מהרש"א על הש"ס/שבועות/פרק ג

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: מהרש"ל | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: מהרש"א | ראשונים | אחרונים


דף כ עמוד אעריכה

בפירוש רש"י בד"ה ה"ק מבטא כו' מבטא ככר זו עלי כאומר שבועה כו' עכ"ל. לשון נדר הוא אבל לקמן דכי אתא רבין אר"י קאמר מבטא שלא אוכל הוא כי דרך הנשבעים ועיין בזה בר"ן וק"ל:
תוס' בד"ה לישנא איתקל ליה כו' דזו אף זו קתני כו' עכ"ל. ובמתני' דהכא דקתני שלא אוכל ולא קתני רבותא שאי אוכל משום דלא נחית הכא להכי רק לפרש להרע או להיטיב דקרא ודו"ק:
בא"ד וי"ל כגון שאמר שבדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו כו' עכ"ל. ר"ל שהוא לא הוה ידע משמעות שאוכל לך ונתכוין כפי משמעות לישנא דאינשי וכיון דכשאוכל דאכילנא משמע הרי נתכוין לכך אלא דאתקיל בלישניה ואמר שאי אוכל א"נ דר"ל שהיה בדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו דהיינו או שאמר שאוכל או שאי אוכל מיהו לישנא דאיתקיל לא משמע הכי דהא היה בדעתו נמי אשאי אוכל ואיך שיהיה ל"ק אמאי לא בעי לאוקמי תרוייהו בשאוכל לך אלא דהכא אומר דהיה בדעתו דאכילנא והתם איירי שאומר שהיה בדעתו דלא אכילנא דבנדרים אין הולכין אחר דעתו של אדם אלא אחר לשונו וכפי משמעות לישנא דאינשי ושאוכל ודאי דלא משמע תרתי אלא דאכילנא או שלא אכילנא וק"ל:
בד"ה איסר מתפס כו' א"נ ה"פ כו' שהתפיסו בלשון שבועה שהזכיר לשון אכילה כו' ואם לאו כו' עכ"ל. ק"ק לפי' זה האחר לפי זה לפרושי ברייתא כמו לרבא וה"ק איסר היינו התפסת שבועה והטילו הכתוב בין נדר לשבועה הוציאו בלשון נדר נדר בלשון שבועה שבועה היכן הטילו כו' כמו לרבא ודו"ק:
בא"ד ועי"ל כו' מיהו הא פשיטא ליה כו' אבל תימה דאכתי מספקא כו' עכ"ל. עיין בר"ן בשם ר"ח לפי דרך זה דלא מספקא ליה מידי ודו"ק:
בד"ה ואילו שבועה כו' וי"ל כיון דלא כתיב או י"ל דאנדר כו' עכ"ל. קשה דבאיסר נמי כתיב או דכתיב והקים כל נדריה או את כל אסריה אשר גו' ויש ליישב ודו"ק:
בד"ה שלא אוכל כו' דשלא אוכל הוי דבר שאין בו ממש כו' עכ"ל. היינו גבי נדר דקיימינן הכא דאוסר חפצא עליה ה"ל שלא אוכל דבר שאין בו ממש ולא חל הנדר אבל גבי שבועה דאוסר עצמו אחפצא ודאי דלא קשיא להו אמתני' דהכא דקתני שלא אוכל אע"ג שאין בו ממש וחלה השבועה וק"ל:

דף כ עמוד בעריכה

גמ' ואף ר"י סבר לה להא דרבא כו' איסר לא אוכל לך שבועה כו'. ק"ק לפי' רש"י לעיל לאביי דאם אומר איסר ככר זה עלי היינו איסר דקרא ודינו כמתפיס בשבועה אמר אביי דכמוציא שבועה מפיו דמי וא"כ באומר איסר לא אוכל לך נמי כמוציא שבועה מפיו הוא ושפיר אתיא מלתא דרבין אר"י נמי כאביי דליכא למימר לאביי הוה לרבין אר"י למנקט רבותא דאפילו באוסר ככר עלי בלשון נדר הוה שבועה דא"כ במבטא נמי דנקט רבין אר"י איסר לא אוכל לך שבועה אמאי לא נקט רבותא דאפילו מבטא ככר זה עלי הוה שבועה כפרש"י לעיל בשמעתין וכמ"ש הר"ן לפרש"י ודוחק לומר דקאמר דר"י סבר לה כרבא ולא כאביי מדלא נקט נמי ר"י מתפיס בשבועה ודו"ק:
שם כלפי לייא אלא אימא כו'. ולא בעי למימר כשם שלוקה על שוא דהיינו אכלתי ולא אכלתי כך לוקה על שקר דהיינו שאוכל ולא אכל דהא רב דימי משמיה דר"י קאמר לה ור"י הא ס"ל בהדיא דאין לוקין באוכל ולא אכל והתוס' לעיל בפ"ק שכתבו לאוקמא מתני' דפ"ק למלקות אליבא דר"ע וכרב דימי היינו דלוקה גם בשאוכל ולא אכל מהאי טעמא דכשם שלוקה על שוא כך לוקה על שקר אבל רב דימי גופיה לר"י ע"כ לית ליה האי היקשא דהא ר"י סבירא ליה דאין לוקין באוכל ולא אכל וכמו שכתבו התוס' דהדר ביה לרב דימי ממה דאמר בדיבור אחד נאמרו והיינו משום דלדידיה לא איצטריך דרשא דלשוא דלשוא שתי פעמים דהא שוא גופיה משמעות אכלתי ולא אכלתי ולא איצטריך לדידיה נמי בפירוש ריבתה תורה למעט שאוכל ולא אכל דממילא אימעיט דמהיכי תיתי לחייבו כיון שאין בו מעשה ור"י ס"ל דלאו שאין בו מעשה בכל התורה אין לוקין מה שאין כן לרבין כיון דע"כ מרבויא דלשוא שוא איצטריך לרבות אכלתי ולא אכלתי דהשתא תקשי ליה ומ"ש ומש"ה איצטריך בפירוש ריבתה תורה למעט שאוכל ולא אכל ודו"ק:
תוס' אלא לרבא קשיא כו' מ"מ פריך לרבא אמאי דמפרש איסר דקרא מתפיס ורבא משני כו' עכ"ל. מיהו לכאורה לא הוה צריך לשנויי דקאי אעיקר נדר דקרא אלא כמו שהבין המקשה דקאי אהתפסת נדר אלא דאיסר דקאמר לאו היינו איסר דקרא אלא איזהו איסר התפסת דר ובדברי הרא"ש והר"ן יתיישבו דברי הרי"ף שהיא כשיטת התוס' דרבא נמי מודה במתפיס בנדר עיין בדבריהם וק"ל:
בד"ה כל שישנו כו' א"נ סברא למדרש קרא מסיפיה לרישיה כו' וכ"ת כו' עכ"ל. ולגבי כהנים בריש ערכין התם א"א לומר מרישיה לסיפיה וק"ל:

חידושי אגדות כ' ע"בעריכה

זכור ושמור בדבור אחד נאמרו כו'. פי' הרמב"ן שזכור הוא מצות עשה ושמור הוא ל"ת כמ"ש כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ועיין באורך בפירושו וכן מוכיח סוגיא דשמעתין דקאמר כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה כו' ומה שהקשה בעל עקרים לפירושו שהרי הוזכרה ל"ת גם בדברות ראשונות לא תעשה כל מלאכה לאו קושיא היא דמ"מ מלת זכור שהוא דבוק למלת לקדשו משמע עשה זכרהו לקדשו דהיינו בזכירה על היין ושמור שהוא דבוק ללקדשו בדברות אחרונות יתפרש לקדשו בשמירה מלעשות מלאכה גם מה שהקשה הרא"ם לדברי הרמב"ן הא אמרינן דהשמר דעשה עשה הוא לאו קושיא היא כלל דלא קמאירנן הכי דהשמר דעשה עשה הוא אלא היכא דלא שייך במצוה ההיא ל"ת אבל הכא במצות שבת כיון דאיכא ביה מצות ל"ת כמפורש בהאי קרא לא תעשה כל מלאכה אית לן למיזל בתר כללין דהשמר אינו אלא ל"ת וזהו נ"ל ברור לפי סוגיין דשמעתין לקיים פי' הרמב"ן ומשום דמלת לקדשו הסמוך פעם לזכור ופעם לשמור יתפרש על ב' פנים פעם אזכור מצות עשה ופעם אשמור ל"ת הוכיחו לומר דבדיבור אחד נאמרו ודו"ק:

