• לדף התרגום על כל הפרק •

(עובדיה א ז): "עַד הַגְּבוּל שִׁלְּחוּךָ כֹּל אַנְשֵׁי בְרִיתֶךָ, הִשִּׁיאוּךָ יָכְלוּ לְךָ אַנְשֵׁי שְׁלֹמֶךָ; לַחְמְךָ יָשִׂימוּ מָזוֹר תַּחְתֶּיךָ, אֵין תְּבוּנָה בּוֹ."

כל האנשים שכרתו איתך ברית הגנה ליוו אותך רק עד הגבול , ומשם שלחו אותך להילחם לבדך;

האנשים שעשו איתך הסכם שלום גרמו לך להיות שאנן , וכך יכלו לך , החלישו והכניעו אותך;

האנשים שיושבים בקרבך ואוכלים את לחמך שמו מזור (רשת) תחתיך ;

" אין תבונה בו " כך יאמרו כולם.

הנביא עובדיה מתאר את האסון שיבוא על אדום; אבל גם אנחנו יכולים ללמוד מזה, על הסכנות שבהסתמכות על עמים אחרים. הפסוק מתאר שלוש קבוצות של עמים אחרים, שהאדומים סמכו עליהם:

• לאדום היו אנשי ברית - עמים שכרתו איתם ברית-הגנה. הם הבטיחו שיבואו לעזור להם. אבל בסופו של דבר, הם ליוו אותם רק עד הגבול . ברגע שהגיעו לגבול, הם שילחו אותם - שלחו אותם להילחם לבדם.
• לאדום היו גם אנשי שלום - עמים שעשו איתם הסכם שלום. ההסכמים האלה השיאו אותם - גרמו להם להיות שאננים ולא מוכנים למלחמה;
• באדום היו גם תושבים זרים, שעבדו אצלם ואכלו אצלם לחם ; אותם זרים ניצלו את העובדה שהצבא של אדום מחוץ לגבול, ושמו להם מזור (רשת, מלכודת).

כך, בזמן שהצבא של אדום יצא למלחמה, אויביו מבפנים השתלטו עליו ושדדו אותו ( מלבי"ם ) .

הפועל שילח מתאר אדם האומר לרעהו "לך לשלום", נפרד ממנו, וחוזר למקומו. כך אברהם שילח את המלאכים, (בראשית יח טז): "וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם "( מצודות ) , ולהבדיל, המצרים שילחו את בני ישראל, (שמות יב לג): "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ". בפסוק נאמר שבעלי-בריתם של אדום שילחו אותם, כלומר:

1. בעלי-הברית של אדום באו לאדום וליוו אותם עד גבול ארצם, ושם נפרדו מהם ונטשו אותם ( מלבי"ם , מצודות , רש"י ) , או -

2. האדומים שלחו שליחים לארצם של בעלי-בריתם וביקשו מהם שיבואו לעזור להם, אבל הם רק ליוו את השליחים בנימוס עד הגבול, נפרדו מהם ו"הראו להם את הדלת החוצה" (דעת מקרא) .

הפועל השיא מתאר אדם האומר לרעהו "אל תדאג, יהיה בסדר", וכך משכנע את רעהו לעשות דבר המזיק לו. הוא דומה לפועל פיתה , אלא שהמפתה משכנע את רעהו שהפעולה תועיל לו, והמשיא משכנע את רעהו שהפעולה לא תזיק לו. המשיא גורם לרעהו להיות שאנן . כך עשה הנחש לחווה, (בראשית ג יג): "וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה 'הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל'"; שכנע אותה שהאכילה לא תזיק לה. וכך עשו אנשי שלומו של אדום: " ואנשי שלומך הם השיאוך , שהסירו מלבך המורא, כדי שתהיה טרוד במלחמה, ועל-ידי-כך יכלו לך" ( מלבי"ם ) .

1. לחמך - הכוונה: אנשי לחמך (יש להעתיק את המילה "אנשי" משתי הצלעות הראשונות של הפסוק). והכוונה לידידים, האוכלים לחם יחד איתך, כמו ב (תהלים מא י): "גַּם אִישׁ שְׁלוֹמִי אֲשֶׁר בָּטַחְתִּי בוֹ, אוֹכֵל לַחְמִי , הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב"(דעת מקרא, מלבי"ם , מצודות ) . ולדעתי הכוונה לבני עמים זרים, שהתגוררו בארץ אדום ועבדו אצלם וקיבלו מהם משכורת ואוכל (לחם).  מזור - לפי ההקשר הכוונה לרשת או מלכודת, כמו ב (משלי א יז): "כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת בְּעֵינֵי כָל בַּעַל כָּנָף"( פירוט ), וכן תרגם יונתן: "שויאו תקלה תחותך" (דעת מקרא) . בזמן שחיילי אדום היו במלחמה מחוץ לגבול, אוכלי לחמם מבפנים שמו להם מלכודת.

2. אמנם, בפסוקים אחרים מזור הוא מחלה, כמו ב (ירמיהו ל יג): "אֵין דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר , רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ", (הושע ה יג): "וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ, וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל אַשּׁוּר וַיִּשְׁלַח אֶל מֶלֶךְ יָרֵב וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר "( רש"י , מלבי"ם , מצודות ) . לפי זה, לחמך = לחם ממש; והכוונה, שאנשי-שלומו של אדום הרעילו את לחמו - שמו חומרי מזור ומחלה בלחמו , וכך הכשילו אותם.

1. עד כאן, הנביא פנה אל אדום בגוף שני; בסוף הפסוק הפניה היא בגוף שלישי, ולכן נראה שאלו אינם דברי הנביא, אלא ציטוט מדברי העמים האחרים (אנשי-הברית, אנשי-השלום, ואנשי-הלחם). הם כולם רואים את ההתנהלות היהירה והבטוחה-בעצמה של העם האדומי, ואומרים לעצמם " אין תבונה בו ", הם איבדו את התבונה; ולכן הם מקבלים ביטחון לפעול נגדם.

2. ויש אומרים, שהמשפט הזה מתקשר לצלע הקודמת: " ישימו מזור תחתיך אין תבונה בו " - ייתנו לך תרופה (מזור) שאינה מועילה ( חגי הופר ) .