חידושי הרשב"א על הש"ס/שבועות/פרק ג
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
הרשב"א |
הריטב"א |
המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
כך גירסת הספרים: לא שבועה לא אוכל לך אסור: ופירש רש"י ז"ל: לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך שבועה דמכלל לאו אתה שומע הן. ותימה הוא דהא רישא דההיא מתניתין אוקימנא בנדרים פרק אלו מותרים (יג, ב) כר"מ דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן, וסתמא מדרישא ר"מ סיפא נמי ר"מ, ויש מרבותינו הצרפתים ז"ל שתירצו דדילמא משום חומר שבועה אית ליה לר"מ בה מכלל לאו אתה שומע הן, והנכון דל"ג לא שבועה אלא שבועה לא אוכל, ופירוש לשבועשה הא לפיכך לא אוכל לך.
גרסינן וכגר"ח מתניתין דהכא בשאין מסרבין בו לאכול מתניתין דהתם במסרבין עליו לאכול: דמשנה היא פרק ב דנדרים (טז, א), ורש"י גרס התם בברייתא ואינו נראה, דכיון דמשנה היא התם ודאי ממתניתין אקשינן. וש' דהתם אההיא משנה אקשיה מיהא ומפרקינן אביי ורבא. ומי' יש חלוק בין סוגיא זו לאותה סוגיא, דהכא אוקומ' למתניתין דהכא בשאין מסרבין, אלא דמן הסתם מי שנשבע ואמר שבועה שאוכל דאכילנא משמע משום שסתם לשון בני אדם כך הוא, והתם בנדרים אוקי' ליה במסרבין עמו שלא לאכול ולמתניתין דנדרים במסרבין עמו לאכול, ונראה דסוגיין דהכא דייק' טפי.
איסר מתפיס בשבועה: כגון שנשבע על הככר שלא יאכלנו והתפיס עליו בשר ואמר זה כזה, איסר איסר שחזר והתפיס דגים על הבשר, והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש: אוסר אוסר, כלומר אם התפיס מאותה ככר שניה ככר ג' ואמר וגם זו עלי כמו זו ע"כ, ולשון זה אינו מחוור בעיני דכל שהתפיס כבר על הככר הראשונה וחזר ואמר על ככר ג' גם זו עלי אינו כמתפיס שניה אלא במתפיס ג' גם היא כראשונה, וכדאמרינן פרק קמא דנדרים (ו, ב) יש יד לקידושין או לא, ואמרינן היכי דמי אילימא דאמר הרי את מקודשת לי ואמר לחברתה ואת נמי, פשיטא דקידושין עצמן הן, ולא עוד אלא דאפילו לא אמר וגם זו אלא שאמר וזו הויא יד לשבועה הראשונה כדאמרינן התם עלה דההיא אלא כגון דאמר לחברתה ואת נמי.
אם אתה אומר מתניתין בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי חייב ואם לאו פטור: ופירש רש"י ז"ל: אם ת"ל שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו לקרבן אם אכלו אף זה האומר אוסר ככר זה עלי חייב אם אכלו שהאיסר לשון התפסת שבועה היא ואם לאו שהמתפיס בשבועה אינו כנשבע לענין קרבן אף האיסר אין בו לא קרבן ולא מלקות עכ"ל.
מה שכתב האומר איסר ככר זה עלי אינו מחוור דהוו עלי לשון נדר הוא ולא לשון שבועה, והיל"ל באומר ככר זה כזה שלא אוכלנו או שלא אטעמנו. ועוד דהא משמע דלאביי איסר אינו נדר ולא שבועה אלא התפסה בלבד מדאמרינן לקמן (ע"ב) ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא דכי אתא רבין אמר ר' יוחנן מבטא לא אוכל לך (שבועה) אוסר לא אוכל לך שבועה מכלל דלאביי לא שבועה ומותר, ואם אמר איסר ככר זה עלי מותר דלאו כלום הוא. גם מה שפירש אם אתה אומר שהמתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו לקרבן אף זה האומר איסר ככר זה עלי חייב קרבן אם אכלו, אינו מחוור דמשמע מינה דברייתא לפירושיה דאביי מסתפקא לי' במתפיס בשבועה אם כמוציא שבועה מפיו דמי אם לאו, ולקמן לא משמע הכי, דהא אמרינן דאביי אזיל לטעמיה דאמר מתפיס בשבועה כמוציא שבועה מפיו דמי.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל פירש: אם אתה הוא מתפיס ככר זה בככר ראשון (ה)כמוציא שבועה מפיו דמי, אף ככר ג' שהתפיס בשני אם אכלו חייב עליו קרבן כאלו התפיסו בככר ראשון שנבע עליו, וגם זה מגומגם קצת. אלא יש מפרשים שלא אמרו זה כמסתפק בדבר אלא טעמא קאמר לככר שאף הככר הג' כראשון למלקות ולקרבן, והקשה כיון שאדנו אומרים ואיסר היכי מתפיס בשבועה ע"כ יש לנו לומר שאף ככר ג' שהתפיס בככר שני חייב בקרבן שהשני כמוציא שבועה מפיו דמי וכמו שהשני נתפס בראשון כך ג' נתפס בשני לעשות כמוהו לקרבן, שהרי השני כראשון כשלא הוציא שבועה מפיו, שאם אין אתה אומר כן בג' שהוא אסורו של איסר אף השני אינו כמוציא שבועה מפיו, ואף השני לא היה לנו לומר נתפס בראשון להתחייב עליו קרבן אלא פטור, אלא מדשני נתפס בראשון אף ג' כן שהוא נתפס בשני לעשותו כמוהו.
איסר זה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר: כגון שאמר איסר ככר זה עלי הריזה נדר וגם עבר ואכלו פטור מקרבן ואינו אלא בבל יחל, ואם הוציא בלשון שבועה כגון שאמר איסר ככר זה שלא אוכלנו או שלא אטעמנו הרי זה שבועה, ואם אכלו חייב קרבן, והיינו דקתני בברייתא אם אתה אומר איסר בלשון שבועה חייב כלומר קרבן ואם לאו פטור מקרבן.
מיתיבי אי זהו איסר האמור בתורה וכו': בשלמא לאביי דאמר איסר מתפיס ולא נדרו לא שבועה, ניחא הא, דהא ברייתא בענין התפסה נקיט, ומדמתפיס בנדר גדר מתפיס בשבועה שבועה דהא איסר זה שהוא לשון התפסה הטילו הכתוב בין נדר לשבועה דאלמא מתפיס הוא בין נדר בין בשבועה, ואע"ג דאמר אביי איסר מתפיס בשבועה, לאו דוקא בשבועה אלא אף בשבועה ולריבותא נקט לה לומר דמתפיס אף בשבועה להתחייב עליו קרבן, אלא לרבא קשיא בתרתי חדא דהכא נסיב לה לאיסר ואינו בהתפסה ולא בעיקר נדר, ועוד דמשמע דאף מתפיס בשבועה, ופריק אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסר גדר האמור בתורה כלומר לא במתפיס קאמר אלא עיקר גדר של איסר קאמר, ופירש רש"י ז"ל: דאשמעינן שאינו חייב משום נדר אלא אם כן פרשו ואח"כ תלאו בדבר אחר הנדור עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא, והכי קאמר איזהו איסור נדר וכו' אבל המתפיס בנדר לאו נדר הוא, והיכי דמי מתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו.
ויש שהקשו עליו דאם כן שאין נדר אלא כשאוסרו בפירוש ואחר מתפיסו בדבר הנדור כבר, אם כן נדר ראשון היכי נדר בלא התפסה. והרמב"ן ז"ל פירש דהתפיסו בדבר הנידר והנידב לשמים דודאי מקדיש אדם מנכסיו לשמים והנודר יכול להתפיס בהן,וזהו ששנינו (נדרים י, ב) כאימרא כדירים כעצים כאישים כמזבח כהיכל נדר באחד מכל משפטי מזבח אעפ"י שלא הזכיר קרבן הרי זה נדר.
ומיהו ודאי משמע דאפילו לא הזכיר בפיו איסור אם אמר כי יום זה עליו כיום שמת בו אביו כיום שמת גדליה ן' אחיקם מתפיס בנדר הוא ומתפיס בנדר (ה)נדר, שלא כפשטן של דברי רש"י ז"ל וכמו שאכתוב בסמוך בס"ד, והכי תנו לה בירושלמי (נדרים פ"א ה"א) איזהו איסר ככר זה עלי כיום שמת בו אביו.
ובמתפיס בשבועה קי"ל כרבא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי והרב ר' יוסף הלוי ז"ל כתב: דאע"ג דלאו כמוציא שבועה מפיו הוי איסורא מיהא איכא (דלאו כמוציא שבועה מפיו ומשמע דאיסורא מיהא איכא) וכן פסק הרמב"ם ז"ל אבל רבותינו נר' אמרו דאפילו איסורא ליכא דמנא תיתי, ורבא דאמר לאו כמוציא שבועה מפיו דמי לאו דוקא אלא משום דאביי אמר כמוציא שבועה מפיו אמ' איהו דלא ואיסורא נמי ליכא מיהו לענין מעשה ראוי להחמיר כדברי הרב ר' יוסף הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל.
ומתפיס בנדר נדר. וכן כתב הרי"ף והביא ראיה ממה ששנינו (נזיר כ, ב) הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני הרי כולן נזירים,וא"ת א"כ היאך נפרש הא דרבא דמשמע דלדידיה אין שום התפסה אסורה, פירש הרמב"ן ז"ל: דמעיקרא כי אקשינן בשלמא לאביי הא דקתני איסר האמור בתורה זה המתפיס בנדר, לאו למעוטי מתפיס בשבועה, אלא אדרבא מדמתפיס בנדר נדר מתפיס בשבועה שבועה, דגבישבועה נמי כתיב איסר דהיני מתפיס, אלא לרבא קשיא דקתני איסר היינו מתפיס, ומפרקינן איסר לאו לשון מתפיס הוא אלא לשון נדר ושבועה הוא, וברייתא איסור נדר קתני וה"ק איזהו איסור נדר כלומר שהוא אסור כנדר ואינו נדר האומר הרי עלי וכו' דהיינו מתפיס, שריבה אותו הכתוב בפירוש מדכתיב (במדבר ל, ג) כי ידור נדר, עד שידור בדבר הנדור לאפוקי נודר בדבר האסור, ולרבא מפיק נמי דבר המושבע שלא זה איסר האמור בתורה.
וא"ת מ"מ מה ראה הרב ז"ל להביא ראיה מההיא דנזיר, דדילמא ההיא לאו משום מתפיס הוא, אלא שאני התם דאמר בתוך כדי דבור וכדאוקימנא התם ובמוציא נזירות מפיו דמי ולאו כאומר ואני כמוך, לא היא דהא קתני סיפא היתר הראשון הותרו כולן ואי אני נזיר קאמר אמאי הותרו אלא שמע מינה דמשום התפסה היא, וא"ת אם כן מאי קאמרי התם דדוקא בתוך כדי דיבור אבל לאחר כדי דיבור [לא], אלא י"ל טעמא התם משום דלאחר כדי דיבור ואני לא משמע כלל ולא כלום אבל אמר ואני כמוך ואפילו לאחר כדי דיבור הוי נזיר, ומשום מתפיס, שהרי שנינו (נזיר ד, א) הריני כשמשון הריני כבעל דלילה הרי זה נזיר, וכל שכן כשאמר הריני כפלוני נזיר כן כתב הרמב"ן ז"ל, וכולה מכלתין דנדרים הכין מוכחא דמתפיס בנדרים כנדרים.
ואם תאמר כיון דמתפיס בנדר כנדר ומתפיס בשבועה לאו כשבועה, כי תניא (לקמן כה, א) חומר בנדרים מבשבועה שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות, אמאי לא תני נמי שהמתפיס בנדר נדר והמתפיס בשבועה לאו כשבועה, תירץ הרמב"ן נ"ר דלא תני אלה הדברים שהנדרים חלין בהן ואין השבועות חלות והדברים ש(אין)השבועות חלות בהן ואין הנדרים חלין בהן, אבל שאר דיני' לא תנו כלל.
אמר שמואל והוא שנדר: פירוש: כשמת אביו נדר שלא יאכל לעולם בא' בשבת שהוא יום שמת בו אביו, והוא מתפיס עכשיו ואומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבי, כלומר כא' בשבת, שאסור עליו בנדר מיום שמת בו אביו.
גירסת הספרים: סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס לא מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בבל יחל דברו: וכן גירסת ר"ח נמי, אבל רש"י ז"ל העביר על גירסא זו קולמוס ואמר דמ"ש דרבנן דהא קי"ל (לקמן כה, א) דנדרים חלין אפילו על דבר מצוה דאורייתא וליתא דכי אמרינן דנדרים חלים על דבר מצוה היינו [דוקא] לבטל את מצות עשה בשב ואל תעשה כגון ישיבת סוכה דמצוה עלי ומצה בלילי הפסח עלי, אבל אכילה מנדר זה עלי כיום הכפורים אין הנדר חל עליו וכדי דק"א(?) מתני' לה דיני נזיר אם אוכל דקתני בפרק אלו נדרים מותרים (יז, א) אבל מינה ב' נזירות ולא קתני אכל ענבים לוקה שתים, וכל סוגיא דגמר' דעל ההיא מתניתין הכין מוכחא ומכרעא, וכבר כתבתיה בארוכה התם בס"ד.
חוץ מנשבע וממר ומקלל את חבירו בשם: הקשה הרב ר' יוסף הלוי ז"ל והא הני נמי מעשה יש בהן, דהא איכא הקצת שפתים, וקי"ל בסנהדרין (סה, א) דהקצת שפתים הוא מעשה. ותירץ דמעשה כל דהו הוי אבל בעלמא בעיא מעשה רבא. והתם בסנהדרין אמרינן דהקצת שפתים מעשה זוטא הוי. ובתוס' הקשו מפני מה לא מנו בהדי הני עדים זוממין ומוציא שם רע, ותירצו דהנך מכתב כתיבי בהדיא עדים זוממין דכתיב (דברים יט, יט) ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, אי נמי משום (שם כה, א, ב) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע, והיה אם הכות הרשע, וכדאיתא בריש פרק קמא דמכות (ב, ב) ובמוציא שם ר כתיב (שם כב, יח) ויסרו אותו, והלכך הנך לא איצטריכו ליה למימר, אבל הני איצטריכו ליה.
ואכתי איכא למידק דהכא משמע דלר' יוחנן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, ואלו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא צ, ב) אמר ר' יוחנן חסמה בקול והנהיגה בקול לוקה, ויש לומר דר"י לית ליה כי הא דממר מעשה חשיב ליה הואיל ואתי מדיבורו מעשה, שהרי השני נתפס בקדושת הראשון בדבור וכדאמרינן בתמורה (ג, ב) עלה דההיא א"ל ר' יוחנן לתנא לא תיתני ממר דדבורא דאית ביה מעשה הוא, כלומר שהבהמה נתפסת בקדושת בדבורו ולאו שיש בו מעשה איקרי, וחסימה נמי והנהיגה דכותה אקרי, בקולו היא נחסמת ואינה אוכלת ובקולו הוא מנהיגה והיא מהלכת ודמו לממר, וכבר הא דכתיבה בפרק השוכר את הפועלים בסיעתא דשמיא.
שבועה שאוכל ככר זה היום וכו' ר"י ור"ל דאמרי תרוייהו אינה לוקה דה"ל לאו שאין בו מעשה. ור"ש בן לקיש [סבר] דה"ל התראת ספק: ואיכא למידק דהכא משמע דר"ש בן לקיש אית לי' לאו שאין בו מעשה לוקין וכו', לוקין עליו, דהא לא פטר הכא אלא משום התראת ספק,ואלו בפרק השוכר את הפועלים (ב"מ צ, ב) אמר חסמה בקול והנהיגה בקול פטור, ואף על גב דאיכא מעשה זוטה מיהא, וי"ל דר"ל בהא אפילו לר' יהודה דמחייב בלאו שאין בו מעשה אמרה, כלומר אפילו לר"י דמחיים בלאו שאין בו מעשה וכדאיתא בפרק קמא דמכות (ד, ב) וכדדיקא להו ברייתא דנותר דר' יהודה לא פטר אלא משום דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, ומייתי לה בריש מכילתין (ג, ב), אפילו הכי באוכל ככר זה הים ולא אכלו פטור משום דה"ל התראת ספק, והכין איתא במכות פרק הלוקין (טז, א) בשמעתא דבטלו ולא בטלו, דאמרינן התם גבי פלוגתא דר' יוחנן ור"ל בשבועה שאוכל ככר זה היום וכו' ותרוייהו אליבא דר' יהודה דתניא ולא תותירו ממנו עד בקר וכו' כדאיתא התם.
ואי ס"ד כר"ש ס"ל כל שהוא נמי מושבע מהר סיני הוא: ואף על גב דר"ל הוא דמוקי לה בהכין ודלא כרב ושמואל ור' יוחנן בהא דשמעינן מר"ל(?) דר"ע לית ליה בעלמא כר"ש לא פליגי עליה, אלא או משום דבעי לאוקומי מתניתין כר"ע כדאמרינן עלה לקמן, וא"נ משום דס"ל דחצי שיעור דאורייתא ואף במפרש, וא"נ בסתם לר"ע לא חיילא שבועה עלה משום דמושבע מהר סיני הוא.
ולא והא מגדף: כלומר דמביא קרבן על שגגתו, הא דמקשה ממגדף לטעמיה דר"ע בלחוד הוא דמקשה, דאיהו הוא דאית ליה דמגדף מביא קרבן, אבל רבנן פליגי עליה בתוספתא בתחלת כריתות, כן כתב ר"ח ז"ל.
מביא קרבן לאשתרויי בחמרא הוא: ולית ליה לר"ע כר' אלעזר הקפר דאמר נזיר חוטא הוא (לעיל ח, א), ונזיר שנטמא נמי שמביא קרבן אינו מביא על חטאו, דהא בפתע פתאום מת עליו ואנוס הוא, וקרבן לחול עליו נזירות בטהרה.
הא דאמר רב פפא מחלוקת בשבועות אבל בקונמות ד"ה בכל שהו: לאו לקרבן קאמר אלא למלקות קאמר, ותדע לך דאפילו למ"ד יש מעילה בקונמות מנא ליה מהקדש, ודיו לבוא ממנו להיות כמוהו, ובקדש הא בעינן שוה פרוטה,וא"ת אם כן מאי קאמר רבינא בסמוך כי קאמר רב פפא למלקות וכי תניא ההיא לענין קרבן, דאלמא משמע דע"כ הוא ס"ד דרב פפא לקרבן קאמר, לא היא דעיקר דברי רבינא ותירצו אינו אלא לומר דברייתא לקרבן, משום דכי אקשינן מברייתא לרב פפא הוה ס"ד דברייתא נמי למלקות קאמר ולא לקרבן, דרבנן אית להו דאין מעילה בקונמות וע"כ למלקות קאמרינן, ומ"ה קאשינן מינה לרב פפא דמחייב בקונמות בכל שהו, והשתא אתא רבינא ואמר דמיהא לא תיקשי לרב פפא דאמר בכל שהו למלקות דברייתא בקרבן קאמר ומשום דיש מעילה בקונמות, והיינו דמיד הקשו עליה דרבינא למימרא דאמרי כן רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וכו' דאלמא עד השתא דאמרה רבינא לא היה קשיא לן לרבנן ממעילה.
הא דאמרינן: דכותה גבי שבועות דאמ' שבועה משתיהן עלי: האי לישנא לאו דוקא, דעלי לשון נדר הוא ואין שבועה בלשון נדר, אלא משום דסליק מקונמות ואמר אכילה משתיהן עלי קונם בנדר לו אותו לשון אפילו בשבועה, דאין זה מקום לחלק בזה בין נדר לשבועה, והכא באומר שבועה שלא אוכל משתיהן וכן פירש הרב ר' יוסף הלוי ז"ל, וכן פירש ר"ח ז"ל גבי שבועות נמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן עכ"ל, וזה נ"ל עיקר וכבר כתבתיה בארכה בנדרים בסיעתא דשמיא.
מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות: פירש רש"י ז"ל: מתוך ששתי ככרות הללו חשובות שתים לענין חטאת בשבועה זו, אם אמר שבועה שלא אוכל מזו ומזו ואכל כזית מזו וכזית מזו בהעלם אחד חייב שתים, כדתנן שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין פת כיסמין [ואכל] חייב על כל אחת ואחת, וכי אמר מזו ומזו ה"ל כפת ופת וכשתי שבועות חשיבי, הילכך כי אכל חצי שיעור מזו וחצי שיעור מזו אין מצטרפות, אבל קונמות אין חלוקות לאשמות למאן דאמר יש מעילה בקונמות (ולא למלקות) דאם נהנה וחזר ונהנה בהעלם אחד חדא הוא דמחייב, דכולה חדא מעילה היא כדתניא צרף את המעילה לזמן מרובה, והוקשו' עליו בתוס' דהא משמע מדבריו דהא דאמרין דמצטרפות את המעילה לזמן מרובה קולא היא, ואלו בכריתות בפרק אמרו לו (טו, ב) משמע דלחומרא הוא, דתנן התם אמר ר"ש לא שאלו ר' עקיבא אלא באוכל יותר מחמשה זבחים בהעלם אחד מהו חייב א' על כולן או א' על כל א' וא', אמרו לו לא שמענו אמר ר' יהושע שמעתי באוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה, ורואה אני שהדברים קל וחומר, אמר ר' עקיבא אם הלכה נקבל ואם הדין אמרת יש תשובה, א"ל השב, א"ל אם במעילה שעשה מאכיל כאוכל ואת המהנה כנהנה וצירף את המעילה לזמן מרובה תאמר כן בנותר שאין בו אחד מכל אלו, אלמא צירף את המעילה לחומרא הוא, וכתבו בתוס' די"ל כפירושו של רש"י ז"ל ולא איצטריך האי ראיה אלא מקרא דמייתי ליה מיניה בתורת כהנים (פרק יד, א) דתניא והיה כי יאשם לאחת מאלה לזאת אתה מחייבו על כל אחת ואחת, אבל גבי אשם לא כתיב שום ריבוי לחייב על כל אחת ואחת.
ומסתברא לי דהאי קושיא מעיקרא ליתא, דמיהא דצירף את המעילה שמעינן כולה מילתא בין קולא בין חומרא, דכיון שאתה מצטרף אותה לזמן מרובה אלמא כולהו אכילות כחדא אכילה דמיין, ולפיכך מצרפין אותן להחמיר, שאם אכל חצי פרוטה היום ובחצי פרוטה לזמן מרובה מצטרפין לחיוב כאלו אכלן תוך שיעור אכילת פרס, ומינה איכא למישמע קולא דהיכא דאכל מתרי מהאי כשיעור וחזר ואכל לאחר זמן כשיעור בהעלם אחד ואפילו בשני תמחויין או משני זבחים בהעלם אחד אינן מחולקין לאשמות, דכחדא אכילה דמיין, והילכך מצטרפין, מה שאין כן בשבועות דמוחלקות לחטאות כמו שפירש רש"י ז"ל, דתמחויין או גופין כאומר מזו ומזו מחלקין, ולפיכך אין מצטרפין.
אלא שיש לעיין עוד במה שכתב הרב ז"ל, דמזו ומזו מחלק באומר פת חטים פת שעורים, והא הכא לא אמר מזו ומזו, אלא שלא אוכל משני אלו, והוה ליה כשלא אוכל ואכל פת חטין פת שעורים פת כוסמין, שאינו חייב אלא אחת , ואי אמרת דה"נ דוקא באומר שלא אוכל מזו ומזו, אם כן היאך סתמו כאן הלשון, והוציא החיוב בלשון פטור', זו אינה תורה, ואיפשר דמשיתיהן דקאמר לאו דוקא באומר בלשון הזה, כלומר שאמר בקונמות אכילה משתי ככרות אלו עלי קונם וכן בשבועות שלא אוכל משתי ככרות אלו, אלא כיון קונם (וכן בשבועות) בשר זה ופת זה עלי מצטרפין ודכותה בשבועות וכן כתב בפר"ח ז"ל.
אבל יש לעיין עוד במה שכתב בקונמות שאינן חלוקות לאשמות למ"ד יש מעילה בקונמות דהא בהדיא תנינן בפרק אמרו לו אכ(י)לת חלב (כריתות טו, ב), דאלו אכל מזבח אחד בחמשה תמחויין בהעלם אחד חייב מעילה על כל אחת ואחת כדתנן התם אמר ר' יהושע שמעתי שהאוכל מזבח אחד בחמשה תמחויין שהוא חייב על כל אחד ואחד משום מעילה וכל שכן בגופין מוחלקין שהתמחויין והגופין מחלקין וכמו שכתבנו למעלה.
והרב ר' יוסף הלוי ז"ל נראה שפירש לזו בשני דברים מוחלקין כגון בשר ופירות או תאנים וענבים, וכן נמי כתבה ר"ח ז"ל כמו שכתבתי, וזה אשר פירש בה הרב הלוי ז"ל אי הכי אמאי אין מצטרפות והרי כלל את שתיהן בשבועה אחת, ונעשו תאנים וענבים אלו שנשבע עליהם איסור אחד, והוה ליה כמו חלב וחלב שמצטרפין, ופריק רב פנחס שאני שבועות מתוך שחלוקות לחטאות אין מצטרפות דמ"מ כיון דגופין מוחלקין הן חלוקין הן לחטאות, שאם אכל כזית תאנים וחזר ואכל כזית ענבים בהעלם אחד מתחייב שתי חטאות, דלא דמי לחלב וחלב דאלו חלב שם אחד וגוף אחד, אבל תאנים וענבים אלו אע"פ ששם אחד הן שהרי בשבועה אחת כללן ונעשו שניהם איסור אחד כיון דגופין מוחלקין הן אכל וחזר ואכל בהעלם אחד מתחייב ב' חטאות כמו שמתחייב באוכל חלב ודם בהעלם אחד, והא דמיא לאוכל ה' חתיכות מחמשה זבחים של נותר שהוא חייב חמש חטאות הואיל וגופין מוחלקין הן כדמפרש בפרק אמרו לו, וכיון דחלוקין הן לחטאות לא מצטרפי, אבל קונמות שאין שם חיוב חטאות כלל אלא מלקות בלבד הוא שמתחייב במזיד, אין שם דרך לומר חלוקין הן ולא מצטרפי, שהרי לענין מזיד, אפילו אכל כזית מאותן תאנים עצמן שהוא שם אחד וגוף אחד מתחייב הוא מלקות על כל אכילה ואכילה, וכיון שכן לגבי תאנים וענבים חלוקין הן ואפילו הכי לענין איצטרופי מיצטרפי, כך פירש הרב הלוי ז"ל.
ואיכא למידק גם בפירוש זה טובא, חדא דלפירושו נמי שבועה אחת כוללן ואמאי חלוקות, ואי משום דתרי גופי נינהו, דהיינו תאנים וענבים, ודוקא נקט לה הרב ז"ל הכין, אם כן שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים פת שעורים פת כוסמין דתנן אינו חייב אלא אחת אמאי לא, והא גופין מוחלקין נינהו, ואפילו שני גופין ושני ענינין באכילה ושתיה אינו חייב אלא אחת, ולא גרעי אכילה ושתיה משתי תמחויין. ועוד דאי קונמות למלקות קאמר ולא לקרבן, היכי אקשינן לר"מ בשלמא שבועות חלוקות אלא קונמות אמאי, והא ר"מ יש מעילה בקונמות סבירא ליה, ולכולהו פירושי איכא למידק היכי קאמ' דשבועות מוחלקות לחטאות, דאם כן תקשי לן כולה מתניתין (דלקמן כב, ב) דאכל פת חטים פת שעורים, ואכל ושתה דכולהו לא מחייב אלא אחת, ואם כן דר' פנחס דלא כמתניתין, ועוד דהא משמע התם בגמרא בפרק אמרו לו (שם) דחזר ר' יהושע והודה לר"ע באוכל נותר מחמשה זבחים שאינו חייב אלא א', ולא ילפינן ממעילה, ותנאי טובא נמי התם דאית להו כר' עקיבא ודלא כר' יהושע דבשאר איסורי לא אמרינן שיהו מוחלקין לחטאות בהעלם א'.
ומסתברא לי דהא דרב פנחס לאו חלוקות לחטאות לומר שיהא חייב שתי חטאות באוכל מזבח אחד בשני תמחויין או בשני גופין בהעלם אחד, אלא ה"ק שבועות חלוקות לחטאת, כלומר אלו אכל כחצי זית נותר ואכל חצי זית אחר לאחר שיעור אכילת פרס ואפילו בהעלם אחד אינן מצטרפין לחטאת כאלו אכלן באכילה אחת, לפי שריחוק הזמן שבין זו לזו מחלקן לאותן אכילות, והילכך אף הככרות מוחלקות שלא לעשות באכילה אחת, שאם אכל כחצי זית מזו וכחצי זית מזו אינן מצטרפין לאכילה אחת ובשאמר אכילה משתיהן וכו' ושבועה שלא אוכל משתיהן, אבל שבועה בשלא אוכל פת או שלא אוכל סתם ואכל ושתה אכילה אחת היא, ואפילו בשאכל מזה כזית ומזה כזית בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, ומשתי ככרות מצטרפות כמתניתין. ומש"כ בקונמות דאלו אכל חצי שיעור היום וחצי שיעור למחר מצטרפות לחייבו אשם, הילכך אכילה אחת היא ולפיכך אכל שתי ככרות מזה חצי שיעור ומזה חצי שיעור מצטרפין, דאכילה אחת חשבינן ליה, ולעולם באומר שבועה שלא אוכל מזו ושבועה שלא אוכל מזו שתי שבועות הן ואם אכל מזו כזית ומזו כזית, חייב שתים, והיינו מתניתין דשלא אוכל פת חטים פת שעורים דפת פת מחלק כאלו נשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו וחייב שתים דלחלק קאמ'. ור"ח פירש: הואיל וחלוקות לחטאת דבסתמא בכזית וכמפרש בכל שהוא מש"כ בקונמות ולפיכך אין מצטרפין. ע"כ.
איכא מאן דגריס: ככר זה הקדש ואכלה בין הוא בין חבירו מעל לפיכך יש לה פדיון: וזו הוקדשה לשמים והקדש בדק הבית הוא, ולפיכך לכולי עלמא יש מעילה ויש לה פדיון, אבל ככר זה עלי הקדש אכלה הוא מעל אבל חבירו לא מעל, דאין זה הקדש גמור ולא נחתה לה קדושת דמים למעול בה חבירו, ואפילו לר' מאיר אין לה פדיון, ואף על גב דאמרינן ביבמות בריש פרק האשה רבה (פה, ב) דלמ"ד יש לה מעילה בקונמות קדושת דמים נחתה להו ויש להן פדיון, התם בקונם כללי כלומר שעשה קונם לכולי עלמא, ואפילו הכי לרבנן דר' מאיר אין בו מעילה ואין לה פדיון, אבל הכא בקונם פרטי שלא אסרו אלא על עצמו לא נחתה ליה תורת דמים ולפיכך אין לו פדיון וכן אמרו משמו של רבנו תם ז"ל.
ולפי גירסא זו הא דאמרי חכמים בין הוא ובין חבירו לא מעל אסיפא קאי, ויש מי שגורס ברישא ככר זו בהקדש, כלומר לא עשאה הקדש ממש אלא עשאה לכל כקונם בהקדש, ובזה אומר ר' מאיר דיש מעילה, אבל באומר קונם ככר זה עלי דהיינו קונם פרטי חבירו לא מעל אבל הוא מעל ואין לה פדיון וחכמים אומרים אפילו ברישא בין הוא ובין חבירו לא מעלו שאין מעילה כלל בקונמות.
כיון דכזית איסורא דאורייתא כי משתבע: ק"ל והא קימ"ל כר"י דאמר (יומא עג, ב) דאמר חצי שיעור דאורייתא, וליכא למימר דלבעי רב אשי אליבא (דר"ע) [דר"ל] ודלא כהלכתא, ונראה לי דאדר' יוחנן בעי לה ובכולל, וקרי ליה היתירא לחצי שיעור משום דלא מחייב קרבן, והכי קאמר כי משתבע לאסור עצמו בחצי שיעור ולזרז עצמו שלא יאכל ממנו, ואם אכל שיהא חייב מלקות במזיד במפרש חצי שיעור, וא"נ בקרבן בשוגג.
איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא: ואם תאמר ועוד סברא לקרא, י"ל דהכי קאמר אי בעית אימא קרא, וא"ת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ל, ב), האי איכא סברא דלשון בני אדם נמי כך הוא, דא"ל אי נמי לחבריה נטעום מידי ואזלי ושתי ולא גר' ואזלי ואכלי ושתו.
הא דאמרינן: על יד אנגרון: ה"ה דהוה מצי למימר ששרה פתו ביין, אלא חדא מנייהו נקט.
הא דאמרינן התם: דאמר שלא אשתה והדר אמר לא אוכל: איכא למידק לדעת רש"י ז"ל שכתב למטה (כד, א ד"ה ה"ג) גבי לא אוכל ואכל נבלות וטרפות דאפילו באומר סתם שלא אוכל מיקרי כולל, אם כן הכא באוכל ושותה ליחייב תלת, חדא אאכילה ושתים אשתיה, כשחזר ואמר שלא אוכל הרי הוא אסור בשתיה, והרי כולל דברים המותרים לו כגון אכילה עם דברים האסורים לו דהיינו שתיה ולחייב אשתיה תרתי, ואלו במניתין תנן אכל ושתה חייב שתים, ואם תאמר כיון דאמר שלא אשתה והדר אמר שלא אוכל גלי דעתיה דהא אכילה דאמר אכילה גרידתא היא, כדאמרינן בסמוך, לא היא דההיא סברא אכתי לא ידעינן לה, ויש לומר דדילמא חייב שתים דקתי לאו שתים בלבד קאמר, אלא משום דקתני ברישא דאינו חייב אלא אחת דשתיה בכלל אכילה היא קתני הכא שתים כלומר על האכילה ועל השתיה, ומיהו על השתיה חייב שתים, וא"נ האי תנא דהא מתניתין לית ליה איסור כולל, וחוזרני בי דאפילו אכל ושתה אינו חייב אלא אחת.
הא דאמר: אכילה בכלל שתיה ליתא: יש מי שהקשה והכתיב (ויקרא , ט) יין ושכר ומרבינן מיניה (כריתות יג, ב) דבלה קעילית, וי"ל בלשון תורה איתא לאכילה בכלל שתיה בלשון בני אדם ליתא ובשבועות הלך אחר לשון בני אדם.
איכא מאן דגריס: ודילמא אפילו לכוס: ואין גירסא זו מחוורת בעיני, דודאי כי אמר שלא אוכל חטים ושעורים לכוס אסור ולאפות מותר וכדאיתא בהדיא בנדרים (נג, ב) אלא אפילו לא גרסינן אלא דווקא ודילמא לכוס, ואפילו גירסא זו מגומגמת בעיני דודאי לכוס דוקא הוא ומאי דילמא דקאמר, ומתוך הדחק יש לי לפרש דהכי קאמר דילמא משום דאיהו לאסור עצמו באפוי ממש קאתי (ולאסור) [ולא לאסור] על עצמו חטים ושעורים וכוסמין בעי' ואלו אמר חטים ושעורים וכוסמין לא היה אסור בפת אלא לכוס חטים ושעורים בעי'.
ודילמא על ידי תערובת: לאו למימרא דדינא הכי, דודאי היכא דאמר שלא אוכל פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין אסור בכל אחד ואחד מהן בלי תערובת, אלא הכי קאמר דילמא פת פת דקאמר לא לחלק קאמר, אלא סבור הוא שאלו אמר פת חטים ושל שעורים ושל כוסמין לא יהא אסור אלא בפת תערובת ג' מינין אלו. והא נמי דקאמר אלו אמר מין אלו מין אלו הוא דלא שתינא הא אחריני שתינא מינייהו, דינא ודאי לאו הכי דאפילו הני נמי אסירין ליה, אלא כנגד מחשבתו אמר דדילמא סבור הוא שאלו אמר כן לא יהא אסור באלו עצמן אלא במינן.
ה"ג כפר"ח ז"ל: הכא מאי מי מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור או לא: וה"פ דאי לא מחית איניש נפשיה לפחות מכשיעור, ודאי לא מחייב אכללא, דהא תנינן דחייב אפרטא תלת ואם איתא הרי נשבע על שלשתן בכלל, וכיון שכן איך מחייב אפרטא דהא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה, אלא אי אמרת מי מחית איניש נפשיה אפחות מכשיעור היינו כללא להתחייב היכא דאכל כזית משלשתן, אעפ"י שאין כשיעור מכל אחד ואחד משלשתן דלהכי כללינהו והדר ונשבע על הפרטין, ואלו אכל מכל אחד מהן פחות מכשיעור אינו חייב על הפרט, ואסיקנא דלא מחייב על הכלל, דע"כ כיון דאמר שלא אוכל פת חטים פת שעורים לא נפיק כשיעור מכלל שבועתו א"כ היכי משכחת דמחייב אפרטי, והא מושבע ועומד הוא. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ואמ' דשבוש הוא ול"ג אלא הכא מאי.
וכעיקר בעיין דקא מבעיא לן אי מחייב אכללא קשיא לי שאלו אתה עושה כאלו נשבע דידך כלל שלא אוכל הרי אתה אוסרו על כל מידי דמיכל ואפילו בכולא פת אסרתו בכלהו פתיתין בשבולת שועל ושיפון, וי"ל שאינו נשבע בכלל אלא במה שנשבע בפרט.
מפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא: איכא למידק דקושיא זו ה"ל לאקשויי מעיקרא, ונ"ל דמעיקרא דלא הוה ידע במאי מוקי לה לא מצי לאקשויי, עד שידע במאי, אבל קושיא דאקשי מרישא לסופא מקשי שפיר, משום דהוה ס"ד דכולה תניתין בחד גוונא תנו, ומשום הכי מקשה ליה דממה נפשך בהאי גוונא דמפוקי לה למתניתין ע"כ תקשי רישא לסיפא, דאפילו תוקמא לסיפא בגוונא דתיחול שבועה אף באיסורים א"כ תיקשי רישא, ואי תוקמא לרישא בדלא חילא אאסורי' תיקשי סופא והשתא דאמר דרישא בסתם וסיפא במפרש, הדר אקשי ליה דבמפרש נמי מושבע ועומד מהר סיני הוא כנ"ל.
הא דאמרינן: בשלמא ר"י לא אמר כר"ל משום דמוקי לה ככולי עלמא: איכא למידק מ"ש האי טעמא דנקט, דמשמע דאי לאו הכי הוה מצי לאוקמא בחצי שיעור כר"ל, והא חצי שיעור דר"י דבר תורה וכדאיתא בפרק בתרא דיומא (עג, ב), וליכא למימר דכיון דאין בו לא קרבן ולא מלקות אלא איסורא בעלמא אע"ג דה"ל איסור דאורייתא לא אמרינן בכי הא מושבע ועומד מהר סיני הוא, דהא אפילו באיסור עשה בלבד אמרינן (לקמן כה, א) אין שבועה חלה על שבועה, ועוד דהתם בפרק בתרא דיומא אמרינן דמודה ר"ל דחצי שיעור אסור מדרבנן, ופריך עלה מהאי מימרא דמוקי ר"ל מתניתין בחצי שיעור, ואם איתא דאית ביה אפילו איסור דרבנן היאך חלה עלה שבועה ואסיקנא התם דכיון דאית ליה היתר מדאורייתא מיחייב עלה קרבן שבועה, דאלמא משמע דכל דלית ליה היתר דאורייתא קרינן מושבע ועומד מהר סיני, וי"ל דחד מתרי טעמי נקט, עי"ל דהא דקאמר בשלמא ר' יוחנן לאו דוקא ר' יוחנן אלא ר' יוחנן ורב ושמואל דכולהו אוקמוה בכולל ולא בחצי שיעור, אלא נקט ר' יוחנן משום דאיהו בר פלוגתיה דר"ל, ורב ושמואל לא שמעינן להו בחי שיעור אי דאורייתא או לא, לפיכך נקט האי טעמא דסליק לכולהו.
אלא איכא למידק מאי קאמר דר' יוחנן אוקמה ככ"ע, והא איכא תנאי טובא דלית להו איסור כולל, ואפילו ר"ש כדאמרינן בסמוך לדעת ר' יוחנן, וי"ל דלאו ככ"ע ממש קאמר, אלא בין לר' עקיבא בין לרבנן דמתניתין, ואם תאמר אם כן אפילו ר"ל מוקי לה כוותיהו במפרש חצי שיעור בין לרבי עקיבא בין לרבנן, ויש לומר דסתמא דמתניתין לאו במפרש היא, ואי בדלא פריש לא אתיא כרבנן אלא כרבי עקיבא בלחוד.
ה"ג רש"י ז"ל: אלא בדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור: ופירושו דהשתא הדר ביה ממאי דאוקי רישא בסתם וסיפא במפרש, ואוקמ' השתא כולה בסתם, שהאומר סתם שלא אוכל כלל בשבועתו כל מידי דמיכל, והילכך כולל הוא ואיסור חל על איסור בכולל הוא זה, ונאסר בין בשחוטות בין בנבלות, ולפיכך כשאכל נבלות חייב, ורישא דקתני פטור לאו באוכל נבלות, אלא בשאכל מידי דאינו ראוי לאכילת אדם כעפר בעלמא דלא חזי למיכל, והינו דקתני ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה כלומר לאכילת שום אדם, דאף על גב דאמר סתם שלא אוכל, אינו כולל אלא דברים שראויין לאכילת אדם בין מותרים ובין אסורים וכל שאינו ראוי לאכילת אדם לא נכנס בכלל שבועתו, מן הסתם בשאמר שלא אוכל שלא בא לאסור עצמו במה שכל האדם נמנע מעצמו מאכילתו, וכד... דאמר שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור, והילכך לר' יוחנן משכחת לה לסופא באוכל נבלות דהא (איתא) � משכחת לה אפילו בהן שאלו נשבע בסתם שיאכל אלו לא אכל כלום חייב משום שבועת ביטוי, ואלו אכל נבלות אכילה זו פוטרתו משבועתו ואעפ"י שהוא מושבע מהר סיני שלא לאכול נבלות, מ"מ אכילתו זו פטרתו, ומיהו אינו בנשבע ממש שיאכל נבלות, שהרי אם רצה יכול הוא לקיים שבועתו בהיתר, והוא שיאכל דברים המותרים בו היינו סיפא דמתניתין דקתני אוכל נבלות שקצים ורמשים חייב שהרי נכנסו בכלל שבועתו מן הסתם,וכשאכלו עבר על שבועת בטוי וחייב זהו תורף פירושו של רש"י ז"ל.
ומדבריו שמענו שאינו חייב בכולל במפרש שלא אוכל שחוטות ונבלות כדאוקימנא סיפא מעיקרא, לפי שאינה בהן במפרש אלא בכולל סתם דנשבע שלא אוכל סתם, אבל באומר בפירוש שלא אוכל שחוטות ונבלות אלא לא כדאמרן משום דלא משכחת לה בהן, והקשו עליו מדאמרינן לקמן בשמעתין (כד, ב) אמר רבא למאן דאית ליה כולל שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים ואעפ"י שכלל בפירוש התאנים שכבר נאסרו עליו עם הענבים, ואף על גב דלא משכחת להן בהן, ואמרינן נמי שבועה שלא אוכל תמרים, וחלב מגו דחיילא אתמרים חיילא נמי אחלב, ואם איתא היכי חיילא אפילו בכולל כה"ג, והא ליתיה בהן.
אבל ר"ח והרב ר' יוסף הלוי ז"ל ל"ג אלא כדרבא, והכי גרסי משכחת לה כדרבא, והכין היא ברוב הספרים, ולפי גירסא זו אוקימנא קמיתא דמתניתין כדקיימא קיימא דלעולם רישא בסתם וסיפא במפרש, וכולל שלא יאכל שחוטות ונבלות, והכי פירושה, דלעולם רישא באומר סתם שלא אוכל, ומסתמא לא נשבע אלא על דברים המותרים, ולפיכך אם אכל נבלות פטור, וסיפא במפרש שלא יאכל נבלות ושחוטות וחלה שבועה על נבלות מיגו דחיילא אשחוטות, וא"ת בהן היכי משכחת לה, משכחת לה כדרבא דאמר שבועה שאוכל ואכל עפר פטור, דכיון דאכל מסתמא מהדר הוא לאיפטוריה משבועתיה, ואחשבה אכילה, והכא נמי אם אמר סתם שאוכל והדר אכל נבלות פטור, דהא אחשבה אכילה, וטעמא דמיפטר בהכין משום דאוכל בסתם כולל הוא אפילו דברים שאינן ראויין כעפר, ואפילו דברים האסורים, דאי לא היכי מיפטר משבועתיה באכילת העפר והנבלות אלא שהשבועה מעיקרא בסתם כוללת את הכל, כך פירש הרב ר' יוסף ז"ל, והא דרבא בנשבע ואכל, פעמים חשוב אכילה ופעמים אינה חשובה אכילה, כיצד נשבע שיאכל ואכל עפר פטור, דהא אחשבה אכילה דמסתמא מחזר להפטר על שבועתו, נשבע שלא יאכל ואכל עפר פטור, דלא הויא אכילה, דהאי מסתמא לא אחשבה אכילה כדי לעבור על שבועתו, והיינו רישא דמתניתין, וה"ה והוא הטעם באוכל דברים האסורים, וכמו שאמרנו.
והא דמשמע הכא דלא מהנה איסור כולל לבטל את המצוה, ה"מ באיסורי לאוין ובקום עשה וכדאמרינן הכא דבטול מצוה באכילת נבלות אינו בהן ואפילו בכולל דאין אומר לו קום אכול, הא במצות עשה כסוכה ומצה ותפילין בכולל ודאי חיילא בשב ואל תעשה, והכי דגרסינן בירושלמי (ה"ד) על דעתיה דר' יוחנן שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בלילי הפסח, וכן בנשבע שלא ישב בצל אסור לישב בסוכה בחג, וכן בנשבע שלא יניח שום דבר על ראשו אסור להניח תפילין של ראש, והרי"ף ז"ל כתב אותו ירושלמי בהלכות, והרב ר' זרחיה הלוי ז"ל דחה אותו, כן נראה כמו שכתבתי.
הרי הקדש בבכור דקדושתו מרחם: והשתא דאוקימנא איפשר דהקדש וחלב הוי איסור בת אחת לפי מה שכתבתי בפרק גיד הנשה (צב, א), דחלבו של שליל מותר דלא איקרי חלב עד שעת לידה דכתיב (ויקרא ז, כג) כ חלב שור וכשב ואינן קרויין שור וכשב עד שעת לידה דכתיב (שם כב, כז) שור או כשב או עז כי יולד.
הא דאמרינן: איבעית אימא כי קתני מידי דלית ליה שאלה: לאו אהאי אוקימתא דהקדש קא מהדר דאוקימנא בבכור, דהא אקשינן בתר הכי והא הקדש ופרי הא אוקימנא בבכור, אלא כולהי קושיי ופרוקי אדרבה קא מהדרי. והא דאקשינן הא הקדש לאו אדרבה קא מהדר, דלהאי דקא מקשה הכין וסבירא ליה דבהקדש בעלמא קא מיירי, אם כן הוא דהא ברייתא נמי אית ליה איסור כולל באיסור הבא מעצמו ולדידיה נמי תקשי כדקא מקשה מינה לרבה, אלא האי מקשה נמי כרבא ס"ל אף באיסור הבא מעצמו, ואברייתא גופא קא מקשה כי תני הקדש אמאי לא תני נמי נשבע ולפיכך ולתני חמש חטאות.
א' דברים... כיצד: וא"ת וכי אמר שבועה שאתן מאי הוי דהא אם ירצה לקבל השני יקבל ואם לאו לא יקבל והוה לה שבועת כיזרוק פלוני צרור לים ולא יזרוק שהוא פטור, וכדברי רש"י חייב משום שבועת שוא שכן פירש לעיל שבועה שיזרוק פלוני צרור לים ז"ל, יזרוק או לא יזרוק אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת שוא שהרי אין פלוני ברשותו לכופו לזרוק ושלא לזרוק, ויש לומר דנשבע סתם אתן מנה לפלוני אין במשמע אלא כשרוצה לקבל הא אינו רוצה פטור, וכתב הרמב"ן וז"ל: וכן הדין בדיני ממונות שדי נתונה לך מעכשיו אם איני נותן מנה לך מכאן ועד יום פלוני ורצה ליתן והלה אינו רוצה לא קנה שדה, וגדולה מזו אמ' לענין גיטין פרק כל הגט (ל, א) בההוא דאמר אי לא מפיסנא ליהוי גיטא ומסקנא הא פיסה ולא אפיסה, אלא דהתם טעמא אחרינא הוא משום דאונס חשבינן ליה, ומי' ההוא טעמא שייך הכא דכיון שאמר אתן והלה לא רצה לקבל, אפילו תימא שיש במשמע שאתן ממש, הא אניס ואונס רחמנא פטריה בין לנדרים בין לשבועה כדאיתא פרק ג' דנדרים (כז, א), וההיא דאמרינן (גיטין עד, ב) האומר לאשה הרי זה גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז שאם נתנם בע"כ אינה מגורשת, התם שאני דהא אמ' דטעמא משום דלציעורה קמיכוין והא לא ציערה. ועוד דהתם כיון דמקבל הוא דאתני עד שיהו נתונין לו ממש אתני ולדעתו, ולא דמיא להא שמתנה הנותן על דעת עצמו.
חומר בנדרים מבשבועות שהנדרים על דבר מצוה כדבר הרשות: כלומר אפילו בלא כולל והשבועות אין חלות על דבר מצוה אלא בכולל, וכדאמרינן פרק אלו נדרים מותרים (טז, ב) מאי שנא נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי הא כתיב או השבע שבועה אלא יחל דברו כתבתיה שם בארוכה בסיעתא דשמיא.
אילימא צדקה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא: יש מגדולי רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דדוקא כשהעני שואל ממנו צדקה דהשתא (ליתן) מושבע ליתן לו, הא לעני דעלמא שבועה חלה עליו דאינו חייב ללכת ולפרנס עניים במידי, ונ"ל ג"כ דדוקא במתנה מועטת כדי פרנסה לשעה כמו שאמרו לו (ב"ב ט, א) נותן לו פרנסת לינה הא ביותר מכאן חייב דאינו מושבע להעשירו, וכל זה נכנס בכלל מה שאמרו אלא לעשיר, דלמעלה מן הצריך לו עכשיו עשיר הוא.
ונשבע ליתן לעשיר שאמרו שהוא חייב משום שבועת ביטוי, דוקא כשאותו אחר רוצה לקבל, אבל אם אינו רוצה לקבל נפטר זה משבועתו שלא על דעת שיקבל האחד בע"כ נשבע, וכן בכל תנאי' דעלמא כיוצא בזה, וכדאמרינן בגיטין (ל, א) הרי זה גיטיך אי לא פייסתיך פייסה ולא איפייסה,ואסיקנא דאין זה גט דלאו תרקבא דדינרי יהיב לה דהא פיסה ולא איפייסה, וכן הדין בכל דיני ממונות באומר שדי נתונה לך אם לא נתתי לך מאתים זוז נותן לו ולא רצה לקבל כבר קיים זה תנאי ומעות לא קבל ושדה אין לו, ולא שייכא בהא ההיא דנתינה בעל כרחו דאי בעי' לן בפרק מי שאחזו (גיטין עד, ב) אי שמה נתינה או לא, דההיא במתני' ליתן את שלו ע"מ שיתן לו חברו מאתים זוז באומר לאשתו הרי זה גיטיך ע"מ שתתני מאתים זוז דהאשה שלו ואינה רוצה לקבלם ושתפטר אשתו ממנו, וכן בבית בערי חומה (גיטין שם), וכבר כתבתיה שם (עה, א) בארכה, בסיעתא דשמיא.
דאמר ר' יוחנן שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר: ה"פ מלקין אותו מיד מפני שנשבע לשוא וישן אימתי שירצה.
התם דאמר ג' ימים הכא דלא אמר ג': ק"ל אדרבה כל שלא נתן קצבה לעולם משמע דאי לא בלא אישן אין כאן עסק לשבועת ביטי, דאפילו עמד רגע בין שבועתו לשינתו קיים שבועתו, אלא כל סתם בלא קצבה לעולם משמע, והכי מוכח בפרק ארבעה נדרים (כח, א) גבי נודרין לחרמין יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן כיון שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אתסרו עליה, ופרקינן באומר בלבו היום, ואף על גב דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא אגב אונסיה אמר לו בלבו, דאלמא דוקא באומר בלבו ומשום אונסיה הא סתמא לעולם משמע, וי"ל דכל האומר סתם ודאי אם אפשר להיות כן לעולם כגון אכילת פירות שאפשר לחיות בלי אותן פירות אסור בהן לעולם, וכן בנשבע שלא אישן צריך שלא יישן יום או יומים עד פחות מג' ימים, דמסתמא כל מה שאפשר לו לעמוד בלא שינה נשבע, אבל שלשה על מה שאי אפשר לא נשבע שהרי אי אפשר לעמוד בלא שינה ג' ימים כנ"ל.
רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, לימא בפלוגתא דר' עקיבא ור' ישמעאל קא מיפלגי: יש ספרים דגרסי הכי, ויש ספרים דגרסי רב אמר חייב ושמואל אמר פטור, רב אמר חייב דהא איתיה בלאו והן ושמואל אמר פטור דהא ליתיה בלהבא, ולפי גירסא זו תיקשי לן כי אתא לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור"ע היכי מצי אמר שמואל דאמר כר' ישמעאל דהא שמואל לא פליג עליה דרב בזרק פלוני ומשום דלית ליה בלשעבר, אלא משום דאע"ג דאיתיה בלשעבר ולאו והן הא בעי' אף דאיתיה בלהבא, ור' ישמעאל לית ליה בלשעבר, ועוד דלקמן (כה, ב) דאתי לאוקומי פלוגתייהו כדר' יהודה ן' בתירא ורבנן היכי מצי למימר דרב כר' יהודה בן בתירא, דהא ר' יהודה ן' בתירא לא קפיד בלאו והן ודרבנן אמרי בהדיא משום דאיתיה בלאו והן, אלא הגירסא הראשונה נראה עיקר, אלא דאיכא למימר דאותה גירסא אחרת נאמרה לפי המסקנא, ואלו שבאו לאוקומי פלוגתייהו כדר' ישמעאל ור' עקיבא וכדר' יהודה בן בתירא ורבנן לא הלכו בזה אלא אחר עיקר דברי רב ושמואל עצמן, והן לא אמרו בדבריהם בפירוש כן.
והא ליתיה בלא אניח: ואם תאמר והא משכחת לה בכולל ואומר שבועה שלא אניח שום דבר על ראשי, בזה ואי חלה עליו שבועה ואסור להניח תפילין בראשו, וכדמוכח מן הירושלמי שכתבתי (לעיל כד, א). איכא למי' דאיברא דהיכא שאמר שלא אניח שום דבר על ראשי דודאי אסור להניח תפילין על ראשו, אבל מכל מקום אם עבר והניח לא מחייב קרבן שבועה כיון דמושבע הוא להניח, וכיון שכן ליתא לענין שבועה בלאו והן, כ"כ הרמב"ן (שם), וזה הפירוש לדעת הרב ן' מיגש דסתם נמי מיקרי הן למפרש, אבל לרש"י ל"ק דלדידיה לא מיקרי לאו והן אי לא אמר שלא אניח [תפילין] בפירוש, כמ"ש לא הנחתי תפילין.
רבא אמר הוי דבר שבכלל וכו' ואין לך אלא חדושו: כלומר מדה ממדות התורה היא שכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, והילכך שבועת העדות שיצאה לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללן שבועת בטוי עד שיחזירנו לכללו בפירוש, ולא מצאנו שהחזירו ואין לך בו אלא משום עדות, ולפיכך אין אנו צריכין לאותו מיעוט דלאחת דאמר אביי, דבלאו הכי כיון שיצא מכלל שבועת ביטוי אי אתה רשאי להחזירו לאותו כלל של שבועת ביטוי, וא"א לחייב מי שישנו בתורת עדות משום שבועת בטוי, והילכך כל הכשר להעיד שאמר איני יודע לך עדות או שאני יודע לך עדות אעפ"י שנשבעו חוץ לב"ד שפטורים משבועת העדות, אי נמי שלא ייחד עדיו ושלא שמע מפי התובע שכל אלו פטורין משבועת העדות פטורין משבועת בטוי, אבל קרוב ופסול וכן הכופר בב"ד וחזר ונשבע כיון שאינן ראויין להעיד אינן בכלל עדות וחייבין בבטוי כך כתב הרמב"ן ז"ל.
אבל הרב ר' יוסף ז"ל פירש יצא לידון בדבר חדש לחייבו על המזיד כשוגג, ואין לך אלא חדושו, כלומר שאי אתה מחייבו משום שבועת העדות אלא על המזיד, הא על השוגג חייב משום שבועת בטוי ולא משום שבועת העדות.
ולדידי קשיא לי על דבריו דשגגה שבועת העדות זו שאמר הרב שאין חייבין עליה משום שבועת העדות וחייבין עליה משום שבועת בטוי, לא ידעתי איזו היא, דאי משום דתנינן בפרק שבועת העדות (ל, א) וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבין על שגגתה, ההיא בשוגג דסבור שלא ידע לו עדות זו מעולם היא, ופטור משום דאנוס הוא וכדרב כהנא וכדרב אסי (לקמן כו, א), וכדאמרינן עלה התם (לא, ב) לימא לדרב כהנא ורב אסי, ובשגגה זו אפילו משום שבועת בטוי ליכא, דהאדם פרץ לאנוס קרינן בה וכדאמר להו רב לרב כהנא ורב אסי, אלא שאני תמה דבירושלמי אמרו בפרק זה (ה"ח) שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חייבין משום שבועת בטוי, וזה הפך משנת שבועת העדות, ושמא לאו באומרין שאין יודעים לו עכשיו, אלא שאתן לו עדות מעולם, ודומיא דידעתי ולא ידעתי דאמר אביי לעיל דהיא מחלוקת, והא דירושלמי אתיא כרב דלא בעי להבא אלא לאו והן כנ"ל.
מאי מיעט מיעט דבר מצוה: ולר' עקיבא לא איצטריכינן לכל מאי דאמרין לקמן (כז, א) מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה ולא לרבוי או להטיב וכדאמרינן נמי לקמן (שם ע"ב) בהדיא.
אמר ר' אלעזר דא ודא אחת היא: כלומר בין נעלם ממנו חפץ בין נעלמה השבועה, הכל העלם שבועה היא וחייב, וכמ"ש דכיון דחפצא (אנפשיה) [אינשי] העלם שבועה הוא, הלכך חייב.
הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו: אאתקפתיה דרב יוסף סמוך דמתניתא מתרצתא היא ואיכא העלם חפץ בלא העלם שבועה, ולית ליה דרב (יהודה) [אלעזר] דאמר דא ודא אחת היא.
אלא לא שנא: כלומר ולא איפשיטא.
וגמר בלבו להוציא פ"ח מנין ת"ל לכל אשר: וכתב רי"ף שאסור בפ"ח ובשאר מותר, ואיכא דק"ל הא דתנן בנדרים (כז, ב) נודרין להרגין ולמוכסין שהיא של תרומה ואע"פ שאינה של תרומה שהן של בית המלך ואע"פ שאינן, ובעי עלה בגמ' היכי אמ', כגון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך, ואקשינן והא אתסרא עליה, ומפרקינן דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא גבי אונסא א"א לא עקר ליה לנדריה, אלמא דוקא משום אונסא אבל בעלמא לא, והכא נמי כיון דאמר פת סתם כל פת במשמע וכי גמר בלבו פת חטים דברים שבלב נינהו ואינן דברים, ויש מי שתירץ דהא דשמואל דינא דבת"ח וההיא בע"ה, והתירוץ הנכון דההיא דהתם הוא בשהוא מערים ומכוין שישמעו השומעים מפיו שהוא אוסר עצמו לעולם ובלבו מבטל מה שהוא מכוין להשמיע, ולהטעות השומעים הוא מכוין, ה"ל קצת מבטל מה שבלבו הלכך דוקא משום אונסא אבל בעלמא בכל כי הא לא, אבל כאן שהוא מתכוין לומר פת על דעת פת חטין, ולא להשמיע לשומעים פת סתם, וכונתו לומר פת חטין, אפילו בלא אונס מותר בשאר, וזה הטעם נכון, שהרי אמר מנין שיהא אסור בחטים תלמוד לומר לכל אשר יבטא, אלמא אי לאו דרבי רחמנא אפילו בחטים נמי מותר כיון שלא השלים לנדר שהיה בלבו, כ"כ הרמב"ן, ונראה שהוא גורס מנין שיהא אסור בחטים, ולא כן גירסת הספרים, ומי' אפילו בהוא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו, כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם, מן הדין אינו נאסר בהן לעולם כל שאמר בלבו היום ואפילו שלא במקום אונס, דהוה ליה כגמר בלבו פת חטין, דאי לא תימא הכי וכי שרי רבנן משום אונסיה אסור דאורייתא, אלא משום דרבנן הוא דאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכ"נ כאן מדברי רבותינו הצרפתים.
אמר רבא תריץ הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים: והוא הדין לגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו וכדשמואל, אלא משום דבעי לאסוקי בה גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, נקט רישא נמי שהוציא בשפתיו (יש הוציא) הפך מה שגמר בלבו.
והא דאמרינן: גמר בלבו להוציא פת חטים [והוציא פת סתם]: לאו למימר שהוא שיהא אסור בכל פת (דה"א) שהרי בזה אין פיו ולבו שוין, אלא לומר דכיון דפת חטים שגמר בלבו בכלל מה שהוציא בפיו אסור בפת חטים שגמר בלבו, מש"כ באידך דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא ההפך דהיינו פת שעורים ולפיכך בפת חטים מותר, לפי שלא הוציאו בשפתיו ובשעורים לפי שלא גמר בהם בלבו.
דהוו להו תרומה וקדשים שני כתובים הבאין כאחד: פירש רש"י ז"ל: תרומה תרומת מלאכת המשכן כמו שכתוב בה (שמות לה, כב) כל נדיב לב הביאו חח ונזם, וקדשים דכתיב בספר דברי הימים (ד"ה ב, כט, לא) בחזקיה וכל נדיב לב עולות, ואינו מחוור שאין קורא בשום מקום בתלמוד תרומה סתם אלא לתרומת אהרן, ונראין דברי ר"ח ז"ל שפירש תרומה דכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם, ואמרינן (גיטין ל, ב) שניטלת באומד ובמחשבה, וקדשים היינו דכתיב כל נדיב לב הביאו חח ונזם, והכין הלכתא כשמואל דגמר בלבו צריך להוציא בשפתים.
ואיכא דדייקי אשמעתין מההיא דפרק ד' נדרים (כז, ב) דתני נודרין להרגין [לחרמים ולמוכסין] ואמרינן עלה בגמרא דאמר כל פירות שבעולם יאסרו עלי אם אין של בית המלך, ואקשינן כיון דאמר יאסרו פירות שבעולם עלי אתאסרו להו, ואוקימנא דאמר בלבו היום ואע"ג דאמר מר דברים שבלב אינן דברים הכא משום אונסא א"א דלא עקר ליה לנדריה, אמר דוקא משום אונסא הא בעלמא לא אלא כל שהוציא בשפתיו אע"ג דלא גמר בלבו אסור.
ויש מי שתירץ, דהא דשמואל דינא ובתלמיד חכם וההיא דעם הארץ. ואיאומר דבין הכא בין התם בת"ח, אלא דהתם גמר בלבו (ו)להוציא בשפתיו סתם שישמעו ההרגין לשון זה סתם כדי שיחשבו שאסר עליו לעולם הפירות, ולפיכך אי לאו דאגב אונסיה שרו ליה רבנן היה אסור לעולם, משום דלבו גמר להוציא בשפתיו דבר שישמעו ממנו איסור עולם, הא בעלמא בין בעם הארץ בין בת"ח גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו או הוציא בשפתיו ולא גמר בלבו אינו אסור עד שיהא פיו ולבו שוין, וכבר הארכתי בזה שם בפרק ארבעה נדרים יותר מזה בסיעתא דשמיא.
ומיהו אפילו בההיא דנדרים שהוציא בשפתיו מה שגמר בלבו כיון שלא פירש בשפתיו לעולם אלא סתם מן הדין אינו אסור לעולם כל שאמר בלבו היום אפילו אינה במקום אונס דהוה ליה כגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם, דאלת"ה וכי שרו רבנן משום אונסיה איסורא דאורייתא אלא מדרבנן הוא שאסור ובמקום אונס לא העמידו דבריהם, וכן נראה כאן מדברי רבותינו הצרפתים.
הא שמעתא דאקש הטבה להרעה והרעה להטבה: ראיתי בה הפירושים בו רבו, והנכון בעיני מה שראיתי בה לרב בעל המאור ז"ל והנני כותבה בלשונו, מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה כלומר א"נ הקש הטבה להרעה, ולפי שפתח הכתוב בלאו תחלה דכתיב להרע או להטיב דמנייהו שמעינן לאו והן, אמטו להכי נקטינן בגמרא לישנא בלאו והן מה הטבה שאינה בביטול מצוה אף הרעה שאינה בביטול מצוה, וה"ה דהוה יכיל למימר מה הטבה שהיא בקיום מצוה אף הרעה שהיא בקיום מצוה, אלא ללישנא דלא עדיף לן משום שבו פתח הכתוב תחלה, ו... נקיטינן פי' מרבותינו כל לשון לא שהוא אפיסת דבר וכל הטבה לשון הן, וההטבה הגמורה בדבר מצוה, הוא שבועה שאקיים את המצוה שהוא לשון הן, וההרעה הגמורה היא שלא אקיים שהוא לשון לאו, ואי מקשי' הרעה להטבה מה הטבה שאינה בביטול מצוה שהרי ההטבה היא שאמר שבועה שאקיים את המצוה אף הרעה שאינה בביטול מצוה, כגון שאמר שבועה שלא אבטל את המצוה שהוא לשון לאו והוי דומיא דהטבה, והיינו דאמרינן הרעה גופ' הטבה היא, שהענין אחד הוא לקיים את המצוה, אעפ"י שהמצות חלוקות הן בשמותיהן, ואי מקשי' להטבה הרעה מה הרעה שאינה בקיום מצוה שהרי ההרעה הגמורה הוא שלא אקיים את המצוה אף הטבה שאינה בקיום מצוה כגון שאמר שבועה שאבטל את המצוה שהוא לשון הן, והוי דומיא דהרעה בעוקרו את המצוה, והיינו דאמרינן הטבה גופא הרעה היא, אי הכי בדבר הרשות נמי הטבה גמורה שאוכל הרעה גמורה שלא אוכל, ואי מקשינן הרעה להטבה מה הטבה שאינה בבל תאכל אף הרעה שאינה בבל תאכל כגון שאמר שלא אתענה שהוא לאו, והוי דומיא דהטבה, והיינו דאמרינן הרעה גופא הטבה היא, ואי מקשינן הטבה להרעה מה הרעה שאינה בקום אכול אף הטבה שאינה בקום אכול כגון שאמר שאתענה שהוא לשון הן, והיינו דאמרינן הטבה גופא הרעה היא ואדחיה לה, ואתיא לה מצד אחר האי מאי א"א בשלמא קראי בדבר הרשות כתיבי וכו' ולעולם לא עבדינן היקישא בהרעה והטבה, עכ"ל.
עוד כתב בעל המאור ז"ל בנשבע לקיים את מצות עשה השבועה והנדר חלין עליו למלקות אבל לא לקרבן לפי שאינה בלאו והן דלא מעטה הכתוב אלא מקרבן דכתיב בה להרע או להטיב ושפיר דמי לכתחלה למעבד הכי בין בנדר בין בשבועה ולקיומי מאי דאמר כדאמרינן התם (נדרים ח, א) מנין שנשבעי' לקיים את המצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה כדאיתא התם ע"כ.
ובירושלמי בפרקין זה (ה"ט) נראה אף במל"ת שפיר למעבד כן לזרז את עצמו להתרחק מן האיסור דגרסינן התם שבועה שלא אוכל ככר זו היום שבועה שלא אוכלנה היום ואכלה על דעתיה דר"ל אינו חייב אלא אחת אוף ר"ל מודה שאינו אלא במזרז עצמו מן האיסורין ע"כ.
שבועה שלא אוכל (ואכל) ככר זו [ואכל ממנה] כזית חייב: משום דמקצתה נמי בכלל השבועה היא, ומי' כולה נמי בכלל השבועה היא, ואכל אכילה ואכילה ממנה נשבע.
שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה: בין שאמר שבועה שלא אוכלנה לככר זו בין שהיתה מונחת לפניו ואמר שבועה שלא אוכלנה, כיון שהזכיר כנגדה של ככר דוקא כולה קאמר, ואינו נאסר במקצתה, וכן הדין באומר שבועה שאוכל ככר זו שחייב לאכול את כולו דעלכל כזית וכזית נשבע.
הא דאמרינן: קמ"ל חיובא הוא דליכא הא שבועה מיהא איכא דאי משכח רוחא חילא: הכין הלכתא וכדאמר רבא שאם נשאל על הראשונה חלה שניה תחתיה, ואע"ג דאתינא לסיועיה ממי שנזר שתי נזירות ודחי לה דלא דמי לה, סיועא הוא דדחי' דלא תסייעיה מינה הא דיוקא דמתני' דידן ודרבא לא דחי', ותמה אני על הר"ן ז"ל שלא כתבה בהלכות, ונראה דעתו שדחויה היא מדדחי' סייעתא.
מאי אריא כזית אפילו כל דהו נמי כזית חשוב ואי לא [לא] חשיב, פירש הרמב"ן ז"ל: לא שייר כזית לאחשיב וכבר עבר על שבועתו ומשום הכי אינו נשאלעליה, ובירושלמי (ה"א) גבי פלוגתא דר"ע ורבנן באכל כלשהו מה מפקא מביניהון שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהו, על דעתיה דר"ע פטור, פירוש דהא אמר' (לעיל יא, ב) כל שהוא שמה אכילה, הילכך אכתי אשתייר בה שיעור אכילה, על דעתין דרבנין חייב, דהא אמרינן דכל שהו לא שמה אכילה, הילכך לא הוי מידי דהוי אכילה, אוף בשבועות ביטוי כן שבועה אשתי נהנית לי אם אוכל ככר זו ואכלה חסר כל שהו, דעת דעתיה דר' עקיבא אשתו מותרת על דעתין דרבנין אשתו אסורה, ופירוש כגון שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו כולה, אבל בסתם הא אמר רבא כיון שאכל ממנה כזית חייב ע"כ, ואני תמה א"כ לר' עקיבא היאך מתחייב בה לעולם, והא א"א בלא פירורי', ושמא שייר דוקא קאמר כלומר שייר לפניו ממנה כל שהוא שהיה יכול לאכול כדרכו בככר דעלמא, אבל פירורים לא חשיבי ולא על הפירורים נתכוון.
נ"ל דהגירסא דייק' הכי: אמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו אם אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור אכל את הראשונה במזיד והשניה בשוגג חייב שתיהן בשוגג פטור, שתיהן במזיד אכליה לתנאיה והדר אכליה לאיסוריה חייב אכליה לאיסוריה והדר אכליה לתנאיה פלוגתא דר"י ור"ל, תלאן זו בזו לא אוכל זו אם אוכל זה ולא אוכל זו אם אוכל זו אבל זו בזדון עצמה ובשגגת חברתה וזו בזדון עצמה ובשגגת חברתה פטור, זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חבירתה חייב.
ומסתברא לי דהכי פירושה, ותחלת כל דבר צריכים אנו לדעת שכל תולה אכילה זו באכילת זו לעולם אין השבועה חלה, אלא אם כן אכל את התנאי במתכוין, כלומר שנזכר בשעת אכילתה שהיא תנאי על אחרת, שאלו לא נזכר בתנאי לא קרינן ביה האדם בשבועה. עוד יש לדעת שהראשונה שנזכר בשמועה זו הוא ככר התנאי, לפי שבאכילתה תלוי איסור חברתה, וכן מזיד שנזכר בשמועה זו לא מזיד דוקא כלומר שמתכוין לעבור אלא [מזיד] שהוא יודע כבר התנאי ונזכר בשעת אכילה, ובאכילה זו חלה השבועה דהשתא קרינן ביה האדם [בשבועה].
וכך פירוש השמועה ראשונה בשוגג שלא נזכר בשעת אכילה שעשאה תנאי, מעתה א"א להתחייב באכילה השניה שהיא ככר האיסור בכלום, לא מלקות אעפ"י שהתרו בו בשעת אכילתה ולא קרבן אם אכלה בשוגג כלומר לא נזכר באיסורו לפי שבשעת התנאי היתה ראויה לחול השבועה ולא חלה, דבשעת אכילתה לא נזכר ולא קרי ביה האדם בשבועה, אבל אכל את הראשונה שהיא ככר התנאי במזיד כלומר במתכוין, וזכור שהיא תנאי, על השניה אז חלה עליו השבועה באכילת השניה, דהא קרינן ביה באכילת התנאי האדם בשבועה, והילכך כשאכל את השניה בשוגג חייב קרבן ואם במזיד מזיד ממש חייב מלקות, אכל את שתיהן בשוגג פטור, וזו פשוטה דהינו אכל את הראשונה בשוגג, אלא בגררא דאכל את שתיהן במזיד דאיצטריכינן נקט להא.
תלאן זו בזו: אכל אחת מהן בזדון עצמה ובשגגת חברתה שאינו זוכר שהיא של תנאי על חברתה פטור על שתיהן מקרבן וממלקות על השניה פטור שהרי באכילת הראשונה שעשאה תנאי לשניה הרי אכלה בשגגת תנאי, והרי אכילת הראשונה לגבי שניה כאותה שאמרנו ברישא דהיינו אכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד,ומותר נמי לכתחילה באכילת השניה שהרי לא חלה השבועה כלל, ועל הראשונה נמי פטור שהרי לא היה ראוי לחול עליה איסור אלא באכילת השניה במזיד דהיינו התנאי וזה שוגג היה לגבי תנאי חברתה, ואלו היה אוכל השניה בזדון עצמה ובזדון חברתה כלומר שהיה זוכר שעשאה תנאי על חברתה, היה פטור על השניה לגמרי כמו שאמרנו, אבל על הראשונה אם התרו בו בשעת אכילה הראשונה באנו למחלוקת ר"י ור"ל וכבר אמרה לזו למעלה, ומ"ה נקט הכא בתרוייהו בשגגת חברתה.
אכל זו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וזו בשגגת עצמה ובזדון חברתה וכו' חייב, כלומר על השניה, שהרי בשעת אכילה הראשונה זכור הוא שהיא תנאי על חברתה ואז חלה השבועה על השניה, דלגבי שניה האדם בשבועה קרינן ביה, אבל על הראשונה פטור, שהרי בשעה שאכלה עדיין בהיתר היתה עליו, ואי אפשר לחייבו קרבן עד שיהא חוטא בשעת מעשה דכתיב (ויקרא ה, יז) אשר לא תעשינה וכתיב ברישי' דהאי קרא ועשה דמיירי דקרבן בז', וכ"ש במלקות שאי אפשר לחייבו, שהרי בשעת אכילת האיסור לא התרו ולא היה מזיד, ואף על פי שנזכר בשעת אכילה בתנאי, אינו מתחייב עכשיו על אכילת התנאי שהרי לא אסרה על עצמו ואי אפשר לו ללקות כל שלא אוכל איסורו במזיד הילכך פטור, זה נראה לי בפירוש הלכה זו, ולפי שראיתי שרבו בשמועה זו גירסות שונות ופירושים מרובים למפרשים ז"ל כתבתי כאן מה שנראה לי בגירסתה ופירושה.
מתני': איזוהי שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם וכו' נשבע על דבר שאי אפשר אם לא ראיתי גמל פורח באויר אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד: איכא למידק מאי שנא הכא דתניא גמל פורח באויר ולא תנא אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים, ובנדרים פרק ארבעה נדרים (כד, ב) תני נדרי הבאי אם לא ראיתי בדרך זו כעולי מצרים ולא תני אם לא ראיתי גמל פורח באויר, אמרו בתוס' מפני שאין דרכן של בני אדם לדבר כך ואין קורין אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר, ולפיכך שנאוהו כאן בשבועת שוא לפי שהוא שוא ממש שאי אפשר, ועי"ל דתנא הכא פורח באויר והוא הדין לכעולי מצרים ותנא התם כעולי מצרים והוא הדין לגמל פורח באויר, והוא הדין דהוה מצי למימר אם לא ראיתי טלה פורח באויר, אלא לרבות בגוזמא שהוא נקט גמל, ובירושלמי (ה"ח) אמרו ליקט עכבר פורח אורחא דתנא למתני מילא דוכיא דתניא גמל הפורח באויר.
ש"ש אם לא ראיתי: וא"ת אמאי לא שנה כאן כעולי מצרים כמו ששנה אותו בנדרים גבי נדרי הבאי, ותרצו בתו' שמה שלא שנה כאן, משום דהכא קתני מה שאין דרכן של בני אדם לדבר כן, והיינו טעמא דכשנשבע על אותו דבר לקי משום ש"ש, והיינו דקתני הכא גמל פורח באויר, דלא דרכיהו לאינשי למקרי אפילו לגמלא פרחא גמל פורח באויר, אבל עולי מצרים לא קתני, משום דבההיא ודאי לא לקי, משום דאורחייהו דאינשי כי חזו אינשי טובא דמפקי להו שמא כעולי מצרים, והיינו דקתני לה התם גבי נדרי הבאי דמותרין. וי"ל דתנא הכא חדא וה"ה לאידך ותנא התם חדא וה"ה לאידך, וה"ה דהמ"ל אם לא ראיתי טלה פורח באויר, אלא לרבות גוזמא ושוא נקט גמל. ובירושלמי אמר לית אורחא דתנא מתפיס אלא מילא רובא דתנן גמל הפורח באויר.
גמ': שבועה שראיתי לא קאמר אם לא ראיתי: ופירשה רבא דהכי קאמר שבועה אם לא ראיתי והיינו שבועת שוא, ועוד תלה בשבועתו זו אסור פירות ואמר יאסרו פירות שבעולם עליו אם לא ראיתי, ולפי זה משמע דלוקה על שבועתו משום שבועת שוא ואם אכל לוקה משום בל יחל, וזה אתי כבגירסת קצת ספרים דגרסי התם בפרק נדרים (כד, ב) נדרי הבאי מותרין ושבועת הבאי אסורה, אבל הגירסא הנכונה שם משום שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות, ותדע דהא בארבעה נדרים מותרים ששנינו בפרק נדרים (כ, ב) שהן נדרי אונסין ונדרי זרוזין ונדרי שגגות ונדרי הבאי באונסין וזירוזין ושגגות בכולן אמרו שהשבועות בהן כנדרים וכשבועות באי יאסרו שאינן מותרות כנדרי הבאי,
ועוד דבירושלמי כאן (ה"ח) ובנדרים (פ"ג ה"ב) שאנו שבועות הבאי מותרות, ואם תאמר אם כן מאי קאמר הכא שבועות הבאי לוקה משום שבועות שוא, בירושלמי כאן ובנדרים הקשה ותירצו, דגרסינן התם כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרין, והאי תנא שבועות הבאי אסורות ר' ירמיה בשם ר' פדת כאן במעמידין כאן בשאין מעמידין, ופירוש מעמידין (שאין מעמידין) שמעמידין דבריהם ואומרים בדוקא אמרו, ושאין מעמידין שאומרים דלא בדוקא אלא בדרך גוזמא והפלגה.
עוד אמרו בירושלמי אמר ר' אבא אפילו תימא במעמידין כאן במיחל שבועה על נכסין נכסיו אסורין, הא ללקות אינו לוקה וכמדומה שזו גירסא משובשת ואיפכא גרסינן כאן במיחל שבועה על נכסיו נכסיו מותרין הא ללקות לוקה, דהא מתניתין דהכא בשבועות שוא ללקות היא, ושם בנדרים (כד, ב) פירשתיה והארכתי בביאורו בסיעתא דשמיא. ולעולם אין הפירות אסורין עליו דלא נתכוון זה לאסור עליו הפירות אלא להעמיד דבריו אמר כן אבל ללקות לוקה כמעמיד דבריו.
ואמאי לימא להו... וע"ז נמי: ואי ק"ל ולימא להו קיימו מאי דאמר שם המיוחד ולפרוש שם דיו"ד ה"א וא"ו ה"א והוא שם המיוחד לגביה ית'. תירץ הרמב"ן דמרע"ה לא רצה להזכיר ש"ש לבטלה שאסור לפרש את ה' ולקרותו ככתבו שנאמר (שמות ג, טו) לעולם, וכתב שלפי מה שמצא בב"ר ע"ז נמי מקרי שם המיוחד שכך העלו שמה בימי דור אנוש דכתיב (בראשית ד, כו) אז הוחל לקרא בשם ה'.
על דעת המקום ל"ל כי היכי דלא תהוילהו הפרה על שבועתיהו: יש מפרשים משום דהוי על דעת רבים, ויש מביאין ראיה מכאן דעל דעת רבים בשבועות ובנדרים אפילו שנים קרויים רבים דהא לא אמר אלא על דעתי ועל דעת המקום, וליתא דמעולם אין רבים פחות מג' וכדאמרו (גיטין מו, א) ימים שנים רבים שלשה, אלא הכא השם ובית דינו, ואני מסתפק בדבר דאדרבה משמע דכל שאמר על דעת המקום אין לו הפרה לעולם, מדקאמר על דעת המקום כי היכי דלא תהוי להו הפרה לשבועתייהו,
אח"כ מצאתי למקצת מרבותינו הצרפתים ז"ל דנראה שפירשו כן כאן, אלא שאמרו דהכא דוקא דא"ל הקב"ה למשה שישביעם כך, הא בעלמא אפילו בעל דעת המקום יש הפרה, ואין דבר זה מחוור בעיני, ואעפ"י שהצבור מחרימין ומשביעין ואומרים על דעת המקום ואפ"ה מתירין, והיינו מפני שנהגו להחרים ולהתיר לעצמם, מה שאין מתירין בעלמא דאין אדם מוחל לעצמו, וכן בלא פתחים ואעפ"י שהן רבים ונשבעים כן ועל דעת רבים, אלא שהם כמתנין להיות הדבר באסור להם עד שיסכימו להתירו, וה"ל חרמי צבור ושבועותיהם כשבועת הנשים דאמר ר' פנחס כל הנודרת על דעת בעלה היא נודרת (נדרים עג, ב). ועוד אני חותך במה שאמרתי בעל דעת המקום שבנדרים לא אסיקו התם בפרק נדרים (כה, א) טעם בעל דעתי ועל דעת מקום דאמר להו ולא אמר להו קיימו שש מאות ושלש עשרה מצות וכולה כדאיתא התם, אלא משום טרחא דמלתא, וטוב להזהר בדבר.
אמר שמואל בטרוף: פירש בעל הערוך (ערך טרף _ ה) בש"ר שרירא גאון מושוה, כקורת בית הבד שאין מניחין פניה עגולות ומשופעות, ובמסכת נדרים (כה, א) אמר וליתני גבו טרוף, מילתא אגב אורחא קמ"ל דקורת בית הבד גבו טרוף, למאן נ"מ למקח וממכר לומר המוכר קורת בית הבד לחבירו אי גבו טרוף אין אי לא לא.
ולטעמיך לימא להו... כי היכי דלא תיהוי: כתב רש"י: כי היכי דתיהוי שבועה ע"ד אחרים ולא יוכלו הם להתירה דנדר שהודר ברבים יש לו הפרה. ואין הלשון עולה יפה לפירושו, וי"א שהטעם מפני שהודר על דעת רבים והלכך אין לו הפרה.
ומדקדקים מכאן דנדר שהודר ע"ד ב' עד"ר ננהו ואין לו הפרה, ואינו נכון, משום דלעולם רבים ג' כדאמ' בעלמא (גיטין מו, א) ימים ב' רבים ג', אלא דהכא כיון דאמר על דעת הקב"ה שאני, ומשה רבנו ע"ה לא הוה צריך למי' על דעתי, אלא מפני שנעשה שליח ב"ד בינם לאביהם שבשמים ולומר כדעתי שאתם שומעים כך ציוני המקום ועל דעת כן אני משביע אתכם ואמר על דעת הקב"ה.
ומה שנהגו הצבור להתיר חרמות ונדרים שהחרימו ונדרו ע"ד הב"ה, יש אומרים: שהטעם מפני שלא נאמרו דברים הללו אלא במצוה שהב"ה מצוה אותה לעשותה ונשבעו על דעתו אין לו הפרה לעולם שמצותיו קיימות הן לעולמין ולא איש אל [ויכזב, במדבר כג, יט], אבל מה שנדרו רבים בדבר הרשות וצרפו דעתם לדעת הב"ה כשהם נסמכים להתיר בפתח או בחרטה אף הב"ה נסכם עמהם.
והרמב"ן כתב דטעמא דהכא משום דאמר להו על דעת המקום וכנסת ישראל כדא' בעלמא הוא וב"ד, אבל במה שהצבור משביעין על דעת המקום, יש היתר מפני שאין דעת הקהל מצטרף לאסור שהן עצמן הנשבעין ומתירין עצמן על פי חכם כיחיד.
אבל מכל מקום קשה היאך יכולין עצמן להתיר מה שנדרו, דהא אין חבוש. על כן נראה שהטעם משום דעל דעת כן הם נודרים, והוי דומיא דאשה שבעלה מפר נדריה משום דאמרינן (נדרים עג, ב) דכל אשה נודרת על דעת בעלה נודרת, הלכך דין זה ההיתר כדין הפרת בעל, ומה התם מיגז גייז ואינו מתיר על שעבר הכא נמי מיגז גייז ואינו מתיר מה שעבר.