דף כא עמוד אעריכה

תוס' בד"ה חוץ מנשבע כו' מ"מ חשיבי אין בהן מעשה דהא בפ"ק דמכות כו' עכ"ל. לענין עדים זוממין לא הוו הוצרכו לאתויי מפ"ק דמכות דבההיא דפ' ד' מיתות שכתבו לעיל אמרינן בהדיא דתניא יצאו עדים זוממין שאין בהן מעשה ומסיק הואיל וישנן בראייה אלא משום מוציא שם רע הוצרך לאתויי מפ"ק דמכות וק"ל:
בד"ה אמר קרא כו' וא"ת אמאי לא נפקא לן בריש כו' אין לוקין עליו מדאיצטריך קרא בנשבע כו' עכ"ל. ולר"י דאית ליה בכל התורה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דיליף ליה מעדים זוממין ומוציא שם רע לא תקשי להו ל"ל הני קראי בנשבע ומקלל כדאמרינן בתמורה דר"י ודאי מוקי להו להני קראי לשום דרשא אחרת אבל למ"ד דלאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ מנשבע ומקלל ע"כ דריש להו כדאמר בתמורה דלוקין על נשבע ומקלל וא"כ ל"ל קרא באלו הן הלוקין דבכל התורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין נילף מדאיצטריך קרא בנשבע ומקלל ואהא תירצו דודאי לפי האמת דרשינן להני קראי דלוקין בנשבע ומקלל אבל אי לאו קרא דאין לוקין אלאו שאין בו מעשה לא הוה דרשינן הני קראי דנשבע ומקלל להכי דלא איצטריך ליה דבכל התורה נמי ה"א דלוקין וק"ל:

דף כא עמוד בעריכה

בד"ה ומאי דאית כו' ונראה לפרש ומה ראית פי' דטפי ה"ל לאוקמא כולה כר' ישמעאל ותהוי רישא דומיא כו' עכ"ל. לכאורה נראה לפרש דבריהם דמש"ה פריך ומה ראית דלמאי דאוקמא כולה כר"ע לא הוי רישא דומיא דסיפא דהא רישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי אית לן לאוקמא כולה כר' ישמעאל דהוי רישא דומיא דסיפא דתרוייהו למעוטי אכלתי כו' והא לא קשיא לן דנוקמה כולה כר"ע ורישא למעוטי אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אוכל ולא אכל בקרבן ולא תקשי אר' יוחנן דאינו דומה דזו היא דעל שגגתה פטור אתא לחייב קרבן באוכל ולא אכל דהא פשיטא דחייב קרבן דהיינו להיטיב דקרא מיהו קשיא דאימא דלר' עקיבא נמי הכי פריך ומה ראית לאוקמא רישא למעט אוכל ולא אכל ממלקות וסיפא לחייב אכלתי ולא אכלתי בקרבן טפי הוה ליה לאוקמא רישא נמי דומיא דסיפא למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות ותקשי לר' יוחנן ויש ליישב בזה דלר"ע אין זה דומה ממש דרישא למעט ולפטור ממלקות קאתי באכלתי ולא אכלתי וסיפא לחייב קרבן באכלתי ולא אכלתי קאתי אבל כולה כר' ישמעאל הוי דומיא ממש דרישא לפטור מקרבן באכלתי ולא אכלתי וסיפא לפטור ממלקות אכלתי ולא אכלתי אך קשה במה שכתבו וזה הפי' נראה יותר דמסברא אין לנו למעט אכלתי ולא אכלתי ממלקות כדי להקשות לר' יוחנן כו' דהא לתירוץ קמא נמי לאו מסברא בעלמא קפריך אלא מכח דומיא קפריך לאוקמא טפי כר' ישמעאל כדי להקשות לר' יוחנן ודו"ק:

דף כב עמוד אעריכה

בפי' רש"י בד"ה שבועות כקונמות כו' ובלא איפוך לא מיתרצא כו' עכ"ל. משום דהוה אפשר לפרושי הא דפריך דכוותה גבי דאמר שבועה שלא אוכל משתיהן אמאי אין מצטרפין ר"ל מ"ש דגבי קונם אמרינן ביה דמצטרפין דהשתא לר"מ דאמר קונמות כשבועות ואין מצטרפין לא תקשי מ"ש ובלא איפוך נמי מיתרצא שפיר ולית ליה דרב פנחס ואהא כתב רש"י דאינו כן אלא דבלאו מ"ש שבועות מקונם מסברא נמי פריך מ"ט אין מצטרפין בשבועות כיון דלא הזכיר רק אכילה אחת לשתיהן אי לית ליה דרב פנחס וה"ה ע"כ בלא איפוך לא מיתרצא כו' ואבן לב האריך בזה לאין צורך וק"ל:
תוס' בד"ה מתוך שחלוקה כו' דהתם לחומרא תנן ליה שאם נהנה מחצי כו' עכ"ל. ר"ל הא דבקונמות אינן חלוקות לאשמות דהיינו לקולא אין ראיה מהתם אלא דלחומרא תנן התם דמצטרפין ב' חצאי פרוטה והך מלתא אין צריך ראיה דה"נ הכא תנא דמצטרפין ואנן בעינן למימר לאתויי דהא בהא תליא וכיון דבשבועות חלוקות לחטאות לחומרא ה"נ דחלוקות ואין מצטרפין לקולא בקונמות כיון דאין חלוקות לאשמות לקולא ה"נ דאין חלוקות ומצטרפין לחומרא וק"ל:
בד"ה רבינא אמר כו' דאין צריך לומר איפוך דכיון דר"מ לאו טעמא דנפשיה כו' עכ"ל. דהשתא לא תקשי ליה מאי קאמר ר"מ לדבריהם דרבנן קונמות כו' דאיכא למימר דר"מ לא הוה ידע טעמא דרבנן דאית להו בשבועות דאין מצטרפין משום דרב פנחס ולכך קאמר להו שפיר לדידכו דאין מצטרפין בשבועות ה"נ אודו לי מיהת דקונמות כשבועות ורבנן א"ל שבועות איכא כדרב פנחס כו' כדמסיק אבל לעיל דר"מ טעמא דנפשיה קאמר בשבועות דאין מצטרפין וע"כ דליכא טעמא אלא כדרב פנחס ואהא קשיא לתלמודא אלא קונמות אמאי לא כיון דבקונמות ליכא דרב פנחס, ואבן לב האריך בזה לאין צורך ע"ש:
בא"ד וטפי ניחא ליה לאפוכי דר"מ לרבנן כו' עכ"ל. אבל לאוקמתא קמייתא דבשמעתין לא איצטריך לאפוכי דר"מ לרבנן בהך ברייתא בתרייתא דמייתי אלא דבקמייתא לא פליגי אלא לענין מלקות דלרבנן מתוך דבשבועות חלוקות לחטאות ה"נ חלוקות ואין מצטרפין לענין מלקות ובקונמות דאין חלוקות לאשמות ה"נ דאין חלוקות ומצטרפין למלקות ור"מ לית ליה דרב פנחס ושבועות כקונמות ומצטרפין וק"ל ומה שהקשה אבן לב ל"ל לתלמודא למימר לרבינא לקמן לרבנן בשבועות איכא כדרב פנחס כו' דכיון דקאמר רבינא כי תניא ההיא לענין קרבן לא איצטריך ליה למימר דמיירי באומר אכילה משתיהן עלי בקונם אלא דלא הזכיר כלל אכילה ומש"ה בקונמות מצטרפין וכס"ד דמקשה דקאמר מיתיבי כו' קונמות כו' ואיהו גופיה קאמר אי הכי רמ"א קונמות כו' נראה דלדידיה ניחא ובודאי דהוי טעמא דהוי מחלק בין לא הזכיר אכילה דהיינו בקונמות ומש"ה מצטרפין ובשבועות דהזכיר אכילה בכ"א מהם אין מצטרפין ורמ"א קונמות כשבועות ס"ל דבקונמות נמי בעינן כזית אע"ג דלא הזכיר אכילה בכ"א מהן ה"ל כאלו הזכיר אכילה ואין מצטרפין וכיון דהכי ס"ל למקשה רבינא דקאמר כי תניא ההיא לענין קרבן תו לא הוה איצטריך ליה ורבנן שבועות איכא כדרב פנחס כו' וי"ל בדוחק כו' עכ"ל ע"ש ונראה דלק"מ דודאי למאי דס"ד דמקשה דאיירי לענין מלקות ובעי שיעור אכילה דהיינו כזית גם בקונמות איכא לפלוגי בהכי דבקונמות נמי כיון דבעי נמי כזית שהוא שיעור אכילה ולא הזכיר אכילה ה"ז מצטרף ובשבועות שאמר אכילה על זו ואכילה על זו אין מצטרפין אבל לאוקמתא דרבינא דלא בעי כלל שיעור אכילה בקונמות וסגי במשהו למלקות אלא לענין קרבן בעי שוה פרוטה כדין הקדש א"כ א"נ דלא הזכיר אכילה בקונמות מ"מ כיון דב' קונמות הן שאמר קונם על זו וקונם על זו ושיעור כ"א שוה פרוטה זיל להכא [1] ליכא ש"פ וזיל להכא ליכא ש"פ ואין מצטרפין ודו"ק:

