שבועות כב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
וחכמים אומרים בין הוא ובין חבירו לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות איפוך אחד זה ואחד זה לא מעל לפי שאין מעילה בקונמות דברי רבי מאיר וחכמים אומרים הוא מעל וחבירו לא מעל אי הכי רבי מאיר אומר קונמות כשבועות אלא קונמות אצטרופי הוא דלא מצטרפי הא מעילה אית בהו והאמר ר' מאיר אין מעילה בקונמות כלל לדבריהן דרבנן קאמר להו לדידי אין מעילה בקונמות כלל לדידכו אודו לי מיהת דקונמות כשבועות ורבנן שבועות איכא דרב פנחס קונמות ליכא דרב פנחס אמר רבא אשבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית או דלמא כיון דלאו מידי דאכלי אינשי הוא בכל שהוא בתיקו:
בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכיל על ידי תערובת דעתיה אכזית או דלמא כיון דלא בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו גתיקו בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דלמא כיון דאמר שלא אוכל דעתיה אכזית תא שמע שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון פוטר והוינן בה אמאי חייב מושבע ועומד מהר סיני הוא רב ושמואל ור' יוחנן דאמרי בכולל דברים המותרין עם דברים האסורין וריש לקיש אמר אי אתה מוצא אלא אי במפרש חצי שיעור ואליבא דרבנן אי בסתם ואליבא דרבי עקיבא דאמר אדם אוסר עצמו בכל שהוא והא נבילה דמושבע ועומד מהר סיני הוא דכי חרצן לגבי נזיר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דדעתיה אכזית שמע מינה אלא תפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה תפשוט דעד דאיכא כזית דהא נבילה כעפר דמיא וטעמא דפריש הא לא פריש דעתיה אכזית לא עפר לאו בר אכילה הוא כלל נבילה בת אכילה ואריא הוא דרביע עילווה:
מתני' השבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת ושבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים זשבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת חשבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת טשבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת ישבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת כשבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים חייב ור' שמעון לפוטר אמר מקונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום והוא אכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים הרי אשתו אסורה:
גמ' אמר רבי חייא בר אבין אמר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב איבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא איבעית אימא סברא דאמר ליה אינש לחבריה נטעום מידי ועיילי ואכלי ושתו ואיבעית אימא קרא נשתיה בכלל אכילה דאמר ריש לקיש מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה שנאמר (דברים יד, כג) ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך ותירושך
רש"י
עריכהואכל עפר פטור - דלאו בר אכילה היא:
ע"י תערובת - עם הענבים:
דעתו אמשהו - את"ל עפר במשהו:
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה - אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי מי אמרינן כיון דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו:
כי אשתבע אהיתירא אשתבע - על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני:
דעתיה אכזית - ואין כאן שבועה: אי אתה מוצא שיתחייב אא"כ נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם לר' עקיבא:
והא נבילה - דכי חרצן לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש ולא אמרי' אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע אהיתירא אשתבע דכעפר דמיא דלא חזיא לאכילה לישראל:
נבילה בת אכילה היא - ושייך בה שיעורא:
דרביע עליה - דרבוץ עליה אריא אזהרת המקום:
מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה - אע"ג דשתיה בכלל שבועה של אכילה כדאמר בגמרא אינו חייב אלא אחת דהוה ליה כאכל ואכל בהעלם אחד:
שלא אוכל ושלא אשתה - הוו להו שתי שבועות ובגמרא פריך הויא לה שבועה על שבועה:
שבועה שלא אוכל פת חטין פת שעורין כו' - דכיון דפריש אדעתא דמיחל שבועה אכל חדא וחדא באנפי נפשיה קאמר ובגמרא פריך דלמא האי דפריש להו אדעתא למיפטר ממינא אחרינא דאי אמר שלא אוכל סתם הוה נאסר בכל המינים ולעולם חד שבועה היא:
ואכל נבילות כו' חייב - דראוין הן לאכילה ואריא הוא דרביע עלייהו:
ור"ש פוטר - דמושבע ועומד הוא עליהן:
אשתו אסורה - שהרי אכל אוכלין ואפי' לר"ש דפטר בקמייתא טעמא לאו משום דלאו בני אכילה אלא לפי שאין שבועה חלה על דבר מצוה כדלקמן: גמ'
תוספות
עריכהוחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל כו'. משמע . דכ"ע מודו בקונמות דאין להן פדיון דאפי' רבי מאיר דאמר יש מעילה בקונמות מודה דאין לו פדיון והקשה הר' יצחק בן רבינו מאיר דבריש האשה רבה (יבמות פח. ושם) אמר אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו הוא ותירץ ר"ת דקונמות דאסר אכ"ע יש להן פדיון לר"מ כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי הקדש וא"ת וניפלוג בקונם גופיה וי"ל דאה"נ ובקונם גופיה מפליג ורישא נמי איירי בקונם וככר זו הקדש היינו כהקדש דהא לר"מ לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בין אימרא לכאימרא כדאיתא בספ"ק דנדרים (דף יג.) ה"ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם א"נ איירי בפירש בהדיא כהקדש ואיידי דנקט בסיפא ככר זו עלי הקדש דלא איצטריך לפרש כהקדש כיון דאמר עלי תנא נמי רישא ככר זו הקדש וחכמים דאמרי בין הוא בין חבירו לא מעל פליגי נמי ארישא וברוב ספרים גרס בר"פ אין בין המודר (שם לה.) בין כך ובין כך לא מעל ואית ספרים דגרסי אחד זה ואחד זה לא מעל וגרסי נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש:
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן. איידי דקאי בחרצן נקט חרצן וה"ה דמצי למיבעי בחלב ונבילה בכל אדם אבל אין לפרש דנקט חרצן משום דאית בה תרתי שמושבע ועומד ולא אכלי ליה בעיניה ואיכא למימר טפי דדעתיה אכל שהוא דהא מנבילה וטריפה פשיט ליה:
אהתירא קמשתבע. אפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר' יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו טעמא דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד א"נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיימא לן (פסחים דף כד:) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן:
תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו. ואי שתיה לאו בכלל אכילה הוא היה להן להזכיר . גם השתיה ולפי הספרים דל"ג אלא אזלי ושתו ניחא טפי וא"ת מה ענין טעימה אצל אכילה ויש לומר שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה:
איבעית אימא קרא כו'. בספ"ק דקדושין (דף לה:) גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/שבועות/פרק ג (עריכה)
כח א ב ג מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה ח' והלכה ט, סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף ט':
כט ד מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה ח':
ל ה מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ג', סמג לאוין רמא:
לא ו מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ו':
לב ז מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ה':
לג ח מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ז':
לד ט מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ה':
לה י מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ח':
לו כ מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה ה', סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף ג':
לז ל מיי' פ"ה מהל' שבועות הלכה ה':
לח מ טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף ז':
לט נ מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה ג', סמג לאוין רמא, טור ושו"ע יו"ד סי' רל"ח סעיף ב':
ראשונים נוספים
ואקשינן וסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא מעל שאין מעילה בקינמות. ופרקינן איפוך ואימא ר' מאיר אומר אחד זה ואחד זה לא מעל כו':
אמר רבא שבועה דלא אוכל ואכל עפר פטור:
בעי (רבה) [רבא] שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו'. ותוב הוי בעי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה ועלו תרוייהו בתיקו:
בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. כיון דכזית מושבע מהר סיני הוא דכתיב מחרצנים ועד זג דעתיה אמשהו. או דלמא כיון דאדכר אכילה דעתיה אכזית:
ת"ש שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב בשבועתו. והוינן בה אמאי חייב מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה.
ואוקמה ריש לקיש במפרש חצי שיעור כלומר נשבע שלא יאכל נבלה חצי שיעור שחייב לרבנן וכ"ש לר"ע והא נבלה דמושבע עליה מהר סיני הוא.
וטעמא דפריש חצי זית דהוא פחות מכשיעור הא לא פריש דעתיה אכזית. ש"מ לא מיחייב נזיר שנשבע בחרצן אלא בכזית ש"מ. אי הכי תפשוט הא דבעי רבא עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית דהא נבלה כמו עפר הוא.
וטעמא דפריש חצי זית הא לא פריש הא אמרת דעתיה אכזית. ודחי לא דמי לנבלה דנבלה בת אכילה היא.
ואריא הוא דרביע עליה ואין כח לאדם לוכל ממנה. אבל עפר לאו בר אכילה הוא כלל:
מתני' שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת כו'.
א"ר חייא בר שמואל שבועה שלא אוכל ושתה חייב. איבעי תימא סברא כו' איבעי תימא קרא דכתיב ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' והא תירוש חמרא הוא וקרי ליה אכילה.
נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה. פי' את"ל כיון דאכלי ליה אינשי [ע"י תערובת] בכזית גבי נזיר מאי והך בעיא לא אתיא כרבי יוחנן דאמר בפ' יוה"כ חצי שעור אסור מן התורה ולא חאיל עליה איסור שבועה אלא בעיא דרב אשי כריש לקיש אתיא דאמר מותר מן התורה ומיניה פשיט לה ואע"ג דלית הילכתא כוותיה יגדיל תורה ויאדיר ויש כיוצא בה בתלמוד ופשיט (א) דאם ראוי לאכילה [אף שהיא אסורה] בכזית, ואכתי איכא למיבעי דלמא כיון שאינו ראוי לאכילה [בעינן] במשהו ואתינן למפשט מנבלה דקס"ד דאינה ראויה לאכילה והא דאמרינן תיפשוט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר משום דהיא עיקר ואם תמצא לומר עפר בכזית כל שכן חרצן ולא איפשיט הילכך אכתי לא איפשיטא בעיא דרבא דעפר ולא בעיא דחרצן.
כיון דכזית איסורא דאורייתא כי משתבע: ק"ל והא קימ"ל כר"י דאמר (יומא עג, ב) דאמר חצי שיעור דאורייתא, וליכא למימר דלבעי רב אשי אליבא (דר"ע) [דר"ל] ודלא כהלכתא, ונראה לי דאדר' יוחנן בעי לה ובכולל, וקרי ליה היתירא לחצי שיעור משום דלא מחייב קרבן, והכי קאמר כי משתבע לאסור עצמו בחצי שיעור ולזרז עצמו שלא יאכל ממנו, ואם אכל שיהא חייב מלקות במזיד במפרש חצי שיעור, וא"נ בקרבן בשוגג.
איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא: ואם תאמר ועוד סברא לקרא, י"ל דהכי קאמר אי בעית אימא קרא, וא"ת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ל, ב), האי איכא סברא דלשון בני אדם נמי כך הוא, דא"ל אי נמי לחבריה נטעום מידי ואזלי ושתי ולא גר' ואזלי ואכלי ושתו.
גירסת רש"י ורוב הספרים אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור פי' דסתם אכילה לא משמע אלא מידי דבר אכילה וה"נ לפי גי' זו שאם אמר שבועה שאוכל ואכל עפר שלא יצא י"ח שבועתו ולהאי גי' אתי שפיר מאי דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה והר"ם ז"ל גורס אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומ' נפטר משבועתו דס"ל כי שבועה שאוכל דבעי לחיובי נפשיה בכל מידי בעי למיפט' נפשי' אפי' בכל דהו עפר והיינו דקמקבל עלה שבוע' שלא אוכל עפר בכמה דיינינן ליה נמי בכל דהו כאידך דכיון דנחית לעפרא אפי' לכל דהוא נחית א"ד דבאיסורא אפי' כי פריש עפרא לא אסר נפשיה אלא בכזית:
בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן פי' ובעיין אם תמצא לומר דבעפר שיעורו בכל דהו כיון דלאו בר אכילה אי דיינינן הכי בחרצן כיון דאיהו נמי לא הוה בעיניה בר אכילה או דלמא כיון דמתאכיל ע"י תערובת שיעורו בכזית ואמרינן בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו' פי' את"ל דגבי ישראל בכל דהוא כ"ש הכא אבל את"ל דבישראל בכזית הכא מבעי ליה משום דבכזית כבר היה אסור ועומד ואומרים התוס' וה"ה דמצי למבעי בישראל שאסר ע"ע חלב או איסר אחר אלא דנקט חרצן בנזיר משום דאיירי ביה דליכא למימר דדוקא נקט חרצן בנזיר משום דלא מתאכיל או משם סחור סחור לכרמא לא תקרב דא"כ היכי פשיט לי' דהוי בכזית מנבילות דשאני התם דמידי דבר אכילה ולית ביה טעמא דנזיר אלא ודאי כדאמרן:
או דלמא כו' דעתיה אכזית פירוש רש"י ז"ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק"ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב"ן ז"ל דבעיין לר"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר"י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש"ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר"י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר:
אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית:
אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק"ל כיון דאית סברא קרא למ"ל דהכי אמרינן בפ"ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע"ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם:
ה"ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול"ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל"כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא"ת ודלמא שאני נטעום וי"ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה