רש"י על הש"ס/סנהדרין/פרק ד




פרק רביעי - אחד דיני ממונות

מתני' אחד דיני ממונות: בדרישה וחקירה - חקירות ודרישות שחוקרים את העדים שנאמר משפט אחד יהיה לכם ובדיני נפשות כתיב ודרשת וחקרת (דבדים ינ):

דיני ממונות בשלשה - הא ילפינן בפרק קמא (דף ב:):

פותחין - תחלה במשאו ומתנו של דין:

בין לזכות בין לחובה - באיזה שירצו אבל בדיני נפשות פותחין לזכות ובגמרא יליף להו:

מטין על פי אחד - מטין את הדין אחר המרובין על פי דיין אחד כגון שנים אומרים זכאי ואחד חייב או איפכא:

ודיני נפשות מטין ע"פ אחד לזכות - שנים עשר מזכים ואחד עשר מחייבים זכאי אבל לחובה אין מטין אחר הרוב אלא אם כן רבו המחייבין על המזכין שנים כדאמרינן בפרק קמא (דף ב.) לא תהיה אחרי רבים לרעות ובדיני ממונות ליכא לאוקמה כדאמר לקמן (דף לו:) לא תטה משפט אביונך אבל אתה מטה משפט שור הנסקל וכל שכן שאר דיני ממונות:

מחזירין - סותרין את הדין לאחר שגמרוהו וידעו שטעו מחזירין את הדבר בין לזכות בין לחובה:

ואין מחזירין לחובה - בגמרא יליף לה: הכל מלמדין ואפי' תלמידים היושבין לפני הדיינין ולא נתמנו בית דין על כך:

המלמד חובה - דיין שהתחיל תחלה להביא ראיות לחובה יכול לחזור בו ולזכות:

אינו חוזר ומלמד חובה - סברא היא דבעינן והצילו ובגמרא (דף לד.) מוקים לה בשעת משא ומתן הוא דלא יחזור דמתוך שאתה אומר לו שלא לחזור הוא מחזר אחר ראיות להעמיד דבריו ושמא ימצא ראיות נכונות אבל בשעת גמר דין שכבר חזר על כל צדדין ונראה לו שאין דבריו נכונים חוזר ומלמד חובה:

דנין ביום - משא ומתן של דין:

וגומרין בלילה - אם רצו וכו' יליף בגמרא:

דיני נפשות גומרים בו ביום לזכות וביום של אחריו לחובה - אם זיכוהו ביום ראשון פוסקין את דינו מיד והולך לו אבל אם לא יכלו לזכותו ביום ראשון אין פוסקין את דינו לחובה אלא מלינין את דינו עד למחר שמא ימצא בלילה זכות:

לא בערב שבת - שאין יכולין לגומרו למחר אם יתחייב שאין מיתת בית דין דוחה שבת ולשהותו אי אפשר מפני עינוי הדין משנגמר הדין:

הטהרות והטמאות - אם בא אדם לישאל על דבר טהרות מתחילין מן הגדול שואלין תחלה לגדול שבדיינים מה הוא אומר בדבר:

מן הצד - מן הקטנים שמא יחייבנו הגדול ולא ירצו לחלוק על דבריו משום לא תענה על ריב (שמזח כנ) על דבריו של גדול רב כתיב בלא יו"ד:

הכל כשרין - ואפילו ממזר:

וישראלים המשיאין לכהונה - המיוחסין וראויין להשיא בנותיהם לכהנים:

גמ' באחד בניסן בשמיטה - לקמן מפרש אמאי נקט שמיטה:

שזמנו כתוב - זמנו הוכיח שנכתב באחד בניסן בשמיטה והוציא בעל חוב על חבירו על ידי משכון או על ידי פרוזבול שלא משמטתו שביעית או שהגיע זמנו לגבות קודם ראש השנה של שמינית ושביעית בניסן אינה משמטת אלא בסופה דכתיב (דברים טו) מקץ שבע שנים לסוף שביעית וזה קדם ותבעו:

חיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו - וקודם לכן ראו המלוה במקום הכתוב בשטר והוטל עליהם לכתוב שטר ואיחרוהו מלכותבו עד אחד בניסן וכתבוהו במקום שאומרים המזימין ולא כתבו שם המקום שנכתב בו השטר אלא שם המקום שראו המלוה שם ואף על גב דאמרינן בגיטין (דף פ.) כי יתביתו בהיני כתובו בהיני ואף על גב דמימסרן לכו מילי בשילי מיהו אם כתבו בשילי לא מיפסיל בהכי וההיא עצה טובה קמ"ל שלא יביאוהו לידי הזמה דלא לימרו והלא ביום פלוני עמנו הייתם בהיני:

היכי - אמר שמא איחרוהו מכדי דרישה וחקירה לאכחושי קא אתיא והיכא דקא מיתכחשו קמן ניקו אנן מתרצינן למילתייהו בשמא:

וליטעמיך - דמותבת מברייתא אותיב ממתניתין דאלימא ומצויה בפי כל:

שטרי חוב המוקדמין - ליכתב קודם המלוה:

פסולין - דקא בעי למיטרף לקוחות מזמן הכתוב שלא כדין וקנסינן היתרא אטו איסורא ופסול אפי' מזמן שני כדאמרינן באיזהו נשך:

והמאוחרין - שבאו עדים ואמרו אנו יודעים במלוה זו שקדמה לזמן הכתוב כאן:

כשרין - דמעליותא היא דקא מחיל ליה לשיעבודא עד השתא אלמא לא בעינן דרישה וחקירה דא"כ היכי מתרצינן למילתא דשטרא נימא זיופא הוא ולא ראו עדים החתומים בו את המלוה הזאת ואי משום הנך סהדי אחריני תהוי כמלוה על פה ולא יטרוף לקוחות דמלוה על פה לא טרפא ממשעבדי דלית לה קלא:

הא - דמקשת לי לותביה ממתניתין לא קשיא לי דעדיפא מינה קאמרינן מתניתא דאותיבנא מינה העדיפה והחזיקה כח בדבר יותר מאותה משנה דאשמעינן רבותא דאפילו שמיטה דאי לאו דווקא קאמרי בו ביום לא הוו מרעי למילתייהו לכתוב שטר המלוה הנעשית קודם לכן באותו זמן:

דלא שכיחי אינשי דמוזפי - משום דמתייראין מן השמיטה שלא תשמט מעותיהם דליכא למימר איחרוהו וכתבוהו דלא מרעי לשטרייהו שהכל מרננין אחריו לומר מזוייף הוא שאין דרך להלוות בזמן שמיטה:

אפ"ה כיון דשביעית - אינה משמטת אלא בסופה דכתיב מקץ תלינן באיחרוהו ומכשרינן:

מכל מקום - מתני' קשיין אהדדי:

אמר רבי חנינא וכו' - ומתניתין דאורייתא קמי תקנתא וברייתא דרבנן בתר תקנתא:


טעו - ב"ד בדיני ממונות לא ישלמו דדילמא אי שבקת להו לדרוש ולחקור הוה רווחא למילתא ולא הוו טעו:

כל שכן שאתה נועל - דמתייראין להפסיד ע"י ב"ד טועין:

רבא אמר - תרווייהו בתר תקנתא דרבנן ומתניתין בדיני קנסות דליכא למיחש לנעילת דלת אבל בהודאות והלוואות דאיכא למיחש לנעילת דלת בהודאות והלוואות בדיני מלוה וזה בא לידון בעדי הודאה שהודה לו בפניהם או בעדי הלוואה שהלווהו בפניהם דאיכא למיחש לנעילת דלת:

מרומה - שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי או מבינים טענת רמאי בדבריו:

בצדק תשפוט - ולא כתיב בצדק צדק להזהיר ב"ד לדקדק בו כל כך לדרוש ולחקור:

מתנייתא - שפיר איתרצו בחד מהני שינויי אי כרבי חנינא אי כרבא אי כרב פפא:

אבל קראי - דרמי להו ריש לקיש לא קשו דצדק צדק לאו לדרישה ולחקירה אתי אלא צדק דין שלך וצדק פשרה שלך לפי ראות עיניך ולא תרדוף את האחד יותר מחבירו:

