חק לישראל וישלח
תורה
(בראשית לב ד - לב ט)
ושלח יעקב אזגדין קדמוהי לות עשו אחוהי לארעא דשעיר לחקל אדום: ה ופקיד יתהון למימר כדין תימרון לריבוני לעשו כדנן אמר עבדך יעקב עם לבן דרית ואוחרית עד כען: ו והוו לי תורין וחמרין ען ועבדין ואמהן ושלחית לחוואה לריבוני לאשכחא רחמין בעינך: ז ותבו אזגדיא לות יעקב למימר אתינא לות אחוך לות עשו ואף אתי לקדמותך וארבע מאה גוברא עימיה: ח ודחיל יעקב לחדא ועקת ליה ופליג ית עמא דעימיה וית ענא וית תורי וגמליא לתרתין משריין: ט ואמר אם ייתי עשו למשריתא חדא וימחינה ותהי משריתא דתשתאר לשיזבא: |
(לב ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם׃
וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה׃
וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ׃
וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ׃
וַיִּירָ֧א יַעֲקֹ֛ב מְאֹ֖ד וַיֵּ֣צֶר ל֑וֹ וַיַּ֜חַץ אֶת־הָעָ֣ם אֲשֶׁר־אִתּ֗וֹ וְאֶת־הַצֹּ֧אן וְאֶת־הַבָּקָ֛ר וְהַגְּמַלִּ֖ים לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
וַיֹּ֕אמֶר אִם־יָב֥וֹא עֵשָׂ֛ו אֶל־הַמַּחֲנֶ֥ה הָאַחַ֖ת וְהִכָּ֑הוּ וְהָיָ֛ה הַמַּחֲנֶ֥ה הַנִּשְׁאָ֖ר לִפְלֵיטָֽה׃
נביאים
(עובדיה א א - א ו)
(א א) חֲז֖וֹן עֹֽבַדְיָ֑ה כֹּֽה־אָמַר֩ אֲדֹנָ֨י יְהוִ֜ה לֶאֱד֗וֹם שְׁמוּעָ֨ה שָׁמַ֜עְנוּ מֵאֵ֤ת יְהוָה֙ וְצִיר֙ בַּגּוֹיִ֣ם שֻׁלָּ֔ח ק֛וּמוּ וְנָק֥וּמָה עָלֶ֖יהָ לַמִּלְחָמָֽה׃
הִנֵּ֥ה קָטֹ֛ן נְתַתִּ֖יךָ בַּגּוֹיִ֑ם בָּז֥וּי אַתָּ֖ה מְאֹֽד׃
זְד֤וֹן לִבְּךָ֙ הִשִּׁיאֶ֔ךָ שֹׁכְנִ֥י בְחַגְוֵי־סֶּ֖לַע מְר֣וֹם שִׁבְתּ֑וֹ אֹמֵ֣ר בְּלִבּ֔וֹ מִ֥י יוֹרִדֵ֖נִי אָֽרֶץ׃
אִם־תַּגְבִּ֣יהַּ כַּנֶּ֔שֶׁר וְאִם־בֵּ֥ין כּֽוֹכָבִ֖ים שִׂ֣ים קִנֶּ֑ךָ מִשָּׁ֥ם אוֹרִֽידְךָ֖ נְאֻם־יְהוָֽה׃
אִם־גַּנָּבִ֤ים בָּאֽוּ־לְךָ֙ אִם־שׁ֣וֹדְדֵי לַ֔יְלָה אֵ֣יךְ נִדְמֵ֔יתָה הֲל֥וֹא יִגְנְב֖וּ דַּיָּ֑ם אִם־בֹּֽצְרִים֙ בָּ֣אוּ לָ֔ךְ הֲל֖וֹא יַשְׁאִ֥ירוּ עֹלֵלֽוֹת׃
אֵ֚יךְ נֶחְפְּשׂ֣וּ עֵשָׂ֔ו נִבְע֖וּ מַצְפֻּנָֽיו׃
כתובים
(משלי ז ח - ז יג)
(ז ח) עֹבֵ֣ר בַּ֭שּׁוּק אֵ֣צֶל פִּנָּ֑הּ וְדֶ֖רֶךְ בֵּיתָ֣הּ יִצְעָֽד׃
בְּנֶֽשֶׁף־בְּעֶ֥רֶב י֑וֹם בְּאִישׁ֥וֹן לַ֝֗יְלָה וַאֲפֵלָֽה׃
וְהִנֵּ֣ה אִ֭שָּׁה לִקְרָאת֑וֹ שִׁ֥ית ז֝וֹנָ֗ה וּנְצֻ֥רַת לֵֽב׃
הֹמִיָּ֣ה הִ֣יא וְסֹרָ֑רֶת בְּ֝בֵיתָ֗הּ לֹא־יִשְׁכְּנ֥וּ רַגְלֶֽיהָ׃
פַּ֤עַם׀ בַּח֗וּץ פַּ֥עַם בָּרְחֹב֑וֹת וְאֵ֖צֶל כָּל־פִּנָּ֣ה תֶאֱרֹֽב׃
וְהֶחֱזִ֣יקָה בּ֖וֹ וְנָ֣שְׁקָה־לּ֑וֹ הֵעֵ֥זָה פָ֝נֶ֗יהָ וַתֹּ֣אמַר לֽוֹ׃
משנה
(ברכות פרק ח)
ברטנורא
(א)
אלו דברים. מברך על היום — בתחילה קידוש היום ואח"כ מברך על היין בורא פרי הגפן, שתחילה קדש היום ואחר כך בא היין על השלחן בשביל היום, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה : מברך על היין - תחילה, והוא הדין למקדש על הפת, שהיין או הפת גורמים לקידוש היום , שאם אין לו יין או פת לא יקדש: (ב)בש"א נוטלין לידים ואחר כד מוזגין את הכוס - שאם אתה אומר מוזגין את הכוס תחלה, גזרה שמא יטמאו משקים שנפלו באחורי הכוס מחמת הידים, שהידים קודם נטילה תורת שני לטומאה יש להן ומטמאים את המשקים להיות תחלה, ויחזרו המשקים ויטמאו את אחורי הכוס, שהמשקים שנטמאו מטמאים כלים מדרבנן , אלא שהקילו בטומאה זו שכלי שנטמאו אחוריו במשקים טמאים לא נטמא תוכו ולא ידיו ולא אוגנו, וסברי בית שמאי אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאות אע"פ שלא נטמא תוכו, גזרה שמא ינתזו נצוצות מתוכו על אחורי הכוס ויקבלו המשקין טומאה מחמת אחוריו ויטמאו את הידים. וכיון דאסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות נוטלין לידים תחלה ואח"כ מוזגין את הכוס, כדי שלא יקבלו המשקים שאחורי הכלי טומאה מחמת ידים ונמצאו אחורי הכלי טמאים מחמת אותן משקים ומשתמש בו באיסור. ובית הלל סברי אין אסור להשתמש בכלי שאחוריו טמאות , הלכך מוזגים את הכוס תחלה ושותים אותו ואח"כ נוטלין לידים, שאם אתה אומר נוטלין לידים תחלה ואח"כ מוזגים את הכוס גזירה שמא יהיו אחורי הכוס טמאים, שמותר להשתמש בכלי שאחוריו טמאים, ולא יהיו ידיו נגובות יפה ויטמאו אחורי הכלי המשקין שבידיו, ואותן משקין שנעשו תחלה יחזרו ויטמאו את הידים ונמצא אוכל בידים מסואבות: (ג)מקנח ידיו במפה - מנטילת מים ראשונים, ומניחה על השלחן ומקנח בה ידיו תמיד מזוהמת התבשיל, ולא יניחנה על הכסת שהוא יושב בה גזירה שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה ויהיה משקה טופח במפה מחמת נגוב הידים ואותו משקה כשנוגע בכסת נעשה ראשון דלעולם המשקים נעשות תחלה וחוזר ומטמא את הידים כשמקנח בה תמיד בתוך הסעודה. אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה. ובית הלל סברי מותר להשתמש בשלחן שהוא שני לטומאה, הלכך לא יניח המפה על השלחן שמא יטמאו המשקים שבמפה מחמת השלחן ויחזרו ויטמאו את האוכלים, ואם יניחנה על הכסת אין לחוש כי אם שמא יטמאו ידיו, מוטב שיטמאו ידים שאין להם עיקר מן התורה, דאין נטילת ידים לחולין מן התורה , ולא יטמאו אוכלים שיש להם עיקר מן התורה דראשון עושה שני בחולין מן התורה: (ד)בית שמאי אומרים מכבדין את הבית - מקום שאכלו שם מכבדים אותו משיורי אוכלים שנתפררו עליו ואח"כ נוטלים לידים מים אחרונים. דפעמים שהשמש עם הארץ ומניח הפירורים שיש בהם כזית, ואם אתה אומר נוטלים לידים תחלה נמצא אתה מפסיד את האוכלים שמים אחרונים נתזים עליהם ונמאסים. ובית הלל סברי אסור להשתמש בשמש עם הארץ, ושמש תלמיד חכם אינו מניח פירורים שיש בהן כזית אלא מסיר אותם, ואם נתזים המים על גבי פירורים שאין בהם כזית אין בכך כלום דפירורים שאין בהם כזית מותר לאבדן ביד. והלכה כבית שמאי בזה שמותר להשתמש בשמש עם הארץ : (ה)נר ומזון - מי שאכל בשבת במנחה וחשכה לו ועדיין לא גמר סעודתו ואין לו יין אלא שיעור [כוס] אחד. בית שמאי אומרים נר ומזון בשמים והבדלה. דכולי עלמא הבדלה בסוף, דאפוקי יומא מאחרינן ליה כי היכי דלא ליהוי עליה כמשאוי. לא נחלקו אלא על הנר ועל הבשמים, דבית שמאי אומרים נר ומזון ואח"כ בשמים, ובית הלל אומרים נר ובשמים כי הדדי, דברכות שאנו יכולים לעשותם דלא מיחזי כמשאוי כגון נר ובשמים מקדמינן להו לברכת המזון: בית שמאי אומרים שברא מאור האש - שברא דמשמע לשעבר ולא בורא דמשמע להבא. מאור האש ולא מאורי האש, דחדא נהורא איכא בנורא: ובית הלל אומרים בורא - נמי משמע לשעבר : מאורי האש - שהרבה גוונים יש בשלהבת, אדומה לבנה וירקרוקת: (ו)לא על הנר ולא על הבשמים של עובדי כוכבים - נר משום דלא שבת שהעובד כוכבים עשה מלאכה לאורו וקיימא לן אור שלא שבת אין מברכין עליו הואיל ונעבדה בו עבירה. ובשמים של עובדי כוכבים בבשמים שהם במסבה שעובדי כוכבים מסובים בה לסעודה מיירי. והא דתנן בסיפא ולא על הנר ולא על הבשמים של עבודת כוכבים, מה טעם קאמר, מה טעם אין מברכין על בשמים של עובדי כוכבים לפי שסתם מסבת עובדי כוכבים לעבודת כוכבים ואין מברכין על בשמים של עבודת כוכבים: ולא על הנר של מתים - דלא אתעביד לאורה אלא לכבוד בעלמא: ולא על בשמים של מתים - דלעבורי ריחא עבידי: ולא על נר ובשמים - דעבודת כוכבים, לפי שאסורין בהנאה: עד שיאותו לאורו - שיהנו מאורו , ולא שיהנו ממש אלא שקרוב לו כל כך שיוכל ליהנות אם ירצה: (ז)שיתעכל המזון שבמעיו - כל זמן שאינו רעב מחמת אותה האכילה הוא סימן שלא נתעכל המזון. ודוקא בשכח אמרי בית הלל דאינו חוזר, אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך: (ח)מברך על היין ואחר כר מברד על המזון - שאין ברכת המזון טעונה כוס . וב"ה סברי ברכת המזון טעונה כוס: עונין אמן אחר ישראל המברך - ואף על פי שלא שמע הזכרת השם אלא סוף הברכה דמסתמא לשמים ברך: אלא אם כן שמע כל הברכה - שמא ברך להר גריזים: |
אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁבֵּין בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּסְּעוּדָה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם:
(ב)בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַיִם, וְאַחַר כָּךְ מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מוֹזְגִין אֶת הַכּוֹס וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם:
(ג)בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְקַנֵחַ יָדָיו בַּמַּפָּה וּמַנִּיחָהּ עַל הַשּׁוּלְחָן.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַל הַכֶּסֶת:
(ד)בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת וְאַחַר כָּךְ נוֹטְלִין לַיָּדַיִם.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נוֹטְלִין לַיָּדַים וְאַחַר כָּךְ מְכַבְּדִין אֶת הַבַּיִת:
(ה)בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נֵר וּמָזוֹן וּבְשָׂמִים וְהַבְדָּלָה.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, נֵר וּבְשָׂמִים וּמָזוֹן וְהַבְדָּלָה.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שֶׁבָּרָא מְאוֹר הָאֵשׁ.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ:
(ו)אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל נָכְרִים,
- וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים,
- וְלֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁלִּפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה.
אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוּ לְאוֹרוֹ:
(ז)מִי שֶׁאָכַל וְשָׁכַח וְלֹא בֵרֵךְ,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וִיבָרֵךְ.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יְבָרֵךְ בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכָּר.
עַד אֵימָתַי הוּא מְבָרֵךְ?
עַד כְּדֵי שֶׁיִּתְעַכֵּל הַמָּזוֹן שֶׁבְּמֵעָיו:
(ח)בָּא לָהֶם יַיִן לְאַחַר הַמָּזוֹן וְאֵין שָׁם אֶלָא אוֹתוֹ הַכּוֹס,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן.
- וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְבָרֵךְ עַל הַמָּזוֹן וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן.
עוֹנִין אָמֵן אַחַר יִשְׂרָאֵל הַמְבָרֵךְ,
- וְאֵין עוֹנִין אָמֵן אַחַר הַכּוּתִּי הַמְבָרֵךְ,
- עַד שֶׁיִּשְׁמַע כָּל הַבְּרָכָה:
גמרא
רש"י |
(מסכת ברכות נג ב)
זוהר
יוסף לחק
הלכה פסוקה
(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד א-ב)
(א) אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואח"כ מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו אמרו חכמים כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למרקוליס שנאמר כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד אין כבוד אלא תורה שנאמר כבוד חכמים ינחלו וכן הרב שאינו הולך בדרך טובה אף על פי שחכם גדול הוא וכל העם צריכין לו אין מתלמדין ממנו עד שובו למוטב שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אמרו חכמים אם הרב דומה למלאך ה' צבאות תורה יבקשו מפיהו אם לאו אל יבקשו תורה מפיהו.
כיצד מלמדים הרב יושב בראש והתלמידים מוקפים לפניו כעטרה כדי שיהו כלם רואים הרב ושומעים דבריו ולא ישב הרב על הכסא ותלמידיו על הקרקע אלא או הכל על הארץ או הכל על הכסאות ובראשונה היה הרב יושב והתלמידים עומדים ומקודם חורבן בית שני נהגו הכל ללמד לתלמידים והם יושבים.
מוסר
(ספר חסידים סימן -)
תורה
(בראשית לב י - לב יג)
ואמר יעקב אלהיה דאבא אברהם ואלהיה דאבא יצחק יי דאמר לי תוב לארעך ולילדותך ואוטיב עימך: יא זעירן זכוותי מכל חסדין ומכל טבוון די עבדת עם עבדך ארי יחידאי עברית ית ירדנא הדין וכען הוויתי לתרתין משריין: יב שיזבני כען מידא דאחי מידא דעשו ארי דחיל אנא מיניה דלמא ייתי וימחינני אימא על בניא: יג ואת אמרת אוטבא אוטיב עימך ואשווי ית בנך סגיאין כחלא דימא די לא יתמנון מסגי: |
(לב י) וַיֹּאמֶר֮ יַעֲקֹב֒ אֱלֹהֵי֙ אָבִ֣י אַבְרָהָ֔ם וֵאלֹהֵ֖י אָבִ֣י יִצְחָ֑ק יְהוָ֞ה הָאֹמֵ֣ר אֵלַ֗י שׁ֧וּב לְאַרְצְךָ֛ וּלְמוֹלַדְתְּךָ֖ וְאֵיטִ֥יבָה עִמָּֽךְ׃
קָטֹ֜נְתִּי מִכֹּ֤ל הַחֲסָדִים֙ וּמִכָּל־הָ֣אֱמֶ֔ת אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתָ אֶת־עַבְדֶּ֑ךָ כִּ֣י בְמַקְלִ֗י עָבַ֙רְתִּי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֣ן הַזֶּ֔ה וְעַתָּ֥ה הָיִ֖יתִי לִשְׁנֵ֥י מַחֲנֽוֹת׃
הַצִּילֵ֥נִי נָ֛א מִיַּ֥ד אָחִ֖י מִיַּ֣ד עֵשָׂ֑ו כִּֽי־יָרֵ֤א אָנֹכִי֙ אֹת֔וֹ פֶּן־יָב֣וֹא וְהִכַּ֔נִי אֵ֖ם עַל־בָּנִֽים׃
וְאַתָּ֣ה אָמַ֔רְתָּ הֵיטֵ֥ב אֵיטִ֖יב עִמָּ֑ךְ וְשַׂמְתִּ֤י אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּח֣וֹל הַיָּ֔ם אֲשֶׁ֥ר לֹא־יִסָּפֵ֖ר מֵרֹֽב׃
נביאים
(עובדיה א ז - א י)
(א ז) עַֽד־הַגְּב֣וּל שִׁלְּח֗וּךָ כֹּ֚ל אַנְשֵׁ֣י בְרִיתֶ֔ךָ הִשִּׁיא֛וּךָ יָכְל֥וּ לְךָ֖ אַנְשֵׁ֣י שְׁלֹמֶ֑ךָ לַחְמְךָ֗ יָשִׂ֤ימוּ מָזוֹר֙ תַּחְתֶּ֔יךָ אֵ֥ין תְּבוּנָ֖ה בּֽוֹ׃
הֲל֛וֹא בַּיּ֥וֹם הַה֖וּא נְאֻם יְהוָ֑ה וְהַאֲבַדְתִּ֤י חֲכָמִים֙ מֵֽאֱד֔וֹם וּתְבוּנָ֖ה מֵהַ֥ר עֵשָֽׂו׃
וְחַתּ֥וּ גִבּוֹרֶ֖יךָ תֵּימָ֑ן לְמַ֧עַן יִכָּֽרֶת־אִ֛ישׁ מֵהַ֥ר עֵשָׂ֖ו מִקָּֽטֶל׃
מֵחֲמַ֛ס אָחִ֥יךָ יַעֲקֹ֖ב תְּכַסְּךָ֣ בוּשָׁ֑ה וְנִכְרַ֖תָּ לְעוֹלָֽם׃
כתובים
(משלי ז יד - ז יז)
(ז יד) זִבְחֵ֣י שְׁלָמִ֣ים עָלָ֑י הַ֝יּ֗וֹם שִׁלַּ֥מְתִּי נְדָרָֽי׃
עַל־כֵּ֭ן יָצָ֣אתִי לִקְרָאתֶ֑ךָ לְשַׁחֵ֥ר פָּ֝נֶ֗יךָ וָאֶמְצָאֶֽךָּ׃
מַ֭רְבַדִּים רָבַ֣דְתִּי עַרְשִׂ֑י חֲ֝טֻב֗וֹת אֵט֥וּן מִצְרָֽיִם׃
נַ֥פְתִּי מִשְׁכָּבִ֑י מֹ֥ר אֲ֝הָלִ֗ים וְקִנָּמֽוֹן׃
משנה
(שבת פרק ח)
ברטנורא
(א)
המוציא [יין] כדי מזיגת הכוס - של ברכת המזון, שהוא רובע רביעית יין חי, כדי שימזגנו לחשבון על חד של יין תלתא ממים ויעמוד על רביעית הלוג שהוא שיעור כוס של ברכה: כדי גמיעה - מה שאדם בולע בבת אחת , וחלב בהמה טמאה דלא חזי לשתיה שיעורו כדי לכחול עין אחת: על הכתית - מכה שעל גבי הסוסים והחמורים מחמת המשאוי. ומצאתי כתוב ששחין היוצא בעור הבשר, כשמגיע להתבשל הוא עושה ראש למעלה וקרוי פי כתית. ואע"פ שהדבש עיקרו לאכילה, כיון שרפואתו מצויה, והוא משהו, אזלינן בתר שיעורא זוטרא לחומרא: אבר קטן - של תינוק בן יומו והוא אצבע קטנה שברגל: לשוף - לשפשף ולמחות בהן: קילור - שנותנין על העין: ושאר כל המשקין - שאין עושין מהם רפואה: שופכין - מים סרוחין, וחזו לגבל בהן את הטיט: כולן ברביעית - אף היין והחלב והדבש, דלא נאמרו שעורין במשנה אלא למצניעיהן, אבל שאר כל אדם אין חייבין אלא ברביעית. וסבירא ליה לר' שמעון דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא, ובבציר מהאי שיעורא לא מחייב דלית ליה לר' שמעון כל שאין כשר להצניע ואין מצניעין כמוהו שיתחייב עליו מצניעו בכל שהוא, ואין הלכה כר"ש: (ב)אזן לקופה - לאוחזה בה: תלאי - לתלותו בו, ובציר משיעור אזן לקופה: מדת מנעל - להראות לאומן כמדה זו אני צריך, ושעוריה בציר מתלאי: נייר - מעשבים עושין אותו: קשר של מוכסין - פעמים שאדם נותן מכס בראש הנהר מזה והוא מוסר לו חותם להראות למוכס שבעבר האחר מן הנהר להראותו שכבר פרע המכס, ודרכו לכתוב שתי אותיות גדולות לסימן, והן גדולות משתי אותיות שלנו: נייר מחוק - שוב אינו ראוי לכתוב, לפיכך צריך שיעור גדול לכרוך על פי צלוחית: (ג)לעשות בו קמיע - לכסות בו את הקמיע: קלף כדי לכתוב [עליו] פרשה קטנה - דאיידי דדמיו יקרין לא עבד מיניה קשר מוכסין אלא תפילין ומזוזות, ולא מחייב בשעורא זוטא: דיו כדי לכתוב שתי אותיות - לרשום על שתי חוליות של כלי או על שני קרשים לזווגן: כדי לכחול עין אחת - שכן צנועות ההולכות מעוטפות אין מגלות אלא עין אחת וכוחלות אותה: (ד)השבשבת - הציידין מושיבין נסר קטן בראש הקנה ונותנים עליו דבק והעוף יושב עליו ונדבק בו וצריך לתת עליו דבק הרבה כדי שיהא העוף נדבק בו: [כדי] לעשות בו נקב - קטן. כלי שמשימין בו כסף חי וסותם פיו בזפת או בגפרית ועושה בסתימה נקב קטן להוציא ממנו הכסף חי: חרסית - לבינה כתושה: לעשות פי כור - שהמפוח נכנס בו: פטפוט - רגל למקום מושב הכור, שמושיבין אותו על כן ובסיס העשוי לכך: סובין כדי ליתן על פי הכור של צורפי זהב - במקום שאין פחמין צורפין הזהב באש של סובין. פירוש אחר שרגילים לתת סובין על פי הכור כשמתיכים הזהב: לסוד קטנה שבבנות - בנות שהגיעו לפירקן ולא בא להן האורח, בנות עניים טופלות אותן בסיד והאורח ממהר לבא ומשיר נמי את השער, ובנות עשירים טופלות בסולת, ובנות מלכים בשמן זית שלא הביא שליש: כלכול - הצדעין, וסדין אותן בסיד להשכיב את השער: אנדיפי - למטה מן הצדעין מעט, שקורין בת צדעה. ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי נחמיה: (ה)אדמה - טיט אדום: מרצופין - שקין גדולות שנושאין בהם פרקמטיא בספינות, וחותמין אותם כדרך שחותמים האגרות. ושיעוריה דרבנן זוטר מדר"ע. והלכה כחכמים: כדי לזבל כרישא - כרתי. ושעוריה זוטר מקלח של כרוב. והלכה כחכמים: מלא כף סיד - כף של סיידין: כדי לעשות קולמוס - המגיע לקשרין של אמצע אצבעותיו: עבה - שאינו ראוי לכתיבה: מרוסס - מרוצץ ושבור: ביצה קלה - ביצת תרנגולת. ואמאי קרי לה ביצה קלה שקלה להתבשל יותר משאר ביצים. והשיעור הוא כדי לבשל כגרוגרת ממנה: טרופה - מעורבת בשמן: ונתונה באלפס - שהוחם כבר שהיא ממהרת להתבשל: (ו)תרווד - כף: חף - שן משיני המפתח שפותחים בה הדלתות. ואין הלכה כרבי יהודה: כרכר - של אורגין, ומעבירו על השתי כשהוא מתוח לפניו ושובט בו החוטין: כדי לזרוק בבהמה - דלא טרח אינש למשקל צרור משום עוף להבריחו, דבקלא בעלמא סגי ליה: (ז)בין פצים לחבירו - כשמסדרין פצימין ועמודין וקורות ועושין שורות של קורות על הארץ ויש חלל בין זו לזו סומכו תחתיו שלא יתעקם : זכר לדבר - דחשיב חרס בחתיית האור: לחשוף - לדלות: מגבא - גומא קטנה שהמים נקבצים בה, אלמא חשיב חרס נמי בקבלת המים והלכה כרבי יוסי : |
- חָלָב, כְּדֵי גְּמִיעָה.
- דְּבַשׁ, כְּדֵי לִתֵּן עַל הַכָּתִית.
- שֶׁמֶן, כְּדֵי לָסוּךְ אֵבָר קָטָן.
- מַיִם, כְּדֵי לָשׁוּף בָּהֶם אֶת הַקִּילוֹר.
- וּשְׁאָר כָּל הַמַּשְׁקִין, בִּרְבִיעִית.
- וְכָל הַשּׁוֹפְכִין, בִּרְבִיעִית.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
- כֻּלָּן בִּרְבִיעִית;
- וְלֹא אָמְרוּ כָּל הַשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ אֶלָּא לְמַצְנִיעֵיהֶן:
- גֶּמִי, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת תְּלַאי לְנָפָה וְלִכְבָרָה.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- כְּדֵי לִטֹּל מִמֶּנּוּ מִדַּת מִנְעָל לְקָטָן.
- נְיָר, כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו קֶשֶׁר מוֹכְסִין.
- וְהַמּוֹצִיא קֶשֶׁר מוֹכְסִין, חַיָּב.
- נְיָר מָחוּק, כְּדֵי לִכְרֹךְ עַל פִּי צְלוֹחִית קְטַנָּה שֶׁל פַּלְיָטוֹן:
- קְלָף,
- כְּדֵי לִכְתֹּב עָלָיו פָּרָשָׁה קְטַנָּה שֶׁבַּתְּפִלִּין,
- שֶׁהִיא שְׁמַע יִשְׂרָאֵל.
- דְּיוֹ, כְּדֵי לִכְתֹּב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת.
- כְּחוֹל, כְּדֵי לִכְחֹל עַיִן אֶחָת:
- זֶפֶת וְגָפְרִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נֶקֶב.
- שַׁעֲוָה, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי נֶקֶב קָטָן.
- חַרְסִית, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת פִּטְפּוּט.
- סֻבִּין, כְּדֵי לִתֵּן עַל פִּי כּוּר שֶׁל צוֹרְפֵי זָהָב.
- סִיד, כְּדֵי לָסוּד קְטַנָּה שֶׁבַּבָּנוֹת.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּלְכּוּל.
- רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אַנְדִּיפִי:
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּחוֹתַם הָאִגְּרוֹת.
- זֶבֶל וְחוֹל הַדַּק, כְּדֵי לְזַבֵּל קֶלַח שֶׁל כְּרוּב, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, כְּדֵי לְזַבֵּל כְּרֵישָׁא.
- חוֹל הַגַּס, כְּדֵי לִתֵּן עַל מְלֹא כַּף סִיד.
- קָנֶה, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קֻלְמוֹס.
- וְאִם הָיָה עָבֶה אוֹ מְרֻסָּס,
- כְּדֵי לְבַשֵּׁל בּוֹ בֵּיצָה קַלָּה שֶׁבַּבֵּיצִים,
- טְרוּפָה וּנְתוּנָה בָּאִלְפַס:
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ חָף.
- זְכוּכִית, כְּדֵי לִגְרֹר בּוֹ רֹאשׁ הַכִּרְכָּר.
- צְרוֹר אוֹ אֶבֶן, כְּדֵי לִזְרֹק בָּעוֹף.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר יַעֲקֹב אוֹמֵר,
- כְּדֵי לִזְרֹק בַּבְּהֵמָה:
- רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כְּדֵי לַחְתּוֹת בּוֹ אֶת הָאוּר.
- רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, כְּדֵי לְקַבֵּל בּוֹ רְבִיעִית.
- אָמַר רַבִּי מֵאִיר:
- אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לַדָּבָר, זֵכֶר לַדָּבָר:
- "וְלֹא יִמָּצֵא בִמְכִתָּתוֹ חֶרֶשׂ לַחְתּוֹת אֵשׁ מִיָּקוּד" (ישעיהו ל, יד).
- אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי:
- מִשָּׁם רְאָיָה, "וְלַחְשֹׂף מַיִם מִגֶּבֶא":
גמרא
רש"י |
(מסכת שבת קיח ב)
זוהר
יוסף לחק
הלכה פסוקה
(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד ג-ד)
(ג) אם היה מלמד מפיו לתלמידים מלמד ואם היה מלמד על פי מתרגם [המתרגם] עומד בינו ובין התלמידים והרב אומר למתרגם והמתרגם משמיע לכל התלמידים וכשהם שואלין למתרגם הוא שואל לרב והרב משיב למתרגם והמתרגם משיב לשואל ולא יגביה הרב קולו יותר מקול המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו בעת ששואל את הרב יותר מקול הרב אין המתרגם רשאי לא לפחות ולא להוסיף ולא לשנות אלא אם כן היה המתורגמן אביו של חכם או רבו אומר הרב למתורגמן כך אמר לי רבי או כך אמר לי אבא מרי וכשאומר המתורגמן הדברים לעם אומר בשם החכם ומזכיר שמו של אבי הרב או של רבו ואומר כך אמר רבנא פלוני אע"פ שלא הזכיר הרב שמו של חכם שאסור לקרות לרבו או לאביו בשמו.
הרב שלמד ולא הבינו התלמידים לא יכעוס עליהם וירגז אלא חוזר ושונה הדבר אפילו כמה פעמים עד שיבינו עומק ההלכה וכן לא יאמר התלמיד הבנתי והוא לא הבין אלא חוזר ושואל אפילו כמה פעמים ואם כעס עליו רבו ורגז יאמר לו רבי תורה היא וללמוד אני צריך ודעתי קצרה.
מוסר
(ספר חסידים סימן -)
תורה
(בראשית לב יד - לב יח)
ובת תמן בליליא ההוא ונסיב מן דאייתי בידיה תקרובתא לעשו אחוהי: טו עיזי מאתן ותישיא עסרין רחלי מאתן ודכרי עסרין: טז גמלי מנקתא ובניהון תלתין תורתא ארבעין ותורי עסרא אתנן עסרין ועילי עסרא: יז ויהב ביד עבדוהי עדרא עדרא בלחודוהי ואמר לעבדוהי עיברו קדמי ורווחא תשוון בין עדרא ובין עדרא: יח ופקיד ית קדמאה למימר ארי יערעינך עשו אחי וישאלינך למימר דמאן את ולאן את אזיל ודמאן אילין דקדמך: |
(לב יד) וַיָּ֥לֶן שָׁ֖ם בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַיִּקַּ֞ח מִן־הַבָּ֧א בְיָד֛וֹ מִנְחָ֖ה לְעֵשָׂ֥ו אָחִֽיו׃
עִזִּ֣ים מָאתַ֔יִם וּתְיָשִׁ֖ים עֶשְׂרִ֑ים רְחֵלִ֥ים מָאתַ֖יִם וְאֵילִ֥ים עֶשְׂרִֽים׃
גְּמַלִּ֧ים מֵינִיק֛וֹת וּבְנֵיהֶ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים פָּר֤וֹת אַרְבָּעִים֙ וּפָרִ֣ים עֲשָׂרָ֔ה אֲתֹנֹ֣ת עֶשְׂרִ֔ים וַעְיָרִ֖ם עֲשָׂרָֽה׃
וַיִּתֵּן֙ בְּיַד־עֲבָדָ֔יו עֵ֥דֶר עֵ֖דֶר לְבַדּ֑וֹ וַ֤יֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו֙ עִבְר֣וּ לְפָנַ֔י וְרֶ֣וַח תָּשִׂ֔ימוּ בֵּ֥ין עֵ֖דֶר וּבֵ֥ין עֵֽדֶר׃
וַיְצַ֥ו אֶת־הָרִאשׁ֖וֹן לֵאמֹ֑ר כִּ֣י יִֽפְגָּשְׁךָ֞ עֵשָׂ֣ו אָחִ֗י וִשְׁאֵֽלְךָ֙ לֵאמֹ֔ר לְמִי־אַ֙תָּה֙ וְאָ֣נָה תֵלֵ֔ךְ וּלְמִ֖י אֵ֥לֶּה לְפָנֶֽיךָ׃
נביאים
(עובדיה א יא - א טו)
(א יא) בְּיוֹם֙ עֲמָֽדְךָ֣ מִנֶּ֔גֶד בְּי֛וֹם שְׁב֥וֹת זָרִ֖ים חֵיל֑וֹ וְנָכְרִ֞ים בָּ֣אוּ שערו [שְׁעָרָ֗יו] וְעַל־יְרוּשָׁלַ͏ִ֙ם֙ יַדּ֣וּ גוֹרָ֔ל גַּם־אַתָּ֖ה כְּאַחַ֥ד מֵהֶֽם׃
וְאַל־תֵּ֤רֶא בְיוֹם־אָחִ֙יךָ֙ בְּי֣וֹם נָכְר֔וֹ וְאַל־תִּשְׂמַ֥ח לִבְנֵֽי־יְהוּדָ֖ה בְּי֣וֹם אָבְדָ֑ם וְאַל־תַּגְדֵּ֥ל פִּ֖יךָ בְּי֥וֹם צָרָֽה׃
אַל־תָּב֤וֹא בְשַֽׁעַר־עַמִּי֙ בְּי֣וֹם אֵידָ֔ם אַל־תֵּ֧רֶא גַם־אַתָּ֛ה בְּרָעָת֖וֹ בְּי֣וֹם אֵיד֑וֹ וְאַל־תִּשְׁלַ֥חְנָה בְחֵיל֖וֹ בְּי֥וֹם אֵידֽוֹ׃
וְאַֽל־תַּעֲמֹד֙ עַל־הַפֶּ֔רֶק לְהַכְרִ֖ית אֶת־פְּלִיטָ֑יו וְאַל־תַּסְגֵּ֥ר שְׂרִידָ֖יו בְּי֥וֹם צָרָֽה׃
כִּֽי־קָר֥וֹב יוֹם־יְהוָ֖ה עַל־כָּל־הַגּוֹיִ֑ם כַּאֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ יֵעָ֣שֶׂה לָּ֔ךְ גְּמֻלְךָ֖ יָשׁ֥וּב בְּרֹאשֶֽׁךָ׃
כתובים
(משלי ז יח - ז כב)
(ז יח) לְכָ֤ה נִרְוֶ֣ה דֹ֭דִים עַד־הַבֹּ֑קֶר נִ֝תְעַלְּסָ֗ה בָּאֳהָבִֽים׃
כִּ֤י אֵ֣ין הָאִ֣ישׁ בְּבֵית֑וֹ הָ֝לַ֗ךְ בְּדֶ֣רֶךְ מֵרָחֽוֹק׃
צְֽרוֹר־הַ֭כֶּסֶף לָקַ֣ח בְּיָד֑וֹ לְי֥וֹם הַ֝כֵּ֗סֶא יָבֹ֥א בֵיתֽוֹ׃
הִ֭טַּתּוּ בְּרֹ֣ב לִקְחָ֑הּ בְּחֵ֥לֶק שְׂ֝פָתֶ֗יהָ תַּדִּיחֶֽנּוּ׃
ה֤וֹלֵ֥ךְ אַחֲרֶ֗יהָ פִּ֫תְאֹ֥ם כְּ֭שׁוֹר אֶל־טָ֣בַח יָב֑וֹא וּ֝כְעֶ֗כֶס אֶל־מוּסַ֥ר אֱוִֽיל׃
משנה
(יבמות פרק ח)
ברטנורא
(א)
הערל - כהן ערל שמתו אחיו מחמת מילה : אינו אוכל בתרומה - דילפינן מפסח דכתיב ביה (שמות יב) וכל ערל לא יאכל בו: נשיהם ועבדיהם יאכלו - דהא משום ערלה וטומאה לא נפקי מכלל כהנים אלא דאינהו גופייהו מחוסרים תקנה: נשיהם לא יאכלו - דשויה חללה בביאתו, דנבעלה לפסול לה: ואם לא ידעה - שהיתה נשואה לו קודם לכן ולא בא עליה לאחר שנעשה פצוע דכא: (ב)ואם נשתייר מהעטרה - שנחתך מהעטרה ואילך, כשר, שאין גיד אלא מהעטרה ולמעלה לצד הגוף. עטרה היא שורת בשר המקפת במקום המילה. ובין שנפצע הגיד כמין מכת חרב וסכין, בין שנתמעך והוקטן מאליו, בין שנכרת, בין בגיד בין בביצים בין בחוטי הביצים, כולם פסולים. והני מילי בידי אדם, אבל מחמת חולי הכל כשר: (ג)ואם לדין - שאתה דורש קל וחומר מעצמך: יש תשובה - להשיב, מה לעמון ומואב שכן נתפרש טעמן, על דבר אשר לא קדמו והאשה אין דרכה לקדם, תאמר במצרי ואדומי שלא נתפרש טעמן: לא כי - אפילו אם הייתי דן קל וחומר אין לכם תשובה. ומכל מקום הלכה אני אומר. ואין הלכה כרבי שמעון: נתינים - גבעונים שנתגיירו בימי יהושע ונתונים לחוטבי עצים ושואבי מים : (ד)שהסריס - יש סריס שחולץ וחולצין לאשתו: והסריס לא חולץ וכו' - דכתיב (דברים כה) ולא ימחה שמו, פרט לזה ששמו מחוי: אין לי לפרש - איני יודע לפרש איזה סריס בן חליצה ואיזה פטור: סריס אדם - שנסתרס לאחר שנולד: סריס חמה - ממעי אמו שלא ראה חמה אלא כשהוא סריס. וסימניו מפורשין, כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק ואין מימי רגליו מעלין רתיחה וכשמטיל מים אינו עושה כיפה שאין קילוח השתן הולך למרחוק עד שיעשה עגול כמין כיפה ושכבת זרעו דיהה ואין מימי רגליו מחמיצין ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה. והלכה כרבי עקיבא שאומר סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו ומיבמין לאשתו. אבל הוא אינו מיבם שהרי פסול לבוא בקהל: (ה)סריס - חמה, אינו לא חולץ ולא מיבם, ולא חולצין ומיבמין לאשתו: אילונית - סימניה פירשנו בפ"ק: בעלוה פסלוה - שהואיל והיא פטורה מן היבום עומדת עליהם באיסור אשת אח : (ו)רבי יוסי ור"ש אומרים כו' - דסבירא להו אנדדוגינוס כזכר. והדר ביה ר"י ואמר בברייתא שאנדרוגינוס בריה בפני עצמו ולא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה, הלכך אינו מאכיל בתרומה: רבי יהודה אומר כו' - ולית הלכתה כותיה, דהא קיי"ל לעיל סריס אדם חולץ וחולצים לאשתו, וטומטום שנקרע הוי כסריס אדם: אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא - מפני שהוא כזכר, והשוכב עמו הוי בא על הזכור בין בזכרות שלו בין בנקבות שלו: ר"א אומר חייבין עליו סקילה כזכר - דוקא במקום זכרות שלו ולא בנקבות שלו. והלכה כר"א: |
הֶעָרֵל וְכָל הַטְּמֵאִים לֹא יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.
- נְשֵׁיהֶן וְעַבְדֵּיהֶן יֹאכְלוּ בִּתְרוּמָה.
- פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה,
- הֵן וְעַבְדֵיהֶן יֹאכְלוּ,
- וּנְשֵׁיהֶן לֹא יֹאכְלוּ;
- וְאִם לֹא יְדָעָהּ מִשֶּׁנַּעֲשָׂה פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה,
- הֲרֵי אֵלּוּ יֹאכְלוּ:
אֵיזֶהוּ פְּצוּעַ דַּכָּא?
- כֹּל שֶׁנִּפְצְעוּ הַבֵּיצִים שֶׁלּוֹ, וַאֲפִלּוּ אַחַת מֵהֶן.
- וּכְרוּת שָׁפְכָה,
- כֹּל שֶׁנִּכְרַת הַגִּיד;
- וְאִם נִשְׁתַּיֵּר מֵהָעֲטָרָה אֲפִלּוּ כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה, כָּשֵׁר.
- פְּצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה,
- מֻתָּרִין בְּגִיּוֹרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת,
- וְאֵינָן אֲסוּרִין אֶלָּא מִלָּבוֹא בַּקָּהָל,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג, ב):
- "לֹא יָבֹא פְצוּעַ דַּכָּא וּכְרוּת שָׁפְכָה בִּקְהַל ה'":
עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִים,
- וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם;
- אֲבָל נְקֵבוֹתֵיהֶם מֻתָּרוֹת מִיָּד.
- מִצְרִי וַאֲדוֹמִי אֵינָם אֲסוּרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת,
- אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת.
- רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד.
- אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, קַל וָחֹמֶר הַדְּבָרִים:
- וּמָה אִם בְּמָקוֹם שֶׁאָסַר אֶת הַזְּכָרִים אִסּוּר עוֹלָם, הִתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד;
- מָקוֹם שֶׁלֹּא אָסַר אֶת הַזְּכָרִים אֶלָּא עַד שְׁלֹשָׁה דוֹרוֹת,
- אֵינוֹ דִין שֶׁנַּתִּיר אֶת הַנְּקֵבוֹת מִיָּד?
- אָמְרוּ לוֹ:
- אִם הֲלָכָה, נְקַבֵּל; וְאִם לְדִין, יֵשׁ תְּשׁוּבָה.
- אָמַר לָהֶם: לֹא כִי, הֲלָכָה אֲנִי אוֹמֵר.
- מַמְזֵרִין וּנְתִינִין אֲסוּרִין,
- וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם,
- אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת:
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:
- שָׁמַעְתִּי שֶׁהַסָּרִיס חוֹלֵץ, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,
- וְהַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ;
- וְאֵין לִי לְפָרֵשׁ.
- אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲנִי אֲפָרֵשׁ.
- סְרִיס אָדָם חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,
- מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר.
- סְרִיס חַמָּה לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,
- מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר.
- סְרִיס אָדָם חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, לֹא כִי,
- אֶלָּא סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,
- מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְפוּאָה;
- סְרִיס אָדָם לֹא חוֹלֵץ וְלֹא חוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,
- מִפְּנֵי שֶׁאֵין לוֹ רְפוּאָה.
- אֶלָּא סְרִיס חַמָּה חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ,
- הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן בְּתֵירָא עַל בֶּן מְגוּסַת שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם,
- סְרִיס אָדָם,
- וְיִבְּמוּ אֶת אִשְׁתּוֹ,
- לְקַיֵּם דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא:
הַסָּרִיס לֹא חוֹלֵץ וְלֹא מְיַבֵּם,
- וְכֵן אַיְלוֹנִית, לֹא חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת.
- הַסָּרִיס שֶׁחָלַץ לִיבִמְתּוֹ,
- לֹא פְּסָלָהּ;
- בְּעָלָהּ – פְּסָלָהּ,
- מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּעִילַת זְנוּת.
- וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁחָלְצוּ לָהּ אַחִין,
- לֹא פְּסָלוּהָ;
- בְּעָלוּהָ – פְּסָלוּהָ,
- מִפְּנֵי שֶׁבְּעִילָתָהּ בְּעִילַת זְנוּת:
סְרִיס חַמָּה כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל,
- מַאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה.
- רַבִּי יוֹסֵי וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים,
- אַנְדְּרוֹגִינוֹס כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל,
- מַאֲכִילָהּ בִּתְרוּמָה.
- אַנְדְּרוֹגִינוֹס כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר,
- לֹא יַחֲלֹץ,
- מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּסָרִיס.
- טֻמְטוּם שֶׁנִּקְרַע וְנִמְצָא זָכָר,
- אַנְדְּרוֹגִינוֹס נוֹשֵׂא, אֲבָל לֹא נִשָּׂא.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
- אַנְדְּרוֹגִינוֹס חַיָּבִים עָלָיו סְקִילָה, כְּזָכָר:
גמרא
רש"י |
(מסכת יבמות ו א)
זוהר
יוסף לחק
הלכה פסוקה
(רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד ה-ו)
(ה) לא יהיה התלמיד בוש מחביריו שלמדו מפעם ראשונה או שניה והוא לא למד אלא אחר כמה פעמים שאם נתבייש מדבר זה נמצא נכנס ויוצא לבית המדרש והוא אינו למד כלום לפיכך אמרו חכמים הראשונים אין הביישן למד ולא הקפדן מלמד במה דברים אמורים בזמן שלא הבינו התלמידים הדבר מפני עומקו או מפני דעתן שהיא קצרה אבל אם ניכר לרב שהם מתרשלין בדברי תורה ומתרפין עליהן ולפיכך לא הבינו חייב לרגוז עליהן ולהכלימן בדברים כדי לחדדם וכענין זה אמרו חכמים זרוק מרה בתלמידים לפיכך אין ראוי לרב לנהוג קלות ראש לפני התלמידים ולא לשחוק בפניהם ולא לאכול ולשתות עמהם כדי שתהא אימתו עליהן וילמדו ממנו במהרה.
אין שואלין את הרב כשיכנס למדרש עד שתתישב דעתו עליו ואין התלמיד שואל כשיכנס עד שיתישב וינוח ואין שואלין שנים כאחד ואין שואלין את הרב מענין אחר אלא מאותו הענין שהן עסוקין בו כדי שלא יתבייש ויש לרב להטעות את התלמידים בשאלותיו ובמעשים שעושה בפניהם כדי לחדדן וכדי שידע אם זוכרים הם מה שלמדם או אינם זוכרים ואין צריך לומר שיש לו רשות לשאול אותם בענין אחר שאין עוסקין בו כדי לזרזם.
מוסר
(ספר חסידים סימן -)
תורה
( - )
[[:קטגוריה: |()]] טעמים
תורה
( - )
[[:קטגוריה: |()]] טעמים
תורה
( - )
[[:קטגוריה: |()]] טעמים
תורה
( - )
[[:קטגוריה: |()]] טעמים