דף כב עמוד בעריכה

בפרש"י בד"ה דעתו כו' נזיר שאמר כו' את"ל בשאר כל אדם בכזית בנזיר מאי כו' עכ"ל. ר"ל בחרצן באת"ל בשאר כל אדם בעי כזית כמו בחלב ונבילה מיבעיא ליה בנזיר בין בחרצן בין בחלב ונבילה דלפום את"ל דהשתא אין חילוק ביניהם וכמו שכתבו התוס' דלא נקט הך איבעיא באת"ל בחרצן אלא משום דקאי בחרצן והך איבעיא דלעיל בחרצן בכל אדם לא איפשיטא דכיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו וסלקא בתיקו ולא איפשיט חרצן הכא בנזיר מנבילה וטריפה אלא לפום סברא דהשתא באת"ל דבשאר כל אדם בעי כזית ואל תשביני מסוגית התלמוד דהיכא דמיבעיא ליה באת"ל אי איפשיט איבעיא בתרייתא אפשיטא נמי קמייתא כיון דמתאמרא באת"ל היינו היכא דהאבעיות אזלי באת"ל מכח סברא מהקמייתא לא סלקא בתיקו אבל הכא דלא אזלי הנך באת"ל מכח סברא דבקמייתא איכא טעמא משום כיון דלא בעיניה ובתרייתא איכא טעמא אחרינא כיון דכזית דאיסורא כו' אי נמי דאפשיטא ונ"מ לענין נבילה וחלב לא אפשיטא קמייתא בחרצן ולהכי סלקא בתיקו ולא הוה איצטריך ליה למנקט להך בתרייתא בחרצן ובאת"ל דהא בחלב ונבילה ה"מ למיבעיא אלא משום דקאי בחרצן נקט בחרצן כמ"ש התוס' ואבן לב האריך בקושיות בזה בגמ' ובדברי התוס' ואין צורך וק"ל:

דף כג עמוד אעריכה

תוס' בד"ה גמר שכר כו' והשתא נמי לא תקשי אדגמר שכר שכר מנזיר לילף ממקדש כו' עכ"ל. יש לדקדק בדבריהם דלעיל שכתבו וא"ת לר"י כו' ולא גמר שכר שכר מנזיר מנ"ל דשתיה בכלל אכילה כו' ניחא דהכי קא קשיא להו כיון דלית ליה ג"ש א"כ שכר משמע שפיר דבילה קעילית ונהי דלגבי מקדש משמע נמי שאר משקים המשכרים היינו דכתיב תשת כמ"ש התוס' לקמן אבל גבי מעשר דכתיב ואכלת אימא דלא משמע אלא דבילה קעילית ולא יין המשכר דשתיה לאו בכלל אכילה היא אבל הכא מאי קשיא להו אדגמר ג"ש מנזיר נילף ממקדש אם נפרש נמי כדלעיל דהיינו דנילף ממקדש דמשכר משמע דבילה קעילית ונהי דבמקדש שאר משקים נמי בכלל מדכתיב תשת אבל במעשר דכתיב ואכלת אימא דלא משמע אלא דבילה קעילית ולא יין המשכר אם כן הוא מאי קאמרי אבל אין לפרש לחומרא מקשינן כו' ר"ל דאין לפרש לחומרא נילף מנזיר לאסור דבילה קעילית במעשר אף לפי סברא זו הא אדרבה איכא קולא למילף מנזיר להתיר ביין דאי נילף ממקדש לא הוי משמע ואכלת דבמעשר אלא דבילה קעילית ויש לומר דהכי קאמרי דנילף ממקדש וכמו דבמקדש שכר משמע נמי שאר משקים המשכרים הכי נמי אימא במעשר כל שאר משקים משמעות דשכר ומיהו לא תילף מיניה בעלמא דשתיה בכלל אכילה הוא אלא הא דכתיב ואכלת משום דבילה קעילית כתביה דה"נ גבי מקדש שכר דכתיב ביה משמע נמי דבילה קעילית וכתב תשת משום שאר משקים כמ"ש התוס' לקמן דמש"ה לא נילף דהתם בכלל שתיה אבל אם תיליף ג"ש מנזיר דשכר לא משמע רק יין המשכר וא"כ ע"כ שתיה בכלל אכילה ותו לא מידי ודו"ק:
בד"ה שכר מנזיר כו' וא"ת והיכי הוה בעי התם למדרש בי"ת כו' ת"ל מכלל ופרט וכלל דהוה פרי כו' עכ"ל. אבל אהך דהכא דבעי לאוקמא שכר גופיה לדבילה קעילית ל"ק כיון דאיהו גופיה הוה הפרט ובעינן כל הד' פרטי לשום דרשא כמ"ש מהרש"ל דאגוף הפרט דהכא לא קשא הא כ"ש הוא מיין ע"ג קנקן ודו"ק:
בא"ד ועוד היכי מצי למימר דהיינו דבילה קעילית הא משמע הכא דאי לאו כו' עכ"ל. וכה"ג הקשו התוס' בפרק בכל מערבין ע"ש וכתב אבן לב בכוונת דברי התוס' דהכא והתם בכלל שיטת מדאיצטריך והכא הקשו התוס' דלא איצטריך יין אגב קנקנו דודאי דבית דבשכר לתמד שהחמיץ אתי דמדאיצטריך ג"ש לשכר שכר כי היכי דלא נימא דשכר גופיה דדבילה קעילית משמע דבי"ת בשכר לתמד שהחמיץ קאתי ואם כן תו לא איצטריך יין אגב קנקן והתם הקשו התוס' דלא איצטריך ג"ש דבשכר שכר כו' ולכאורה נראה דיש להקשות ע"ז הכלל ולומר דנימא לבתר שכתב קרא יין אגב קנקן ובי"ת בשכר לתמד שהחמיץ שכר גופיה אפשר דהוי דבילה קעילית ומש"ה איצטריך ג"ש וכן נמי כו' ויש לתרץ ולומר דכיון דאי לאו ג"ש הוה אמרינן דשכר גופיה לדבילה קעילית והבי"ת לתמד כו' עכ"ל ועוד האריך ע"ש וא"א שאם זו היה כוונת דברי התוס' מכח מדאיצטריך היה עיקר חסר מדבריהם אבל הנראה בכוונתם דה"ק דהיכי מ"ל התם דההוא רבויא דבי"ת אתי לדבילה קעילית ואם כן גריעה דבילה קעילית מהני פרטי דכתיבי בהדיא בקרא דכל הנהו התם קנקן ועור וגיזה דמרבינן מביתין גריעי מפרטי ואי לאו דריבוי דביתין לא הוה גמרינן להו מפרטי והכא משמע דדבילה קעילית עדיפא דהא אי לאו ג"ש דשכר שכר הוה מוקמינן שכר גופיה לדבילה קעילית וכן תפרש דברי התוס' דהתם וק"ל:
בד"ה מי איצטריך כו' וא"ת ודלמא היא גופה אתא כו' ויש לומר דאם כן כו' אבל השתא ליכא למידק כו' עכ"ל. דהיא גופא ע"כ לא אתי התנא לאשמועינן בין להך גיסא דשתיה לאו בכלל אכילה היא ובין לאידך גיסא דשתיה בכלל אכילה היא בין הכי ובין הכי אינו חייב אלא אחת אלא ע"כ דהתנא לא אתי לאשמועינן היא גופיה אלא דפסיקא ליה לתנא היא גופיה אי להך גיסא אי להך גיסא והשתא ע"כ אית לן למימר דפסיקא ליה להך גיסא דשתיה בכלל אכילה ואשמועינן דאכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כמו אכל ואכל ולא נימא אע"ג דשתיה בכלל אכילה היא יתחייב שתים משום דאכילה ושתיה ב' מינים הן אבל אי הוה פסיקא ליה לאידך גיסא דשתיה לאו בכלל אכילה לא הוה איצטריך ליה לאשמועינן דאינו חייב אלא אחת דאכל ועשה מלאכה מי איצטריך כו' ואבן לב האריך בזה לאין צורך וק"ל:

דף כג עמוד בעריכה

בד"ה במסרהב בו חבירו ואינו אוסר עצמו אלא בשלו עכ"ל. משום דבמתני' לא קתני שאומר עמך והיה לבעל דין לחלוק ולומר דמש"ה קאמר יין ושמן ודבש לאסור עצמו בשל כל עולם מיין ושמן ודבש ולא ליחייב על כל אחת ואחת ועוד כתבו דמסתמא כיון דאיירי במסרהב בחבירו אינו אוסר אלא בשלו ולא בשל כל עולם ולא הל"ל אלא שלא אשתה עמך אי לאו לחייב על כל א' וא' ודו"ק:
בד"ה בכולל דברים כו' דהא משמע דוקא כו' שאינן ראוין פטור אבל ראוין חייב עכ"ל. וכן י"ל לר"ל דליכא לאוקמא רישא נמי במפרש ובשיעור שלם מיהו בסיפא דקתני אוכל נבילות כו' דחייב למאי דס"ד דמיירי בסתם לא משמע הא ראוין פטור אלא לרבותא נקט כו' שאינן ראוין דחייב וכ"ש ראוין אבל הכא אפילו איירי במפרש אינן ראוין לא שייך למימר רבותא נקט אין ראוין דפטור ודו"ק:
בד"ה דמוקי לה כו' ועוד דמצי לאוקמא שלא כדרך הנאתן כו' עכ"ל. כתב מהרש"ל וטעמא דר"ש דפוטר כיון דמחייב בכל איסורים בכל שהוא ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן כו' ורבנן דמחייבי במפרש שלא כדרך הנאתן ולר"ע אפילו בסתם נמי מחייב אשלא כדרך הנאתן גבי שבועה כמו בכל שהוא עכ"ל וקרוב לזה כתב אבן לב אבל קשה [2] מנין לנו לומר לחייב בשלא כדרך הנאתן בכל איסורים לר"ש כמו בכל שהוא וכן לר' עקיבא גבי שבועה כיון דר"י גופיה מחמיר טפי בכל שהוא מבשלא כדרך הנאתן דחצי שיעור אסור מן התורה ושלא כדרך הנאתן אינו אסור אלא מדרבנן ואפשר משום קושיא זו סיים מהרש"ל בדבריו וצריך עיון ודו"ק:

דף כד עמוד אעריכה

בד"ה באיסור הבא כו' וא"ת והא נמי איתא כו' וקחשיב מוקדשין אע"ג דאיסור הבא מעצמו כו' עכ"ל. למאי דמסיק לקמן דמוקדשין איירי בבכור דקדושתו מרחם ודאי דלק"מ אלא דמשמע דלא מוקמי ליה הכי בבכור אלא לרבא דסבר כר"י דאית ליה איסור כולל אפילו באיסור הבא מעצמו דעליה דרבא מתיב רבא בריה דרבה יש אוכל כו' ואם איתא משכחת ליה ה' כו' ומשני דאיסור הבא מעצמו לא קתני ופריך הרי הקדש כו' ומשני בבכור כו' ואהא קשיא להו למאי דלא אסיק רבא בריה דרבה אדעתיה למימר דמוקדשים איירי בבכור ולפי סברתו דהיינו כר"ל דלית ליה איסור כולל באיסור בא מעצמו אדמקשה ליה לרבא ואם איתא משכחת לה ה' כו' טפי תקשי לנפשיה מ"ש דמוקדשים דחייב בה באיור כולל הבא מעצמו ואהא תירצו דהכא איסור הבא על עצמו ולא חל באיסור כולל מה שאין כן מוקדשין דאיסור הבא מעצמו על כל העולם הוא ולא פריך התם הרי הקדש אלא לרבא דס"ל כר"י ואיסור הבא מעצמו על עצמו נמי חל באיסור כולל אלא דלא תני ליה התם משום דהוי איסור הבא מעצמו א"כ לא ה"ל למתני נמי הקדש אע"ג דאיסורא על כל העולם כיון דמ"מ דאיסור הבא מעצמו הוא והדברים ברורים באין גמגום אבל הארכתי בהם לפי שראיתי האבן לב כתב בזה דרך רחוק ודחוק ע"ש:
בד"ה האוכל נבילה כו' דאיסור חלב ואיסור אבר ואיסור טרפה כו' והיכי חיילי כולם כו' ומה"ט תקשי כו' איסור אבר מן החי היכי משכחת ליה דלא קיימא לאברים במעי האם כו' עכ"ל. ובאיסור חלב וכן באיסור טרפה לא תקשי להו בפשיטות דהיכי משכחת מעולם איסור חלב או איסור טרפה דהיכי חיילי על איסור שאינו זבוח דקיימא במעי האם די"ל דמשכחת לה איסור חלב או איסור טרפה בזבוחה דפקע ליה איסור שאינה זבוחה בשחיטתה וחלו אז איסור חלב או טריפה שהיתה לה בחייה וק"ל:
בד"ה אלא הן כו' וקשיא לפי' כו' אמאי נקט באל כולל בכולל נמי שאר לילות עם לילי פסח כו' עכ"ל. ולאידך גיסא אם נאמר בכולל מפורש דחייב לא תקשי לה אמאי נקט ברישא כולל סתם שלא אוכל מצה דחייב קרבן הא אפילו בכולל מפורש דחייב די"ל דכולל סתמא משמע נמי כולל מפורש כי מתני' דהכא בסתמא קתני ור"י מוקי לה בכולל מפורש אבל בסיפא דקתני שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לא משמע להו לכאורה דכולל נמי היתרא דהיינו שאר לילות:
אלא כדרבא כו' דשייך לשון אכילה גבי נבילה סרוחה דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזו לאכילה טפי מנבילה סרוחה כו' עכ"ל. נראה דהנך שקצים ורמשים דרישא ע"כ נמי במוסרחין ממש דאל"כ בשקצים ורמשים דרישא תקשי כדפרכינן הא ליתא בהן לבטל שבועות הר סיני ואע"ג דבלאו מוסרחין נמי לא חזו לאכילה כדמייתי מסיפא מ"מ בלאו מוסרחין איסורא הוא דרביע עלייהו וליתנהו בהן אך קשה דמשקצים ורמשים דרישא נמי היה יכול לדקדק כן דשייך לשון אכילה גבי נבילה סרוחה דכמה שקצים ורמשים איכא דלא חזו לאכילה טפי מנבילה סרוחה וי"ל בדוחק דברישא כיון דאיירי במפורש דקאמר לא אוכל שקצים ורמשים הא ע"כ אחשביה בדיבורא בלשון אכילה מה שאין כן בנבילה אע"ג דבמפורש קאמר נמי לא אוכל נבילה אימא לא אחשביה לנבילה מוסרחת בלשון אכילה כיון דאיכא לפרשוי דבנבילה שאינה מוסרחת קאמר ואהא מייתי שפיר מסיפא דקאמר סתם אם אכלתי היום ואיכא לפרשוי ביה מידי דבר אכילה ממש ואפילו הכי קתני דיש במשמעות דאכלתי נמי שקצים ורשמים וכיון דאיכא בהו דלא חזו לאכילה טפי מנבילה מוסרחת אם כן נבילה מוסרחת נמי ע"כ ישנו במשמעות דלא אוכל נבילה דקאמר ומה שהקשה ר"י לקמן מאי מייתי אף אנן נמי תנינא כו' אדרבה תקשי ליה מינה כו' ר"ל דבסיפא אף בסתם לא אוכל משמע נמי שקצים ורשמים והכא בנבילה לא משמע מוסרחת אלא באומר לא אוכל נבילה ולא באומר סתם לא אוכל ומיהו לפי זה הא דמייתי כדרבא שלא אוכל עפר דחייב דמיירי במפורש ואחביה בדבורו אינו איה לנבילה מוסרחת אלא דשייך לשון אכילה בכה"ג והך מלתא מצי לאתויי נמי משקצים ורמשים דרישא וצ"ע:
בא"ד אלא כדרבא כו' אלמא אפילו באין סרוחה חלה שבועה לרבנן ע"י כולל כו' עכ"ל. ר"ל וקשה לאותו פירוש דאיירי דוקא בנבילה מוסרחת ואיירי במפורש אבל באינה מוסרחת לא חלה השבועה סתם ע"י כולל והכא בתוספתא תני אפילו לבטל מצוה חלה שבועה לרבנן ע"י כולל באינה מוסרחת מיהת בסתם כולל, וכתב אבן לב וקשה לר"ל מהך ברייתא דמוכח לרבנן דאית להו איסור כולל באיסור הבא ע"י עצמו ואפשר לומר דר"ל ס"ל דברייתא מיירי במפרש חצי שיעור וכדאוקי למתני' עכ"ל אבל קשה דאכתי תקשה לר"ל מהך ברייתא דהביאו התוס' לעיל בירושלמי שבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב דלמא דבאיסור כולל חיילא שבועה אפילו לבטל מצוה וכ"ש שהיהי חל לקיים מצוה וקשה לר"ל ויש ליישב לפי מה שתירץ הריצב"א דלא חלה התם השבועה אלא בסתם כולל ולא בכולל מפורש וה"נ ר"ל בכולל מפורש איירי וה"נ מהך תוספתא לא קשה לר"ל דהך תוספתא איירי בכולל סתם ודו"ק:
בא"ד אלא משום ר"ש דלדידידה לא חיילא שבועה אדברים האסורים כו' עכ"ל. הקשה אבן לב דמאי איצטריך ליה לקונטרס לפרש דמשכחת הן אליבא דר"ש והלא ר"ש פוטר משום דלית ליה איסור כולל לא חיילא שבועה לא בלאו ולא בהן עכ"ל, אין מקום לקושייתו דלר"ש נמי בלאו חיילא השבועה מיהת אדברים המותרים וכן בהן אלא משום דבמתני' לא הוזכר פלוגתייהו אלא בלאו אבל בהן לא הוזכר פלוגתייהו במתני' הכא כמו שהוזכר בתוספתא נקט רש"י מלתא דפסיקא לכ"ע דחיילא השבועה אדברים המותרים בהן אפילו לר"ש וה"ה במתני' בלאו מודה ר"ש דחיילא מיהת אדברים המותרים וק"ל:
בא"ד ומיהו י"ל דמשכחת הן בתאנים השוערים אבל בלא כולל כו' עכ"ל. ר"ל דמעיקרא שנשבע שלא אוכל תאנים לא היו תאנים השוערים בכלל ולא חלה השבועה עליהם והשתא שנשבע הן שאוכל תאנים וענבים שכולל התאנים וענבים שהוא דברמ ותר גלי אדעתיה שרצה להתיר עצמו בדבר המותר והוה בכל תאנים נמי תאנים השוערים וכמ"ש לעיל כה"ג גבי נבילה מוסרחת מיהו לשיטת הקונטרס לא קים לן בהך סברא ומזה יתיישב מה שהקשה אבן לב בזה אמאי לא תירצו כן אקושיא קמייתא דמש"ה נקט שבועה שלא אוכל תאנים ולא נקט סתמא לאשמועינן דאפילו דקאמר תאנים וענבים דנראה לכאורה דלא משכחת הן אשכחינן ליה להן בתאנים השוערים עכ"ל דרש"י לית ליה האי סברא ולא האי תירוצא אלא שכתבו כן לפי שיטתם דלעיל די"ל הכי ולא תצטרך לומר כמ"ש לפי שיטת הקונטרס דלאו דוקא נקט תאנים וענבים אלא אפילו אוכל סתם ודו"ק:

דף כד עמוד בעריכה

בד"ה יש אוכל כו' דאיתוסף בה איסור הנאה כו' התם נמי איסור כולל כו' עכ"ל. אבל הא דקאמר איסור הנאה לא יתכן דהוה ליה למימר אתוסף איסור אבשר אבל אתוסף בה איסור הנאה היינו אחלב גופיה אתוסף ביה איסור הנאה והיינו איסור מוסיף וכפירוש רש"י שם בהדיא איסור הנאה היינו מוסיף דאתוסף איסורא אחפצא עכ"ל וההיא סוגיא דהתם דקאמר אקדשיה מגו דאתוסף כו' לא אתיא כהנך אוקימתא דמוקמי הכא למוקדשין בבכור דקדושתו מרחם אלא כאינך אוקימתות דכי קתני קרבן קבוע כו' וכי קתני מידי דחיילא כשיעור כו' וכי קתני דזדונו כרת כו' דהשתא לא מוקמינן בבכור אבל התוס' כתבו התם לסוגיא דהתם כהאי תירוצא דמידי דאיתיה בשאלה לא קתני ומוקדשין דאע"ג דתני והוה בשאלה מ"מ השתא שנזרקו דמן הלכתא דליתא בשאלה כו' עכ"ל ואי אפשר לומר כן דע"כ להאי אוקימתא דמידי דאיתא בשאלה לא קתני לית לן למימר דמוקדשין איירי בבכור דאל"כ ה"ל לתלמודא למימר הכא כמ"ש התוס' שם ודו"ק:

דף כה עמוד אעריכה

בד"ה משא"כ בשבועה כו' ולכך חלה נמי השבועה על השינה כו' מסיק רבינא דנדרים נמי חלים מדרבנן כו' עכ"ל. נראה שהוצרכו לכל זה לתירוץ הר"א בשם ר"י משום דדבר שאין בו ממש תרי גוונא משמע כגון שינה וכגון שאזרוק כו' כפרש"י במתני' ולתירוצם קמא מצינן לפרושי נמי הכא שהשבועות חלות על דבבר שאין בו ממש בהני תרי גווני ומדרבנן משום דלשון שבועה חמורה דשייך וחלה בין מתסר חפצא עליו ובין אוסר עצמו על החפץ אבל בנדרים דלא חלים אלא במתסר חפצא עליה לא החמירו בו חכמים למתסר בהו באין בו ממש אבל לתירוץ הר"א בשם ר"י דלשון שבועה לא שייך אלא על עצמו וקונם לא שייך אלא על החפץ א"כ דלאו משום דלשון שבועה חמור החמירו לאסור בהם אין בו ממש אלא מדינא הוא ולא בתרי גווני דאין בו ממש איירי הכא אלא בחד גוונא דהיינו בשינה ולכך חלה נמי שבועה על השינה דאסר נפשיה עליה כו' [3] ובפרק שני דנדרים מסיק רבינא כו' ר"ל דע"כ לית לן למימר דמשום חומרא דשבועות החמירו מדרבנן באין בו ממש ולא מדינא הוא דהא אמרינן התם דבנדרים נמי חלים מדרבנן בדבר שאין בו ממש וע"כ חומר בשבועת מבנדרים כו' מדינא קאמר ובההוא גוונא דאין בו ממש דהיינו שינה איירי כמ"ש ואבן לב כתב בזה דרך אחרת בכוונת התוס' ואין להאריך בדחוקיו וק"ל:
בא"ד והשתא א"ש הא דאמר כו' עכ"ל. וכתב מהרש"ל וכ"ש הא דקאמר חומר בנדרים מבשבועות עכ"ל ועוד בא"ד והשתא נמי ניחא חומר בנדרים מבשבועות עכ"ל כתב מהרש"ל וה"ה הא דקאמר בריש נדרים לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא עכ"ל ודבר תמוה הבין בדברי התוס' דלמה הכא בתירוץ הר"א בשם ר"י לא נקטו ד"א אלא הך דקאמר לאפוקי שבועות כו' ולקמן בפי' ר"ת כתבו דההיא דחומר בנדרים כו' נמי ניחא דמשמע דההיא דלאפוקי שבועות כו' ניחא וההיא דחומר בנדרים נמי ניחא אבל לפי' הר"א בשם ר"י אינו ניחא ואי הוה ניחא להו לעיל לפי' הר"א בשם ר"י ודאי דהוה נמי ניחא לפי' ר"ת ולא הוצרכו להזכירו שם אבל הנראה משום דלתירוץ קמא נדחקו בהנך תרתי דהיינו בהא דקאמר לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא היינו נמי כמו בכה"ג ולא הוי דומה דבנדרים דמתסר חפצא עליה דהיינו דוקא בכה"ג ועוד נדחקו בהך דחומר בנדרים מבשבועות דמדינא אדרבה שבועה חמורה דחלה בכל גווני בין מתסר נפשיה מן חפצא ובין דמתסר חפצא עליה אלא דהיינו חומר בנדרים דבכל ענין דחל על דבר רשות חייל על דבר מצוה כו' אבל שבועה בכל ענין שבועה אינה חלה על דבר מצוה כו' כמ"ש וכל זה נראה דוחק דמ"מ מדינא הא שבועה חמורה דבמצוה חלה כמו בנדרים וברשות חלה השבועה בכל גוונא ובא הר"א בשם ר"י לפרש דבשבועה בכל לשון שיאמר לא שייך אלא על עצמו וגבי רשות חלה בכל לשון וגבי מצוה אינו חלה בכל לשון והשתא קאמרי דא"ש לפי הר"א בשם הר"י הא דאמר לאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא דהוי נמי דוקא דבכל לשון שיאמר לא שייך אלא דאסר נפשיה מן חפצא אבל הך דחומר בנדרים מבשבועות אכתי לא אתי שפיר דאם הנדרים חמירי דחלים על דבר מצוה הא זיל לאידך גיסא דשבועות חמור לגבי רשות דבכל לשון שיאמר משמע על עצמו דאסר נפשיה מן חפצא משא"כ בנדרים דלא חלה כלל בלשון שבועה אלא בלשון נדר דמתסר חפצא עליה אבל לפי' ר"ת דבשבועה נמי אם אמר בלשון נדר אינו כלום אפילו בדבר הרשות משום דלא משמע אלא דאסר חפצא עליה הוסיפו לומר דהשתא נמי ניחא כו' ר"ל דודאי הא דלאפוקי שבועות דאסר נפשיה מן חפצא ניחא לפי' ר"ת דמשמע דוקא כמו לפי' הר"א בשם הר"י אלא דהא דחומר בנדרים מבשבועות נמי ניחא דהא לענין רשות שוים הם דנדר לא חל אלא בלשון נדר ושבועות אינו חל אלא בלשון שבועות הוי נדר חמור דחל על דבר מצוה בלשון נדר מה שא"כ בשבועות דאפילו בלשון שבועה אינו חל על דבר מצוה והדברים ברורים למבין וק"ל:

דף כה עמוד בעריכה

בפרש"י בד"ה ידעתי ולא כו' וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא עכ"ל. לכאורה בהעדתי ולא העדתי ניחא דאעיד ולא אעיד בלהבא הוי לבטל מצוה אבל ביעתי ולא ידעתי דהיינו אדע ולא אדע ליתיה כלל בלהבא, ויש ליישב דודאי בנשבע שלא יהיה יודע לו עדות ליתיה בלהבא דאין זה בידו כדפריך בשלמא לשמואל כו' וכמ"ש הר"ן אבל לא אדע אפשר לפרש דדבר שאני יודע לך עתה לא אדע לך ולא אגיד לך והיינו לבטל את המצוה ודו"ק:
בד"ה רבא אמר כו' כלומר לא צריך למעוטי מלאחת וכי כו' עכ"ל. הוה מצי לפרש דרבא קאי נמי אהא דפריך מעיקרא אלא לרב למאי הלכתא אפקיה כו' קאמר רבא דלהכי אפקיה דהוי דבר שהיה בכלל ויצא כו' אין לך בו אלא חדושו בלבד דהיינו בראוין להעיד בב"ד ואי לאו דאפקיה הוה חייב נמי משום שבועת ביטוי בפסולי עדות ושלא בב"ד וקושטא דמלתא פרש"י דלרבא לא צריך למעוטי שבועות ביטוי מלאחת וכי אתא כו' ושוב ראיתי בפי' בעל המאור שהוא פי' כן הא דקאמר מכלל דאביי סבר איתא לשבועה כו' דהיינו מדלא קאמר אביי לעיל דלהכי אפקיה לידון בדבר חדש ואין לך בו כו' וע"ש באורך לדחות פירוש הרי"ף בזה ועיין בספר מלחמות ליישב דברי הרי"ף שהוא מסכים לפירוש רש"י ועיין ע"ז בר"ן וק"ל:
תוס' בד"ה ואמר עולא כן' אם לא ראיתי נחש כו' הא אפשר להיות חייב כו' אע"ג דליתיה באראה כו' עכ"ל. ומרישא בגמל הפורח באויר לא קשיא להו כהאי גוונא דודאי אי אפשר היה חייב משום דהוה נמי איתיה באראה דגמל שכיח בישוב אבל נחש כקורת כו' אי נמי דהוה אפשר ליתיה באראה שאינו דבר המצוי בישוב וע"ז תירצו דאפשר שיטרח כו' וק"ל:
בד"ה אחת אתה מחייבו כו' שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין כו' עכ"ל. אין זה מדוקדק דבת"כ איתא פת אכל חדא אבל בכה"ג דאמר חד פת אכולן לא הוה חייב על כל אחד ואחד כדאמרינן בהדיא לעיל ודלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס אבל בשאמר פת בכ"א חייב דפת ופת ל"ל ש"מ לחלק וצ"ל שהתוס' קצרו בדברי הת"כ וק"ל:
בא"ד ושמואל דריש כולה לדרשא דת"כ עכ"ל. ר"ל דבין הריבוי ובין המיעוט דדריש להך דרשא דת"כ דהיינו הריבוי דחייב על כל אחת באומר פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין והמיעוט דאינו חייב אלא אחת כדתניא בברייתא היינו כשאומר לא אוכל סתם ואכל פתח חטין ושעורין וכוסמין דאינו חייב אלא אחת דההיא נמי איתא בת"כ וכפרש"י לקמן לרבא דמיעוטא דאחת ולא שתים דתניא ברייתא מוקי ליה בהכי וע"כ שמואל ני מוקי ברייתא בהכי מיהו קשה לכאורה את"כ גופיה ה"ל לתוס' לאקשויי מעיקרא דדריש מאחת לחייב על כל אחת ואחת ושוב דריש שם מאחת ולא שתים ושוב ראיתי בת"כ דהך דאחת ולא שתים אינו מפורש שם דדריש ליה מאחת אלא מאשר חטא ולכך הקשו אברייתא דהכא דדריש ליה מלאחת ודו"ק:

דף כו עמוד בעריכה

גמ' תריץ ואימא הכי בשפתים ולא שגמר בלבו להוציא פת כו'. לכאורה לא הוה הוצרך לאוקמא הרישא בהכי אלא ולא שגמר בלבו שלא הוציא כלל בשפתיו וכמלתיה דשמואל דהכי הוה מפרש לה מעיקרא כדאמר הא גופא קשיא ויש לומר כיון דגמר בלבו דסיפא ע"כ לאו ממש הוא אלא שגמר בלבו להוציא זה והוציא דבר אחר ע"כ דולא בלב דרישא בכה"ג מיירי שהוציא ולא הוציא מה שגמר בלבו וק"ל:
תוס' בד"ה ואי דלא ידע כו' בעינן שגגה מעלייתא והא דפשיטא ליה לקמן כו' עכ"ל. ר"ל לפי תירוצם שהמקשה ידע דשגגת קרבן הוי שגגה בשבועת עדות אלא דס"ד בשבועת ביטוי דשגגת קרבן לא שמה שגגה דבעינן שגגה מעלייתא דהיינו אונס דהשתא עיקר מלת שגגה ע"כ הכי משמע תקשי להו לקמן בשבועת עדות מנלן דאנוס פטור כיון דליכא מיעוטא כי הכא אבל בלאו האי תירוצא אדרבה איכא למימר דאנוס לאו היינו שגגה מעלייתא והיינו טעמא התם דאנוס פטור דבעינן שגגה דומיא דמזיד אל הכא צריך קרא לפטור אנוס דשגגה אפילו כל דהו משמע דכתיב ונעלם והכי אמרינן בהדיא לקמן בפרק שבועת העדות סד"א הכא דלא כתיב ונעלם בעינן שוגג דומיא דמזיד כו' ובזה יתיישב לך מה שתמה אבן לב כאן בדברי התוס' ע"ש ודו"ק:
בד"ה אפילו תימא כו' אלא לאשמועינן היכן אשכחן שגגת ביטוי לשעבר ובשמעתא דחיק נמי כו' עכ"ל. דר"ל משום דבכל התורה שגגת לאו נמי שגגה היא אשמועינן בשגגה דבשבועת ביטוי דלאו שגגה היא אלא אונס ולא מקרי שגגה אלא בשגגת קרבן והיינו נמי דדחיק לאשכוחי בשמעתין כדקאמר אי דלא ידע אנוס הוא משא"כ בכל התורה דעיקר שגגה היא בלא ידע ואין מקום לתמיהת אבן לב בזה ע"ש וק"ל:
תוס' בד"ה גמר בלבו כו' אבל הכא סתם פת הוי דחטין עכ"ל. היינו לתירוצם בתרא ולתירוצם קמא ודאי דלק"מ מהך דנזיר דאיירי נמי בע"ה דלא מהימנינן ליה במאי דגמר בלבו אהא נזיר אי לאו דנזיר עובר לפניו [4] וק"ל:
בד"ה משום דהוי תרומה כו' ואע"ג דתרומה חול כו' ולא ילפינן מקדשים מכל מקום כו' עכ"ל דהך סברא דחולין מקדשים לא גמרי כולי עלמא אית להו וליכא מאן דפליג בה אלא למ"ד דב' כתובין אין מלמדין לא הוה צריך לשנויי הכי ועי"ל דלמ"ד ב' כתובים אין מלמדין מצינו למימר דתרומה הוה חול וגמרינן שפיר חול ממש מינה אי לאו ב' כתובים וק"ל:

דף כז עמוד אעריכה

גמ' אלא מדאצטריך או לרבות הטבת אחרים כו' הטבת אחרים מבעיא כו'. יש מקשים דהא א"נ דלא כתיב או מהאי דינא ע"כ דליכא למימר דדבר מצוה כתיבי דהשתא הרעת אחרים וביטול מצה כתיב הטבת אחרים וקיום מצוה מבעיא ול"ל דכתיב להטיב וי"ל דהשתא דלא קים לן היקשא הרעה להטבה והטבה להרעה משום פרכא דפריך אי הכא בדבר הרשות נמי כו' איכא למימר שפיר דהרעה בדבר מצוה נמי איירי ואצטריך להיטיב משום רשות דלגבי רשות לא אתיא הטבה מק"ו מהרעה ולעיל דקאמר הרעה גופה הטבה היא והטבה גופה הרעה היא ול"ל דכתבה לא בעי למימר דכתבה משום רשות דהא כיון דחדא מנייהו לא כתיבה אלא משום רשות אין לן למימר דאידך נמי דוקא מרשות מיירי מהיקשא דהרעה להטבה והטבה להרעה וכמ"ש לעיל מיהו למאי דמסיק מדאצטריך או כו' קיימא היקשא דברייתא כמ"ש הר"ן דלאו מהאי טעמא לחוד הוא דאמרינן כו' דאז מוכחא דכי פרכת א"ה בדבר רשות נמי כו' לאו פרכא כו' עכ"ל ע"ש ובמה שכתבנו יתישב מה שהקשה מהר"י אבן לב בשמעתין השתא הרעת אחרים אתרבי הטבת אחרים מבעיא ואי קראי בדבר מצוה א"כ להיטיב הטבת אחרים וא"כ הכי הל"ל לאקשויי או ל"ל להטבת אחרים דבכלל להיטיב הוא ע"כ תוכן דבריו דלדברינו לאו קושיא הוא דודאי להיטיב לא איירי אלא ברשות ולא בעי למימר השתא דדבר מצוה כתיב אלא להרע מיהו ק"ק לקמן דמוכח דר"י בן בתירא נמי אית ליה הך דרשא דאו לרבות הטבת אחרים הא כיון דקים ליה דחלה שבועה בקיום מצוה מק"ו הטבת אחרים נמי הוה בכלל קיום מצוה כפרש"י ול"ל למכתב או לרבות הטבת אחרים ונראה דהטבת אחרים לאו קיום מצוה ממש הוא כנראה מפרש"י ולא אתיא מק"ו מהיכא דאתיא קיום מצוה מיהו בכלל רשות נמי ליתא מדאצטריך קרא לרבויא ותדע דהטבה לא איירי בקיום מצוה ממש כפרש"י וכגון שנותן מתנה לעני ויצאת מכלל דכל שאר קיום מצוה דבהדיא קאמרינן לעיל מאי אתן אילימא צדקה לעני מושבע ועומד כו' ולא חלה השבועה ועוד הקשה מהר"י אבן לב במה שכתבו התוס' דלמא בדבר מצוה כתיב כו' הרעה גמורה שמרע לגופו ולנפשו ולהיטיב כו' עכ"ל ונראה מדבריהם כו' וא"כ קשיא מאי דאמר לקמן א"א בדבר הרשות כו' אא"א בדבר מצוה כתיבי מאי מיעט כו' ומאי קושיא נימא בדבר הרשות לחוד כו' עכ"ל ע"ש, ואין מקום לקושייתו דודאי בדבר הרשות נמי איירי קראי דהיינו להרע ולהיטיב לגופו לחוד כמ"ש התוס' לעיל אלא שבאו התוס' הכא לומר למאי דבעי למימר דבדבר מצוה כתיבי קראי דהיינו לנפשו מיירי נמי כפשטיה דקרא לגופו להרע כגון שלא אוכל מצה ולהיטיב שאוכל מצה ולא איירי להרע שאוכל חמץ דהוי טוב לגופו ולהיטיב שלא יאכל חמץ דהוי רע לגופו וכולה שמעתתא סלקא כהוגן מכל מה שגמגמו בה רבים בין האחרונים:
בפרש"י בד"ה מה הטבה לעצמו דהיינו אוכל שאינו בביטול כו' אף הרעה דלא אוכל כו' א"כ למה ליה דכתבה הך הרעה הטבה כו' עכ"ל. יש לדקדק בסוגיא זו טובא חדא דמי הכריחו לפרש בברייתא להך קושיא הרעה גופיה הטבה היא דהא שפיר אתיא ברייתא בפשיטות דמוכח מהיקשא דהרעה להטבה דלא איירי הרעה בביטול מצוה ואדרבה מכח הך קושיא דהרעה גופיה הטבה היא ע"כ דהאי היקשא ליתא ונימא אכתי יכול נשבע לבטל כו' יהא חייב וכן יש לדקדק בהא דקאמר הטבה גופה הרעה היא דמכח הך קושיא נמי דהאי היקשא ליתא ואימא אכתי דנשבע לקיים מצוה חייב וע"ק כיון דהיקשא דהרעה להטבה הוכיח כבר דנשבע לבטל אינו חייב היאך בא להקיש שום הטבה להרעה דאינו בקיום מצוה אלא בביטול ועוד קשה ומאי קושיא דהרעה זו הטבה היא והטבה זו הרעה היאו למה ליה דכתבה הא איצטריך ליה למכתב תרוייהו להרע ולהיטיב לאשמועינן מלתא דליתא בלאו ליתא בהן ודליתא בהן ליתא בלאו ועוד קשה ומאי קושיא למה ליה דכתבה דנהי דמשום דבר מצוה לא אצטריך למכתב תרוייהו מ"מ משום רשות אצטריך למכתב תרוייהו כמו שכתבו התוס' דקראי להרע או להיטיב ברשות ודאי דנמי איירי ונראה לפרש דודאי להרע או להיטיב אינו יוצא מפשטיה דהיינו להרע או להיטיב לגוף ולהרע היינו לא אוכל ולהיטיב היינו אוכל אלא דבעי למימר דלהרע ולהיטיב לנפש נמי משמע כמו שכתבו התוס' דהיינו להרע לבטל מצוה בלא אוכל מצה דהוי הרעה בגוף ונפש ולהיטיב לקיום מצוה באוכל מצה דהוי הטבה בגוף ונפש וקאמר התנא דמכח חד מן הנהו היקשא ע"כ דליכא למימר הכי אפילו חדא מנייהו וקאמר דהרעה ליכא למימר לבטל מצוה משום היקשא דהרעה להטבה שאינו בבטול מצוה והוסיף תלמודא לפרש דאימא דקושטא כי האי היקשא דהרעה להטבה דלא איירי קרא בביטול מצוה אלא בקיום מצוה וקאמר דהא נמי ליתא דאם כן למה ליה הרעה דהיינו הטבה דכתיב וכמו שכתב הר"ן דקיום המצוה היא עיקרו של דבר ומ"ל באוכל מצה ומ"ל לא אוכל חמץ ובביטול מצוה ודאי דליתא מכח האי היקשא בין בלא אוכל מצה ובין באוכל חמץ ואי משום רשות כתיב להרע דמיירי נמי ברשות כמו שכתבו התוס' דכיון דעל כרחך להרע לא כתיב אלא משום רשות אימא מהיקשא דלהיטיב נמי דווקא ברשות איירי ושוב קאמר התנא דאם נימא נמי ההיקש לאידך גיסא הטבה להרעה שאינו בקיום מצוה והוסיף תלמודא למימר דאימא דקושטא כי האי היקשא דמיעט ליה דלא איירי בקיום מצוה אלא בביטול מצוה ואע"ג דבכולה שמעתין קאמרי דמסתבר טפי למימר דאין השבועה אלא בביטול מצוה מבקיום מצוה מכל מקום נימא דגזירת הכתוב מכח האי היקשא וקאמר דליתא דאם כן הטבה למה ליה דהיינו הרעה דכתיב דביטול מצוה היא עיקרו של דבר ומ"ל לא אוכל מצה או אוכל חמץ ובקיום מצוה הוא דליתא בין באוכל ובין בלא אוכל ק"ק דהא אי לאו כתיב הטבה ה"א דאתא קיום מצוה מק"ו מביטול מצוה ולהכי כתיבא הטבה להיקשא להרעה דלא איירי אלא בביטול מצוה ויש ליישב ודו"ק:

דף כז עמוד בעריכה

תוס' בד"ה הא תו למה כו' ואע"ג דהכא לא מצי למתני אלא אחת דאיצטריך כו' עכ"ל. דאי לא הוה תני חייב לא הוה דייקינן דבאמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל דחייב תרתי אלא דהכא הוה שבועה א' ורווחא לא שבקה לשבועה דשלא אוכלנה אפילו בנשאל על הראשונה משא"כ באמר שלא אוכל דהוסיף בשבועה שניה על כל כזית ורווחא הוא דשבקה לה בנשאל על הראשונה אבל בלא נשאל על הראשונה אף באמר שלא אוכלנה והדר שלא אוכל לא הוה מיחייב תרתי אי לא דקתני לשון חייב אלא דה"מ למתני חייב א' ועיין באבן לב:
בד"ה אם נשתייר כו' נראה דכי לא שייר אלא פחות מכזית דחייב כו' עכ"ל. היינו לשנוייא דמסיק אי שייר כזית חשיב לאתשולי ביה כו' אבל לפי דברי המקשה דקאמר מאי איריא כזית אפילו כל שהוא נמי וודאי דהוה ס"ל דאינו חייב בשייר בפחות מכזית ועדיין לא עבר על שבועתו ועיין בפרש"י ובר"ן:

דף כח עמוד אעריכה

בד"ה אמר רבא כו' לאו משום דאי עביד איפכא לא חיילא כו' אינו רוצה לומר איפכא מבבא דקאי כו' עכ"ל. כנראה מדבריהם איפכא מבבא דקאי בה דהיינו אכל הראשונה בשוגג והשניה במזיד דפטור דאיירי התנאי בשוגג והאיסור במזיד ואיפכא מיניה האיסור בשוגג והתנאי במזיד אבל אם כן בפשיטות הוי ליה לדחויי דליכא לפרש דבריו דא"כ מאי קאמר מה"ט המ"ל למנקט נמי האיסור ברישא דהא למאי דנקט נמי התנאי ברישא לא חיילא קאמר וצ"ע:
בא"ד ואין נ"ל כלל שהיה הקונטרס ר"ל דמתחייב למפרע מלקות דאין סברא כו' עכ"ל. יש לדקדק דלפום הך סברא דמתחייב למפרע מלקות בראשון האיסור במזיד ושניה תנאי בשוגג אמאי קאמר לקמן בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' דפטור הא לגבי ראשונה הוי ראשון האיסור במזיד ושניה התנאי בשוגג וחייב מלקות למפרע וי"ל דמצינן למימר דקושטא הוא דחייב מלקות ולא נקט פטור אלא מקרבן דומיא דאידך בבא שגגת עצמה וזדון חברתה דחייב היינו נמי בקרבן אבל ממלקות פטור שגגת עצמה כו' ולקמן לפי' ר"ת דראשון האיסור במזיד ושניה התנאי בשוגג חייב קרבן שפיר קא קשיא להו בזדון עצמה ושגגת חברתה כו' אמאי קתני פטור כיון דחייב קרבן על הראשונה כמו שגגת עצמה וזדון חברתה דקתני בה חייב קרבן בשניה:
בא"ד שאכלה בזדון עצמה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם התנאי כו' עכ"ל. וגבי שגגת עצמה וזדון חברתה כו' ליכא לאקשויי בכה"ג בזדון חברתה לגמרי שהיה דעתו לאכול באותה שעה גם האיסור מידיעתו הוא ולא ליתחייב קרבן על השניה די"ל דכשאכל השניה לא שייך למימר דהיה דעתו לאכול באותה שעה גם האיסור שהרי האיסור כבר נאכל בתחלה ולתירוץ שני שכתבו התוס' דאיירי באינו יודע שיהא פטור עליה לפי שלא היה אדם בשבועה כו' ולא שב מידיעתו הוא גבי שגגת עצמה וזדון חברתה כו' לא שייך למימר הכי דעל אכילת התנאי ודאי אדם יודע שהוא פטור ודו"ק:

דף כח עמוד בעריכה

בד"ה כשם שנדרי כו' ודאי המ"ל שבועות שגגות דומיא כו' עכ"ל. ולשון מותרים נמי דנקט היינו דומיא דמתני' וק"ל:

דף כט עמוד אעריכה

בד"ה שבועה שלא כו' איכא איסור שבועה בכל ט' וכל ט' שיאכל כו' עכ"ל. כן הגיה מהרש"ל ור"ל דבכל ט' דעלמא אסר עצמו כיון שלא אמר אלו וא"כ בכל ט' שיאכל מהנך י' דאסר עצמו בשבעו קאי כבר באיסור שבועה ראשונה של ט' ולפי ספרי התוס' שלפנינו איכא איסור שבועה בכל י' ובכל ט' כו' נמי יש לפרש כן וק"ל:
בד"ה באומר יאסרו כו' אם אסר כל פירות כו' בלא שום תנאי כו' עכ"ל. והכא במתני' ה"מ למנקט בכה"ג גבי שבועה באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בלא שום תנאי דהוה שבועת שוא כיון שהוא דבר שא"א לעמוד בו אלא דנקיט ליה בכה"ג בתולה בתנאי בדבר הבאי לרבותא דלא נימא שאין דעתו לומר ממש כקורת בית הבד כו' כמ"ש התוס' לקמן ודו"ק:
בא"ד והא דתניא בתוספתא כו' כך שבועת הבאי מותרין כו' עכ"ל. ר"ל לפירושם בתרא דשבועות הבאי הוא שאין דעתו לומר כקורת בית הבד כו' וגבי שבועה החמירו הכא א"ש הך דתוס' דשבועות הבאי מותרות היינו מדאורייתא אבל לפי' ר"ת דהבאי הוא משום דא"א לעמוד בו והוי שבועות שוא ואסור מדאורייתא לא יתיישב הך תוספתא וק"ל:
בד"ה שבועות העדות כו' דקרא איירי בתרוייהו בדיינים ובנידונים כו' וקאי נמי אנידונים וכל ישראל כו' עכ"ל. ר"ל ולענין דיינים הוה נמי אשה בכלל כל ישראל אלא דיצאת מן הכלל לעניין דיינים מק"ו דפסולה לעדות וק"ל:

חידושי אגדות כט ע"אעריכה

שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעת המקום ועל דעת ב"ד כו'. כצ"ל וכ"ה פרק שבועת הדיינין ול"ג על דעתינו וע"ד ב"ד דהיינו על דעתינו היינו על דעת בי"ד דהא בב"ד משביעין אותו וק"ק למאי דפריך לקמן בשבועת משה על דעת המקום ל"ל וקאמר משום דליהוי נדר ע"ד רבים ויש ליישב דע"ד המקום הכא הוא משום קניא דרבא אף לפי המסקנא דע"ד ב"ד לא אימעיט קניא דרבא ודו"ק:
כשהשביע משה את ישראל. כתבו התוס' ק"ק מה היתה מועלת השבועה כמו שהיה ירא שיעבדו את ע"ז כו' עכ"ל ונראה דלק"מ דהשבועה עצמה היא קבלת התורה ואי לאו השבועה בדיבורא בעלמא ליכא קיבול ולא היו נענשים אם יעברו עליה וכן מוכיח המקרא דכתיב לעברך בברית ה' אלקיך ובאלתו וגו' והרבה כמוהו וק"ל:
לא על דעתכם כו'. בפ' ד' דנדרים גרסינן שנאר ולא אתכם לבדכם וגו' דמלת לבדכם מיותר למדרש הכי בפרש"י הכא וע"ש פירוש הר"ן:
קיימו מצות בפ' ד' דנדרים משני משמע מצות המלך עכ"ל. ופירשו התוס' הכא פרשת המלך כו' וכפרש"י שם והוא דחוק אמאי נקטיה משאר פרשיות שיש בה מצות ולוי פירושם יש לפרש מצות מלך ממש מלך המושל אז ומצוה לעמו וק"ל:

חידושי אגדות כט ע"בעריכה

בתוס' בד"ה כי היכי דלא כו' אין ללמוד מכאן דהיינו שנים לחוד דדלמא דעת הקב"ה שאני כו' עכ"ל. והא דאמר משה על דעתי לא אצטריך לכך אמר משה כו' עכ"ל ע"ש וק"ל:

סליק פרשת שבועות שתים בתרא
  1. ^ קרני ראם: נ"ב אין דבריו מובנים דהא לענין מעילה אפילו קדשי מזבח וקדשי בדה"ב מצטרפים ועיין בזה באורך במ"ל פ"ה מה"ש:
  2. ^ קרני ראם: נ"ב ולמ"ש בריטב"א במכות הטעם לר"ש כל שהוא למכות משום דכיון דאכליה אחשביה עיי"ש א"כ דברי מהרש"ל נכונים דהרי גם שלכדה"נ חייב משום דאחשביה אבל לר"י שח"ש אסור משום דחזי לאיצטרופי כמבואר ביומא לא שייך זה לשלכדה"נ וז"ב ובחי' הארכתי:
  3. ^ תפארת שמואל: בתוס' ד"ה משא"כ בשבועה וכו' ובפ"ב דנדרים מסיק רבינא וכו' רבים נתקשו בהבנת דברי התוס' אלו עיין במהרש"א ז"ל מ"ש בזה ודבריו אינם נכנסין באזני ובאוזני המבינים ודברי מהריב"ל לא זכיתי לראות והנראה בעיני דהכי פירושו בשלמא לפי' הר"א דס"ל דאפילו במיתסר חפצא עליו בשבועה הוי כמו שאוסר עצמו על החפץ וחל על דבר שאין בו ממש כיון דגופו הוי ממש א"כ בע"כ קרא דלא יחל דברו קאי אפילו במיתסר חפצא עליו בשבועה לכך שפיר מסיק רבינא בפ"ב דנדרים חילם מדרבנן על שאין בהם ממש משום גזירה אטו שבועה במיתסר חפצא עליו וכמ"ש במרדכי להדיא ע"ש אבל לפי' קמא דבשבועות ג"כ במיתסר חפצא עליו הוי כמו נדרים ואין חלים לעולם על דבר שאין בו ממש ובע"כ לא יחל דברו קאי לעולם איש בו ממש א"כ למה מסיק רבינא דגזרו בנדרים כיון דגם בשבועה שרי מן התורה ודו"ק במרדכי, עוד יש לפרשו והוא דלפי"ק קשה דה"ל לחלק בשבועות גופה דלפעמים חלין ע"ד שאין בו ממש ולפעמים אין חלין במיתסר חפצא ואין לומר דילמא עכ"פ חלין מדרבנן אבל בנדרים לא חלין כלל דז"א דבפרק ב' דנדרים מסיק וכו' אבל לפי' הר"א א"ש וק"ל אכן פירוש ראשון נ"ל עיקר ודו"ק:
  4. ^ קרני ראם: נ"ב צ"ע דאין הטעם משום דע"ה אינו נאמן רק שהחמירו עליו שלא יקל בנדרים וא"כ באהא נזיר הרי הוי לקולא ומ"ש ע"ה: