהן שנים ותוכל לחלוק את השאר לחצאין:

אמר רבי אבהו במוסיפין עושין ב"ד שקול לכתחילה כדפרשינן. ומתמהי' פשיטא מתני' היא דקתני התם כמה הן מוסיפין שנים ומהדרי' מהו דתימא האי דקאמר איני יודע כמאן דאיתיה דמי ואי הדר אמר טעמא בין לזכות בין לחובה שמעינן ליה דלהדר ולהוי ממנינא למאי נפקא מינה דאי איכא י"א מזכין וי"ג מחייבין והאיך דאמר מעיקרא איני יודע הדר אסתבר ליה טעמא לזכות והנך כולהו לא מסתבר ההוא טעמא גבייהו ואלו הוה חשבינן ליה מכללא דסנהדרי אע"ג דלא מסתבר טעמיה להנך על כרחייהו הוה חשבינן ליה ממנינא מהו דתימא אמרינן לצטרף בהדי הנך דמזכו והוו להו שנים עשר מזכין ושלשה עשר מחייבין ולא לחייביה קמ"ל דכמאן דליתיה דמי ולא מצטרף וכ"ש היכא דאמר טעמא לחובה והנך כולהו אי רובהו לא מסתבר גבייהו כלל דתו לא חזי לאצטרופי בהדי המחייבין דמכי אמר איני יודע נפק ליה מכללא דסנהדרי והוה ליה כאחד מן התלמידים וכי היכי דגבי אחד מן התלמידים אפי' אמר טעמא לזכות אין שומעין לו אלא א"כ היה ממש בדבריו כדקתני בהדיא (לקמן סנהדרין מ'.) אם יש ממש בדבריו שומעין לו הא לאו הכי אין שומעין לו האי דאמר איני יודע נמי אע"ג דהדר ואמר טעמא לזכות או לחובה כיון דלא מסתבר להנך אין שומעין לו ולא סליק למנינא. ואיכא מרבנן דסברי דהאי דקא אמרינן הכא דלא שמעי' ליה לגמרי קאמרינן דאפי' היכא דמסתבר טעמיה לא מקבלינן מיניה וקשיא להו מי גרע מאחד מן התלמידים דתנן בפ' היו בודקין (שם) אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו זכות מעלין אותו ואצטריכו לאוקומא להא כגון דאסתבר ליה טעמא לחובה דכיון דאמר איני יודע הוה ליה כאחד מן התלמידים וקתני התם אמר אחד מן התלמידים יש לי ללמד עליו חובה משתקין אותו. והאי מימרא ליתא מכמה אנפי חדא דהיכי ס"ד למימרא דאי אמר טעמא דמסתבר לא מקבלין מיניה ותו דעד כאן לא קאמרינן התם משתקין אותו אלא דאי אמר יש לי ללמד עליו חובה לא שבקינן ליה למימר אבל היכא דקדים ואמר טעמא מעליא דמסתבר לרובא ליכא מאן דסליק אדעתיה למימר דלא מקבלינן מיניה והכא בדקדים ואמר עסקינן מדקאמר אי אמר טעמא ולא אמר אי יש לו ללמד עליו חובה. ותו מדאמרינן לא שמעינן ליה ולא אמרינן לא שבקי' ליה וההיא דאמרינן התם שומעין לו היכא דמסתבר טעמיה להנך כדקתני התם אם יש ממש בדבריו שומעין לו ואף על גב דלא מסתבר טעמיה לכולהו והרי אתברר לך דהאי מימרא דהאי מרבנן ליתיה כלל ופירוש דילן פירושא מעליא הוא ולית ביה ספיקא כלל:

אמר רב כהנא סנהדרין שראו כולן לחובה ביום ראשון פוטרין אותו מאי טעמא משום דגמירי הלנת דין שאם לא מצאו לו זכות ביום ראשון צריכין להלין את דינו אולי ימצאו לו זכות למחרת ויראה אחד מן המחייבין דברי המזכין והני כיון דהשתא לא חזי ליה חד מינייהו זכותא תו לא חזי ליה ולא מהני למעבד ליה הלנת דין ובעינא (הוה קרי) [הלנת דין] דחזיא להדורי בתר זכותא וליכא הילכך פטרינן ליה:

א"ר יוחנן אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי חכמה ובעלי קומה ובעלי מראה ובעלי זקנה כדי שתהא אימתן על הצבור ואל יהיו בזוין בעיני הצבור ויזלזלו בהן ובעלי כשפים כדי שלא יוכלו מכשפים להנצל מידן ובקיאין בשבעים לשון שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן דלא להוי כעד מפי עד:

אמר רב יהודה אמר רב אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה כלומר להראות מק"ו שהיה בדין שיהא טהור ולא לעשות. מעשה בדבר מאחר שהתורה טמאתו. אמר רבינא אני אדון ואטהרנו. ומה נחש שממית ומרבה טומאה בעולם מחמת מתים שבאין על ידו הרי הוא טהור כשהוא מת שרץ שאין ממית והרי אינו מרבה טומאה לא כל שכן שיהא טהור כשהוא מת. ודחינן דהאי לאו ק"ו הוא דאע"ג דממית ומרבה טומאה אין זה צד חמור כדי שנלמד הימנו לשרץ הקל להקל עליו דהתם גבי נחש מעשה קוץ בעלמא הוא דקא עביד שאף בקוץ פעמים שאדם ניזוק בו ומת ואעפ"כ אינו בדין שיטמא הקוץ:

דף יז עמוד ב

אמר רב יהודה אמר רב כל עיר שאין בה שנים לדבר וכו' פי' רבינו שרירא גאון ז"ל שנים שיודעין לדבר בתלמוד תורה שברורה להן משנתן וברור להן תלמודן ואין טועין בדבר משנה אף הן ראויין לשיקול הדעת ויש בהן כדי לדבר בעסקי הלכות ואחד לשמוע אע"פ שאין יודע לדבר ואין משניותיו סדורות לו אלא שהוא מבין מה שהוא שומע וכשהוא רואה דברי זה ודברי זה איזה מהן חזק ואיזה מהן בטל. ויש אומרים שנים לדבר בשבעים לשון ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע"פ שאינו יודע להשיב. ופירו' קמא דייקא מדמייתי לה להא דרב יהודה דכל עיר שאין בה שנים לדבר אאידך דרב יהודה דאמר אין מושיבין בסנהדרי אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה דמיירי במדת חכמה ופלפול ולא קא מייתי לה אדר' יוחנן דמיירי בשבעים לשון ותו מדקאמר ושמעון התמני דן לפניהן בקרקע ש"מ במשא ומתן של תורה קאי בביתר. היו בה שלשה כמו שאמרנו השנים לדבר ואחד לשמוע וביבנה היו בה ארבעה שלשה לדבר ואחד לשמוע ואלו הן ר' אליעזר ור' יהושע ורבי עקיבא לדבר בדברי תורה ושמעון התימני שומע דבריהן ודן לפניהן בקרקע כלומר שהיה משיב על דבריהן כדאמרינן דנתי לפני רבן גמליאל ולפי שלא היה כדאי לדבר עמהן אלא לדון ולהקשות לא היה יושב על גבי ספסל:

מתיבי שלישית חכמה עיר שיש בה שלשה לדבר חכמה היא וראויה היא להושיב בה סנהדרי רביעית אם יש בה ארבעה אין למעלה הימנה והאי שלישית ורביעית דקתני בעלת שלש ובעלת ארבע קא בעי למימר קשיא לרב דאמר בשנים לדבר סגיא. ומפרקינן הוא דאמר כי האי תנא שניה בעלת שנים חכמה שלישית בעלת שלש אין למעלה הימנה:

כל מקום שנאמר למדים לפני חכמים דע שעל [לוי קאמר] שהיה למד לפני רבינו. דנין לפני חכמים שמעון כו'. והאי דלא חשבינן ליה לשמעון התימני בהדייהו משום דלא הוה בהדייהו והנך דהוו בהדי הדדי קרי דנין לפני חכמים ושאר השמועה פשוטה היא:

פיסקא כמה יהא בעיר כו' ודייקינן הני מאה ועשרין מאי עיבידתייהו ופשטי' עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה שאם ימותו אלו יוכלו להעמיד אחרים מבני העיר ושלש שורות של עשרים עשרים ושלשה ולקמן תנינן להו באחד דיני ממונות שאם הוצרכו לסמוך להוסיף על הדיינין סומכין מהן דהוו להו שתין ותשעה ועשרים ושלשה הא תשעין ותרי ועשרה בטלנין להיות מזומנין בבית הכנסת שחרית וערבית כדאמרינן בברכות כיון שבאה שכינתו של קב"ה לבית הכנסת ולא מצאה עשרה מיד כועס הילכך כי לית בה עשרה בטלנין לא חזיא לסנהדרי הא מאה ותרי סופרין שיושבין לפני הדיינין לכתוב דברי המזכין ודברי המחייבין כדאיתא בפרק היו בודקין ושני חזנין שמשי ב"ד להלקות את מי שנתחייב מלקות כדאיתא במכות בפרק בתרא (כ"ב:) ולהזמין בעלי דינין לדין כדאיתא בהגוזל בתרא (קי"ב:) ושני בעלי דינין כלומר ושנים כנגד שני בעלי דינין שאם יתבעו שנים מהשנוים למעלה זה את זה יהיו שם שנים אחרים פנויין לעשות מלאכתן של ראשונים ויש אומרים שני בעלי דינין שאם לא כן את מי יהיו דנין ולאו מילתא היא דאטו מפסק פסיקא לן דהנך דאמרן עד השתא לא תבעי אהדדי ושני עדים להעיד דכולהו הנך בעיבידתייהו טרידי ושני זוממין להזים את העדים כדי שיתייראו העדים להעיד עדות שקר שמא יוזמו שני זוממי זוממין כדי שיתייראו הזוממין להזים את העדים בשקר שמא יוזמו גם הם הא מאה וארביסר ושית דבעינן למימר השתא ואלו הן שלשה ממונין על קופה של צדקה כדבעינן למימר קמן וטבח ורופא ולבלר לכתוב ספרים דאלו סופרי דיינין בעיבידתייהו טרידי. דתניא כל עיר שאין בה עשרה דברים הללו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה ואלו הן בית דין מכין וחובשין מכין את מי שנתחייב מלקות ולישנא דקרא נקט ארבעים יכנו וחובשין ההורג את הנפש ואמדוהו למיתה דחבשינן ליה עד דחזינן אי מיית הנהרג ואי לא דיליף לה בפרק אלו הן הנשרפין (ע"ח:) מדכתיב ונקה המכה מלמד שחובשין אותו שאין ת"ח רשאי לדור אלא במקום משפט. וקופה של צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה שנים מהן הן הן שנים הראשונים שהיו בגיבוי ומוסיפין עליהן עוד אחד לחלק הרי כאן שלשה שאין ת"ח רשאי לדור אלא במקום שעושים משפט וצדקה. ובית הכנסת להתפלל בו. בית המרחץ לרחוץ בו לכבוד שבתות וימים טובים ולא עוד אלא שיש בו רפואה לגוף וחייב אדם להשתדל ברפואת עצמו כדי שיוכל לעסוק בתורה ובמצות ולעסוק בעבודת בוראו דכתיב רק השמר לך ושמור נפשך וגו'. ובית הכסא דצורך כל אדם הוא כדי שלא יצטרך להתרחק חוץ לעיר ויבא לידי סכנת חולי או לידי סכנת ליסטים. וטבח בקי בהלכות שחיטה וטרפות כדי שיהא בשר היתר מצוי לו בכל שעה. ורופא כדי שימצא רופא לרפאו אם יהיה צריך לכך. ואומן למול ולהקיז דם אם יהיה צריך לכך. ולבלר לכתוב ספרים. ומלמדי תנוקות כדי שימצא מלמד לבניו ולא עוד אלא שאין ראוי לתלמיד חכם לדור אלא במקום תורה. משום רבי עקיבא אמרו אף מיני פירות כו'.

והי נינהו שיתא דקא חשבינן למלאות מאה ועשרים מסתברא תלתא דקופה דצדקה וטבח ורופא ולבלר הא תלתא אחריני דהוו להו כולהו שיתא דאלו ב"ד מכין וחובשין היינו סנהדרי וכבר מנינן להו לעיל בכלל הנך מאה וארביסר ואלו אומן בכלל רופא הוא דרופא נמי חזי לאסויי ולאקוזי דמא ולמימהל דמילי דשייכא בהו רפואה נינהו. וקרוב אני לומר דלא חזי למהוי אומנא לאקוזי ולמימהל אלא מאן דהוי רופא. ומלמדי תינוקות בכלל עשרה בטלנין נינהו דהנך עשרה בטלנין חזו ללמד תינוקות שלא בשעת תפלה. ואית דמפרשי דכי חשבינן שיתא כנגד קופה של צדקה קא חשבינן דצריכה חמשה כמה בצרי להו חד דאיתי רופא ואומן ולבלר דחד גברא חזי לכולהו הני ולא מסתבר מכמה אנפי חדא דחד גברא לא חזי לכולהו הני ותו מלמדי תינוקות מה תהא עליהן ותו בר מכל דין ומכל דין גבי קופה של צדקה למה לי חמשה שנים לגבות ושלשה אחרים לחלק אטו משום דגבי קמאי איפסילי להו לחלק. ואית דמפרשי דהני מאה ועשרים דאמרן בהדי סנהדרי קא חשיב להו דהוו להו תשעין ושבעה לבר מסנהדרי. ולא מסתבר מדקא מבעיא לן הני מאה ועשרים מאי עיבידתייהו וקא חשבינן מינייהו עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה דמשמע לבד מסנהדרי דאי היינו סנהדרי מאי כנגד סנהדרי לסנהדרי מיבעי ליה ותו דהא דומיא דמאתים ושלשים דרבי נחמיה קתני והנך ודאי לבר מסנהדרין נינהו כדבעינן לברורי לקמן מברייתא דקא חשבא שרי אלפים ושרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות:

דף יח עמוד א

והא דתניא ר"מ אומר מאתים ושבעים ושבעה ותניא רבי (מאיר) אומר מאתים ושבעים ושמונה ותרוייהו אליבא דרבי נחמיה דאמר מאתים ושלשים ולא קשיא הא רבי יהודה דאמר סנהדרי גדולה שבעים הא רבנן דאמרי ע"א הא דתניא מאתים ושבעים ושבעה סבר לה כרבי יהודה דאמר שבעים ותרווייהו כי קא חשבי בני מאתא קא חשבי לבר מסנהדרי קטנה דהא אליבא דרבי נחמיה קא מיפלגי ורבי נחמיה כי קאמר בני העיר מאתים ושלשים חוץ מסנהדרי קטנה כמה בציר ליה האי חושבנא מחושבניה דר' מאיר ארבעים ושבעה ומאי עבידתייהו דאי מפלגי סנהדרי קטנה י"א מזכין וי"ב מחייבין צריכין להוסיף שנים עד שיהא שם הטייה על פי אחד לטובה או על פי שנים לרעה ואם עדיין נחלקין לחצאין מוסיפין שנים שנים לעולם עד שיהו שבעים כרבי יהודה כמה נפישי להו טפי מסנהדרי קטנה ארבעים ושבעה כדאמרן והא דתניא מאתים ושבעים ושמנה סבר לה כרבנן דאמרי ע"א כמה נפיש ליה חושבנא דר' מדרבי מאיר חד חושבנא דרבנן גבי סנהדרי גדולה כי נפיש מדרבי יהודה חד הוא דנפיש וכיון דברירנא דלטעמ' דרבי יהודה בעי מ"ז במוסיפין לטעמייהו דרבנן נמי על כרחך בעי מ"ח צא והוסף מ"ח על מאתים ושלשים נמצאו בידך מאתים ושבעים ושמונה וה"ה לר' מאיר דקאי כרבי יהודה מאתים וארבעים ושבעה. ורבי נחמיה היינו טעמא דלא קא חשיב להו להני ארבעין ושבעה אי נמי מ"ח במתני' משום דתנא דמתני' הני דמיבעי למוסיפין מכלל סנהדרי גופה קא חשיב להו דהא למנויי מניינא דסנהדרי גדולה קאתו ורבי נחמיה סנהדרי גופה לא קא חשיב כדפריש' ותנא דברייתא אליבא דרבי נחמיה נמי לא קא חשיב לה לסנהדרי גופה מיהו הני מ"ז או תמניא כיון דלא צריכי מעיקרא לסנהדרי עד דמצטרפי להו לאסופינהו לא קא חשיב להו מכללא דסנהדרי ואמטו להכי קא חשיב לה מכלל בני מאתא והוא הדין באחד עשר מזכין ואחד עשר מחייבין ואחד אומר איני יודע שאע"פ שצריכין להוסיף מ"ח לרבי יהודה ותשעה וארבעים לרבנן שהרי האומר איני יודע אינו מן החשבון והוו להו מאתים [ושבעים] ושמונה לרבי יהודה ומאתים ושבעים ותשעה לרבנן יכולין להוסיף אחד משאר בני העיר והאומר איני יודע נכנס תחתיו כדי להשלים חשבון בני העיר ונמצאו מאתים ושבעים ושבעה לרבי יהודה ומאתים ושבעים ושמונה לרבנן כמו שפירשתי:

ת"ר ושמת עליהם שרי אלפים וגו' שרי אלפים שש מאות שרי מאות ששת אלפים וגו' כללו של דבר הדבר ידוע שישראל שש מאות אלף רגלי היו בצאתם ממצרים כשאתה רוצה לדעת כמה שרי אלפים מנו להן צא וחשוב כמה אלפים היו בהם ולשרי מאות צא וחשוב כמה מאות היו בהן ולשרי חמשים צא וחשוב כמה חמשים היו בהן וכן לכולן ומכאן אתה למד ששרים הללו לאו מכלל שש מאות אלף היוצאין היו כמו שפרשנו ממאי מדקא חשיב שרי אלפים לבד משרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות וקחשיב שרי מאות לבד משרי אלפים ושרי חמשים ושרי עשרות וחשיב שרי חמשים לבד משרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות וחשיב שרי עשרות לבד משרי חמשים ושרי מאות ושרי אלפים וקא מסיק בה נמצאו דייני ישראל שבעית רבוא ושמונת אלפים ושש מאות ש"מ דהני שרים כולהו לבד משש מאות אלף רגלי דחשיב קרא נינהו דאי ס"ד בכלל הנך נינהו הרי אתה צריך להוציא לכל אלף מאה ושלשים ואחד שרים כיצד עשרה שרי עשרות שנים שרי חמשים שרי מאה אחד למאה נמצאו י"ג שרים למאה צא וחשוב לאלף מאה ושלשים שר ושר אחד לאלף נמצאו בידך מאה ואחד ושלשים שר לאלף מעתה צא וראה שרי חמשים הללו אם מכלל שרי עשרות הן כיצד אתה קורא אותן להלן שרי עשרות וכאן שרי חמשים ועוד אם כן אין חשבון דייני ישראל עולה לשבעת רבוא ושמונת אלפים ושש מאות ואם אינן מכלל שרי עשרות אם משאר המאה הן כיצד אתה קורא אותן שרי חמשים והלא כבר עשית שרי עשרות שבחמשיהן שרים על גבן ועשית את אלו הדיוטות ועכשיו אתה עושה אותם שרים על כל החמשים ואת חמשיהן הדיוטות ושרי העשרות שבהן בכלל ועוד אם כן נמצאו שלשה שרי עשרות במאה [שאין דנין] אלא שמונה שמונה וכן אתה אומר בשרי המאה עם שרי החמשים וכן אתה אומר בשרי האלף עם המאות אלא ודאי על כרחך שרים הללו לא היו מכלל שש מאות אלף רגלי היוצאין ממצרים אלא מזקנים שהיו בהן למעלה מבני ששים ביציאת מצרים מהו אומר כשש מאות אלף רגלי הגברים ואומר ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו ולהלן הוא אומר באחד לחדש בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' מבן עשרים שנה ומעלה ועד בן ששים שנה וכתיב אלה פקודי ישראל וגו' שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים הא למדת שאותן שהיו בפקודים בני ששים ושתים שנה היו ביציאת מצרים בני ששים ואחת ולא היו מכלל שש מאות אלף רגלי וכתיב והלוים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם לוים כמה היו בפקודים הוסף עליהן אותן שהיו מבן עשרים שנה ועד בן שלשים שנה ואותן שהיו מבן חמשים שנה ועד בן ששים שנה ולא נמנו עם הלוים וכנגדן היו דייני ישראל מן הלוים ומשאר שבטים כדכתיב ואקח את ראשי שבטיכם וגו' ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וגו':