שתיהן טובעות - שתדחוק זו את זו:

ואם בזו אחר זו - משתלך אחת אל היבשה עד שתעבור חבירתה ואח"כ תעבור היא:

מעלות בית חורון - מקום צר ואין דרך לנטות ימין ושמאל וצריך הא' לנטות לאחוריו עד שמוצא מקום לנטות:

אם עולות שתיהן - כגון זה עולה מצד זה וזה עולה מצד זה ופוגעות בראש חודו של הר והבקעה עמוקה מימין ומשמאל:

קרובה - לעירה:

ומעלות שכר - לאחת ותידחה:

קול ריחים - שנשמעין:

בבורני - מקום:

שבוע הבן שבוע הבן - סימן הוא שיש שם ברית מילה כמכריז ואומר שבוע הבן כאן והריחים סימן לשחיקת סממנין למכת התינוק ושעת גזירת המלכות היה שגזרו שלא למול והיו יראים להוציא קול וקבעו סימן זה:

אור הנר בברור חיל - ביום או נרות נראים הרבה בלילה סימן הוא כמו שצועק משתה שם משתה שם ברית מילה קרי שבוע הבן על שם שהוא לסוף שבוע:

אחר חכמים לישיבה - בית הוועד ששם בית דין קבוע כגון אחר ר' אליעזר בלוד וכן כולם כל אחד למקומו:

לגולה - לפומבדיתא כדתנן בר"ה (דף כב:) עד שרואה כל הגולה לפניו כמדורת אש ואמרינן (שם דף כג.) מאי גולה אמר אביי פומבדיתא שעיקר ישיבת בבל שם היתה:

אחר חכמים - סנהדרי גדולה:

היכי אמרי' - בפתיחת זכות כשקיבלו עדותן של עדים ודרשום וחקרום ובאין לישא וליתן היכי אמרי' להו לעדים:

מי יימר כדקאמריתו - שמא בעצה באתם וזו היא פתיחת הצלה לזה:

והא קא חסמינן להו - חוסמין אנו את פיהם כשאנו מכחישין אותן ויחזרו בהן בתוך כדי דיבור:

ופרכינן וליחסמו - מאי תיקשי ליחסמו ולהדרי בהו:

מי לא תניא מסיעין - היו בית דין את העדים קודם קבלת עדות ממקום למקום ומחדר לחדר כשבאין להעיד אומרים להם לא נקבל כאן אלא כאן וכן משם למקום אחר:

אנן דחינן להו - וכתיב (דברים יט) ובערת הרע:

שתהא חובתו של זה - לחזר אחר עדי הזמה כדי שיהרגו הראשונים: ופרכינן מי הויא חובתן אי הוו מיתזמי השתא קודם גמר דין והא תנן וכו':

הכי קאמינא - היכי מזהרינן להאי לחזר אחר עדי הזמה והא חובתן של אלו היא דדילמא שתיק האי עד דמיגמר דין והדר מייתי להו:

להכחישן - כגון אנו ראינו אותו הרוג אחר כך חי וקיים דהויא עדות בטילה דהוא והן פטורין דאין זוממין אלא בעמנו הייתם כדיליף במסכת מכות (דף ה.):

רב כהנא אמר - כך פותחין בזכות לאחר קבלת עדות אומר מתוך דבריכם מזדכה פלוני סופו לצאת מבית דין זכאי לפי ראות עינינו ואחר כך נושאין ונותנין:

אם לא שטית הנקי - תחילת התנאי לזכות:


מיכן שפותחין כו' - ומדיליף פתיחת הזכות מהכא היינו אי לא קטלת לא תידחל כאביי ורבא:

מה שעשה עשוי - אלמא לא הדר:

במומחה - יש בו כח לחזור ולא מצי למימר ליה בעל דין אנא כי טעמא קמא דידך עבדינא אבל בשאינו מומחה מצי אמר ליה מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר דילמא קמא עיקר ובהאי הוא דטעית:

פטור מלשלם - אלמא מה שעשה עשוי ומיהו פטור מלשלם דכיון דמומחא הוא מזלא בישא דההוא גברא גרם ליה למיטעי:

יש גדול הימנו - אותו גדול מחזיר דבריו של זה דיש בו כח לבטל:

אין גדול ממנו - לא ציית ליה בעל דין לאהדורי עובדא ואפי' זה אומר טעיתי לאו כל כמיניה:

טועה בדבר משנה - שטעותו מצוי בדבר המשנה אין דינו דין לגמרי וחוזר:

שיקול הדעת - לקמן מפורש:

ואפי' טעה בר' חייא - האי דבר משנה דקאמר מי אמרי' דאפי' טעה בדבר המשנה בתוספתא דבי רבי חייא ורבי אושעיא שהם סידרו התוספתא וסתמו בה מה שסתמו ולא הוי עיקר כל כך כמשנתנו שסתמה רבי שהיה גדול מהם וכל הישיבה מצויה אצלו על ידי שהוא נשיא ודקדקו עמו בדברים והעמידום על בוריים:

ואפי' בדרב ושמואל - במימרא דידהו שפסקו מסברא שלהם ולא הויא מתני' אלא סברא:

אטו אנן קטלי קני באגמא אנן - אחרי שאמרתי. לך שאף הטועה בדברי האמוראים האחרונים חוזר מאי גריעותנן מדאחריני:

קטלי קני - קוצצים קנים ומלקטי עצים:

סוגיין דעלמא כאידך - רוב הדיינין נראין להם דברי השני:

לרב ששת - דאמר טעה בדבר משנה חוזר:

האם שלה - בית הריון ונקראת טרפחת ושלפוחית ובלעז מטריצ"ה:

והתירוה - מפני שאמר תודוס הרופא:

אין פרה וחזירה כו' - לפי שטובות הן ואין רוצין שיהיו מצויות במקומות אחרות וקא חזינן דמתקיימות:

הלכה חמורך טרפון - כלומר צריך אני למכור את חמורי ולהחזיר פרה לבעלים:

טועה בדבר משנה אתה - סתם משנה היא באלו טריפות (חולין נד.) ניטלה האם שלה כשירה:

וטועה בדבר משנה חוזר - ולקמן פריך הכא מאי חזרה איכא הרי האכילה לכלבים:

הכי קאמר ליה - רב המנונא אי אמרת בשלמא כו':

אלמא קם דינא - כלומר מה שהורה הורה ואי נמי איתא קמן לא הדרא מיתכשרא:

היינו - דאמר ליה דאי לאו דמומחה הוא הוה בעי שלומי:

לאו כלום עבדת - דאיהו הוא דאפסיד אנפשיה שהשליכה לכלבים ואת לא אפסדת ליה מידי במאי דפסקת עלה שם טרפות דהא אי בעית למהדר הדרת:

רב חסדא - מהדר לעיל לשנויי מתניתא דן את הדין:

נשא ונתן ביד - מה שעשה עשוי:

לא נשא ונתן ביד - אלא צוה לבעל דין והוא עושה מעצמו מחזיר הממון מזה שקיבלו לזה שנתנו:

נשא ונתן - הוא עצמו גבה מזה ונתן לזה:

בשלמא חייב את הזכאי - שפיר מצי לאוקמי מה שעשה עשוי כדקתני בה שנטל מן הזכאי ממש מידו שלא כדין ונתן לתובע:

אלא זיכה את החייב - על כרחיך לא שייך האי לישנא אלא במזכה את הנתבע שהיה חייב לשלם ואמר לו פטור אתה דאין לשון זכאי אלא לשון נקי ופטור:

כיון דא"ל פטור אתה - וזה היה מוחזק ועכבוהו על פיו כמי שנתן ביד דמי:

אלא - מחזיר לחובה ע"כ משמע מתחלה זכהו וא"ל פטור אתה וקאמר מחזירין:

ומשני חדא קתני - דלעולם לחובה אין מחזירין מאחר שזיכהו אלא משלם מביתו ומתני' חדא קתני מחזירין הדבר לזכותו של זה אם חייבוהו תחלה ולא נשאו ונתנו ביד מחזירין לזכותו שהוא חובתו של חבירו שמחייבין אותו להחזיר מה שגבה:

דכוותה גבי נפשות - על כרחיך הכי בעי לפרושה ולתת חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות:


זכות גרידתא - שהיא זכות לו ואינה חובה לבעל דינו כגון חלול שבת או אשת איש:

ואין מחזירין לחובה לזכות שהיא חובה - דהא לחובה ממש לא מצית לפרושא דהא בדיני ממונות נמי ליתא:

חובתיה דגואל הדם - שקשה בעיניו שזה ניצול:

בין בין - קתני ברישא בין לזכות בין לחובה אלמא תרתי מילי קתני וליכא לפרושה לזכות שהיא חובה:

רבינא - מהדר לאוקומי לתירוציה דרב חסדא דמתני' כשלא נשא ונתן ביד ודן את הדין כשנשא ונתן ביד ודקשיא לך זיכה את החייב מאי נשא ונתן ביד איכא כגון שהיה לו משכון לתובע מן הנתבע וזיכה הדיין את הלוה ואמר לו פטור אתה ונטל המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה:

טימא את הטהור - נמי משכחת לה כשנשא ונתן ביד דנגע בהו שרץ כשבא לישאל לפניו על דבר הספק דנולד לו בטהרותיו ואמר לו הדיין טמאות הן ונטל שרץ והשליך עליהם שלא יהא עוד ספק בדבר והן לא היו אלא טהורות:

טיהר את הטמא - ונטלו הדיין עצמו ועירבן עם שאר פירות של נשאל ונמצא שטעה והרי הכל טמא:

נקי - משמע מן החטא ואע"פ שנתחייב בדין:

צדיק - משמע שנצטדק בדין ואע"פ שאינו נקי:

חייבי גלות מאי - מי הוו כדיני נפשות אי לא: כתיב בחייבי מיתות (במדבר לה) יומת הרוצח וכתיב (שם) בחייבי גלות לנוס שמה רוצח:

רשע רשע - כתיב בדיני נפשות (שם) אשר הוא רשע למות וכתיב בחייבי מלקות (דברים כה) והיה אם בן הכות הרשע:

תניא נמי הכי - בתוספתא תניא גבי הא מילתא דמחזירין לזכות:

דבר שאין הצדוקין מודין בו - שאין טעותו מפורש בתורה בהדיא אלא במשנה או בדברי האמוראים:

זיל קרי בי רב הוא - תינוקות של בית רבן יודעין שאינו כלום והדר:

טעה בנואף ונואפת - זיכה מהן מי אמרינן מהדרינן ליה לחובה דבשלמא ברוצח איכא למיטעי במילי טובא דלא מיפרשי בהדיא כגון באומר אבן שהרגו בה לא היה בה כדי מיתה או במותרה מפי ההרוג ולא מפי עדים או באומר הוא היה רודפנו ויכול להציל באחד מאבריו ולא הציל אלא הרגו אבל בנואף ונואפת ליכא טעותא לזכותא:

עד דמוקדך יקיד קוץ קרך וצלי - בעוד שהאש דולקת קצוץ דלועין שלך וצלה אותן כלומר בעוד ' שאתה עוסק בשמעתך תן לב להבין ולהוסיף לקח הרי שמעת ממני טעה בדבר שהצדוקין מודין בו חוזר והאי דבר שהצדוקין מודין בו הוא:

אלא היכי דמי אין חוזרין - דקתני מתניתין סתם דיני נפשות אין מחזירין לחובה ועריות נמי במשמע:

כגון שטעה - הדיין וזיכה בנואף ונואפת שלא כדרכה דלא מפרש חיוביה בהדיא דרבנן ילפי לה (לקמן דף נה.) ממשכבי אשה שני משכבות ואין הצדוקין מודין בו:

הכל ואפילו עדים - שהעידו עליו יכולין ללמד עליו ראיות של זכות:

אמר רב פפא - הכל דמתניתין לאיתויי תלמידים היושבין שורות לפני הדיינין קאמר דמלמדין זכות ואין מלמדין חובה ודברי הכל:


ורבנן - דאמרי אפי' לזכות לא יענה משום דנוגע הוא בדבר שמתחרט בו ודואג שמא יגמר הדין לחובה ויביא זה עדים להזימן ומיהדר לא מצי הדרי בהו לאחר כדי דיבור דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד:

מוקי לה באחד מן התלמידים - אבל בעדים לא מיתוקם משום נגיעת עדות כדאמרינן:

ת"ל אחד לא יענה בנפש למות - למות הוא דאינו עונה כו':

לא שנו אלא בשעת משא ומתן - דבעינן שיעמוד בדבריו לחזר אחר ראיות שמא ימצא חיזוק לזכות דשמא לא טעה:

אבל בשעת גמר דין - שחיפש כבר הכל ועכשיו נראה שטעה חוזר ומלמד חובה:

למחרת - משנה היא בפרק היו בודקין אותו (לקמן דף מ.) גבי הלנת דין:

דנין אלו כנגד אלו - היכא דנחלקו בדין שלשים וששה מחייבין ושלשים וחמשה מזכין וקיימא לן (לעיל דף ב.) אין מטין לחובה על פי אחד דנין בראיותיהן אלו כנגד אלו עד שיחזור בו אחד מן המחייבין דהוו להו מזכין רובא אבל לחזור בו אחד מן המזכין לא קתני ואם איתא דבגמר דין יכול לחזור וללמד חובה ניתני נמי איפכא ונימא או אחד מן המזכין את דברי המחייבין דאיכא הטייה לרעה על פי שנים:

תנא אזכותא - ניחא ליה לאהדורי ומיתני משום לישנא מעליא וה"ה נמי איפכא:

רואין אותו - לענין המנין:

והא שלחו מתם - כלומר היכי מצית לתרוצא להא דרבי יוסי בר חנינא כרב והא שלחו מתם לדברי ר' יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו הא דר' יוסי לא סבירא ליה דרב דאמר בשעת גמר דין חוזר לחובה:

ומשני אין מוצא איתמר - הכי שלחו ליה לדברי רבי יוסי ברבי חנינא אין מוציאין מכלל דברי רב דטעמיה דר' יוסי משום דהשתא מיהא לא הדר ביה:

דברי המחייבין - פלוני חייב ומן הטעם הזה פלוני זיכה ומן הטעם הזה:

בשלמא דברי המחייבין - בעי למיכתב ביום ראשון ואע"ג דמצי למיהדר דבעינן לידע למחר הטעמים משום דאי הדר ביה חד מינייהו מטעמא קמא ומחייב ליה למחר מטעמא אחרינא בעי למיהדר ומיבעי הלנת דין בטעמא בתרא אולי יחזור בו הלילה:

אלא דברי המזכין - אם איתא דיכול לחזור בו למה לי למכתבינהו אי משום שעת משא ומתן דלמחר הא מילתא בעלמא היא כדי שיחזר אחר הזכות לכתוב פלוני זיכה למה לי למכתב טעמא אלא לאו משום דאי הדר ביה לא צייתינן ליה הלכך בעי למיכתב טעמא דלא נינשייה לטעמיה ונימא (ליה שמא) בדבר שהצדוקין מודים בו הייתי טועה:

טעם אחד משני מקראות - מפרש לקמן היכי דמי:

אין מונין להן אלא אחד - דחד מהנך קראי לאו להכי אתא דקיימא לן לא נכתבו שני מקראות לטעם אחד הלכך חד מינייהו מטעא טעי:

אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי - אבל שתים לא דיבר אלהים לשמוע אחת:

המזבח מקדש - פסולין שאם עלו לא ירדו:

את הראוי לו - ובלבד שיהא דבר שנראה כבר למזבח ובזבחים מפרש למעוטי קמצים שלא קדשו בכלי אבל פיגול ונשפך דמו ונשחט במחשבת פסול אם עלו לא ירדו והתם מפרש טעמא שהיה פסולן בקדש כלומר שנפסלו בעזרה:

רבי יהושע אומר כו' - קא סלקא דעתך דרבי יהושע לאו לאיפלוגי אתא אלא למילפא מקרא: כל הראוי לאשים גרסינן לאשים להקטרה על האש:

העולה על מוקדה - ממוקדה דייק דהיינו אשים דאמר קרא כל הלילה תהא שם דכיון שעלתה לא תרד ומשום כשירה לא איצטריך כל הראוי לאשים גרסינן ולא גרסינן כל העולה לאשים וטעמא דרבן גמליאל מעל המזבח:

ותרוייהו מרבו פסולין - שנפסלו בעזרה שאם עלו לא ירדו ולא פליגי אהדדי אלא מר יליף ממוקדה כו':

ופרכינן התם הא מיפליג פליגי - ולא טעם אחד הוא:

הדם והנסכים - שנפסלו לא ירדו דהא נראו למזבח:

לר' יהושע ירדו - דאינן לאשים:


כל הנוגע - אפי' פסולין:

יקדש - ולא ירד:

שומע אני - בין שנראה בין שלא נראה כגון שאור ודבש ואיל וצבי וחולין:

ת"ל כבשים - דסמיך ליה וזה אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה וגו':

עולה - בההוא קרא נמי כתיב:

ותרוייהו - קא ממעטי פסולין שלא נראו מעולם:

לרבות את הזורק - דם קדשים בחוץ שהוא בכרת ומתרבי מדם שפך ובפרשת שחוטי חוץ כתיב:

או זבח - גבי מעלה בחוץ כתיב:

שחט וזרק - בהעלם אחד לרבי ישמעאל אינו חייב אלא חטאת אחת דמייתי ליה לזורק מכרת דכתיב בשוחט וכיון דחד כרת וחד לאו אתרוייהו אין חילוק חטאת ביניהם כי עבדינהו בהעלם אחת:

ולרבי עקיבא - דיליף זורק מכרת דכתיב גבי מעלה הוו להו שוחט וזורק שני כריתות וחייב שתים:

אף לר' עקיבא אינו חייב אלא אחת - דאע"ג דאיכא שתי כריתות הואיל ואין בהן אלא אזהרה אחת אין חילוק חטאת ביניהם דאילו במעלה כתיבא אזהרה באפי נפשה (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך ואילו שוחט וזורק אין בהם אזהרה אלא מהיקש דאיתקש למעלה דכתיב שם תעלה עולותיך ושם תעשה איתקש שאר עשיות להעלאה ומהכא נפקא לשוחט וזורק (זבחים (דף קז.):

ביום הנחילו - משפט נחלות דהיינו דיני ממונות ביום:

לילה לגמר דין - דכתיב ושפטו ועיקר משפט היינו גמר דין:

ריבים - אפי' גמר דין משמע:

לאיתויי סומא באחת מעיניו - ורבי מאיר היא דמקיש ריבים לנגעים:

סתמא אחריתא אשכח - דמכשר סומין:

בלילה - דומיא דסומא:

סתמא דרבים עדיף - דההיא רבי מאיר היא וכיון דבדוכתא אחריתי הדר רבי וסתם כרבנן עבדינא כוותיה:

משום דקתני לה - להא דדנין בלילה גבי הלכתא דדינא הכא בסנהדרין (דף לב.) תניא רבי גבי דיני ממונות שמע מינה עיקר היא למילף מינה דאילו ההיא דכל הכשר במסכת נדה (דף מט:) תניא רבי אגב גררא דתניא התם כי הני מילי טובא בפ' בא סימן הלכך לאו אליבא דהלכתא סתם אלא משום דמצריך ותני הנך דדמו אהדדי כגון כל שחייב בראשית הגז חייב במתנות ויש שחייב במתנות ואין חייב בראשית הגז ודכוותיה טובא:

לאיתויי יום המעונן - אע"ג דלראיית נגעים לא חזו לשפוט חזי:

שחרית ובין הערבים - אין כח אור החמה קיים:

מפני שכהה נראית עזה - ומטמאינן ליה שלא כדין:

ולא בצהרים - שאור החמה חזק ומבלבל את העינים ואתי לטהר את הטמא:

מאי עביד ליה - הא נפקא ליה מהיקשא:

ואי אתה מפיל כו' - מפרש לה ואזיל:

דילמא דיני נחלות קאמרת - דביום הויא צואת מת דין פסוק ואין צריך עוד לדיינין ובלילה לא הוי דין פסוק וצריך דיינין ואלו ששמעו צואת המת יעידו בפניהם:

לחוקת משפט - בפרשת נחלות דאיש כי ימות וגו' כתיבא:

אורעה - נסתיימה:

להיות דין - דמשמע הפלת נחלות דין קצוב הוא בשעת המיתה הכל כמו שאמר המת ואין הדבר צריך דיינין אלא כל אחד מיורשיו יחזקוהו שומעי הצוואה בשלו: רצו כותבין בלשון עדות והיורשים יבאו לב"ד וב"ד יעשו כפי הצוואה:

רצו עושין דין - השומעין רשאין ושליטין להיות מחזיקין כל אחד בשלו הכל כמו ששמעו:

שנים אין עושין דין - דמתחילתו לא נראו להיות לדיינין:

אבל בלילה - שאינו ראוי לדון כותבין ואין עושין דין אפילו למחר שמתחלתן לא נראו לישב לשם דין:


ותקח רצפה בת איה וגו' - אלמא מגולין היו לפי שתלויין על העצים ואי משום לא תלין נבלתו וגו' הא שנינן לה ביבמות (דף עט.) מוטב תיעקר אות אחת בתורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא שיהו הכל רואין אותן ושואלין מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ופשטו ידם בגרים גרורים:

חלק להם בתי דינים - והכי קאמר קח כל ראשי העם והולך אותם לבתי דינים הרבה וידונו את עוברי העבירה והוקע אותם את המחויבין מפני שצמדו לבעל פעור ועובד עבודת כוכבים בסקילה וכל הנסקלין נתלין כדאמרינן (בארבע מיתות (דף סה.):

שאין - ב"ד אחד דן שנים ביום אחד:

אלא בשתי מיתות - הוא דאין דנין לפי שאין זו דומה לזו וצריך למצוא טעם לדבריהם כאן וכאן ואתי לאקלקולי שמא לא יחפשו ככל הצורך.:

אבל במיתה אחת - ועבירה אחת דנין:

אלא - כדמוכח קרא (במדבר כה) וישוב חרון אף וגו' כשהקב"ה רואה שכולם עסוקים בדבר ומקנאין לכבודו:

צדק ילין בה - רגילין היו מתחלה להלין את הדין כדי לצדקו ועתה כשאין עושים כן הרי הן כמרצחין:

שמחמץ את דינו - שמשהא אותו ומלינו כדי להוציאו לאמיתו:

ואידך - מיבעיא ליה להך דרשה דאמר בב"ק (דף מו: ע"ש) מנין שנזקקין לתובע תחלה כגון התובע את חבירו לדין שהלוהו ואינו משלם וזה טוענו משכון היה לי בידך ונתקלקל או אבד נזקקין תחלה ב"ד לתביעת התובע עד שיהא ממונו בידו ואחר כך נזקקין לדין המשכון:

אשרו חמוץ - החזיקו את הנגזל ולא את הגוזל:

כל תענית וכו' - רגילין היו בלילי תענית לעשות צדקה והיו עיני העניים נשואות לכך ואם ילינו נמצאו עניים רעבים שנשענו על כך:

וה"מ - במקום שרגילין לחלק ריפתא ותמרי דבר המוכן לאכול:

אבל זוזי וחיטי ושערי - לא נשענו העניים עליהם אותו הלילה ולית לן בה עד למחר:

דלמא חזו טעמא - היום לחובה ובעו. למיעבד הלנת דין ונמצא גמרו בשבת ואי אפשר כדמפרש דאין מיתת ב"ד דוחה שבת:

לידייני' במעלי שבתא ונגמריה בחד בשבתא - וכל זמן שלא נגמר הדין לא הוי עינוי הדין דכל שעה מצפה להצלה אבל כשנגמר כל היום מצפה למיתה והוי עינוי הדין:

מינשי להו טעמייהו - שנשאו ונתנו ודקדקו ביום ראשון:

ליבא דאינשי אינשי - ליבא דאינשי לא כתבי ואף על גב שזכור לו ליסוד הטעם נשכח מלבו ישובו לטעמו ואין יכול ליישבו לתת טעם הגון כבראשונה:

ותהא קבורת מת מצוה כו' - ר"ל לאו אמתני' בעיא מר' יוחנן אלא בעלמא וסדרוה מסדרי הגמ' כאן משום דסופה לשאול ותהא מיתת ב"ד דוחה שבת:

ולאחותו מה ת"ל - גבי נזיר כתיב על נפש מת לא יבא וכתיב בתריה לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו וכולהו יתירי נינהו דהא (מכל נפשות) משתמע ודרשינן להו בספרי אביו מה תלמוד לומר הא לא בא אלא להוציא מת מצוה שמותר ליטמא לו לאמו מה תלמוד לומר לגופיה לא איצטריך ולהתיר מת מצוה הא מאביו נפקא אלא להביא שאם היה זה נזיר כהן דיש עליו שתי קדושות אין הכתוב מזהירו ליטמא אלא לאמו ולשאר קרובים אבל מטמא למת מצוה לאחיו מה תלמוד לומר שאם היה זה נזיר כהן גדול דקדושתו חמורה שאף בלא נזירות אסור ליטמא לקרובים אף על פי כן לאחיו הוא דלא יטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ואם אינו ענין לנזיר גרידא ולא לכהן הדיוט נזיר תניהו ענין לנזיר וכ"ג לאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה כ"ג ונזיר והולך לשחוט את פסחו דאיכא מצות טובא אפ"ה לאחותו הוא דאינו יטמא אבל מיטמא למת מצוה:


ושמע שמת לו מת - קרובו:

יכול יטמא אמרת לא יטמא - דהא נזיר הוא וכתיב (ויקרא כא) על נפשות וגו' ואורך דברים הוא לשון המשנה זו יכול אף מת מצוה כן ת"ל ולאחותו דלא איצטריך אלא להאי וללמד אע"פ שיש עליו קדושה הרבה ועסקי מצוה לאחותו הוא דהזהיר הכתוב שלא ליטמא אבל מיטמא למת מצוה:

רציחה תוכיח שדוחה את העבודה - דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות שאם היה כהן רוצח ורוצה לעבוד מביאין אותו לידון בב"ד ובלבד שלא יורידוהו מעל המזבח ממש אם כבר התחיל דכתיב מעם מזבחי ולא מעל:

כבר פסקה - דלא דחיא שבת:

מה ת"ל - הא ס"ד דאהבערה קאמר מה ת"ל הא כתיב (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה:

ופרכינן מה ת"ל אי לר' יוסי ללאו כו' - ללאו יצאת מכלל שאר המלאכות לומר לך שאין בה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא:

לחלק יצאת - מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא שלא תאמר עשאן לכל המלאכות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת לכך יצאת זו להקיש אליה את כל הכלל ולומר לך מה זו מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה שהרי הזהיר עליה לאו בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה:

מושבות קא קשיא ליה - לתנא ועלה קאמר מה ת"ל כל היכא דכתיב מושבותיכם בא ללמד בכל מקום שאתם יושבין ולהביא חוצה לארץ:

חובת הגוף היא - חובה המוטלת על האדם ואינה מוטלת על הקרקע כגון מצות שביעית ולא על פירות קרקע כגון ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות ותנן בפ"ק דקידושין (דף לו:) כל מצוה התלויה בארץ כלומר על הקרקע ופירותיו אינה נוהגת אלא בארץ וכל שאינה תלויה בקרקע בין בארץ בין בחו"ל ויליף מע"ז:

שומע אני - והומת בין בחול בין בשבת דתיתי לך מק"ו מעבודה כדאמרינן לעיל:

או אינו אלא אפילו מיתת ב"ד - במשמע חילול והא מה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת דק"ו פריכא הוא דאיכא למימר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת:

או אינו אלא אפי' בשבת - קאמר והומת דק"ו לאו פריכא הוא דהאי דקא אמרת מקבורת מת מצוה היא גופה תיקשי לן ונימא דתידחי שבת מק"ו מעבודה ת"ל מושבותיכם והכי מפרש לה בפ"ק דיבמות:

והיו אלה לכם - בפרשת רוצחים כתיב גבי מיתות ב"ד:

ואמר רחמנא לא תבערו - אפי' לשריפת מיתת ב"ד:

השתא דאמרת - מלא תבערו ואין רציחה דוחה שבת על כרחיך מהשתא אין רציחה דוחה עבודה מק"ו:

אמר רבא - אי האי ק"ו אתית למידרש תו לא מיתוקם מעם מזבחי דאי בקרבן יחיד הא איכא למידרש נמי ק"ו שנדחה מפני קרבן יחיד דקסבר נדרים ונדבות קריבים ביו"ט:


אין רציחה דוחה אותו - דאין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דהא בי"ט נמי כל מלאכה לא תעשה כתיב:

הניחא כו' - מסקנא דמילתיה דרבא היא הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב מצית לאוקמי מעם מזבחי בקרבן יחיד דלא דחי לא שבת ולא יום טוב דתו לא מידריש ק"ו כדאמרן:

אלא למ"ד קריבין - איכא למדרש ק"ו כדאמרן ולההוא תנא היכא מוקמת מעם מזבחי ופלוגתייהו במסכת ביצה:

אלא אמר רבא - על כרחיך אתא מעם מזבחי ועקריה לקל. וחומר בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור דלא מיבעיא למ"ד קריבין דכיון דקרבן יחיד דוחה יום טוב אי אתית למידרש קל וחומר לא מיתוקם מעם מזבחי כלל ועל כרחיך לא תדרש ק"ו ואתא קרא ועקריה אלא אפילו למאן דאמר כו' ואיכא לאוקמי לקרא בקרבן יחיד דליכא ק"ו ובקרבן ציבור לא בעית לאוקמיה לקרא משום ק"ו על כרחיך ממשמעותיה מיתוקם נמי בקרבן ציבור דמזבחי משמע המיוחד לי דהיינו תמיד שהוא עיקר כל הקרבנות:

הוו מתחלי ברישא - במניינא דסיקריקון אמרה רב בפ' הניזקין (גיטין דף נח:) דקתני הושיב ב"ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש כו' ואמר רב אנא הוה בההוא מניינא ומינאי דידי הוא דאתחילו ברישא: מן הצד הוו מתחלי: מפני ענוה יתירה שהיתה בו: בריה דרבי וולס:

במקום אחד - תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה וכן רבי בנשיאות ובתורה:

הוה אלעזר - חבירו בתורה ולא הוי מקום אחד:

והא הוה פינחס - משמתו יהושע ואלעזר:

הוו זקנים - כגון עתניאל ואבצן ובועז:

עירא היאירי - במו"ק (דף טז:) אמרינן דהוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות ודוד היה מנהיגו עליו לראש דכתיב (כ) עירא היאירי היה כהן לדוד:

שמעי - גדול היה כדאשכחן שירד לקראת דוד הירדן באלף איש:

שבנא - שהיה ישיבתו גדולה משל חזקיה כדאמר בפ' זה בורר (דף כו.): לא תענה על רב: כתיב בלא יו"ד משמע לא תחלוק על מופלא של ב"ד הלכך לא מתחילינן מיניה דלמא חזא ליה חובה ולא פלגינא עילויה ומתחילין מן הצד (שלא ישמע) אחד דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו:

ויחגור גם דוד חרבו - באחרונה נמנו עליו לדונו משום מורד במלכות:

שונה אדם לתלמידו - ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין ודן עמו ונמנה עמו או לזכות או לחובה ומטין הדין על פי התלמיד כאחד מן הדיינין:

הטמאות והטהרות - שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד למנין אם רבו הטמאין או המטהרין מונין את האב ובנו או את הרב ותלמידו בשנים אבל דיני ממונות ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחילת הדין (ומן) התורה שזה צריך שלשה ודיני נפשות כ"ג וכן קידוש החודש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה (תהל ם פא) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ומוקמינן ליה בקידוש החודש במס' ר"ה (דף כה:) וכן עיבור השנה שצריך שלשה חמשה ושבעה אין האב ובנו כשרין זה עם זה ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד וסיפא דבריי' לא ישב בצידו ואפילו שותק אלא יעמוד והולך לו:


כי קאמר רב - דתלמידו נמנה לא אמר אלא כגון רב כהנא ורב אסי דלגמריה הוו צריכי למה ששמע מרבו אבל לסבריה למצוא ראיות וליישב הטעמים אינן צריכין הלכך גברא באפי נפשיה הוא דאי משום גמרא דשמע מיניה כל ישראל נמי ממשה קבלו ואין אלו טעמים הבנת לבו דנימא אם היתה חכמתו מפי רב אחר הוי אומר טעם אחר:

עשרה דברים - תנן במתני' (דף. לב.):

וכולן אינן נוהגין בדין שור הנסקל - להיות שוה לדיני נפשות אף על פי שאמרנו בפ"ק (דף ב.) לענין עשרים ושלשה כמיתת בעלים כך מיתת השור:

חוץ מעשרים ושלשה - שצריך כ"ג כדיני נפשות:

לא תטה - לרעה ע"פ אחד אבל אתה מטה לחובה דין השור ע"פ אחד ומהכא גמיר לכולהו מעלות דלא נהיגי חוץ מכ"ג ומסתברא דהיקש להכי אתי שהוא עיקר הדין ותחילתו אבל כולהו אינך להצלה אתי ומה לנו לחוס על שור המועד מוטב לקיים בו ובערת הרע (דברים יט):

הא תשעה הוו - והדר פרקינן אאתקפתין והא י' תנן במתני' ואמר האי דקשיא לן ט' הוו משום דאין הכל כשירין ועשרים ושלשה חדא היא דמאי טעמא ממזר פסול מדיני נפשות משום דבעינן כ"ג דהיינו סנהדרי ובסנהדרי כתיב (במדבר יא) ונשאו אתך בדומין לך מיוחסין כמותך:

זקן - ששכח כבר צער גדול בנים ואינו רחמני וכן סריס:

מטיפה כשירה - מזרע ישראל:

מכל מום - פגם משפחה:

משום שכינה - הנך דבימי משה הוא דבעינן מיוחסין שיהו ראוי שתשרה שכינה עליהן:

שכינה - דכתיב (שם) ואצלתי מן הרוח:

ונשאו אתך - בסנהדראות שחילק לו יתרו לשפוט את העם דאין כאן משום שכינה דכתיב והקל מעליך ונשאו אתך ולא מן ונשאו אתך במשא העם (שם) יליף דההוא בשבעים זקנים שהלכו עמו לאהל מועד כתיב ומשום שכינה:

מתני' סנהדרין - אף של כ"ג:

כחצי גורן עגולה - בעגולה היו יושבין כדי שיהו כולן רואין זה את זה לפי שאם היו יושבין בשורה אין פני הראשונים רואין זה את זה ובעגולה שלימה אין יושבין לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולם שיהו כולן רואין את העדים ומדקדקין בדברים ולא שיהא פני העדים לשורה זו ואחוריהם לזו:

וכותבין דברי המזכין והמחייבין - שניהם כותבין דברי המזכין ושניהם כותבין דברי המחייבים שאם יטעה האחד יוכיח כתבו על של חבירו:

שלשה - הוו שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן יטעו בדבר אלא א' כותב דברי המזכין וא' כותב דברי המחייבין והג'. כותב דברי כולם ומתוך שאין טורח רב עליהם לא יקצרו בדבר ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתב של שלישי:

יושבין לפניהן - אף הן כעגולה אלא שהגדולים יושבין על הספסלין והתלמידים על הקרקע:


ושלש שורות - כל אחת כמנין סנהדרי עשרים ושלשה שאם יחלקו הכ"ג רובן מחייבין ומיעוט מזכין והטייה לרעה אין ע"פ אחד וצריך להוסיף שנים שנים עד שבעים ואחד הלכך צריך להושיב לפניהם ארבעים ושמנה להשלמת שבעים ואחד ולאו אורח ארעא לעשות שורות לתלמידים של כ"ד שתהא מרובה משל דיינין ולא לעשות שורות קטנות ולא שתים של כ"ג ואחד של שנים תלמידים הלכך עבדי שלש שורות:

וכל אחד מכיר את מקומו - לפי שבתחלה כסדר הושיבום שורה ראשונה גדולה משל שניה והיא גדולה מן השלישית וגם בכל שורה ושורה הושיבום כסדר הגדול בראש שני למטה הימנו וכן כולן זה למטה מזה לפיכך צריך כל אחד להכיר מקומו:

הוצרכו לסמוך - כגון שמת אחד מן הדיינין סומכין לו מהראשונים שהם גדולים מכולן:

אחד מהשנייה בא לו לראשונה כו' - ולא שיביאו מן הקהל לראשונה לפי שהגרוע מן התלמידים שבשורות גדול מגדול שבקהל:

ולא היה - אותו שנברר מן הקהל יושב במקומו של ראשון ראש בשורה שלישי אלא במקום הראוי לו בסוף השורה וכן אותו שבא מן השלישי לשניה וכן אותו שנסמך מן הראשונים לא היה יושב במקומו של ראשון אלא כולן בסוף השורות וכל בני השורה נמשכין איש איש למעלה ממקומו וממלאין זה מקומו של זה מפני שהקטן שבדיינים גדול מן הגדול שבתלמידי הראשונה והקטן שבראשונה גדול מן הגדול שבשניה הלכך כי ניידי כולהו ניידי כשמת אחד מהן ומושיבין אחר חליפיו כולן צריכין לנוד איש איש ממקומו:

גמ' מה"מ - דבעגולה היו יושבים:

סהר - עגול הוא:

בטיבורו של עולם - שבית המקדש באמצע של עולם:

דומה לסהר - בעגולה:

מזג - שני חלקי מים ואחד יין:

אל יחסר המזג - אל יחסרו מחלק השלישי שהוא כדי הראוי למזג:

עשרים ושלשה - שליש של שבעים:

לצאת לעסקיו - חוץ ללישכה:

סייג - הוא גדר:

סוגה בשושנים - גדורה בשושנים כלומר באזהרה קלה ובהבדלה מועטת הם נפרשין מן העבירה וא"צ גדר אבנים להפסיקן שאפי' אין רחוקין מן העבירה אלא גדר שושנים מפסיק ביניהם לא יפרצו בה פרצות הגדר:

מהבהבת - אוחזת ודולקת כמו (שבח דף כח) שקיפלה ולא הבהבה ובלע"ז פלמי"ד:

בריוני - פריצים לשון בורים:

רבי זירא - גוצא הוה ונחרכו שוקיו ע"י מעשה דבדיק נפשי' בתנורא שגירא בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף פה.) וקרו ליה חריכא קטן שקי:

ש"מ - מדקתני לא היה יושב במקומו של ראשון כי ניידי כולהו ניידי כדפרישי' לעיל:

בדנבי - בזנבות:

מתני' מאיימין - שלא יעידו עדות שקר:

מאומד - בגמ' מפ':

דיני ממונות - אם העיד שקר נותן ממון לזה שנפסד על ידו ומחזירו לו ומתכפר:

לפיכך נברא אדם יחידי - כל זה אומר להם לפיכך נברא אדם יחידי להראותך שמאדם א' נברא מלואו של עולם:

הרבה רשויות בשמים - וכל א' ברא את שלו:

ולהגיד גדולתו - ועוד לכך נברא יחידי להראות לדורות הבאים גדולתו של הקב"ה שבחותם הראשון כל הדורות טבועות שלא היה תחלה אלא חותם א':

חותם - היינו אותו ברזל שהצורה חקוקה בו:

טובע כמה מטבעות בחותם א' - כל המטבעות שאדם טובע ע"י ברזל אחת כולן דומין:

בשבילי נברא העולם - כלו' חשוב אני כעולם מלא לא אטרד א"ע מן העול' בעביר' אחת וימשוך ממנה:


מה לנו ולצרה הזאת - להכניס ראשינו בדאגה הזאת אפי' על האמת:

והלא כבר נאמר והוא עד - עליכם מוטל חובה ונשיאות עון אם לא תגידו מה שראיתם:

ושמא תאמרו מה לנו לחוב - להיות מתחייבים מדמיו של זה נוח לנו לעמוד באם לא יגיד:

והלא כבר נאמר באבוד רשעים רנה - אם רשע הוא אין כאן עונש:

גמ' או אני או אתה - שמעון בן שטח קא"ל הכי:

דין ארבע מיתות - פורענות בידי שמים הדומה למיתה שהוא מחוייב בה:

נחש מכישו - דקלי ליה זיהרא ארס של נחש שורפו:

נופל מן הגג - דומיא דסקילה כדתנן לקמן (דף מה:) בית הסקילה היתה גבוהה שתי קומות וקומה שלו הרי כאן שלש:

ליסטין באין עליו - שדרכן להרגו בסייף וכן נמסר למלכות שמתיזין ראשו:

חטא אחרינא הוה גביה - שהיה מחוייב שריפה שהיא חמורה דאילו רוצח בסייף הוא ומיתת סייף קלה כדאמרינן בארבע מיתות (לקמן דף מט:):

הא בדיני ממונות אמדינן - עדות מאומד מדתנן ליה גבי איום עידי נפשות ולא תנן ליה גבי איום עידי ממונות בפרק דיני ממונות (לעיל דף כט.) דאמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי:

האוחר - נושך שמעתי ולי נראה כשהגמל הזכר מזדווג עם הנקבה קרי לי' אוחר דאמר בבכורות (דף ח:) גמל אחור כנגד אחור:

שזה - הורגו. שדרך סוסים מזויינים להכות סוסים שבצידו והיינו מאומד:

וליטעמיך עד מפי עד - דתנן הכא ולא תנא לה אאיום בעידי ממון הכי נמי כו':

הוא אמר לנו - המחוייב אמר לנו שאני חייב לו אבל לא בפני התובע אמר לנו כן לא הויא הודאה:

איש פלוני אמר לנו - שזה חייב לזה שהוא ראה בהלואה היינו עד מפי עד:

הודה לו - שניהם היו שם:

אמרינן ליה בדיני נפשות - להרבות הדברים ולפרש לאיים ובדיני ממונות לא איכפת לן לאיים עליהם כל כך:

פצעים - מכת חרב קרי פצעים:

חבורות חבורות - לכך נאמר דמי:

בארץ נוד - ולא כתיב נע שכיפרה לו גלותו דכתיב (בראשית ד) ויצא קין:

שלשה דברים - חרב ורעב ודבר:

לא יצלח - שום הצלחה וביכניה מלך יהודה כתיב:


והיא נתעברה מעומד - שהיה בית האסורין צר ואין מקום לשכב ושילשלו שם אשה ובאגדה דויקרא רבה אמרה לה:

על אלתו - להתיר לו גזירה שנשבע שלא יהא לו בן והתירו לו פמליא ש"מ ושבועה כתיבה בההיא פרשה דכתבו את האיש הזה בס' ירמיה (כב):

והיה - מושיען של ישראל למקדש של ישראל:

ולאבן נגף - ממהר הגלות שמנגפת את הרגלים:

ולצור מכשול - סלע מכשלה יהיה לשני בתי ישראל:

בשבעים אותיות - בגימטריא:

וישקד - . וימהר כמו שוקד אני ומתרגמינן מוחי (ירמיהו א):

שהקדים - ומיהר גלות צדקיהו שהיא באחרונה בעוד שגלות יכניה קיימת שעדיין לא מתו אותן שגלו לבבל עם יכניה שהיו חכמים בתורה ולמדו' לבני גולה האחרונה:

פותחין - בתורה:

כחרשים - קרי ביה החרש:

כיון דסוגרין - דבר הלכה הנעלמת מהן אין לה פותחין אחרים:

עולא אמר - צדקה של שקידה היינו הקדים חורבן שתי שנים לגימטריא דונושנתם דהיינו תמני מאה וחמשים ותרתין והם גלו לסוף שמנה מאות וחמשים שנכנסו לארץ דכתיב (מלכים א ו א) ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה וגו' וימי בית הראשון ד' מאות ועשר הרי ח' מאות ותשעים צא מהם מ' שנה שנשתהו במדבר הרי שמנה מאות וחמשים ואילמלי היה ממתין עד ונושנתם היה מתקיים בהם כי אבד תאבדון מהר והשמד תשמדון דכתיב בההיא פרשתא (דברים ד):

מהרה דמרי עלמא כו' - דהוא גימטריא דונושנתם וקרי ליה אבד תאבדון מהר והקדמה דשתי שנים צדקה היתה:

אנו בני צדיק - אבינו צדיק נברא לפיכך אנו צדיקים ואין אנו צריכין להתרחק מן העבירה כי לא נכשל בה:

אנו בני רשע - ואין אנו זקוקין בתשובה. ולהצטדק כי לא יועיל:

אם נבראו שנים - יאמרו זה לזה אבא גדול מאביך:

הגזלנים והחמסנים - שיאמרו קרקע זה לבני אבינו הראשון היתה ולא לבני אביכם:

תתהפך כחומר חותם - לאחר מיתתו של אדם מתהפך חותם שלו לחומר ויתיצבו כמו לבוש בתחיית המתים ומדקרי ליה חותם שמע מינה בחותם הן טבועין:

ויאמר שלי היא - ואין אדם מכחישו הואיל ואין היכר ביניהן: וימנע מרשעים אורם: קלסתר פניו ומתוך כך שלא יהא קלסתר פנים דומה לשל חביריהם וזרוע רמה תשבר שאינו יכול לומר שלי היא:

משום ערוה - שלא יתחלף לאשה בבעלה לא ביום מפני המראה ובלילה מפני הקול:

ובדעת מפני הגזלנים - אם יודע מה בלב חבירו יחפש מצפוניו וידע היכן ממונו:

שלא יאמרו הצדוקים שותף היה - אדם במעשה בראשית לפיכך קדמו לו כולם:

למצוה - שבת:

שיכנס לסעודה מיד - שימצא הכל מוכן ויאכל מאשר יחפוץ:

גפי - מקום גבוה:

ולבסוף - כשסרח נטרד:

מי פתי יסור הנה - בתריה דהאי קרא כתיב מי פתאו לזה שיסור הנה לאכול מן העץ:

חסר לב אמרה לו - האשה שהיא חסר לב אמרה לו:

גלמי ראו עיניך - מכל מראה עיניך נגלמתי והיינו כל העולם כדכתיב בזכריה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ:


גופו מבבל - על שם שהיתה עמוקה נראה שמשם לוקח ולכך נעשה מצולה:

וראשו מארץ ישראל - שהיא גבוהה וחשובה מכל הארצות:

ואיבריו - ידיו ורגליו:

משאר ארצות - מכל העולם כדיליף לעיל:

מאקרא דאגמא - בבבל הוה והוא עמוק מאד:

בל ילין - לינת לילה:

עד זקנה - כל ימיו [אסבלנו]:

מסוף העולם ועד סופו היה - ארכו:

ברא אדם מקצה הארץ - מקצה עד קצה:

אחור וקדם - שני צורות דו פרצופין (ברכות דף סא:):

על הארץ ולמקצה השמים - כלומר עומד בארץ וראשו מגיע השמימה:

ולי מה יקרו רעיך אל - בתר גלמי ראו עיניך כתיב אותו מזמור וביצירת אדם מדבר:

צדוקי היה - נוטה לעבודת כוכבים:

שקוד - מהיר וזריז:

כדי שתדע להשיב לאפיקורוס - הבא להביא ראיה מן התורה לדברי הצדוקים:

כל שכן דפקר טפי - שהרי הכיר וכפר ומתוך כך מדקדק ולא תוכל להשיבו דבר המקובל לו:

שפקרו הצדוקים - שמביאין ראיה מן התורה להפקירן:

ויברא - יחידי:

העונה - לשון יחיד:

אשר הלכו אלהים לפדות לו - הרי לשון יחיד:

עד דכרסוון רמיו - נתיישבו הכסאות דמשמע שנים:

כתיב ביה ועתיק יומין יתיב - יחידי:

הנך למה לי - למה נכתב בלשון רבים:

כדרבי יוחנן - שהכל בעצת פמליא שלו:

שכינה חול - שאתה מושיב בשר ודם אצלו:

זהו מטטרון - הוא אמר עלה אל ה':

ששמו כשם רבו - ה' לפיכך לא הזכיר שמו וכתב סתם:

אם כן לא ישא לפשעכם - לא יכול לסלוח לפשעכם ומה יתרון בו:

אמר ליה הימנותא בידן - שאין בו כח לשאת פשעינו ואנו נמי מאסנוהו ומיאנו לקבלו אפילו לפרוונקא שליח מוציא ומביא:

שמיע לי - שהמקרא הזה תשובה לזה:


אבות יאכלו בוסר - משל הוא שרימה השועל את הזאב ליכנס לחצר היהודים בע"ש ולתקן עמהם צרכי סעודה ויאכל עמהם בשבת וכשבא ליכנס חברו עליו במקלות בא להרוג את השועל אמר לא הלקוך אלא בשביל אביך שפעם אחת התחיל לסייען בסעודה ואכל את כל נתח טוב אמר לו ובשביל אבא אני לוקה אמר לו הן האבות יאכלו בוסר וגו' אבל בא עמי ואראך מקום לאכול ולשבוע בא לו על הבאר ועל שפתו מוטל עץ והחבל מושכב עליו ובשני ראשי החבל שני דליים קשורים נכנס השועל בדלי העליון והכביד וירד למטה ודלי התחתון עלה אמר לו הזאב למה אתה נכנס לשם אמר לו יש כאן בשר וגבינה לאכול ולשבוע והראה לו דמות הלבנה במים כדמות עגול כמין גבינה עגולה אמר לו אני היאך ארד א"ל הכנס אתה בדלי העליון נכנס והכביד וירד ודלי שהשועל עליו עלה א"ל היאך אני עולה אמר לו צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו לא כך כתיב מאזני צדק וגו':

בוסר - ענבים קודם בישולם ומקהין את השינים:

אמרה לו תנו לי דוכוס אחד - שופט לנקום נקמה:

אותביה תותיה בחשא - תחת הרמץ קלינ"י בלע"ז וכן דרך צלייתה ומתוך שראה אותה בגנותה נמאסת עליו:

הוה מאיס' ליה - שיראה בחתוכה קודם גמר תקונה:

אלהייכו מאי עביד - מכחש הוה וכסבור אין הוא יכול להכחישני:

חבושי - קדוני"ץ בלע"ז:

ארבילא - קרובי"ל בלע"ז. וקא מהדר ליה. סביב סביב בארבילא:

מני לי כוכבי - מנויין לי הכוכבים כלומר יודע אני מספרם:

לא ידעת - שצריך אתה למנותם:

דאיכא ברקיע ידעת - בלא מנין ולמנותם אינך יכול:

מי שברא הרים לא ברא רוח - שזה נקרא יוצר וזה נקרא בורא ושני שמות הם:

הכי נמי - מי שברא אבר זה לא ברא אבר זה ואם תאמר כן הוא הא תינח באברים המרוחקים מיהו טפח על טפח יש בו באדם ובאותו טפח יש בו שני נקבים האוזן והעין קרי להאי נוטע אוזן ולהאי יוצר עין תאמר שנתעסקו שנים באותו טפח אמר לו הן:

וכי בשעת מיתה שניהם נתפייסו - הבעלים הנוטע והיוצר מסכימין להמיתו:

אמגושא - מכשף ויודע אני על ידי כישוף דמחצייך ולמעלה:

דהורמיז - שד כדאמר הורמיז בר לילתא בבא בתרא (דף עג.):

דאהורמיז - הקדוש ברוך הוא קרי הכי:

והיכי שביק ליה - (אמר לו היאך שביק) אהורמיז להורמיז לאעברא מיא סרוחים בארעיה א"כ היאך מניח אהורמיז להעביר מים בארצו שכל מה שאדם מכניס דרך פיו מוציא דרך הנקבים התחתונים:

לא מצינן למיהוי כוותייכו - שאי אפשר להיות לנו ערלה:

דזכי למלכא - נוצחו ומשתיקו בדבריו ומביישו:

לביבר - מקום חיות רעות של מלכות:

קרייה - רבן גמליאל לשמעיה דכופר:

מחייה באפתקיה - הכהו על צוארו:

א"ל - כופר:

שמשא אכולא עלמא ניחא - שמשא חמה:

גחכן - חוכא דמשחק בנביאיו:

מ"ט דשביעית - למה צוה הקב"ה על השמיטה:

דשויא לתרוייהו - שתהא מועלת לשניהם כמו (אסתר ג) אין שווה להניחם:

כדי שתדעו וכו' - ולא ירום לבבכם בשבח ארצכם ותשכחו עול מלכותו:

וכל אשר לא יבא וכו' - דחייה דחייה ודרש להו הכי כל מי שאינו יכול לבא באש מפני שישרף תעבירו במים:

כל הגויים כאין נגדו - גם אתכם לא הוציא מן הכלל:

מדידכו - נביאים שיצאו מכם דהיינו בלעם שהיה נכרי והעיד עלינו שאין אנו באותו כלל:


ובגוים לא יתחשב - כל מקום שהוזכרו שם נכרי לא הוזכרו ישראל בכלל:

כשהוא משקה - אינו מונע המים לילך לטובים ולרעים לפי שאינו אלא טורח אחד וכשהוא עודר דהוי טורח לכל אחד ואחד אינו עודר אלא הטובים:

עודר - חופר כך הקב"ה זן טובים ורעים הכל בדבור אחד ממלא את כל העולם כולו טובה שהכל שלו אבל כשבא להגין מן הפורעניות ולשלם שכר אינו אלא לקוויו:

ויעבר הרנה - מדלא כתיב רנה משמע הרינה המיוחדת שהיתה עתידה לבא שכבר הוזכרה והיכן הוזכרה:

באבוד רשעים רנה - והיה העולם מצפה מתי תבא הרנה איבודו של אחאב וכשנהרג עברה והוזכרה הרנה בפי הכל:

בצאת לפני החלוץ - ביהושפט כתיב כשיצא להלחם בעמונים שבאו עליו:

כי טוב - משמע כי טוב בעיניו הודאה ושמחה:

כן ישיש ה' עליכם להאביד וגו' - ישיש אחרים שונאיכם:

והזונות רחצו - באחאב כתיב במיתתו:

למרק - ללטוש ולהאיר כלומר רחצו והובררו השתי חזיונות שנאמרו עליו:

מצונן היה - לא היה אוהב תשמיש:

דמות שתי זונות כו' - והיינו רחצו אותן שתי צורות נרחצו מדמו:

לתמם - להשלים:

מאי קאמר קרא - מאי ענין עובדיה היה ירא אצל ויקרא אחאב: באברהם כתיב (בראשית כב) ירא אלהים אתה ולא כתיב מאד:

מפני מה זכה לנביאות - שהרי גר היה ואין השכינה שורה אלא על המיוחסין שבישראל כדכתיב (בראשית יז) להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך:

מאי שנא חמשים - ולא החביא כולן במערה אחת:

אין מערה מחזקת - מערות שלו לא היו מחזיקות יותר:

מאי שנא עובדיה לאדום - ולא נתנבא נבואה אחרת למה נבחר לו לזו משאר הנביאים:

שני רשעים - אחאב ואיזבל:

שני צדיקים - יצחק ורבקה:

מיניה וביה אבא ניזול ביה נרגא - אבא יער מעצמו של יער יכנס בתוך הגרזן להיות בית יד ויקצצו בו את היער וכן עובדיה לאדום ודוד למואב והוא יצא מרות המואביה:

מתוכה מסרחת - מגופה ומתוך עוביה מתחיל הסרחון:

כמתוקנים שבהם לא עשיתם - כמו עגלון מלך מואב שהיה מכבד את השם כשאמר לו אהוד דבר אלהים לי אליך המלך מיד ויקם מעל הכסא (שופטים ג):

כמקולקלין שבהם - כגון מישע מלך מואב שהקריב בנו לע"ז כך היו ישראל עושין ובאותה שעה נזכר להם אותו עון שהיו רגילים גם הם בו:

לארץ - מדלא כתיב לארצם הכי קאמר לשפלות ולתחתית שבו שנגזר עליהם פורענות:

ולא מאד בכלל - ובשרה כתיב (בראשית יב) כי יפה היא מאד והאי קרא דאבישג נקט למדרש הכא משום דרשה דלעיל דדרש מאד דכתיב בעובדיהו: